הסכם פשרה בין יורשים

אקדמות מילין

1. הסכם פשרה מובא לאישורו של בית-המשפט. ברגיל, מעיין בית-המשפט בהסכם, בוחן את עיקרי הוראותיו, מקמט מצחו, מברר נקודה זו או אחרת, מברך את הצדדים על שהשכילו להגיע לפשרה - וכידוע יפה כוחה של פשרה מכוחו של דין - ומצרף חתימתו על המוגמר.


לא כך במקרה דכאן, שלאחר שנתייגעו התובע והנתבעים עד שהגיעו לפשרה, והניחו אותה על מפתנו של בית-המשפט, באו המבקשות וביקשו לכלותה ולמוטטה בק"ן טעמים.
וכך, במקום להוסיף שורה צנועה נוסח "אני נותן להסכם הפשרה דלעיל תוקף של פסק-דין", נמצאנו מניחים חותמת בית-המשפט מידינו ונכנסים לעובי הקורה, משל נגזר עלינו לכתוב פסק-דין לעיצומה של התדיינות.

ועל-מנת שיבין הקורא במה מדובר, נקדים ונכיר את השחקנים הראשיים ועיקרי העובדות בעלילה שלפנינו.

הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין

2. תשעה אחיינים לתובע שלפנינו, ואלו נחלקו לשתי כתות (למעט אחיין אחד שאינו בתמונה בתיק זה).

בכת אחת ניצבים שני האחיינים הנתבעים, ובצד השני של המתרס ניצבים ששת האחיינים האחרים (להלן ולשם הנוחות - קבוצת האחיינים).

ענייננו בתביעה לא שגרתית, בה עתר התובע לחייב את הנתבעים להשיב לו כספים שלטענתו נלקחו ממנו שלא כדין.

3. התובע, יליד 1910, ניצול שואה שהתגורר עד סוף שנת 1999 במינכן בגרמניה, שם צבר במהלך השנים ממון ונכסים. התובע התאלמן בשנת 1991, ונותר ערירי ללא ילדים.

חמשת אחיו ואחיותיו של התובע הלכו לבית עולמם, והותירו אחריהם תשעה צאצאים, הם אחייניו של התובע.

על-מנת להכיר את הנפשות הפועלות, אשרטט את העץ המשפחתי:

אלכסנדר לודה פישל התובע ראובן חנה (הניה)

יונה אברהם נעמי דליה שרגא פנינה נעמי זיגמונד אדמונד גולדרייך גולדרייך פרזנטה אייזברג גולדרייך שפיר אילת גליק גליק התובע ערך בשנת 1970 צוואה משותפת עם אשתו, ובה קבע את כל האחיינים (למעט, משום מה, האחיין יונה גולדרייך) כיורשים אחריה בחלקים שווים ביניהם.

בשנת 1992, כשנה לאחר מות אשתו של התובע, עבר זיגמונד (הנתבע 1) להתגורר עם התובע בביתו שבמינכן.

בסוף שנת 1999, לאחר שבין הנתבעים וקבוצת האחיינים התעורר הסכסוך עליו ידובר להלן, התובע עבר - או הועבר - לישראל, ומאז הוא מטופל על-ידי המבקשות או מי מקבוצת האחיינים.

בחודש ספטמבר 1999, ועודנו מתגורר במינכן, ולאחר שכבר נתגלע הסכסוך בין האחיינים, ערך התובע צוואה חדשה (להלן - הצוואה האחרונה), בה הוא מצווה את כל רכושו לאחייניו בחלקים שווים. על תוכן הצוואה האחרונה נעמוד בהמשך.

התובע העביר לכל האחיינים, בחלקים שווים, עוד בשנת 1994, בית מלון שבבעלותו (סעיפים 14-15 לתצהירה של המבקשת 1). בהסכם ההעברה, שאין חולק על תוקפו, נקבע כי ההכנסות מהמלון יעמדו לזכות התובע כל ימי חייו. עוד נציין כי לתובע נכסים נוספים, כמו מועדון לילה במינכן, דירה בזגרב וכספים בחשבונות בנקים.

4. על מה נסבה התביעה דכאן? בקליפת אגוז, התובע, באמצעות קבוצת האחיינים, טען כי הנתבעים, זיגמונד ואדמונד, בנים לאחותו המנוחה חנה (הניה), ניצלו את גילו המתקדם ואת מצבו הנפשי והגופני, והשתמשו בייפוי-כוח שנתן להם כדי להעביר מנכסיו אליהם, תוך הטעיה, מירמה, הונאה, גזל, עושק והשפעה בלתי הוגנת. כל זאת בניגוד לרצונו האמיתי לחלק את כל רכושו בחלקים שווים בין כל אחייניו.

אשר-על-כן, עתר התובע בתביעתו המקורית, שהוגשה ביום 10.10.1999 באמצעות קבוצת האחיינים, לחייב את הנתבעים להשיב את שהעביר להם, אם בכספים ואם בנכסים.

הנתבעים טענו כי את שנתן להם התובע נתן במתנה גמורה ומושלמת, מרצונו הטוב ובדעה צלולה, כהוקרה על טיפולם המסור בו, וכי חלק מהכספים שנמשכו על-ידיהם מחשבונותיו שימש את התובע עצמו. הנתבעים צירפו לכתב-הגנתם מסמך בחתימת ידו של התובע, הנושא תאריך 30.10.1999, ובו חוזר בו התובע, לכאורה, מהתביעה.

לטענת התובע, הנתבע 2 החתים אותו על מסמך זה באישון לילה, עודנו הלום שינה ובלי שהבין את תוכנו (סעיף 32 לתצהיר עדות ראשית של המבקשת 1).


5. כבוד השופטת ב' בר-זיו התרשמה במהלך הישיבה מיום 8.3.2000 באופן בלתי אמצעי ממצבו של התובע. על-פי התרשמותה, "התובע משמש כלי משחק בידי אחייניו, משני הצדדים, הלוטשים עיניים לרכושו הרב, כאשר ברי לי כי טובתו של התובע עצמו אינה עומדת לעיני מי מהאחיינים משני הצדדים".


אשר-על-כן, הורתה כבוד השופטת בר-זיו, בהחלטתה מיום 30.3.2002, למנות את עורך-דין עפר אטיאס כאפוטרופוס לדין של התובע (להלן - האפוטרופוס) מכוח תקנה 32(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

ביום 22.1.2001 מינה בית-המשפט לענייני משפחה את עורך-דין עפר אטיאס גם כאפוטרופוס על רכוש התובע. המינוי נעשה מכוח הוראת סעיף 33(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - חוק הכשרות המשפטית) הקובע כי רשאי בית-המשפט למנות אפוטרופוס לאדם שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם.

האפוטרופוס הגיש ביום 14.9.2000 כתב-תביעה מתוקן כנגד הנתבעים, על סכום של 11,632,451 ש"ח. סכום התביעה כולל ריבית בגין כספים שנלקחו מהתובע על-ידי הנתבעים, ואת שווי הדירה במינכן שהעביר התובע לנתבעים.

האפוטרופוס והנתבעים ניהלו משא ומתן לפשרה, ובישיבה מיום 28.4.2002 הציג האפוטרופוס הסכם פשרה הכולל גם בקשה לאישור שכר טרחתו (להלן - הסכם הפשרה).
במהלך הישיבה הביעו המבקשות התנגדותן לאישור הסכם הפשרה.

מאחר ואין אדם יודע פקודתו ועל-מנת למנוע תסבוכת בעתיד אישרתי במהלך הישיבה את הסכם הפשרה ונתתי לו תוקף של פסק-דין. עם זאת הוריתי בהחלטתי כי המבקשות יוכלו להגיש טיעוניהן בצורה מסודרת ובכתב, ובהתאם לכך אראה אם יש מקום לביטול הסכם הפשרה או להתערבות בתוכנו.

בהתאם לכך הגישו המבקשות סיכום טענות בכתב בו ביקשו לצרף אותן כצד לתביעה, ותקפו את הסכם הפשרה לאורכו ולרוחבו. מהצהרת בעלה של המבקשת 2 במהלך הישיבה מיום 28.4.2002 ומנספח א' לתגובת המבקשות, עולה כי התנגדות המבקשות להסכם הפשרה נעשית בשמם ועל דעתם של כל קבוצת האחיינים.

וכעת, לאחר שהצדדים הניחו בפניי את טיעוניהם (כולל תשובת המבקשות לתגובת האפוטרופוס והנתבעים), אניח למקלדתי לרוץ מעצמה ואבחן טענות הצדדים.


טרם אכנס לגופן של טענות שהעלו המבקשות כנגד הסכם הפשרה, אתייחס לטענה המקדמית שהעלה האפוטרופוס ולפיה אין למבקשות מעמד בתיק.

מעמדן של המבקשות

6. התובע, באמצעות האפוטרופוס, טען כי למבקשות אין זכות עמידה בתיק זה, באשר אינן בעלות-דין.

אומר בקצרה כי איני רואה לחסום דרכן של המבקשות, לאור ההיבט המהותי של הסכסוך.

ברור לכל הצדדים כי הסכסוך האמיתי נסב על היקף עיזבונו העתידי של התובע.
אכן, אין לאדם זכות כי פלוני יצווה לו, ורצונו של המצווה לעשות ברכושו ככל שיעלה על דעתו ועד לנשמת אפו האחרונה היא מושכלת יסוד. ברם, נוכח מצבו הנוכחי של התובע, ניתן להניח בסבירות גבוהה כי מה שהיה הוא שיהיה, וקשה להלום כי התובע יערוך עד לאריכות ימיו צוואה נוספת.

לכן, ולמרות שלמונח "עיזבון עתידי" אין נפקות משפטית, ובשיטתנו המשפטית איננו מכירים בזכותו של "יורש פוטנציאלי", ניתן להכיר, לצורך ההליך דכאן, בציפייה הלגיטימית של המבקשות באשר להיקף העיזבון העתידי. לעניין זה, ראה על דרך ההיקש, בנושא קרוב לענייננו, את הדרך המרחיבה והגמישה בה פירש בית-המשפט את המונח "מעוניין" בסעיפים שונים בחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

כך, לדוגמה, ראה דעת המיעוט של כבוד השופט טל בע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי [1], בעמ' 255:

"...סבורני שהמושג 'מעונין בדבר' רחב דיו להביא בגדרו גם צאצאיו של יורש. לצאצאים כאלה ישנה טובת הנאה מכך שאביהם יירש, בין בחייו ובין במותו. בחייו - ככל שייטב לאביהם ייטב גם להם (למשל, יפחת העול המוטל עליהם לפרנסו, או שיוכלו ליהנות מטובו). במותו - מתוך ציפייה טבעית לרשת אותו. לכן, שלא כחברי, סבורני שיש למשיבים 2-5 מעמד כמתנגדים לאישור הצוואה השניה" (ההדגשה שלי - י' ע').

עוד לעניין זה ראה בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול [2] וע"א 5411/93 אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית נ' היועץ המשפטי לממשלה [3], בעמ' 80 האסמכתאות שם. גם המלומד ש' שילה גורס בספרו כי יש מקום לפרשנות ליברלית כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן - ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א) [18], בעמ' 39-44.

וזאת יש לזכור, כי היו אלו המבקשות, יחד עם אחיינים נוספים, שפעלו על-מנת להגן על האינטרסים של התובע, ובזכות פעולתן זו הגיש התובע את התביעה נושא תיק זה, מה שהביא למינויו של האפוטרופוס.

אשר-על-כן, אני מכיר במעמדן של המבקשות, ומכוח סמכותי לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי אני מורה על צירופן כצד להתדיינות.

לטעמי, לאור ההיסטוריה בתיק, ראוי היה לאפוטרופוס לעדכן מראש את המבקשות כי בדעתו להגיש את הסכם הפשרה לאישורו של בית-המשפט. יתרה מזו, צירוף המבקשות עשוי להשתיק בעתיד את המבקשות או מי מקבוצת האחיינים בהליכים נוספים שיינקטו, אם בכלל, בעתיד.

וכעת, משסילקנו טענה של סף והכרנו בזכותן של המבקשות להיכנס לטרקלין, נפנה לגופה של מחלוקת.

תוכנו של הסכם הפשרה

7. הלוז של הסכם הפשרה הוא התחייבותם של הנתבעים להשיב ל"קופת" העיזבון העתידי הסך של 2,050,000 אירו (שני מיליון וחמישים אלף). הדבר נעשה באמצעות מנגנון של הפקדת הכסף בנאמנות, כפי שיפורט בהמשך.

המבקשות, שלא נחה דעתן מסכום הפשרה, תקפו את ההסכם לכל אורך החזית.

עד שאנו באים לבחון תוקפו של הסכם הפשרה, נעמוד בתמצית על עיקריו.

8. סעיף 1 להסכם הפשרה מחייב את הנתבעים להפקיד בידי התובע, באמצעות האפוטרופוס לדין, את הסך של 2,050,000 אירו על-פי לוח הזמנים המפורט בסעיף 2.

סעיף 3 להסכם הפשרה מטיל על התובע להחזיק את הפיקדון בנאמנות עבור הנתבעים, כדי להבטיח כי הנתבעים יקבלו את המנות המצוות להם על-פי צוואתו האחרונה, ולחלופין, על-מנת להבטיח כי יקבלו את חלקם לאחר אריכות ימיו, על-פי חוק הירושה. בסעיף 5 הצהיר האפוטרופוס כי על-פי מצבו של התובע, מצב שהביא להתמנותו כאפוטרופוס על רכושו, התובע אינו כשיר לעשות צוואה חדשה, ולמיטב ידיעתו הצוואה מחודש ספטמבר 1999 היא צוואתו האחרונה.

בנקודה זו נבהיר כי בצוואתו האחרונה הורה התובע לחלק את כל רכושו בין שמונת אחייניו, לרבות הנתבעים (שוב, לא נזכר האחיין יונה), וקבע כלהלן:

"אל נכסי העיזבון, יש להוסיף את תקבולי כל הנכסים והכספים שקיבלו האנשים המצוינים לעיל [האחיינים - י' ע'] ע"ח חלקם בירושה מאז מות אשתי. כל יורש חייב לנכות מחלקו בירושה אשר יעמוד לזכותו תקבולים שאותם קיבל החל מאותו מועד. אם יש כספים אשר אותם אדמונד וזישה גליק משכו מהחשבונות שלי על סמך ייפויי הכוח שניתנו להם, עליהם למסור למנהלי העיזבון כספים אלה מאחר ולא ידעתי דבר על משיכות אלה".

בסעיף 6 להסכם מצהיר האפוטרופוס כי עם העברת הפיקדון בסכום של 2,050,000 אירו על-ידי הנתבעים, אין לנכות מתוך המנות שהנתבעים אמורים לקבל על-פי הצוואה האחרונה כל סכום שהוא, "ובכלל זה סכומים שקיבלו, כביכול, על חשבון המגיע להם עפ"י הוראות הצוואה האחרונה", וכי אין על הנתבעים להחזיר לתובע כל סכום או נכס אחר.

את סעיף 7 להסכם נביא כלשונו, לאור חשיבותו:

"היה ומכל סיבה שהיא, לא יוכל האפוטרופוס להבטיח לנתבעים שאכן יקבלו את חלקם בעזבון התובע כאמור בס' 3 לעיל, לרבות במקרה שבו תפקע מכל סיבה שהיא זכות הנתבעים לחלק כלשהו בעזבון התובע בשיעורים הנזכרים בסעיף 3 לעיל, כי אז יהא על האפוטרופוס להחזיר, לנתבעים, מתוך הפקדון שבידיו, סכום כולל של 700,000 דולר של ארה"ב".

בהמשך הסכם הפשרה נקבע כי הדירה במינכן תימסר לנתבעים, וכי מסכומי הפיקדון ומנכסיו הנוספים של התובע, כמפורט בפרטי הנכסים, יימשכו כספים לצורך ההוצאות השוטפות של התובע למשך אריכות ימיו, לרבות עבור תשלום שכר הטרחה לאפוטרופוס.


טענות המבקשות כנגד הסכם הפשרה

9. לטענת המבקשות, הצהרת האפוטרופוס והתחייבותו בסעיף 6 להסכם הפשרה, כמו גם העברה של $700,000 מעיזבון התובע לנתבעים בתנאים לפי סעיף 7 להסכם הפשרה, עומדות בניגוד לסעיף 8א לחוק הירושה.


לשיטתן של המבקשות, הסכם הפשרה מתיימר לשנות הוראת הצוואה האחרונה, לפיה יש לנכות מחלקם של התובעים את הסכומים שקיבלו מהתובע ממועד פטירתה של אשתו, ומאחר ו"אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הירושה, אין באפשרותו של האפוטרופוס לשנות הוראות הצוואה.

כן טענו המבקשות כי האפוטרופוס התיימר לקבוע בסעיף 5 להסכם הפשרה שהתובע אינו מסוגל לעשות צוואה חדשה, למרות שלא ראה את התובע מזה כשנתיים, ואין לו מומחיות רפואית באשר למצבו הרפואי ויכולתו. התובע לא הוכרז עד עצם היום הזה כפסול-דין, וגם אם היה מוכרז ככזה, רשאי פסול-דין לעשות צוואה, בכפוף לאישור בית-המשפט באשר ליכולתו להבחין בטיבה של צוואה.

בהקשר זה טענו המבקשות, כי האפוטרופוס פעל בניגוד לסעיף 42 לחוק הכשרות המשפטית הקובע כי "בעניני האפוטרופסות חייב האפוטרופוס לשמוע את דעת החסוי אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו". לטענתן, האפוטרופוס לא ניסה לשמוע דעתו של התובע טרם הגיש הסכם הפשרה לאישור בית-המשפט.

עוד טענו המבקשות כי קביעת שכר הטרחה וויתור על זכויות התובע בדירה שבגרמניה צריכים לקבל אישור בית-המשפט לענייני משפחה.

ולגופה של פשרה טענו המבקשות כי ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר.

אתייחס לטענות אלו כסדרן.

סעיף 5 להסכם הפשרה - יכולתו של התובע לערוך צוואה חדשה

10. טענתן של המבקשות כי אין לאפוטרופוס ידיעה על מצבו דהיום של התובע ראוי היה שלא תיטען, באשר היא עומדת בסתירה לעמדתן עד לשלב זה.


המבקשות עצמן ייחסו לתובע מצב מנטלי קשה, המתבטא בין היתר באובדן זיכרון וחולשת דעת, כדי כך שהתובע "בלתי כשיר מנטלית" ואינו מסוגל לנהל את ענייניו.
המבקשות הגישו, לצורך הליכי התביעה, את חוות-דעתו של ד"ר פילר, מומחה בתחום הגריאטרי, בה קבע כי התובע סובל מדמנציה מתקדמת.

כן הוגשה חוות-דעת רפואית של ד"ר דוד כהן, בתחום הגריאטרי, בה קבע המומחה כי התובע סובל, לפחות משנת 1998, ממחלת השכחה. בהמשך חוות-דעתו כותב המומחה:
"מתקבל על הדעת שמחלתו בעיקר מסוג אלצהיימר אם כי יתכן שיש גם אי אלו סתימות עורקים רבות... קיימת סבירות נמוכה באשר ליכולתו של מר ליאון גולדרייך להבין מסמכים משפטיים ולהחליט החלטות בהתאם".

אזכיר כי התביעה הוגשה במקורה על-ידי קבוצת האחיינים, בשם התובע, והיא הושתתה על הטענה שהתובע אינו מבין את הנעשה עמו. הגשת התביעה היא שהביאה למינויו של האפוטרופוס, והיא שהביאה בסופו של דבר להסכם הפשרה נושא דיוננו.
כעת, משעומדות המבקשות להפיק טובת הנאה בהסתמך על טענת אי-כשירותו של התובע, הן מנועות מלטעון טענה הפוכה, כביכול התובע כשיר או יהיה כשיר בעתיד לערוך צוואה.

הלכה פסוקה היא, כי מקום בו העלה פלוני טענה בהליך מסוים, ובשל כך צמחה לו טובת הנאה, הוא מנוע מלטעון אחרת בהליך אחר - רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ' פרידמן [4] והאסמכתאות שם.

11. איני רואה להידרש לסוגיה אם ניתן לקבוע, עוד בחייו של אדם, כי אינו כשיר לערוך צוואה, או אם ניתן לעתור לפסילתה של צוואה עוד לפני פטירתו של המצווה, אם בשל אי-כשירותו או בשל היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת.

סעיף 5 להסכם הפשרה אינו מתיימר לאסור על התובע לערוך צוואה חדשה, ומבחינה זו אין לו נפקות אופרטיבית.

12. מתגובת האפוטרופוס והנתבעים נמצאתי למד כי קבוצת האחיינים מונעת מהאפוטרופוס להיפגש עם התובע ועם הנתבעים, והם מסרבים "לחשוף" את מקום הימצאו. בנסיבות אלו, ראוי היה למבקשות שלא להעלות הטענה כי האפוטרופוס לא התייעץ עם התובע טרם חתימת הסכם הפשרה.


האם הסכם הפשרה מתיימר לשנות צוואתו של התובע

13. הטענה כי סעיף 6 להסכם הפשרה מהווה שינוי של הצוואה דינה להידחות.

התובע הורה בצוואה האחרונה כי יש לנכות מהסכומים שכל יורש יקבל על-פי הצוואה כספים שקיבל היורש מאז מות אשתו. תכליתו של סעיף 6 להסכם הפשרה לקבוע ולהצהיר כי סכום הפיקדון בסך של 2,050,000 אירו מהווה את הסכום שקיבלו הנתבעים מהתובע מאז מות אשתו, ועל-כן לא ינוכה מחלקם בעיזבון כל סכום נוסף.
בכך תימנע התדיינות עתידית, לאחר מאה ועשרים של התובע, מה הסכום שהנתבעים, כיורשים, קיבלו ממנו מאז מות אשתו.

לא שינוי צוואה יש כאן, אלא קביעה עובדתית מה הסכומים שנתקבלו אצל הנתבעים. ודוק, העובדה כי לקביעה עובדתית זו תהא, בסופו של יום, השלכה עתידית על היקף העיזבון שיחולק לאחר מאה ועשרים של התובע אינה פוגעת בהוראת הצוואה לגבי חלוקת העיזבון בין האחיינים, והיא אינה מתיימרת לשנותה.

ומזווית אחרת: מאי נפקא מנה אם סכום ההחזר ייקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין או שייקבע בפסק-דין בעקבות התדיינות? אין חולק כי אם התיק היה מסתיים בפסק-דין שלא על דרך הפשרה, המחייב את הנתבעים להשיב לתובע 2,050,000 אירו, לא ניתן היה לנכות מחלקם כל סכום נוסף על-פי הצוואה האחרונה בשל מעשה-בית-דין. מה לי מעשה-בית-דין מחמת פסק-דין בעקבות הליך לגופו ומה לי מעשה-בית-דין מחמת פסק-דין שנתן תוקף להסכם פשרה?

סופו של דבר, שאין לראות בסעיף 6 להסכם הפשרה שינוי של הצוואה האחרונה, אלא הגדרה וקביעה של הסכומים שקיבלו הנתבעים מהתובע מאז מות אשתו.

סעיף 7 להסכם הפשרה - האם עיסקה בירושת אדם

14. המבקשות יצאו בהתקפת מצח על סעיף 7 להסכם הפשרה, באשר לטענתן אינו חוקי.

שאלה מקדמית היא, האם רשאי צד שלישי לטעון לבטלות חוזה, שהוא לא היה צד לו, בשל אי-חוקיות. הצדדים לא נתנו דעתם בנושא, אך שלא יאמר הקורא כי נעלם הדבר מעיניי, אומר מילים מספר בעניין.


בפסיקה הועלה ספק אם יכול צד שלישי להעלות טענה כי חוזה שנערך בין שני צדדים הוא הסכם למראית עין. וכך נאמר בע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ [5], בעמ' 528:

"...האם ובאיזו מידה רשאי צד שלישי להעלות טענה של בטלות העיסקה (או היותה ניתנת לביטול) ובגדר איזו הוראה שבדין ניתן להעלות את הטענה...
בנסיבות אלה אשאיר שאלות אלו בצריך עיון".

כשלעצמי, איני רואה מניעה כי צד שלישי יעורר טענה לבטלות חוזה שבין שני צדדים אחרים. תוצאה זו ניתן לתמוך בהיקש להלכה לפיה רשאי צד שלישי להעלות טענה שבעל-פה לסתירת מסמך בכתב - א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [19], בעמ' 168 והאסמכתאות שם. הדבר מעוגן בפרקטיקה השיפוטית, שהכירה בזכותם של נושים לטעון כנגד הסכמים שעורכים חייבים עם אחרים במטרה להבריח את רכושם מפני הנושים. ראה, לדוגמה, ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק [6].

לאחר שצלחנו משוכה זו, נחזור ונעמיד מול עינינו את נוסח הסעיף בהסכם הפשרה:

"היה ומכל סיבה שהיא, לא יוכל האפוטרופוס להבטיח לנתבעים שאכן יקבלו את חלקם בעזבון התובע כאמור בס' 3 לעיל, לרבות במקרה שבו תפקע מכל סיבה שהיא זכות הנתבעים לחלק כלשהו בעזבון התובע בשיעורים הנזכרים בסעיף 3 לעיל, כי אז יהא על האפוטרופוס להחזיר, לנתבעים, מתוך הפקדון שבידיו, סכום כולל של 700,000 דולר של ארה"ב".

לטענת המבקשות, לפנינו עיסקה בירושת אדם בניגוד לסעיף 8 לחוק הירושה הקובע כלהלן:

"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

הנתבעים והאפוטרופוס הסבירו בתגובתם את המטרה שעמדה בבסיסו של סעיף 7 להסכם הפשרה. לגישתם, הוראת הסעיף באה להבטיח כי אם הנתבעים ינושלו מחלקם בעיזבונו העתידי של התובע, דהיינו שמינית או תשיעית, אם על-ידי עריכת צוואה חדשה מאוחרת - מה שאינו נראה סביר כיום - או שתתגלה צוואה אחרת מאוחרת בזמן, יוחזר להם מתוך הפיקדון הסך של $700,000 שהם כ-800,000 אירו.

ומה פשר הסכום הנ"ל? שלא כאמור בסעיף 11 לטיעוני המבקשות, הסכום של $700,000 אינו בנוסף לחלקם של הנתבעים בעיזבון ולא מדובר ב"סנקציה" שיש בה לכבול בדרך כלשהי את התובע. הסכום של $700,000 משקף בקירוב את חלקם של הנתבעים בעיזבון העתידי (שתי שמיניות או שתי תשיעיות) למקרה שבו לא יקבלו הנתבעים חלקם על-פי דין או על-פי צוואה.

עד כאן הסברם של התובע והנתבעים את תכליתו של סעיף 7 להסכם הפשרה. ואם יתמה הקורא מדוע לא ישאירו הנתבעים ברשותם את הסך של $700,000 ויעבירו לתובע את היתרה עד לסכום של 2,050,000 אירו ויוותרו על חלקם לפי צוואתו האחרונה, את פתח לו ואמור, כי הוראת הסתלקות מעין זו הייתה נפסלת בשל סעיף 8(א) סיפה לחוק הירושה, הקובע כי ויתור על ירושתו של אדם שנעשתה עוד בחייו בטל.

ונחזור לדרך המלך. האם הוראת סעיף 7 להסכם הפשרה מהווה הסכם בדבר ירושת אדם, כטענת המבקשות?

15. על הסכם הפשרה שלפנינו חלים דיני החוזים. במקרה של ספק בתוכנו של חוזה, יש להעדיף את הפירוש המקיים אותו - סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), וראה, לדוגמה, דעתה של כבוד השופטת בן-פורת בע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ [7].

ומעניין לעניין, באותו עניין, גם סעיף 54(ב) לחוק הירושה קובע הוראה זהה לזו שבסעיף 25(ב) לחוק החוזים: "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף...".

כללים אלו אינם כללי פרשנות במובן הרגיל של המילה, אלא "חזקת תוקף" שנתן המחוקק לחוזה ולצוואה - א' ברק פרשנות במשפט, כרך ה, פרשנות הצוואה [20], בעמ' 297-298, ופרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה [21], בעמ' 597 ואילך.

טעם החזקה הוא, שיש להניח כי הצדדים שטרחו לכרות ביניהם חוזה לא השחיתו מילים לשווא - ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם [8], בעמ' 119. מטרת החזקה היא להציל צוואה או חוזה מציפורני הבטלות של סעיף 34 לחוק הירושה או סעיף 30 לחוק החוזים - א' זמיר פירוש והשלמה של חוזים [22], בעמ' 25-28. מובן כי אין מדובר בחזקה מוחלטת, אך יש בה כדי להעביר את הנטל אל הטוען לבטלות בשל אי-חוקיות.

זו אפוא מצוותו של המחוקק. לפני שנמשיך בדרכנו, נשים בכלינו גם את הנחיית הפסיקה, שקבעה כי את סעיף 8 לחוק הירושה יש לפרש "...על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה" בשל ההגבלה שהוא מטיל על חופש החוזים - ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן (להלן - פרשת יקותיאל [9]), בעמ' 762.

16. בפרשת יקותיאל [9] נדון הסכם שערכו יורשים עתידיים עם צד שלישי ולפיו התחייבו להעביר אליו בתמורה זכויות בדירה, אם אותן זכויות תגענה אליהן בדרך של ירושה. בית-המשפט נתן תוקף להסכם בין הצדדים, ושלל תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה.

לטענת המבקשות יש לאבחן בין פרשת יקותיאל [9] לענייננו, באשר שם היה מדובר בעיסקה בין יורשים עתידיים לבין צד שלישי, בקשר לעיזבון שאולי ייפול או לא ייפול בחלקם. ברם, במקרה שלפנינו התובע עצמו מתיימר, לטענת המבקשות, לשנות מסדרי ירושתו שלו עצמו.

כן תמכו המבקשות יתדותיהן בפסק-דין שיצא בימים אלו מתנורו של בית-המשפט העליון - ע"א 6567/99 שטרנשיין נ' פישר [10].

17. ההבחנה שעשו המבקשות בין פרשת יקותיאל [9] לענייננו מקובלת עליי, באשר במקרה שלפנינו, ההסכם נערך ישירות בין התובע, כמצווה עתידי, לבין הנתבעים כ"יורשים פוטנציאליים".

אלא שאיני סבור כי בהבחנה זו יש כדי לחרוץ את גורלו של הסכם הפשרה לשבט אי-החוקיות.

בפרשת יקותיאל [9], בעמ' 762-763, עשה בית-המשפט את ההבחנה הבאה:

"המחוקק מבחין היטב בין 'ירושה' מכאן לבין 'עזבון' מכאן: 'הירושה' היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש 'העזבון' לידי יורשיו (סעיף 1).
סעיף 8 (א) אינו אוסר עסקאות בעזבון, אלא הוא אוסר עסקאות 'בירושה' (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור 'ירושתו' שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה - והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות [ההדגשה במקור - י' ע'] ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון... ואמנם אין סעיף 8(א) בא אלא לאסור שינוי, בדרך הסכם או ויתור בחיי המוריש, של סדרי ירושתו. ומאידך גיסא, עסקאות בעזבון אשר אינן נכנסות בגדר האיסורים שבסעיפים 6 או 7 לחוק, אין כל מקום לאסרן" (ההדגשות שלי - י' ע').

על רקע דברים אלו נבחן את הסכם הפשרה. האם מדובר בעיסקה אסורה בירושת אדם, להבדיל מעיסקה מותרת בעיזבונו של אדם?

18. ההבחנה בין ירושת אדם לעיזבון אדם אינה קלה - שילה בספרו הנ"ל [18], בעמ' 93-97. לאחר ששקלתי ותרתי ביני לביני, הגעתי למסקנה כי הסכם הפשרה נופל, אם בכלל, לקטגוריה של עיסקה מותרת בעיזבון, ושמא אף לגדר עיסקה כזו אינו מגיע. אסביר את דבריי.

19. על פרשנותו של סעיף 8(א) לחוק הירושה עמד בית-המשפט גם בד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. טקסטיל בע"מ [11], בעמ' 216-217:

"אכן, השאלה, הדורשת הכרעה, היא זו: האם הביטוי 'הסכם בדבר ירושתו של אדם' חל רק על הסכם, אשר הוראותיו הנורמאטיביות הן אשר קובעות, כי זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון; או שמא משתרע ביטוי זה גם על הסכם, אשר הוראותיו הנורמאטיביות אינן קובעות דבר על העברת זכות, אך שתוצאתו של ההסכם, הלכה למעשה, היא, כי זכותו של אדם תימצא בידי רעהו עם מותו של הראשון? שאלה זו אינה קלה כלל ועיקר. הביטוי 'הסכם בדבר ירושתו של אדם' הוא לאקוני למדיי, ועשוי לכלול בחובו כל אחת מהגישות האמורות. בחירה בפירוש הראוי היא, על-כן, שאלה של מדיניות משפטית. במסגרת זו נראה לי, כי יש להעדיף את הפירוש הראשון, הוא הפירוש 'הנורמטיבי', על-פני הפירוש השני, הוא הפירוש 'הפיזי'. ...נראה לי, כי ראוי הוא לפרש את סעיף 8(א) לחוק הירושה, באופן שהוא יוגבל לאותם מקרים, בהם זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון. נראה לי, כי במסגרת סעיף 8 (א) לחוק הירושה, על-פי כוונת המחוקק, עניין לנו בזכות, אשר מועברת עם המוות מאדם לרעהו - על תכונותיה, היקפה, וחולשותיה. כזה הוא המצב, כאשר ראובן עושה הסכם עם שמעון ומורה בו, כי עם פטירתו תעבור זכות פלונית משלו לשמעון (ולא ליורשים על-פי סדרי הירושה)... שונה הדבר, כאשר עניין לנו בהסכם, שאינו מעביר זכות, אלא שתוצאתו, הלכה למעשה, היא העברת הזכות. ניתוח אנאליטי מדויק מראה, כי במקרה אחרון זה אין לנו כלל עניין בהעברת הזכות על תכונותיה, היקפה וחולשותיה, אלא עניין לנו בהתרבות זכותו העצמאית של האחר, אשר יונקת את כוחה מזכותו העצמאית שלו..." (ההדגשות שלי - י' ע').

ניישם דברים אלו על הסכם הפשרה שלפנינו. הסכם הפשרה אינו מתיימר להדיר פלוני או להוסיף אלמוני לירושתו העתידית של המנוח, שהרי הנתבעים ממילא יורשים של התובע, הן על-פי דין והן על-פי צוואתו האחרונה. לכל היותר, יש בהסכם כדי להשפיע על היקף העיזבון העתידי, וככזה הוא אינו מעביר זכות, אלא מרבה זכותם של הנתבעים. דהיינו, לפנינו הסכם בדבר נכסיו של התובע ולא בדבר ירושתו.

20. במקרה שנדון בע"א 6567/99 הנ"ל [10], נפסלה התחייבות של המנוחה, שנערכה בד בבד עם צוואתה, ובה הורתה כי עם פטירתה, יגבה עורך-דינה את שכר טרחתו עבור שירותיו המקצועיים במשך כל השנים, בשיעור של 7.5% מכל רכושה.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי צורתה ואופייה של ההתחייבות מעידים עליה שהיא באה לכבול את המצווה בהסכם בלתי הדיר בקשר לירושתה, וזאת בא למנוע סעיף 8(א) לחוק הירושה. שהרי אם היה מדובר בחוב אמיתי לעורך-הדין, לא הייתה מניעה כי החוב ישולם מהעיזבון.

לא כך בענייננו. תנועת הכספים במקרה שלפנינו אינה מהמצווה אל הנתבעים, אלא להיפך. הנתבעים הסכימו להפקיד בנאמנות הסך של 2,050,000 אירו, וסכום זה יועבר לבעלות עיזבונו של התובע, אם בשלמותו או בניכוי הסך של $700,000, בהתאם לחלוקה של עיזבונו העתידי של התובע לאחר אריכות ימיו.

בדומה, איני רואה מניעה כי ראובן ייתן הלוואה לשמעון, שתהפוך למתנה מוגמרת אם וכאשר יצווה לו שמעון בצוואתו.

בהסכם הפשרה אין התחייבות של התובע להעביר לנתבעים מנכסיו לאחר מותו.
לאחר אריכות ימיו של התובע לא תעבור אל הנתבעים זכות שלא הייתה להם לפני כן.
מאחר והזכות של הנתבעים לקבל $700,000 לאחר מאה ועשרים של התובע אינה זכות של התובע שתעבור אל הנתבעים, ספק אם אפילו מדובר בהסכם בדבר נכסיו של אדם.


טענת המבקשות מבוססת על הנחה מוטעית, כביכול הכסף יעבור מעיזבונו של התובע, ולא היא. ענייננו בכסף שהנתבעים עצמם הפקידו בנאמנות, והנתבעים הם אלו המורים בהסכם הפשרה כי בהתקיים תנאי מסוים, הקשור באופן חלוקת עיזבונו העתידי של התובע, יוחזר אליהם חלק מהכסף המופקד בנאמנות. לא עיסקה בירושתו של אדם יש לפנינו, אלא תנאי מתנאי הנאמנות, ואיני רואה לקבוע מסמרות אם בתנאי מפסיק עסקינן או בתנאי מתלה. השווה ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך [12]. בסופו של יום, אם תופעל הוראה חוזית זו, הסכום של $700,000 שיועבר אל הנתבעים אינו מכספי העיזבון, אלא מכספי הנאמנות שהם עצמם יוצריה וגם הנהנים ממנה.

בדומה השווה לע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס [13], שם נדון תוקפו של הסכם חכירה שקבע כי הקרקע תוחזר לקרן קיימת ולא תועבר ליורשים, בהתקיים נסיבות מסוימות. הטענה כי מדובר בהסכם פסול לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה נדחתה מן הטעם שברגע שהבעלים של הקרקע נוטל לעצמו חזרה את הקרקע, על-פי זכותו כפי ששמר אותה לעצמו לפי הסכם החכירה, פוסקת הקרקע להיות חלק מן העיזבון ודיני הירושה אינם חלים עליה עוד.

במאמר מוסגר אציין כי האפוטרופוס לא דק פורתא בתגובתו, כאשר בסעיף 21 לתגובה ראה את כספי הנאמנות ככספים שהוחזרו אל התובע (וראה סעיף 5 לתגובת המבקשות). איני רואה "לתפוס" את האפוטרופוס במילתו, שהרי בסעיף 26 סיפה לתגובתו חזר והסביר כי מדובר בסכום שהתקבל מהנתבעים ומוחזק בנאמנות עבורם.
בכל מקרה, אני מבכר הסבריו של בא-כוח הנתבעים בדבר כוונת הצדדים בקביעת המנגנון של הנאמנות, קרי כל כספי הנאמנות ייכללו במסת העיזבון, אך בכפוף לכך שהנתבעים לא יסולקו מצוואתו או ירושתו של התובע.

21. עד כאן לעניין סעיף 8(א) לחוק הירושה. איני רואה להרחיב בנושא סעיף 8(ב) לחוק הירושה, שעניינו במתנה לאחר מיתה, באשר על פניו אין סעיף זה תופס בענייננו - ע"א 2555/98 אברג'ל נ' עיזבון המנוח משה בן יאיר ז"ל [14];
ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה - סניף חיפה נ' קרן [15]. גם את סעיף 8(ב) לחוק הירושה יש לפרש על דרך הצמצום - מ' א' ראבילו "על מתנות ויום המוות -
סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות INTER VIVOS לבין
מתנות ‎.[23] "MORTIS CAUSA

סבירות הסכום שנקבע בהסכם הפשרה

22. המניע האמיתי להתנגדותן של המבקשות נעוץ בסכום שנקבע בהסכם הפשרה.
לטענתן, הנתבעים יוצאים נשכרים מהסכם הפשרה, באשר זה מותיר בידיהם סכום נכבד, בנוסף לדירת המגורים של התובע במינכן.

אומר בקצרה כי הגישה הכללית היא לעודד פשרה. ומהי פשרה? - "...הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש [16], בעמ' 590).

טיבה של פשרה הוא "קניית סיכון" של הצדדים, ואין לבחון אותה במשקפיים של "הכל או לא כלום". בית-המשפט גם לא ישים עצמו כעורך-דין, ולא יתיימר לנסח ולעצב את הסכם הפשרה במקומם של הצדדים.

בית-המשפט יבחן אפוא את סבירותו של הסכם הפשרה, יבדוק אם לא נערך מתוך שיקולים זרים, אם הוא לטובת הצדדים ואם אינו עומד בניגוד לאינטרס הציבורי.
הדברים נכונים במיוחד שעה שאחד הצדדים הוא חסוי, או שנתמנה לו אפוטרופוס לדין.

23. לא נטען על-ידי המבקשות, וממילא לא הונחה כל תשתית ראייתית, כי האפוטרופוס לא פעל מנימוקים ענייניים בבואו לאשר את הסכם הפשרה. מנגד, והדבר עולה בגלוי מהבקשה, המבקשות פועלות לטובת האינטרסים שלהן, שאינם חופפים בהכרח את האינטרס של התובע.

הסכם הפשרה שלפנינו עומד לטעמי במבחן הסבירות ומשקף "קניית סיכון" של כל צד. סכום התביעה המתוקנת עמד על כאחד-עשר מיליון ש"ח וחצי, ובצירוף ריבית מט"ח של 11% לשנה, כפי שנדרש בכתב-התביעה, עומד הסכום על כ-14,500,000 ש"ח.
הנתבעים התחייבו להחזיר הסך של 2,050,000 אירו, השווים כתשעה מיליון וחצי ש"ח, נוכח העלייה האחרונה בשער המט"ח.

הנתבעים קנו סיכון שמא בפסק-דין עשויים היו להתחייב בסכום גדול יותר.
התובע, באמצעות האפוטרופוס, קנה סיכון נוכח הקושי להוכיח את הסכומים שנתן לנתבעים במהלך השנים האחרונות. לכך יש להוסיף את הקושי להוכיח את מצבו של התובע בעת מתן הכספים לאורך כל השנים, לצד שאלות משפטיות כמו תחולת הדוקטרינה של "השפעה בלתי הוגנת" בדיני החוזים והמתנה, ולנוכח סעיף העושק בדיני החוזים.
ראה לדוגמה ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ [17].

בהתחשב במכלול הסיכונים והסיכויים, הסכום עליו הוסכם בין הצדדים הוא סביר ואין מקום להתערבות בית-המשפט.

24. ולבסוף, נזכיר כי לא רק בתנועות כספים עסקינן, אלא בתובע עצמו, שהאפוטרופוס משמש לו כפה בתיק זה.

התובע הביע את רצונו האמיתי ואת יחסו כלפי כל אחייניו בצוואתו האחרונה ובצוואה משנת 1970. בשתי הצוואות הורה על חלוקת עיזבונו בין כל האחיינים בחלקים שווים. לצד הנושא הכספי, לא יישכח מאיתנו הפן המשפחתי-אנושי. הסכם הפשרה בא לשים קץ לסכסוך ולניכור שבין האחיינים, ולצד שיקולי כדאיות וקניית סיכון, האפוטרופוס רשאי להביא במכלול השיקולים של טובת התובע גם את השיקול של סיום הסכסוך המשפחתי עוד בחייו.

שכר הטרחה שמתבקש על-ידי האפוטרופוס וסמכות בית-המשפט

25. נחלקו הצדדים באשר לתרומתו של האפוטרופוס להשגת הסכם הפשרה. לטענת המבקשות, הנתבעים הציעו עוד קודם לכן, במסגרת משא ומתן לפשרה, סכום דומה ואף גבוה יותר מהסכום של 2,050,000 אירו לו התחייבו על-פי הסכם הפשרה.

האפוטרופוס והנתבעים הסבירו בתגובתם מדוע הסכם הפשרה לא הסתייע כל עוד לא נכנס האפוטרופוס לתמונה. ובקיצור, האפוטרופוס טען להיותו הגורם היעיל לגיבוש הסכם הפשרה.

26. ההליך דכאן עניינו בתביעה של התובע כנגד אחייניו, וככזו היא לא נופלת לגדר סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. זאת, לאור הגדרת "בן משפחתו" בסעיף 1 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995. לכן, איני רואה מניעה כי בית-המשפט יאשר שכר טרחת האפוטרופוס לדין במסגרת אישורו את הסכם הפשרה.

כנזכר לעיל, האפוטרופוס לדין בתיק זה התמנה גם כאפוטרופוס לרכושו של התובע במסגרת הליכים המתנהלים בבית-המשפט לענייני משפחה.


מאחר ומדובר בהליך נפרד - בדומה למפרק המנהל הליך נפרד שלא במסגרת בית- המשפט של פירוק - יש מקום לפסיקת שכר טרחה לאפוטרופוס בגדרו של הליך זה, ולא במסגרת בית-המשפט לענייני משפחה. אם וככל שהאפוטרופוס יפנה בעתיד לבית- המשפט לענייני משפחה בבקשה לקביעת שכר טרחה בגין מכלול פעולותיו ברכושו של התובע, חזקה על בית-המשפט לענייני משפחה כי יביא בחשבון את שכר הטרחה שנפסק לאפוטרופוס במסגרת ההליך שבפניי, על-מנת למנוע כפילות.

שכר הטרחה של 10% בצירוף מע"מ שהאפוטרופוס מבקש לעצמו במסגרת הסכם הפשרה נראה לי מופרז ואין מקום להשוואה לתעריף הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

האנלוגיה הנראית לי נכונה לענייננו היא שכר טרחת מנהל עיזבון או אפוטרופוס, או מפרק. בניגוד לטענת האפוטרופוס, יש לראות את ההליך דכאן כחלק מהפעולות הנדרשות לשמירת רכושו של התובע. כך קובעת תקנה 6(א) לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופוסים), תשמ"ט-1988, כי "לא ייקבע לאפוטרופוס שכר מיוחד בעד שירותיו המקצועיים, ויראוהו ככלול בשכר שנקבע לו...". והשווה תקנה 11(א) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם), תשמ"א-1981, הקובעת כי "בעל תפקיד לא יהיה זכאי לשכר מיוחד בעד שירותיו המקצועיים, ורואים אותו ככלול בשכר הטרחה שייקבע לפי כללים אלה".

בהתחשב בהיקפו של התיק, בעבודה שהושקעה בהכנתם של תצהירי עדות ראשית ובמשא ומתן לפשרה, ובהתחשב בתקנות בדבר קביעת שכר טרחה לאפוטרופוס, אני מאשר לאפוטרופוס שכר טרחה של 5% (חמישה אחוזים) בצירוף מע"מ מתוך הסכום של 2,050,000 אירו.

שכר הטרחה ייגבה מכל סכום שיועבר על-ידי הנתבעים כאמור בסעיף 2 להסכם הפשרה.

סוף דבר

27. סופו של דבר שאני מאשרר את הסכם הפשרה וקובע שכרו של האפוטרופוס כאמור בסעיף 26 לעיל.

נוכח מהותו של ההליך, איני רואה לפסוק הוצאות לחובת המבקשות, גם איני משוכנע כי הן ראויות לגינויים שהטיח בהן האפוטרופוס בתגובתו.


28. בשולי הדברים אין לבית-המשפט אלא להביע תקוותו כי ההתדיינות הנוכחית תהווה סוף פסוק להתדיינות בין הצדדים.

"גחמן הוא הממון, מטיל חשד בכשרים ומקרב אנשים של שוא, שריח הממון משכר את בעליו ומערבב את לבו עד שרואה את כל אדם כאילו לוהט אחר הממון" (עגנון, פתחי דברים, בעמ' 121).

הנה-כי-כן התובע, ניצול שואה ערירי בן 92, עשה את הונו בחייו והיה איש צנוע וחסכן אליבא דמבקשות. היקף רכושו של התובע עומד כיום על כשלושה מיליון דולר, ולכך יש להוסיף את בית המלון ומועדון הלילה, הנותנים הכנסה שוטפת נאה
של כ-D.M. 47,000 לחודש. כל אלו יתחלקו, לאחר מאה ועשרים, בין שמונה-תשעה אחיינים, כך שיתאפשר לכל אחיין לערוך סעודת שבת כהלכתה לשבוע, ואף להותיר אחריו לימים שיבואו.

התובע סיפר לנו בצוואתו האחרונה, כמו גם בצוואתו הקודמת, מה הוא רצונו האמיתי.

מצווה לכבד דברי המת, קל וחומר מצווה לכבד דברי החי. יכבדו הצדדים, יתגברו על יצרם וישבו אחיינים יחדיו בשלום. כך גם יתאפשר לנתבעים לבקר את התובע, מה שנמנע בעדם עד עתה, ואם יהא בכך כדי להסב לתובע לעת זקנתו וחוליו מעט קורת רוח, דיינו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אירוע מס ירושה

  2. התיישנות ירושה

  3. אגרת רישום ירושה

  4. אגרה רשם הירושות

  5. הסתלקות יורשים

  6. התיישנות בירושה

  7. הסתלקות על תנאי

  8. היטל השבחה ירושה

  9. הערת אזהרה ירושה

  10. הבטחת הכנסה ירושה

  11. הערת אזהרה יורשים

  12. היטל השבחה יורשים

  13. הסתלקות לטובת נכד

  14. צו הסתלקות מירושה

  15. העברת זכויות ירושה

  16. כתב הסתלקות מירושה

  17. הסתלקות מנכס בירושה

  18. אי קיום יורשים אחרים

  19. חובות ארנונה יורשים

  20. הסתלקות חלקית מירושה

  21. הסתלקות כללית מירושה

  22. אישור הסכם בין יורשים

  23. הסכם פשרה בין יורשים

  24. החזר אגרה רשם הירושה

  25. זכות קדימה בין יורשים

  26. הסתלקות יורש אחר יורש

  27. הסתלקות בתמורה מירושה

  28. אי צירוף היורשים לתביעה

  29. הסתלקות לטובת יורש אחר

  30. העברת זכויות אגב ירושה

  31. העברת זכויות בין יורשים

  32. הסתלקות פושט רגל מירושה

  33. הסתלקות מירושה שלא בכתב

  34. העברת זכויות במנהל ירושה

  35. אישור הסכם חלוקה בין יורשים

  36. אחריות יורשים לחובות העיזבון

  37. הסכם שיתוף במקרקעין יורשים

  38. זכות קדימה בין יורשים במשק חקלאי

  39. תביעה לפינוי של דיירים מוגנים מחנות ומדירה שקיבלו בירושה מאביהם

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון