הסכם קיבוצי דמי נסיעות


1. המשיב ניהל את מסעדת "אולימפיה" (להלן - המסעדה), שהייתה בבעלותו.
המערער עבד כמלצר במסעדה החל מיום 1.6.1969 ועד ליום 10.11.1985, כאשר התפטר.
המשיב הפריש כספים לקרן "מבטחים" בעבור המערער, שהיה מבוטח בפנסיית יסוד מחודש אפריל 1966 עד מארס 1977, ובפנסיה מקיפה מחודש אפריל 1977 ועד נובמבר 1985.

בית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע מו/2871 - 3; השופט פליטמן ונציגי ציבור גלילי והרשקוביץ) קיבל את תביעתו של המערער בגין גמול עבודה בימי המנוחה השבועית (1,760 ש"ח) ודחה תביעותיו האחרות, על סכומים גבוהים מאוד, בעבור:
דמי שירות, הפרשי שכר, תוספת משפחה, דמי הבראה, דמי נסיעות, הפרשים למבטחים ופיצויי פיטורים. על כך הערעור שלפנינו.

התביעה המקורית הוגשה בשם שני מלצרים, אך אחד מהם, מר יעקב זינגר, הגיע להסכם פשרה עם המשיב לתשלום סכום של 15,000 ש"ח ותביעתו נמחקה. נתייחס לתביעות בנפרד בהמשך.

ההסתדרות הכללית התייצבה מכוח סעיף 30(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הגישה עיקרי טיעון, ואל טענותיה נתייחס להלן בדיון במעמדו של "ההסכם הקיבוצי".

פיצויי פיטורים

2. השאלות במחלוקת בנושא זה

על-מנת להכריע בתביעה לפיצויי פיטורים עלינו לדון בשתי שאלות עיקריות:
השאלה האחת - האם המערער זכאי לפיצויי פיטורים? והשאלה השנייה - בהנחה, כי המערער זכאי לפיצויי פיטורים, האם הסכומים שהופקדו על שמו בקרן מבטחים בגין פיצויי פיטורים גדולים מהסכום המגיע לו על-פי החוק?

3. הזכאות לפיצויי פיטורים

המערער התפטר ולפיכך זכאותו לפיצויי פיטורים תוכרע על-פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963.

טענת המערער הייתה, כי סמוך לפני התפטרותו שינה המשיב את תנאי עבודתו בכך שהודיע על כוונתו לנכות מס הכנסה מה"תשרים", שקיבל לקופת המסעדה. כמו כן טען, כי תקרית עם מלצר אחר נגרמה בשל התנהגותו של המשיב.

בית-הדין האזורי לא השתכנע מגירסתו העובדתית של המערער, אך לא אימץ את גירסתו המלאה של המשיב בנושא זה. הוסיף בית-הדין קמא, כי גם אם דמי השירות בוטלו על-ידי המשיב, אין בכך כדי לשנות את הכנסתו של המערער, שכן המלצרים גבו את הסכום ישירות מהלקוחות. יתרה מזו, לדעת בית-הדין האזורי המשיב לא היה חייב למלא אחר תנאי העבודה שנקבעו ב"הסכם הקיבוצי", כי הוא אינו הסכם קיבוצי אלא הסדר קיבוצי. ולבסוף, התקרית עם המלצר האחר הייתה חד-פעמית ואין להגדירה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של המערער.

על-פי חומר הראיות עולה, כי עד לביטול דמי השירות והודעת המשיב על כוונתו לנכות מס הכנסה מה"תשרים" ששולמו לקופת המסעדה, היה המערער מקבל את חלקו בדמי השירות וה"תשרים" ששולמו לקופת המסעדה, וזאת בנוסף על ה"תשרים" שניתנו לו ישירות על-ידי לקוחות. הסדר זה היה בתוקף שנים רבות והפך לחלק מחוזה העבודה של המערער. מהראיות עולה, כי המשיב אכן ביטל את דמי השירות וכן הודיע על כוונתו לנכות מס הכנסה מה"תשרים" ששולמו לקופת המסעדה, ותוצאת השינויים היא ירידה בהכנסתו של המערער. הודעתו של המשיב על כוונה לנכות מס הכנסה מהסכומים ששולמו באמצעות קופת המסעדה הייתה ודאית, ואין סיבה לחשוב שלא הייתה מתבצעת.
יש בהתנהגותו של המשיב כדי להרע את תנאי עבודתו של המערער באופן מוחשי, דבר המזכה אותו בפיצויי פיטורים.

4. סכום הפיצויים במבטחים עולה על סכום פיצויי הפיטורים מכוח חוק

בא-כוח המערער הגיש תביעה על מלוא פיצויי הפיטורים, מבלי להודיע על ההפרשות לקרן מבטחים. באת-כוח המשיב הגישה חשבון מקרן מבטחים לגבי הסכומים לזכותו של המערער בקרן, כולל הסכום בגין פיצויי פיטורים ולפיכך אם ייקבע שהמערער זכאי לפיצויי פיטורים יש לנכות מהסכום שהוא זכאי לקבל את הסכום המופקד על שמו בקרן מבטחים בגין פיצויי פיטורים.


אשר לחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים למערער: שכרו האחרון, על-פי התלוש האחרון, היה 263 ש"ח לחודש, הוא עבד 198 חודשים או 1/2 16 שנים. לפיכך: 198
לחלק ל-X 263 12 4,430 ש"ח פיצויי פיטורים המגיעים למערער בחודש נובמבר 1985.
אולם, על-פי אישור קרן מבטחים מיום 29.12.1985, הסכום לזכותו של המערער בגין פיצויי פיטורים היה 6,408.14 ש"ח, נכון לנובמבר 1985. מכאן, כי המשיב אינו חייב להשלים את סכום פיצויי הפיטורים המגיעים למערער. התביעות המבוססות על ה"הסכם הקיבוצי", שהוא הסדר קיבוצי

5. השאלות במחלוקת בנושא זה

תביעות רבות של המערער מבוססות על הסכם שנחתם ביום 9.7.1978 והוגדר "הסכם עבודה קיבוצי כללי" ואף נרשם כהסכם קיבוצי במשרד העבודה והרווחה ביום 15.10.1978 (להלן - ההסכם או ההסדר). קיימת מחלוקת בשאלה אם ההסכם הינו "הסכם קיבוצי" מכוח חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957. אם ההסכם אינו הסכם קיבוצי השאלה הבאה היא, האם התנאים שנקבעו בו חלים על המערער והמשיב במישור האישי? אם התשובה לשאלה זו חיובית השאלה הבאה היא, האם הסכימו המערער והמשיב לשנות בחוזה עבודה אישי את התנאים הללו בהסדר הקיבוצי?

הסכם שמוגדר "הסכם קיבוצי" ונרשם במשרד העבודה והרווחה כהסכם קיבוצי אינו הסכם קיבוצי אם אחד מהצדדים לו לא היה רשאי להיות צד להסכם קיבוצי. טענת המשיב הייתה, כי החתום על ההסכם מצד העובדים לא היה מוסמך לחתום על הסכם קיבוצי, ולפיכך ההסכם אינו הסכם קיבוצי אלא הסדר קיבוצי. השאלות בנושא מעמדו של ההסכם הן אפוא, מי היה האורגן של ההסתדרות שחתם עליו, ואם אורגן זה הוסמך על-ידי חוקת ההסתדרות לחתום על הסכם קיבוצי.

יצוין, כי המשיב היה חבר בהתאחדות הסוחרים בתקופה הרלוונטית וההסכם חל עליו אם הוא הסכם קיבוצי. אם ההסכם הוא הסדר קיבוצי, כפי שייקבע להלן, יכולים המערער והמשיב לאמץ את תנאיו או חלק מהם, הן בחוזה ביניהם והן על-ידי התנהגותם.

נתייחס תחילה למעמדו של ההסכם ונגיע למסקנה, כי הוא הסדר קיבוצי. לאחר מכן, נתייחס לטענות המערער מכוח ההסדר הקיבוצי, על-פי הסדר הבא: (1) התביעות לתוספת משפחה, ותק, ביגוד ודמי הבראה; (2) התביעה לדמי נסיעה; (3) התביעה לדמי שירות.

6. האם ההסכם הוא "הסכם קיבוצי"?

(א) החתומים על ההסכם

הצדדים להסכם הם:

"מועצת פועלי תל-אביב-יפו, הסתדרות עובדי הארחה (בתי אוכל ומלון) על ידי החברים: ח' שחורי, זלמן בנדל, יהושע שאולי, י' ציפלביץ. ונציגי ועדי עובדים...

לבין

התאחדות הסוחרים ענף בתי-הארחה, בתי-קפה, מסעדות, מזנונים וכד', על ידי התאחדות הסוחרים הכללית תל-אביב-יפו... על ידי הא"א [צריך להיות האדונים הנכבדים - ס' א'] מ' פרלוק, מ' קצנגולד, י' הלפרט, א' דוידזון, א' קופל, ש' פרנדיס...".

החותמות על ההסכם הן:

"ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל מועצת פועלי תל-אביב-יפו אגודת העובדים בבתי אוכל ומלון"

"התאחדות הסוחרים הכללית בתל-אביב ויפו".

(ב) הקביעות העובדתיות של בית-הדין האזורי

בית-הדין האזורי קבע, כי החתומים על ההסכם מטעם ההסתדרות הכללית היו נציגי מועצת הפועלים, שלא היו מוסמכים לחתום בשם ההסתדרות הארצית על הסכם קיבוצי.
מר שחורי, שחתם על ההסכם, שהחזיק בתיק עובדי בתי הארחה, בתי אוכל ומלון במועצת הפועלים, פעל במישור של מועצת פועלים, וחברותו במזכירות הארצית של הסתדרות עובדי הארחה לא הסמיכה אותו לחתום בשם ההסתדרות הארצית. מר בנדל, שגם הוא חתם על ההסכם, היה אז מזכיר או רכז הסתדרות עובדי האירוח במועצת פועלי תל-אביב-יפו.

לעומת זאת, מי שכן היה מוסמך לחתום על הסכם קיבוצי בשם ההסתדרות לא חתם עליו. בעת חתימת ההסכם היה מר ויצמן המזכיר הארצי של הסתדרות עובדי הארחה, והוא זה שהיה מוסמך לחתום על הסכם קיבוצי, אך הוא לא חתם על ההסכם מיום 9.7.1978.

עוד קבע בית-הדין קמא, כי החותמים בשם ההסתדרות היו בדעה, שהם חותמים בשם מועצת פועלי תל-אביב-יפו. בית-הדין האזורי ציטט עדויות, וביניהן עדותו של מר בנדל, כי "ההסכם הינו הסכם עבודה בין מועצת פועלי תל-אביב והתאחדות הסוחרים", ואת עדותו של מר שחורי, כי "האיגוד המקצועי לא היה צד להסכם... הצד להסכם היה מועצת הפועלים".

(ג) נימוקי בית-הדין האזורי

בית-הדין האזורי קבע, כי על-פי הוראות חוקת ההסתדרות, הקיימת בעת חתימת ההסכם, נציגי מועצות פועלים לא היו מוסמכים לחתום על הסכם קיבוצי כללי.
המוסמכים באותו זמן לחתום על הסכם קיבוצי כללי היו נציגי ההסתדרות הארצית של
עובדי הארחה, בתי אוכל ובתי מלון, ואלה לא חתמו על ההסכם. על סמך הוראות חוקת ההסתדרות הנ"ל וכן הקביעות העובדתיות המנומקות בסעיף הקודם, הגיע בית-הדין האזורי למסקנה, כי ההסכם אינו הסכם קיבוצי.

(ד) הכרעה - הקביעות העובדתיות

בא-כוח המערער ביקש מאתנו להתערב בקביעות העובדתיות של בית-הדין קמא. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות מנומקות, ולא שמענו סיבות להתערב בעובדות בנושא ההסכם הקיבוצי. לעומת זאת, כאמור לעיל, התערבנו בעובדות בעניין הסיבות שהביאו להתפטרות המערער, שכן מעיון בחומר הראיות עולה שהייתה הצדקה לעשות כן.

(ה) הכרעה - הטענות המשפטיות

הסכם, שהוגדר "הסכם קיבוצי" ונרשם כהסכם קיבוצי אינו הסכם קיבוצי אם יש בו פגם בכשירות צד אחד. הסכם הופך להסכם קיבוצי בין השאר משהוגש לרישום. אולם, הסכם שאינו יכול להוות הסכם קיבוצי, משום שיש בו פגם, אינו הופך להסכם קיבוצי עם רישומו. יתרה מזו, משהתייחסו הצדדים להסכם כהסכם מחייב, אין בכך כדי להפוך אותו להסכם קיבוצי (דב"ע נב/9 - 4 ההסתדרות הכללית ואח' - מדינת ישראל [1], בעמ' 183; דב"ע מח/1 - 5 ארגון עובדי בנק המזרחי - ההסתדרות הכללית ואח' - בנק המזרחי [2], בעמ' 305).

ההסתדרות פועלת באמצעות אורגנים שלה, שחוקת ההסתדרות מועידה ומסמיכה. עד שנת 1985 מועצת פועלים לא הייתה מוסמכת לחתום על הסכם קיבוצי מיוחד או כללי (דב"ע תש"ן/17 - 4 ההסתדרות הכללית ואח' - אלקו בע"מ [3]; דב"ע מד/29 - 2 שפילמן ואח' - מגן דוד אדום [4]; דב"ע מז/121 - 3 תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטארום) בע"מ - זל ואח' [5]).

עמדת ההסתדרות הכללית בעיקרי הטיעון שהגישה הייתה, כי "ההסכם הקיבוצי" הוא הסכם קיבוצי תקף, משום שנציגי ההסתדרות הארצית של עובדי הארחה, בתי אוכל ומלון במועצת הפועלים כפופים הן למועצת הפועלים והן להסתדרות הארצית הנ"ל.
לטענת ההסתדרות הנציגים הללו כפופים מקצועית להסתדרות הארצית ולכן מוסמכים לחתום בשמה של ההסתדרות הארצית. עמדת ההסתדרות התבססה על הסעיפים הבאים של חוקת ההסתדרות, שהייתה בתוקף בעת חתימת "ההסכם הקיבוצי", היינו, החוקה מחודש יולי 1971, וזו לשונם של הסעיפים שצוטטו על-ידי באת-כוח ההסתדרות:

"פרק ד', (חלק III הסתדרות מקצועית ארצית), סעיף 6

...הסתדרות ארצית פועלת, בתחום סמכויותיה בשתוף עם מועצות פועלים ואגודות מקצועיות והיא נותנת את הוראותיה בענינים המסורים לסמכותה לאגודות המסונפות באמצעות המועצה...

פרק ד', סעיף 4

...אגודה מקצועית נתונה לפיקודה ולמרותה של מועצת פועלים בתחומי הסמכויות השמורות למועצה...".

בתקופה הרלוונטית הסתדרות מקצועית ארצית הייתה מוסמכת לחתום על הסכם קיבוצי (פרק ד לחוקת ההסתדרות, שצוטט להלן; דב"ע לא/3 - 4 הסתדרות האחיות והאחים בישראל - מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח' [6]). לעומת זאת, מועצת פועלים, כולל סניף של הסתדרות ארצית במועצת פועלים, לא הייתה רשאית לחתום בשם ההסתדרות הארצית על הסכם קיבוצי כללי. כמו כן, סניף של הסתדרות ארצית במועצת פועלים אינו "שליח" של הסתדרות ארצית, כפי שמועצת פועלים או ועד ארצי אינם שליחים של ההסתדרות הארצית. לנושא זה התייחס בית-הדין בדב"ע מג/3 - 5 בנק איגוד לישראל בע"מ ואח' - הוועד הארצי של ארגון עובדי בנק איגוד [7], בעמ' 109, ואלה דבריו:

"בתור גוף הקיים בתחום משפט העבודה האוטונומי, פועלת ההסתדרות כפי שכל גוף פועל, על-ידי אורגנים. מועצת הפועלים, הסתדרויות מקצועיות ארציות וועדים ארציים הם אורגנים, כל אחד בתחומו במסגרת סמכויותיו. ראיית היחסים בין הגוף ובין האורגנים שלו כיחסי שלוח ושולח, לא רק שאינה מתיישבת עם דיני שליחות - כי הרי לשליחות צריך שניים שכל אחד מהם קיים בפני עצמו - אלא שתחתור תחת המיוחד שבמבנה ההסתדרות, כי יחסי שולח-שלוח הם ביסודם יחסים חוזיים וביחסים כאלה יכול כל אחד מהשניים להשתחרר. בתחום שבו מדובר היחסים דומים יותר ליחסים שלטוניים, כאשר הגוף הריבוני הוא ועידת ההסתדרות וביטוי לרצונה היא חוקת ההסתדרות.

התוצאה היא, שכל אחד מהאורגנים יונק סמכותו מאותו מקור ואין האחד שליחו של השני ואם נתון האחד לפיקוחו ולמגבלות של האחר, הרי אלה באים מרצון הגוף העליון - הוועידה וחוקת ההסתדרות שהיא פרי רצונה".

לדעתנו, חוקת ההסתדרות שהייתה בתוקף בשנת 1978 אינה מסמיכה נציגי מועצת הפועלים לחתום על הסכם קיבוצי, אפילו אם הם נציגים במועצת הפועלים של ענף מסוים שמיוצג על-ידי הסתדרות ארצית. חלק מהנימוקים למסקנה זו צוינו על-ידי בית-הדין האזורי. נוסיף, כי החותם בהסכם מצד העובדים היה "מועצת פועלי תל-אביב-יפו, אגודת העובדים בבתי אוכל ומלון", היינו מועצת הפועלים על-ידי הנציגים במועצת הפועלים האחראים על ענף בתי אוכל ומלון. כמו כן, יש לקרוא את חוקת ההסתדרות כמכלול אחד ולהביא פרקים אחרים הנוגעים לענייננו.

החוקה החלה בעת חתימת ה"הסכם הקיבוצי" בשנת 1978 הייתה החוקה מחודש יולי 1971, שחלקים ממנה הובאו על-ידי באת-כוח ההסתדרות. אולם, יש חלקים אחרים הנוגעים לענייננו, ואלה הם:

"פרק ד', חלק ,III סעיף 8

משא-ומתן עם מעביד או עם קבוצת מעבידים, בענינים המחייבים משא-ומתן כולל בהיקף ארצי, מתנהל בהשתתפות בא-כוח הסתדרות ארצית ובא-כוח מועצת פועלים הנוגעות בדבר. בעת הצורך משתתפים במשא-ומתן באי-כוח הסתדרויות מקצועיות ארציות שהעובדים נמנים עליהן, וכן בא-כוח המחלקה לאיגוד-מקצועי.

פרק ד', חלק ,III סעיף 6

הסתדרות ארצית נתונה לפיקוחה של המחלקה לאיגוד מקצועי. החלטות המחלקה ניתנות לערעור בפני הועד הפועל".

החוקה קובעת, כי הסתדרות מקצועית ארצית היא גוף נפרד ממועצת פועלים, וכי הראשונה מוסמכת לחתום על הסכם קיבוצי ואילו האחרונה אינה מוסמכת לעשות כך.
סעיף 8 של חלק III בפרק ד לחוקה קובע, כי ההסתדרות הארצית תנהל את המשא-ומתן לחתימת הסכמים קיבוציים, ואילו נציגי מועצת הפועלים יכולים להיות מצורפים כשותפים לנציגי ההסתדרות הארצית. החוקה אינה מסמיכה נציגי מועצת פועלים לנהל משא-ומתן. קריאת החוקה כמכלול אחד מביאה אותנו למסקנה, כי נציגי ענף בתי האוכל והמלון במועצת הפועלים לא היו, כשלעצמם, מוסמכים לחתום על הסכם קיבוצי בשם ההסתדרות הארצית של עובדי בתי הארחה, בתי קפה ובתי מלון. יתרה מזאת, כפי שנאמר לעיל, נציגי ההסתדרות שהעידו בבית-הדין האזורי אמרו שהם חתמו על ההסכם בשם מועצת הפועלים ולא בשם ההסתדרות הארצית.

לאור האמור לעיל ההסכם אינו "הסכם קיבוצי", ולפיכך הוא מהווה "הסדר קיבוצי".

7. תביעות הנובעות מההסדר הקיבוצי, פרט לתביעות לקבל דמי נסיעות ודמי שירות המערער תבע את העילות הללו על סמך ההסכם הקיבוצי. אין ויתור על זכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי ועל-כן, אם ההסכם הוא הסכם קיבוצי הצדדים לא היו רשאים לקבוע תנאים אחרים בחוזה עבודה אישי. אולם, נקבע לעיל, כי ההסכם אינו הסכם קיבוצי אלא הסדר קיבוצי. מכאן, כי העילה לתשלומי תוספת משפחה, ותק, ביגוד, דמי הבראה ודמי נסיעות (להלן - התוספות) נוצרה בהסדר קיבוצי.

זכויות לגבי התוספות אכן נקבעו בהסדר הקיבוצי. במישור האישי הסדר קיבוצי הוא חוזה עליו חלים דיני חוזים. על-כן, יש לבחון את התנהגות הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי לכל אורך תקופת חוזה העבודה. המערער עבד אצל המשיב כשש עשרה שנים.
בתקופה זו לא פעלו הצדדים על סמך התנאים שנקבעו בהסדר הקיבוצי לגבי התוספות.
הצדדים לחוזה העבודה היו רשאים לשנות בהסכמה את התנאים שנקבעו בו, לרבות התנאים של ההסדר הקיבוצי. התנהגותם של הצדדים משך תקופה ארוכה של כשש עשרה שנים מוכיחה הסכמה, שלא לכלול בחוזה העבודה של המערער את התוספות. לפיכך, המערער אינו זכאי לתוספות והערעור נדחה בנושא זה.

8. דמי נסיעות: מכוח ההסדר הקיבוצי

האם המערער זכאי לפדיון דמי נסיעה מכוח חוזה העבודה או צו הרחבה?

תביעתו של המערער לדמי נסיעות מסתמכת על סעיף 32 להסדר הקיבוצי. סעיף זה מחייב את המעסיק לשלם לעובד דמי נסיעות כאשר העובד מתגורר מחוץ לעיר בה נמצא מקום העבודה ונוסע באוטובוסים בין-עירוניים על-מנת להגיע לעבודה. המערער מתגורר בחולון ואילו המסעדה נמצאת בתל-אביב-יפו. לטענת המערער הוא לא קיבל התשלום שצוין בסעיף 32 להסכם.

בית-הדין האזורי דחה את התביעה לדמי נסיעות על סמך היעדר נפקות משפטית להסדר הקיבוצי, וכן מהטעמים הנוספים הבאים: המערער זנח את תביעתו לדמי נסיעות, משום שאין לגביה התייחסות בסיכומים שהוגשו לבית-הדין האזורי; וכן המשיב קיבל החזר הוצאות על נסיעות בפועל.

טען לפנינו בא-כוח המערער, כי הוא לא זנח את הטענה בסיכומים, שכן ביקש לקבל את התביעה "על כל סעיפיה". אולם, הוא לא התייחס לנושא בסיכומים, לא הביא ראיות משמעותיות בנושא ולא הסביר בסיכומים מה עלה בידו להוכיח לגבי הסכומים שהיה על המשיב לשלם למערער. לפיכך, צדק בית-הדין האזורי, כאשר הגיע למסקנה שהמערער זנח תביעה זו. לעומת זאת, נתייחס לתביעה לגופו של עניין.

בהסדר הקיבוצי נקבע תשלום דמי נסיעה בגין נסיעות העובד בתחבורה ציבורית או ברכב שלו, ואילו הצדדים במקרה זה כפי שהעיד המשיב נהגו אחרת. הוכח, כי היה הסדר בין הצדדים לגבי דמי נסיעות. לפעמים המשיב היה מסיע את המערער ממעונו לעבודה או מהעבודה למעונו, לפעמים היה משלם בעבור מונית ולפעמים המערער דאג לעצמו. עדות זו נתקבלה על-ידי בית-הדין האזורי והיא גם מקובלת עלינו. בכך קבעו הצדדים תנאי בחוזה העבודה, לפיו במקום לשלם למערער בגין נסיעות לעבודה וממנה הסיע אותו המשיב או שילם בגין הסעתו במונית. אין מקום לשלם דמי נסיעה כאשר המעסיק מסיע את העובד בפועל.

אשר למקרים שהמערער נסע ממעונו למסעדה בתחבורה ציבורית, לא קיימת עדות באילו ימים נסע המערער כאמור או אם ביקש תשלום בגין הנסיעות הללו. המערער לא הוכיח את תביעתו החוזית בנושא זה. היה עליו לבקש את החזר התשלום באותו זמן ולא לחכות שנים ולתבוע באופן כללי ומבלי להצביע על ימים וסכומים.

9. דמי נסיעות: מכוח צו הרחבה

שר העבודה והרווחה הרחיב בצו את ה"הסכם הקיבוצי הכללי בעניין החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי". המערער תובע דמי נסיעות גם מכוח צו הרחבה זה. בעניין זה יצוין, כי דמי נסיעות ניתנים לפדיון (דב"ע נא/143 - 3 סלוצקי - י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ [8]).

אולם, במקרה שלפנינו גם צו ההרחבה אינו מחייב קבלת תביעת המערער. סעיף 6 לצו ההרחבה קובע, כי "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו". המערער אינו זכאי אפוא לדמי נסיעה בגין הנסיעות בהן הוסע לעבודה על-ידי המשיב או על חשבונו.

הנאמר בסעיף 8 לעיל לגבי היעדר הוכחת התביעה לפדיון דמי נסיעה יפה גם לגבי התביעה המבוססת על צו ההרחבה. המערער לא הוכיח את הימים בהם לא הוסע לעבודה, היינו - הימים בהם נסע על חשבונו לעבודה או ממנה, או את הסכומים המגיעים בגין ימים הללו.

לפיכך, אנו דוחים גם את הערעור בעניין דמי נסיעות.

דמי שירות

10. את תביעתו לחייב את המשיב לשלם למערער דמי שירות בסכום של 135,021 ש"ח (נכון ל-1985), נימק בא-כוחו של המערער בעילה הנובעת מההסדר הקיבוצי ומנוהג.
סעיף 30 להסדר הקיבוצי קובע, כדלקמן:

"30. דמי שירות - דמי השירות הם 10% ושייכים לעובדים באחוזים (מלצרים)".

המערער טען בבית-הדין האזורי (סעיף 6ג לכתב התביעה המתוקן), כי "[המשיב - ס' א'] לא שילם ל[מערער - ס' א'] דמי שירות במשך כל תקופת [עבודתו - ס' א']".

טענת המשיב הייתה, כי מדי יום נערך סיכום של דמי השירות שנתנו לקוחות אותו יום, והמשיב שילם במזומן למלצרים שעבדו באותו יום את אותו הסכום.

בית-הדין האזורי דחה את גירסת המערער וקבע, כדלקמן:

"...תקופה מסוימת נכללו דמי השירות בתפריט, ובתקופה אחרת הם לא נכללו:
אולם כך או כך, תמיד דמי השירות והתשר הועברו לתובע ולחברים המלצרים על ידי הנתבע והלקוחות, ומכיוון שלהערכתנו אותם תשלומים לא פחתו בשיעורים מ-10% ממחיר הארוחה - דין התביעה לעניין זה להידחות אף לגופא".

טעם נוסף של בית-הדין קמא לדחיית התביעה לדמי שירות היה, כי ההסכם הינו הסדר קיבוצי ותנאיו לא אומצו על-ידי הצדדים. אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית-הדין קמא בנושא זה, שכן קביעתו מעוגנת בחומר הראיות.

לאור כל האמור לעיל עולה, כי המערער לא הוכיח את תביעתו לדמי שירות, ואנו דוחים את הערעור בנושא זה.

11. אשר לעילה המבוססת על ההסדר הקיבוצי. בדב"ע תשן/122 - 3 פרנסיס - בן בסט [9], נקבע, כי אם ההסכם הוא הסכם קיבוצי אין תוקף לוויתור או נוהג שלא לשלם דמי שירות לעובדים. אולם, כפי שנקבע לעיל, ההסכם הוא הסדר קיבוצי, וניתן לשנות בהסכמה תנאיו של הסדר קיבוצי. התנהגותם של הצדדים משך שנים רבות, וללא מחאה מצד העובד, מוכיחה שהתשלומים שבוצעו בפועל היו התשלומים עליהם הוסכם שהמשיב ישלם למערער.

נוסף על כך, גם הוכחת נוהג בענף המסעדות, בתי ההארחה ובתי המלון לא הייתה עוזרת לתביעת המערער, שכן הצדדים היו רשאים לשנות בהתנהגותם את התנאים של נוהג, אם היה כזה.

זאת ועוד, מהראיות שהובאו לפני בית-הדין קמא בעניין נוהג עולה, כי לא היה נוהג בענף לגבי תשלום דמי שירות למלצרים. יש לציין את עדותו של מר שבתאי בחר (שאינו קרוב משפחה של המשיב). מר בחר עבד כמלצר במסעדת אנטריקוטי בתל-אביב בין השנים 1975 עד 1978. לאחר מכן, היה שותף בעסק זה, עד שנת 1982, כאשר פתח מסעדה משלו. עדותו של מר בחר לגבי הנהוג בעניין דמי השירות הייתה כדלקמן:

"חלק מן המסעדות מוסיפות את דמי השירות לחשבון. במקרים אלה, בסיומו של החשבון מופיעה התוספת בצורת דמי שירות בסך 10%. במקרה כזה דמי השירות (תשר) משולמים ישירות לבעל המסעדה והוא משלם אותן למלצרים, כאשר מסכום זה בעל המסעדה מנכה מסים והוצאות ורק את סכום הנטו משלם למלצר. במקרים בהם בעל המסעדה איננו מוסיף לחשבון את התשר (דמי שירות) - כתוב בסוף החשבון 'לא כולל תשר' (דמי שירות), ואז רוב הסועדים משאירים תשר בשיעור של כ-10% במזומן. סכום זה משולם ישירות למלצר".

(ראה גם: "דין וחשבון של הוועדה לבדיקת תנאי העבודה של מלצרים/יות בבתי קפה ומסעדות" [10], התמנתה על-ידי שר העבודה והרווחה ביום 9.4.1995, בראשותו של פרופ' אברהם פרידמן).

לאור כל האמור לעיל עולה, כי אין למערער עילה חוזית מכוח הסדר קיבוצי או נוהג לקבל דמי שירות, ובדין נדחתה התביעה לדמי שירות.

12. תיקון חישוב הסכום שנפסק לטובת המערער בגין שבתות וחגים

בא-כוח המערער צדק בטענתו, כי שכרו האחרון בתלוש השכר של המערער היה 263 ש"ח ולא 260 ש"ח. לפיכך, יש לתקן את חישוב הסכום המגיע למערער בגין עבודה
בשבתות ובחגים, ולהלן הסכום הנכון: X 263 13.54 = 3,561.02 לחלק לשניים = 1,780.51. סכום זה גבוה מהסכום של 1,760.20 שנפסק למערער על-ידי בית-הדין האזורי בגין עבודה בשבתות ובחגים ב-20.31 ש"ח וסכום זה מגיע למערער.

13. סוף דבר

דין הערעור להידחות, מהנימוקים שצוינו לעיל, פרט לתיקון הסכום שנפסק למערער בגין עבודה בשבתות ובחגים כאמור בסעיף 12 לעיל. למעט תיקון זה אין המשיב חייב למערער סכום מעבר למה שנפסק לו על-ידי בית-הדין האזורי.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בגין ערעור זה בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

בית-הדין מצר על כך, שהליך זה הסתיים לאחר תקופה ארוכה של התדיינות, ועל כך מובעת התנצלות בפני בעלי-הדין.

הנשיא בדימוס חתם על פסק-דין זה וסיים את חלקו בדיון ביום 14.10.1997, לפני תום התקופה שנקבעה בסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, החל על בתי-הדין לעבודה מכוח סעיף 8(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות נסיעות

  2. חישוב דמי נסיעות

  3. התיישנות דמי נסיעה

  4. הסכם קיבוצי נסיעות

  5. אי תשלום דמי נסיעות

  6. אי תשלום נסיעות לעובד

  7. התיישנות הוצאות נסיעה

  8. הסכם קיבוצי דמי נסיעות

  9. הסכם קיבוצי החזר נסיעות

  10. חובת המעביד לשלם נסיעות

  11. חובת המעסיק לשלם נסיעות

  12. הסכם קיבוצי הוצאות נסיעה

  13. הסכם קיבוצי נסיעות פרטיות

  14. התפטרות החזר הוצאות נסיעה

  15. התיישנות החזר הוצאות נסיעה

  16. אי קבלת השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה

  17. פיצויי פיטורים, החזר הוצאות נסיעה, ופיצוי בשל העדר הפרשות לקרן השתלמות

  18. זכאות להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון