הסכם פשרה צוואה

פתח דבר

התובע עותר לביטול הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים ביום 27.7.11 ואשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט דהכא ביום 1.8.11. התובע טוען כי חתם על ההסכם מתוך טעות והטעיה שהוטעה ע"י בא כוחו ומבלי להבין את תוכנו של ההסכם עליו הוחתם בחופזה ובחשכת לילה ברכבו של בא כוחו.

הנה מסכת האירועים אשר קדמה לנטען –

1. הצדדים הינם שיבעת ילדיהם של המנוחים ע. וק. ב. ז"ל (להלן- המנוחים או המנוח או המנוחה לפי הענין).
המנוח הלך לבית עולמו ביום 11.2.83 ואילו המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 12.3.00.

2. המנוחים היו בעלי זכויות לרישום חכירה לדורות בנכס המצוי ברח' *** ב*** (להלן – הנכס).

3. ביום 10.7.08 הגיש התובע בקשה לקיום צוואות שערכו המנוחים ובהן הם ציוו את הנכס לו ולאחיו, הנתבע 6, בחלקים שווים, היינו מחצית לכל אחד.
עסקינן, לכאורה, ב"צוואות בריא" אשר נערכו לפי כללי המשפט העברי, שכן המנוחים היו אנשים מאמינים שומרי דת ודין. צוואות שכאלו נהוג לאשר בבית הדין הרבני עוד בחיי המצווים (לעניין צוואת בריא ראה: י. ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, הוצאת בר אילן, פרק שמיני, עמ' 161 ואילך).
נאמר כבר עתה כי הצוואות הנזכרות לא אושרו לפני בית הדין הרבני בסופו של יום, וזאת אחר שבית הדין המליץ לפני המנוחים לערוך שטר מתנה תחת הצוואות הנזכרות. נוסיף ונאמר כי גם שטר המתנה אשר נערך לבסוף ע"י המנוחים לא אושר בפני בית הדין שכן המנוחים לא התייצבו לדיון שנקבע בעניין זה לפני הערכאה הרבנית.

4. הנתבעים התנגדו לקיום הצוואות בשל טענות לליקויים ופגמים כאלה ואחרים שנפלו בעריכתן לרבות העדר אישורן בפני עדים, העדר תאריך חתימת המצווים ומתוך כך שהצוואות לא אושרו בסופו של יום ע"י בית הדין הרבני כנדרש. ויותר מכך, לטענת הנתבעים המנוחים חזרו בהם לפני בית הדין הרבני, בהמלצת הדיינים, מצוואותיהם הנזכרות ואף טרחו לציין עניין זה לפני ילדיהם.
עוד טענו הנתבעים כי גם שטר מתנה עליו חתמו המנוחים ע"פ הצעת בית הדין הרבני לא אושר בסופו של יום ע"י עדי חתימה כדרישת בית הדין ולפיכך, בהעדר צוואה ו/או מתנה מח., יש לחלק את עזבון המנוחים בין שבעת ילדיהם בחלקים שווים, כהוראת חוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק הירושה).

נציין כי להתנגדות לקיום הצוואות הצטרף גם הנתבע 6 וזאת למרות שהצוואות מעניקות לו, כאמור, מחצית הנכס.

עוד נעיר כי טענות הצדדים לעניין תקֵפותן של הצוואות ו/או של שטרי המתנה הובאו לעיל בקצירת האומר ובאופן חלקי שכן לא בטענות אלו נִדָרֵש לעסוק בתובענה דנן.
5. ביום 27.7.11 חתמו הצדדים על הסכם פשרה לחלוקת עזבון המנוחים שעיקרו דחיית בקשת התובע לקיום צוואות המנוחים וחלוקת הנכס באופן שהתובע יקבל 25% מהזכויות בנכס, הנתבע 6 יקבל 1/7 מהזכויות בנכס ויתרת הזכויות בנכס תעבור לידי הנתבעת 1.
הסכם הפשרה אושר ע"י ביהמ"ש לבקשת הצדדים ביום 1.8.11 וקיבל תוקף של פסק דין.

טענות התובע

6. התובע טוען כי חתם על הסכם הפשרה מתוך טעות והטעיה ומבלי שהבין את תוכנו.
לטענת התובע מעולם לא הסכים לוותר על חלקו בנכס כמפורט בצוואות הוריו המנוחים (מחצית) וכי מעולם לא הסכים לנהל מו"מ על חלק זה אותו הוא ראה כשייך לו. לטענתו בעת שחתם על הסכם הפשרה לא עיין כלל בתוכנו ולא ידע כי משמעותו היא שהוא מקבל אך ורק רבע מהזכויות בנכס ולמעשה חתימתו על המסמכים נעשתה לבקשת בא כוחו שהבהיר לו כי הוא מקבל את מה שתבע.

7. אך יותר מכך, לטענת התובע הוא כלל לא ידע שהוא חותם על הסכם פשרה וכי היה משוכנע כי עתיד להתקיים הליך הוכחות בו ישמעו ראיות הצדדים לרבות עדותו ועדות העדים מטעמו. לדבריו, ביום 26.7.11, יום קודם חתימתו על ההסכם הנזכר, הגיע עם בא כוחו, עוה"ד ש. א., לביתו של אחד העדים, מר ח. ח., ברעננה ושם חתם מר ח. על תצהיר מטעמו שעיקרו כי המנוחים חתמו לפניו על הצוואות ושטר המתנה. ואולם לטענתו יום לאחרי כן, בשעה 21:00, התקשר אליו עוה"ד א. ואמר לו להגיע בדחיפות לפארק הסמוך לביתו שם הוא ממתין לו ברכבו. לטענתו עת הגיע למקום המפגש הורה לו עו"ד א. לחתום על מסמכים שונים וכאשר ניסה לברר את מהותם של המסמכים השיב לו עוה"ד א. כי "התיק עומד להגמר וכי הוא יקבל מה שהוא רצה" (סע' 26-28 לכתב התביעה).

8. התובע טוען כי כלל לא ידע שהוא חותם על הסכם פשרה, לא ידע מה תוכן המסמכים עליהם חתם ואילו היה יודע מהו תוכנם לא היה מסכים לפשרה כלל וכלל.
9. התובע טוען כי לא זו בלבד שיש לבטל את הסכם הפשרה מכח סעיפים 14 (טעות) וסע' 15 (הטעיה) לחוק החוזים, אלא שיש לבטלו אף מתוך כך שהחתימה על ההסכם נכפתה עליו (סע' 17 לחוק החוזים) ובשל כך שנעשק (סע' 18 לחוק החוזים) נוכח תנאיו המקפחים של ההסכם.

טענות הנתבעים

10. הנתבעים מכחישים מכל וכל את טענות התובע. לטענת הנתבעים לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה וכי אין בטענות התובע כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין שאישר אותו.
לטענת הנתבעים, בין הצדדים נוהל מו"מ ארוך ועיקש קודם שהגיעו להסכם הפשרה הסופי וכי הועברו בין הצדדים טיוטות רבות קודם לחתימתו. התובע נכח בדיוני ביהמ"ש והיה מודע לקיומו של המו"מ, לתוכנו ולכך שמועדי דיון שונים אף נדחו לבקשת הצדדים בשל המו"מ המתנהל על ידם. לפיכך, טענתו כאילו לא היה מעורב במו"מ ולא ידע על תוכנו אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם נסיבותיו של הנדון.

11. לטענת הנתבעים אין כתב התביעה מעלה כל טענה כנגדם, וכי התובע אינו תולה בהם כלל את הסיבות לבקשתו לחזור בו מההסכם ולבטל את פסק הדין שאישר אותו, לפיכך אין כל מקום לטענות ההטעיה, הכפיה והעושק הניטענות על ידו, שכן טענות אלו אין הורתן במעשי הנתבעים ו/או מי מטעמם.

12. לטענת הנתבעים טענות התובע כאילו הוחתם על ההסכם במחשכים במגרש חניה אפל נראות כקלוטות מן האויר או למיצער, הינם פרי דמיונו הפורה של התובע ואין בהן כל ממש.

גירסתו של עוה"ד ש.א.
13. בנדון קודם שנבוא לדון בטענות הצדדים ראוי שנקדים ונביא מעדותו של עוה"ד ש.א., ב"כ של התובע בעת הגשת התביעה לקיום צוואת המנוחים, אשר למעשה כנגדו וכנגד מעשיו כיוון התובע את טענותיו לביטול פסק הדין.
במהלך עדותו מסר עוה"ד א. גירסה ארוכה ומפורטת באשר למהלכם של דברים, גירסה העומדת בניגוד מוחלט לנטען ע"י התובע.

14. עוה"ד א. הבהיר כי בתחילת ההליכים נשוא הסכם הפשרה ייצג בתביעה הן את התובע והן את הנתבע 6 אשר ביקשו לקיים את צוואות הוריהם המנוחים, ואולם כעבור זמן שינה הנתבע 6 טעמו וביקש להצטרף לאחיותיו בהתנגדותן לקיום הצוואה.

עוה"ד א. טען כי הבהיר לתובע כי על מנת שיצלח בתביעתו ראשית עליו להשיג את העתק הצוואות כשהן מאושרות בחתימת עדי הצוואה ואולם עותק הצוואות שנמסר לידיו לא אושר ואומת בחתימת עדים כדרישת החוק. לפיכך הבהיר עוה"ד א. לתובע כי, למיצער, תדרש עדותם של שני העדים אשר לכאורה היו נוכחים עת נחתמו הצוואות. ואולם כעבור זמן הסתבר כי עדים אלו, שהינם מר ח. ח. ומר ח. צ., התחמקו משיתוף פעולה עם התובע ולא הסכימו ליתן תצהיר מטעמם באשר לנסיבות חתימת הצוואות, ולמעשה אחד מהם, מר ח., אף דרש בפה מלא וללא כחל ושרק תשלום בגין עדותו (ראה עדות עוה"ד א. עמ' 16 שורה 6-8 לפר').

15. לטענת עוה"ד א., כעבור זמן מה ולאחר שהצדדים כבר ניהלו משא ומתן קדחני לפשרה בנדון, אמר לו מרשו כי שילם לעד מר ח. ח. את שדרש וכי כעת הוא מוכן לחתום על תצהיר וכך לכאורה יוכל התובע להוכיח טענותיו באשר לתקפות צוואות הוריו. מתוך שכך הלכו עוה"ד א. והתובע לביתו של מר ח. על מנת להחתימו על תצהיר שנוסח קודם לכן ע"י עוה"ד א. במשרדו. אלא שלטענת עוה"ד א. התרשמותו ממר ח. הייתה קשה, לדבריו במהלך כל הפגישה מר ח. עישן נרגילה, לעס גת וסיפר סיפורים תמוהים. עוה"ד א. ביקש, לטענתו, את מר ח. לעיין בתצהיר ולהבהיר האם הכתוב בו נכון, תחת זאת מר ח. הקדים ואמר לו כי למעשה לא קיימת כל צוואה תקיפה למנוחים ואולם על אף שכך הוא לקח את התצהיר, מבלי לעיין בו ולקוראו, וחתם עליו. עוה"ד א. טען בעדותו כי בנסיבות אלו הבין כי מדובר בעֵד מפוקפק אשר לא ניתן כלל לסמוך על עדותו בבית המשפט ולפיכך הוא לא אישר את חתימת מר ח. על תצהירו.

16. לטענת עוה"ד א., מיד לאחר המפגש עם מר ח. הבהיר לתובע כי בנסיבות האמורות ובהתחשב בטיבו של העד ח. אין מנוס מלהגיע לפשרה עם הנתבעים וכי פשרה על פיה יקבל ¼ מהנכס של הוריו במקום 1/7 בו יזכה באם ינתן צו ירושה, הינה פשרה ראויה והוגנת וכי כדאי לאמצה. עוה"ד א. הוסיף והבהיר כי אומנם בתחילה ניסה להביא לפשרה לפיה התובע יקבל 1/3 מהזכויות בנכס ואולם לכך לא הסכימו הנתבעים. מכל מקום, אחר שהתרשם מאישיותו של עד המפתח – מר ח., ובהתחשב בשאר הראיות הקיימות בתיק, המליץ לפני מרשו, התובע, להעתר לפשרה לפיה הוא יקבל ¼ מהזכויות בנכס.

17. עוה"ד א. הבהיר כי הסכם הפשרה עליו חתם התובע נחתם בביתו של התובע בשעות הבוקר ולא כטענת התובע בחניון חשוך בשעות הלילה (עמ' 17 שורה 20-23 לפר'). יתרה מזו, לטענתו ההסכם נחתם לאחר מפגשים נוספים קודמים בינו לבין התובע בהם פרש לפני התובע את כלל הראיות בתיק והצביע על הבעיתיות המשפטית העומדת לפני התובע להוכחת טענותיו.
עוה"ד א. הדגיש כי התובע הבין את האמור ואף הסכים לו בסופו של יום וזאת אחר שקרא את הסכם הפשרה לפרטיו וחתם עליו (שם, עמ' 20, שורה 25-28).


18. זאת ועוד, עוה"ד א. הבהיר כי התובע היה מעורה בכל שלבי המשא ומתן שנוהל בנדון, הבין את תוכן הפשרה וחתם עליה מתוך רצונו החופשי. יתר על כן התובע לא העלה כל טרוניה אף לאחר שהסכם הפשרה אושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין וגם לאחר שבאי כוח הצדדים החלו במימוש ההסכם בדרך של מינוי כונס נכסים הזמנת שמאי להערכת הנכס וכיוצ"ב. טרוניותיו של התובע החלו, לטענת עוה"ד א., אך ורק אחר שהשמאית אשר מונתה מטעם ביהמ"ש נתנה את חוות דעתה והתובע סבר כי חוות דעת זו אינה משקפת את ערכו האמיתי של הנכס וכי הסך שיוותר בידיו בסופו של יום יהא נמוך מהסך לו ציפה.

ביטול הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין - קיצורה של הלכה

19. להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין שני פנים, שכן בצד היותו הכרעה שיפוטית הוא גם הסכם בין שני הצדדים נשוא ההליך המשפטי. (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577,ע"א 601/88, ע"א 609/88, ע"א 4365/90; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מ.רודה ז"ל ואח', עמ' 451; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי פ"ד מ"ח (4) ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, תק-על 2010(1) 9564 (2010), סעיף 11 לפסק הדין 689).
מתוך שכך מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. יחד עם זאת הלכה פסוקה ומושרשת קובעת כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין:
"הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק" (הדגשה שלי – צ.ו; רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה (5) 592 וראה פסק דיני תמ"ש (משפחה כ"ס) 3351/07 מ. נ. נ' מ. ש., תק-מש 2009(1), 366 , 369 (2009).

20. זאת ועוד, בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים (מיום 15/11/07) הבהיר בית המשפט העליון כי גם אם קיימים לכאורה פגמים בכריתתו של הסכם פשרה גם אז על ביהמ"ש לנהוג מישנה זהירות קודם שיבוא לבטל ההסכם וכי הביטול יעשה אך ורק באם השתכנע שקיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול, ובלשונו -
"הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה".

21. נוסיף ונאמר כי עקרון סופיותה של הפשרה יש לו מקום ופינה אף בעקרונות המשפט העברי. כך מצאנו את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק כ"ב, הלכה ח' –
"יפה כוחה של הפשרה מכוח הדין - ששני הדיוטות שדנו- אין דיניהן דין, ויש לבעלי דין לחזור בהן. ואם עשו פשרה, וקנו מידן - אינן יכולים לחזור בהן"
ואף, ר' יוסף קארו כתב בסִפרו כי התחייבות בכתב נחשבת כמעשה קניין המונע מן הצדדים לחזור בהם –
"פשרה בלא קניין וקיבל הנתבע גזירתם נעשה שטר, הן בלשון הוראה הן בלשון חיוב, אינו יכול לחזור בו" (שו"ע, חו"מ, סי' י"ב, סע' י"ג)
אמור מעתה , התחיבויות אליהן באו הצדדים מתוך פשרה והסכמה בניהם לא בנקל יבוטלו וישונו.

מתוך שכך נבוא לבחון את הנדון .

האומנם טעות או הטעיה ?

22. מיד אומר כי בה בשעה שמצאתי את עדותו של עוה"ד א., באשר למסכת האירועים והנסיבות אשר הביאה לחתימת התובע על הסכם הפשרה, כמהימנה ואמינה, הרי שגרסת התובע באשר לנסיבות החתמתו על הסכם הפשרה, ואף טענותיו באשר לאי הבנתו את תוכנה פשרה אינן מתישבות עם הגיונם של דברים ועם מהלכם הסביר והרגיל.

23. ואבהיר – הוכח בפני, מעבר לכל ספק, כי הצדדים ניהלו משא ומתן ארוך ועיקש וכי התובע, בניגוד לטענותיו לפני, היה מודע למשא ומתן זה.

כבר בפר' הדיון מיום 26.4.10, אשר התקיים בנוכחות התובע למעלה משנה קודם שחתמו הצדדים על הסכם הפשרה, מבהיר ב"כ עוה"ד א. לבית המשפט באלו המילים –
"אבקש לציין כי אני וחברתי כבר למעלה מחודשיים שוקדים על ההסכם. זהו הסכם שבנוי משני חלקים – מה הם החלקים של היורשים וכיצד ממשים אותם. אנו הולכים במגמה שתיתן אפשרות למי מהצדדים לקנות, על פי חוות שעת של שמאי מטעם ביהמ"ש. הצד השני קיבל אישור עקרוני מהבנק על סכום. צריך להמציא עוד שנים שלושה מסמכים על מנת לאשר את האישור הסופי. אנו מבקשים פרק זמן של חודשיים ביולי כדי לאשר את ההסכם. הרוב הגדול של היורשים חתמו" (הדגשה שלי – צ.ו)

עיננו הרואות כי עוה"ד א. מציין מפורשות, בנוכחות מרשו – התובע, כי מתנהל מו"מ בין הצדדים אשר במסגרתו בוחנים הצדדים, בין השאר, מהו החלק שיקבל כל אחד מהצדדים בנכס. אמור מעתה, טענתו של התובע כאילו מעולם לא הסכים לוותר על מחצית הנכס המוקנית לו להבנתו מתוך צוואות הוריו ולנהל משא ומתן בענין זה - אין בה כל ממש, שהרי על מה נוהל המו"מ אם לא על שיעור החלק אותו יקבל התובע מהנכס בסופו של יום ? הרי גם אם היה התובע זוכה במלוא תביעתו לא יכול היה לקבל יותר ממחצית הזכויות בנכס ואם כן מהי תכלית המו"מ אם התובע סבר כי בכל מקרה לא יזכה בפחות ממלוא תאוותו?

ראוי לציין כי המועד הנזכר, ה – 26.4.10, היה קבוע לשמיעת ראיות בנדון ואך ורק בגלל שהקדימו הצדדים והבהירו לבית המשפט כי הם מנהלים משא ומתן עניני ומתקדם לסילוק המחלוקות שבניהם נעתר ביהמ"ש לדחיית דיון זה. התובע ידע, איפוא, ידוע היטב כי תחת שמיעת עדויות הצדדים הם שמים פניהם לפשרה.

24. זאת ועוד, אין זה סביר בעיני כי התובע, אשר טען המהלך עדותו לפני כי הוא מבין בענייני מקרקעין ומתעניין בתחום זה זמן רב ואף חושב לעבוד בתחום התיווך (עמ' 14 שורות 4-6 לפר'), יחתום על מסמכים משפטיים שונים הנוגעים בעיקרם לנכס המקרקעין שחלקו אמור להימסר לו מבלי לעיין בהם ומבלי לקוראם ולעמוד על כל תג ותג בהם.
איני קונה כל אמון בגירסת התובע, אשר לא בא לה כל תמיכה או אישוש, כי הפעם הראשונה בה נחשף לפרטי המו"מ ולהסכם הפשרה היתה ב"חניון חשוך בפארק הסמוך לביתו של עוה"ד א." (אגב בכתב התביעה צויין בפארק ברעננה למרות שעוה"ד אשוול מתגורר לדבריו בכפר סבא). גירסה זו, כאמור, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם העובדה שהוכח לבית המשפט כי הצדדים ניהלו מו"מ קדחני וארוך בידיעת התובע, כשם שאין היא מתיישבת עם התרשמותי מאופיו הטרחני והעקשן של התובע אשר ברי לי כי לא יחתום על אף מסמך קודם שיעיין בו עיין היטב.

25. במהלך עדותו ניסה התובע לשכנע את ביהמ"ש כי חתימותיו על ההסכם נחתמו בשעת לילה ובמקום חשוך מעצם מיקומן הלא הגיוני, כטענתו, של החתימות על הסכם הפשרה (עמ' 10 שורות 6-7, 10-11 לפר'). ואולם עיון בהסכם הפשרה מלמד היפוכו של דבר – חתימות התובע נחתמו ביד בוטחת בדיוק במקומות המיועדים להן (סומנו באיקס כחול על פני ההסכם שצורך כנספח י"ב לכתב התביעה) דבר המעיד כי נחתמו במקום מואר בו יכול היה התובע לראות ולהבין היכן בדיוק הוא חותם.

26. לבד מכך קימות סתירות בין הנטען בעדותו של התובע לפני לבין הנטען בכתב תביעתו.
בעדותו טען התובע כי מיד לאחר הביקור בביתו של מר ח. הבהיר לו עוה"ד א. כי יצור עימו קשר בדחיפות וכאשר שאל אותו במה הענין השיב לו עוה"ד א. כי יפגש עימו למחרת בפארק, ובלשונו –
"לשאלת ביהמ"ש מה אמר לי עוה"ד א. לאחר שמר ח. חתם על התצהיר, אני משיב שלפני שהוא הלך הוא אמר לי אני צריך אותך דחוף, תתקשר אלי דחוף... עוה"ד אשואל כשהוא בא לצאת מביתו של מר ח., ביקש שאתקשר אליו דחוף. אמרתי מה הענין, הוא אמר – מחר אני רוצה לפגוש אותך בפארק... " (עמ' 10 שורה 1-4 לפר' מיום 19.11.12)


מאידך בכתב תביעתו, אשר התובע ביקש לראותו כתצהיר מטעמו, טען התובע –

"ביום 27.7.11, יום לאחר החתמת מר ח. ח. על תצהיר לצורך המשפט, בשעה 21:00 בערב, ובלי שום התראה מראש, צלצל עוה"ד א. אל התובע ואמר לו להגיע במהירות בו ברגע אל הפארק שליד ביתו של עוה"ד א. ברעננה שם הוא מחכה לו ברכב" (סע' 26 לכתב התביעה)

ובכן – מתי אמר עוה"ד א. לתובע להיפגש עימו בפארק - האם כפי שטען בעדותו בבית המשפט, עוד בביתו של מר ח. לאחר המפגש עימו, או אולי כפי שטען בכתב תביעתו, אך ורק למחרת עת התקשר אליו בערב "בלי שום התראה מראש" ?

ודוק, לא עסקינן בשינוי של מה בכך בגרסת התובע, שכן נראה שהתובע שכח את הגרסה אותה נתן וסיפר לבא כוחו העכשווי לצורך הכנת כתב תביעתו, ובעדותו לפני ביהמ"ש אחז בגרסה אחרת.

27. נוסיף ונאמר, עדותו של התובע לפיה מיד בתום הפגישה עם מר ח. אמר לו עוה"ד א. ליצור עימו קשר בדחיפות, מתיישבת היטב עם גירסתו של עוה"ד א. לפיה הפגישה עם מר ח. הותירה אותו בתחושות קשות בכל הקשור למהימנותו וטיבו של אותו עֵד, כך שסירב אף לאשר את חתימתו על התצהיר שהכין עבורו. עד כדי כך היה עוה"ד א. נסער מפגישה זו שביקש את מרשו ליצור עימו קשר בהקדם על מנת לשוחח עימו באשר לדרך הראויה לסיום המחלוקת שבין הצדדים.

לעניין זה אני סומך ידי על גירסת עוה"ד א. אשר הייתה אמינה בעיני, לפיה לא זו בלבד שהבהיר לתובע מדוע אין הוא נותן אמונו בעד ח. ומדוע בנסיבות הענין ראוי לקבל פשרה לפיה יזכה התובע ב 1/4 מהזכויות בנכס, אלא שאף טרח ונפגש עם התובע בביתו שלו בשעות היום, ולא במחשכים, הציג בפניו את הסכם הפשרה המוצע, עבר עימו על תנאיו ורק לאחרי כן חתם עליו התובע מרצונו החופשי.

28. ועניין נוסף – בכתב תביעתו טוען התובע כי לא הבין כלל שהוא חותם על הסכם פשרה וכי מועד ההוכחות אמור להתקיים במועדו (סע' 29-30 לכתב התביעה), ואולם בעדותו מודה התובע כי ידע שיש הסכם הכולל את מכירת הדירה וחלוקת תמורתה אלא שסבר שהוא מקבל את מחצית התמורה ולא רק רבע ממנה, ובלשונו –
"כאשר הבאתי את הדוגמאות לעוה"ד א. ידעתי שאני מוכר את החצי שלי? אני משיב שכן...על סמך מה ידעתי אני משיב לפי ההסכם שאני הולך עם עוה"ד א. האמנתי לו, הסכם של חצי"(עמ' 14 שורות 15-18 לפר')

ושוב אין לנו אלא לתמוה – מה גירסתו של התובע - האם סבר כי לא נחתם כל הסכם בין הצדדים וכי התיק קבוע לשמיעת ראיות, כפי טען מצד אחד, או שידע כי חתם על הסכם אלא שסבר בטעות שעל פי תוכנו הוא זכאי למחצית מתמורת הנכס, כפי שטען מצד שני? מתוך שהתובע מדלג בין הגירסאות השונות אין לנו לבטוח בדבריו ובטענותיו.

נטל ההוכחה המוטל על החתום על מסמך לשכנע כי לא הבין את תוכנו

29. נפסק לא אחת כי חזקה על החותם על מסמך בכתב כי הבין את תוכנו של המסמך עליו חתם וכי היה מודע למשמעותה ולתוצאות חתימתו ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594; בע"א 1319/06 שלק נגד טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ, בסעיף 11 לפסק הדין) . כך נפסק כי על דרך הכלל -

"אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38. שם, הובהר, בין השאר, כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך).

וכן מצאנו בענין ע"א 121/70 דב גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח , פד"י כ"ה (1) 648 , 661 הבהרתו החד משמעית של בית המשפט כי –

"בין כה וכה אינה נשמעת הטענה מפי החותם על המסמך, שהוא חתם מבלי לקוראו תחילה ומבלי לדעת את תוכנו. אם לא ניתנה לו ההזדמנות לקוראו תחילה היה עליו להמנע מלחתום ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה , אין לו אלא להלין על עצמו בלבד ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון בחתימתו על מסמך סתם " !

וכך הם פני הדברים אף כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל).

ועוד הובהר כי הלכה זו כוחה יפה, ביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375; כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; רע"א 11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)).

לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענה זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, עמ' 594).

בכל הכבוד בנדון רחוק התובע מרחק רב מלספק את הראיות הנדרשות להוכחת טענותיו וכפי שהבהרנו התרשמותינו היא כי אין בהן ממש וכי הוא מנסה מסיבותיו שלו לחזור בו מהסכמות אליהן הגיע ביודעין ומתוך רצונו החופשי.

טענות הכפיה והעושק

30. התובע טען, אם כי בחצי פה, כי למעשה אולץ לחתום על ההסכם ע"י ב"כ כוחו על סמך ועליו הטיל את יהבו. מתוך שכך הוא מבקש כי ביהמ"ש יבטל את פסק דינו באשר הורתו של ההסכם נשוא פסק הדין בעושק וכפיה.
אף דינה של טענה זו להדחות.
סע' 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) מאפשר ביטולו של הסכם שנכרת מחמת הכפיה, ובלשונו –
מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
בנדון אין כל טענה לפיה הצד שכנגד הוא זה שכפה את התובע לעשות מעשה כזה או אחר, שכן התובע מפנה טענותיו כנגד בא כוחו דווקא, מתוך שכך אין הוא עומד בתנאים הנדרשים בדין להוכחת הכפייה. כך מצינו , כדוגמה, בת"א (ת"א) 12052/06 –
הפגימה ברצון החופשי, בנסיבות העולות כדי כפייה, איננה פגימה הנולדת בדלת אמותיו של הנכפה. פגימה זו היא תוצאה של לחץ שהופעל עליו על ידי הצד השני (או אחר מטעמו). הכופה אמור לדעת על קיומן של נסיבות מסויימות המתקיימות אצל הנכפה ולהפוך אותן קרדום לחפור בו, למטרותיו של הכופה ולשם יצירת ההתקשרות החוזית. אם לא תאמר כן, עלולים אנו להכיר בזכות לבטל חוזה מחמת כפייה אשר הצד שכנגד לא ידע ולא יכול היה לדעת אודותיה (ת"א (שלום ת"א) 12052/06 יהודה יצוא-יבוא בינלאומי בע"מ נ' חתמי ללויד'ס, תק-של 2007(2), 10509 , 10518 (2007))

הטוען לכפיה נדרש להוכיח, נוסף לעצם מעשה הכפיה והיותו פרי מעשיו של הנתבע או מי מטעמו, אף את הקשר הסיבתי בין המעשה לבין כריתת ההסכם. לעניין זה יפים דבריו של המלומד א. גריידי בספרו-
כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי כדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום..." (א. גריידי, הסכם ממון וגירושין- אישור וביטול, הוצאת המחבר, 2007, עמ' 242; וכן ראה ה"פ 310/91 שחם נ' מנס דינים - מחוזי, כ"ו (5)554; ותמ"ש (ת"א) 78119/98 ג.ח נ' י.ח ואח' פורסם באתר lawdata)

בנדון לא זו בלבד שאין כל טענה כלפי הצד שכנגד בכל הקשור לכריתת ההסכם, הרי שלא הוכח לנו כל אלמנט של כפיה או איום בו נקט עוה"ד א. או מאן דהו אחר כלפי התובע.

31. כך גם לענין טענת העושק, שולל המחוקק העלאת טענה זו כנגד מי שאינו הצד השני למתקשר בחוזה ו/או מי מטעמו. כך סע' 18 לחוק החוזים מאפשר ביטולו של הסכם אם זה נכרת מחמת עושק, אך קובע בצד זה את התנאים ההכרח. לצורך הצלחת טענה שכזו, ובלשונו –
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה"
שלושה יסודות עומדים בבסיסה של עילת העושק –
א. מצבו הירוד של העשוק - מחמת מצוקתו, חולשתו השיכלית או הגופנית, או חוסר נסיונו.
ב. קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של העשוק בהסכם.
ג. היותו של ההסכם - בלתי סביר וחורג מן המקובל .
התנאים הנזכרים הינם מצטברים והנטל להוכחתם מוטל על הטוען להם (ע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון, פ"ד ל"ו (1) 762 , 767; ע"א 1912/93 שחם נ. מנס פד"י נ"ב (1) 119, 130-131; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים , כרך ב' (תשנ"ג), 976-986).

בנדון לא הוכיח התובע ולו אחד מבין היסודות הנדרשים לצורך הוכחת טענת העושק.

32. כך לא הובאה כל ראיה למצב ירוד של "העשוק". בנדון התובע עצמו השים עצמו כמי המבין בעניני מקרקעין ולבד מכך לצורך חתימת ההסכם קיבל עיצה וסיוע מבא כוחו אשר יצגו בהליכים.
התובע אף לא טען ו/או הביא ראיה למצב נפשי קשה ו/או מצוקה בה היה שרוי קודם לעריכת ההסכם (לעניין הצורך בחוות דעת להוכחת מצבו הירוד של העשוק ראה - ע"א 5490/92 פגס נ' פגס תקדין עליון 24 (4) 516; ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ תקדין עליון 2005 (2) 1197; רע"א 2750/94 עציוני נ' מוסא דינים עליון לה 892).

33. זאת ועוד, בנדון לא הוכח כלל ועיקר כי עסקינן בהסכם פשרה שתנאיו מקפחים.
ככלות הכל, לו הייתה נדחית טענת התובע לקיום צוואה ו/או מתנה מצד הוריו היה זוכה אך ורק ב 1/7 מהזכויות בנכס ואילו בהסכם הפשרה הוא זוכה ב 1/4 מהזכויות בו !
אומנם לו היה התובע מוכיח את טענותיו היה זוכה במחצית מהזכויות בנכס ואולם על פניו עמדו לפניו משוכות רבות. כך עולה מעיון בפרוטוקול בית הדין הרבני כי בית הדין לא אישר את הצוואות אותן ביקשו המנוחים להביא לפניו לצורך אישורן וכי הם התכוונו לשנות צוואות אלו, עוד נראה כי שטר המתנה עליו המליץ בית הדין למנוחים לחתום תחת צוואתיהם לא אושר כדין ע"י עדי חתימה. זאת ועוד, בידי הנתבעים היו ראיות לכך שהמנוחה פנתה לעורך דין על מנת שיגיש מטעמה תובענה הצהרתית לכך שמחצית מהנכס הינו שלה מכח חזקת השיתוף וכן היו עדויות לכך שהתכוונה ליתן את חלקה לנתבעת 1 אשר התגוררה בנכס ועוד ועוד.

בנסיבות אלו תנאי הסכם הפשרה אינם נראים כמקפחים כלל וכלל.

עוד נוסיף ונאמר כי גם הגבלת הסך אשר ישולם לתובע אינו נראה מקפח כלל וכלל שכן השמאית אשר מונתה ע"י ביהמ"ש נתנה חוות דעת שאף נמוכה מהגבלת הסכום עליו הסכימו הצדדים .

34. ועוד נאמר לעניין זה– נראה כי חששותיו של עוה"ד א. משמיעת עדותם של העדים שנטענים לשטר המתנה הייתה במקומה, שכן חקירתם בפני היה בה להעלות ספקות רבים באשר למהימנותם. כך העד צ. אשר טען בתצהיר כי היה מעורב בהכנת שטר המתנה העיד בחקירתו כי אך ורק זומן לשמש כעד לגביו לאחר שהזדמן במקרה לביקור חברי בביתו של העד האחר מר ח. (עמ' 8 שורה 1-4 ושורה 18-21לפר'). העד מר ח. הביא מאידך גירסה שלישית לפיה פגש על דרך המקרה את מר בן צור בבית החולים (עמ' 13 שורה 12-18 לפר') ...

וזאת אנו אומרים אך ורק בקליפת אגוז שכן אין במקום בתובענה שלפנינו לרדת לגופן של טענות הצדדים בתובענה העיקרית אלא אך ורק לבחון האם יש עילה לטענות התובע באשר לביטול הסכם הפשרה.

אמור מעתה גם היסוד השלישי הנדרש לצורך הוכחת טענת העושק לא הוכח ע"י התובע.

35. מכלל האמור מצאתי לדחות התביעה .
התובע ישא בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪. בקביעת שיעור הוצאות המשפט התחשבתי, בין השאר, בכך שהתובע ניאות להצעות הפשרה שהועלו ע"י ביהמ"ש במהלך הדיונים בתובענה.
תואיל המזכירות לסגור תמ"ש 31293-11-11.

ניתן ביום 9.1.13 (כ"ז טבת תשע"ג) בלישכתי.



צבי ויצמן, שופט



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות צוואה

  2. אגרה קיום צוואה

  3. חיסיון צוואה

  4. הסכם פשרה צוואה

  5. ביטול צוואה קודמת

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. ביטול צוואה דוגמא

  8. הוכחת אובדן צוואה

  9. ביטול תנאי בצוואה

  10. ביטול רישום צוואה

  11. ביטול צוואה שנייה

  12. הערת אזהרה צוואה

  13. ביטול צוואה בעל פה

  14. עילות ביטול צוואה

  15. ביטול צוואה מאוחרת

  16. בקשה לעיון בצוואה

  17. ביטול צוואה אחרונה

  18. ביטול צוואה שהופקדה

  19. השלמת פרטים בצוואה

  20. ביטול צוואה בכתב יד

  21. המחאת זכויות בצוואה

  22. הסתלקות מצוואה הדדית

  23. ביטול צוואה בפני רשות

  24. התנגדות לביצוע צוואה

  25. הסתלקות חלקית מצוואה

  26. בקשה להגשת העתק צוואה

  27. אי כשירות לעריכת צוואה

  28. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  29. בקשה לתיקון טעות בצוואה

  30. העברת זכויות מכוח צוואה

  31. בקשה להוספת פרטים בצוואה

  32. ביטול צוואה על ידי המצווה

  33. העברת זכויות על פי צוואה

  34. איחור בהגשת התנגדות לצוואה

  35. ביטול צוואה השפעה בלתי הוגנת

  36. הארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  37. ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  38. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  39. העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה

  40. בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לצוואה

  41. צו המקיים את צוואתו של המנוח - הוראות חלוקת עזבון על ידי מנהלי העזבון

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון