איחוד וחלוקה של מגרשים

1. פסק-דין זה מתייחס לשתי עתירות שהדיון בהן אוחד, ושמעלות שאלות משפטיות דומות ביחס לסמכויותיהן של ועדות מקומיות בתוכניות איחוד וחלוקה.

2. במסגרת העתירות התעוררו מחלוקות פרשניות בין העותרות לבין המשיבות 1-2 (להלן: "המשיבות") בשני נושאים עיקריים:
· האם תוכנית איחוד וחלוקה היא רק תוכנית החלה על מקרקעין שהם בבעלות של מספר בעלים שונים, או שהיא עשויה לחול גם על מקרקעין שהם בבעלותו של בעלים יחיד?;
· והאם רשאית ועדה מקומית במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, לבצע "הצרחה" של שטחים, קרי להחליף ייעודים של שטחים שונים בתוך שטח התוכנית, כל עוד השטח הכולל של כל ייעוד אינו משתנה.
המשיבות העלו גם טענות מקדמיות המתייחסות לסמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה, וטענה של שיהוי.
העובדות
עת"מ 31621-07-12 - עתירת חולון
3. ביום 24.4.12 פרסמה העותרת בעת"מ 31621-07-12, הוועדה המקומית חולון, להפקדה את תכנית ח/מק/117 בית-ספר שרון. התוכנית היא תכנית נקודתית, הקובעת שינוי בגבולות מגרשים בייעודים ציבוריים - מבנים ומוסדות ציבור ושטח ציבורי פתוח, במטרה לאפשר הקמת אולם ספורט בצמידות לבית-ספר הקיים במקום. המקרקעין שבתחומה של התוכנית – חלקות 163 ו-169 בגוש 6871 הם בבעלות העירייה.

4. ביום 29.3.12 קבעו גורמי המקצוע בלשכת התכנון המחוזית:
"העדר סמכות – הואיל ומדובר בשטחי ציבור בבעלות אחת, אין מדובר באיחוד וחלוקה כמשמעותו בפרק ג' סימן ז' ולפיכך התכנית אינה בסמכות מקומית" (נספח א' לתשובת המשיבות 1-2 לעתירה).

ביום 4.4.12, קבעה הממונה על המחוז בהחלטתה כי התוכנית טעונה אישור לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). המשיבות טענו כי טענות העותרות בעתירה מופנות למעשה כלפי החלטה זו, בעוד העותרות בעתירה טענו כי העתירה תוקפת את ההחלטה מיום 29.3.12. (ר' בהקשר זה הדיון להלן בנושא הסמכות העניינית, וההחלטה בבקשה לסילוק על הסף מיום 10.2.13).

עת"מ 33106-04-13 - עתירת ראשון-לציון
5. בהמשך הגישו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון ועיריית ראשון לציון עתירה דומה לעתירת חולון (עת"מ 33106-04-13). עניינה של עתירת ראשל"צ הוא בתוכנית רצ/מק/17/2/168 במסגרתה הוחלפו ייעודי שטחים בין תעשייה לשפ"פ ללא שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע. המגרשים נושא התוכנית היו כולם בבעלותה של המשיבה 5 – חברת לומינו מסחר בינלאומי בע"מ.

6. ביום 17.1.12 קבעה המתכננת האזורית כי התוכנית אינה תוכנית איחוד וחלוקה, וכי היא קובעת שינויי ייעוד קרקע לשפ"פ ותעשיה. אדריכל העיר ראשל"צ הודיע כי לגישתה של הוועדה המקומית התוכנית היא בסמכותה, ולכן היא החליטה לאשרה. ביום 13.1.13 חזרה לשכת התכנון על עמדתה מיום 17.1.12, לפיה התוכנית איננה בסמכות ועדה מקומית.

יוער כי המשיבות טענו כי תכנית ראשל"צ לא הוגדרה מלכתחילה כלל כתכנית איחוד וחלוקה. יחד עם זאת, לאור האופי הכללי של הדיון בפסק-דין זה, לא מצאתי לנכון להתמקד בנושא זה, שאיננו משליך על השאלה הכללית של סמכויותיהן של ועדות מקומיות.

7. יצוין כי הוועדה המקומית רמת-גן ביקשה להצטרף אף היא לעתירות, לאור העובדה כי עמדתה היא דומה לזו של העותרות. בהחלטה מיום 4.6.13, נדחתה הבקשה לאור עמדתה של ב"כ המשיבות לפיה אם בית המשפט יקבל בפסק-דין חלוט את עמדת העותרות, המשיבות יחילו את הפרשנות הזאת על כל הוועדות המקומיות בארץ (ר' עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.13).

המשיב 4 (להלן: "איגוד המהנדסים") הצטרף כמשיב לעתירות, והביע את עמדתו ביחס לשאלה המתעוררת בהן.

טענות הצדדים
טענות העותרות
8. בשתי העתירות טענו העותרות כי יש לדחות את עמדתה של הוועדה המחוזית לפיה תכנית החלה על מקרקעין בבעלות אחת אינה תכנית איחוד וחלוקה, ואיננה לכן בסמכות ועדה מקומית. העותרות טענו כי מטרתו של הליך איחוד וחלוקה הוא להגשמת צרכים תכנוניים - על ידי שינוי מגרשים, כשהחלוקה למגרשים אינה מאפשרת זאת. השאלות הקנייניות הן שאלות הנגררות אחרי התכנון, וכפועל יוצא מכך שהתכנון עוסק במגרשים. אולם, הבעלות המשתנה והשאלות הקנייניות אינן המהות.

לטענת העותרות, סעיף 62א לחוק התכנון והבניה אינו מבחין בין תוכניות איחוד וחלוקה בהתאם לכמות בעלי הקרקע בתחומן. הפרשנות המצמצמת לה טוענות המשיבות יוצרת קשיים משפטיים, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסעיף. עוד נטען כי עמדת המשיבות אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו של תיקון 43 לחוק התכנון והבניה – הרחבת סמכויותיהן של ועדות מקומיות, והרחבת שיקול הדעת והעצמאות שלהן. עמדתן של העותרות עולה בקנה אחד גם עם המצב החוקי המוצע בהתאם לתיקון חוק התכנון והבניה, שם נקבע מפורשות כי ועדה מקומית רשאית לאשר תוכנית איחוד וחלוקה בבעלות אחת.

9. העותרות הוסיפו וטענו כי ס' 62א איפשר לוועדות מקומיות לשנות את מיקומם של הייעודים, ושינוי מיקום כזה גורר מיניה וביה שינוי ייעוד. המחוקק ביקש לאפשר שינויים כאלה לוועדה המקומית, כשהמגבלה היחידה היא שאין שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד וייעוד. נטען כי לשון הסעיף היא ברורה, וכך אף כוונת המחוקק. לכן יש לדחות את טענת המשיבות לפיה הוראת הסעיף עוסקת רק בטבלאות הקצאה ואיזון, לאחר שהוועדה המחוזית קבעה את הייעודים השונים, טענה שאינה נתמכת בהוראות הסעיף.


איגוד המהנדסים הגיש אף הוא סיכומים מטעמו, בהם הוא הצטרף לעמדתן של העותרות.

טענות המשיבות
10. המשיבות הגיבו לעתירות. בתגובתן המקורית הן טענו כי ועדה מקומית אינה מוסמכת לאשר תוכנית איחוד וחלוקה כאשר מדובר בקרקע שיש לה בעלים אחד. בהמשך הוגשה תגובה מתוקנת מטעמן של המשיבות, ובה נטענה טענה נוספת, לפיה לוועדה מקומית כלל אין סמכות ל"הצרחת" ייעודים במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה. בהתאם לטענה זו, ועדה מקומית אינה מוסמכת לשנות ייעודים של שטחים – בין אם מדובר בתכנית עם בעלים אחד, ובין אם מדובר במגרשים שיש להם מספר בעלים שונים.

טענות הצדדים יידונו בפירוט להלן.

מהי תוכנית איחוד וחלוקה?
11. סימן ז' בפרק ג' לחוק התכנון והבניה דן – כעולה מכותרתו – ב"חלוקה מחדש", וקובע את ההסדרים ביחס לביצוע תכנית איחוד וחלוקה. סמכותה של ועדה מקומית ביחס לתוכניות נושא סימן ז' לפרק ג' הנ"ל, נקבעה בסעיף 62א(א) לחוק התכנון והבניה, הקובע:
"(א) תכנית מפורטת או תכנית מיתאר מקומית הכוללת אך ורק אחד או יותר מהנושאים המפורטים להלן, היא תכנית בסמכות הוועדה המקומית כאמור בסעיף 61א(א):
(1)איחוד וחלוקה של מגרשים, כמשמעותם בפרק ג' סימן ז' ובלבד שאין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע, למעט האמור בפסקאות (2) ו(3).
(2) הרחבת דרך בתוואי המאושר בתכנית בת תוקף, למעט דרך שאושרה בתכנית מתאר ארצית
(3) הגדלת שטחים שנקבעו בתכנית בת תוקף לצרכי ציבור כמפורט להלן: דרכים, גנים, שטחי נופש וספורט, עתיקות, שטחי חניה, תחנות אוטובוס ורכבת שאינן תחנות קצה, שווקים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מחסני חירום, מתקנים לאספקת מים.
...
(6) שינוי חלוקת שטחי הבנייה המותרים מבלי לשנות את סך כל השטח הכולל המותר לבנייה בתכנית ובתנאי שהשטח הכולל המותר לבנייה בכל ייעוד קרקע, לא יגדל ביותר מ-50%".

12. כעולה מההלכה הפסוקה, תכנית איחוד וחלוקה היא תכנית שנועדה להגשים צרכים תכנוניים. כך קובע המלומד כהן רז בספרו "איחוד וחלוקה" (תשס"ח - 2008) כי:
"מקור המושג הוא בשני מושגים נפרדים בחוק האנגלי. אם תמצו, שני שלבים שנתמזגו לכדי הליך אחד. איחוד הקרקעות הוא איסוף של חלקות קרקע פזורות לכדי חטיבת קרקע אחת גדולה... השלב השני הוא חלוקה מחדש של המגרש המאוחד למגרשים קטנים יותר על פי מטרה תכנונית, קניינית או אגררית.... חלוקה חדשה הינה פועל יוצא של תכנון חדש. לרוב אין היא עומדת לבדה אלא משולבת בשינויים תכנוניים נוספים על פי צרכים שונים. מילוי צרכים אלה בחלק מהתכנון הכולל, מחייב שינוי בייעודי הקרקע ובהוראות השימוש והבנייה של המגרשים הכלולים בהליך האיחוד והחלוקה" (עמ' 22, ור' גם בהמשך, בעמ' 56-57).

13. בית המשפט העליון התייחס למטרתה של תכנית איחוד וחלוקה בבג"ץ 4914/91 תאופיק מנשאדי איראני נ. הוועדה המקומית (פ"ד מו(4) 749 (1992). באותו ענין קבע בית המשפט העליון (כב' השופט מצא) כי:
"חלוקה מחדש (ריפרצלציה בלעז) מהווה אמצעי לתכנון שטחי קרקע על פי תפיסה המיועדת לספק צרכים חדשים. היא מתבקשת ונדרשת במקום בו החלוקה הקיימת איננה מאפשרת פיתוח השטח וניצולו הרציונאלי, לטובת בעלי הקרקע ולטובת הציבור".

14. מטרתה של תכנית איחוד וחלוקה היא אם כן בראש וראשונה מטרה תכנונית. לכן היא מוסדרת במסגרת חוק התכנון והבניה. אכן, ובניגוד למקרים אחרים, במקרה של תכנית איחוד וחלוקה עשויה להיות לתוכנית גם השלכה קניינית. אולם, הנושאים הקניינים אינם העיקר אלא הם עניינים טפלים הנלווים לתכנון עצמו.

החלוקה היא האמצעי להשגת המטרה התכנונית – כפי שעולה בין היתר מפסה"ד בת"א (י-ם) 2530/00 חברת הכשרת היישוב בישראל בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל מחוז י-ם, שם נקבע כי:
"פרק ג' לסימן ז' לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 קובע הוראות בענין חלוקה מחדש של מקרקעין (סעיפים 121-124). חלוקה זו הינה אמצעי לתכנון שטחי קרקע מקום בו החלוקה הקיימת אינה מאפשרת פיתוח השטח וניצולו לטובת בעלי הקרקע ולטובת הציבור".

15. מסיכומי המשיבות עולה כי הן אינן חולקות על כך כי תוכנית איחוד וחלוקה היא "כלי תכנוני חשוב". אולם לגישתן, אין מדובר רק בכלי תכנוני, אלא זהו כלי שיש לו השלכות קנייניות, שבהעדרן – אין עסקינן בתוכנית איחוד וחלוקה (ר' ס' 58 לסיכומי המשיבות).

האם ניתן לערוך תכנית איחוד וחלוקה במקרקעין בבעלות יחידה?
16. מטענת המשיבות עולה כי כאשר המקרקעין נושא התוכנית המיועדת הם בבעלות של בעלים אחד, לא ניתן כלל לערוך תכנית איחוד וחלוקה. במילים אחרות – ללא קשר לשאלת הסמכות, תכנית איחוד וחלוקה היא תכנית שמתייחסת רק למקרים בהם ישנם מספר בעלים לקרקע. כאשר ישנו בעלים אחד, גם ועדה מחוזית אינה מוסמכת לבצע תכנית איחוד וחלוקה בהם. טענה זו – הנובעת מעמדת המשיבות בסיכומים מטעמן, שונה מהעמדה העולה מההחלטה נושא העתירה (לפחות בכל הנודע לעיריית חולון), לפיה התכנית אינה בסמכות ועדה מקומית (כלומר היא כן בסמכותה של הוועדה המחוזית).

17. על כל פנים, אני סבורה כי אין לקבל את העמדה הפרשנית לפיה לא ניתן כלל לערוך תכניות איחוד וחלוקה בהתייחס למקרקעין בבעלות בעלים יחיד. עמדה זו אינה מבוססת על כל טעם לשוני או תכליתי.

מבחינת לשון החוק, סעיף 121 לחוק התכנון והבנייה הקובע את האפשרות לבצע תכנית איחוד וחלוקה, קובע כי:
"בתכנית מיתאר מקומית ובתוכנית מפורטת מותר לקבוע גם הוראות –
(1) בדבר איחוד מגרשים הן בהסכמת בעליהם והן שלא בהסכמתם;
(2) בדבר חלוקתם של מגרשים בין בעליהם, הן למגרשים בבעלות משותפות והן למגרשים בבעלות נפרדת, הן בהסכמת הבעלים והן שלא בהסכמתם (להלן – חלוקה חדשה)".

כלומר, הסעיף מתייחס לאיחוד וחלוקה של מגרשים, בהסכמה או שלא בהסכמה, ואינו מגביל את השימוש בו למקרה בו ישנם מספר בעלים למגרשים נושא התכנית.


18. מבחינה תכליתית, הרי מאחר שהמטרה הראשונית של איחוד וחלוקה היא מטרה תכנונית, מגבלה כזו איננה הכרחית. הצורך התכנוני יכול להיות קיים גם במקרה בו המגרשים הם בבעלותו של בעלים יחיד. אין אם כן מקום לקבוע כי לא ניתן לבצע איחוד וחלוקה במקרה בו המגרשים כולם הם בבעלות אחת.

19. בתקנות התכנון והבניה (תכנית איחוד וחלוקה) תשס"ט – 2009 (להלן: "תקנות איחוד וחלוקה"), מוגדר מתחם איחוד וחלוקה כ"שטח הכלול בתכנית, שחלות עליו הוראות בדבר איחוד וחלוקה". גם כאן, ההתייחסות של מחוקק המשנה היא לשטח, שהוא הרכיב המרכזי בהתייחס לתכנית איחוד וחלוקה, ולא למספר הבעלויות בשטח הזה.

20. אכן, במקרים רבים המקרקעין נושא תוכנית האיחוד והחלוקה הם מספר מגרשים שיש להם בעלים שונים. המחוקק הסדיר את נושא האיחוד והחלוקה בהתייחס למקרים בהם ישנה הסכמה בין הבעלים השונים, ובהתייחס למקרים בהם לא היתה הסכמה כזו. כאשר אין הסכמה של הבעלים, קובע החוק הסדר ביחס לאופן הקצאת המגרשים שאוחדו וחולקו לבעלים השונים. ההסדר מתייחס לגודל המגרשים, לתשלומי איזון וכיו"ב (ר' ס' 122 וס' 127 לחוק).

אולם, קיימת גם אפשרות כי הליך של איחוד וחלוקה ייעשה בהסכמתם של כל הבעלים. במקרה כזה, אין טבלאות איזון ותשלומי איזון, אלא שבמסגרת התכנית נערכת טבלת הקצאה (ר' תקנה 5 לתקנות איחוד וחלוקה). אחד המקרים בהם ישנה הסכמה של הבעלים לאיחוד והחלוקה הוא המקרה בו מדובר בבעלים אחד של כלל המגרשים נושא התוכנית.

21. המשיבות טענו כי ס' 121 לחוק התכנון והבניה עוסק ב"בעליהם" של המגרשים, ברבים ("איחוד מגרשים בהסכמת בעליהם"), להבדיל מבעל קרקע ביחיד. לגישתן, זוהי אינדיקציה לכך שכוונת המחוקק היתה למקרה בו יש לקרקע נושא תוכנית האיחוד והחלוקה יותר מבעלים אחד. לגישתן של המשיבות, המחוקק בחוק התכנון והבניה עושה שימוש מובחן בין במונח "בעל" ביחיד לבין המונח "בעלים" ברבים.

אינני מקבלת את הטענה. ראשית, ס' 5 לחוק הפרשנות קובע כי ככלל, במסגרת פרשנות חיקוק "האמור בלשון יחיד – אף לשון רבים במשתמע, וכן להיפך". מעבר לכך, המונח "בעלים" מבחינה לשונית מתייחס למי שיש לו זכות קניין, כאשר מדובר במונח המשמש ליחיד שהוא בעל זכות קנין (בעוד שהשימוש הראשוני של "בעל" שלא בסמיכות הוא מי שנשא אישה). אף המשיבות בסיכומים מטעמן, בס' 51, מתייחסות ל"בעלים אחד".

22. זאת ועוד. כפי שעולה גם מטענות איגוד המהנדסים, בחוק התכנון והבנייה נעשה שימוש מעורב במונחים "בעל" ו"בעלים", כאשר ישנם מקרים בהם נעשה שימוש ביחיד, כשהכוונה היא גם לרבים ("בעל זכות" בס' 183(א) לחוק); וישנם מקרים בהם נעשה שימוש ברבים, כשהכוונה היא גם ליחיד (מתן הודעה ל"בעלים" המחזיקים במגרשים הגובלים בתוכנית. ר' גם השימוש המעורב במונחים בס' 208 לחוק). לכן, לא ניתן להסיק מסקנה פרשנית מהעובדה כי נעשה שימוש במונח "בעליהם", ולא ניתן להסיק מעצם השימוש במונח זה, כי המחוקק התכוון רק לבעלים רבים, ולא למקרה בו המגרשים הם בבעלותו של בעלים אחד.

23. המשיבות הוסיפו וטענו כי הפרשנות לה הם טוענים עולה גם מתכליתו של סימן ז' לחוק התכנון והבניה. לטענתן, הסימן נועד להתמודד עם מצבים בהם ישנה כוונה לתכנן מתחם מסוים בתכנון מיטבי, וקיומם של מספר בעלים עלול לסכל את התכנון הזה. לכן, סעיפי הסימן נועדו לאפשר לייצר הסדרים שמטרתם לשמר את האיזון בין הבעלים השונים במתחם, אגב יצירת התכנון הראוי למתחם.

אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי להביא למסקנה לפיה הוראות הסימן אינן חלות מקום בו ישנו בעלים אחד למתחם. ראשית, גם בהנחה שהמקרה בו קיימים מספר בעלים במתחם הוא המצב ה"שגור" (כטענת ב"כ המשיבות בס' 52 לסיכומים), אין בכך כדי לשלול את תחולת הסעיף על מקרה שהוא שגור פחות – המקרה בו למתחם יש בעלים אחד.

24. יתרה מזאת, אילו הטעם היחיד להוראות הסימן היה הכוונה מניעת סיכול תכנון לאור קיומם של מספר בעלים, היה המחוקק מתייחס רק לאפשרות של איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים. אולם, מסעיף 121 לחוק, שכותרתו היא "איחוד וחלוקה בהסכמה ושלא בהסכמה" עולה כי המחוקק ביקש להחיל את ההסדר של איחוד וחלוקה גם על מקרים בהם הבעלים של המתחם מסכימים ביניהם ביחס לאופן האיחוד והחלוקה. במקרה כזה, לא חלים כאמור ההסדרים המתייחסים לאיחוד וחלוקה שלא בהסכמה, אך יתר ההסדרים שנקבעו בסימן ז' עומדים בעינם. אחד המקרים בהם ישנה הסכמה ביחס לאופן החלוקה הוא המקרה בו ישנו בעלים יחיד למקרקעין.

לכן, אינני מקבלת את הטענה המשתמעת מסיכומי המשיבות לפיה תכנית איחוד וחלוקה היא תכנית שאפשר לבצעה רק כאשר למקרקעין יש מספר בעלים. תכנית איחוד וחלוקה היא אפשרית גם ביחס למקרקעין שהם בבעלותו של בעלים יחיד.

האם ועדה מקומית מוסמכת לערוך תכנית איחוד וחלוקה במקרה של בעלים יחיד?
25. כפי שהובהר לעיל, תכנית איחוד וחלוקה כוללת הן מקרה בו המגרשים נושא התכנית הם בבעלות של מספר בעלים והן מקרה בו מדובר במגרשים בבעלות של בעלים אחד. אני סבורה כי אין מקום לקבוע כי ועדה מקומית רשאית לערוך תכנית איחוד וחלוקה רק במקרה הראשון, בו מדובר במספר בעלויות, אולם אין לה סמכות לערוך תכנית איחוד וחלוקה במקרה השני (בעלים יחיד). סעיף 62א על פי לשונו אינו מגביל את סמכותה של הוועדה המקומית. אין כל איזכור בסעיף לכך שסמכותה של הוועדה המקומית לבצע איחוד וחלוקה של מגרשים כפי שנקבע בסעיף, היא סמכות שיש לוועדה רק כאשר מדובר במגרשים בבעלותם של מספר בעלים.

26. העותרות טענו כי אם מוסכם שוועדה מקומית מוסמכת לבצע איחוד וחלוקה כאשר ישנם מספר בעלים במתחם, גם כאשר אין הסכמה ביניהם, והתוכנית דורשת הכנת טבלאות איזון – הרי הסמכות של הוועדה להכין תוכנית איחוד וחלוקה כאשר ישנו בעלים אחד – נובעת מ"קל וחומר". מקרה בו לחטיבת הקרקע נושא האיחוד והחלוקה ישנו בעלים אחד – הוא מקרה קל ופשוט בהרבה מהמקרה בו ישנם מספר בעלים.

המשיבות התייחסו לטענה זו וטענו כי יש לדחות אותה. לטענתן, סמכותה של הוועדה המקומית מצטמצמת למתחם שהוועדה המחוזית החליטה מה יהיו ייעודיו, והוועדה המקומית צריכה רק לחלק את הייעודים הללו באופן שוויוני. הוועדה אינה מוסמכת לשנות ייעוד. לענין זה נתייחס בחלק השני של פסק דין זה, להלן.

27. עוד טענו המשיבות כי כאשר מדובר בתוכנית איחוד וחלוקה מקום בו קיימים מספר בעלים, קיימת בקרה על פעילות הרשות המתכננת, וזאת על-ידי אותם בעלים פרטיים נוספים. לגישתן, שונה הדבר כאשר מדובר בבעלים אחד (וזאת בפרט כאשר הבעלים הוא הרשות עצמה). החשש מהעדר בקרה צריך אם כן על פי הטענה להביא לפרשנות לפיה ועדה מקומית אינה מוסמכת לערוך תכנית איחוד וחלוקה בקרקע שלה בעלים אחד.

28. טענה זו של המשיבות קשורה להבנתי לטענה אחרת של המשיבות, לגבי שינוי המדיניות הפרשנית שלהן ביחס לסמכויותיהן של ועדות מקומיות. המשיבות טענו בהקשר זה כי הסתבר להן כי "לעיתים חלק מהוועדות המקומיות עושות שימוש בסמכות שהוענקה להן שלא כדין, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק התכנון והבניה. במצב דברים שכזה, הרי ששינוי המדיניות לשם פיקוח הדוק יותר על פעילות הוועדות המקומיות מהווה צעד ראוי ואף מתחייב" (ר' ס' 101 לסיכומי המשיבות).

העולה מהאמור לעיל הוא כי הפרשנות לה טוענות המשיבות נובעת מגישה "חשדנית" של המשיבות כלפי ועדות מקומיות, אשר – כך נטען – עושות לעיתים שימוש שלא כדין בסמכויותיהן. לכן, גישתן של המשיבות היא גישה פרשנית שנועדה לצמצם את סמכויותיהן של הוועדות המקומיות, ולהעניק סמכויות רחבות יותר לוועדות מחוזיות. בהקשר של תכניות איחוד וחלוקה, גישת המשיבות היא כי כאשר לא קיים "מנגנון בקרה" על פעילות הוועדה המקומית מאחר שלמקרקעין יש בעלים אחד, אין לאפשר לוועדה המקומית לערוך תכנית איחוד וחלוקה, לאור החשש האמור.

29. אני סבורה כי אין בטענה זו כדי לשנות את המסקנה הפרשנית אליה הגעתי לעיל. ראשית, המשיבות לא הוכיחו כי ועדות מקומיות אכן עושות שימוש לא ראוי בסמכותן לבצע איחוד וחלוקה. לא ברור האם מדובר בתופעה נפוצה או חריגה ומהם היקפיה. על-כל-פנים, בדרך- כלל שימוש לא נאות של בעל סמכות בסמכותו, איננו מצדיק פרשנות השוללת ממנו את הסמכות הזו – בהנחה שזו הפרשנות העולה מהחיקוק.

יתרה מזאת, החשש מפני תהליך של איחוד וחלוקה ללא בקרה – עשוי להיות קיים גם בחלק מהמקרים בהם ישנם מספר בעלים במתחם, אולם הם מסכימים ביניהם על אופן ביצוע פעולת האיחוד והחלוקה. כך שגם בהקשר זה אין ייחוד דווקא למקרה בו מדובר במתחם עם בעלים אחד.

30. מעבר לכך, חוק התכנון והבנייה קבע מנגנוני בקרה על פעולותיהן של ועדות מקומיות – בס' 28 לחוק (המאפשר לוועדה מחוזית להורות לוועדה מקומית לעשות את כל הדרוש למילוי תפקידיה, ואף לעשות בעצמה את הדרוש לביצוע ההוראה); בסעיף 88 לחוק (הפקדת תוכנית מיתאר מקומית במשרדי הוועדה המחוזית); ובסעיף 109(א) לחוק, המורה על העברה של כל תוכנית שהופקדה לעיונו של שר הפנים.

31. העותרות טענו כי יש לפרש את החוק דווקא בפירוש המרחיב את סמכויותיהן של הוועדות המקומיות, שכן זו היתה המטרה העיקרית בתיקון 43 לחוק התכנון והבנייה, מכוחו נוסף ס' 62א לחוק. העותרות ציינו בהקשר זה כי תיקון 43 לחוק נועד לקצר ולייעל את הליכי התכנון באמצעות העברת סמכויות מסוימות לאישור תוכניות מוועדות מחוזיות לוועדות מקומיות. העותרות אף הפנו בהקשר זה לתיקון 76 לחוק התכנון והבניה משנת 2006, שנועד אף הוא להוסיף ולהרחיב את סמכויותיהן של ועדות מקומיות "לאשר תוכניות נקודתיות שאינן סותרות את מדיניות התכנון הכוללת" (ר' דברי ההסבר לתיקון). מגמה דומה עולה מהמלצות הצוות הבינמשרדי לבחינת שינויים בחוק התכנון והבניה (משנת 2007).

32. העותרות הפנו בהקשר זה להלכת פסק דין בבג"ץ 5145/00 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון נ. שר הפנים (6.2.2003). באותו ענין קבע בית המשפט העליון בהתייחס להוראות סעיף 62אל חוק התכנון והבניה, כי תכליתו של תיקון 43 היא "קיצור תורים" תוך הענקת "סמכויות אוטונומיות לוועדות מקומיות לאשר תוכניות מתאר מקומיות ותוכניות מפורטות בנושאים מסוימים בלא להידרש להסכמתן של הוועדות המחוזיות".

כב' השופט חשין ציין באותו פסק-דין כי :
"על דרך הכלל נוכל לומר שבחלוקת הטריטוריה התכנונית בין ועדה מחוזית לבין ועדה מקומית, נפל בחלקה של הוועדה המקומית להחליט החלטות נקודתיות – להתאמת תוכניות קיימות לצורכי התושבים במקום – בעוד אשר ועדה מחוזית יועדה להחליט בנושאים כלליים יותר, כגון בתוכניות הקובעות את אופיו הכללי של המתחם או של היישוב שמדובר בהם, או בעניינים שעשויה להיות להם השפעה על איזור נרחב מ'נקודה'" (ור' גם בג"ץ 1733/04 עבד אל רחים אבו מוך נ. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז חיפה).

33. המשיבות טענו כי המגמה בפסיקה מאוחרת לפסק הדין בענין חוף השרון, היא שונה, ועל פיה יש לתת פירוש מצמצם לתיקון 43 לחוק התכנון והבנייה, כך שהעברת הסמכויות לוועדות המקומיות צריך שתעשה באופן מדוד, זהיר והדרגתי. המשיבות הפנו בהקשר זה לפסה"ד בעע"מ 2528/02 ועדת ערר מחוזית – מחוז המרכז נ' פז חברת נפט (18.6.08, להלן: "פס"ד פז חברת נפט"), בו קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה) כי "השינוי (בתיקון 43, ר.ר.) נעשה בדרך מדודה, בצמצום, בזהירות, תוך הכרה ביתרונות השינוי ומודעות בה בעת לסיכונים הטמונים בו".

34. אינני סבורה כי יש הכרח לקבוע מסמרות במסגרת הדיון הנוכחי בהיקף השינוי נושא תיקון 43 לחוק התכנון והבניה ובאופן החלתו על סמכויותיהן של ועדות מקומיות. תהיה המגמה הפרשנית אשר תהיה, אין ספק כי מטרתו של התיקון היתה העברת סמכויות לוועדות מקומיות מוועדות מחוזיות.

קבלת עמדתן הפרשנית של המשיבות תביא לתוצאה לפיה גם כאשר מדובר בתוכנית איחוד וחלוקה פשוטה, נקודתית ובלתי משמעותית, לא תהיה לוועדה המקומית סמכות לאשרה – אם מדובר בתכנית שהמקרקעין הכלולים בה הם של בעלים אחד. פרשנות זו תגרום להעברת הדיון בתוכניות כאלה לוועדות מחוזיות, דבר שיגביר את העומס המוטל עליהן, בניגוד למגמתו של תיקון 43 לחוק.

35. זאת ועוד. אני סבורה כי במקרה דנן, התוצאה הפרשנית תהיה אותה תוצאה גם אם נלך לגישתה המצמצמת של כב' השופטת פרוקצ'יה בפסה"ד בענין פז חברת נפט. כאמור, לפי גישה זו העברת הסמכויות לוועדה המקומית צריכה להיות זהירה ומדודה. אולם, במקרה דנן, אין חולק כי הפרשנות שהיתה מקובלת על המשיבות במשך שנים רבות היתה שונה מזו לה טוענות המשיבות כעת (לנושא שינוי המדיניות של המשיבות נתייחס להלן). אין מדובר אם כן בשינוי פתאומי ומהיר, אלא בשינוי שכבר התרחש, בוצע ויושם בפועל על-ידי ועדות מקומיות. העותרות בשתי העתירות אף הפנו את בית המשפט לתוכניות שהיו תוכניות איחוד וחלוקה בתחום מקרקעין של בעלים יחיד, שנערכו על ידי ועדות מקומיות. כפי שהובהר, אם אכן ישנן ועדות מקומיות שעושות שימוש לרעה בסמכות שהוענקה להן, והדבר לא הוכח, אין בתופעה זו כשלעצמה כדי להביא לשינוי בפרשנותו של ס' 62א לחוק.

36. שני הצדדים הפנו את בית המשפט להצעת חוק התכנון והבניה התש"ע – 2010. הצעה זו מסמיכה את הוועדות המקומיות באופן מפורש לאשר תוכניות איחוד וחלוקה במקרקעין בבעלות אחת. בס' 185(1) להצעת החוק צוין כי:
"בפסקה זו 'תוכנית איחוד וחלוקה' – לרבות תכנית החלה על קרקע של בעל זכות אחד כמשמעותו בסעיף 199 שניתן היה לאשרה כתוכנית לאיחוד וחלוקה אילו היתה חלה על קרקע של יותר מבעל זכות אחד" (ור' גם הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מספר 102) התשע"ג – 2013, הצ"ח הממשלה – 793, 29.7.2013, הקובע הסדר דומה).

37. המשיבות טענו שמאחר שהצעת החוק תלויה ועומדת, הרי על בית-המשפט להימנע מהכרעה שיפוטית. הכרעה כזו עלולה להיות רחבה מדי, ולא לעלות בקנה אחד עם אופי התיקון המוצע, שאמור להיעשות בצורה מדורגת תוך קביעת מנגנוני בקרה לרבות איזונים פנימיים וחיצוניים. עוד צוין כי יש להימנע מפסיקה הנוגעת לסוגיות שהמחוקק עומד להכריע בהן, מתוך העיקרון של הכיבוד ההדדי בין הרשויות.

38. אני סבורה כי אין לקבל את הטענה. בית-המשפט אינו יכול להימנע מהכרעה בענין שהובא בפניו. הצעת החוק טרם התקבלה. לכן, על בית-המשפט לפרש את החוק בנוסחו הנוכחי, בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים. הפרשנות לה טוענות העותרות איננה פרשנות חדשנית. כאמור, זוהי הפרשנות שגם המשיבות נהגו על-פיה בטרם שינו את מדיניותן.

העובדה כי המחוקק מבקש בעתיד להבהיר באופן מפורש כי לוועדה מקומית תהיה סמכות לבצע תוכניות איחוד וחלוקה גם במקרקעין שהם בבעלות בעלים אחד, אין פירושה כי זה אינו המצב בהתאם לחוק כפי שהוא היום. השינוי המיועד של החוק אף מעיד על כך כי חרף החששות להם טענו המשיבות ביחס לוועדות המקומיות ולשימוש שהן עושות בסמכויותיהן, המחוקק מבקש גם בעתיד לאפשר להן לבצע תוכניות איחוד וחלוקה בקרקע עם בעלים אחד, ולא רק במתחמים בהם ישנם הרבה בעלים.

39. סיכומה של נקודה זו, אני סבורה כי חוק התכנון והבניה על פי לשונו ועל פי תכליתו לא נועד למנוע מוועדות מקומיות לבצע תוכניות איחוד וחלוקה כאשר מדובר במתחמי מקרקעין בהם יש בעלים אחד, והסמכות שיש לוועדות מקומיות ביחס למתחמים מרובי בעלים, נתונה להן גם ביחס למתחמים שהם בבעלות בעלים יחיד.

סמכותן של ועדות מקומיות לבצע שינויי ייעוד
40. כפי שהובהר לעיל, המשיבות הוסיפו נימוק נוסף להתנגדותן לאישור התוכניות נושא העתירות. לטענתן, לוועדה מקומית אין סמכות לבצע "הצרחה" של שטחים בעלי ייעודים שונים במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה. המשיבות טענו כי לוועדות מקומיות אין סמכות לבצע שינוי ייעוד (למעט בהקשר של סעיפים (2) ו(3) בסעיף 62א). המשיבות טענו כי המשמעות המעשית של "הצרחה" היא שינוי כפול של ייעודי הקרקע – כאשר בשני המגרשים משתנה הייעוד של הקרקע לייעודו של המגרש הנגדי.

לגישתן של המשיבות, קביעת ייעוד של קרקעות היא בעלת חשיבות רבה והשפעה גדולה על היבטים רבים בחיינו. לחשיבות זו יש השלכה על זהות הגוף המוסמך לקבוע או לשנות ייעודים – כאשר סמכות זו מסורה לוועדה המחוזית, גוף שהוא בעל ראיה רחבה וכוללת ברמה המחוזית, גוף המהווה אורגן של השלטון המרכזי. עוד נטען כי ועדה מקומית, הגם שהיא מודעת לצרכים המקומיים, עשויה גם להיות "חשופה למערכת השפעות ולחצים מקומיים העלולים להיפך דומיננטים בגוף שנציגיו באים כולם מהמגזר הפוליטי" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בפס"ד פז חברת נפט).

41. לטענת המשיבות, יש לפרש את חוק התכנון והבניה כך שוועדה מקומית אינה מוסמכת לאשר תוכניות המבצעות שינויי ייעוד, לאור התפיסה העקרונית העומדת ביסוד החוק, וההיררכיה התכנונית שהוא יוצר. המשיבות מוסיפות וטוענות כי ישנן השכלות רוחב משמעותיות להצרחה בשימושים סחירים. יעד סחיר לקרקע במיקום מסוים יכול לייצר שווי גבוה לאין ערוך ממיקום אחר של אותו ייעוד סחיר. אף אם במקרה הנדון בעתירות דנן, נראה כי לא קיימת בעיה מיוחדת בהצרחה (לפחות לא במקרה של עתירת חולון), הרי – כך נטען - יש לקבוע את הכלל שלא בהתאם למקרים ספציפיים. מאחר שישנם מקרים בהם החלטה על הצרחה עשויה להיות משמעותית ולחולל שינוי מהותי, אין להתיר לוועדות מקומיות לבצע שינויים כאלה ללא בקרה תכנונית, וללא שמירה על האיזונים הראויים.

42. המשיבות אינן כופרות בכך שעמדתן ביחס ל"הצרחה" של שטחים מתייחסת גם למקרה בו ישנם מספר בעלים לקרקע ולא רק בעלים אחד. יחד עם זאת, מאחר שענין זה אינו נושא המחלוקת בעתירות דנן, הן ביקשו שלא להתייחס אליו במסגרת סיכומיהם. אולם, חשוב לציין את ההשלכה של הטענה הפרשנית של המשיבות – לפיה בכל המקרים, הן כאשר מדובר בקרקע עם בעלים אחד והן כאשר מדובר בקרקע עם מספר בעלים, ועדה מקומית אינה רשאית במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה לבצע "הצרחה" של ייעודים.

43. אני סבורה כי אין לקבל את טענת המשיבות.
ראשית, אני סבורה כי טענתן הפרשנית של המשיבות אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של החוק. כך, סעיף 62א(א)(1) קובע כי לוועדה מקומית יש סמכות לבצע איחוד וחלוקה של מגרשים "ובלבד שאין שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע". המשמעות העולה מהאמור היא ברורה – הוועדה המקומית אכן מוסמכת לשנות ייעודים של מגרשים (לבצע "הצרחה" שלהם), וזאת - כל עוד השטח הכולל של כל ייעוד קרקע נותר בעינו. זהו התנאי היחיד שהסעיף קובע לשינויי ייעוד במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בסמכותה של ועדה מקומית. פרשנות אחרת תייתר את ההתייחסות בסעיף לתנאי של העדר שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע, ותעמוד בניגוד לכלל לפיו המחוקק אינו משחת מילותיו לריק.

44. המשיבות טענו כי ישנן שתי דרכים טיפוסיות עיקריות לביצוע תוכנית איחוד וחלוקה. הראשונה היא תוכנית המשלבת שינוי תכנוני עם שינוי קנייני, והיא בסמכות הוועדה המחוזית בלבד. השנייה – פיצול המהלך התכנוני לשניים, כאשר הוועדה המחוזית קובעת את ייעודי הקרקע ואת מיקומם, ומורה כי טבלאות ההקצאה והאיזון ייקבעו בוועדה המקומית. כלומר, לאחר שהוועדה המחוזית קבעה את ייעודי הקרקע של המתחם ואת מיקום הייעודים לפי שיקולי תכנון רלבנטיים, הוועדה המקומית היא העורכת את החלוקה הקניינית בפועל באמצעות הטבלאות וחלוקת מגרשי התמורה בהתאם לכך.

מכאן כי לגישתן של המשיבות, הסמכות היחידה של הוועדה מקומית היא לאשר טבלאות הקצאה, לאחר שהוועדה המחוזית קבעה את ייעודי הקרקע. אולם, מסקנה זו אינה נובעת מס' 62א לחוק. הסעיף מפנה לאיחוד וחלוקה של מגרשים "כמשמעותם בפרק ג' סימן ז'". גם בהנחה שההפניה אינה רק להגדרה של המונח "מגרשים", אלא הפניה לכלל ההוראות בסימן ז', הרי סימן ז' מתייחס לאיחוד וחלוקה של מגרשים הן בהסכמת הבעלים והן שלא בהסכמתם, כשטבלאות הקצאה נועדו רק למקרה בו לא קיימת הסכמת בעלים לחלוקה ולהקצאה.

לו היה המחוקק מתכוון להסמיך ועדות מקומיות לאישור טבלאות הקצאה בלבד, חזקה כי היה מורה כך במפורש, ולא משחית מילותיו לריק, וקובע כי ועדות מקומיות מוסמכות לאשר "תכנית".

45. זאת ועוד. גם המשיבות אינן כופרות בכך כי "לעיתים הפרקטיקה שהתגבשה כללה גם הזזת ייעודים בתוך תוכנית האיחוד וחלוקה, כך שהמעטפת הכוללת נשמרה ובשל אילוצים תכנוניים שונים, הוועדות המקומיות הזיזו מיקומי ייעודים בתוך התוכנית" (ר' ס' 39 לסיכומים). לגישתן של המשיבות, המקרה נושא העתירות דנן הוא שונה מהמקרים שנזכרו על ידיה, בהם - הזזת הייעודים נעשתה כחלק מיישום הוועדה המקומית את הוראות תוכנית האב של הוועדה המחוזית, והדבר לא נעשה באופן עצמאי על ידי הוועדה המקומית.

ההבחנה לה טוענות המשיבות איננה ברורה די הצורך. על כל פנים, וכפי שגם המשיבות עצמן טענו, הכלל ביחס לסמכות הוועדות המקומיות צריך להתייחס לכל המקרים כולם. אם גם המשיבות מודות כי ישנן מקריים בהם ועדה מקומית יכולה "להזיז ייעודים בתוך התוכנית" הרי שהוועדה המקומית מוסמכת לעשות זאת. בהעדר כל אינדיקציה בחוק התכנון והבניה לפיה סמכות זו קיימת רק כאשר הוועדה "מיישמת תוכנית אב של הוועדה המחוזית" – אין מקום להגביל את יכולתה של הוועדה המקומית כטענת המשיבות.

46. כאמור, המגבלה היחידה שקיימת ביחס לסמכויות ועדות מקומיות בביצוע "הצרחות" היא המגבלה שצוינה במפורש על ידי המחוקק, קרי – המגבלה לפיה השטח הכולל של השטחים בכל ייעוד לא ישתנה. המחוקק סבר אם כן כי החשיבות הרבה שהוא מייחס לייעוד, צריכה לבוא לידי ביטוי במתן סמכות לוועדה מחוזית - ולה בלבד - לקבוע את השטח הכולל של הקרקע בכל ייעוד וייעוד. באשר למיקום השטח הזה בתוך מסגרת המתחם, נראה כי המחוקק היה סבור כי מדובר בנושא נקודתי, בעל חשיבות מקומית, שניתן להסמיך גם ועדה מקומית לקבל החלטות לגביו. עמדה אחרת של המשיבות היא עמדה השונה – כך נראה – מזו של המחוקק.

47. יוער עוד כי אין חולק כי המחוקק איפשר לוועדות מקומיות, במסגרת ס' 62א לבצע שינויי ייעוד. כך, ס"ק(3) מתיר לוועדה מקומית לבצע "הגדלת שטחים שנקבעו בתכנית בת תוקף לצרכי ציבור" (ור' גם ס"ק (6)). גם ענין זה יש בו כ די להשליך על הפרשנות הנכונה של היקף הסמכות של ועדות מקומיות במסגרת תכניות לאיחוד וחלוקה.

סיכומה של נקודה זו – ועדה מקומית מוסמכת לבצע "הצרחה" של שטחים במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, כל עוד השטח הכולל של כל ייעוד וייעוד לא השתנה – כלומר כל עוד "אין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע".

שינוי המדיניות של המשיבות
48. אין חולק כי העמדה אותה הציגו המשיבות במסגרת העתירות דנן, היא שונה מהעמדה שהיתה עמדתן בעבר. המשיבות טענו בהקשר זה כי נפסק לא אחת כי רשות מנהלית מוסמכת לשנות את מדיניותה (למשל בבג"ץ 6884/07 נאות בית וגן בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל (6.4.10). המשיבות טענו כי שינוי המדיניות במקרה דנן נעשה לאור שימוש שלא כדין של ועדות מקומיות בסמכות שהוענקה להן.

49. העותרות ואיגוד המהנדסים טענו כי אין לאפשר למשיבות לנהוג באופן שונה מזה בו הן נהגו בעבר. נטען כי אין מדובר בשינוי מדיניות אלא בפרשנות חוק, שהיא ענין אובייקטיבי שאינו תלוי במדיניות כזו או אחרת. רשות אינה רשאית לשנות את הפרשנות שהיא נותנת לחוק, רק משום שהמדיניות שלה השתנתה. מאחר שהמצב המשפטי לא השתנה, לא היתה הרשות מוסמכת לנהוג באופן שונה מזה בו היא נהגה בעבר. זאת ועוד, קבלת העמדה הפרשנית של המשיבות עלולה לגרום לבעיה בהתייחס לתוכניות שאושרו על ידי ועדות מקומיות בעבר – כאשר בהתאם לעמדה הנוכחית של המשיבות, לא היתה להן סמכות לעשות זאת.

50. לאור האמור לעיל בפסק-דין זה, אני סבורה כי אין צורך להכריע במחלוקת בין הצדדים בהתייחס לאפשרות של המשיבות לשנות את מדיניותן. אציין רק כי השאלה מהו האופן הנכון לפרש את החוק, היא שאלה שבית- המשפט הוא האמון על ההכרעה בה. לכן, לו היתה מתקבלת העמדה הפרשנית של המשיבות, יתכן כי היה מקום ליישמה, למרות שהיא שונה מהאופן בו פירשו המשיבות את החוק בעבר. כאמור, זה אינו המצב במקרה דנן.

שיהוי
51. המשיבות טענו כטענת סף, כי יש לסלק את העתירות משום שהן הוגשו בשיהוי. עתירת חולון הוגשה 109 ימים לאחר ההחלטה מיום 29.3.12, ועתירת ראשל"צ הוגשה 95 ימים לאחר ההחלטה מיום 18.4.13.

52. אני סבורה כי אין לקבל את הטענה. כפי שעולה מהאמור בפסק דין זה לעיל, השאלה נושא העתירה היא שאלה רוחבית. היא מעסיקה מספר ועדות מקומיות, ומשליכה על סמכויותיהן בהכנת תכניות איחוד וחלוקה. משום שמדובר בנושא שיש לו השפעה על כלל הוועדות מקומיות ועל מהנדסי הערים, הצטרף לעתירת חולון כמשיב (פורמאלי) גם איגוד המהנדסים.

זאת ועוד, בישיבת יום 4.6.2013, ביקשה הוועדה המקומית רמת גן להצטרף להליך, שכן העניינים שנדונו בו העסיקו גם אותה. כפי שצוין בפסק דין זה לעיל, בקשתה נדחתה. הטעם לכך היה הצהרתה של ב"כ המשיבות לפיה "אם בית המשפט יקבע בפסק דין חלוט שפרשנותו של סעיף 62 לחוק התכנון והבניה היא כגישת העותרות, אנו נחיל את הפרשנות הזאת על כל הוועדות בארץ". הדברים הם ברורים, וחזקה על המשיבות שינהגו באופן שוויוני כלפי כל הוועדות המקומיות, תוך יישום קביעותיו החלוטות של בית המשפט – יהיו אשר יהיו.

53. בנסיבות כאלה, אני סבורה כי מן הראוי היה כי המשיבות לא יעלו טענת שיהוי במקרה כזה, שבו ישנה חשיבות להכרעה שיפוטית שתנחה את הוועדות – המקומיות והמחוזיות – ביחס לסמכויותיהן.

לכן, ומאחר שמדובר בקביעה שיש בה כדי להשליך על התנהלותן של המשיבות ביחס לוועדות מקומיות בכל הארץ, אני סבורה כי אין לדחות את העתירות מטעמי שיהוי.

העדר סמכות עניינית
54. המשיבות טענו כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירות. זאת משום ההחלטות אותן היה על העותרות לתקוף היו למעשה החלטות של הממונה על המחוז, לפי ס' 109 לחוק התכנון והבניה, מתוקף סמכות שהואצלה לה על ידי שר-הפנים. הסמכות לדון בעתירה על החלטה כזו נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק.

אני סבורה כי יש לדחות את הטענה. שאלת הסמכות העניינית היא מטיבה שאלה שיש לבחון אותה בטרם דיון בעתירה לגופה. ואכן, המשיבות העלו את הטענה בטרם הדיון. הטענה נדונה באופן מפורט במסגרת ההחלטה מיום 10.2.13, בה נדחתה הטענה מהנימוקים שפורטו בהחלטה. אינני סבורה כי יש מקום לשוב ולדון בטענה זו.

55. לכן, אני מקבלת את העתירות כמבוקש בהן.
אני מחייבת את המשיבות בהוצאותיהן של העותרות בכל אחת מהעתירות – בסכום כולל של 20,000 ₪ בכל עתירה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. איחוד חלקות

  2. איחוד וחלוקת קרקע

  3. איחוד וחלוקה מחדש

  4. איחוד וחלוקה הפקעה

  5. הפקעה איחוד וחלוקה

  6. הסכם שיתוף פרצלציה

  7. איחוד וחלוקת קרקעות

  8. פרצלציה איחוד וחלוקה

  9. איחוד וחלוקת מקרקעין

  10. איחוד וחלוקה של חלקות

  11. איחוד וחלוקה של מגרשים

  12. איחוד וחלוקה היטל השבחה

  13. איחוד וחלוקה טבלת איזון

  14. איחוד וחלוקה שלא בהסכמה

  15. היטל השבחה איחוד וחלוקה

  16. איחוד וחלוקת קרקע חקלאית

  17. ביטול תכנית איחוד וחלוקה

  18. איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים

  19. הפקעה במסגרת איחוד וחלוקה

  20. איחוד וחלוקה שלא בהסכמת הבעלים

  21. איחוד וחלוקה בסמכות ועדה מקומית

  22. תכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים

  23. איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת בעלים

  24. התנגדות לאישור תכנית איחוד וחלוקה

  25. אי מיצוי הליכים של תכנית איחוד וחלוקה

  26. טענה כי טבלת הקצאה ואיזון לא שיקפה את כל בעלי החלקות

  27. מי הם בעלי הזכויות הזכאים להיכלל בתכנית איחוד וחלוקה ?

  28. תכנית איחוד וחלוקה הכוללת הסטה של דרך והעברה של שטח ציבורי פתוח

  29. ערר לאשר תוכנית איחוד וחלוקה נקודתית המוסיפה יחידות דיור ומניידת זכויות

  30. תכנית איחוד וחלוקה לשנות את מיקום המגורים כך שיתאפשר משני צידיו של הכביש

  31. תכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים אשר שינתה ייעוד מאזור מגורים לאזור מגורים א'

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון