הסכם קיבוצי אסם

בין צדדים להסכם קיבוצי מיוחד מתקיים הליך של בוררות בעניין פיטוריו של המערער על פי הסכם בוררות שבהסכם הקיבוצי. האם יש למערער מעמד בבית הדין בתביעה לביטול פסק הבוררות. הצדדים להסכם הקיבוצי המיוחד הם ארגון העובדים היציג והמשיבה, המעבידה. האם ישמע קולו של המערער בבית הדין?

בית הדין האזורי סבר שאין למערער מעמד במקרה מעין זה. בית הדין האזורי מפי השופטת חגית שגיא ונציגי הציבור מר אברהם קובי ומר דניאל יומטוב (בש"א 141523/98) נעתר על כן לבקשתה של המשיבה, היא מעבידתו של המערער, ומחק את תביעתו של המערער על הסף.

העובדות הצריכות לענייננו

המערער עבד במפעל לחמנו בע"מ שהינו חלק מקונצרן המשיבה כמנהל עבודה מחודש דצמבר 1991 עד סוף שנת 1997. בסוף שנת 1997 נסגר המפעל. ביום 20.7.1997 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הנהלת מפעל לחמנו בע"מ, הנהלת חברת אסם השקעות בע"מ ומועצת פועלי ת"א. בהסכם זה נקבע כי העובדים הקבועים שעבדו ב"לחמנו" ביום 1.1.1997 ימשיכו להיות מועסקים במפעליה השונים של "אסם" והובטחו זכויותיהם. בין המערער להנהלת המפעל נתגלעו חילוקי דעות בדבר המשך העסקתו של המערער לאחר סגירת המפעל. בהסכם הקיבוצי מיום 1.1.1997 נקבע כי תוקם ועדת מעקב. תפקידה, על פי ההגדרה, הוא ישום ופירוש ההסכם. כן הוסכם כי במקרה של חילוקי דעות בין חברי ועדת המעקב תוקם ועדה פריטטית שתדון בחילוקי דעות אלו ובמידה והועדה הפריטטית לא תגיע לידי הסכמה יועבר הסכסוך לבורר - הממונה על יחסי העבודה באזור ת"א. תפקיד הבורר יהא להכריע בחילוקי דעות אשר הועדה הפריטטית לא הגיעה בהם להסכמה.

בשל חילוקי דעות בעניינו של המערער בועדה הפריטטית הועבר הסכסוך כמוסכם בהסכם הקיבוצי, לידי עו"ד רנה גרוס, הממונה האזורית על יחסי עבודה באזור תל אביב והמרכז, כאמור בסעיף הבוררות בהסכם. בבוררות נטלו חלק נציגי הצדדים להסכם הקיבוצי. המערער נכח בדיונים ואף השמיע את טענותיו. ביום 7.7.1998 ניתן פסק דינה של הבוררת ובו נקבע כי קשרי העבודה בין "אסם" למערער יפסקו החל מיום 30.6.1998, וכי המערער יהיה זכאי למשכורת חודש יוני ולשני חודשי הסתגלות החל מיום 1.7.1998.

על פסק בוררות זה הגיש המערער תובענה בה ביקש מבית הדין האזורי לבטל את פסק הבוררות. המשיבה בהליך זה הגישה בקשה למחיקת התובענה על הסף. בית הדין האזורי נעתר, כאמור, לבקשה זו. בית הדין קבע כי המערער אינו "בעל דין" כאמור בסעיף 24 לחוק הבוררות, ה'תשכ"ח - 1968, ועל כן אין לו זכות להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. על כך הערעור שבפנינו.

האם יש מקום לדון במקרה זה בתביעתו האישית של המערער לביטול פסק הבורר סעיף 24 לחוק הבוררות, שכותרתו היא – ביטול פסק בוררות קובע כי בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: .......

בית הדין האזורי נימק את סילוקה של תביעת המערער על הסף, בכך שהמערער לא היה צד לבוררות. הצדדים להסכם הבוררות הם הצדדים להסכם הקיבוצי, היינו, הארגון היציג והמעבידה. על כן ככלל לא יהא לעובד בודד
מעמד בתביעה לביטול פסק הבורר. נשאלת השאלה אם במקרה ספציפי זה יש לחרוג מהכלל. נבחן את השיקולים השונים. נבחן קודם לכל את ההלכה שיצאה מידי בית המשפט העליון ואשר אומצה על ידי בית הדין לעבודה בשאלת זכות העמידה בפני ערכאה שיפוטית.

נבחן את השאלה אם ניתן במקרים המתאימים לתת מעמד לעובד בודד כאשר הבוררות היא בין השותפים ביחסים הקיבוציים. נעמוד על השיקולים שעל ביתהדין לשקול ונבחן מהו האיזון הנאות.

למי ינתן מעמד בדין (standing) בבית הדין שאלת מעמד בדין נדון רבות ופותח בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית הדין לעבודה. בתחילת דרכו הקפיד בית המשפט העליון שרק מי שיש לו ריב ישיר - lis – יוכל להתדיין בבית המשפט. וכך כתב השופט ויתקון (ע"א 458/69 ישראל בקר נגד שר הביטחון, פ"ד כ"ח (1) 238, 246):

אין לך הליך שיפוטי אלא מקום שקיים 'ריב' (Lis). צריך שיבוא פלוני ויתבע את זכותו או עלבונו. מה משתנה הדיון בבית המשפט מהדיון בפני הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת. באין נרגן ישקוט מדין, ואילו די היה בנרגן שאינו אלא דוברו השופט של הציבור בכללותו , היה הדיון לפני הרשות השופטת עלול למשמש את התחומים ולהתפרש בהפרת העיקרון של הפרדת רשויות.

גישה זו גורסת כי רק מי שיש לו זכות במובן הצר של טבלת הופלד רשאי לפנות לבית משפט. עם הזמן גברה התחושה שישנם מקרים בם יש לתת מעמד בדין גם למי שאין לו ריב ישיר. מספר נימוקים נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, ובעקבותיו בבית הדין לעבודה, באשר למתן מעמד בדין גם למי שאין לו ריב ישיר. בבית הדין לעבודה זוהי חריגה ממילות החוק הברורות. חוק בית הדין לעבודה, ה'תשכ"ט-1969 קבע את גדר סמכותו. זו נתונה לו בסכסוכים בין עובד למעביד וחליפיהם או בין ארגון עובדים למעביד או ארגון מעבידים. כך קובע סעיף 24 לחוק:
סמכות בית-דין אזורי

24(א) לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד .....

(1א)בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;
..................

(2) בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים), בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל עניין אחר הנובע מהם או בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין".

לכאורה אם כן הסמכות לא נתונה לבית הדין לדון בעניינו של מי שלא כלול בהגדרות סעיף 24 לחוק הנ"ל. עם זאת ניתן מעמד בדין, הן בבית המשפט הגבוה לצדק והן בבית הדין לעבודה, גם למי שאין לו ריב ישיר ואף למי שלא נכלל בקטגוריות המפורטות בסעיף 24 לחוק.

הנימוק האחד להרחבת דיני המעמד הוא כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מיוחדת כגון, פגיעה בשלטון החוק. הדבר נכון בעיקר בעניינים מנהליים. השופט מאיר שמגר עמד על כך:

העניין המועלה בעתירה נושא אופי ציבורי שיש לו נגיעה ישירה לקידומו של שלטון החוק, ולהתוויית הקווים המבטיחים קיומו הלכה למעשה (בג"צ 1/81 ויקי שירן ו-7 אחרים נגד רשות השידור ואחרים, פ"ד לה (3) 365).

בשאלת הפטור שניתן לבחורי ישיבות משירות סדיר בצה"ל ציין השופט אהרן ברק כי במקרה מעין זה ינתן מעמד בדין לעותר ציבורי

בשעה שהוא מצביע על עניין בעל חשיבות ציבורית מיוחדת או על פגם לכאורי חמור במיוחד בפעולתה של הרשות, או על כך שהפעולה המותקפת היא בעלת חשיבות מיוחדת (בג"צ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נגד שר הבטחון, פ"ד מב (2) 441).

הרציונל הוא שגישה שונה תביא לכך שבית המשפט לא ימלא את תפקידו בשמירה על שלטון החוק:

... על בית משפט בחברה דמוקרטית מוטל התפקיד לשמור על שלטון החוק. משמעות הדבר הינה, בין השאר, שעליו להשליט את החוק ברשויות השלטון ועליו להבטיח כי השלטון פועל כחוק; ... גישה זו יונקת כוחה בעיקרון הפרדת הרשויות ומכלליו. עיקרון זה משמעותו המודרנית הינה איזון ופיקוח (checks and balances) בין הרשויות השונות ... (שם בעמוד 6 מול האותיות ד-ה).


נימוק שני למתן מעמד לכל עותר כעולה מהאמור בפסק הדין הנ"ל, היא כאשר לאף אחד אין למעשה ריב ישיר. במקרה זה לכל אחד יש מעמד, בחינת actio popularis. כך לדוגמא בשאלה אם כדין החליט שר המשפטים שלא להסגיר לצרפת את ויליאם נקש (בג"צ 852/86 ותיקים נוספים (פ"ד מא(2) 1). עותרים רבים קיבלו בעניין זה זכות עמידה בבית המשפט הגבוה לצדק.

אציין את כולם - ח"כ שולמית אלוני, ח"כ דדי צוקר, עו"ד אברהם גל, ח"כ אלעזר גרנות, ח"כ מרדכי וירשובסקי, ח"כ חייקה גרוסמן, ח"כ זידאן עטאשי נגד שר המשפטים, נציב שירות בתי הסוהר, ויליאם נקש, בית הדין הרבני האזורי בירושלים, רינה נקש, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה.

וכן פרופ' חיים אדלר, פרופ' מנחם ברינקר, פרופ' אברהם דורון, פרופ' דן הורוביץ, ד"ר דוד הד, פרופ' אריק כהן, פרופ' משה ליסק, פרופ' עדי צמח, ד"ר בריאן קני פז, פרופ' יונה רוזנפלד, פרופ' צ'רלס גרינבאום נגד שר המשפטים, נציב שירות בתי הסוהר, ויליאם נקש, בית הדין הרבני בירושלים, רינה נקש. וכן פרופ' יובל נאמן, ח"כ, הרב אליעזר ולדמן, ח"כ בני שליטא נגד ח"כ שלומית אלוני, ח"כ דדי צוקר, עו"ד אברהם גל, פרופ' חיים אדלר, פרופ' מנחם ברינק, פרופ' אברהם דורון, פרופ' דן הורוביץ, ד"ר דוד הד, פרופ' אריק כהן, פרופ' משה ליסק, פרופ' עדי צמח, פרופ' בריאן קני פז, פרופ' יונה רוזנפלד, פרופ' צ'רלס גרינבאום, שר המשפטים, נציב שירות בתי הסוהר, ויליאם נקש, פ"ד מא(2)).

בעניין זה לא היה מי שנפגע ישירות. היחיד שהיה לו עניין ישיר הוא נקש עצמו, ברם ברי שהוא היה מרוצה מהחלטת השר שלא להסגירו וממילא הוא לא היה מעוניין לעתור כנגד ההחלטה שלא להסגירו. "משמעות הדבר", טענו העותרים "שהמטרה החיונית של השלטת החוק תסוכל". הרציונל העיקרי של הנשיא מאיר שמגר כשהחליט לדון בעניין הוא שמדובר בפגיעה חמורה בשלטון החוק. הנימוק הראשון והשני מתמזגים בעניין זה. וכך ציין הנשיא מאיר שמגר:

במקרה שבפנינו הוגשה העתירה על ידי עותרים שאין להם, גם לפי דבריהם, נגיעה אישית ממשית וישירה לנושא אשר עליו סבה העתירה. כפי שעולה מן העתירות נובע עניינם של העותרים, בתמצית, מן הרצון לעמוד על קיומו של שלטון החוק בתחום שהוא בעיניהם מהותי ומרכזי; הא ותו לא.

והעותרים עצמם ציינו כי העותרים - כמי ששייכים לציבור הישראלי - חרדים מפני הפגיעה בעקרון שלטון החוק ומפני מצב, שבו החלטת המשיב מס' 1 יוצרת אפליה פסולה בפני החוק; וכן הם חרדים מפני הפגיעה העלולה להיגרם לשלום הציבור אם התקדים נשוא העתירה יהפוך לנורמה.

נימוק שלישי למתן מעמד בדין למי שאין לו זכות במובן הצר, הוא כאשר לאדם עצמו יש אינטרס קרוב. זהו המקרה בו אנו עוסקים. נימוק זה חשוב הוא באשר במקרים רבים אין לפלוני זכות ישירה, עתים אין לו זכות מהותית ועתים הוא טוען לזכות מהותית אך אין לו זכות דיונית לתבוע, כבמקרה שבפנינו. כך לדוגמא כאשר מתעורר חשש לבחירה מוטה במכרז הרי יש פגיעה בשלטון החוק, בדיני המכרזים. במקרה כזה יטה בית משפט לאפשר מעמד לכל אחד, בחינת actio popularis. בעניין מכרזים יש אינטרס, אמנם לא ישיר, לגופים ואנשים נוספים. כך יש לועד עובדים אינטרס, אמנם לא ישיר, אך מהותי בהליכי ותוצאות המכרז.

עניינו אכיפת שלטון החוק במכרזים במקום העבודה. הוא הדין בארגון העובדים היציג. לשני גופים אלו שיקולים ענייניים שיבחרו במכרז הטובים ביותר. הוא הדין בחבר מועצה (ראה פסק דינו של השופט יצחק זמיר בעניין צוקר – בג"ץ 1086/94 אריה צוקר נ. עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מט (1) 139). כאשר הפגיעה בדיני המכרזים קשה ובכך נפגע שלטון החוק בצורה חמורה, או כאשר אין לאף אחד אינטרס ישיר, יש לתת מעמד גם לעותר ציבורי דוגמת ההלכות שפותחו על ידי בית המשפט הגבוה לצדק (ראה מאמרי "משא ומתן לקראת חוזה עבודה, עיונים בעקבות הרחבת סמכות בית הדין לעבודה" שנתון משפט העבודה ג',47, בעמודים 58-55).

כך נפסק גם בעניין של אבו שינדי ואחרים (ע"א 334/01 מדינת ישראל ואחרים נגד אברהים אבו שינדי ואחרים). נקבע כי לאור ההתפתחות שחלה בדיני המעמד של אלו שיכולים לתקוף מכרז יש לכלול שלוש קבוצות בעלות מעמד – האחת, המשתתפים בהליך המכרז או משתתפים פוטנציאליים, השנייה, עותרים בעלי אינטרס מיוחד בתוצאות המכרז הגם שלא השתתפו ולא יכלו להשתתף בו, והשלישית, עותרים ציבוריים מובהקים, כאשר הפגיעה בשלטון החוק קשה.

כאשר לפרט יש אינטרס אישי אמיתי יש לתת לו מעמד בדין. אינטרס אמיתי קיים למי שעשוי להיפגע. כך הדבר כאשר לעובד יש אינטרס כלכלי במקום העבודה, כאשר הוא מבקש להתקבל לעבודה, כאשר שכרו נפגע או כאשר הוא עומד להיות מפוטר מהעבודה. עמד על כך ד"ר זאב סגל בספרו "זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק" (תל אביב, מהדורה שנייה מעודכנת, 1993 בעמוד 101:

אינטרסים כלכליים

מדובר באינטרס כספי טהור, שעליו מצביע הפונה לבית המשפט. אינטרס כזה יכול להתבטא בצורות שונות: בשמירה על מקור תעסוקה, באינטרס לקבלת עבודה בעתיד, באינטרס בעלי מניות בחברה ציבורית שזו תפעל להעלאת
תעריפיה, באינטרס של בעל עסק בהרחבת מסחרו וכדומה.

הנה כי כן זכות העמידה בבית הדין לעבודה כמוה כזכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק. הדין הוא אחד. אדם נושא על גבו תרמיל בו זכויות וחובות, יהא הפורום הדן בעניין אשר יהיה. ואכן בית המשפט הגבוה לצדק העביר לבית הדין לעבודה מספר פעמים דיונים בם לעותר לא היו קשרי עבודה עם הצד השני. כל שהיה הוא אינטרס אמיתי אישי או דאגה לשלטון החוק ולתקינות המנהל במקום העבודה.

ברוח זה העביר בית המשפט הגבוה לצדק לבית הדין לעבודה את הדיון בעתירה של מועצה מקומית שעתרה כנגד תקפותו של מכרז למנהל חטיבת ביניים (בג"צ 3991/92 המועצה המקומית אבו סנאן נגד שר החינוך והתרבות ולמאן סלים אלשייך, פ"ד מז (3) 243).

יחסי עובד-מעביד נקשרו בין המנהל שמונה במכרז למשרד החינוך ולא למועצה. המועצה המקומית אינה צד ליחסי העבודה, ברם יש לה אינטרס שהבחירה של מנהלי בית ספר באזור שיפוטה תהא כדין. בית המשפט העליון מפי השופט אהרן ברק העביר את העניין לבית הדין לעבודה תוך שהוא מציין כי בית הדין לעבודה יפעיל את אותן נורמות של המשפט הפרטי והציבורי שמפעיל בית המשפט הגבוה לצדק:

בדונו בעניין נשוא העתירה שלפנינו יפעיל בית הדין לעבודה את כללי המשפט הפרטי והציבורי. הוא יכריע בתובענה שבפניו על-פי אותה מערכת נורמטיבית שהיתה מופעלת על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק, אילו זה היה דן בעתירה. אין שתי מערכות דינים בישראל, האחת המיוחדת לבית הדין לעבודה והאחרת המיוחדת לבית-המשפט הגבוה לצדק. איננו קונפדרציה של מערכות שיפוט ומשפט. המשפט בישראל הוא אחד, והוא חל בכל מערכות השיפוט (ראה בג"צ 341/86 דוויק נ. מנהל שירותי הדואר (מחוז ירושלים), פ"ד לה (2) 197). אחדות נורמטיבית והרמוניה שיפוטית מאפיינות את מערכות המשפט והשיפוט. על כן, כאשר בית דין לעבודה דן בעניין בעל אופי ציבורי, הוא מחיל עליו את דיני העבודה ואת דיני המשפט המינהלי.

וברוח זה הוסיף בית המשפט הגבוה לצדק כי גם דיני המעמד שיפעיל בית הדין לעבודה יהיו אותם דינים כפי שפותחו על ידי בית המשפט הגבוה לצדק:

אחדות נורמטיבית זו חלה גם לעניין דיני המעמד. דיני המעמד פותחו בעיקר על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק. הם חלק מהמשפט המינהלי הישראלי. הם משקפים את עמדת המשפט הישראלי ביחס לתפקיד בית-המשפט בחברה ולשלטון החוק (ראה בג"צ 910/86 רסלר נ. שר הביטחון, פ"ד מב (2) 441). הם חלים בכל מקרה בו מתעורר "סכסוך ציבורי". על כן, מי שיש לו מעמד כדין בפני בית-המשפט הגבוה לצדק, יש לו גם מעמד כדין בפני בית הדין לעבודה (ראה בג"צ 1888/92 מועצה מקומית ג'וליס נגד שר החינוך והתרבות (לא פורסם)).

רק כך ניתן לקיים הרמוניה בשיטת המשפט. רק כך ניתן להבטיח חוסר שרירות בתוצאות. רק כך ניתן למנוע מצב שבו אותו עניין עצמו יידון בבית הדין לעבודה (בתובענה של עובד או עובד פוטנציאלי) ובבית-המשפט הגבוה לצדק (בעתירה של עותר שאינו עובד או עובד פוטנציאלי). למותר לציין, כי לכל מערכת שיפוט כללי דיון משלה, ובית הדין לעבודה ידון בתובענה שתוגש בפניו על-פי כללי הדיון (לרבות כללי הראיות) המקובלים עליו. כללי הדיון המקובלים בבית-המשפט הגבוה לצדק אינם חלים בו. דווקא שוני זה בדיני הדיון הוא המעניק לבית הדין לעבודה כלי דיון שאינם מצויים בידי בית-המשפט הגבוה לצדק, והמאפשרים לו לבחון באופן יסודי מחלוקת עובדתית המתגלה בין הצדדים וראה גם אהרן ברק, "פרשנות במשפט", כרך ג', "פרשנות החקיקה" עמוד 331 באשר לצורך כי תהא הרמוניה משפטית.


בעניין אבו סנאן אם כן האינטרס של המועצה היה אך שבית הספר שבאזור שיפוטה ינוהל כדין, שהמנהל הנבחר יתאים לתפקידו והמכרז למשרתו יהא תקין. בעניין צוקר מדובר בעתירה שהוגשה על ידי מר צוקר, חבר המועצה של עירית תל-אביב-יפו וחבר בוועדת הביקורת של מועצה זאת. מר צוקר, בתפקידו כחבר המועצה, עתר כנגד דרך מינויים של עשרה מעובדי העירייה. טענתו היתה כי המינוי לא היה תקין, ללא מכרז כנדרש בפקודת העיריות. לא התקיימו ולא עמדו להתקיים יחסי עובד-מעביד בין מר צוקר למי מעובדים אלו. כל עניינו היה במינהל תקין ובשלטון החוק בעירייה. הוא עתר לכך שבית משפט יבטל את העסקתם של המשיבים כעובדי העירייה. השופט יצחק זמיר דן בעתירה וקבע כי מקומה היה בבית הדין לעבודה. הוא ציין:

ראינו לדון בעתירה, ולא להפנות אותה אל בית הדין לעבודה, כיוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל, בשל החשיבות והדחיפות של העניין הנדון.

בעניין אייזנברג (בג"צ 6163/92 בג"צ 6177/92 יואל אייזנברג וע"ד נגד שר הבינוי והשיכון ואחרים, פ"ד מז (2) 229) נדונה עתירה כנגד מינוי מר יוסי גנוסר למנכ"ל משרד השיכון. מדובר אם כן במינוי למשרה, במינויו של עובד. בית המשפט הגבוה לצדק ציין כי מקומה של העתירה בבית הדין לעבודה באשר מהותה היא תובענה "שעילתה בקבלת אדם לעבודה". נושא זה נתון לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה על פי התיקון מספר 18 של סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, ה'תשכ"ט-1969. תיקון זה נעשה בשנת ה'תש"ן-1990 והוא מעניק סמכות לבית הדין לעבודה לדון גם בתובענות שעילתן בקבלת אדם לעבודה. גם כאן לא מדובר בעותרים אשר להם יחסי עובד-מעביד עם מדינת ישראל או שהם מועמדים לעבודה. מדובר בעותרים ציבוריים במלוא מובן המילה.


הנה כי כן בכל העניינים הללו היה לעותרים אינטרס אישי או אינטרס להשליט את שלטון החוק תוך דאגה לניקיון הבחירה כך שיבחרו העובדים המתאימים. בעניין אבו סנאן האינטרס היחיד של המועצה המקומית, העותרת, היה שמנהלים של בתי ספר בשטח שיפוטה ימונו כדין. לא מדובר במועמד לעבודה במועצה המקומית אלא במשרד החינוך. בעניין צוקר האינטרס היחיד של מר צוקר היה אינטרס של שלטון החוק בעירייה שבמועצתה הוא חבר. לא התקיימו ולא עמדו להתקיים יחסי עובד-מעביד בין מר צוקר לעשרה העובדים שכנגד מינויים הוא התריס. בעניין גנוסר האינטרס של העותרים היה תקינות המינהל ושלטון החוק.

גישה זו היא גם נחלתו של בית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה מפי הנשיא מנחם גולדברג דן בשאלה דומה והכיר במעמד של מי שעלול להפגע או שיש לו אינטרס אישי בתוצאת הדיון. בעניין בתיה ורמן (דב"ע שן/108-3 ליכט וילי ו-27 אחרים - בתיה וורמן ו-20 אחרים ואל-על, נתיבי אויר לישראל בע"מ, פד"ע כב 201) נדונה תביעה של דיילות אל על שטענו כי המעבידה מפעילה מסלול קידום נפרד ושונה לדיילים ודיילות. טענת הדיילות כנגד מתן מעמד לקבוצת האנשים שביקשה להצטרף היתה, כי אין להם זכות בנושא המחלוקת ולכל היותר יש להם אינטרס. בכך לפי הטענה לא די כדי להקנות להם זכות עמידה בהליך. הנשיא מנחם גולדברג הביא בפסק דין זה מדברי פרופסור יצחק זמיר (בספרוThe Declaratory Judgment (London 1962) בתרגומו של השופט וינוגרד, עמוד 282):

הכלל הוא שכל האנשים שנראה שיש להם אינטרס אמיתי בהתנגדות למתן ההצהרה, יש לצרפם כנתבעים, כפי שאמר השופט מוהם: האנשים שהם באמת מעונינים לא היו בפני בית המשפט... זה נכון שבשל העדרם הם אינם קשורים על ידי ההצהרה, אך בתי המשפט תמיד הכירו בכך שאנשים מעונינים עלולים להיות מושפעים בעקיפין על ידי הצהרה שנעשתה בבית משפט בהעדרם, ושאת האנשים המעונינים, למעט במקרים מיוחדים, יש לעשות צדדים אם על ידי צווי ייצוג או בדרך אחרת, לפני שנעשית ההצהרה המשפיעה על זכויותיהם.

הנשיא גולדברג הוסיף שגישה זו אומצה על ידי בית המשפט העליון אף בנושא מהתחום האזרחי בע"א 504/83 זיתון ואחרים נגד זערורה ואחרים, פ"ד מ"א (2) 154, 160 ועל ידי בית הדין הארצי בדב"ע שן/61-4 המוסד לביטוח לאומי - קופ"ח מכבי.

ועוד מוסיף הנשיא מנחם גולדברג:

לאור זאת נוכל ללמוד מהרחבתה של "זכות העמידה" בבג"צ, והענקתה לכל מי שהאינטרס שלו נפגע ולא רק למי שזכות שלו נפגעה (שם בעמוד 207, סעיף 12 לפסק הדין).

כך גם בעניין קופת חולים מכבי שאזכר הנשיא גולדברג (דב"ע שן/61-4 המוסד לביטוח לאומי - קופת חולים מכבי, כוללת קופת חולים אסף, פד"ע כב 3). באותו עניין נדונה תביעה בין שני צדדים שהכרעתה עשויה להשפיע על גורמים אחרים שלא היו צדדים לתביעה. תביעת קופת החולים היתה כנגד דרך גביית מס מקביל על ידי המוסד לביטוח לאומי. הדבר עשוי היה להשפיע על קופות החולים האחרות. קופת החולים טענה כי אין לצרף את קופות החולים האחרות שכן חוק מס מקביל עוסק ביחסים בין המוסד לביטוח לאומי לקופות החולים ולא ביחסים שבין קופת חולים בינן לבין עצמן. הנשיא מנחם גולדברג קבע:

הכרעה בתביעת קופ"ח 'מכבי' נגד המוסד עשויה, איפוא, לפגוע בקופות החולים האחרות, ואין להעלות על הדעת מצב שבו יתקיים דיון משפטי בין שניים, שתוצאתו הכמעט וודאית היא פגיעה באחרים, מבלי שלאותם אחרים יהיה יומם בערכאה השיפוטית שבה נדון אותו הליך.

בסוגיה זו נאמר על ידי בית המשפט העליון, בעניין זיתון הנ"ל, מפי השופט אליהו וינוגרד:

הקונה - המשיב 1 - היה צד נכון בתביעה לפסק דין הצהרתי הנ"ל, והיה צורך להזמינו כדי להגן על זכויותיו, משלא צורף, אפילו אי הצירוף היה בתום לב, אין פסק הדין מחייב אותו, ויש באי צירופו יסוד המצדיק התערבות בית משפט כדי לבטל את פסק הדין ההצהרתי מעיקרא במה שנוגע לזכויותיו. על אחת כמה וכמה שזה דינו של פסק הדין ההצהרתי, כאשר אי הצירוף נעשה במכוון ומתוך העלמת עובדה מהותית מידיעת בית המשפט. מובן מאליו, שפסק הדין ההצהרתי בנסיבות כאלה אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המשיב.

בעניין דומה במידת מה לענייננו דן בית הדין הארצי לעבודה בעניין וינשטיין - אל על (דב"ע לו/33-3 פרץ וינשטיין - אל-על נתיבי אויר לישראל, פד"ע ח 44). באותו עניין קבע הנשיא צבי בר ניב כי הוראה בהסכם הקיבוצי ממנה עולה כי עובד לא יפוטר אלא בהתקיים מנגנון ותנאים מסויימים, היא מההוראות שבהסכם הקיבוצי בדבר סיום העבודה ועל כן היא מההוראות האישיות בחוזה העבודה האינדיבידואלי של כל עובד. בכך נוצרת זכות אישית לכל עובד. פסק הדין מבחין בין "זכות ראשונית" ו"זכות תרופתית", וקובע שבעליה של הזכות הראשונית הוא העובד.

בנוסף קובע פסק הדין כי העובד הוא לפחות צד מעוניין ויש לו אינטרס מכוח עיקרי הצדק הטבעי שהוא רשאי ליצגו בבית הדין ולהגן עליו. כאן דן בית הדין הארצי בזכות ממש מכוח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, ה'תשי"ז-1957. מדובר בזכות הקבועה בהסכם הקיבוצי שהופכת מכוח החוק, סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, לזכות בחוזה האישי של העובד. הזכות נוצרת אם כן מכוח משפט העבודה הקיבוצי. אך ברי שגם אם יש למאן דהו אינטרס ולא זכות
במובן הצר, יש לשקול מתן מעמד. נביא את דבריו של הנשיא צבי בר ניב:

הקושי שהצבענו עליו, פתרונו, כאמור, קל, משנעזרים באבחנה בין "זכות ראשונית" ו"זכות תרופתית". הבעלים של "הזכות הראשונית" הוא העובד, וזה הקובע. הבעלות על הזכות התרופתית היא אולי בידי ההסתדרות, ואולי היא מפוצלת כדוגמת המצב בארצות-הברית לעניין מימוש זכויות הפרט.

מסעיף 165 להסכם הקיבוצי עולה אמנם, שאין "ועדת המשמעת" פורום שבפניו מופיעה אל-על כמאשימה, והעובד - כנאשם ("אחד מנציגי החברה ישמש כיו"ר"); הדיון הוא בין ועד העובדים לבין אל-על. העובד הוא רק אחד מאלה שוועדת המשמעת "רשאית לחקור", אך אין ללמוד מכך שלעובד אין כל מעמד בדיוני הוועדה. העובד הוא לפחות "צד מעוניין" בדיונים, ובתור שכזה יש לו - מכוח עיקרי הצדק הטבעי אינטרס שהוא רשאי לייצגו, לטעון לו ולהגן עליו. חיזוק למעמדו של העובד - מעמד של בעל "אינטרס" אם כי לא "צד" - תמצא בסעיף 168שבהסכם הקיבוצי (סעיף 2שבחלק דלעיל), המאפשר לעובד לערער "בפני החברה וההסתדרות" אם חויב והוטל עליו עונש כאמור בהסכם הקיבוצי (ההדגשה שלי - א.ב.).

השופטת נילי ארד דנה בעניינם של חברי אופוזיציה בעיריית הרצליה שעתרו כנגד מינוי בכירים על ידי העירייה. לטענתם המינוי נעשה שלא כדין (ע"ע 1233/01 יהודה אוריאלי וורדה מור – עיריית הרצליה ואחרים – טרם פורסם). באותו עניין היו הצדדים תמימי דעים כי יש לבית הדין סמכות לדון בעניין, ולמרות זאת קבע בית הדין האזורי כי אין לבית הדין סמכות עניינית. ציינה השופטת נילי ארד:

נקדים ונאמר – הלכה פסוקה היא ואין חולק עוד, כי שעריו של בית הדין לעבודה אינם נעולים ופתוחים הם בפני ה"עותר הציבורי", וכי אמות המידה בכל הנוגע לזכות העמידה של ה"עותר הציבורי בבית הדין לעבודה, כמוהן כאלה החלות בבית המשפט העליון, כפי שנקבעו זה מכבר.

הדבר דומה לפסק הדין בעניין צוקר הנ"ל. הפונים, התובעים, היו חברי המועצה שלהם אינטרס שהעירייה תתנהל כדין, האוניברסיטה העברית ותו לא. באות דרך, לפי אותם עקרונות, צרפנו את הממונה על השכר כצד להליך בו נדונה הפרת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב (דב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי ואחרים - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים, היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך, פד"ע לב 1). הממונה על השכר הוא צד חיוני. הנשיא אדלר עמד על כך שהעילה היא שצריכה להדריכנו. כשמדובר בהסכמי שכר החורגים מחוק יסודות התקציב פסק הנשיא סטיב אדלר:

לדעתנו, אין מקום לנהל דיונים בפני כמה ערכאות כאשר הנושא המרכזי בסכסוך ה"משולש" הוא תוכנם ותוקפם של הסכמי עבודה; בתי-הדין לעבודה יכולים להתייחס באותו הליך הן לשיקולים הנובעים ממשפט העבודה והן לשיקולים הנובעים מהמשפט המינהלי. כמו כן, המדיניות הרצויה הינה לרכז את הסמכויות בתחום משפט העבודה בידי בתי-הדין לעבודה. יצוין כי אין המקרה שלפנינו נוגע למשפט האזרחי בתחום המשמעת, היינו לעילה של המדינה נגד עובדים ובעלי תפקידים ברשויות המקומיות, שחרגו מסמכותם והפרו את הוראות חוק יסודות התקציב.

ובאותו עניין הוספתי:

נראה לי שעל בית-הדין לעבודה להחיל את אותם כללי מעמד כפי שאלו נקבעו בבית-המשפט הגבוה לצדק. שינוי הפורום או איחוד הדיון בפורום אחד תחת פיצולו לפורומים שונים, אין פירושו שינוי כללי הדיון, כשם שאין פירושו שינוי הדין המהותי.
......
כאשר לצד יש אינטרס, והיותו צד לדיון הוא חיוני לצורך בירור מכלול השאלות שבמחלוקת, יש לאפשר לו להתייצב בבית-הדין גם אם הוא אינו עובד או חליפו, מעביד או חליפו, ארגון עובדים או מעבידים.

כך נתנו מעמד ללשכת עורכי הדין בדיון שהתקיים באשר למעמדה של היועצת המשפטית של המוסד לביטוח לאומי (עע 1415/01 לשכת עורכי הדין – רות הורן ואחרים – טרם פורסם). כאשר עובדים מבצעים משמרות מחאה משניות – secondary picketing – משמרות המחאה הן כנגד מעביד שאין לו יחסי עובד מעביד עם המפגינים. למרות זאת דן בית הדין במקרים של משמרות מחאה ואינו רואה בכך חריגה מסמכותו.

לעובדים המבצעים משמרות מחאה כנגד מי שאינו מעבידם אין זכות כנגד המעביד אלא אינטרס בהגנה על משפט העבודה הקיבוצי, על כך שתהא הגנה קיבוצית לעובדיו של אותו מעביד, שלא יפגע בהצטרפותם של עובדיו הוא לארגון העובדים (השופטת נילי ארד עמדה על כך בעניין עירית הרצליה הנ"ל; עמדנו על כך בעניין מכתשים מפעלים כימיים בע"מ _דב"ע נז/27-41 ההסתדרות הכללית ואחרים – מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, פד"ע ל 449, 471). ודוק. בית הדין לעבודה דן בתביעות המוגשות אליו בטענה של אי תקינות מכרזים גם, ולמעשה בעיקר, של מי שלא מונה, גם של מי שאינו עובד או אינו מועמד לעבודה. כך גם נוהג בית הדין לעבודה כאשר הוא דן בתביעות כנגד עובדים לשעבר המתחרים במעבידים. בית הדין דן בתביעות אלו כאשר הנתבע השני הוא המעביד החדש. ציין מנחם גולדברג בספרו "חופש העיסוק והגבלתו", (תל אביב, 1999, בעמוד 252):


סמכות השיפוט של בית הדין לעבודה משתרעת אף כלפי צד ג', וזאת כדי להבטיח את האפקטיביות של הצו, וגם מכיוון שאותו צד ג' גרם להפרת חוזה בין העובד לבין מעבידו לשעבר.


מכאן כאשר צד נוסף מעורב, כמו במקרה של מניעת תחרות עם המעביד הקודם, המעביד החדש של מי שנטען כלפיו שהוא מתחרה שלא כדין במעבידו הקודם הוא צד חיוני ויש לאפשר לו להיות צד להליך. זאת על מנת למצות את ההליך עד תום לגבי כל מי שההליך עשוי להשפיע עליו.

אותו רציונל הדריכנו כאשר הכרנו בצירוף מי שחיוני לבירור הליך גם אם אינו צד ישיר לסכסוך, וזאת מכוח תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב – 1991. הכרנו אף בזכותו של נתבע לשלוח הודעת צד שלישי למרות שאותו צד שלישי אינו צד לסכסוך שבפנינו (ראו: פסד דינה של השופטת נילי ארד בע"ע 1229/01 מכבי שירותי בריאות - שרה וקסלר ואחרים, פד"ע לו 241; פסק דינה של השופטת ורדה וירט-ליבנה בע"ע 262/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאיים בישראל - יהודה כהן ואחרים –טרם פורסם).

הנה כי כן בית הדין לעבודה מפעיל את אותם כללי המעמד כמו בית המשפט הגבוה לצדק. בית הדין לעבודה מאפשר במקרים המתאימים הליך של actio popularis על ידי עותר ציבורי. בית הדין מאפשר מעמד של תובע או נתבע כאשר יש לאותו צד אינטרס ולא רק זכות מהותית.

שיקול הדעת המופעל על ידי בית הדין לעבודה

1. מבחן העילה

מהו שיקול הדעת שעל בית הדין לעבודה להפעיל. בית המשפט הגבוה לצדק פסק, כי יש לו שיקול דעת להחליט מהם המקרים בם מוצדק הוא לאפשר מעמד בדין גם למי שאינו בעל דין ישיר, שאינו צד ישיר. אותם נימוקים צריך שיחולו גם על בית הדין לעבודה. יש להראות סבירות שיש לצד אינטרס אמיתי ומספיק. ציין ד"ר סגל בספרו הנ"ל (עמוד 105):

סבירות, ולו גם שאינה גבוהה, בקיום אינטרס לגיטימי של העותר בנשוא בקשתו, ראוי כי תספיק לקיום יסודות "זכות העמידה" שהם הבסיס לבירור מעשי הרשויות לגופם מדובר רק בזכות להישמע, ולא בזכותו של העותר לקבל סעד, מה גם שאף בתחום זה, של זכות העותר לקבל סעד, ניכרת הקלה בנטל הראייה המוטל עליו.

כיצד נבחנת הסבירות. היא נבחנת על ידי מהות העילה. כאשר יש פגיעה בשלטון החוק לדוגמא, ינתן מעמד גם לעותר ציבורי. כאשר בוררות נגועה באי סבירות קיצונית או בפגם קיצוני כלשהו אחר ינתן מעמד אף לעותר ציבורי. טול לדוגמא את מקרהו של נקש בו למי שיכול היה להיות אינטרס אישי לא היה עניין לעתור כנגד החלטת שר המשפטים. הוא הדין כאשר למי שהוא צד לבוררות אין עניין לפנות לביטול הבוררות, כגון, משום שהיתה לו נגיעה במניע הפסול. במקרה כזה נאפשר לעותר הציבורי לתבוע, ניתן לו מעמד. קל וחומר שיינתן מעמד למי שיש לו אינטרס ממשי ואמיתי במושא הבוררות. מבחינה זו למערער יש מעמד בבית הדין. הוא גופו היה מושא הבוררות. עם זאת עלינו לאזן מבחן זה לעומת אינטרסים אחרים, כגון פגיעה בעקרונות משפט העבודה הקיבוצי. נעמוד על כך בהמשך.

מעבר לשיקול של סבירות יש לאזן בין האינטרס של צד מצטרף ומשקלו לעומת הנטל שהרחבת המעמד תטיל על בית הדין. אי פגיעה בזכות מהותית, אף באינטרס אישי, ולעתים במקרים המתאימים אף באינטרס ציבורי של שמירה על שלטון החוק במקום העבודה ובמדינה צריכים לשקול בפני בית הדין. כך לדוגמא יש לתת משקל רב לאינטרס של ועד עובדים ואף עובדים בודדים – להם אינטרס שלא יפגע שלטון החוק וההגינות תשלוט במקום העבודה. במקרים קיצוניים יש לשקול האם לתת מעמד גם למעין "תובע ציבורי" דוגמת "עותר ציבורי" בבית המשפט הגבוה לצדק. כך למשל בגרמניה יש ל"מועצת העובדים" – "work council" מעמד בסכסוכים רבים בם היא אינה צד.

מועצת העובדים אינה ארגון עובדים. יש חשיבות לכך שגוף שמייצג עובדים, גם אם אינו צד להסכם הקיבוצי, יוכל להתייצב כצד בבית הדין במקרים של פגיעה חמורה, לדעתו, באינטרס הציבורי של מועצת העובדים עצמה או של עובד בודד. במקרים עוד יותר קיצוניים של פגיעה באינטרסים יש חשיבות לכך שכל אדם, גם עותר ציבורי, יוכל להתייצב. יש אם כן בעיני שיקול דעת לבית הדין האם לאפשר מעמד בדין גם למי שאינו בעל דין ישיר בבוררות. מדובר כאמור בשיקול דעת ולא בנוהג שבשגרה. אך אין לנעול את הדלת באופן מוחלט. יש להשאיר לבית הדין חלון של שיקול דעת. מבחן הסבירות יהא מידת האינטרס וחשיבות העילה.

לאחר שכתבתי את חוות דעתי זו חזרנו ודנו בשאלת מבחן העילה במובנו הרחב תוך שעמדנו על כך שמבחן זה, ולאו דווקא מבחן הסעד, יקבע את סמכותנו (ראו עע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ – דוד מורנו הלוי - טרם פורסם).

2. השגת הרמוניה משפטית

שאיפתנו היא להגיע להרמוניה משפטית כאשר מצבים דומים יקבלו פיתרון דומה. עניינו של המערער יכול שיעלה בתביעה אישית שלו בפני בית הדין. מטרתנו היא שהתוצאה בתביעתו האישית והתוצאה בפסק הבורר בסכסוך בין ארגון העובדים למערער תהא אחת. האיזון הראוי הוא לאפשר למערער להשמיע את דברו בפני הבורר אך לא לאפשר לו להיות צד להתביינות. על כן יפה עשתה הבוררת כאשר הזמינה את המערער להשמיע כל טענותיו לפניה במהלך
הבוררות.

3. האינטרס של המערער

אנו דנים בסכסוך בין ארגון העובדים למעבידו של המערער בעניינו שלו. מדובר בפיטוריו. הבוררות התקיימה בין הצדדים להסכם הקיבוצי שקבע דרכי פרישה בגין צמצומים. ברי שלמערער יש אינטרס אמיתי ישיר, כלכלי – המשך עבודתו ואי פיטוריו. הבוררות נעשתה על סמך סעיף יישוב סכסוכים שבהסכם הקיבוצי הקובע דרכי פרישה. פסק הבוררות השפיע על המערער אישית ולא רק בדרך עקיפה. בקשה לבטלו תורמת לאינטרס שלו. גם הבוררת הכירה בכך ונתנה למערער את זכות הטיעון. בכך יש משום קיום תכלית חוק הבוררות המאפשר לפנות לבית משפט על מנת לבקש ביטול הפסק. ברי שתכלית הליך הבוררות היא לזרז הליכים, ועל כן אין לאפשר בכל מקרה פנייה של מי שלא צד לבוררות. לבית הדין שיקול דעת בנדון.

3. עקרונות משפט העבודה הקיבוצי

משהגענו למסקנה כי לבית הדין סמכות עניינית; משהגענו למסקנה כי העילה היא מתחומי השיפוט של בית הדין; משהגענו למסקנה כי למערער יש אינטרס בעילה, עלינו לבחון עתה האם בענייננו ובנסיבות האמורות יש מקום לתת מעמד בדין למערער.

בפנינו הליך בוררות במישור הקיבוצי. הליך הבוררות הינו בין ארגון העובדים לקונצרן המעסיק. הצדדים הם הצדדים ביחסי העבודה הקיבוציים. הם השוקלים את האינטרסים השונים. הליך הבוררות במישור הקיבוצי מהווה חלק מתניות ההסכם הקיבוצי ואלה כלולות בחוזה העבודה האישי של המערער. משכך מחויב המערער להליך הבוררות "הקיבוצי" במהותו. משמעות הדבר בענייננו היא שככלל הארגון הוא שצריך לפנות לבית הדין אם הוא סבור שיש לבקש לבטל את הפסק. הארגון לא סבר כך. המערער עצמו לא פנה לארגון בבקשה שיפנה לבית הדין לביטול הפסק. מכל מקום עיקר שיקול הדעת אם לפנות לבית הדין נתון לארגון, הצד בבוררות.

עלינו לבחון את הפגיעה שעלולה להיווצר בעקרונות משפט העבודה הקיבוצי אם נאפשר למערער לפנות באופן עצמאי לבית הדין בטענות כנגד פסק הבורר. הסכם קיבוצי קובע זכויות וחובות של עובדים, של מי שאינם צדדים להסכם הקיבוצי. עם זאת העובדים עלולים להפגע מהפסק. בשקלו האם לתת לעובד מעמד, על בית הדין לקחת בחשבון את העובדה שהליך הבוררות הנדון בין ארגון העובדים למעבידה הוא בעניינו האישי של עובד בודד, של קבוצת עובדים או של כלל העובדים. משפט עבודה קיבוצי מושתת על העיקרון שהצדדים לו הם ארגון עובדים והמעבידים או ארגונם. הם הנושאים והנותנים. עמד על כך הנשיא סטיב אדלר (עסק 70/05 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד - בנק המזרחי המאוחד בע"מ - טרם פורסם) -

המנגנון הקבוע בהסכם הקיבוצי ליישוב חילוקי דעות עניינו התוויית הדרך ליישוב סכסוכים בין הצדדים ולקביעת זכויות ומימושן של זכויות (דב"ע לט/115-3 חברת ששת הכוכבים בע"מ – שבתאי פישלר, פד"ע יא 169). מנגנון זה על כל שלביו הן בניסיונות להידברות וניהול משא ומתן והן בשלב הבוררות מהווה בבואה של הצדדים ליחסי העבודה מפאת שהוא מורכב מנציגי שני הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. מנגנון יישוב חילוקי הדעות הן על ידי פורומים שונים להידברות ומשא ומתן והן על ידי בוררות עיקרו עידוד שיתוף הפעולה בין הצדדים ליחסי עבודה בכדי לשמור על איזון בין אינטרס המעביד לאינטרס העובדים.

ואבהיר. תכליתם של יחסי העבודה הקיבוציים, במיוחד בעת חילוקי דעות, להביא לדיאלוג בין השותפים בארגון – ההנהלה והעובדים. .... יש לפרש את ההסכם הקיבוצי על כל תניותיו, ובמיוחד תניות העוסקות במנגנון יישוב חילוקי דעות ופנייה לבוררות לאחר שמוצו הליכי הידברות בפורומים שונים, פרשנות תכליתית כיאה למקום בו יש יחסי עבודה קיבוציים.

אכן המיוחד ליחסים אלו הוא שהארגון, מקום שהוא מוצא לנכון, הוא זה שמסדיר את זכויות העובדים והוא זה שמקיים את הליכי יישוב הסכסוכים. בענייננו לא מצא הארגון לנכון להמשיך ולהתדיין לאחר פסק הבוררות. יש לתת לכך משקל. בדומה קבענו בעניין כבאי עיריית גבעתיים (עע 001406/02 עיריית גבעתיים - משה ברקוביץ ואחרים - טרם פורסם) שעובד בודד אינו רשאי להגיש תביעה אינדיבידואלית בעניינים שהארגון ויתר עליהם בהסכם או הסדר קיבוצי.

לסיכום

אנו דנים בהליך בוררות קיבוצי מכוח הסכם קיבוצי. על כן הגוף שרשאי לפנות לביטולו של פסק הבוררות הוא הצד שהפסיד בבוררות, בענייננו, ארגון העובדים. הליך זה יש לו פן אישי. הוא דן בעניינו של המערער. עלינו לאזן בין זכות המעמד שיש למערער בבית הדין על פי הקריטריונים של זכות עמידה שנקבעו על ידי בית הדין הגבוה לצדק ובית הדין לעבודה, ומאידך עלינו לשמר את עקרונות משפט העבודה הקיבוצי. הארגון הוא המייצג את האינטרס של העובד בבוררות. הארגון לא מצא לנכון לבקש את ביטול הפסק. מעבר לכך, למערער ניתנה מלוא הזכות לטעון בבוררות. אין בכך כדי לאמר שלעולם לא נאפשר פנייה של עובד בודד. לעולם יאזן בית הדין בין האינטרסים השונים.

לו תישמע דעתי ידחה הערעור ללא צו להוצאות.


השופט עמירם רבינוביץ

1. קראתי את פסק דינה של חברתי סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק, והגעתי למסקנתה האופרטיבית בדרך מעט שונה.

2. השאלה המתעוררת בערעור זה היא, האם זכאי עובד להגיש בקשה לביטול פסק בורר, שדן בפיטוריו, כאשר הצדדים לבוררות שדנה בפיטוריו על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים היו: המעביד מצד אחד וארגון העובדים מצד אחר.

3. שדות המשפט, בהם אמורים אנו למצוא תשובה למחלוקת בין הצדדים מושא ערעור זה מצויים, הן במשפט העבודה הקיבוצי והן בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות).

4. דרך העולם, שהצדדים להסכם בוררות הם בעלי הדין בסכסוך שמועבר להכרעת בורר, עניינם שלהם הוא המועבר להכרעת הבורר, והם אלה שזכאים לבקש את אישור פסק הבורר או את ביטולו.

5. ההליך הנוכחי שונה במידה מסוימת, משום שהצדדים להסכם הקיבוצי העבירו להכרעת בורר במידה רבה את עניינו של צד ג', העובד, שלו האינטרס הגדול ביותר בתוצאות הליך הבוררות.

6. הליך זה הוא יחודי, כך נראה, למשפט העבודה הקיבוצי, משום שבו הצדדים ליחסי העבודה מכריעים בגורלו של "צד שלישי", העובד, באמצעות ועדות פריטטיות או בהעדר הסכמה באמצעות בוררות, אם קיים סעיף בוררות, כשם שקיים במקרה שלנו [ראה לעניין זה: דב"ע לא/3-2 סבינה הירש "רקפת" מפעלי ביטוח בע"מ פד"ע ג 60, 62 מול האות ד'; דב"ע לט/115-3 חב' ששת הכוכבים בע"מ - שבתאי פישלר, פד"ע יא 169 (להלן - פס"ד ששת הכוכבים) ; דב"ע לו/33-3 פרץ וינשטיין - אל-על נתיבי אויר לישראל, פד"ע ח 44 , 54- 55 סעיפים 8, 10 ו-12 (להלן - פס"ד וינשטיין)].

7. בית דין זה נדרש לשאלה זו של זכות עובד להגיש בקשה לביטול פסק בורר שניתן במסגרת הליך קיבוצי בנסיבות דומות בדב"ע כה/178-3 חירות בע"מ - אברהם זריהאן פד"ע כח 545, 552 והשיב עליה במילים אלו:

"17.ואכן, במסגרת הבוררות שמע הבורר את נציגי הנהלת המערערת ואת יו"ר הוועד הארצי ויו"ר ועד מחוז הצפון של המערערת. כמו-כן בהיות המשיב נוגע בדבר, הוא נכח בישיבת הבוררות והשמיע את טיעוניו והשגותיו...
פסיקתו של הבורר הייתה אפוא במסגרת הליך שבין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים (שבמסגרתם הארגונית יכולה להנתן הגנה נגד פיטורים), ולא בהליך בוררות שבין המערערת לבין המשיב, הגם שפסק הבוררות מחייב אף את המשיב...

18. משאלה הם פני הדברים, הרי שעל פי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, רק מי שהוא 'בעל דין', דהיינו - הוא צד לבוררות, יכול להגיש את הבקשה לביטול פסק בוררות.

לפיכך, בענייננו, המשיב, אשר אינו 'צד' ואינו 'בעל דין' בבוררות, לא היה מוסמך להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות" (ההדגשות הוספו - ע.ר.).

על הלכה זו חזר בית דין זה גם בע"ע 300421/97 דוד נצר ישי - האגודה למען החייל (לא פורסם) עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(63), 31, סעיפים 10, 17, 18.

דעתה של חברתי, השופטת ברק, נתלית גם באילן גדול, דעתו של השופט ברק (כתוארו דאז), בבש"פ 658/88 מחמד סארי חסן נ. מדינת ישראל פד"י מה (1) 670, 694, שם נאמרו הדברים הבאים:

"הגישה המסורתית רואה כ'צד' אותו גורם שהוא מתדיין על פי 'מסמכי היסוד' הפותחים בהליך המשפטי. אלה הם, למשל, התובע והנתבע במשפט אזרחי, או המדינה והנאשם במשפט פלילי. גישה זו מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או גופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה. בשיטה כשלנו, ניתן לעתים להקל על מצוקתם של אנשים או גופים אלה בעזרתו של בית המשפט הגבוה לצדק. אך זוהי תרופה חלקית בלבד, המעוררת קשיים כשלעצמה. מכאן הנטייה, בארץ ומחוצה לה, להגדיר באופן רחב את מהותו של ה'צד', אשר לו נתונה אפשרות הערעור. הגדרה זו זונחת את המבחן הפורמלי ומתקדמת במבחן פונקציונלי. צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלריאנית' (בין זכותו במובן 'הצר', בין חירות, בין כוח ובין חסינות)".

בדרך זו גם הלך בית המשפט המחוזי בתל אביב בה"פ 10176/99 (ת"א) פז חברת נפט בע"מ נ' ארט-בי חברה בערבות
מוגבלת בפירוק (לא פורסם) ("דינים ועוד", תקליטור 37, דינים מחוזי, כרך כז(1) 374 עמ' 7 בסעיף 19), בו נתנה האפשרות לפנות לבית המשפט, למי שלא הייתה צד לבוררות, אך הפכה "לבעלת דין למעשה" בשל הזמנתה לעדות בבוררות, כדי למסור מסמכים הכוללים סודות מסחריים, והבורר סרב להיעתר לבקשתה להימנע ממסירת אחד המסמכים, שהיו בו סודות עסקיים רגישים.

8. נשאלת השאלה, האם אותו קו מנחה בפסיקה זו, צריך גם להנחות אותנו במקרה הנוכחי.

התשובה לכך צריכה להיגזר מן המטריה בה עסקינן. מטריה זו עוסקת בהליך קיבוצי, שבו אומנם בעל "הזכות הראשונית" כלשון פס"ד וינשטיין הוא העובד, אך הבעלות על הזכות התרופתית היא בידי ארגון העובדים, "ואולי היא מפוצלת כדוגמת המצב בארצות הברית לעניין מימוש זכויות הפרט שמקורן בהסכם קיבוצי" (פס"ד וינשטיין בעמ' 54 מול האות ז' ועמ' 55 מול האות א').

9. על סמך פסיקתו של בית דין זה בפס"ד ששת הכוכבים מגיעה פרופ' סמדר אוטולנגי למסקנה, כי סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז-1957 אינו הופך מעביד ועובד לצדדים להסכם בוררות שבהסכם קיבוצי (בוררות דיון ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת) סעיף 29 בעמ' 34, סעיף 36, בעמ' 40, 41 (להלן - פרופ' אוטולנגי).

10. על פי סעיף 24 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות) "בעל דין" זכאי להגיש בקשה לביטול פסק בוררות. נשאלת השאלה, האם "בעל דין" הזכאי לבקש ביטול פסק בוררות הוא רק הצד להסכם הבוררות, או שמא המונח "בעל דין" אינו זהה למונח "צד להסכם הבוררות". בהקשר זה נשאלת השאלה, מה פשר האבחנה בין "בעל דין" ל"צד להסכם הבוררות" המצויה בסעיף 5(א) לחוק הבוררות שזו לשונו: "הוגשה תובענה לבית- משפט בסכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את הליכים בתובענה..."

אם "בעל דין" אינו רק הצד להסכם הבוררות, אלא גם מי שאינו צד להסכם הבוררות, אזי ודאי שהמערער, שאינו צד להסכם הבוררות, זכאי לבקש את ביטול פסק הבוררות.

11. השאלה, האם "בעל דין" שאינו צד להסכם הבוררות זכאי להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, זכתה לתשובה שלילית הן בספרות המקצועית (פרופ' אוטולנגי שם בסעיף 395 בעמ' 386 ו-387) וגם בפסיקת בית המשפט העליון.

השופט טירקל בהחלטתו ברע"א 5690/97 ירוחם (יורם) בקר ואח' נ' הכונס הרשמי (לא פורסם) תק -על 97(3), 230, קבע כי "הלכה פסוקה היא שאדם שלא היה צד להסכם הבוררות אין לו מעמד בבקשה לבטל את פסק הבוררות או בבקשה לאשרו. עם זאת רשאי הוא, כמובן, לנקוט בהליכים משפטיים אחרים כדי להגן על זכויותיו" (ראה גם: ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב (3) 265, 282, ר"ע 34/87 הרב בן ציון רבינוביץ נ' הרב דוד רבינוביץ, פ"ד מא (2) 398, 400).

12. מצב דברים זה מעלה את השאלה, האם נותר עובד שנפגע מפסק בוררות בהליך קיבוצי ללא תרופה.

תשובה אחת לשאלה זו היא, שהעובד רשאי לתבוע מארגון העובדים, שהיה צד להסכם הבוררות, לפעול לביטול פסק הבוררות, ואם זה יסרב, רשאי העובד לפנות לערכאה השיפוטית המוסמכת בתביעה לאכוף על ארגון העובדים לפעול כבקשתו.

דרך זו, הנראית על פניה ארוכה - שומרת על טהרת ההליך הקיבוצי ופועלת קודם כל במישור הארגוני הפנימי, כדי להגיע לתוצאה המבוקשת.

13. הדרך השניה קיימת, במקרה בו תובע העובד לבטל את פיטוריו. במקרה כזה, במסגרת התביעה לביטול הפיטורים, זכאי העובד בתקיפה עקיפה לתקוף את פסק הבוררות.

במקרה הנוכחי ביקש המערער לבטל את פסק הבוררות, לכך, לעניות דעתי, אין הוא זכאי כל עוד זו המסגרת.

האיזון הנכון בין זכויות העובד כפרט והנפקות שעלינו ליתן להליך הקיבוצי, אינם מצדיקים במקרה הנוכחי לאפשר למערער לבקש את ביטול פסק הבוררות. תרופותיו של המערער במקרה זה היא לנהוג באחת משתי הדרכים שציינו בסעיף זה.

יהיה מי שיטען שמדובר בסמנטיקה, אך לעיתים שמירת המסגרת החיצונית מסייעת למנוע פרצות בגדר ותוחמת תחומים שמהותית מן הראוי לשמרם.

14. סוף דבר - לו דעתי נשמעה, היה הערעור נדחה, ללא צו להוצאות. בהתייחס לדעותיהן של חברותי לגבי הזכות למשלוח הודעת צד שלישי, דעתי שונה כפי שהבעתי אותה בעע 262/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאיים בישראל – יהודה כהן ואח', אך אין כאן מקום להרחיב.

השופטת נילי ארד


1. כמוסכם על חברי, אף דעתי היא שדינו של ערעור זה להדחות. להלן אוסיף הערות קצרות להבהרת הדברים, לשיטתי.

2. ככלל, מקובלת עלי עמדתה של חברתי סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין באשר להרחבת זכות העמידה בבית הדין לעבודה, ולמעשה אין עוד חולק על כך שדלתותיו של בית הדין לעבודה פתוחות בפני בעלי דין בעתירה ציבורית. במסגרת זו, הוסיף בית דין זה והכיר במבחן העילה במובן הרחב ולאו דווקא לפי מבחן הסעד [עע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ – דוד מורנו הלוי, 24.11.2004]; כמו כן הוכרה זכותו של בעל האינטרס הישיר והממשי להיות מצורף כבעל דין לתובענה, גם אם אינו צד ישיר לסכסוך לרבות לפי תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב – 1991 וכן הוכרה זכאותו של נתבע לשלוח הודעת צד שלישי למי שאינו מעורב ישירות בסכסוך [וראו: ע"ע 1229/01 מכבי שירותי בריאות - שרה וקסלר ואחרים, פד"ע לו 241; בע"ע 262/06 התאחדות הסוחרים הכללית והעצמאיים בישראל - יהודה כהן ואחרים – שניתן זה אך לאחרונה ביום 3.1.07]. עם זאת, פתיחת הדלתיים מחייבת שיקול דעת ובחינת המקרה הנדון בנסיבותיו.

3. מעצם מהותו ואופיו, נטוע הסכסוך מושא דיוננו בשדה משפט העבודה הקיבוצי. על השתלשלות העניינים בפרשה עמדה חברתי סגנית הנשיא, בהרחבה הנדרשת, ולא אחזור עליהן. עם זאת, אדגיש נקודות אלה:

בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד מיום 20.7.97 שנחתם בין מפעל לחמנו - מעסיקו של המערער, לבין ההסתדרות במרחב תל-אביב, הועברה המחלוקת בעניינו של המערער להכרעתה של הממונה האזורית על יחסי העבודה במשרד העבודה בתל-אביב (להלן: הבוררת). מושא הבוררות היה המשך העסקתו של המערער וזכויותיו במפעליה השונים של המשיבה (להלן: אוסם). בפסק דינה, נתנה הבוררת ביטוי נרחב לטענותיו של המערער לרבות אלה הנוגעות לקליטתו כעובד באוסם. בהתייחס לטענות אלה הגיעה הבוררת למסקנה לפיה "אין כל מקום להמשיך 'בקשרי העבודה' המאולצים שהצדדים נקלעו אליהם" ועל כן החליטה על סיום ההתקשרות בין הצדדים מיום 30.6.98.

על רקע זה קבע בית הדין האזורי כי "הבוררות אכן קויימה ובה נטלו חלק נציגי הצדדים ואף המשיב השתתף בה והשמיע בפני הבוררת את דברו וטענותיו".

4. כאמור, לפנינו הליך בוררות במישור הקיבוצי, וככזה התקיים "בין צדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, מכח ההסכם הקיבוצי המיוחד", כאשר מושא הבוררות היה בעניינו של המערער. הליך בוררות במישור הקיבוצי מהווה מעצם טיבו וטבעו " ... בבואה של הצדדים ליחסי העבודה מפאת שהוא מורכב מנציגי שני הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים" והינו פועל יוצא מאינטרס ההסתמכות בין צדדים ליחסי עבודה [עסק 70/05 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד - בנק המזרחי המאוחד בע"מ, ניתן 15.11.2005].

ודוק. הליך הבוררות במישור הקיבוצי מהווה חלק מתניות ההסכם הקיבוצי המהוות אף חלק מחוזה העבודה האישי של המערער. משכך הוא, מחויב המערער להליך הבוררות "הקיבוצי" במהותו. משמעות הדבר בענייננו היא, שקודם שיעתור לסעד בבית הדין האזורי, היה על המערער למצות את ההליכים בפנייה לנציגיו בבוררות - הלא הוא ארגון העובדים, כדי שייעשו את הנדרש לביטול פסק הבוררות. אולם כזאת לא עשה המערער.

5. לא נעלם ממני כי במקרה שלפנינו, למערער אינטרס ממשי בהליך הבוררות, בהיותו מושא הבוררות גופה. בהתאם, אף ניתן המשקל הראוי לאינטרס האישי של המערער. זאת, על דרך מיצוי זכות הטיעון, במסגרת הליך הבוררות ובפסק הבוררות אשר התייחס בהרחבה לטענותיו. בנסיבות אלה, ניתן היה לטעון, כי האינטרס האישי מכריע את הכף ומכוחו יש ליתן למערער מעמד עצמאי כצד לבוררות. ולא היא.

6. בכך שניתנה למערער ההזדמנות הראויה להביא טיעונו בפני הבוררת, אין די כדי להקנות לו מעמד של צד עצמאי בבוררות, אף לא מעמד של בעל דין בבקשה לביטול פסק הבורר.

בהיבט הרחב של משפט העבודה הקיבוצי, כמו גם ביישומו על ענייננו - ארגון העובדים הוא נציגו המוסמך של המערער בבוררות, המעוגנת בהסכם הקיבוצי והנובעת הימנו. הכרה במעמדו העצמאי של המערער כבעל דין הזכאי לבקש את ביטול פסק הבוררות, עלולה לרוקן מתוכן את מעמדו של ארגון העובדים כשותף ליחסי העבודה, וכנציג העובדים והמערער בכללם.

7. כללו של דבר: משפט העבודה הקיבוצי הוא שהניב את הסכם הבוררות. הצדדים להסכם הקיבוצי הם ארגון העובדים ואוסם, ולהם בלבד המעמד והזכות להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. משלא פנה המערער לנציגיו בבוררות בבקשה שיפעלו לביטול הפסק ומשלא התבקש ביטול הפסק על ידי הצדדים המוסמכים לבוררות, אין להקנות למערער מעמד עצמאי כצד הזכאי לבקש ביטול פסק הבוררות. אשר על כן דין הערעור להדחות.

נציג ציבור מר יצחק ברק

אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו שלושת השופטים ולנימוקים המפורטים בחוות הדעת של סגנית הנשיא אלישבע ברק – אוסוסקין והשופטת נילי ארד.


נציג ציבור מר ראובן מרחב

אני מצטרף למסקנה אליה הגיעו השופטים בפסק הדין.

בגלל מורכבות העניין אני מוצא לנכון לצרף מספר שורות כדי לנמק את עמדתי, וזאת אחרי עיון בפסק הדין של סגנית הנשיא ברק ומסקנותיהם של השופטים ארד ורבינוביץ.

פליאה היא בעיני מדוע לא עשה המערער שימוש בזכותו הטבעית והבסיסית לפעול באמצעות בא כוחו, דהיינו מועצת פועלי תל אביב, כדי להביא לביטולו של פסק הבוררות.

כל עוד לא עשה זאת, הרי שלא מיצה את הזכויות המוקנות לו במסגרת החוק, דהיינו לפנות לארגון היציג שלו ולקבל ייצוג הולם; ואם לא הצליח בפנייתו - לפנות לערכאה שיפוטית כדי לאכוף זאת על הארגון. השופטים מתייחסים לעניין זה בהחלטותיהם.

אני סבור, איפוא, שיש לדחות את הערעור.

סוף דבר

ערעורו של מר סגל נדחה. אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם קיבוצי דן

  2. הסכם קיבוצי תרו

  3. הסכם קיבוצי אסם

  4. הסכם קיבוצי אשל

  5. הסכם קיבוצי צים

  6. הסכם קיבוצי שפע

  7. הסכם קיבוצי נמל

  8. הסכם קיבוצי טרה

  9. הסכם קיבוצי מגדל

  10. הסכם קיבוצי הדסה

  11. הסכם קיבוצי מחשב

  12. הסכם קיבוצי מחלה

  13. אישור הסכם קיבוצי

  14. הסכם קיבוצי משען

  15. הסכם קיבוצי תנאים

  16. הסכם קיבוצי מחייב

  17. הסכם קיבוצי אמונה

  18. הסכם קיבוצי בצלאל

  19. הסכם קיבוצי מרצים

  20. הסכם קיבוצי אסותא

  21. הסכם קיבוצי אחזקה

  22. הסכם קיבוצי גננות

  23. הסכם קיבוצי דוגמא

  24. הסכם קיבוצי דור ג

  25. הסכם קיבוצי אפייה

  26. הסכם קיבוצי אפקון

  27. הסכם קיבוצי הוראה

  28. הסכם קיבוצי מתכות

  29. הסכם קיבוצי הלבשה

  30. הסכם קיבוצי נהגים

  31. הסכם קיבוצי רפואה

  32. הסכם קיבוצי הסעות

  33. הסכם קיבוצי קניאל

  34. הסכם קיבוצי ביגוד

  35. הסכם קיבוצי תנובה

  36. הסכם קיבוצי כבאים

  37. הסכם קיבוצי חוגלה

  38. הסכם קיבוצי מנורה

  39. הסכם קיבוצי חניתה

  40. הסכם קיבוצי טבעול

  41. הסכם קיבוצי מתמחים

  42. הסכם קיבוצי טבע טק

  43. הסכם קיבוצי טקסטיל

  44. הסכם קיבוצי מכללות

  45. הסכם קיבוצי אולמות

  46. הסכם קיבוצי מעונות

  47. הסכם קיבוצי ישרוטל

  48. הסכם קיבוצי זכויות

  49. הסכם קיבוצי קביעות

  50. הסכם קיבוצי הפסקות

  51. הסכם קיבוצי פלסטיק

  52. הסכם קיבוצי רוקחים

  53. הסכם קיבוצי רשויות

  54. הסכם קיבוצי נביעות

  55. הסכם קיבוצי טכנאים

  56. הסכם קיבוצי תדיראן

  57. הסכם קיבוצי מאוחדת

  58. הסכם קיבוצי מאפיות

  59. הסכם קיבוצי שופרסל

  60. הסכם קיבוצי שחקנים

  61. הסכם קיבוצי שטראוס

  62. הסכם קיבוצי מכתשים

  63. הסכם קיבוצי אגרקסקו

  64. הסכם קיבוצי רשת עמל

  65. הסכם קיבוצי בית ברל

  66. התפטרות הסכם קיבוצי

  67. הסכם קיבוצי ישראכרט

  68. הסכם קיבוצי קלדניות

  69. הסכם קיבוצי קמעונאי

  70. הסכם קיבוצי רשת עתיד

  71. הסכם קיבוצי קופי בין

  72. הסכם קיבוצי לבורנטים

  73. הסכם קיבוצי קוסמטיקה

  74. הסכם קיבוצי סגל זוטר

  75. הסכם קיבוצי אקרשטיין

  76. סעיף 14 להסכם קיבוצי

  77. התיישנות הסכם קיבוצי

  78. הסכם קיבוצי הסכם אישי

  79. הסכם קיבוצי מנהל ומשק

  80. הסכם קיבוצי יוניליוור

  81. הסכם קיבוצי ימי בחירה

  82. הסכם קיבוצי בתי זיקוק

  83. הסכם קיבוצי משרד החוץ

  84. הסכם קיבוצי כללי ענפי

  85. הסכם קיבוצי כללי במשק

  86. הסכם קיבוצי מענק יובל

  87. הסכם קיבוצי סגל מנהלי

  88. הסכם קיבוצי בית זיקוק

  89. הסכם קיבוצי מכוח נוהג

  90. הסכם קיבוצי אלקטרוניקה

  91. הסכם קיבוצי משאבי אנוש

  92. ביטול סעיף בהסכם קיבוצי

  93. הסכם קיבוצי קידום נוער

  94. הסכם קיבוצי רשות הנמלים

  95. הסכם קיבוצי מצילי בריכה

  96. הסכם קיבוצי הסדר קיבוצי

  97. הסכם קיבוצי מכון התקנים

  98. הסכם קיבוצי שימוש במחשב

  99. הסכם קיבוצי במגזר הפרטי

  100. הסכם קיבוצי גני אירועים

  101. הסכם קיבוצי ראשון לציון

  102. הסכם קיבוצי ביקור חולים

  103. הסכם קיבוצי אולם אירועים

  104. הסכם קיבוצי שירות המדינה

  105. הסכם קיבוצי שיכון ובינוי

  106. הסכם קיבוצי תעשייה זעירה

  107. הסכם קיבוצי תקופת ניסיון

  108. הסכם קיבוצי בענף הזכוכית

  109. הסכם קיבוצי משרד המשפטים

  110. הסכם קיבוצי מגן דוד אדום

  111. הסכם קיבוצי החזרה לעבודה

  112. הסכם קיבוצי מוסד הטכניון

  113. הסכם קיבוצי רשתות השיווק

  114. הסכם קיבוצי כרמל אולפינים

  115. הסכם קיבוצי זכויות גמלאים

  116. הסכם קיבוצי מפעלי ים המלח

  117. הסכם קיבוצי חיפה כימיקלים

  118. הסכם קיבוצי בשלטון המקומי

  119. הסכם קיבוצי פיזיותרפיסטים

  120. הסכם קיבוצי סגל אקדמי בכיר

  121. הסכם קיבוצי מדרשת שדה בוקר

  122. הסכם קיבוצי ידיעות אחרונות

  123. הסכם קיבוצי אולמות אירועים

  124. הסכם קיבוצי עוזרים משפטיים

  125. הסכם קיבוצי בשירות הציבורי

  126. הסכם קיבוצי הסתדרות הפקידים

  127. הסכם קיבוצי כללי בענף המזון

  128. הסכם קיבוצי כללי בענף המתכת

  129. הסכם קיבוצי איגוד התעשיינים

  130. הסכם קיבוצי פריגו פרמצבטיקה

  131. הסכם קיבוצי כללי עוז לתמורה

  132. הסכם קיבוצי רשות שדות התעופה

  133. הסכם קיבוצי כללי בענף האפייה

  134. הסכם קיבוצי קרן קיימת לישראל

  135. הסכם קיבוצי כללי בענף ההובלה

  136. הסכם קיבוצי כללי בענף הטקסטיל

  137. הסכם קיבוצי מרכז השלטון המקומי

  138. ד שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון