הסכם פרישה לעובדי מדינה

  1. עניינה של העתירה בשאלת זכאות התובעים, גמלאי רשות שדות התעופה בישראל, לקבלת דרגת פרישה אחת, מעל הדרגה האחרונה בה היו משובצים בתקופת העסקתם תחת ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת 1, עד חודש 5/94, וזאת לצורך חישוב זכויותיהם הפנסיוניות בגין תקופת העסקה זו.
  2. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 נטען כי התביעה הוגשה בניגוד להסכמי הפרישה שנחתמו עם התובעים והם מנועים מהעלאת טענות כנגד הסכמי הפרישה בשלב זה, לאחר קיום ההסכמים על ידי שני הצדדים ולאחר שקיבלו הטבות שונות מכח הסכמים אלה; מעבר התובעים להעסקה בחוזים אישיים, תוך ויתור על תחולת ההסכם הקיבוצי, נעשה בהסכמתם המלאה, כאשר על פי החוזים הוענקו לתובעים הטבות כספיות רבות; ההסכמים הקיבוציים החלים בנתבעת אינם חלים על תנאי העסקתם של התובעים לאחר שעברו להעסקה בחוזים אישיים; התובעים אינם זכאים לדרגת פרישה לא מכח ההסכמים שנחתמו עימם ולא מכח נוהג, שכן נוהג כזה אינו קיים בנתבעת; בחוזים שנחתמו עם התובעים, ואושרו על ידי הממונה על השכר באוצר, נקבע אופן חישוב השכר הקובע לפנסיה בגין תקופת ההעסקה תחת ההסכם הקיבוצי, וכל חריגה מקביעה זו טעונה אישור הממונה; הנתבעת לא היתה רשאית להעניק לתובעים דרגת פרישה, וכפופה בעניין זה לאישור הממונה על השכר באוצר, אשר עמדתו היתה ידועה לתובעים במועד פרישתם; אין בסיס לטענת התובעים בדבר הפליה; יש לראות את תנאי הפרישה של התובעים בהתאם להסכמי הפרישה, כמקשה אחת כאשר מכלול ההטבות שהוענקו להם על פי ההסכמים ממצים את זכויותיהם בניין זה.
  3. בכתב ההגנה מטעם הנתבע 2 (להלן: "הממונה") נטען כי התובעים מבקשים לשפר את תנאי פרישתם מעל ומעבר לתנאים שנקבעו בחוזים האישיים ובהסכמי הפרישה שנחתמו עימם; התביעה להענקת דרגת פרישה מנוגדת להוראת סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה – 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב"); התובעים פרשו מהנתבעת 1 תוך קבלת תנאי פרישה מיטיבים, מעבר למתחייב על פי חוזי ההעסקה, ובכללם קבלת מחצית דרגת פרישה. תנאים אלה אושרו על ידי הממונה כאשר אישור זה מהווה אישור כולל וסופי למכלול תנאי פרישתם של התובעים; לא קיים בנתבעת 1 נוהג בדבר הענקת דרגת פרישה, ומכל מקום נוהג זה אינו רלוונטי לתובעים, אשר הועסקו בחוזה מיוחד להעסקת עובדים בכירים; תנאי העסקתם של התובעים על פי חוזים אישיים כמכלול, עולים על תנאי העסקתם של עובדי מדינה במעמדם, ולפיכך אין בעובדה כי עובדי מדינה בכירים המועסקים בחוזה אישי זכאים לדרגת פרישה כדי להוביל למסקנה כי הענקת דרגת פרישה לתובעים אינה טעונה אישור הממונה; בעניינו של העובד מר קובי מור התקיימו נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן מתקיימות בעניינם של התובעים, ומשכך אין להקיש מתנאי הפרישה שאושרו לו באופן חריג, לעניין זכאות התובעים לתנאים זהים.
  4. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.

מטעם התובעים הוגשו בנוסף, תצהירו של מר שמעון טנצר, אשר שימש כממונה על כח אדם בנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים (להלן: "מר טנצר") וחוות דעת של מר שלום גרניט, אשר שימש כממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר בין השנים 1991 – 1994 (להלן: "מר גרניט").
מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהירו של מר חנן מוסקוביץ, אשר שימש כמנהל חטיבת משאבי אנוש בנתבעת החל מחודש 2/06 (להלן: "מר מוסקוביץ").
מטעם הממונה הוגש תצהירו של מר אהרון עוזיאל, סגן בכיר לממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: "מר עוזיאל").
רקע עובדתי
5. הנתבעת 1 הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם מכח חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז – 1977 (להלן: "הרשות"). הרשות הינה גוף מתוקצב כהגדרתו בסע' 21 לחוק יסודות התקציב
6. התובעים הועסקו על ידי הרשות בתפקידים בכירים במעמד של סמנכ"ל, מנהל חטיבה או ממונה, עד למועד פרישתם.
התובע 1 הועסק ברשות כ- 25 שנה, עד לפרישתו ביום 30/4/99. בתפקידו האחרון שימש התובע 1 כסמנכ"ל מנהל וארגון.
התובע 2 הועסק ברשות כ-23 שנה, עד לפרישתו ביום 31/12/02. בתפקידו האחרון שימש התובע 2 כמנהל חטיבת האחזקה בנתב"ג.
התובע 3 הועסק ברשות כ- 33 שנה, עד לפרישתו ביום 31/7/02. בתפקידו האחרון שימש התובע 3 כממונה על כלכלה ותקציבים ברשות.
התובע 4 הועסק ברשות כ- 29 שנה, עד לפרישתו ביום 1/8/00. בתפקידו האחרון שימש התובע 4 כראש מנהלת נתב"ג 2000.
עד ליום 1/5/94 הוסדרו תנאי העסקתם של התובעים בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים ברשות.
7. במהלך החודשים 6/94 – 7/94 חתמו התובעים, כמו גם עובדים בכירים נוספים ברשות, על הסכמי עבודה אישיים לעובדים בכירים ברשות, בהם נקבע בין היתר כי ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על עובדי הרשות לא יחול על התובעים (להלן: "החוזים האישיים"). תקופת תוקפם של ההסכמים האישיים נקבעה רטרואקטיבית החל מיום 1/5/94.
סע' 10 לחוזים האישיים, שעניינו "פנסיה ופיצויים", חילק את תקופת העסקתם של התובעים ברשות באופן הבא: התקופה הראשונה – עד למועד כניסתו לתוקף של החוזה האישי (להלן:"התקופה הראשונה"), בגינה נקבע כי התובעים יהיו זכאים לפנסיה תקציבית בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל – 1970 (להלן:"חוק הגמלאות"), והתקופה השניה – ממועד כניסתו לתוקף של החוזה האישי (להלן: "התקופה השניה"), בגינה נקבע כי זכויותיהם הפנסיוניות של התובעים יבוטחו בחברת ביטוח או קופת גמל מוכרת במסלול של פנסיה צוברת.
8. בשנת 1997 פרש מעבודתו ברשות הראשון מבין העובדים הבכירים אשר חתמו בשנת 1994 על החוזים האישיים, מר שאול חזן. עם פרישתו של מר חזן, חושבה משכורתו הקובעת לגמלה, בגין התקופה הראשונה, תוך הענקת דרגת פרישה אחת מלאה. עקב כך התנהלה תכתובת ענפה בין הרשות לבין הממונה בעניין תנאי פרישתו של מר חזן, ונוכח סירוב הממונה לאשר למר חזן דרגת פרישה. התובע 1, מתוקף תפקידו, היה הגורם האחראי מטעם הרשות, לדין ודברים שהתנהל בין הרשות לבין הממונה בעניין זה.
ביום 7/1/98 התקבלה החלטת הממונה בעניינו של מר חזן, בה נקבע בין היתר, כי המשכורת הקובעת לגמלה תהיה על פי שיעור הדרגה, בה שהה מר חזן ערב כניסתו לתפקידו האחרון, נכון למועד הפרישה (נספח א' לתצהיר מר מוסקוביץ).
במכתבו מיום 20/6/99, בעקבות פניות חוזרות של התובע 1 בשם הרשות, בעניינו של מר חזן, בבקשה להעניק לו דרגת פרישה, הודיע הממונה למנכ"ל הרשות דאז, על החלטתו לאשר למר חזן, כמו גם לתובע 1 עצמו, אשר במועד זה פרש אף הוא מעבודתו ברשות, מחצית דרגת פרישה, ולאשר את פרישתם בדרגה 44+. הממונה ציין במכתבו כי "העקרון שנקבע לגבי מר להבי ומר חזן יחול על העובדים להם חוזים אישיים זהים ככל הקשור לאופן קביעת הפנסיה התקציבית" (נספח ג' לתצהיר מר מוסקוביץ).
9. כאמור, בחודש 4/99 פרש התובע 1 מעבודתו ברשות. תנאי פרישתו של התובע 1 הוסדרו בהסכם פרישה שנחתם בין הצדדים ביום 6/5/99 (נספח ה' לתצהיר התובע 1), כאשר בין יתר התנאים הוענקה לתובע חצי דרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה בגין התקופה הראשונה, כמפורט בסע' 8 לעיל.
התובע 2 פרש מעבודתו ברשות בחודש 12/02, כאשר במסגרת תנאי פרישתו הוענקה לו חצי דרגת פרישה, ובהתאם להסכם פרישה שנחתם בין הצדדים ביום 17/11/02 (נספח ב' לתצהיר התובע 2).
התובע 3 פרש מעבודתו ברשות בחודש 7/02, ובמסגרת תנאי פרישתו הוענקה לו, בין היתר, חצי דרגת פרישה, ובהתאם להסכם הפרישה בנחתם בין הצדדים ביום 11/12/01 (נספח ד'4 לתצהיר מר מוסקוביץ).
התובע 4 פרש מעבודתו ברשות בחודש 7/00. תנאי פרישתו של התובע 4 פורטו במכתבו של סמנכ"ל מנהל וארגון דאז אל מנכ"ל הרשות (נספח ב' לתצהיר התובע 4), כאשר בין היתר, הוענקה לתובע 4 חצי דרגת פרישה. בשונה מיתר התובעים, התובע 4 לא חתם על הסכם פרישה המסדיר את תנאי פרישתו.
11. במהלך שנת 2004 פרש מעבודתו ברשות מי שכיהן באותה עת כמנהל נתב"ג מר קובי מור, אשר בדומה לתובעים הועסק על פי חוזה בכירים אישי החל מחודש 5/94. במסגרת תנאי פרישתו של מר מור, אשר אושרו על ידי הממונה, הוענקה לו, בין היתר, דרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה על פי חוק הגמלאות, בגין התקופה הראשונה (נספח ו' לתצהיר מר מוסקוביץ).
12. ביום 30/6/05 נשלח מכתב אל מנכ"ל הרשות מטעם התובעים (יחד עם שני עובדים נוספים שפרשו מעבודתם ברשות), בדרישה להעניק להם דרגת פרישה מלאה לצורך חישוב גמלה. במכתב נטען בין היתר, כי החלטת הממונה בעניין אישור תנאי פרישתם של התובעים ניתנה בחוסר סמכות (נספח ד' לכתב התביעה).
דרישת התובעים נדחתה במכתב תשובה מטעם הרשות מיום 1/11/05 (נספח ז' לכתב התביעה).
טענות התובעים
13. התובעים לא בחרו לעבור להעסקה בחוזים אישיים, אלא נדרשו לעשות כן על ידי הרשות, כאשר הובהר להם כי סירובם לחתום על החוזים האישיים יוביל לאבדן כל אפשרות עתידית לקידום במעמדם. במועד החתימה על החוזים האישיים התובעים לא היו מודעים לפגיעות הכלכליות שהתרחשו כתוצאה ממנו, ואשר התבררו אך בדיעבד.
14. התובעים זכאים לקבלת דרגת פרישה מלאה לצורך חישוב הגמלה בגין התקופה הראשונה, מכח נוהג רב שנים הקיים ברשות, אשר חל על כלל העובדים ברשות.
15. התובעים זכאים לקבלת דרגת פרישה מלאה לצורך חישוב הגמלה, גם מכח הוראות החוזים האישיים, אשר אושרו על ידי הממונה, ואשר נקבע בהם במפורש כי המשכורת הקובעת לצורך חישוב הגמלה תיקבע "כמקובל ברשות".
16. לתובעים לא הוענקו הטבות חריגות כלשהן במסגרת תנאי פרישתם, ביחס לעובדי הרשות תחת הסכם קיבוצי, ומכל מקום מתקזזות ההטבות עם הפחתות אחרות בתנאי שכרם בעקבות המעבר להעסקה בחוזים אישיים. ההטבות המתייחסות לתקופה הראשונה מקובלות ברשות, ואילו ההטבות המתייחסות לתקופה השניה מקבילות לסטנדרטים המקובלים בחברות ממשלתיות בדירוג 10, כאשר תנאי העסקתם של התובעים בתקופה גובשו בהתאמה לסטנדרטים אלה.
17. החלטת הממונה בעניינם של התובעים, ובכלל זה הנחייתו הגורפת לגבי עובדים בכירים המועסקים ברשות בחוזים אישיים, ניתנה בחוסר סמכות שכן תנאי הפרישה שהוענקו לתובעים אינם חורגים מהמקובל בשירות המדינה ואף אושרו על ידי הממונה מלכתחילה במסגרת החוזים האישיים, ומשכך לא היו טעונים אישור הממונה לפי סע' 29 לחוק יסודות התקציב
18. בעקבות מעברם של התובעים להעסקה בחוזים אישיים חלה הרעה משמעותית בתנאי השתכרותם, וגם תנאי הפרישה של התובעים, כפי שאושרו על ידי הממונה, פחותים בהרבה מהתנאים להם היו זכאים לו המשיכו לעבוד תחת הסכמים קיבוציים.
19. סעיפי הויתור המופיעים בהסכמי הפרישה של התובעים 1 -3, אינם בעלי תוקף מחייב ואין לראות את התובעים כמי שויתרו על זכויותיהם במסגרת הסכמי הפרישה, שכן מכלול תנאי הפרישה שהוענקו להם היו נמוכים מאלה המגיעים להם על פי דין. חתימת התובעים על סעיפי הויתור נבעה מן המצג שהוצג להם על ידי הרשות, לפיו נוכח עמדתו של הממונה לא ניתן להעניק להם דרגת פרישה, מצג אשר התברר כלא נכון בעקבות תנאי הפרישה שאושרו למר מור.
התובע 4 לא חתם על סעיפי ויתור כלשהם ביחס לזכויותיו.
טענות הרשות
20. חתימת התובעים על החוזים האישיים, תוך ויתור על תחולת הסכמים קיבוציים על תנאי העסקתם, נעשתה בהסכמתם המלאה, כאשר התובעים היו מודעים היטב לתנאי ההעסקה כפי שנקבעו בחוזים האישיים לרבות תנאי הפרישה.
21. תנאי הפרישה שהוענקו לתובעים בסופו של דבר היו מיטיבים הן ביחס למקובל ברשות והן ביחס לתנאים שנקבעו בחוזים האישיים, ולפיכך בהתאם להוראת סע' 29 לחוק יסודות התקציב היו טעונים אישור הממונה.
22. במסגרת הסכמי הפרישה שנחתמו עימם אישרו התובעים 1-3 כי תנאי הפרישה כמפורט בהסכם, ממצים את כל זכויותיהם בגין פרישתם מהרשות וחתמו כי הם מוותרים על תביעות בעניין זה. התובע 4 אמנם לא חתם על הסכם פרישה, ואולם בעקבות פרישתו זכה לכל תנאי הפרישה כפי שסוכמו בינו לבין הרשות, כמפורט במסמך סיכום תנאי פרישה בעניינו. בנסיבות אלו מנועים התובעים בשלב זה מלהעלות טענות כלשהן בעניין תנאי פרישתם, כאשר הרשות קיימה את חלקה בהסכמים שנערכו בין הצדדים.
טענות הממונה
23. החלטת הממונה בהתייחס לתנאי הפרישה של התובעים ניתנה כדין בהתאם לסמכותו של הממונה מכח הוראת סע' 29 לחוק יסודות התקציב, כאשר תנאי הפרישה שהוענקו לתובעים היו חריגים ביחס למקובל בשירות המדינה ועלו על תנאי הפרישה כפי שנקבעו בחוזים האישיים שאושרו על ידי הממונה.
24. מכלול תנאי הפרישה כפי שהוענקו לתובעים ואושרו על ידי הממונה, עולים על מכלול תנאי פרישתם של עובדים בשירות המדינה, המקבילים למעמדם של התובעים.
25. החלטת הממונה בעניין תנאי הפרישה הייחודיים שהוענקו למר מור, ניתנה באופן חריג ביותר, בשים לב לנסיבות פרישתו המיוחדות ומעמדו הבכיר, וכפי שנקבע בה במפורש, אין בה כדי לשמש תקדים לגבי פרישתם של עובדים אחרים ברשות.


דיון והכרעה
26. אין חולק כי הרשות היא גוף מתוקצב כהגדרתו בסע' 21 לחוק יסודות התקציב
סמכותו של הממונה (הנגזרת מסמכותו של שר האוצר) לאשר שינויים בשכר ובתנאי שירות בגופים מתוקצבים, נקבעה בהוראת סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב, כדלקמן:
"א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר; ...."
בסע' 29(ב) לחוק יסודות התקציב נקבע:
"על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)."
באשר לתכליתה של הוראת סע' 29 לעיל, נפסק:
"התכלית המונחת ביסוד סע' 29 לחוק יסודות התקציב היא להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה... במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק." (בבג"צ 6231/92, בשג"צ 745/94 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט(4) 749).
27. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם הענקת דרגת פרישה לתובעים, לצורך חישוב הגמלה בגין התקופה הראשונה, היא בגדר הטבה שאינה נהוגה לגבי כלל העובדים בשירות המדינה, המחייבת בשל כך את אישור הממונה על פי הוראת סע' 29 לחוק יסודות התקציב
28. טענת התובעים בדבר קיומו של נוהג ברשות להעניק דרגת פרישה לכלל העובדים, לא הוכחה.
מרבית המסמכים שהוצגו בעניין זה מטעם התובעים (לרבות נספחים ב', יד', טו' לתצהיר התובע 1) הם מסמכים אשר נערכו בשם הרשות על ידי התובע 1, מתוקף תפקידו כסמנכ"ל מנהל וארגון. בנסיבות אלה אין במסמכים אלו כשלעצמם כדי להצביע על קיומו של הנוהג הנטען.
עוד מפנים התובעים אל מכתבו של מנכ"ל הרשות דאז, מר מוטי דבי, אל התובע 3 מיום 7/5/97, בו מציין מר דבי בין היתר כי "בהתאם למוסכם עימך, יחול עליך בבוא העת, הנוהג הקיים לגבי כל עובדי הרשות הפורשים לגמלאות, להעניק דרגת פרישה, על פי הכללים המקובלים" (נספח יב' לתצהיר התובע 1). ממכתב זה עולה אמנם כי במועד בו נכתב, סבר מר דבי כי ניתן יהיה להעניק לתובע 3 דרגת פרישה במסגרת תנאי פרישתו מהרשות, ואף העיד על קיומו של נוהג בעניין זה. ואולם גם מכתב זה, אין בו די כדי להוכיח את טענת התובעים בעניין הנוהג הנטען. לשם כך היה על התובעים להציג ראיות לגבי עובדי רשות במעמדם לגביהם יושם לכאורה הנוהג בדבר הענקת דרגה.
מר טנצר מסר בתצהירו כי במהלך שנות עבודתו ברשות לא ידוע לו על עובד כלשהו אשר פרש מעבודתו ולא קיבל דרגת פרישה אחת לפחות. בחקירתו הנגדית שינה מר טנצר במעט את גירסתו וטען כי עדותו בעניין זה התייחסה לעובדים אשר פרשו במסגרת פרישה מוקדמת (עמ' 15 לפרוטוקול). לתצהירו של מר טנצר צורפו תוכניות פרישה מוקדמת שהופעלו ברשות בשנים 2000, 2001 ו-2003 (נספח א' לתצהיר). תוכניות אלה תומכות דווקא בגירסת הרשות לפיה לא קיים אצלה נוהג בדבר הענקת דרגה לעובדים הפורשים. המדובר בתוכניות שנועדו לעודד פרישה, ובתוך כך העניקו הטבות מיוחדות לעובדים הפורשים. הענקת דרגת פרישה על פי תוכניות אלה, נכללה במסגרת ההטבות שנועדו לעודד פרישה, והוענקו לתקופת זמן מוגבלת. באחת התוכניות הענקת דרגת פרישה הותנתה בשהיית העובד בדרגתו הנוכחית 11 חודשים לפחות, כאשר אף אחד מהתובעים לא שהה בדרגתו האחרונה תקופה זו. מכאן כי אין המדובר בנוהג החל בכל מקרה לגבי כלל העובדים ברשות. לכך יש להוסיף כי המדובר בתוכניות פרישה שהונהגו לגבי עובדים המועסקים בהתאם להסכם קיבוצי, שלא כדוגמת התובעים.
29. אין לקבל את טענת התובעים בדבר הפלייתם לרעה ביחס לעובדי הרשות האחרים, בכל הנוגע לזכויותיהם בגין התקופה הראשונה בה הועסקו בהתאם להסכמים קיבוציים. כאמור – לא הוכח קיומו של נוהג ברשות בדבר הענקת דרגת פרישה לעובדים פורשים.
אשר למשכורת הקובעת לצורך חישוב גמלה בגין התקופה הראשונה – כעולה מחומר הראיות, בסופו של דבר הוסכם בין הצדדים כי בשינוי מהוראות החוזה האישי אשר קבעו את המשכורת הקובעת בסכום שקלי צמוד למדד, משכורתם הקובעת של התובעים תיקבע על פי דרגת עובד פעיל בהתאם לדרגה בה שהו ערב העסקתם בחוזים אישיים, אשר בהמשך הועלתה במחצית. סיכום זה אושר על ידי הממונה. הסכמה זו נועדה, למנוע את השחיקה בשכרם של התובעים בהתייחס לתקופה הראשונה, בגינה זכאים הם לפנסיה תקציבית, הנובעת מהסכמים קיבוציים שנחתמו ברשות לאחר שהתובעים עברו להעסקה בחוזים אישיים, לפיהם הועלה שכר העובדים בדירוגים השונים. לפיכך גם בעניין המשכורת הקובעת לצורך חישוב הפנסיה התקציבית, לא חלה כל פגיעה בתנאי הפרישה של התובעים ביחס לעובדים המועסקים ברשות על פי הסכמים קיבוציים.
30. כאן המקום לציין, כי כפי שמאשרים התובעים, כל העובדים במעמדם, אשר עברו מהעסקה תחת הסכם קיבוצי למתכונת העסקה בחוזה בכירים אישי, למעט מר מור, לגביו נרחיב בהמשך, קיבלו תנאי פרישה דומים לאלו של התובעים, ובכלל זה מחצית דרגת פרישה. מכאן כי ככל שקיים ברשות נוהג הרלוונטי לעובדים במעמד התובעים, מדובר בנוהג להענקת מחצית דרגת פרישה ולא דרגת פרישה מלאה.
31. לטענת התובעים הנוהג של הענקת דרגת פרישה אינו חורג מהמקובל בשירות המדינה בהתייחס לעובדים במעמדם.
בעניין זה מקובלת עלינו עמדת הממונה לפיה על מנת לבחון קיומה של חריגה בתנאי שכר ו/או פרישה על פי הוראות סע' 29 לחוק יסודות התקציב, יש להתייחס למכלול תנאי השכר והפרישה של העובדים הרלוונטים בגוף המתוקצב ובשירות המדינה (בג"צ 3705/90 הורוביץ נ' שר האוצר).
הממונה אישר למעשה כי אכן קיים נוהג בשירות המדינה להענקת דרגת פרישה לעובדים בכירים במעמד דומה לתובעים. כמו כן, עובדים בכירים בשירות המדינה העוברים להעסקה על פי "חוזה בכירים" , במנותק מהוראות התקשי"ר זכאים לפנסיה תקציבית בגין כל תקופת עבודתם בשירות המדינה, לרבות תקופת ההעסקה על פי חוזה אישי, בשונה מן התובעים אשר זכאותם לפנסיה תקציבית נקבעה רק בגין התקופה הראשונה. עם זאת, לטענת הממונה, מכלול תנאי הפרישה של התובעים עולים על מכלול תנאי הפרישה של עובדי מדינה במעמדם, זאת בין היתר בשל תוספות פנסיוניות הנהוגות ברשות, אשר אינן קיימות בשירות המדינה.
לתמיכה בטענתו הוצגו מטעם הממונה תלושי גמלה של עובדים בכירים בשירות המדינה, ברמה של סמנכ"ל (בדומה לתובע 1) בדרגה 45+ ו-46+ (בעוד שגמלתו של התובע מחושבת לפי דרגה 44+). מהשוואת התלושים לתלוש גמלה של התובע 1 (סמנכ"ל ברשות) עולה כי שיעור הגמלה של התובע 1 עולה באופן משמעותי על שיעור הגמלה כנקוב בתלושי הבכירים בשירות המדינה, שהוצגו לתיק (מ/2 – מ/4). זאת שעה שגמלתו של התובע 1 היא בשיעור של 55.3% בלבד, ואילו הבכירים שתלושי גמלתם הוצגו כאמור, היו זכאים לגמלה בשיעור המקסימלי (70%).
מדובר בראיות שלא נסתרו על ידי התובעים ואשר תומכות בטענת הממונה כי מכלול תנאי הפרישה של התובעים עולים על מכלול תנאי הפרישה של עובדי מדינה במעמדם.
32. התובעים מבקשים לטעון כי ההטבות הנוספות שהוענקו להם במסגרת הסכמי הפרישה, ובכלל זה הגדלת שיעור הגמלה ב-10%, וכן משכורת אחת לכל שנת העסקה בחוזה אישי – אינן בגדר הטבות חורגות מן המקובל ברשות ו/או בשירות המדינה, ומכל מקום הן מתקזזות עם הפחתות אחרות בתנאי שכרם. טענה זו אין בידנו לקבל.
אשר להגדלת שיעור הגמלה – טענת התובעים לפיה היו זכאים להגדלה זו ממילא לו המשיכו לעבוד תחת ההסכם הקיבוצי במשך 5 שנים (2% לשנה) אינה מדויקת, שכן היא מתעלמת מן העובדה כי בתקופה זו התובעים היו מבוטחים בביטוח פנסיוני במסלול פנסיה צוברת, שלא כמו עובדי מדינה במעמדם. אשר לטענה כי מדובר בהטבה שהוענקה על ידי הרשות מעת לעת במסגרת תוכניות פרישה מוקדמת – עובדה זו מלמדת דווקא כי אכן מדובר בהטבה חורגת, אשר לא הוענקה לעובדים כעניין שבשגרה, אלא בנסיבות מיוחדות, כגון עידוד פרישה.
בעניין הפיצוי בגובה משכורת אחת לכל שנת העסקה בחוזה אישי – לטענת התובעים המדובר בתנאי שאינו חורג מהוראות החוזים האישיים והוא תואם את הסטנדרטים המקובלים בחברות ממשלתיות בדירוג 10, אשר הנחו את הצדדים בגיבוש תנאי העסקתם של התובעים בחוזים האישיים. גם טענה זו אין בידנו לקבל. לא מצאנו כל הוראה בחוזים האישיים בעניין זכאות התובעים לפיצוי הנ"ל, או בדבר הקבלת תנאי העסקתם של התובעים לסטנדרטים הנהוגים בחברות ממשלתיות.
מהשוואת ההטבות שהוענקו לתובעים כמפורט לעיל לתנאי פרישתם של עובדי מדינה במעמדם עולה כי עובדי המדינה, אשר זכאים לפנסיה תקציבית בגין כל תקופת העסקתם, לרבות תקופת ההעסקה בחוזה בכירים אישי, אינם זכאים לפיצויי פיטורים בגין תקופה זו, כל שכן אין הם זכאים לכפל פיצויים כפי שקיבלו למעשה התובעים.
בהתייחס להגדלת שיעור הגמלה – מחקירתו של מר גרניט, שהציג חוות הדעת מטעם התובעים, עולה כי בשירות המדינה לא נהוג להגדיל את שיעור הגמלה, למעט מקרים חריגים של עידוד פרישה, רענון וכדו', וכלשונו: "הגדלות ניתנות על פי החלטת ממשלה וזה משתנה. לדעתי בקצה היה פעם 10% והיום אפס. 10% היו במקרים של עידוד פרישה, רענון במקרים שרצו לגרום לעובד לעזוב..." (עמ' 12 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר מר גרניט כי בחלק מן המקרים הגדלת בשיעור הגמלה היתה מותנית בביטול חלקי של משרות, שלא כמו בעניינם של התובעים (עמ' 13 לפרוטוקול).
מעיון בחוות דעתו של מר גרניט בהתייחס להשוואת תנאי פרישתם של התובעים לתנאי הפרישה של עובדי מדינה במעמדם, עולה כי חוות הדעת אינה מפרטת את מכלול הפרמטרים הרלוונטים לעניין זה, לרבות הטבות שקיבלו התובעים במסגרת תנאי פרישתם, שאינן נהוגות בשירות המדינה. כך אין התייחסות בחוות הדעת להגדלת שיעור הגמלה ב-10% כמפורט לעיל, לעובדה כי בגין תקופת ההעסקה בחוזים אישיים קיבלו התובעים פיצויי פיטורים מוכפלים ולעובדה כי בתקופה זו נערך לתובעים ביטוח מנהלים להבטחת זכויותיהם הפנסיוניות.
מר גרניט אישר בחקירתו הנגדית כי קיימות תוספות שכר פנסיוניות הנהוגות ברשות, אשר אינן מקובלות בשירות המדינה, כגון שעות נוספות גלובליות (עמ' 13 לפרוטוקול).
בסיום חקירתו הנגדית אישר מר גרניט למעשה כי "חבילת הפרישה" הכוללת של עובד בכיר ברשות, כדוגמת התובעים, עולה על זו של עובדי מדינה במעמדם, וכלשונו: "ברשות שדות התעופה מבחינה כספית מרוויחים יותר ופורשים בתנאים יותר טובים" (עמ' 14 לפרוטוקול).
עדות זו של מר גרניט די בה כדי להצביע על כך כי ההטבות שקיבלו התובעים במסגרת תנאי פרישתם הן בבחינת הטבות חורגות מן המקובל בשירות המדינה ומשכך טעונות אישור הממונה, בהתאם להוראת סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב.
טענתו של מר גרניט בחקירתו החוזרת, לפיה לצורך השוואת תנאי ההעסקה והפרישה של התובעים ביחס לעובדי מדינה, אין להתעלם ממהות תפקידם של התובעים לעומת תפקידים של עובדי מדינה במעמדם – יכולה להוות שיקול במסגרת שיקולי הממונה בבואו להחליט האם לאשר את ההטבות החורגות מתוקף סמכותו לפי סע' 29 לחוק יסודות התקציב. ואולם אין בטענה זו כשלעצמה כדי לשלול את מהותן של ההטבות שקיבלו התובעים כהטבות חורגות הטעונות אישור הממונה.
33. אשר לטענת התובעים לפיה בהתאם לפסק בורר שניתן ביום 27/12/77, זכאים עובדי הרשות לתוספת של 30% בשכרם השוטף ו-10% בתנאים הסוציאלים, ביחס לעובדי מדינה (נספח ב' לחוות דעתו של מר גרניט) – פסק בורר זה ניתן במסגרת חילוקי הדעות שנתגלעו בין הרשות לבין עובדיה בסמוך למועד הקמתה, ועל רקע מעבר העובדים ממעמד של עובדי מדינה למעמד של עובדי הרשות. בתוך כך נקבע כי עובדי הרשות יהיו זכאים להעלאת תנאי שכרם כפי שהיו בתוקף ערב המעבר, בשיעור שנקבע בפסק הבורר. מדובר בהכרעה במחלוקת ספציפית שנתגלעה בין הצדדים, בנסיבות מסוימות, כאשר מן הסתם מאז אותו מועד חלו שינויים הן בתנאי שכרם של עובדי מדינה והן בתנאי השכר של עובדי הרשות. אין המדובר בקביעה גורפת בדבר זכאות עובדי הרשות לדורותיהם לתנאי שכר העולים בשיעור קבוע על תנאי השכר המקובלים בשירות המדינה. כך גם אין בפסק הבורר כדי לגרוע מסמכותו של הממונה בהתאם לסע' 29(א) לחוק יסודות התקציב, שכן ממילא גוברות הוראות החוק על פסק הבורר.
34. טוענים התובעים כי זכאותם לדרגת פרישה עולה אף מהאמור בחוזים האישיים, אשר אושרו על ידי הממונה במועד עריכתם, והממונה לא היה רשאי לחזור בו מן ההסכמה שכבר ניתנה בעניין זה.
בסע' 10 לחוזים האישיים שעניינו פנסיה ופיצויים, נקבע:
"(א) תקופת העבודה של עובד ברשות תחולק לשניים:
(1) תקופה אשר מאז תחילת עבודתו ברשות ועד לכניסתו של הסכם זה לתוקף (להלן – תקופת העבודה הראשונה);
(2) התקופה אשר מאז כניסתו של הסכם זה לתוקף ואילך (להלן – התקופה השניה).
הזכאות בגין תקופת העבודה הראשונה
(ב) בגין תקופת העבודה הראשונה צבר העובד ___% גימלה.
(ג) העובד יהיה זכאי לקבל הגמלה האמורה לפי כללי הזכאות בחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל – 1970.
(ד) ...
(ה) הבסיס לחישוב הגמלה הנ"ל יחושב כדלקמן:
(1) משכורתו הקובעת של העובד לצורך גמלה, כמקובל ברשות לעניין זה וכפי שהיתה ערב כניסתו של הסכם זה לתוקף, והעומדת על סך של ____ ₪, תוצמד למדד על בסיס המדד הידוע במועד כניסתו של הסכם זה לתוקף וכלפי המדד שיהיה ידוע ביום סיום עבודתו של העובד ברשות; הסכום שיתקבל כתוצאה מההצמדה האמורה יקרא להלן – הבסיס הממודד.
(2) הגילמה הראשונה אשר תשולם לעובד תיגזר, בשיעור הנקוב בס"ק ב' לעיל, מהבסיס הממודד.
(3) מאז התשלום הראשון ואילך תתעדכן הגמלה עפ"י הוראות חוק הגמלאות בלבד. ....".
בהוראת הסעיף כמפורט לעיל, בהתייחס לזכאות התובעים לפנסיה תקציבית בגין התקופה הראשונה, אין כל איזכור לזכאות התובעים לקבלת דרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה.
התובעים מבקשים להסיק על זכאות לדרגת פרישה מהביטוי "כמקובל ברשות לעניין זה", שבסע' 10(ה)(1) לחוזים האישיים, כאשר לטענתם ביטוי זה מתייחס בין היתר לנוהג המקובל ברשות להענקת דרגת פרישה לעובדים הפורשים מעבודתם. ואולם נוכח מסקנתנו כמפורט לעיל, לפיה לא הוכח קיומו של הנוהג הנטען – נשמט הבסיס תחת טענת התובעים בעניין זה.
מר גרניט, אשר על פי עדותו היה מעורב בניסוח החוזים האישיים, אישר בחקירתו הנגדית כי בחוזים עצמם לא נאמר דבר לעניין זכאות התובעים לדרגת פרישה (עמ' 9 לפרוטוקול).
לפיכך אין בסיס לטענת התובעים לפיה הממונה אישר למעשה את הענקת דרגת הפרישה במסגרת החוזים האישיים.
בשולי הדברים יוער, כי כעולה מחומר הראיות, בסופו של דבר שונה הבסיס לחישוב הגמלה כפי שנקבע בחוזים האישיים, מסכום שקלי צמוד למדד, כפי שנקבע בחוזים, לשכרו של עובד פעיל על פי הדרגה האחרונה בה שהו התובעים ערב המעבר להעסקה בחוזים אישיים, בתוספת מחצית דרגה. שינוי זה אושר על ידי הממונה.
35. העובדה כי בטרם ניתנה החלטת הממונה בעניינו של מר חזן, עמדת הרשות היתה כי יש להעניק לתובעים דרגת פרישה, כפי שמאשר מר מוסקוביץ בחקירתו הנגדית (עמ' 51 לפרוטוקול) – אין בה כשלעצמה כדי ללמד על זכאות התובעים לקבלת דרגת הפרישה על פי דין, או לגרוע מסמכותו של הממונה שלא לאשר תנאי זה, ככל שהוא חורג מהמקובל בשירות המדינה.
36. לאור המפורט לעיל אין לקבל את טענת התובעים לפיה החלטת הממונה בעניין תנאי פרישתם (כנגזר מהחלטתו בעניינו של מר חזן) ניתנה בחוסר סמכות. בשים לב למכלול תנאי הפרישה שהוענקו לתובעים, הענקת דרגת פרישה מלאה הינה בגדר תנאי החורג מן המקובל בשירות המדינה, שלא קיבל את אישור הממונה במסגרת החוזים האישיים, ומשכך היה טעון אישור של הממונה לפי סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב
37. משקבענו כי החלטת הממונה בעניינם של התובעים ניתנה מתוקף סמכותו על פי חוק, נתייחס להלן לגוף ההחלטה שלא להעניק לתובעים דרגת פרישה מלאה, בהתאם לפרמטרים שנקבעו בעניין זה בפסיקה.
לגבי הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות הממונה נפסק:
"תפקידו של בית הדין הוא להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הממונה, לפי הכללים הנקוטים בערכאות השיפוט לגבי החלטות מנהליות. בית הדין מפעיל בעניין זה את העקרונות והכללים העולים מן המשפט המנהלי, כפי שהוא מגובש בחקיקה ובפסיקה. הביקורת השיפוטית היא לעולם חיצונית והיא בוחנת אם נפל בהחלטה המנהלית פגם מן הפגמים הפוגמים בהחלטה מנהלית והמצדיקים התערבות שיפוטית, כגון – חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם. בכל מקרה, אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית הדין להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המוסמכת ולעצב החלטה במקומה, על פי שיקול דעת בית הדין..." (ע"ע 1420/04 מדינת ישראל נ' אירית אורון).
באשר לשיקולים אשר צריכים להנחות את הממונה בהפעלת סמכותו לפי סע' 29 לחוק יסודות התקציב נקבע:
"בבואו להחליט בתוקף סמכותו לפי סע' 29(א) לחוק יסודות התקציב, על הממונה על השכר להנחות עצמו בראש ובראשונה על פי מטרותיו של סעיף זה. מטרות אלה עולות מהרקע. לחקיקתו של סעיף זה ומן המטרה למנוע מעמסה תקציבית על קופת המדינה ולתרום ליציבות המשק. כמו כן עליו להביא בחשבון את הגורמים הרלוונטים בכל מקרה, ונסיבות מיוחדות, ככל שהן קיימות, תוך שהוא פועל בסבירות, ללא הפליה ועל פי עקרונות המשפט המנהלי" (דב"ע נה/3-93 אמנון שמואלי נ' המועצה לשיווק פרי הדר, פד"ע לא 1).
38. בהתייחס לטענת התובעים כי החלטת הממונה שלא לאשר להם דרגת פרישה נגועה באפליה – מבחינת חומר הראיות שהוצג לתיק, טענה זו לא הוכחה כלל.
התובעים מבקשם לסמוך טענתם בעניין זה על תנאי הפרישה שהוענקו על ידי הרשות למר מור ואושרו על ידי הממונה, במסגרתם הוענקה לו, בין היתר, דרגת פרישה, כאשר בדומה לתובעים, החל מחודש 5/94, הועסק מר מור בחוזה בכירים אישי.
ואולם מחומר הראיות שהוצג לתיק עולה כי עניינו של מר מור היה חריג בנסיבותיו, ומשכך אין להקיש ממנו לגבי זכויות הפרישה של התובעים.
אין חולק כי מר מור הועסק ברשות בתפקיד מנהל נמל התעופה בן גוריון, תפקיד השני בחשיבותו ברשות לאחר מנכ"ל הרשות. מעדותם של מר מוסקוביץ ומר עוזיאלי, עולה כי בניגוד לתובעים, מר מור נאלץ לסיים את שירות ברשות לאלתר, בניגוד לרצונו ובאמצע תקופת כהונתו, על רקע סכסוך שנתגלע בינו לבין מנהל הרשות. עובדה זו לא הוכחשה על ידי התובעים. בניגוד למר מור, התובעים סיימו את שירותם בתום תקופת החוזים האישיים שנחתמו עימם ולאחר משא ומתן שהתנהל בינם לבין הרשות לגבי תנאי פרישתם. התובעים 1 ו-4 אף שימשו ברשות כיועצים חיצוניים בשכר לאחר פרישתם (עמ' 24 לפרוטוקול; עמ' 34 לפרוטוקול).
בהודעה מטעם הממונה מיום 29/7/04, בדבר אישור תנאי שכר של מר מור, נאמר:
"אנו מאפשרים לבקשתכם תנאי פרישה ייחודיים למקרה זה בלבד כדלקמן:
א. דרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה תהיה דרגה 46. הדרגה אושרה לעובד לאור תפקידו ברשות (כאמור, השני בהררכיה לאחר המנכ"ל ומעל לכל יתר העובדים).
מובהר בזאת כי האישור לדרגה 46 לא יהווה תקדים לפרישות במקרים אחרים – אין אישור לדרגה זו לעובדים אחרים שיפרשו מהרשות בכל תפקיד שהוא.
ב. ...
האישור ניתן בכפוף לכך שהעובד לא יועסק כיועץ חיצוני לאחר פרישתו. ..." (נספח ו' לתצהיר מר מוסקוביץ).
מהמפורט לעיל עולה כי עניינו של מר מור היה מקרה חריג וחד פעמי, כאשר מדובר בעובד בכיר ביותר, אשר פרש בנסיבות חריגות שלא דומות לאלו של התובעים. בניגוד לתובעים, לאחר פרישתו נאסר על מר מור לשמש כיועץ חיצוני לרשות. בנסיבות אלו, וכפי שנקבע במפורש בהחלטת הממונה, מדובר בתנאי פרישה יחודיים וחריגים שאינם מהווים תקדים לגבי יתר עובדי הרשות. משמדובר במקרה מיוחד, השונה מעניינם של התובעים – הרי שאין לראות בתנאים המיוחדים שאושרו למר מור בגדר "הפלייתו לטובה" ביחס לעובדים אחרים ברשות.
לכך יש להוסיף כי מר מור היה למעשה העובד היחיד שזכה לקבלת דרגת פרישה, נוכח נסיבותיו המיוחדות כמפורט לעיל, ומכאן כי רוב העובדים במעמדם של התובעים זכו לתנאי פרישה זהים, עובדה השומטת את הבסיס תחת טענת ההפליה שמעלים התובעים.
39. אשר לטענת התובעים בדבר הפגיעה באינטרס ההסתמכות – כאמור הענקת דרגת פרישה לא נכללה במסגרת תנאי הפרישה המגיעים לתובעים על פי החוזים האישיים. כמו כן לא הוכח קיומו של נוהג להענקת דרגת פרישה החל לגבי כלל עובדי הרשות.
עמדת הנהלת הרשות בטרם מתן החלטת הממונה בעניינו של מר חזן, לפיה ניתן יהיה להעניק לתובעים דרגת פרישה, אין בה כשלעצמה כדי לגבש אינטרס הסתמכות לגיטימי מצד התובעים, שכן כפי שפורט לעיל בהרחבה, המדובר בתנאי החורג מן המקובל בשירות המדינה ומשכך טעון אישור הממונה.
מכל מקום, לכל הפחות בעקבות פרישתו של מר חזן, התובעים היו מודעים לעמדת הממונה בעניין זה, ובמועד פרישתם לא היתה כל פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם. יש לציין כי התובעים ניהלו משא ומתן בדבר תנאי פרישתם ולמעשה קיבלו על עצמם את החלטת הממונה לפיה תוענק להם מחצית דרגת פרישה, שכן תנאי הפרישה שהוענקו לתובעים, בהסכמתם, היו בהתאם להנחית הממונה לגבי עובדי רשות במעמדם.
טענת התובעים לפיה במועד חתימתם על הסכמי הפרישה – לא היו מודעים לזכויותיהם על פי דין ובהתאם למקובל ברשות, אינה מתיישבת עם מעמדם הבכיר של התובעים ועם העובדה כי התובע 1 מתוקף תפקידו, נטל חלק פעיל במשא ומתן שהתנהל עם הממונה לגבי תנאי פרישתו של מר חזן.
40. כאן המקום להתייחס לחתימת התובעים על הסכמי פרישה, הכוללים בין היתר, סעיף ויתור על תביעות. לטענת התובעים אין ליתן תוקף מחייב לסעיפי הויתור, כאשר התמורה שניתנה להם על פי הסכמי הפרישה כנגד ויתורם על תביעות כנגד הרשות, נמוכה מהזכויות שהיו מגיעות להם על פי דין.
לאור מסקנתנו, כמפורט לעיל, כי התובעים לא היו זכאים לדרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה לא מכח החוזים האישיים ולא מכח נוהג בנתבעת, וכי מדובר התנאי חורג כמשמעותו בסע' 29 לחוק יסודות התקציב– אין בסיס לטענת התובעים בדבר זכאותם לזכויות נוספות, מעבר לתנאי הפרישה שהוענקו להם.
לכך יש להוסיף כי התובעים ניהלו משא ומתן עם הרשות לגבי תנאי פרישתם, ואף נהנו מההטבות שהוענקו להם על פי הסכמי הפרישה, כאשר טענתם בדבר זכאות להטבה נוספת (של הענקת דרגת פרישה מלאה) הועלתה רק בשלב מאוחר יותר, מספר שנים לאחר פרישתם ולאחר ששני הצדדים פעלו על פי הסכמי הפרישה.
גם התובע 4, אשר לא חתם על הסכם פרישה ובכלל זה על סעיפי ויתור, קיבל בהתנהגותו את תנאי הפרישה כפי שסוכמו בינו לבין הרשות.
41. מכל מקום, משלא הוכחה זכאות התובעים לקבלת דרגת פרישה לצורך חישוב הגמלה בגין התקופה הראשונה, מכח דין או הסכם, אף ללא מתן תוקף מחייב לסעיפי הויתור – אין הם זכאים למחצית דרגת פרישה נוספת, מעבר למחצית הדרגה שהוענקה להם בהסכמת הרשות ובאישור הממונה.
סוף דבר
42. מכל הנימוקים כמפורט לעיל התביעה נדחית.
43. התובעים יישאו בהוצאות הרשות ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ ובהוצאות הממונה ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪, צמודים כדין מהיום.


רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון