הסדר נושים סעיף 233

רקע

1. עניינו של הליך זה בבחינת שאלות המתעוררות במעבר של חברה ממצב של הסדר נושים על-פי סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות) למצב של פירוק על-ידי בית-המשפט עקב חדלות-פירעון.

אלה העובדות הצריכות לעניין:


ביום 1.7.1997 אישר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) הסדר נושים לחברת תבור, תעשיות שיש בע"מ (להלן - החברה) במסגרת סעיף 233 לפקודת החברות, ונתמנה לחברה נאמן לצורך ביצוע ההסדר. כן ניתן צו להקפאת הליכים כנגד החברה. הסדר הנושים כלל הסדרים ספציפיים בין החברה לבין בנקים אחדים וכן בינה לבין עובדי החברה ונושיה בדין קדימה. אשר להסדר עם הנושים הבלתי מובטחים - אלה נחלקו בעיקרם לשלוש קבוצות בהתאם להיקף החוב המגיע להם ובהתחשב בנתון אם יש להם ערבות להבטחת החוב: נושים שיתרת חובם נמוכה מ-100,000 ש"ח, אלה שיתרת חובם מעל 100,000 ש"ח, ונושים שבידם ערבות להבטחת החוב. ההסדר הורה כי היקף החובות לנושים ייקבע על-פי ספרי החברה נכון למועד שנקבע, וחוב זה הוגדר בהסדר כ"חוב הקובע". כל נושה שיבקש לערער על סכום החוב הקובע יהיה רשאי להגיש לנאמן הוכחת חוב בהתאם. לנושה תעמוד זכות ערעור לבית-המשפט על החלטת הנאמן לעניין הוכחת החוב, וקביעת בית-המשפט תהא סופית.
עוד נקבע בהסדר באשר לנושים הבלתי מובטחים, כי נושים אשר חובם הקובע נמוך מ-100,000 ש"ח יקבלו 40% מהחוב הקובע בשני תשלומים: הראשון - בשיעור 10% מהחוב הקובע תוך 14 יום ממועד האישור ו-30% מהחוב הקובע תוך 6 חודשים ממועד האישור. נושים שחובם הקובע עולה על 100,000 ש"ח יקבלו תשלום ראשון כאמור בשיעור של 10%, ותשלום יתרה נוספת בשיעור 35% מהחוב הקובע ייעשה לאחר מכן ב-12 תשלומים רבעוניים שווים וצמודים החל מתום שישה חודשים לאחר מועד האישור.

בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - הבנק) הינו נושה רגיל של החברה לצורך ענייננו זה, ולפי ספרי החברה חובו הקובע עמד על 4,167,329 ש"ח.

ביום 21.8.1997 שילם הנאמן לבנק 10% מסכום החוב הקובע - בסך 416,740 ש"ח, בד בבד עם תשלום 10% מהחובות לנושים האחרים מאותה קבוצה. הבנק ערער על גובה החוב הקובע בפני הנאמן בטענה כי היקף נשייתו הנכון גבוה מזה, וביום 21.5.1998 קיבל הנאמן את הערעור וקבע כי החוב המעודכן של החברה כלפי הבנק עומד על 7,811,000 ש"ח (להלן - החוב המעודכן). כן קבע הנאמן כי ישולמו לבנק הפרשים, אם ישנם כאלה, המגיעים בגין תשלומים שכבר בוצעו בטרם הוחלט לקבל את הערעור (סעיף 4 להחלטת הנאמן, מוצג (ג) לסיכומי הבנק). לאור קביעה זו, נוצר לטובת הבנק הפרש לתשלום לצורך השלמת הדיבידנד הראשון בשיעור 10% מהיקף החוב המעודכן המגיע על-פי ההסדר.

החברה הייתה אמורה לשלם לנושים הבלתי מובטחים, ולבנק בכלל זה, את הדיבידנד הראשון על-פי ההסדר עוד ביולי 1997 ואת התשלומים האחרים בפריסה מחודש דצמבר 1997 ואילך, אך לא עמדה במועדים אלה. למעט התשלום הראשון לבנק, שהיווה %10 מהחוב הקובע אך פחות מהמגיע על-פי החוב המעודכן, ואשר גם הוא בוצע באיחור, לא שילמה לו החברה דבר. יתר-על-כן, בעת הקפאת ההליכים במסגרת ההסדר המשיכה החברה לצבור חובות חדשים אשר לא נכללו במסגרת החובות שפירעונם הוסדר במסגרת ההסדר.

נוכח התפתחות זאת הגישה עיריית נצרת עילית לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 5.6.1998 בקשה לפירוק החברה ובקשה למינוי מפרק זמני. ביום 21.6.1998 בוטל הסדר הנושים, והנאמן שפעל על-פיו שוחרר מתפקידו. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו נמנע מלדון בבקשת הפירוק בשל היעדר סמכות מקומית והעביר את הבקשה לדיון לבית-המשפט המחוזי בנצרת. ביום 23.6.1998 הורה בית-המשפט בנצרת על מינוי מפרק זמני לחברה, וביום 16.7.1998 הורה לנאמן להעביר לקופת הפירוק את יתרת הכספים המצויים בקופת ההסדר. ביום 20.7.1998 פעל הנאמן על-פי הוראה זו, וביום 31.5.1999 ניתן צו לפירוק החברה.

לאחר הגשת בקשת הפירוק הגיש הבנק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להורות לנאמן לשלם לו את ההפרש המגיע לו, לטענתו, בעקבות קבלת ערעורו על-ידי הנאמן אשר קבע את חובו המעודכן, וזאת לצורך השלמת הדיבידנד הראשון בשיעור %10 מהחוב המעודכן על-פי אותה החלטה. בית-המשפט זימן את המפרק הזמני להיות משיב לבקשה, והדיון בבקשה התנהל בין אלה: הבנק, הנאמן להסדר, המפרק הזמני וכונס הנכסים הרשמי. עד כאן לרקע הדברים.

הכרעת בית-המשפט המחוזי

2. בית-המשפט המחוזי מיקד את הכרעתו בהתייחסו לשתי השאלות האלה:

האחת, מה גובה התשלום המגיע לבנק בגין הדיבידנד הראשון; השנייה, מיהו המשיב הראוי בבקשת הבנק - הנאמן להסדר הנושים או המפרק הזמני. לשאלה הראשונה השיב בית-המשפט כי לצורך השלמת %10 מערך החוב המעודכן המגיע לבנק יש לשלם לו הפרש כספי בשיעור של 364,446 ש"ח מעבר לסכום ששולם לו, שעמד על שיעור 10% מהחוב הקובע. הוא הוסיף כי עקרון השוויון בין נושים החל בדיני הפירוק תקף גם באכיפת הסדר נושים, ומכוחו נאסר על חברה להעדיף נושה מסוים על פני יתר הנושים בעלי מעמד זהה. הוא מיישם את העיקרון האמור בענייננו, באומרו:

"בלתי מתקבל על הדעת מצב בו ישולם לחלק מהנושים דיבידנד העולה או נופל בשיעורו מן החלק היחסי אותו קבלו יתר הנושים. לפיכך זכאי הבנק כבר עתה להשלמת חלקו בדיבידנד הראשון ששולם לנושי החברה".

לשאלה השנייה השיב בית-המשפט כי המשיב הראוי בבקשת הבנק הוא המפרק הזמני ולא הנאמן להסדר. ההנמקה שניתנה לכך היא כי אלמלא הופסק ההסדר, הייתה על הנאמן החובה להשלים את תשלום הדיבידנד לבנק. עתה, לאחר מתן צו הפירוק הזמני, הועברו הכספים לידי המפרק הזמני ושליטתו בהם מקימה עליו חובה להשלים את מלאכת הנאמן, בכפוף לעקרון השוויון בין הנושים. לדבריו, בין הבנק לבין הנאמן אין כיום כל יריבות, וזאת לאחר שהנאמן סיים את תפקידו. לפיכך הורה בית-המשפט למפרק הזמני לשלם לבנק את הסך 346,446 ש"ח להשלמת חלקו בדיבידנד הראשון.

מפרק החברה ערער על החלטת בית-המשפט המחוזי וצירף כמשיבים את הכונס הרשמי, הבנק, ואת הנאמן על-פי ההסדר.

טיעוני הצדדים בערעור

3. טוען המפרק בערעורו:

שתי שאלות עיקריות מחייבות מענה: האחת בעלת אופי דיוני והשנייה בעלת אופי מהותי. השאלה הדיונית עוסקת, ראשית, בשאלת סמכותו של בית-משפט קמא ליתן את החלטתו, וזה עיקרה: עם ביטול הסדר הנושים פקעה סמכותו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כערכאה המפקחת על ההסדר וקמה סמכותו של בית-המשפט של פירוק במחוז הצפון, שם מצויה החברה בפירוק. לפיכך בית-המשפט בתל-אביב-יפו שנתן את ההחלטה נושא הערעור היה משולל סמכות לדון בעניין, ומכאן שהחלטתו בטלה מעיקרה.
בקשר להיבט הדיוני נטען עוד כי הבנק לא היה רשאי להגיש את בקשתו על דרך בקשה למתן הוראות כי אם על דרך תובענה כספית רגילה, ומשלא פעל כך, חל ליקוי פרוצדוראלי משמעותי באופן ניהול ההליך, המשפיע גם על תוצאתו. לעניין הפן המהותי, טוען המפרק כי השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא מה הם כללי החלוקה שיש להחיל על זכות הבנק כלפי החברה להפרש התשלום המגיע לו להשלמת 10% מסכום נשייתו: כללי החלוקה על-פי הסדר הנושים או כללי החלוקה על-פי דיני הפירוק. תשובתו לכך היא כי מועד הגשת הבקשה לפירוק הוא המועד הרלוונטי לעניין, ומשעה שבוטל הסדר הנושים והחברה נכנסה להליכי פירוק, יש להסדיר את פירעון החובות ולבצע את התשלומים בהתאם לכללים הקבועים בדיני הפירוק, ואין לבצע תשלומים כלשהם על-פי אמות-מידה של הסדר נושים ששוב אינו בר-תוקף. מסקנה אחרת הייתה עלולה, לדעתו, לפגוע בעקרון השוויון בין הנושים כמשמעותו בהליכי הפירוק על-ידי מתן עדיפות לנושה אחד על פני נושים אחרים, ויש להיות ערים לכך שיישומו של עיקרון זה בדיני הפירוק עשוי להיות שונה מאופן יישומו על-פי הסדר נושים.

הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המפרק ולטיעוניו.


משיב הבנק לעניין סמכות בית-המשפט, כי מדובר, לכל היותר, בשאלה של סמכות מקומית להבדיל מסמכות עניינית, וטענה לשלילת הסמכות המקומית לא הועלתה על- ידי המפרק בהזדמנות הראשונה. מכאן, שהוא לא יורשה להעלותה לראשונה בערעור.
יתר-על-כן, השאלה הועלתה בקשר לחובת הנאמן להסדר לשלם לבנק, ומבחינה זו הבקשה לא הייתה צריכה להיות מוגשת לבית-משפט של פירוק כלל. אשר לטענה המהותית, טוען הבנק כי מיום שהחליט הנאמן כי חובו המעודכן גבוה מחובו הקובע, עומדת לבנק זכות לקבל תוספת לדיבידנד הראשון שכבר שולם לו כדי להעמידו על 10% מחובו המעודכן, ואזי יש לראות בנאמן כמי שמחזיק בנאמנות את כספי ההפרש עבור הבנק, ונתונה לו זכות עקיבה אחר כספים אלה. משכך, ובהינתן העובדה כי החלטת הנאמן בערעור הבנק ניתנה לפני תחילת הליכי הפירוק, כספי ההפרש שוב אינם חלק ממסת הנכסים העומדים לחלוקה בפירוק בין הנושים, ומיום מתן החלטת הנאמן הם יוחדו מן המסה לטובת הבנק. תפיסה זו, כך נטען, מיישמת את עקרון השוויון הראוי בין הבנק לבין שאר הנושים הבלתי מובטחים בעלי אותו מעמד על-פי הסדר הנושים. גישה אחרת עלולה ליצור אי-שוויון ביניהם וראוי להימנע מכך.

הכרעה

4. שני היבטים עולים בערעור זה:

היבט דיוני, שלו שני פנים: האחד - האם לבית-משפט קמא הייתה קנויה סמכות לדון בבקשת הבנק וליתן את ההחלטה נושא ערעור זה. השני - האם הליך בקשה למתן הוראות שנקט הבנק היה הליך ראוי ומתאים בנסיבות העניין, או שמא היה על הבנק להגיש תביעה כספית רגילה, ומה משמעות הדבר.



ההיבט המהותי עוסק בשאלה המרכזית, והיא - מה דין החלטת הנאמן לעדכן את החוב הקובע ולהורות על תשלום הפרשים המגיעים בעקבות עדכון זה בסיטואציה של קו תפר בין הסדר הנושים לבין הליכי פירוק החברה, קרי: האם מן הדין לשלם לבנק את ההפרש שנוצר לזכותו בין החוב הקובע לחוב המעודכן ביחס לדיבידנד הראשון בשיעור 10%, וזאת מקום שהחלטת הנאמן בערעור הבנק ניתנה בעת שהסדר הנושים היה עדיין בתוקפו, אך התשלום על-פיה לא בוצע קודם לתחילת הליכי הפירוק.

ההיבט הדיוני

סמכות בית-המשפט

5. לשאלת סמכותו של בית-משפט קמא ליתן את החלטתו נושא ערעור זה יש להשיב בחיוב מהטעמים האלה:

אין מתעוררת בענייננו שאלת סמכות עניינית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בין שנגדיר את ההליך שיזם הבנק כהליך מכוח הסדר הנושים ובין שנסווגו כהליך המשתייך להליכי הפירוק. לכל היותר, מתעוררת שאלת סמכותו המקומית של בית- משפט של פירוק, שלגביו לא נטענה טענת היעדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה, ולפיכך רואים את בעלי-הדין כמסכימים למקום השיפוט על דרך הסכמה שבשתיקה.

הכיצד?

מהיבט הסמכות העניינית: הבנק פנה בבקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתורת ערכאה המפקחת על הסדר הנושים במטרה לזכות בסעד מכוח הסדר הנושים. הוא השתית את בקשתו על הסדר זה, ומכוחו - על החלטת הנאמן בערעור בדבר חובו המעודכן וזכותו להפרש תשלום בגין הדיבידנד הראשון. מתכונת בקשת הבנק והסעד המבוקש בה הם אשר קובעים את מסגרת סמכותו העניינית של בית-המשפט, ומשאלה הושתתו על הסדר הנושים, הרי שקמה סמכות לבית-המשפט המפקח על ההסדר, אף שההסדר בינתיים בוטל והליכי פירוק תפסו את מקומו.

יתר-על-כן, גם אם נסווג את בקשת הבנק כבקשה הנוגעת להליכי פירוק של החברה, גם אז מצוי העניין בתחום סמכותו העניינית של בית-משפט קמא. על-פי סעיף 256 לפקודת החברות, בית-המשפט המוסמך לפרק חברה הינו בית-המשפט המחוזי; בית- המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בהרכב כבוד השופטת אלשיך) הינו בית-משפט של פירוק הפועל באותו מחוז. עם זאת באשר לסמכות המקומית של בית-משפט של פירוק קובעת תקנה 1 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987, כי בית-המשפט המוסמך הוא זה שבאזור שיפוטו מצויים משרדה הרשום או מקום עסקיה העיקרי של החברה הנתונה לפירוק. במקרה שלפנינו אזור השיפוט המקומי המתייחס לחברה בפירוק הוא אזור הצפון, ולפיכך בית-המשפט המחוזי בנצרת הוא זה המופקד, דרך-כלל, על הליכי פירוקה של חברה זו. עם זאת לצורך העניין שבו אנו דנים ניתן לומר כי אין מתעוררת כאן שאלת סמכות עניינית כלל, שהרי לבית-משפט קמא נתונה סמכות עניינית כזו. עולה, לכל היותר, שאלת סמכות מקומית, בהינתן העובדה כי בית-משפט באזור שיפוט אחר הוא אשר נתן את ההחלטה. אולם כלל ידוע הוא כי טענה בעניין סמכות מקומית, וזו של בית-משפט של פירוק בכלל זה, יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ומשלא הועלתה כך, רואים את הצדדים כמסכימים לסמכות בית-המשפט מהבחינה המקומית, אף שעשוי להיות כי לא הייתה בידו סמכות מקורית כזו (השווה:
ע"א 487/64 רוט נ' פישר [1]; רע"א 481/89 מארק פקג'ינג סיסטמס אינק נ' מהדרין בע"מ [2], בעמ' 115). כלל זה חל גם בענייננו. במסגרת ההליך בפני בית-משפט קמא איש לא העלה את הטענה כי בית-המשפט בתל-אביב-יפו משולל סמכות מקומית, והדבר שקול כהסכמה בשתיקה לקיום סמכות השיפוט שלא ניתן לכפור בה עתה.

טענת היעדר סמכות בית-משפט קמא נדחית אפוא.

הליך מתן הוראות - האם הליך מתאים?

6. בפנייתו לבית-משפט קמא נקט הבנק הליך של בקשה למתן הוראות לנאמן מכוח הסדר הנושים. נטען על-ידי המפרק כי מתכונת הליך זה אינה נכונה ואינה מתאימה למסגרת פיקוח בית-המשפט על הסדר הנושים על-פי סעיף 233 לפקודת החברות, וכי היה על הבנק להגיש תובענה כספית רגילה, ומשלא עשה כן, גם בכך יש כדי לפגום בתקפות ההחלטה נושא הערעור שלפנינו.

אינני מוצאת ממש בטענה זו. סעיף 233 לפקודת החברות אינו מסדיר את הדרכים הדיוניות לפנייה לבית-המשפט המפקח על הסדר הנושים בנוגע לשאלות הנוגעות להפעלת ההסדר ואכיפתו ואינו קובע דבר לגבי זהות יוזם ההליך. מושכלות ראשונים הם כי הליך מתן הוראות מקובל כמסגרת יעילה ומהירה שבתחומה פועל בית-המשפט כמנחה וכמפקח על פעילות נושאי תפקידים שונים מטעמו, כגון כונסי נכסים, מפרקי חברות, נאמנים בפשיטת רגל, נאמנים בנאמנויות ובהקדשות, מנהלי עיזבון ואחרים (ראה ע"א 37/66 "גלחא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ (בפירוק) [3], בעמ' 149).
תקנות 249(5) ו-249(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעות כי ניתן לפנות לבית-המשפט בהמרצת-פתיחה בבקשה ליתן הוראות לנאמנים לעשות מעשה במילוי תפקידם או להימנע מעשותו וכן ליתן הכרעה בכל שאלה הנובעת במישרין מן הנאמנות. כך נקבע גם בסעיפים 9(א), 12(ג) ו-19 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. מכוח הוראות אלה והפרקטיקה שהתפתחה בעקבותיהן נזקק בית-המשפט להליכי מתן הוראות גם באשר לנאמן שמונה מכוח הסדר נושים בקשר לחובותיו ולאופן מילוי תפקידו. אף שבדרך-כלל נושא ההליך אופי של הליך פנימי שהיוזמה לו ננקטת על-ידי נושא התפקיד, לעתים גם נושה עשוי לנקוט יוזמה דומה מקום שמתעורר צורך במתן הוראות פעולה לבעל התפקיד וכאשר הכרעה במחלוקת כזו חיונית לצורך תפקודו היעיל (ע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) [4], בעמ' 746). לבית-המשפט בערכאה הדיונית נתונה הסמכות להחליט אם לדון בבקשה במסגרת מתן הוראות או להעבירה לדיון בפסים רגילים, ורק במקרים חריגים יתערב בכך בית-משפט של ערעור.
עילת התערבות כזו תימצא אם התברר כי בירור המחלוקת לגופה מצריך הכרעה מורכבת בעובדות שהליך קצר ויעיל אינו מתאים לו, או אם יש בנקיטת הליך מקוצר כדי לגרום עיוות דין או לפגוע בזכויות דיוניות או מהותיות של מי מבעלי-הדין (השווה בעניין זה רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב [5], בעמ' 393 ואילך).

בענייננו לא נפל פגם בהיזקקות בית-המשפט לבקשת הבנק כנגד הנאמן בהסדר הנושים על דרך בקשה למתן הוראות. מדובר בעניין המצריך התייחסות לשאלה נקודתית מוגדרת שאינה כרוכה בבירור עובדות מורכב, והקיצור והיעילות הולמים אותה. לא נגרם עיוות דין למי מן הצדדים עקב נקיטת הליך כאמור, כמו כן אין לראות פגם בכך שיוזם הבקשה הוא נושה ולא בעל התפקיד עצמו. לאור אלה גם דין טענה זו להידחות.

ההיבט המהותי

7. הסוגיה המרכזית המצריכה הכרעה היא זו: מה דין יישומה של החלטת הנאמן שלפיה חובו המעודכן של הבנק גבוה מהחוב הקובע, וכי הבנק זכאי לתוספת תשלום על חשבון הדיבידנד הראשון על-פי הסדר הנושים, כאשר בטרם יצאה החלטתו מן הכוח אל הפועל בוטל הסדר הנושים שמכוחו ניתנה, והחברה נכנסה להליכי פירוק. בית- משפט קמא סבר כי יש ליישם את החלטת הנאמן גם לאחר תחילת הליכי הפירוק באופן שעל המפרק הזמני, אשר קיבל לידיו בינתיים את כל קופת ההסדר, לשלם לבנק את המגיע לו על-פי אותה החלטה, וכי הדבר מתחייב מעקרון השוויון בין הנושים על-פי הסדר הנושים חרף ביטולו של ההסדר קודם לביצוע תשלום ההפרש לבנק.


עמדתי שונה מזו של בית-משפט קמא, ועל-פיה אין מקום לאכוף את החלטת הנאמן בדבר תשלום הפרש הדיבידנד לבנק לאחר תחילת הליכי הפירוק. עם תחילת הליכי הפירוק הבנק, ככל יתר הנושים בדרגתו, כפוף לכללי פירעון החובות הנהוגים בדיני הפירוק, והסכום השנוי במחלוקת מהווה חלק מקופת הפירוק ועומד לחלוקה על-פי הכללים המקובלים, כקבוע בדין.

הסוגיה שלפנינו מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני, והיא - מה דינה של החלטה אשר בטרם יצאה מן הכוח אל הפועל נקלעה לנקודת מפגש בין שתי מערכות כללים החלות, כל אחת, בזמנה על חברה המצויה בקשיים, כאשר כל מערכת מציבה אמות-מידה משלה וסדרי חלוקה שונים בפירעון חובות לנושי החברה. במקרה זה מתייחסים הדברים להחלטה שנתקבלה מכוח הסדר הנושים, אשר קבע תשתית חלוקה משלו, ובטרם בוצעה ההחלטה נתבטל ההסדר ואת מקומו תפסו הליכי פירוק שנלווים להם כללי חלוקה אחרים לעניין פירעון חובות לנושי החברה. נבחן שאלה זו.

8. סעיף 233(א) לפקודת החברות קובע את המסגרת להסדר נושים בזו הלשון:

"הוצעו פשרה או הסדר בין חברה לבין נושיה או חבריה, או בינה לבין סוג פלוני שבהם, רשאי בית המשפט, על פי בקשה בדרך המרצה של החברה, של נושה או של חבר, או של מפרק אם החברה היא בפירוק, להורות על כינוס אסיפה של אותם נושים או חברים, לפי הענין, בדרך שיורה בית המשפט".

הסדר נושים יכול שיתקיים לגבי חברה שטרם הוחל בהליכי פירוק לגביה ויכול שיתבצע במסגרת פירוקה. מטרות ההסדר עשויות להשתנות ממקרה למקרה: מקום שהחברה אינה בפירוק הסדר הנושים נועד, על-פי רוב, למטרת שיקום והבראה ומניעת כניסת החברה לפירוק. מקום שהחברה בפירוק עשוי ייעודו של הסדר הנושים להתמקד בייעול ובקיצור תהליך חיסול התאגיד, או להפך, לאפשר לחברה להשתקם ולהתנער מן הפירוק.
בכל מקרה, הסדר הנושים נועד, דרך-כלל, להחליף את סדרי פירעון החובות המעוגנים בדיני הפירוק, והוא מאפשר יצירת חלופה לסדרים אלה בדרך המבקשת להיטיב עם הצדדים המעורבים בענייניה של החברה (ראה: ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (להלן - פרשת שיכון עובדים [6]); ע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' כונס ומפרק של א. כוכב השומרון עמנואל בע"מ (בכינוס נכסים) [7]; ע"א 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר חברה לבנין והשקעות בע"מ (בפירוק) [8]; ע"א 6418/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כונס נכסים ומנהל של החברות [9]).


9. הסוגיה שלפנינו מתמקדת בחברה המצויה בקשיים כלכליים אך טרם נכנסה להליכי פירוק, והסדר הנושים שגובש מבקש לשקמה על-מנת לייתר את הליכי פירוקה.
הסדר נושים על-פי סעיף 233 לפקודת החברות נותן בידי חברה שנקלעה לקשיים אמצעי להגיע להסדר עם נושיה במגמה להביא להבראתה תוך שימוש, בין היתר, באמצעי של הקפאת הליכים נגד החברה. התפתחויות חברתיות וכלכליות בעידן המודרני הביאו לשינוי מהותי בהתייחסות מדינות המערב לחברה הכושלת, וגברה בו ההכרה כי ראוי למצות דרכים להבראתה במקום לחסלה מקום שיש סיכוי להעלותה על פסים יצרניים וכלכליים ולמנוע בכך נזקים כבדים למעורבים הישירים בפעילותה - ציבור הנושים, העובדים, בעלי המניות, ולעתים אף לציבור בכללותו. השינוי בתפיסה בתחום זה הביא לחקיקת חוקים מפורטים בנושא שיקומן והבראתן של חברות בחלק ממדינות המערב. במקומנו טרם חוקק חוק מפורט בתחום זה, אולם קיימת מסגרת סטטוטורית כללית שניתן למלאה בתוכן בסעיפים 233 ו-234 לפקודת החברות ובסעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (ראה הועדה הציבורית לשם בדיקת נחיצותה של רפורמה בדיני פשיטת-רגל ופירוק חברות, דו"ח מס' 1 - שיקום חברות (להלן - דוח הוועדה הציבורית בנושא שיקום חברות [20])).

10. הסדר נושים המתגבש על-פי סעיף 233 לפקודת החברות לצורך הבראת חברה מאפשר, אם הושג הרוב הדרוש, לכפות את רצון רוב הנושים בהסדר על מיעוטם. יסוד הכפייה על המיעוט נובע מהחוק ומאישור בית-המשפט להסדר, וככזה, חלות על ההסדר נורמות חוזיות, סטטוטוריות ושיפוטיות במשולב (י' כהן דיני חברות (כרך ג) [15], בעמ' 628; ע"א 456/84 ורשבסקי, פריליך פירסומאים בע"מ נ' נופים מפעלים כלכליים [10], בעמ' 475; ע"א 327/88 שקד קצף, אדריכלים בע"מ נ' נופים, מפעלים כלכליים בע"מ (בהסדר פשרה) [11]; ע"א 700/71 אוצר הקבלנים בע"מ נ' שרף [12], בעמ' 564).

הסדר נושים, כאמור, עשוי לשנות את סדרי העדיפות המקובלים בדיני הפירוק לתשלום חובות לנושים הן בהתייחס לקבוצות הנושים השונות בינן לבין עצמן והן בהתייחס לנושים המסווגים לאותה קבוצה, בינם לבין עצמם (ראה פרשת שיכון עובדים [6], בעמ' 123). במסגרת הסדר כזה ניתן לבנות מודלים מגוונים של סדרי תשלום חובות לנושים תוך יצירת סולמות עדיפות שונים בהתאם לנסיבות העניין בלא כפיפות לסדרי החלוקה הקבועים בדיני הפירוק לגבי חברה בפירוק, ונתונה לבית-המשפט סמכות רחבה לאשר הסדרים כאלה בכפוף לשמירה על כללי הגינות בסיסיים כלפי כל הנוגעים בדבר.


11. עם זאת הסדר נושים חשוף לסכנת כישלון גם מקום שאושר על-ידי בית-המשפט והוחל בביצועו. סיכויי הבראת חברה כושלת לעולם אינם בטוחים וניסיון שיקום עלול להימצא ניסיון נפל. חברה המצויה בהליכי הסדר, הממשיכה לצבור הפסדים וחובות נוספים ואשר לא נתקיימה לגביה תחזית ההבראה, עלולה למצוא עצמה במצב שבו בלית ברירה יבוטל הסדר נושים שאושר לגביה ויוחל בהליכי פירוקה. במצב דברים כזה עוברת החברה מכפיפות לעקרונות ההסדר המציב מערכת כללי התנהגות ופירעון חובות המיועדים לשיקום ולהבראה, לכפיפות לדיני הפירוק המציבים כללי התנהגות ופירעון חובות אחרים, כאשר פני החברה מופנים עתה לחיסולה (על סמכותו של בית- המשפט לבטל הסדר פשרה ראה רע"א 98/87 הנאמן בהסדר פשרה של נופים מפעלים כלכליים בע"מ נ' יאה (יקיר) חברה להשקעות בע"מ [13]). תשתית כללי החלוקה של כספים בין הנושים העומדת ביסוד כל אחת מן המערכות הללו עשויה להיות שונה בתכלית. כך הוא לגבי נושים מובטחים, כך הוא לגבי נושים רגילים, והוא הדין ביחס לנושים בדין קדימה. עקרון השוויון בין נושים מאותו סוג והחובה להימנע ממתן יתרון בלתי הוגן לנושה אחד על חשבון חברו מוחלים ככאלה הן ביישום הסדר הנושים והן בחלוקה בפירוק, אולם טיבם של הסדרי החלוקה משתנה במעבר ממערכת למערכת. שהרי, עקרון השוויון הוא עיקרון מסגרת הפועל בשתי המערכות, אולם תכניו של עקרון זה עשויים להשתנות ממערכת למערכת. החובה שלא להפלות נושה פלוני ביחס לנושה פלמוני שדינם הושווה בהסדר הנושים עשויה לפשוט צורה ולהחליף צורה בהליך הפירוק אם דיניהם של נושים אלה שונים זה מזה על-פי דיני הפירוק.
באותה מידה, נושים שעל- פי הסדר הנושים דיניהם שונים זה מזה, עשויים בהליכי פירוק להשתייך לאותה קטגוריה ולכן יש להשוות את דינם. יתרה מזו, עשוי להיות כי בהליך פירוק יצטרפו לציבור הנושים נושים חדשים שנשייתם היא חדשה משום שהחוב כלפיהם נוצר בשלב מאוחר, ואלה לא לקחו כלל חלק בהסדר הנושים המקורי.
החלת כללי חלוקה הנגזרים מהסדר הנושים אל תוך הליך הפירוק עשויה להביא לקיפוח ברור של "הנושים המאוחרים" הללו שלא נכללו כלל במסגרת הסדר הנושים. וכך, יישומו הלכה למעשה של עקרון השוויון בפירעון החובות לנושים עשוי להביא לתוצאות שונות על-פי הסדר הנושים לעומת מערכת כללי הפירוק. מכאן, שעם ביטולו של ההסדר ותחילתו של הליך הפירוק נפתח פרק חדש בכללי החלוקה, וסדרי העדיפות והקדימה של הנשייה משתנים. מאותו שלב נעצר מנגנון החלוקה על-פי הסדר הנושים שבוטל, ונפתח מנגנון חלוקה חדש על-פי דיני הפירוק. המשמעות המעשית של הדבר היא, בין היתר, כי כספים שטרם חולקו לנושים על-פי ההסדר מועברים לקופת הפירוק של החברה ומוקנים למפרק לצורך חלוקתם בין הנושים על-פי דין הפירוק. בשלב זה שוב אין מעמד לנושה זה או אחר לתבוע את המגיע לו על- פי הסדר הנושים שבוטל, שאם לא כן היה מופר עקרון השוויון בין הנושים המתחייב מדיני הפירוק שבינתיים

הוחלו ומהפעלת המנגנון החדש של החלוקה על-פיהם. שהרי המשך תשלומים לנושה זה או אחר על-פי הסדר נושים שבוטל פירושו גריעה מהמסה הכוללת של קופת הפירוק העומדת לחלוקה בין כלל הנושים - ישנים וחדשים כאחד - על-פי סדרי עדיפויות מקובלים בדין הפירוק. וכך, קיום עקרון השוויון על-פי הסדר נושים שבוטל פירושו המעשי הוא פגיעה אפשרית בעקרון השוויון השריר בדיני הפירוק שהם, עתה, הדינים החלים על העניין מאחר שכל הטבה עם האחד פירושה גריעה מהאחר תוך פגיעה בזכותו על-פי כללי החלוקה החלים מכוח הדין בנקודת זמן קובעת.

יתר-על-כן, ציבור הנושים הכפוף להסדר נושים מודע מראש לאפשרות כי ההסדר עלול להיכשל והחברה עלולה להיקלע להליכי פירוק. ניתן להתייחס לנושים שהצטרפו להסדר קיום ציפייה מראש של אפשרות כי ההסדר עלול להיכשל, וכי במקרה של כישלון יתהווה מעבר חד בין שלב ההסדר לשלב הפירוק תוך קבלה על עצמם מלכתחילה תוצאות אפשריות של מעבר כזה.

12. עולה שאלה אם פועלו של המעבר מהסדר נושים שבוטל להליך פירוק הוא פרוספקטיבי בלבד לגבי פעולות שטרם נעשו על-פי ההסדר, או שמא נלווים לו גם סממנים רטרוספקטיביים מבחינת השפעתו על תשלומים ופעולות שכבר בוצעו בעבר מכוחו, טרם ביטולו. במישור המושגי הטהור, החלת מדיניות חלוקה שוויונית בהליכי פירוק על-פי דיני הפירוק אפשר שהייתה מצדיקה ביטול למפרע של כל הפעולות והתשלומים לנושים שבוצעו בעבר מכוח הסדר נושים שבוטל וריכוז כל נכסי החברה הקיימים והמוחזרים בקופת הפירוק וחלוקתם בין הזכאים על-פי כללי העדיפות הנוהגים בפירוק. מהבחינה העיונית, תוצאה כזו אפשר שהייתה מתיישבת עם התפיסה הנקוטה בדין החוזים ולפיה ביטול חוזה גורר אחריו מעשה השבה של מה שקיבל צד מכוחו (ראה: סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). בכך הייתה גם נמנעת הפליה אפשרית בין נושים אשר חלקם הספיק, מסיבה זו או אחרת, לזכות בפירות הסדר הנושים לעומת אחרים שלא זכו בכך בטרם הוחל הפירוק. אולם נראה, כי החלת מדיניות השבה כזו הייתה נתקלת בקשיי יישום ניכרים והייתה מחייבת, מן הסתם, הגשת תביעות השבה מורכבות ועקיבה אחר כספים ונכסים שהועברו מכוח ההסדר בטרם ביטולו תוך פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים שרכשו זכויות בתום-לב, ובנושים שאפשר שעשו שימוש בתום-לב בכספים ששולמו להם מכוחו. מכאן, שהתפיסה המקובלת היא כי המעבר מהסדר נושים להליכי פירוק פועל בעיקרו באופן פרוספקטיבי - מכאן ואילך, ואינו גורר בעקבותיו ביטול למפרע של תשלומים שכבר בוצעו או נכסים שכבר הועברו מכוחו בטרם ביטולו. עם זאת הנחות, פטורים ושחרורים מחבויות שניתנו לחייבים או
לערבים על-פי הסדר נושים עשויים להתבטל עם פקיעתו של ההסדר ולחזור לחיים עם פתיחת הליכי הפירוק (ראה לעניין זה ע"א 700/71 הנ"ל [12]).

דברים ברוח זו עולים מפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל), הנוגעת לחייב היחיד והמסדירה, בין היתר, כללים להסדר נושים של חייב לפני מתן צו כינוס בפשיטת רגל ואחריו (סעיפים 19א ו-33 ואילך לפקודת פשיטת הרגל). סעיף 37 לאותה פקודה מורה כי אם סכום כסף המגיע לתשלום על-פי הפשרה או ההסדר לא שולם במועדו, או שראה בית-המשפט על יסוד ראיות מספיקות כי מפני קשיים משפטיים או מכל סיבה מספקת אחרת אין להמשיך בפשרה או בהסדר בלי לגרום עוול או השהיה בלתי סבירה לנושים או לחייב, או שראה כי אישור ההסדר הושג במירמה, רשאי הוא להכריז על החייב כפושט רגל ולבטל את הפשרה או ההסדר, וזאת:

"...בלי שייפגעו בכך מכר, העברה, תשלום או כל דבר שנעשו כשורה לפי הפשרה או ההסדר".

מהוראה זו משתמע לכאורה כי כל פעולה שנעשתה כשורה על-פי ההסדר לא תבוטל, ובכלל זה תשלומים לנושים שכבר נפרעו על-פי ההסדר. אלא שמרגע ביטולו של ההסדר והכרזת פשיטת הרגל נפתחת מערכת חדשה של כללי פעולה על-פי אמות- המידה לחלוקה שנקבעו בדין. לשם כך על הנאמן מכוח ההסדר למסור לכונס הרשמי או לנאמן בפשיטת רגל, אם נתמנה, את נכסי החייב שהגיעו לידיו, בצירוף דין וחשבון על אותם נכסים (תקנה 37 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985). עשוי להיות, אף כי אין צורך להכריע בדבר, כי הוראות אלה בפקודת פשיטת הרגל, חלות גם על חברה חדלת-פירעון במעבר מכפיפות להסדר נושים שבוטל למצב של פירוק, וזאת מכוח סעיף 353 לפקודת החברות, המחיל על חברה בפירוק את דיני פשיטת הרגל בכל הנוגע לזכויות נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לקבלת דיבידנד ועוד עניינים.

הוראות דומות לאלה המפורטות בפקודת פשיטת הרגל הוצעו בדוח הוועדה הציבורית בנושא שיקום חברות [20]. על-פי ההצעה, נקבע בסעיף 243לא כי אם בוטל צו שיקום וניתן צו לפירוק החברה, יראו את תחילת הפירוק כאילו חל במועד הגשת הבקשה לשיקום. עם זאת נקבע בסעיף קטן (ד) כי אין בכל אלה כדי לפגוע "... בתקפם של שום מכר והעברה או תשלום כשורה או בתקפו של מעשה לשם כך שביצע השקם או אדם אחר מכוחו, או בית המשפט" (שם [20], בעמ' 47). בהמשך הובהר כי בסעיף זה - התקשרות בחוזה או בעיסקה באה לרבות רכישת נכס לחברה או מכירת נכס מנכסי החברה, התקשרות לקבלת אשראי לחברה וכמו כן תשלום חוב והמחאת חוב. מהצעה זו עולה כי החל משלב ביטול הליך השיקום ותחילת הליך הפירוק חלים על החברה דיני הפירוק, אולם פעולה שנעשתה עד שלב המעבר כאמור - ותשלום בפועל של כספים לנושים בכלל זה - תעמוד בתוקפה ולא תבוטל.

13. יהא אשר יהא הדין לגבי פועלו של ביטול הסדר הנושים למפרע באשר לפעולות שכבר נעשו ותשלומים לנושים שכבר בוצעו מכוחו, ברי, מכל מקום, כי ביטול הסדר הנושים ופתיחת הליכי פירוק פועלים לביטול כללי ההסדר מכאן ולהבא. את מקומם של כללים אלה תופסים דיני הפירוק, ובכללם כללי החלוקה והפירעון לנושים, על סדרי העדיפות שנקבעו בהם. יישומו המעשי של הדבר מתבטא, בין היתר, בכך כי עם המעבר להליכי פירוק נפסקות פעולות הנאמן על-פי ההסדר, ובהן גם המשך תשלומים לנושים על-פי ההסדר. המפרק שנתמנה מקבל לפיקוחו את נכסי החברה כאמור בסעיף 305 לפקודת החברות לצורך חלוקתם על-פי כללי הפירוק. אלמלא כן, הייתה עומדת זכות אובליגטורית לנושים שטרם קיבלו את כל המגיע להם על-פי הסדר הנושים לממש את זכותם על-פי ההסדר גם לאחר ביטולו ועם מעבר החברה להליכי פירוק. זכות כזו הייתה עשויה לעמוד לנושים שונים שעניינם על-פי ההסדר מצוי בשלבים שונים של טיפול, וספק אם ההבחנה בין נושה שלגביו כבר נתקבלה החלטה בעניין הוכחת חובו לבין זה שעניינו טרם הוכרע מסיבות מערכתיות, שאינן בהכרח תלויות בו, הייתה עשויה לעמוד במבחן הביקורת. תוצאה אפשרית כזו הייתה עומדת בסתירה למטרה העיקרית הטמונה במעבר ממערכת הסדר הנושים למערכת הפירוק, וסופה שהייתה עשויה לפגוע בנושים אחרים שזכותם לא הובטחה בהסדר ובצדק החלוקתי המתחייב בתהליך חיסולה של החברה. אכן, כבר נפסק כי:

"פתיחת הליכי הפירוק ומינוי המפרק הזמני העביר את הנאמנים של ההסדר מתפקידם, ובכך שבק ההסדר חיים לכל חי. העילה למינוי המפרק היתה הפרת ההסדר על-ידי החברה... אשר-על-כן קיום ההסדר ומינוי המפרק אינם יכולים לדור בכפיפה אחת" (ע"א 700/71 הנ"ל [12], בעמ' 565; ראה גם י' בהט דיני הבראת חברות [16], בעמ' 154).

14. לנקודת החיתוך החדה הקיימת בין שלב הסדר הנושים לבין הליך פירוק החברה נמצאת אנלוגיה מסוימת במעבר בין הליכי הוצאה לפועל של חוב פסוק של נושה אינדיווידואלי לבין תחילת הליכי פירוק של החברה החייבת. סעיף 357 לפקודת החברות קובע:


"הגבלת (א) נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל נגד טובין זכות נושה או מקרקעין של חברה, לרבות עיקול חוב המגיע לה, להוצאה לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת המפרק לפועל אלא אם כן השלים אותה לפני תחילת הפירוק.

(ב) לענין סעיף זה -

(1) השלמתה של ההוצאה לפועל היא, נגד טובין - בתפיסתם ומכירתם, נגד מקרקעין - בתפיסתם, ובעיקול חוב - בקבלת החוב;

...".

סעיף 358 לפקודה קובע הוראות לגבי שלב המעבר של הוצאה לפועל של טובין לפני שמכירתם הושלמה, ומטיל חובה על המוציא לפועל למסור למפרק את הטובין וכל כסף שנתפס בביצוע החלקי של ההוצאה לפועל.

מהוראות אלה עולה כי כאשר מדובר בנושה אינדיווידואלי שלזכותו עומדת החלטה חלוטה בעניין חוב פסוק כנגד חברה חייבת, הרי אם טרם הושלמו הליכי הגבייה של החוב עד תום, תחילת פירוקה של החברה מעמידה את הליכי ההוצאה לפועל באופן מיידי, ועל המוציא לפועל למסור למפרק את נכסי החברה המצויים בידו לצורך גבייה מתוכם. הסדר חקיקתי זה מקרין על התפיסה הבסיסית המאפיינת את שלב המעבר בין משטר נשייה הקודם לפירוק, למשטר הנשייה והסדרי החלוקה הנוהגים לאחר תחילת הפירוק. החיתוך החד בין משטר למשטר מאפיין הן את ההסדר הנוגע להוצאה לפועל של חוב אינדיווידואלי ביחס להסדר הפירוק והן הסדר הנושים ביחס למעבר לפירוק.
נכון הוא כי אין אנלוגיה מדויקת בין מצב של נשייה אינדיווידואלית בהוצאה לפועל לבין הסדר נושים שהוא, מטיבו, הסדר קולקטיבי אשר נועד ליצור תשתית חלוקה צודקת לכל קבוצות הנושים השותפות לו. אולם ישנן נקודות דמיון מוצקות בין שני המצבים חרף השוני: כשם שעניינו של החייב הפרטי בהוצאה לפועל נסוג בפני עניינם של כלל הנושים בפירוק לצורך חלוקה שוויונית בין כולם של מסת הנכסים שאינה מספקת לצורכי הכול, כך נדרש כי עניינו של ציבור הנושים כולו בפירוק יקדם לעניינן של קבוצות נושים שטרם קיבלו את מלוא זכויותיהן על-פי הסדר הנושים שבוטל בינתיים. מה גם שעל ציבור הנושים בפירוק עשויים להימנות גם נושים חדשים שלא היו שותפים כלל להסדר הנושים המקורי. הגישה שלפיה "נופל המסך" על המשטר הקודם, וקם משטר חלוקה חדש במסגרת פירוק הרואה לנגד עיניו את עניינו של ציבור הנושים כולו, להבדיל מעניינו של נושה אינדיווידואלי, הפועל בהליכי הוצאה לפועל, או מעניינן של קבוצות נושים הפועלות מכוח הסדר נושים, הינה משותפת לכל סוגי המשטרים הקודמים - יהא טיבם אשר יהא - אינדיווידואלי או קבוצתי. שאם לא כן, כל פעולה של חלוקה נוספת על-פי המשטר הישן לאחר שזה בטל מן העולם סופה כי תצמצם את מסת הנכסים העומדת לחלוקה על-פי המשטר החדש, ותוצאתה המתחייבת היא העדפה של הנושה הזוכה האחד (בהליך הוצאה לפועל) או של קבוצת נושים זוכים (בהסדר נושים) תוך פגיעה בציבור הנושים האחר שטרם זכה בפירעון חובו, ואגב סטייה מכללי החלוקה המקובלים במשטר של פירוק.

15. הבנק טוען, בין שאר טענותיו, כי החלטת הנאמן להכיר בחובו המעודכן ולשלם לו הפרשי דיבידנד הפכה את הכספים המגיעים לו בעקבות אותה החלטה לכספים המוחזקים בנאמנות עבורו, ולפיכך עומדת לו זכות לממשם גם לאחר ביטול ההסדר ותחילת הליכי הפירוק. טיעון זה אינו מתיישב עם ההשקפה כי ביטול ההסדר ותחילת הליכי פירוק יוצרים מעבר חד משיטת חלוקה אחת לאחרת וכי קו החיתוך בין שתי השיטות הוא חד. סיווגה המשפטי המדויק של חזקת הנאמן בכספי קופת ההסדר - בין לפני החלטה בעניין הוכחת חוב ובין לאחריה - אינו נדרש לעניין, שכן יהא אשר יהא הסיווג כאמור, מכל מקום החלטת הנאמן בעניין החוב אינה מגבשת זכות קניינית בידי הנושה לכספים נושא ההחלטה, ורק זכות כאמור הייתה עשויה לעמוד למימוש במנותק ומחוץ למסגרת הליכי החלוקה בפירוק שהוחל בינתיים לאחר ביטול הסדר הנושים.

מן הכלל אל הפרט

16. בענייננו, בעוד הסדר הנושים בעינו, הכיר הנאמן ביום 21.5.1998 בחובו המעודכן של הבנק המגדיל את היקף נשייתו, ובתוך כך הכיר בדרישתו להפרש תשלום המגיע לו בגין הדיבידנד הראשון. אולם בטרם בוצע התשלום הוגשה ביום 5.6.1998 בקשה לפירוק החברה ובקשה למינוי מפרק זמני, וביום 21.6.1998 בוטל הסדר הנושים. ביום 23.6.1998 מונה מפרק זמני.

על-פי סעיף 265(א) לפקודת החברות, רואים בתחילת פירוק של חברה בידי בית- המשפט כאילו הוחל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק, ובענייננו - ביום 5.6.1998, וכשבועיים לאחר מכן בוטל במפורש הסדר הנושים. המעבר מהסדר הנושים להליכי הפירוק אירע בטרם בוצע בפועל תשלום הפרש הדיבידנד לבנק על-פי החלטת הנאמן בהסדר. משבוטל הסדר הנושים קודם לביצוע התשלום, לא היה ניתן לאכוף עוד את הוראותיו או להוציא מן הכוח אל הפועל החלטות שניתנו מכוחו, והיה מקום להעביר כל נכס וכסף מקופת הנאמן לידי המפרק לצורך חלוקתו בין הנושים על-פי הסדרים הקבועים בדיני הפירוק. עקרון השוויון בין הנושים ששאב את תוכנו מהוראות ההסדר פינה את מקומו לעקרון השוויון שתכניו נקבעים על-פי דיני הפירוק. לא חלה חפיפה, ולו חלקית, בין שתי המערכות הללו, ולא נתאפשרה אף הפעלה חלקית של הסדר הנושים לאחר ביטולו, בחופף להסדר הפירוק.

יוצא אפוא, שאין בפנינו כיום שתי מערכות כללים לחלוקת כספים לנושים, הדרות בכפיפה אחת זו בצד זו או חופפות זו את זו, אלא מערכת אחת - היא מערכת הפירוק המוציאה את רעותה - הסדר הנושים שבוטל. נקודת החיתוך המפרידה ביניהן היא תחילת הליכי הפירוק ביום הגשת בקשת הפירוק או לכל המאוחר מועד ביטול הסדר הנושים. מאחר שתשלום ההפרש לבנק להשלמת 10% מהחוב המעודכן לא בוצע על-ידי הנאמן גם עד לתאריך מאוחר זה, שוב לא ניתן לבצעו לאחר מכן. הבנק, ככל שאר הנושים שטרם קיבלו את חלקם, יהא זכאי מכאן ואילך לחלקו בסכום נשייתו לצד שאר הנושים על-פי כללי החלוקה הנוהגים בפירוק.

לאור האמור אציע לקבוע כי דינו של ערעור המפרק להתקבל ודין החלטת בית-המשפט המחוזי, שלפיה על המפרק לשלם לבנק את סכום ההפרש להשלמת חלקו בדיבידנד הראשון, להתבטל.

הבנק ישלם לקופת הפירוק את הוצאות המשפט בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ש"ח.

השופט ת' אור

1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החליט לקבל את תביעת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - הבנק) לקבל לידיו כספים המגיעים לו, לטענתו, מקופת הסדר נושים, הסדר אשר הבנק היה צד לו ושנערך בין החברה תבור, תעשיות שיש בע"מ (בפירוק) (להלן - החברה) לבין נושיה לפי סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש] (להלן - הסדר הנושים או ההסדר). הסדר הנושים בוטל בינתיים וכספים אלה הועברו אל קופת הפירוק של החברה בהוראת בית-המשפט המחוזי בנצרת שבו התנהל הליך פירוק החברה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורה למפרק הזמני לשלם את הכספים מתוך קופת הפירוק. במסגרת בקשת הבהרה שהגיש המפרק הזמני, אשר הפך בינתיים למנהלה המיוחד של החברה, קבע בית-המשפט כי לבנק ישולם מלוא הסכום המגיע לו אף אם סכום זה גבוה מהסכום שהועבר במקור מקופת הסדר הנושים לקופת הפירוק. על החלטות אלה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נסב הערעור שבפנינו.

חברתי השופטת פרוקצ'יה מגיעה למסקנה כי הכספים שנותרו בקופת ההסדר אינם מגיעים לבנק ולפיכך יש לצרפם לקופת הפירוק ולחלקם בין כלל הנושים לפי סדרי העדיפויות הנוהגים בפירוק. למסקנה זו אני מצטרף. כמו כן מצטרף אני לקביעותיה בהיבט הדיוני על שני פניו של היבט זה, הן בנוגע לסמכות בית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו ליתן את החלטתו בנושא ערעור זה והן בנוגע להליך למתן הוראות שנקט הבנק. עם זאת הדרך שבה הגעתי למסקנתה של חברתי בהיבט המהותי שונה. חברתי השופטת פרוקצ'יה קובעת בפסק-דינה כדלקמן:

"...יוצא אפוא, שאין בפנינו כיום שתי מערכות כללים לחלוקת כספים לנושים, הדרות בכפיפה אחת זו בצד זו או חופפות זו את זו, אלא מערכת אחת - היא מערכת הפירוק המוציאה את רעותה - הסדר הנושים שבוטל. נקודת החיתוך המפרידה ביניהן היא תחילת הליכי הפירוק ביום הגשת בקשת הפירוק או לכל המאוחר מועד ביטול הסדר הנושים. מאחר שתשלום ההפרש לבנק להשלמת 10% מהחוב המעודכן לא בוצע על-ידי הנאמן גם עד לתאריך מאוחר זה, שוב לא ניתן לבצעו לאחר מכן. הבנק, ככל שאר הנושים שטרם קיבלו את חלקם, יהא זכאי מכאן ואילך לחלקו בסכום נשייתו לצד שאר הנושים על-פי כללי החלוקה הנוהגים בפירוק" (פיסקה 16 סיפה לפסק-דינה).

מקביעתה זו של חברתי עולה, כי לכל המאוחר, ביום ביטול הסדר הנושים יורד מסך ברזל על הליך זה אשר קוטע באבם כל פעולה או כל הליך שטרם הסתיימו עובר לירידת המסך. לפי גישה זו, המעבר בין הליך של הסדר הנושים להליך של פירוק הוא חד כתער, דרמטי וקיצוני.

2. אף לדעתי, הליך הפירוק והליך הסדר הנושים אינם הליכים מקבילים. ברי כי מהרגע שבו מתבטל הסדר הנושים אין להמשיך את חלוקת הכספים בהתאם להוראות הקבועות בו. עם זאת אינני רואה צורך להכריע ולקבוע, כפי שמשתמע מדברי חברתי, שהמעבר בין הליך של הסדר נושים להליך של פירוק לעולם יהיה חד וחסר גמישות וכי לא תתעוררנה נסיבות מיוחדות שבהן ירוכך קו התפר בין הליכים אלה. בין יתר השיקולים שיש להתחשב בהם בהקשר זה ניתן לציין את הרצון למנוע את הפיכת הסדר הנושים לזירת הימורים ואת הרצון להבטיח לנושים המשתתפים בהסדר כי לא תיווצר הפליה ביניהם בחלוקת כספי ההסדר. ניהול הליך של הסדר נושים תחת חרב מתנופפת של הליך פירוק, העלולה לגדוע באופן מיידי ואקראי את כל הפעולות הננקטות במהלך הסדר הנושים, עלול להשפיע לרעה על יעילותו ומעמדו של הליך זה. ייתכן כי הקניית זכויות מוקנות, בנסיבות מיוחדות מתאימות, לנושים שבהסדר בכספים המצטברים בקופת ההסדר תרכך את המעבר בין הליכים אלה ותמתן את ההשפעות השליליות העלולות להיות לכך על הליך של הסדר נושים.

3. במקרה דנן הגעתי למסקנה שקיימים נימוקים לדחיית תביעת הבנק בלי צורך לקבוע באופן חד-משמעי כי המעבר בין הסדר נושים לפירוק יהא לעולם חד וחלק ואין לרככו בנסיבות מסוימות. לפיכך קביעה כזו אף אינה נדרשת בנסיבות העניין. גם אם ייתכן כי ראוי לשקול את האפשרות שנושים עשויים לקנות לעצמם זכויות כלשהן במסגרת ההסדר, זכויות אשר תעמודנה להם אף לאחר שהחברה נכנסה להליך פירוק - בלי שאקבע בעניין זה כל עמדה - אין עומדת לבנק טענה כזו במקרה שלפנינו.

להלן אציג את גדר המחלוקת בין הצדדים ולאחר מכן את נימוקיי לדחיית תביעת הבנק. לנוכח חשיבות הנושא ודיונה של חברתי בו אוסיף התייחסות קצרה בנוגע לאופיו של קו התפר שבין הליך של הסדר נושים להליך של פירוק אף שבעיניי אין המקרה שבפנינו דורש הכרעה בסוגיה זו. אסיים בכמה הערות.

גדר המחלוקת

4. השתלשלות ההליכים פורטה בפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. אחזור ואציין בתכלית הקיצור את העובדות הרלוונטיות להצגת עמדתי. הסדר הפשרה שאליו הגיעה החברה עם נושיה כלל הסדרים עם נושי החברה לסוגיהם השונים ועם עובדיה.
לענייננו רלוונטי ההסדר שגובש עם קבוצת הנושים הבלתי מובטחים. על-פי תנאי ההסדר, חולקה קבוצה זו לשלוש קבוצות משנה בהתאם להיקף החוב שהחברה חבה להם ולשאלה אם יש בידם ערבות של מנהלי החברה או בעלי מניותיה. בהסדר נקבע כי בשלב ראשון של החזר החוב יקבלו כל שלוש הקבוצות הנ"ל החזר בסך 10% מ"החוב הקובע" תוך 14 יום מיום מועד אישור הסדר הנושים (סעיף 6.7 להסדר הנושים). "החוב הקובע" הוגדר כחוב לפי ספרי החברה נכון "למועד הקובע" (סעיף 7 להסדר). "המועד הקובע" הוגדר כחובות החברה נכון ליום 31.12.1996 (סעיף 8 להסדר). בצד זכותם של הנושים לקבל בשלב ראשון 10% מסכום "החוב הקובע" נקבעו בסעיף 9 להסדר סדרי ערעור על "החוב הקובע", כדלקמן:

"...כל נושה (לרבות מי שטוען שהינו נושה אולם חובו לא היה כלול בספרי החברה נכון למועד הקובע) שיבקש לערער על סכום החוב הקובע יהיה רשאי להגיש לנאמן הוכחת חוב ויצרף אליה אסמכתאות וראיות. על החלטת הנאמן יהיה הנושה כאמור רשאי לערער לבית המשפט תוך 30 יום מיום שהנאמן יודיע לו על החלטתו. החלטת בית המשפט בעניין זה תהיה סופית ומחייבת את הצדדים".

ההסדר אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 2.7.1997 והמשיב 3 מונה כנאמן על ביצועו (להלן - הנאמן).

5. הנאמן אישר לבנק הוכחת חוב במסגרת הליך ערעור לפי הנוהל שהיה קבוע בעניין זה בהסדר הנושים, אולם בטרם חולקו לבנק כספים המגיעים לו על-פי החלטת הנאמן, בוטל הסדר הנושים ונכנס לתוקפו הליך הפירוק. הצדדים שבפנינו חלוקים ביניהם בנוגע ליתרת הכספים שנותרה בקופת הסדר הנושים. יתרת הכספים כללה סך של 213,000 ש"ח במזומן ועשרה שיקים מעותדים לפקודת החברה בסך כולל של 149,234 ש"ח אשר 105,234 מתוכם כבר נפרעו. המנהל המיוחד טוען כי כספים אלה שייכים לקופת הפירוק ודינם להתחלק בין כלל הנושים לפי דיני החלוקה החלים בפירוק.

לעומתו, טוען הבנק כי בנסיבות המקרה המיוחד שבו עסקינן, דין כספים אלה לעבור לרשותו כדי שיושלם לו ההפרש בין %10 מ"החוב הקובע" שכבר קיבל מידי הנאמן ל-10% מהחוב שחבה לו החברה, כפי שאישר הנאמן במסגרת הליך הוכחת החוב.
ההפרש עמד על סכום של 364,367 ש"ח (להלן - סכום ההפרש).

6. טענתו הראשונה של המנהל המיוחד היא שעל-פי פרשנותו של הסדר הנושים אין מגיע לבנק במסגרת התשלום הראשון על-פי הסדר הנושים כל סכום העולה על 10% מ"החוב הקובע". על-פי לשון ההסדר, במסגרת תשלום ראשון זה אין מגיע לבנק 10% מסכום החוב כפי שזה יוברר בערעור שהוגש על-ידיו, אלא מ"החוב הקובע" כהגדרתו בהסדר הנושים בלבד, קרי 10% מחובו לפי ספרי החברה נכון ל"המועד הקובע". אם טענתו זו תתקבל, הרי שטענת חוסר השוויון בתשלום ה-10% בין הבנק לבין נושים אחרים מאותה קבוצה אינה יכולה לעמוד, שהרי אין חולק ש-10% מ"החוב הקובע" שולם לבנק. כמו כן טוען המנהל המיוחד, כי קיימים נושים נוספים, מלבד הבנק, שהוכחת חובם התקבלה ונקבע שחובם גדול מהחוב הקובע אולם טרם חולקו להם כספי ההפרש.

למנהל המיוחד טענה חלופית נוספת, ולפיה יש להעביר את הכספים שנותרו בקופת ההסדר לקופת הפירוק, שכן הקצאת כספים אלה לבנק על-מנת להשלים לו את סכום ההפרש תערער את סדרי הקדימויות הנוהגים בפירוק. זאת, מהטעם שבכך תוענק לבנק, שהינו כאמור נושה בלתי מובטח לעניין זה, במסגרת הפירוק עדיפות על פני נושים מובטחים ונושים בעלי-דין קדימה. לטענתו, עקרון השוויון בין נושים מאותו סוג כפוף לסדרי הקדימויות בפירוק, ומכל מקום, השלב שבו נבחן עיקרון זה הוא בעת הגשת בקשה לפירוק ולא במועד אישור הסדר הנושים. לבסוף, טוען המנהל המיוחד כי למצער, גם אם יש לשלם לבנק את סכום ההפרש, הרי יש לעשות כן רק עד גובה הכספים שהיו מצויים בקופת ההסדר ולא מעבר לכך.

לעומתו, טוען הבנק כי אין הוא בא לקעקע את סדרי החלוקה הקבועים בפירוק או להכפיפם לסדרי החלוקה הקבועים בהסדר. טענתו היא כי לאור זכויות שקנה בכספים שנותרו בקופת ההסדר, אין כספים אלה חלק ממסת הנכסים האמורה לעמוד לחלוקה בין כלל נושי החברה. לפיכך העברת כספים אלה לרשותו אינה פוגעת בעקרונות החלוקה הנוהגים בפירוק. את טענתו בדבר זכויות שהתגבשו לטובתו בכספי ההסדר משתית הבנק על שני אדנים: האחד, לטענתו, כפי שניתן להבין מההקשר הכולל של טענותיו, זכותו לכספים שנותרו בקופת ההסדר נובעת מ"זכות מוקנית" או "זכות שביושר" שיש לו בכספים אלה, הנגזרת מעקרון השוויון בין נושים מאותה קבוצה בהסדר. השני, לטענת הבנק, הכספים שבקופת ההסדר הוחזקו עבורו בנאמנות ויש לו זכות עקיבה אחריהם.

הנימוקים לדחיית תביעת הבנק

7. אשר לזכות מוקנית שביושר מכוח עקרון השוויון, טענת הבנק היא כי עקרון השוויון בין נושים מאותו סוג מחייב תוצאה שלפיה הוא יקבל במסגרת התשלום הראשון את מלוא החלק היחסי מהחוב המגיע לו מהחברה כפי שהוכח במסגרת הוכחת החוב. במהות, טוען הבנק, כי משעה שאישר הנאמן את הוכחת חובו, קמה לו, מכוח
עקרון השוויון, זכות שביושר (בלשונו - עקרון צדק) או זכות מוקנית (‎VESTED
RIGHT) לתשלום סכום ההפרש. זכות שביושר זו היא זכות "מעין קניינית" הפועלת כלפי צדדים שלישיים. מפרק חברה אינו יורד לנכסי החברה בפירוק אלא בכפוף לזכויות שביושר או זכויות מוקנות של הזולת. לפיכך - כך יש להבין את טענת הבנק - אין להכניס את יתרת הכספים אשר יש לו זכות מוקנית בהם לגדר כלל נכסי החברה העומדים לחלוקה במסגרת הפירוק.

8. בהסדר הנושים נקבע במפורש שסכום הדיבידנד הראשון שיחולק לנושים יחושב לפי "החוב הקובע" ולא לפי החוב האמיתי שיובהר לאחר ערעור שהוגש על-ידי מי מהנושים. ההיגיון העומד ביסוד הוראה זו ברור. "החוב הקובע" הוגדר כך שיהיה ניתן לכמתו מראש באופן מדויק. הגדרה זו אפשרה לצדדים להסדר, הן הנושים שהשתתפו בהסדר והן המשקיע, לדעת מראש את היקף הסכומים הכרוכים בתשלום הדיבידנד הראשון. על יסוד נתון התחלתי ודאי זה הסכימו הנושים והמשקיע להסדר הנושים. על- פי נתון זה יכלו לדעת כמה כספים הוקצו לתשלום הראשון שיועד לנושים וכמה כספים עשויים לשמש גם לצורך תפעול החברה. לנתון האחרון יש משמעות רבה בשיקול סיכוייה של החברה להבריא.

בצד הוראה בנוגע לחלוקת הדיבידנד הראשון נקבעה הוראה נוספת בסעיף 9 להסדר (אשר צוטטה בפיסקה 4 לעיל) אשר עניינה סדרי ערעור אשר יאפשרו לברר את שיעור החוב האמיתי של החברה לכל אחד מנושיה הלא מובטחים. הוראה זו נועדה לשמש כמנגנון מתקן. במסגרת מנגנון זה הייתה אמורה להתבהר מלוא התמונה בנוגע להיקף הנושים ולגובה נשייתם, תמונה שלא הייתה ברורה בעת שגובש הסדר הנושים ובעת שאושר על-ידי בית-המשפט. לכל הצדדים המעורבים בהסדר היה ברור כי הליך הערעור בהתאם לסעיף 9 להסדר אמור להימשך זמן רב מעבר למועד חלוקת הדיבידנד הראשון וכי הדיבידנד הראשון יחולק לנושים עוד בטרם יסתיים הליך זה. אכן, בפועל, כפי שאפרט להלן, לא הסתיים הליך הערעור אף במועד שהנאמן סיים את תפקידו בעטיו של ביטול הסדר הנושים. בקביעת הוראות בהסדר שלפיהן סוכם כי בתחילה יחולקו %10 מ"החוב הקובע" ורק במקביל לכך יתנהל הליך הוכחת החוב, לקחו על עצמם הנושים שבהסדר את הסיכון כי אם הליך ההבראה ייכשל עוד בטרם יושלמו הליכי הערעורים, כפי שאכן קרה בפועל, לא יסתיים הליך הוכחת החוב ושלב ה"תיקון" עם חלוקת הדיבידנד הנוסף לא יתממש. בכך ויתרו הנושים מראש, במסגרת תנאי ההסדר, על זכותם לשוויון במסגרת חלוקת הדיבידנד הראשון במקרה שהליך ההסדר ייקטע על-ידי פירוק. למרות היות עקרון השוויון עיקרון בסיסי ויסודי החולש על הליכים של הסדרי נושים, אין מניעה כי נושים יוותרו על זכותם למעמד שוויוני במסגרת הסדר נושים (ראו ע"א 3225/99 הנ"ל [6], בעמ' 123). קל וחומר, שיכולים הם לוותר על זכות זו בנוגע לסדרי הקדימויות בחלוקת הכספים. יוער, כי על בית-המשפט המאשר הסדר נושים, והמופקד על האינטרסים של כלל הנושים הכפופים לו, מוטלת החובה לבחון אם תנאי מסוג זה הוא תנאי הוגן. אין בפנינו טענה כי הוראות ההסכם היו בלתי הוגנות ואין הבנק תוקף את הסדר הנושים גופו. לפיכך אין אלא להסיק כי הבנק, כמו כל יתר הנושים שהשתתפו בהסדר הנושים, סבר כי תנאיו הוגנים.

מסקנת הדברים היא שהבנק קיבל את כל המגיע לו על-פי המוסכם בהסדר הנושים במסגרת חלוקת הדיבידנד הראשון. לגבי כל המגיע לו מעבר לכך, כמוהו כמו הנושים האחרים, הם לא יקבלו את המגיע להם במסגרת הסדר הנושים לנוכח ביטולו וכניסת החברה להליך פירוק.

9. לדחיית תביעת הבנק קיים נימוק נוסף. מקריאת הדוח המסכם של הנאמן עולה כי הבנק אינו הנושה הבלתי מובטח היחיד במסגרת הסדר הנושים אשר לא זכה לקבל %10 מחובו כפי שהוכח בהוכחת החוב. מסתבר, כי קיימים נושים נוספים אשר הגישו הוכחת חוב במסגרת סעיף 9 להסדר. מהדוח עולה, כי הנאמן דן ב-75 ערעורים לערך שהוגשו על-ידי נושי החברה, הן על-ידי נושים אשר שמם לא נכלל כלל בספרי החברה והן על-ידי נושים אשר חלקו על גובה החוב הכלול בספרי החברה במועד הקובע. עוד עולה מהדוח, כי הנאמן טרם הגיע לשלב חלוקת כספים במסגרת הליך הערעור למערערים שאת הוכחת חובם אישר. מכאן, שגם ליתר המערערים אשר הנאמן אישר את הוכחת חובם, כולה או חלקה (בנוסף לכלל החובות שנכללו ב"חוב הקובע"), לא שולמו ההפרשים המגיעים להם כמו שהם לא שולמו לבנק. על-כן הם מצויים בדיוק באותו מצב שאליו נקלע הבנק. בחלק קטן מההליכים התמשך הבירור זמן רב עקב מורכבותם, ולאור סיום תפקידו לא הספיק הנאמן להכריע בעניינם (ראו חלק חמישי לדוח). כמו כן מהדוח עולה כי ערעורים נוספים הגיעו למשרדי הנאמן בחודשיים האחרונים בטרם הסתיים תפקידו ואף בהם טרם ניתנה הכרעה (שם). אף אם אניח לצורך הדיון שבפנינו כי עומדת לנושים שבהסדר זכות מוקנית בכספי ההסדר הנגזרת מעקרון השוויון, הרי שהעברת מלוא יתרת הסכום שבקופת ההסדר לידיו של הבנק אינה מוצדקת ואין לאשרה, שכן אין הוא הנושה היחיד אשר לא קיבל 10% ממלוא החוב המגיע לו בהתאם להליך הוכחת החוב. ביתרת הכספים שהצטברה בקופת הפירוק יש בקושי כדי לכסות את סכום ההפרש הנתבע על-ידי הבנק וברי שאין די בה כדי להשלים את כלל התביעות שיש בעניין זה לנושי ההסדר. יוער בהקשר זה, כי כאשר בזכות מוקנית הנגזרת מעקרון השוויון עסקינן, לא ברור מדוע חשובה ההבחנה בין נושה שהתמזל מזלו, והליך הוכחת החוב שלו הסתיים לפני שבוטל ההסדר, לנושה שתביעת החוב שלו הייתה מורכבת יותר ולפיכך הנאמן לא הספיק להחליט בעניינו.

10. מהאמור לעיל עולה כי הבנק לא רכש זכות מוקנית בכספים שבקופת ההסדר אשר הועברו לקופת הפירוק. אעבור אפוא לדון בטענת הבנק כי כספי ההסדר הוחזקו עבורו בנאמנות, ומטעם זה אין הם מהווים חלק ממסת הנכסים אשר מרכיבה את קופת הפירוק. טענתו בהקשר זה היא כי מקור הכספים אשר הועברו על-ידי הנאמן למפרק הזמני אינו במימוש נכסים כלשהם של החברה, אלא מדובר בכספים אשר ניתנו על-ידי משקיע חיצוני לצורך תשלום לנושים במסגרת ההסדר. מקור הכספים מלמד - כך הטענה - כי אין הכספים שייכים למסת הנכסים הכוללת העומדת לרשותו של המפרק, אלא מדובר בכספים שיוחדו לצורך ההסדר, ומיום שאישר הנאמן את הוכחת החוב של הבנק, מדובר בכספים אשר הוחזקו בנאמנות עבורו לתשלום סכום ההפרש ויש לו זכות עקיבה אחר כספים אלה.

11. מטענות הבנק ניתן להבין, כי לצורך ביסוס טענה זו הוא מסתמך על "סברת הקרן המיועדת". המדובר הוא בקטגוריה מיוחדת של נכסי נאמנות אשר מתאפיינת בכך שהמחזיק בהם הוא הזכאי הנומינלי להם, אולם הזכות המהותית בהם שייכת לאדם אחר.
לדוגמה, זכותו של אדם שלישי לתגמולי ביטוח אחריות המגיעים למבוטח בביטוח אחריות בשל אי-מילוי התחייבות המבוטח כלפי צד שלישי, חילופי משכון ועוד (ראו לעניין זה ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 [17], בעמ' 181 והאסמכתאות שם).
תנאי לכך שתיווצר קרן מיועדת הוא שהכספים מיועדים לשמש לצורך מטרה מוגדרת.
בביטוח, למשל, מטרתם לאפשר למבוטח לקיים את חיוביו כלפי אדם מסוים.

חשיבותה של הקרן המיועדת באה לידי ביטוי כאשר המחזיק הנומינלי של הכספים או הנכסים המוחזקים בה הופך לחדל-פירעון. במצב דברים זה לא יועברו הכספים שהצטברו בקרן המיועדת לידי כלל נושיו של החייב, שכן מטרת הקרן תושג רק אם יועברו התשלומים לידי מי שזכאי לקבל את הנכס. בדוגמת הביטוח, מטרת הקרן תושג רק אם תגמולי הביטוח יגיעו לידי אותו אדם אשר זכאי להם.

12. אף אם אניח שניתן ליישם את סברת הקרן המיועדת במסגרת הסדר נושים, השאלה היא אם בנסיבות המקרה דנן אכן נוצרה קרן כאמור לטובת הנושים או אולי לטובת הבנק ספציפית. ממכלול הנסיבות, כפי שהן עולות מהדוח המסכם מטעמו של הנאמן, עולה לכאורה כי מקור הסכום שהצטבר בקופת ההסדר היה ככל הנראה בפעילות שוטפת של החברה ולא בכספים שהוזרמו על-ידי המשקיע, והוא נועד לשימושה השוטף של החברה ולא לחלוקה בין נושי ההסדר (ראו סעיפים 54-53 לדוח מסכם מטעם הנאמן). אם אלה הם פני הדברים, די בכך כדי לדחות את טענת הבנק בעניין זה.
אולם גם אם אניח לצורך הדיון שבפנינו כי מדובר בכספים שמקורם במשקיע, עדיין אין לומר שנוצרה קרן מיועדת לטובת הנושים וודאי שלא לטובת הבנק ספציפית.
כאמור, מדובר בכספים מיועדים כאשר המחזיק בהם משמש בעצם כ"צינור"

אשר דרכו מועברים הכספים ליעד מוגדר אחר. בענייננו הועברו הכספים לחברה על-מנת שהיא תשתמש בהם לצרכיה. צרכים אלה כללו הן את הצורך לעמוד בהסדר הנושים שעליו הייתה חתומה והן את הצורך להפעיל מחדש את עסקיה (ראו סעיף 33 לדוח מסכם מטעם הנאמן). המשקיע לא ייעד כספים אלה לנושים דווקא, וודאי שלא לקבוצה אחת ספציפית מתוכם. תעיד על כך העובדה כי בהסדר הנושים לא נקבע סכום מסוים כלשהו אשר יישמר בקרן נפרדת עבור הנושים. לפיכך אין לומר כי בענייננו נוצרה עבור הנושים קרן מיועדת המורכבת מכספי ההסדר שמקורם במשקיע, וודאי שקרן כאמור לא נוצרה עבור הבנק דווקא.

לסיכום, טענות הבנק בנוגע לזכויות שיש לו ביתרת הכספים שנותרה בקופת ההסדר, הן הטענה לזכות מוקנית שיש לו מכוח עקרון השוויון והן הטענה בנוגע לקרן מיועדת - דינן להידחות. לפיכך יש לצרף את הכספים שבקופת ההסדר למסת הנכסים העומדת לחלוקה בפירוק.

מעבר מהליך של הסדר נושים להליך של פירוק

13. כאמור, חברתי השופטת פרוקצ'יה קובעת בפסק-דינה, כי לכל הפחות מעת שבוטל הסדר הנושים יורד מסך ברזל על שלב זה וכל פעולה או הליך שהחלו במסגרתו יופסקו. באופן כללי, אף אני נוטה לדעה כי הכלל המנחה הוא שהליך הפירוק מוציא את הליך הסדר הנושים ואין הוא פועל במקביל אליו. כמו כן איני מתעלם מהיתרונות הצומחים מגישת חברתי השופטת פרוקצ'יה המתחמת באופן ברור את גבולות התפרסותו של כל אחד משני ההליכים, הסדר נושים ופירוק החברה. עם זאת אני מבקש להשאיר בצריך עיון את האפשרות כי בנסיבות מסוימות, בסיטואציות מיוחדות, ייתכן כי יתקיימו שיקולי מדיניות חשובים המצדיקים הענקת "זכויות מוקנות" לנושים שהשתתפו בהסדר, ביתרת הכספים שמצטברת בקופת ההסדר עובר לפירוק או בחלק מכספים אלה.

14. טול לדוגמה מקרה שבו מאשר בית-משפט הסדר נושים כאשר על-פי תנאי ההסדר על הנאמן מוטלת המשימה לחלק בין הנושים הבלתי מובטחים, פרו רטה, סכום מסוים של כסף המצוי בקופת ההסדר. נניח כי בהסדר משתתפים חמישה נושים בלתי מובטחים וכי הנאמן, מחמת טעות או רשלנות, חילק כספים מתוך הכספים שמצויים בקופת ההסדר רק לשלושה נושים מבין החמישה, ולמחרת היום, בטרם היה סיפק בידו ליתן לשניים האחרים את הכספים המגיעים להם באופן יחסי ליתר הנושים, בוטל ההסדר והחברה נכנסה להליך של פירוק. אם יתרת הכספים שבקופת ההסדר תועבר למפרק על-מנת שהיא תצורף למסת הנכסים הכללית העומדת לחלוקה בין כלל הנושים, התוצאה תהיה הפליה קשה בין נושים השייכים לאותה קבוצת נושים בהסדר. סיטואציה זו מעוררת קושיות לא פשוטות. לדוגמה, בהנחה שניתן לעגן זכות שביושר לשוויון לנושים בשיטתנו המשפטית, האם רצוי להעניקה בנסיבות מעין אלה לנושים שבהסדר? אם הדבר אכן רצוי, כיצד תיושם זכות זו? האם יחולקו יתרת כספי ההסדר לנושים שלא קיבלו את חלקם? או שמא יוכל המנהל המיוחד לתבוע השבת תשלום מאותם נושים אשר קיבלו מעל לחלק המגיע להם יחסית לנושים אחרים בהסדר ולהעניק את כספי ההשבה לנושים שלא קיבלו דבר או קיבלו פחות מחלקם. האם תעמוד זכות תביעה לנושים שלא קיבלו את המגיע להם במסגרת ההסדר להשתתפות מצד אותם נושים שקיבלו תשלום (ראו ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א) [18], בעמ' 494-493)? אלה מקצת השאלות שיעלה הצורך להתמודד עמן כאשר סיטואציות מעין אלה יגיעו לפתחנו.

15. אף השאלה אם יתרת כספים בקופת הסדר המוחזקת על-ידי נאמן במסגרת הסדר נושים הם כספי נאמנות, היא שאלה מורכבת ומעוררת עניין. החלת חוק הנאמנות על כספים המצטברים בקופת הסדר נושים מעוררת שאלות לא פשוטות, כגון מה הן הנסיבות, אם בכלל, שבהן תיווצר במסגרת הסדר נושים קרן מיועדת לטובת הנושים;
מהו "המועד הקובע" לצורך גיבוש זכותם של הנושים הזכאים לכספי קרן כזו לקבל חובם; האם נדרש רישום של הנאמנות על-מנת שבעת פירוק יהיה ניתן להוציא את נכסי הנאמנות מכלל הנכסים המיועדים לחלוקה. יצוין בהקשר זה שגם שאלת קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית מעוררת שאלות רבות ומורכבות (לגבי השלכות אפשריות של ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב [14] על נכסי נאמנות בעת פשיטת רגל ראו ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [19], בעמ' 371-369).

אכן, השאלות המתעוררות בנוגע לזכויות שיש לנושי ההסדר בכספים המצטברים בקופת ההסדר אינן קלות כל עיקר ויש להן פנים לכאן ולכאן. נראה, כי בסופו של דבר, התשובות לשאלות אלה צריכות להיחתך על-פי המדיניות שמבקשים להנהיג בנוגע להסדרי נושים - עד כמה יש להקנות להסדר נושים שאושר על-ידי בית-משפט מידת ודאות ויציבות. מכל מקום, דעתי היא שבמקרה הנדון לפנינו אין השאלות הללו עולות ועל-כן ראוי להותיר דיון מדוקדק ומקיף בהן למקרה שבו הדבר יידרש.

הערות לסיום

16. בשולי הדברים ברצוני להעיר שלוש הערות. מבדיקת מקור הכספים שבקופת ההסדר עולה כי חל ערבוב בין כספי ההסדר לחשבונה הפעיל של החברה. למותר לציין כי ערבוב כאמור אינו עולה בקנה אחד עם חובותיו של הנאמן (ראו סעיף 3(ג) לחוק הנאמנות). אמנם בדוח הנאמן מבהיר את הרקע לנכונותו להסכין עם מצב דברים זה, אולם אין בהבהרה זו כדי להצדיק את התנהגותו. לעולם מחויב הנאמן לפעול בהתאם להוראות החוק ואל לו להיקלע למצב שבו הוא מפר את חובותיו כנאמן.

17. הערה שנייה. בהסדר הנושים לא נקבע מנגנון כלשהו הקובע איזה נתח מתוך מקורות המימון הנכנסים לחברה יוקצה לטובת הסדר הנושים. לדוגמה, לא נקבע כי סכום קבוע כלשהו או שיעור כלשהו מתוך כספי המשקיע או מתוך הכנסות החברה או רווחיה יוקצו לקופת ההסדר לצורך חלוקתם בין נושי ההסדר. מצב זה חושף את הנושים לחוסר ודאות מיותר בנוגע לאופן מימון התשלומים על-פי ההסדר לא רק ביחס לכספים שמקורם בפעילות השוטפת של החברה, אלא אפילו בנוגע לסכומים שיעמדו לרשותם מתוך הזרמת הכספים החיצונית מטעם המשקיע. מצב זה אינו רצוי, ומן הראוי שהסדר נושים המקבל את אישורו של בית-המשפט יפרט את הדרך והתנאים הבסיסיים הנדרשים להפעלתו.

18. לסיום הערה כללית, חדלות פירעון היא לדאבוננו תופעת לוואי בלתי נפרדת מחיי העסקים. בצד הסיכוי לשגשוג כלכלי חשוף כל עסק מסחרי בפני הסיכון להיקלע למצב של חדלות-פירעון. לפי הגישה המסורתית הקלאסית, מצב של חדלות-פירעון הוא עילה לפירוק חברה (ראו סעיף 257(4) לפקודת החברות). עם השנים קנה לו שביתה הרעיון כי לעתים יעיל יותר לכל הצדדים המעורבים להימנע מלחלק את רכוש העסק ולחסלו וחלף זאת לנקוט דרכים חלופיות המאפשרות לשקם חברה בקשיים, כגון הסדר נושים, ארגון מחדש, ניהול במסגרת כינוס נכסים וכיוצא באלה. כפי שקורה לא אחת, החקיקה בישראל לא פסעה יד ביד עם המציאות החדשה שהתהוותה בעקבות פיתוחן של דרכים חלופיות לפירוק, אלא השתרכה הרחק מאחור. בעוד בפקודת החברות קבוע הסדר מקיף יחסית לפירוק חברה, אין בנמצא חקיקה המסדירה באופן דומה הליך של הבראת חברה, וכל שכן אין בנמצא הוראות כשלהן המסדירות את המעברים בין הדרכים החלופיות האפשריות לטיפול בחברה בקשיים, כגון המעבר ממצב של הבראת חברה למצב של פירוק.

היעדרן של הוראות מסוג זה הוא בעייתי ביותר נוכח העובדה כי אין זה בלתי שכיח שהליך של הבראה אינו מצליח לחלץ חברה מהקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה ונוצר הכרח לפרקה. היעדרו של הסדר חקיקתי מקיף בישראל בנושא חדלות-פירעון - הדרכים החלופיות לטפל במצב והמעברים ביניהם - בולט במיוחד על רקע החקיקה הענפה הקיימת בנושא זה במדינות אחרות, כגון ארצות-הברית, שם מוקדש חוק מקיף לטיפול בנושא זה (למצב בארצות-הברית ראו
.BANKRUPTCY CODE, CH. 7, 11, 12 AND 13 ההוראה המרכזית העוסקת בהמרה מהסדר אחד לשני קבועה בסעיף 348 לחוק וכן ראו סעיפים 706, 1112, 1208 ו-1307 העוסקים בהמרות ספציפיות מפרק אחד לאחר). על רקע החסר החקיקתי בנושא זה הוקמה הוועדה הציבורית לשם בדיקת נחיצותה של רפורמה בדיני פשיטת-רגל ופירוק חברות ובראשה עמד המשנה לנשיא ש' לוין. הוועדה אף הוציאה דוח ראשון בנושא זה [20], אולם המלצותיה טרם גובשו בחקיקה. המקור החקיקתי היחיד הקיים כיום בנושא זה קבוע בסעיף 233 לפקודת החברות (אשר הוחלף על-ידי סעיף 350 לחוק החברות, מתשנ"ט). סעיף זה אמנם עבר תיקונים רבים אשר הרחיבו את היקפו, ברם עדיין רב הפרוץ בו על העומד.

למותר לציין את החשיבות הראשונה במעלה שיש לחקיקת הסדר ממצה אשר יסדיר את הדרכים השונות לטיפול בחברה חדלת-פירעון, בכלל, ואת המעבר בין דרכים אלה, בפרט. מדובר בתחום מורכב הדורש שקילת אינטרסים רבים ועריכת איזון ביניהם. אין זה רצוי כי תחום כזה יוסדר, טלאי על טלאי, על-ידי בית-המשפט. על המחוקק להסדיר באופן ממצה את כל הדרכים האלטרנטיביות לפירוק, ובכללן הסדר נושים, וכן את הוראות המעבר ביניהן. כללי משחק ברורים יחדירו יציבות לתחום ויתרמו בכך לכל הקבוצות השונות המושפעות מהליכים אלה.

19. לסיכום, הבנק לא הצליח להוכיח כי יש לו זכויות בכספים שהצטברו בקופת ההסדר המצדיקות את הפרדת כספים אלה ממסת הנכסים העומדת לחלוקה במסגרת הליך הפירוק והעברתם אליו. לאור האמור מצטרף אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, כי החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ולפיה על המפרק לשלם לבנק את סכום ההפרש, דינה להתבטל.

השופטת ט' שטרסברג-כהן

אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיעו חבריי בדבר מעמדו של הבנק ככל שאר הנושים לעניין נשייתו בקופת החברה בפירוק. כן מצטרפת אני לעמדתם שלפיה הייתה סמכות לבית-המשפט המחוזי לדון בעניין במסגרת ההליך שהובא בפניו, ומוצאת להעיר כדלקמן.

בעיקרון, נראית לי קביעתה של השופטת פרוקצ'יה, כי עם ביטולו של הסדר נושים ותחילתו של הליך פירוק נפתח פרק חדש בכללי החלוקה, ומשבוטל הסדר הנושים וחל משטר הפירוק אין מעמד לנושה זה או אחר לתבוע את המגיע לו על-פי הסדר הנושים שבוטל. השופט אור מסתייג מקביעת מעבר חד וחסר גמישות בין הליך של הסדר נושים לבין הליך של פירוק שהחל לאחר ההסדר. לדעתו, עשויים להתעורר מקרים שבהם החיתוך החד לא יהיה הפתרון המתאים. הוא משאיר שאלה זו בצריך עיון באשר אינה דרושה לענייננו. עם זאת מעלה הוא שאלות שונות העשויות להתעורר אם נאמץ את שיטת החיתוך החד בין שני המשטרים. אלא שגם הגישה הגורסת גמישות מעלה שאלות לא פשוטות. נוטה אני לעמדה הגורסת השארת גמישות מסוימת למעבר בין שני המשטרים, ולו מהטעם שלא ראוי ליצור כלל משפטי שאינו משאיר פתח ליוצאים מן הכלל שלא ניתן לחזותם מראש. עם זאת אין השאלה דורשת הכרעה בענייננו, באשר בין שנלך לשיטתה של השופטת פרוקצ'יה ובין שנלך לשיטת אלה הגורסים כי ראוי להותיר מרחב גמיש במעבר בין שני המשטרים, מוליכות שתי השיטות לאותה תוצאה. התוצאה היא זו שאליה הגיעו חבריי ואליה אני מצטרפת. ולפיה, אין לבנק זכויות בכספים שהצטברו בקופת ההסדר המצדיקות את הפרדתם ממסת הנכסים העומדת לחלוקה במסגרת הליך הפירוק והעברתם אליו. הבנק, ככל שאר הנושים, יהיה זכאי מכאן ואילך לחלקו מסכום נשייתו על-פי כללי החלוקה הנהוגים בפירוק.

לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסדר נושים רמט

  2. צים הסדר נושים

  3. הסדר נושים 19 א

  4. הצעת הסדר נושים

  5. אישור הסדר נושים

  6. הסדר נושים הפטר

  7. ביטול הסדר נושים

  8. הסדר נושים שטאנג

  9. הסדר נושים דוגמא

  10. כפיית הסדר נושים

  11. הסדר נושים אאורה

  12. הסדר נושים התכוף

  13. הסדר נושים פירוק

  14. הסדר נושים פניציה

  15. הסדר נושים בורגראנץ

  16. אי עמידה בהסדר נושים

  17. הסדר נושים קלאבמרקט

  18. הסדר נושים אי די בי

  19. הסדר נושים סעיף 233

  20. אי הצטרפות להסדר נושים

  21. אישור הצעת הסדר נושים

  22. הסדר נושים קלאב הוטל

  23. הסדר נושים איל מקיאג

  24. הסדר נושים פירוק חברה

  25. הסדר נושים אופיס דיפו

  26. הסדר נושים לפני הכרזה

  27. זכות עיכבון הסדר נושים

  28. בקשה לאישור הסדר נושים

  29. הסדר נושים לפי סעיף 350

  30. הסדר נושים הקפאת הליכים

  31. הסדר נושים אחרי צו כינוס

  32. הסדר נושים לאחר צו כינוס

  33. התנגדות לאישור הסדר נושים

  34. הסדר נושים לאחר פשיטת רגל

  35. אי יכולת לעמוד בהסדר נושים

  36. אישור הסדר נושים מנהלי חברה

  37. הסדר נושים בפיקוח בית המשפט

  38. אישור הסדר נושים התנגדות הבנק

  39. ביטול הסדר נושים הליך פשיטת רגל

  40. אישור הסדר נושים חברה בהקפאת הליכים

  41. אי שיתוף פעולה מצד החייב בהסדר נושים

  42. הסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת רגל

  43. הסדר נושים למען תכנית הבראה (להבדיל מהסדר שנועד לחיסול החברה)

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון