הסכם קיבוצי בנק ישראל

I. ההליך

1. בהליך בסכסוך קיבוצי, על-פי בקשת צד, עתרו המערערים מבית-הדין האזורי בירושלים (אב"ד: השופט ז' נגבי; נציגי ציבור: י' וינשל וא' תיבון;
דיון מס' לד/2 - 4) -

"(א) למנות בהתאם לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, את ד"ר יוסף לם כבורר יחיד בסכסוך שבין בעלי-הדין בדבר פיטוריהם ו/או הפסקת עבודתם ו/או תנאי פרישתם לגמלה של עובדי המשיב ה"ה ד"ר ש' טואף ומ' יקיר.

(ב) להצהיר כי עבודתם של ה"ה ד"ר ש' טואף ומ' יקיר לא תופסק עד אשר יחליט בנדון הבורר.

(ג) לחייב את המשיב בתשלום פיצויים מוגדלים בשל ההפרות הנזכרות לעיל של ההסכם הקיבוצי מצד המשיב".

בית-הדין האזורי לא נעתר למערערים כמלוא עתירתם, ומכאן הערעור בפני בית- דין זה.

2. העובדות הצריכות לערעור הן:

א) בין בנק ישראל לבין הסתדרות הפקידים שבהסתדרות הכללית של העובדים בישראל (להלן - הסתדרות הפקידים) קיים הסכם קיבוצי מיוחד מיום 6 בספטמבר 1957, שתחולתו למפרע מיום 1 בדצמבר 1954 (!) ותקפו עד ליום 31 בדצמבר 1957, אך מכוח הוראה שבהסכם מוארך תוקפו מידי פעם לשנה אחת;

ב) הסעיפים שבהסכם הקיבוצי הצריכים לערעור הם:


"11. ד. חילוקי דעות בין הנהלת הבנק לבין ההסתדרות בעניינים הנובעים מחוקת זו, יימסרו להכרעתה של בוררות".

"79. א. לא יפטר הבנק עובד קבוע אלא בהסכמת ההסתדרות;

ב. הביעה ההסתדרות את דעתה נגד הפיטורים והנהלת הבנק תעמוד על דעתה, יובא העניין לבוררות, לפי סעיף 11 ד' של החוקה, והבוררות תתקיים לא יאוחר מחודש ימים מיום מתן ההודעה להסתדרות על כוונת הפיטורים".

"99. הסכם מיוחד בדבר חוקת גמלאות לעובדי בנק ישראל ייקבע בין הבנק לבין ההסתדרות ויהווה חלק בלתי-נפרד של חוקה זו";

ג) ביום 5.12.1973 הודיע בנק ישראל למר משה יקיר, מעובדי הבנק, כי עבודתו בבנק "תסתיים ביום 15 בינואר 1974", וכי החל מיום 16 בינואר 1974, יהיה "פנסיונר של הבנק וגמלתך(ו) תיקבע על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, שהוא הבסיס על-פיו משתלמים גמלאות לעובדי הבנק". למכתב הנ"ל קדמו התכתבות ומשא-ומתן שמהם עולה, כי הסתדרות הפקידים לא הסכימה לפיטוריו של מר יקיר כתנאי הפרישה שהציע בנק ישראל. הצדדים נשאו ונתנו על מינוי בורר, אך הדבר לא הסתייע, בעיקר בשל כך שלא הגיעו להסכם על בסיס הבוררות וסמכויות הבורר;

ד) בנק ישראל ביקש להביא לידי סיים גם את עבודתו של ד"ר טואף בתנאי פרישה דומים, והשתלשלות העניינים בקשר לגמר עבודתו היתה, מבחינת העומד לדיון, דומה.

3. סלע המחלוקת בין הצדדים בהקשר להפעלת הליכי בוררות, היה בשאלת הבסיס לבוררות וסמכויות הבורר.

הסתדרות הפקידים טענה לסמכותו של הבורר, לקבוע גם את "תנאי פרישתם לגמלה" של מר יקיר וד"ר טואף, בעוד שבנק ישראל טען, כי עניין תנאי הפרישה לגמלאות, ממהותו, אינו נושא לבוררות. לחלופין טען בנק ישראל, כי אמנם טרם נחתם בין הצדדים "הסכם מיוחד" כאמור בסעיף 99 להסכם הקיבוצי, אך כהסדר ביניים הוחל החוק בדבר פרישה לגמלאות של עובדי מדינה.

לפי הנטען, נעשה הדבר בהסכמת הצדדים, "אם לא הסכמה מפורשת - הסכמה מלאה". לפי הסדר זה, כך טענו, "אין נושא הפרישה ותנאיה ממין הנושאים הכפופים לתחולת סעיף הבוררות בהסכם הקיבוצי".

4. במהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי הועלו טענות מטענות שונות - החל מטענת חוסר עילה, מצד אחד, ועד לטענת חובת בוררות מכוח סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה), מצד שני. בחלק מטענות אלה דן בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור, ובדין דחה אותן. מקצתן של הטענות הועלו מחדש בדיון בערעור, אך משצומצם הערעור, כפי שיצוין להלן, אין בית-הדין רואה להידרש להן. בית-הדין רואה לציין, כי במכלול טענות אלה לא תמיד שמרו על האבחנה ההכרחית בין בוררות משמעות חוק הבוררות לבין "בוררות" בסכסוך עבודה, בין סכסוך עקב הפרת הסכם קיבוצי לבין סכסוך שעניינו קביעת נורמה, בין עתירה למנות בורר מכוח סמכותו של בית-הדין לפי חוק הבוררות, ובין הפעלת בית-דין לעבודה עקב הפרת חובה שבהסכם קיבוצי לנהל משא-ומתן, כעולה מסעיף - שבהסכם הקיבוצי העומד לדיון.

5. בפסק-הדין שבערעור קובע בית-הדין האזורי, כי חייב בנק ישראל להיענות לדרישת הסתדרות הפקידים להפעיל הליכי בוררות בסכסוך שבין השניים. את מקור החובה רואה בית-הדין האזורי בסעיף 11ד', בשילוב עם סעיף 79ב', שבהסכם הקיבוצי.

לעניין "נושא" הבוררות נאמר בפסק-הדין:

"הם (הסתדרות הפקידים) תובעים הרחבת הבוררות גם על עניין 'תנאי הפרישה לגמלאות' של השניים, או במלים פשוטות - לעניין קביעת הסדרי הפנסיה שלהם. לכך לא הצלחנו למצוא כל סימוכין בחוקה; ובא-כוח המבקשים אף לא הסב תשומת לבנו לכל הוראת בחוקה המאפשרת תביעת בוררות בעניין זה.
בא-כוח המבקשים טוען שהדבר מובן מאליו, מפני שאם ההסתדרות זכאית להתנגד להפסקת העבודה, הרי הדבר כולל גם התנגדות שביסודה הדרישה לקבוע פנסיה למפוטרים, וממילא גם עניין הפנסיה מהווה נושא כשיר לבוררות על-פי סעיף 11 (ד). התשובה לכך גם היא ברורה מאליה; בה במידה שעניין הגמלה מהווה את הבסיס לאי-מתן ההסכמה לפיטורים, אין צורך בעילה נוספת לבוררות פרט לשאלת הפיטורים. כלומר שלבוררות תבוא שאלת הפיטורים. ההסתדרות תבסס עמדה על כך שאי- אפשר לה להסכים לפיטורים מבלי שיובטח עתידם של שני המפוטרים, והבורר יחליט באיזו מידה דרישתה של ההסתדרות סבירה ונכונה; ואילו ככל שהשאלה שרוצה ההסתדרות להעלות חורגת מתחום זה של בוררות על הפיטורים, אין לכך יסוד בחוקה ואין בית-הדין יכול לכפות על הבנק".

יחד עם הנ"ל, נאמר בפסק-הדין שבערעור, כי "הבקשה להכליל בבוררות את שאלת תנאי הפרישה לגמלאות של שני העובדים נדחית על הסף".

בפסק-הדין שבערעור מינה בית-הדין האזורי כבורר "בשאלת פיטוריהם והפסקת עבודתם של שני העובדים", את "עובד המחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה שייקבע על-ידי הממונה הראשי על יחסי עבודה".

6. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו בכתב, העלה בא-כוח הסתדרות הפקידים מחדש את רוב הטענות שטען בפני בית-הדין האזורי, ונדחו. יחד עם זאת נאמר ב"עיקרי הטיעון" שהגיש בא-כוח הסתדרות הפקידים, כי "המערערים מסכימים כי אין צורך להכליל בסמכויות הבורר, במפורש, את שאלת 'תנאי פרישתם לגמלה' של העובדים, אולם צריך להבהיר כי בסמכותו של הבורר לדון ב'פיטוריהם והפסקת עבודתם' של העובדים, כלולה הסמכות לקבוע את התנאים בהם הוא מתיר לפטר העובדים הנ"ל או להפסיק את עבודתם, במידה שמתיר זאת בכלל". כן טען בא-כוח הסתדרות הפקידים נגד מינוי הבורר שמונה על-ידי בית-הדין האזורי.

7. אף בא-כוח בנק ישראל העלה, ב"עיקרי טיעון" מפורטים, את כל הטענות שהעלה בפני בית-הדין האזורי, ביניהן טענות שאינן עולות מנימוקי הערעור. עיקר טענתו העניינית של בא-כוח בנק ישראל, בצד הטענה של "חוסר עילה", היא, כי אין לקבוע מערכת פנסיונית נדבכים נדבכים שכל אחד מהם הוא פסק-דין של בורר בעניינו של עובד פלוני.

8. בראשית הדיון בערעור הוברר מפי בא-כוח הסתדרות הפקידים, בעקבות שאלות שהוצגו לו על-ידי בית-הדין, שאין הוא טוען יותר לסמכותו של הבורר לקבוע תנאי פרישתם לגמלאות של שני העבדים אשר בהם מדובר, אלא לסמכותו של הבורר להתנות את הפיטורים בגמלאות פרישה כפי שייקבע.

9. משבא מותב בית-הדין לשקול בפסק-הדין, העלה בית-הדין עצמו את השאלה, אם אין פסול בכך שבית-הדין האזורי לא מינה כבורר אדם מסוים או נושא משרה מסוימת, אלא "עובד המחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה שייקבע על-ידי הממונה הראשי על יחסי עבודה". משעלתה שאלה זאת בפני חברי המותב, ומאחר שבשאלה זאת לא ניתנה הזדמנות לבאי-כוח הצדדים לטעון, נשלחה לבאי-כוח הצדדים החלטה שבה נמסר להם על השאלה שעלתה, והם נתבקשו לנקוט עמדה. באי-כוח הצדדים עשו כמבוקש.


10. אין בית-דין זה יכול שלא להעיר על תופעה שלילית ביחסי העבודה שבין הצדדים שהתגלעה בערעור זה, תופעה שכמעט ומן ההכרח היה לצפות שתביא לניסיון לפתור בעיה בדרך לא דרך.

בשנת 1957 נכרת הסכם קיבוצי בין בנק ישראל לבין הסתדרות הפקידים. מאותו הסכם קיבוצי עולה ברורות, כי נושא הגמלאות לא הוסדר, והוסכם בין הצדדים שיבוא הסכם בנושא זה, ואותו הסכם "יהווה חלק בלתי-נפרד" מההסכם הקיבוצי. הנה חלפו 17 שנים, והאמור בהסכם הקיבוצי נשאר בבחינת אות מתה. אפילו בעת הדיון בערעור לא שמענו כי הסתדרות הפקידים הגישה הצעה משלה להסכם מכוח סעיף 99 להסכם הקיבוצי, וכי בנק ישראל דחה את ההצעה וסרב להיכנס למשא-ומתן על בסיס ההצעה, או לכל משא-ומתן אחר. מאידך שמענו דברים כלליים על "סחבת", וכיוצא באלה דברים. למותר לציין שסעיף 99 שבהסכם הוא חלק מהותי של הסכם - חלק מההוראות האובליגטוריות ודאגה ליחסי עבודה תקינים אינה מתיישבת עם חוסר מעש למימושו.

במקום לנהוג כמצופה משותפים ליחסי עבודה קיבוציים בחרו, כנראה, לנהוג על-פי הכלל "שב ואל תעשה", וליצור "עובדות בשטח".

ההליך שבפני בית-הדין אינו אלא תוצאה של התנהגותם של הצדדים, התנהגות שיכול ובמישור אחר תביא לתוצאות רצויות, לפחות לאחד הצדדים, אך לא כן במישור יחסי עבודה קיבוציים ומשפט עבודה קיבוצי. מישור זה ממהותו מחייב פתרונות לגופם. והכלל, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן - אינו תופס באלה. ההליך הוא תוצאה מכך, שהצדדים מצפים להשיג בעקיפין דבר, שאין להשיגו אלא במישרין - הסדרת המערך הפנסיוני במסגרת יחסי עבודה קיבוציים. האחד מצפה ליצור עובדות בדרך "תקדימים" והסכמה מכללא לאימוץ מערך פנסיוני שקיים אצל מעביד אחר (המדינה) (סעיף 3 דלעיל), והשני מצפה ליצור עובדות בדרך שורה של פסקי-דין בבוררויות אינדיבידואליות, כאילו מהותן של אלה יכול ויביא לאותו הסדר פנסיוני שלו התחייבו הצדדים, והצריך להוות חלק מההסכם הקיבוצי (סעיף 99 שבהסכם).

בהיותו מודע לאמור, ובהיותו ער לתפקידו של בית-דין זה לסייע לצדדים לקדם את היחסים הקיבוציים ביניהם, במקום ליתן יד לסיבוכם, העלה בית-הדין הצעה לפתרון העניין לגופו, אך מטעמים אשר עמהם, דחוהו באי-כוח הצדדים.

ההצעה שהועלתה אמרה, כי הצדדים ייכנסו למשא-ומתן מיידי, משמעותי ובתום לב, לכריתת הסכם גמלאות כמתחייב מסעיף 99 שבהסכם הקיבוצי, במגמה לסיים את המשא-ומתן תוך זמן קצר ככל האפשר וכי בתקופת הביניים תינתנה לשני העובדים שבהם מדובר גמלאות זמניות על בסיס שהוצע, והסכם הגמלאות שייקבע, יחול גם על השניים.

כאמור נדחתה הצעת הפשרה. אין על בית-הדין אלא לקוות שעל אף דחיית הצעת הפשרה, ותהיינה תוצאות ההליך בגין שני העובדים אשר תהיינה, יתנו הצדדים את דעתם למצב הבלתי-רצוי שסעיף בהסכם קיבוצי בנושא משמעותי ביותר נשאר אות מתה במשך 17 שנים, וייכנסו מייד למשא-ומתן המתחייב מאותו סעיף שבהסכם הקיבוצי.

II. פסק-דין

1. יכול בית-הדין לאשר את פסק-הדין שבערעור, מטעמיו, ובמידה שמטענות באי-כוח הצדדים השתמע פירוש לכאן ולכאן של פסק-הדין, כך שטענת "חריגה מסמכות" על-ידי הבורר מחכה כבר על הסף, יכול בית-הדין להסתפק בהבהרה בלבד. אך בשים לב למשקל שכאי-כוח הצדדים ייחסו לטענות שהשמיעו - רואה בית-הדין להידרש לחלק מהטענות.

2. מעיון בכתבי בי-הדין ובמסמכים שצורפו אליהם עולה ברורות, שעניינית הסכסוך הישיר הוא בשאלת פיטורי שני העובדים בתנאים שביקשו לפתרם על כך הסכסוך, בכך צריך לפסוק בורר וכך ראה בית-הדין האזורי את הסכסוך.

מכתבי בי-הדין, ובעיקר מהדברים שבית-הדין שמע מפי באי-כוח הצדדים, עולה שקיים בין הצדדים גם סכסוך עקיף, והוא כנראה העיקרי; אשר יש לבית-הדין לומר
על אותו סכסוך, נאמר בסעיף 10 שכחלק I דלעיל.

3. משניתן לאתר את הסכסוך הישיר בין הצדדים, הסכסוך המחייב הכרעה, נשאלת השאלה במה היה נעוץ, מבחינה משפטית, הקושי לאתרו - קושי שפועל לעצם יישוב הסכסוך. על שאלה כזאת אינו חייב להשיב בית-משפט בהליך אזרחי, אך חייב להשיב עליה בית-דין לעבודה בהליך קיבוצי. בהליך אזרחי די לבית-המשפט לפסוק
בהתדיינות LIS אשר בין הצדדים, ובפסק-הדין מסתיימים לרוב היחסים בין השניים.
בסכסוך קיבוצי, ההתדיינות היא רק קטע, קטע קצר ביותר, על רקע של יחסים נמשכים, שלאף אחד מהצדדים אין ברירה אלא לקיימם "ולחיות אתם". במקרה שלנו, אין לבנק ישראל שותף אחר ליחסי העבודה הקיבוציים מאשר הסתדרות הפקידים, ולהסתדרות הפקידים אין מעביד אחר לעובדים הנוגעים בדבר, מאשר בנק ישראל.
למציאות זאת חייבת להיות השלכה על דרך ההתדיינות.

4. על היבט שלילי אחד של השאלה - הרצון להשיג בעקיפין הסדר פנסיוני
כולל, עמד כבר בית-הדין בסעיף 10 שבחלק I דלעיל. ההיבט השלילי השני - מקורו באי-הקפדה על הבחנה נכונה של מושגים מתחום משפט העבודה ושל כלים להסדרת יחסים בין שותפים ליחסי עבודה קיבוציים.

5. חוסר ההקפדה על הבחנה נכונה כאמור, ראשיתה כבר בבקשת בא-כוח הסתדרות הפקידים, אשר פתחה בהליך. בבקשתו עותר המבקש למנות בורר בהתאם לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות) וטוען, כי "סירובו של המשיב למסור את חילוקי הדעות (הנ"ל) לבוררות מהווה הפרה יסודית וגלויה של ההסכם הקיבוצי בכללו, ושל הסעיפים 11 ו-79 בו בפרט". עד כאן הכל שפיר מבחינה דיונית, אלא במקביל טוען הפרקליט המלומד, כי "חילוקי הדעות (הנ"ל) שבין בעלי הדין הינם בבחינת סכסוכי עבודה במובנו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957" ו"המשיב הינו שירות ציבורי כמובנו לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, סעיף 37א (1)", ומכאן חובת יישוב הסכסוך בדרך בוררות.

את חובתו של בנק ישראל להזדקק לבוררות ואת סמכותו של בית-הדין למנות בורר ביסס הפרקליט המלומד, חלופית, על ההסכם הקיבוצי ועל חוק יישוב סכסוכי עבודה. והרי לך דבר והיפוכו, או ליתר דיוק - מיקום דבר בשני מישורים שונים.
אם אכן הסכסוך הוא סכסוך עבודה "במובנו בחוק יישוב סכסוכי עבודה", והחובה להזדקק לבוררות עולה מאותו חוק - מה העתירה למנות בורר "בהתאם לחוק הבוררות"? ואם הסכסוך הוא על פירוש או יישום הסכם קיבוצי - מה החובה להזדקק לבוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה? הרי הסכסוך האחד הוא "סכסוך כלכלי", סכסוך "לקביעת זכויות", והסכסוך שבו ממנים בורר לפי חוק הבוררת הוא ממהותו סכסוך ל"מימוש זכויות" או "סכסוך משפטי", ולא הרי בוררות לפי חוק הבוררות, כ"בוררות" לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה (דיון מס' לא/4-5 [1]).

6. יאמרו פרקליטים מלומדים - טיעון חלופי בפני בית-הדין, וכי רע הדבר? התשובה היא כי עד לגבול מסוים אין הדבר רע בהליך אזרחי, אך בהליך שבסכסוך קיבוצי רע הוא לשותפים ליחסי עבודה וליחסי עבודה עצמם. דרך זאת - במקום לקדם את המטרה, יכול ותרחיקה, והמקרה הנדון יוכיח.

חובת בוררות ליישוב סכסוך שעניינו מימוש זכות שבהסכם קיבוצי, כולל זכות למשא-ומתן בנושא מסוים (סעיף 99 שבהסכם הקיבוצי), היא במישור אחד, וחובת "בוררות" יישוב סכסוך עבודה לקביעת זכויות, היא במישור אחר. הליך המתאים לאחד אינו מתאים לשני.

7. בדין קבע, איפוא, בית-הדין האזורי כי החובה למסור לבוררות את הסכסוך שבין הצדדים להליך, היא מכוח ההוראות שבהסכם הקיבוצי, ולא מכוח הוראות חוק יישוב סכסוכי עבודה, וכי הבוררות עצמה היא בוררות לפי חוק הבוררות, ולא "בוררות" לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה.

8. מכאן להגדרת הסכסוך - קביעת העניינים שבהם יפסוק הבורר - דבר שהיה עיקר סלע המחלוקת בין הצדדים.

צדק בא-כוח בנק ישראל בטענתו, כי "סכסוך" שצד להסכם בוררות מבקש להביא להכרעה בבוררות, צריך שיהא מוגדר ולא סתמי, וצריך שיהא במסגרת ה"סכסוך" שב"הסכם הבוררות". לא צדק בא-כוח בנק ישראל במסקנה שביקש כי תוסק מכלל זה לענייננו, היינו כי אין "סכסוך" מוגדר בין הצדדים.

9. את התשובה לשאלה אם "סכסוך" הוא בגדר "הסכם הבוררות", יש ליתן מתוך פירוש "הסכם הבוררות" עצמו, ועל פירוש הסכם בוררות חלים הרי כללי פירוש חוזים. בבוא בית-דין זה לפרש "הסכם בוררות", יהיה בית-הדין מודע לכך, שבתיתו פירוש המוציא "סכסוך" מגדר "הסכם בוררות" במשמעות חוק הבוררות - ממנה בית-הדין למעשה את הצדדים לבית-משפט (לבית-הדין לעבודה), בעוד שבהוציאו עניין מגדר "סכסוך עבודה" שיש למסור ל"בוררות" שלא על-פי חוק הבוררות - אין בית-הדין מותיר לצדדים כחלופה אלא "פעולה ישירה". כשם שבית-דין חייב לעשות לקיום רצון הצדדים ליישב סכסוך בדרך בוררות לפי חוק הבוררות, כן חייב הוא לעשות ליישוב סכסוכי עבודה, מבלי שיאלץ את הצדדים ל"פעולה ישירה". מכאן שלאבחנה זאת בין בוררות לפי חוק הבוררות לבין "בוררות" בסכסוך עבודה שלא לפי חוק הבוררות, השלכה על פירוש ההסדר המפנה לבוררות.

10. לדיון בפני בית-הדין האזורי, ועל כן גם לדיון בערעור זה, עומד לפירוש "סעיף בוררות" בהסכם קיבוצי, בהקשר לבוררות על-פי חוק הבוררות. "סעיף הבוררות" שבהסכם הקיבוצי, אשר אותו נדרש בית-הדין לפרש, אינו "כללי"; לא נאמר בו, כי "כל הסכסוכים שיתגלעו בין הצדדים בתקופת תוקפו של ההסכם יימסרו לבוררות", סעיף בוררות המצוי ברבים מההסכמים הקיבוציים, והגורר אחריו
"הימנעות כללית משביתה" - ‎.GENERAL NO-STRIKE CLAUSE

"סעיף הבוררות" שבהסכם הקיבוצי הנדון הוא "מסויג", ומתייחס רק לעניינים "הנובעים" מההסכם הקיבוצי, בדומה לסעיף בוררות בחוזה מסחרי. סעיף בוררות כזה
גורר אחריו חובת הימנעות משביתה בנושאים המוסדרים בהסכם הקיבוצי - ‎QUALIFIED
NO-STRIKE CLAUSE. אף בהסדר כזה, אין לצמצם בדרך פירוש את משמעותו של "סעיף הבוררות" שבהסכם קיבוצי, עד כדי סיכול כוונת הצדדים ליישב את הסכסוך בבוררות, במקום להזדקק לבית-הדין.

11. בדין קבע בית-הדין האזורי, כי החובה למסור את "הסכסוך" שבין הצדדים לבורות מקורה בסעיף 11ד' שבהסכם הקיבוצי, בשילוב עם סעיף 79א' שבהסכם. כן נאמר כבר שעניינית הסכסוך בין הצדדים הוא בשאלת פיטורי שני העובדים בתנאים שביקשו לפטרם (סעיף 2 דלעיל).

טען בא-כוח הסתדרות הפקידים, כי משזהו נושא הסכסוך, מוסמך הבורר לקבוע לא רק בשאלת עצם הפיטורים אלא גם את הגמלאות שיקבלו עקב הפיטורים. מאידך טען בא-כוח בנק ישראל, כי משזהו הסכסוך, מוסמך הבורר רק לפסוק בשאלה אם שני העובדים יפוטרו או שלא יפוטרו; התנאים שבהם יפוטרו אינם - לפי הנטען - מעניינו ומסמכותו של הבורר.

לא כטענת האחד ולא כטענת השני. אין לפרש את ההסכם הקיבוצי כמכוון לכך שאינצידנטלית ליישוב סכסוך בדבר פיטוריו של עובד פלוני, תיקבע מערכת פנסיונית, והרי קביעת תנאי גמלאות למפוטר, ממהותה אינה אפשרית אלא במסגרת של מערכת פנסיונית. במקביל אין לפרש את סעיף 79 שבהסכם הקיבוצי כמכוון לפיטורים במנותק מהנסיבות ומתנאי הפיטורים.

12. על כן בדין אמר בית-הדין האזורי בסעיף 5 לפסק-הדין את אשר אמר (סעיף
5, שבחלק I דלעיל). טען בא-כוח הסתדרות הפקידים לחשש סתירה בין האמור באותו סעיף לבין האמור בסיפא של פסק-הדין (הבקשה להכליל בבוררות את שאלת תנאי הפרישה לגמלאות של שני העובדים נדחית על הסף).

לשם סילוק חילוקי דעות אפשריים. אך מיותרים, בפני הבורר - קובע בזה בית-הדין כי אשר יעמוד לדיון בפני הבורר תהיה שאלת פיטורי שני העובדים, בתנאים שמבקשים לפטר אותם.

13. נותרה טענת בא-כוח הסתדרות הפקידים נגד מינוי הבורר.

נראה לבית-דין זה, כי לבית-הדין האזורי היו כל הנתונים להחליט על פיהם את מי למנות כבורר בסכסוך בין הצדדים, ובית-הדין שקל את אשר היה עליו לשקול.
טענות נוספות בפני בית-הדין האזורי מפי באי-כוח הצדדים, לא היה בהן כדי לעזור לבית-הדין. כן אין ממש בטענת בא-כוח הסתדרות הפקידים, כי בשים לב למהות הסכסוך, היה על בית-הדין לממש כבורר עורך-דין. הסכסוך הוא בתחום יחסי עבודה, ואין כל רבותא בכך שהבורר הוא עורך-דין. יכול הבורר להיות עורך-דין, ויכול לא - החשוב הוא שיהא מצוי בנושא שבו ידון. חשוב גם שבית-הדין יהיה משוכנע שאת מי שהוא ממנה כבורר לא יהיה "תלוי" בהוראות, ויהיה חופשי מלחצים, גלויים או סמויים. לכאורה, צריך איפוא לדחות את הערעור, גם לעניין בחירת הבורר שמונה.
אלא מאי? בית-הדין העלה את השאלה אם אמנם מונה בורר (סעיף 9, שבחלק I דלעיל).

14. לשאלה שבית-הדין הציג כפני באי-כוח הצדדים, השיב בא-כוח בנק ישראל, כי אין פגם במינוי הבורר כפי שנעשה על-ידי בית-הדין האזורי. עמדתו זאת ביסס הפרקליט המלומד בכך, כי "מאחר והמדובר בהעברת הטיפול ביישוב סכסוך עבודה לגוף שמעצם טיבו וטבעו נועד ליישוב סכסוכי עבודה, הרי לשאלת הפרסונה בתוך הגוף הנ"ל, אשר תטפל בסכסוך זה או אחר, נודעת אך חשיבות משנית, או במלים אחרות - ניתן לראות בקביעת בית-הדין דלמטה כאילו מינה כבורר את הגוף הסטטוטורי שהוקם מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957". ביסודה של טענה זאת הטענה היסודית שבית-הדין עמד עליה כבר בסעיף 5 דלעיל. הסכסוך שבו מדובר אינו "סכסוך עבודה" כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה ו"הגוף הסטטוטורי שהוקם מכוח חוק יישום סכסוכי עבודה" לא הוקם לבוררות בסכסוך מכגון זה שבו מדובר.

כן ביקש בא-כוח בנק ישראל לראות את המינוי ככשר, מתוך לימוד גזירה שווה להוראה בהסכם בוררות הקובעת שפלוני ימנה את הבורר. ברור שאין הדברים דומים.

כאן מסכימים הצדדים לדרך מינוי הבורר - והדבר תופס, וכאן בא מי שהוסמך למנות בורר ומעביר סמכותו לאחר.

15. הסמכות למנות בנסיבות מסוימות בורר, נתונה לבית-הדין עצמו ולא למי שבית-הדין ימנה (סעיף 8 לחוק הבוררות). בענייננו לא מינה בית-הדין את הבורר, אלא מינה נושא משרה שימנה את הבורר. המצב דומה להוראה בהסכם בוררות, שבה נאמר כי פלוני ימנה בורר. ברור ש"שליח" כזה למינוי בורר אינו רשאי למנות "שליח" למינוי. הוא הדין בענייננו. החוק מעניק סמכות לבית-הדין, וסמכות זאת אין בית- הדין רשאי להעביר. על כן פגום מינוי הבורר כפי שנעשה בפסק-הדין שבערעור.

בתגובת באי-כוח הצדדים לשאלה שהועלתה על-ידי בית-הדין מיזמתו (סעיף 9
שבחלק I דלעיל), הודיעו הצדדים כי אם יימצא פגם במינוי, מסכימים הם להצעת בית-הדין שבמקום שדבר מינוי הבורר יוחזר לבית-הדין האזורי - ימנה בית-דין זה את הבורר. בית-הדין החליט לפעול כך.

בית-הדין מודע לאמור בפסק-הדין שבדיון מס' לא/10 - 9 [2], אך נראה לו, כי בשים לב לשיקולים לגופו של דבר שהיו לעיני בית-הדין האזורי, יהא זה נכון למנות כבורר את הממונה הראשי על יחסי עבודה, ובית-הדין עושה כן.

16. פרט לאמור בסעיף הקודם לעניין מינוי הבורר, דין הערעור להידחות.
בשים לב למכלול הנסיבות ולעובדה שהמדובר הוא בסכסוך קיבוצי - אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בנקאי

  2. חוזה אישי בבנק

  3. חובת דיווח בנק

  4. מכתב החרגה מהבנק

  5. חובת הבנק לעדכן

  6. אי תשלום חוב לבנק

  7. חובת דיווח הבנקים

  8. חובת הבנק כלפי ערב

  9. הסכם קיבוצי בנק יהב

  10. חובת תום הלב של הבנק

  11. אחריות הבנק כלפי ערבים

  12. חובת הבנק כלפי הלקוח

  13. אסיפה כללית בנק לאומי

  14. אישור פעולה חריגה בבנק

  15. הסכם קיבוצי בנק ישראל

  16. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  17. הסכם קיבוצי בנק לאומי

  18. חובת הבנק לפתוח חשבון

  19. הסכם קיבוצי בנק איגוד

  20. אחריות הבנק כיועץ השקעות

  21. הסכם קיבוצי בנק הפועלים

  22. אוכף קטום - תביעה נגד בנק

  23. הסכם קיבוצי בנק מרכנתיל

  24. הסכם קיבוצי בנק דיסקונט

  25. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  26. אי עמידה בהסדר חוב עם הבנק

  27. הסכם קיבוצי בנק אוצר החייל

  28. חובת הבנק לכבד הוראת ביטול

  29. העברת תיק השקעות מבנק לבנק

  30. הסכם קיבוצי בנק מזרחי טפחות

  31. חייב מוגבל באמצעים בנק ישראל

  32. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  33. אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

  34. אי הבנת הסכם עם הבנק בגלל קשיי שפה

  35. העברת תיק השקעות מבנק לבית השקעות

  36. אחריות הבנק כלפי לקוח שאינו דובר עברית

  37. תביעה של בנק לפירעון יתרת חוב שנצברה בחשבון עו"ש

  38. הגיע לבנק, משך כסף שם אותם במעטפה בכיס אולם הכסף נגנב בעודו בשטח הבנק

  39. טענו כי הבנק לא אפשר לקבל את דפי החשבון ומסמכים נוספים הנוגעים להתנהלות בחשבונות החברה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון