איחור באספקת מוצרים


בפני תביעה ותביעה שכנגד לסעדים כספיים.

1. התובעים והנתבעים שכנגד (להלן ביחד – התובעים או הנתבעים שכנגד, לפי העניין) הינם אנשים פרטיים. הנתבעת והתובעת שכנגד, חברת שיש אלוני בע"מ, היא חברה העוסקת בייצור ושיווק של מוצרי חיפוי וכלים סניטריים (להלן – הנתבעת או התובעת שכנגד, לפי העניין).

2. במועדים הרלוונטיים להליך זה, התובעים עמדו בראש קבוצה, המונה 11 משפחות. הקבוצה התארגנה לצורך רכישת קרקע ברחוב ים המלח בירושלים, על מנת להקים עליה בניין מגורים. התובעים התקשרו כנציגי הקבוצה עם קבלנים וספקים שונים. בגדר זה נכרת ההסכם נשוא ההליך שבפניי (נספח א' לכתב התביעה, להלן - ההסכם). עניינו של ההסכם באספקת מוצרי חיפוי וכלים סניטריים לתובעים על ידי הנתבעת.

3. ההסכם נכרת במהלך שנת 2000. הוא מורכב משני חלקים. הראשון הוא הזמנה, אשר בה מפורטים המוצרים המוזמנים והמחיר שנקבע לכל יחידת מוצר. בהזמנה לא ננקבה הכמות המוזמנת מכל מוצר. החלק השני הוא תנאים כלליים (ראו לעניין זה החלטת כב' השופט סולברג מיום 2.5.05). התובעים הפקידו עם ביצוע ההזמנה סך של 200,000 ₪ על חשבון התמורה הכוללת בגין המוצרים שיוזמנו. הנתבעת מסרה להם באותו שלב ערבות בנקאית אוטונומית בגובה אותו סכום (להלן - הערבות).

4. התובעים טוענים בתביעה העיקרית כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיהם במספר מישורים עיקריים. (א) חיוב בתשלום כספים ביתר בעקבות שגיאות חוזרות ונשנות מצד הנתבעת בנקיבת ובגביית הסכומים המגיעים לה בגין המוצרים שספקה. (ב) אי מתן הנחה בשיעור של 7% על סחורה שהוזמנה ע"י התובעים, על אף היותם לקוחות בנק 'משכן' הזכאים להנחה זו. (ג) איחור באספקת מוצרים, אשר גרם לעיכוב בהשלמת הבניה ואיכלוס הבניין ע"י חברי הקבוצה.

5. יצויין כי בתביעה הועלתה על ידי התובעים גם טענה לפגמים בריצוף שסופק על ידי הנתבעת לחלק מהדירות. על פי החלטת כבוד' השופט נ' סולברג מיום 2.5.05 עניין זה הועבר לבוררות. משכך, הוא אינו עומד עוד לדיון במסגרת פסק דין זה.

6. בתביעה שכנגד טוענת אלוני כי התובעים מימשו את הערבות שלא כדין. אלוני תובעת כי סכום הערבות יושב לה. אלוני טוענת עוד לאובדן רווחים בגין אי רכישת מוצרי סניטציה על ידי התובעים כמובטח. לחילופין אלוני תובעת השבה של הנחה שניתנה לתובעים על יסוד מצג מצידם, בדבר כוונת רכישה כאמור.

7. אדון תחילה בטענות הצדדים ביחס לתביעה העיקרית. אחרי כן, אדון בטענות לעניין התביעה שכנגד.

התביעה העיקרית - חיוב התובעים בתשלומי יתר

8. לטענת התובעים, לכל אורך הדרך גבתה מהם הנתבעת תשלומי יתר בגין המוצרים שסיפקה, וזאת באופן שיטתי ומכוון. לראיה הציגו התובעים דוגמאות של תעודות זיכוי שהוציאה להם הנתבעת במהלך התקופה שבה נעשו הזמנות של סחורה. התובעים ביקשו ללמוד מתעודות אלה על כך שחוייבו במחירים שגויים וגבוהים. לטענת התובעים, כתוצאה מכך הצטברו בחשבונם אצל הנתבעת עד ליום 15.11.02 כספים ביתרת זכות בסך של 78,778 ₪.

9. ענייננו בתביעה כספית. הסעד המבוקש הוא השבה. לעניין זה רובץ על התובעים נטל לפרט כיצד חושב הסכום לו הם טוענים. בהקשר זה נפסק, כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה
שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (ע"א 7905/98Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397). אכן, נפסק כי

"במקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים ... אין בכך כדי להכשיל את התביעה, ודי לתובע שיביא את הנתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר"

(ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, לא פורסם, בפיסקה 22 לפסק הדין).

ברם, באותה פרשה נקבע, כי מקום בו כל הנתונים והמסמכים הדרושים לעניין מצויים בחזקתו של בעל דין, אין מקום להחיל את החריג האמור (שם, שם). מסקנה זו לא השתנתה נוכח העובדה שהיה מדובר שם בהוצאות שונות, אשר התפרסו על פני מספר שנים. בית המשפט נתן משקל בקביעתו זו גם לכך, שבאותה פרשה היה מדובר בהוצאות רבות, הנוגעות לעניינים מגוונים, ואשר הנסיבות האופפות אותן שנויות במחלוקת.

10. ההלכה שנפסקה בעניין Aerocon C.C יפה גם למקרה שבפניי. התובעים טוענים לנזק ממוני. עליהם להציג בצורה ברורה וסדורה את הנתונים אשר על יסודם הגיעו לסכום האמור. עליהם להציג תחשיב מסודר לעניין זה. עליהם לציין בגין איזה מוצרים חויבו ביתר, לטענתם. עליהם לפרט מה היה המחיר המוסכם של מוצרים אלה, לטענתם. עליהם לפרט מה היה הסכום ששילמו בפועל עבורם. עליהם לפרט באופן ברור את ההפרש הנטען בין הסכומים. עליהם לפרט את כמות הסחורה שנרכשה ועבורה שולם, על פי הטענה, ביתר.

11. האם עמדו התובעים בנטל זה? לביסוס טענותיהם, התובעים מפנים לאסופת זיכויים אשר צורפה לכתב התביעה (נספח ג'). מן הראיות עולה כי חלק מזיכויים אלה יסודו בטעויות כאלה או אחרות של הנתבעת. לגבי חלק אחר של הזיכויים נמסרו הסברים על ידי הנתבעת (ראו פיסקה 18 לתצהיר גבאי). ברם, גם אם היו שגיאות בחיובים, הן תוקנו באותם זיכויים, אשר ניתנו לתובעים בפועל (ראו סעיף 9(ג) לתצהירי התובעים; ראו גם סעיף 20 לתצהיר רות גבאי, עובדת הנתבעת (להלן – גבאי); כן ראו עדות מזרחי, פרוטוקול 2.10.05, עמוד 11 – 12). מעצם קיומם של הזיכויים לא עולה הנחה או חזקה, כי כל הסכומים שגבתה אלוני מן התובעים היו מופרזים. אין בהם כדי להרים את הנטל הרובץ על התובעים להוכחת הנזק הנטען בראש זה.

12. בכך לא מסתיים הדיון. הוצג בפניי מסמך מדצמבר 2001. מסמך זה צורף כנספח ז' לכתב התביעה. מסמך זה נרשם בידי אחד התובעים. הוא נחתם על ידי מר דני בן כוכב (להלן – בן כוכב), אשר היה במועדים הרלוונטיים נציג מוסמך של הנתבעת (ראו עדות גבאי, פרוטוקול 29.3.06, עמוד 11). התובעים ניהלו עם בן כוכב את המשא ומתן לגבי מחירי המוצרים לכל אורך תקופת ההתקשרות. גבאי טענה כי השמיעה בפניי בן כוכב הסתייגות לעניין תוכן המסמך. עם זאת, אישרה כי בן כוכב היה מוסמך לחתום על המסמך חרף הסתייגותה הנטענת (שם, בעמוד 12).

13. מן האמור לעיל עולה, כי הנתבעת מודה שבן כוכב הסכים לזיכוי בסכום נשוא נספח ז'. לטענת הנתבעת, נעשה הדבר תוך הצבת תנאי בדבר השבת הערבות. הנטל להוכיח את התנאי האמור רובץ בנסיבות העניין על הנתבעת. לעניין זה יש להעיר, כי הסייג האמור לא נכתב במסמך החתום על ידי בן כוכב. בנסיבות אלה, התבקש כי הנתבעת תביא את בן כוכב לעדות. הנתבעת לא עשתה כן. אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מד(1) 239 ,עמ' 245-246). עד נחשב רלבנטי "מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, לא פורסם, בפיסקה 53 לפסק הדין). ציפיה כזו קיימת ביחס להבאתו של בן כוכב להעיד מטעם הנתבעת בנקודה זו. באין עדות של בן כוכב, קמה ההנחה כי אם היה מעיד לא היתה עדותו פועלת לטובת הנתבעת.

14. יש להוסיף, כי תרשומת שערכה גבאי וצורפה כנספח ט' לתצהירה תומכת במתן משקל לנספח ז' לכתב התביעה. על פי חישוביה של גבאי, היה חשבונם של התובעים ביתרת זכות של 44,434 ש"ח ₪. סכום זה קרוב לסכום שאושר בחתימת בן כוכב על גבי נספח ז' לכתב התביעה. בהקשר זה בולט מחדל אחר של הנתבעת, אשר לא הציגה את כרטיס הנהלת החשבונות של התובעים אצלה, ולא הראתה כי תוצאת ההתחשבנות בין הצדדים צריכה להיות שונה מזו שאישר בן כוכב בחתימתו.

15. התוצאה היא, כי טענות התובעים בנקודה זו הוכחו באופן חלקי. הוכחה חבות של הנתבעת לתובעים, בסך של 45,219 ₪, במחירי דצמבר 2001. אדון עתה בטענות בדבר עיכוב באיכלוסן של דירות עקב איחורים נטענים של הנתבעת באספקת מוצרים.

התביעה העיקרית - עיכוב באכלוס דירות עקב איחורים באספקת מוצרים

16. התובעים טוענים כי הנתבעת איחרה באספקת מוצרים, וכי נגרמו להם נזקים בשל איחורים אלה. המדובר, על פי הטענה, באיחור של 13 חודשים, המתייחס ל – 3 דירות בבניין. הסעד המבוקש הוא פיצוי כספי בגין הפסד של דמי שכירות לגבי אותן דירות. התובעים מעריכים נזק זה בסך של 1500$ לחודש לכל דירה. בסך הכל, נתבע בגין עניין זה
סך של 274,950 ₪.

17. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן - חוק התרופות) קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". אבחן עתה, האם הוכחה הפרה של הנתבעת, והאם הוכח כי בעקבות ההפרה הנטענת נגרם לתובעים נזק, העומד באמות המידה שנקבעו בסעיף 10 האמור.

18. טענה של איחור בהספקה הינה, במהותה, טענה להפרת החוזה. טענה זו מחייבת ביסוס של שלושה נדבכים עיקריים. ראשית, יש להראות מהו מועד האספקה שנקבע בחוזה. שנית, יש להראות מה היה מועד האספקה בפועל. שלישית, יש להראות כי בין השנים קיים פער, העולה כדי הפרה של החוזה. בחינת החומר שבפניי מעלה חסרים בולטים הן בטיעון והן בהנחת הראיות לביסוסו. לנוכח קשיים אלה, אני קובע כי טענות התובעים לעניין זה לא הוכחו.

19. ראשית, אין בפניי טיעון ותשתית ראייתית סדורים מצד התובעים בשאלה מהו מועד האספקה שהוסכם, מהו מועד האספקה בפועל, וכתוצאה מכך מהו האיחור הנגזר. אפרט.

(א) התיזה העולה לעניין זה בכתב התביעה סתומה ומעורפלת. בכתב התביעה אין גירסה ברורה לעניין זה. אין טענה מה היה המועד המוסכם. אין טענה מה היה מועד האספקה בפועל.

(ב) כתב התביעה מפנה לעניין זה לנספח ה' שלו. המדובר במסמך הנושא תאריך 24.12.01. במסמך נטען לעיכוב באספקת חיפוי מדרגות לשלוש דירות. גם במכתב זה אין טענה ברורה על מועד הספקה שנקבע. כל שנטען בו הוא כי ההזמנה הרלוונטית בוצעה מספר חודשים לפני שליחת המכתב. גם ממכתב זה לא ניתן לחלץ מה היה מועד ההספקה המוסכם, ומה היה מועד האספקה בפועל.

(ג) התמונה אינה משתנה גם נוכח תצהירי התובעים. סעיף 12 לתצהירים עוסק בטענות התובעים לאיחור בהספקת מוצרים. אין בסעיף זה טענה מהו המועד המוסכם להספקת המוצרים. אין בו טענה מתי סופקו המוצרים בפועל. אין הוא מניח תשתית מינימלית, הנדרשת לביסוס טיעוני התובעים בנקודה זו.

(ד) ניתן להבין את האמור בסעיף זה כטוען כי יש למנות את תקופת האיחור ממועד בחירת החומרים בסניף חיפה של הנתבעת. בחירת החומרים היתה בחודש אוגוסט 2001. יוצא, כי על פי גירסה זו האיחור הנטען הוא בתקופה של 13 חודשים שבין אוגוסט 2001 ובין ספטמבר 2002. בכל מקרה, התובעים לא הסבירו מדוע יש למנות את האיחור הנטען ממועד בחירת החומרים. הטענה לעניין זה שבתצהיר היא סתומה ובלתי ברורה. אוסיף, כי אין בפניי ראיות התומכות בטענה, כי מועד האספקה המוסכם היה אוגוסט 2001, או כי מועד האספקה בפועל היה ספטמבר 2001.

(ה) מטענות שהעלו התובעים בהליך אחר עולה כי הטענה היא לאיחור שתחילתו באוקטובר 2001 וסופו בדצמבר 2002 (ראו עדות עובד מזרחי (התובע 2) בבש"א 9385/02, מוצג נ/11, בעמוד 10 שורות 1 – 4; ראו גם המכתב נ/10 מיום 15.11.02, אשר אליו התייחס מזרחי בעדותו נ/11; ראו גם עדות מזרחי בהליך שבפניי פרוטוקול 2.10.05 עמוד 11 שורה 5). ברם, אין בפניי ראיות המלמדות כי היתה הסכמה על מועד אספקה שהוא אוקטובר 2001, או כי מועד האספקה בפועל היה דצמבר 2002.

(ו) מסיכומי התשובה של התובעים עולה טיעון נוסף. עתה טוענים התובעים כי מועד האספקה המוסכם היה מאי 2001 ומועד האספקה בפועל היה יולי 2002 (ראו סעיף 3 לסיכומי התשובה).

20. יש להעיר, כי התמונה בעדויות מטעם התובעים אינה טובה יותר. כך, העד מזרחי נשאל בחקירתו מתי, לגישתו, התחיל העיכוב. תשובתו היתה כי "כרגע בשניה זו אינני זוכר את התאריך" (פרוטוקול 2.10.05, עמוד 8). לשאלה "מתי היתה ההזמנה" השיב מר מזרחי כי "מתי שהיא היתה... כל הזמנה היתה במועד אחר... אני לא יודע בדיוק את התאריכים... אני לא זוכר..." (פרוטוקול 2.10.05 בעמוד 8, 11). מעניין כי מזרחי העיד בהליך קודם בין הצדדים לעניין זה כי ... יש מסמך מפורט. יש תאריך של ההזמנה של המדרגות... לי יש מסמך מפורט" (ראו נ/11, בעמוד 9, שורה 34). כל מסמך מפורט כאמור לא הוצג.

21. מתיאור זה עולה קושי רב. התובעים מתקשים עד מאד, מתחילת ההליך, לנקוב במועד ברור לגביו הוסכם על אספקת הסחורה. הם מתקשים לנקוב גם במועד האספקה בפועל. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי הוכח על ידי התובעים מועד אספקה מוסכם, אשר הופר על ידי הנתבעת.

22. שנית, מתצהיר גבאי מטעם הנתבעת עולה, כי השיש הוזמן בחודש דצמבר 2001, לאחר שהושלמו המדידות הנדרשות (סעיף 41 לתצהיר). גבאי הצהירה כי השיש סופק במועדים שונים בחודש ינואר 2002 (שם, סעיפים 42 – 43; טענה זו מגובה בתעודות המשלוח שצורפו כנספח יד לתצהיר גבאי). גבאי הוסיפה כי בהמשך לכך נעשתה הזמנה של פנלים במאי 2002, ואלה סופקו כעבור 3 שבועות (סעיף 44 ונספחים טו – טז לתצהיר האמור). גירסה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית. היא נתמכת בתעודות המשלוח אשר צורפו כנספח. אין במועדי האספקה האמורים כדי להעיד על איחור כלשהו מצד הנתבעת. כך או כך, בהתחשב בפער הזמנים בין מועד ההזמנה ובין מועד האספקה, לא אוכל לקבוע כי הפריטים האמורים לא סופקו תוך זמן סביר, כנדרש. גם על רקע זה, אני קובע כי לא הוכח כי הנתבעת
הפרה הסכמה חוזית כלשהי בינה ובין התובעים לעניין מועד האספקה.


23. שלישית, מן הראיות שבפניי עולה כי תהליך ההזמנה של חומרי הריצוף הנדונים החל בחתימה על טופס הזמנה סטנדרטי. בהמשך לכך, נעשו מיון של הלוחות המשמשים לריצוף, מדידה של הכמות הנדרשת לפי תנאי המקום לו יועדו ועריכת תוכניות לביצוע עבודות התקנתן (ראו סעיף 36 לתצהיר גבאי). רק בהמשך לכך ניתן לעשות הזמנה מדוייקת ומפורטת של המוצר (שם, שם). מדובר בתהליך, אשר דרש שיתוף פעולה של הלקוח לכל אורכו.

24. (א) על רקע זה מעניין להתבונן במכתבים שנשלחו לנתבעת מטעם התובעים בזמן אמת. במכתב שצורף כנספח י"ב לתצהירה של הגב' גבאי, הנושא תאריך 2.1.02, טען התובע 1 כי תכניות הביצוע הרלוונטיות נמסרו לנתבעת על ידי התובעים לפני כארבעה חודשים. היינו, המדובר בטענה לפיה נמסרו תוכניות ביצוע בספטמבר 2001.

(ב) לעומת זאת, ממכתב נוסף שצורף כנספח כאמור, מיום 23.4.02, עולה כי התובע 1 טוען כי תוכניות הביצוע נמסרו לנתבעת "לפני 4 חודשים", כלומר בדצמבר 2001 - ינואר 2002. שינוי הגירסאות תוך חודשים ספורים מעלה קושי נוסף בקבלת טיעוני התובעים בנקודה זו. לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשינוי האמור. בכל מקרה, עולה מן הדברים כי לפני דצמבר 2001, עת נמסרו התכניות מטעם התובעים לידי הנתבעת, לא ניתן לדבר על תחילת מירוץ המועדים להספקת החיפוי1. בתוך כך, יש במכתב מיום 23.4.02 כדי לספק תמיכה נוספת לגירסתה של גבאי (ראו לעיל בפיסקה 22). בכל מקרה, הדברים שבמכתב זה עומדים בסתירה מוחלטת לתיזה (העדכנית) אותה ניסו התובעים לקדם בסיכומי התשובה, ולפיה מועד האספקה המוסכם היה ביוני 2001.

25. רביעית, גם מן המסמכים אליהם מפנים התובעים בסיכומי התשובה שלהם לא ניתן לחלץ את מועד האספקה המוסכם לשיטתם. לטענת התובעים ההזמנות היו מן התאריכים 4.8.00, 25.10.01 ו 24.11.00. לעניין זה מפנים התובעים לנספח ט"ו לתצהירים מטעם הנתבעת. נספח ט"ו האמור אינו ההזמנה הנטענת, כי אם הזמנה אחרת, בה מאוזכרת הזמנת שיש. לא ניתן ללמוד מנספח זה, כי הזמנת השיש למדרגות אכן נעשתה במועד הנטען. בכל מקרה, לא ניתן ללמוד מנספח זה דבר על המועד המוסכם לאספקת השיש. אף לא ניתן ללמוד ממנו על הפרה של מועד זה. בכל מקרה, קל לראות כי המועדים האמורים אינם תואמים את התיזה הנוכחית שמעלים התובעים, ולפיה תקופת האיחור היא בין מאי 2001 ובין יולי 2002.

26. התובעים מפנים למסמכים שונים המעידים על הטיפול בהזמנת השיש. כך, הם מפנים למסמך אשר צורף כנספח ו' (עמוד 94) לתצהיריהם, מיום 26.7.01, ואשר ממנו עולה כי השיש צפוי להגיע מאלכסנדריה. הם מפנים לעמוד 95 לנספח האמור, בו נקבע מיון של השיש ליום 14.8.01. הם מפנים גם להודעה מיום 23.8.01 של הנתבעת, נספח יג לתצהירי הנתבעת, ובו נזכרת מדידה לצורך זה. הם גם מפנים למזכר פנימי של הנתבעת מיום 30.10.01, חלק מנספח ו', אשר נזכרת בו בעייה של ביצוע מדידות. ברם, אין בכל אלה כדי להעיד על מועד אספקה שסוכם. ממילא, אין בכל אלה כדי לאפשר לקבוע כי נפל איחור בהספקה.

27. התובעים טוענים גם, כי ממכתב של הנתבעת מיום 17.2.02, המהווה חלק מנספח ו' לתצהיריהם, עולה כי העבודה טרם הסתיימה וכי יש להחליף חלק מהמדרגות. כל שעולה ממכתב זה הוא כי קיימים פריטים מסויימים שלגביהם הסכימה הנתבעת לבצע התאמות. מן המכתב עולה נכונות לבצע את ההתאמות האמורות באופן מיידי. בהתחשב במועד הגשת התוכניות לנתבעת על ידי התובעים – דצמבר 2001 – לא ניתן לראות במכתב האמור מיום 27.2.02 כראייה לאיחור כלשהו של הנתבעת באספקה, כנטען. בהקשר זה יש לציין כי מזרחי עצמו העיד כי לשיטתו יש לבצע את האספקה תוך 60 ימים (ראו נ/11 עמוד 8 שורה 19). על פי העובדות עליהן עמדתי, לא הוכח איחור כלשהו על פי אמת מידה זו. בתוך כך, במסמך האמור גם אין כדי לתמוך בטענה בדבר איחור בין מאי 2001 ובין יולי 2002.

28. התובעים מבקשים להיסמך בטיעוניהם בדבר מועד האספקה שנקבע על סעיף שנמחק בהזמנה המקורית שנעשתה (עמוד 28 לנספח א' לתצהירי התובעים). המדובר בסעיף שנמחק על ידי התובעים עצמם, לטענתם. במצב זה, לא ברור כיצד ניתן לסמוך על סעיף זה על מנת לבסס את מועד האספקה המוסכם.

29. יוצא, כי לא הוכחה על ידי התובעים הפרה של ההסכם לעניין מועד האספקה של המוצרים האמורים.

30. למעלה מן הצורך אציין, כי אפילו הייתי קובע כי הוכחה הפרה כלשהי של הנתבעת, הרי שמן הראיות שבפניי עולה ספק רב בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת ובין העיכוב באיכלוס הדירות. לעניין זה נפסק, כי "נטל הראיה הרובץ על מי שתובע פיצויים בגין הפרת חוזה אינו מתמצה בהוכחת ההפרה, אלא משתרע גם על קיומו של הנזק הנתבע על ידו ואשר 'נגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה'" (דברי כבוד השופטת בן פורת בע"א 368/77 זיקית נ' סריגי אלדיט, פ"ד לב(3) 487, 503; ראו גם ע"א 571/80 רחמים נ' טביק, פ"ד לז(2) 77, 80). כאמור, קיים ספק ניכר האם עמדו התובעים בנטל זה.

31. ראשית, מתברר כי היה עיכוב בסיום ביצוע עבודות הפיתוח בבניין ע"י חברת אור ים בע"מ. חברה זו היתה בעלת היתר הבנייה במקום. תובעים 2 – 3 טענו בהליך אחר בבית משפט זה (ת.א. 2326/03) כי עיכוב זה הוא שגרם לעיכוב בקבלת החזקה בדירה (ראו סעיף 22 לתצהיריהם של חביב (מסומן נ/25) ושל מזרחי (מסומן נ/4) במסגרת ההליך האמור). דברים אלה הם בבחינת הודאת חוץ של בעל דין (ראה ע"א 724/70 חמדן נ' יוסף, פ"ד כה(2) 788).

32. התובעים טוענים כי גורם זה פעל במקביל לעיכובים באספקת מוצרים על ידי הנתבעת. במונחים של סיבתיות,



1 כאן המקום להעיר, כי ממזכר של התובעת מיום 30.10.01, אשר צורף כחלק מנספח ו' לכתב התביעה, עולים קשיים חמורים בביצוע המדידות במקום, בשל האופן בו נבנה גרם המדרגות. יש במזכר זה כדי לספק תמיכה נוספת לטענה, שעד לדצמבר 2001 לא היו מוכנות התכניות, אשר בהעדרן אי אפשר היה להזמין את המדרגות הנדונות. כאן המקום להעיר, כי התובעים אינם מעלים בכתב התביעה או בתצהירים מטעמם טענות לגבי הרכבה או מדידות. במצב זה, אין בכוונתי לדון בעניינים אלה.

= 5 =

הטענה היא לגורמים מצטברים, אשר כל אחד מהם היה בו די על מנת לגרום לתוצאה. מבחינה משפטית, טענה זו היא אפשרית. עם זאת, בנסיבות העניין הטענה מעוררת קושי. מתברר, כי בשני ההליכים נטען לאיחור זהה בהיקפו – 13 חודשים. קשה לקבל את הטענה, כי המדובר בצירוף מקרים. זאת ועוד. מזרחי ניסה לגמד את טענות התובעים בהליך האחר, וטען כי באותו הליך מדובר בעיכוב של "משהו קטן מאוד" (פרוטוקול 20.10.05 בעמוד 6). עדות זו עומדת בסתירה חזיתית לטענתו בתצהיר נ/4, שהוגש במסגרת אותו הליך, בדבר איחור של 13 חודשים באכלוס הדירות. יש בסתירה זו כדי להצביע על חוסר אמינות בסיסי, המטיל צל על טענת העיכוב בהספקת המוצרים על ידי הנתבעת והקשר בינה ובין מועד האיכלוס בפועל של הדירות.

33. יש להעיר, כי כלפי אור ים נטען לאיחור של 13 חודשים שתחילתו באוגוסט 2001 וסופו בספטמבר 2002 (סעיפים 22 לתצהירי התובעים בהליך נגד אור ים, נ/4 ונ/25 בהליך שבפניי). לפחות אחת מהגירסאות שבפניי היא לעיכוב בשל אי הספקה במועד על ידי הנתבעת מחודש אוקטובר 2001 – נובמבר 2002 (ראו מוצג נ/10; ראו גם פרוטוקול 2.10.05, עמוד 11 למעלה, שם טוען מזרחי כי ההזמנה נעשתה "אולי" קצת לפני נובמבר 2001). מכך עולה, כי קיימת חפיפה כמעט מוחלטת בין שתי התקופות הנטענות, עם פער של כחודשיים. מעניין לציין, כי כאשר נשאל מזרחי על חפיפה זו, נקלע גם כאן לקושי רב, וטען כי "העיכובים שגרמו לא חופפים לאותם זמנים". גם כאשר הוצג למזרחי כי קיימת חפיפה חלקית בין המועדים, השיב תשובה מתחמקת, במלים "וואלה לא יודע" (פרוטוקול 2.10.05, עמוד 9). קשה לקבל תשובות אלה כמענה רציני מצד מי שהיה מעורב באופן אינטנסיבי בכל הקשור בבניית המבנה ברחוב ים המלח, ובהליכים הקשורים לכך.

34. (א) שנית, מן האמור בכתב ערר שהגישו התובעים עצמם (נ/21, בפיסקה 6) עולה כי בשל אי התאמות שונות בין הבניין והיתרי הבנייה נדרשה תכנית שינויים להתאמת ההיתר לבנייה שבוצעה בפועל. היתר כאמור אושר על ידי רשות התיכנון ביום 25.11.02. יש ממש בטענות הנתבעת, כי לפחות עד למועד זה לא ניתן היה לאכלס את הבניין, בשל אי ההתאמות האמורות. אכן, מעניין להעיר כי המבנה אוכלס ביום 28.11.02, סמוך מאד לקבלת ההיתר האמור (ראו דברי מזרחי, פרוטוקול 23.1.06, עמוד 13; ראו גם סעיף 22 לתצהירי התובעים נ/4 ונ/25). יש בכך כדי ללמד על אפשרות סבירה, כי העיכוב באיכלוס קשור לקשיים מול רשויות התיכנון, ולא לטענות שהועלו כלפי הנתבעת. אכן, מזרחי עצמו הודה, כי אין קשר בין העיכוב הנטען באספקת הריצוף ובין קבלת טופס 4, המתיר איכלוס של המבנה (ראו פרוטוקול 2.10.05 בעמוד 4).

(ב) אגב, גם לעניין זה עלה קושי בתשובותיו של מזרחי. הלה התכחש לקשיים מול רשויות התכנון וביקש לגמדם (שם, שם). זאת, אף כי בחומר שבפניי נמצא תיעוד נרחב של הליכים שננקטו אל מול רשויות התכנון, בקשר למחלוקות בינן ובין התובעים (ראו בין היתר מוצגים נ/3, נ/21, נ/22, ת/1, ת/2, ת/3).

35. כאן המקום להתייחס לטענת הנתבעת, כי לבניין ניתן טופס 4 המתיר איכלוס רק בשנת 2005. על פי הטענה, כלל לא ניתן היה לאכלס את המבנה כדין במועדים הנטענים על ידי התובעים, וממילא לא ניתן לדבר על נזק שנגרם להם בשל העיכוב הנטען מצד הנתבעת. ברם, אין העניין כה פשוט. מת/1, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 17.12.03, עולה כי בפועל היה המבנה מחובר לחשמל, מים וטלפון זמן רב לפני קבלת טופס 4. על פי החלטת בית המשפט מאותו יום, נותר המצב האמור, בכפוף לעניינים שונים העולים מהסדר בין הצדדים שם, על כנו. לא אוכל לקבוע, על רקע זה, כי איכלוסו של המבנה בטרם ניתן לו טופס 4 נוטה להשמיט את הבסיס לתביעה בראש נזק זה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח ההחלטה בת/3 אשר הורתה, בסופו של דבר, ליתן לתובעים טופס 4.

36. שלישית, לא הוכח כי אי ריצופן של המדרגות בשלוש הדירות מנע בפועל את איכלוסן. לא הונחה תשתית ממשית בדבר מצב הדירות באותה עת. אכן, לטענת התובעים עצמם איכלסו את המבנה אף כי תשתיות סביבתיות רבות טרם היו קיימות (ראו לעניין זה עדות מזרחי, פרוטוקול 2.10.05 בעמוד 6). האם לא ניתן היה להשתמש באופן מעשי בדירות כאשר המדרגות בהן לא מרוצפות? אין בפניי בדל ראייה המלמד על כך. לא הוצגו תצלומים של הדירות באותו שלב. לא ניתן היה ללמוד כי השימוש במדרגות, במצבן האמור, היה בלתי בטוח או בלתי מעשי. אכן, קשה להאמין, כי התובעים, אשר נכנסו לגור בבניין שאין בו, לטענתם, חיבור לתקשורת או כביש, יימנעו מכניסה לגור בו אך בשל העדר ריצוף במדרגות בתוך הדירה.

37. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי אף הנזק שנגרם לתובעים, לטענתם, בראש נזק זה, לא הוכח כנדרש. עניינו של נזק נטען זה בהפסד דמי שכירות בגין הדירות שבנו בתקופת האיחור הנטענת. הדירות הנדונות נועדו למגורים, ולא נועדו להשכרה (ראה עדות מזרחי, פרוטוקול 2.10.05, עמוד 11, שורות 6-9). לפיכך, על מנת להוכיח נזק בשל העיכוב באיכלוס הדירה, על התובעים להראות כי נשאו בעלות כלשהי בשל העיכוב האמור. בדרך כלל, המדובר בהוכחה כי שילמו שכר דירה לצורך מגוריהם בתקופת האיחור. כך נפסק באופן מפורש בע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 588, שם דחה בית המשפט טענה כי יש לפסוק פיצוי בשיעור שכר הדירה בגין הדירה שמסירתה התעכבה, בנסיבות דומות.

38. התובעים מבקשים למלא חסר ראייתי זה בסיכומי התשובה מטעמם. הם מפנים בסיכומי התשובה לתצהירים שהגישו בהליך אחר (נ/4, עמוד 5, קטע שלישי; נ/25 בהליך שבפניי בסעיף 11 עמוד 5 קטע רביעי). בתצהירים האמורים מופיעות טענות על שכר דירה בו נשאו התובעים לטענתם. ברם, לא ניתן לקבל ניסיון זה. ראשית, מן הבחינה הראייתית התצהירים האמורים לוקים בחסר. אין הם מפנים למסמכים מזמן אמת המעידים על שכר הדירה ששולם על פי הטענה. מסמכים כאלה לא צורפו בהליך שבפניי. גם לא ברור לגמרי באיזו תקופה מדובר. שנית, יש ממש בטענת הנתבעת כי המדובר בשינוי חזית. אין התובעים יכולים להעלות לראשונה את טענתם לסעד בשלב זה של
ההליך. אכן, על התובעים היה להניח תשתית ברורה לעניין זה בתצהירים בהליך שבפניי, ובדרך זו לאפשר חקירה ממצה מצד הנתבעים בעניין זה. באין תשתית כאמור, לא ניתן לפסוק סעד כלשהו על יסוד נתונים שנטענו בהליך אחר.


39. התוצאה של מכלול שיקולים אלה היא, כי התביעה בראש נזק זה נדחית.

התביעה העיקרית - הנחות בנק משכן

40. התובעים טענו, כי היו זכאים ביחסיהם עם הנתבעת להנחה בשיעור של 7% ממחיר המוצרים שהזמינו. לטענתם, הזכות להנחה זו נובעת מהיותם לקוחות בנק משכן, ועל פי הסדר שבין הבנק ובין הנתבעת. עוד טענו התובעים, כי הנחה זו היוותה אחד השיקולים להתקשרות עם אלוני דווקא לאספקת מוצרי חיפוי וסניטציה (ראו עדות חביב, פרוטוקול 2.10.05, עמוד 17, שורות 16-17).

41. (א) הוצגו בפניי כרטיסי בנק משכן לשנת 2000 ולשנת 2001. הכרטיסים שהוצגו הם על שם חביב יוסף (התובע 3) וקלרה. הכרטיסים מעניקים הנחות, כמפורט בהם, אצל עסקים שונים. בכרטיס משנת 2000 הנתבעת כלל לא מופיעה כאחד מן העסקים המעניקים הנחות.

(ב) הנתבעת מופיעה בכרטיס של שנת 2001. על פי הכרטיס, ההנחה הניתנת למחזיק הכרטיס היא בשיעור של 7%, על המחיר שנקבע במשא ומתן עם הנתבעת. מן החומר עולה, כי תוקפו של הכרטיס אינו מתחילת שנת 2001. נספח ב' לכתב התביעה, אשר מהווה את ההתקשרות בין הנתבעת ובין בנק משכן אשר בעקבותיה הוחל הסדר ההנחה על פי הכרטיס על הנתבעת, נחתם על ידי הנתבעת ביום 19.2.2001. בטרם מועד זה לא ניתן היה, בשום מקרה, לקבל את ההנחה. לא ברור מתי נחתם המסמך על ידי הבנק. בכל מקרה, עולה מן הראיות כי רק באפריל 2001 נשלחו הכרטיסים ללקוחות (ראו פיסקה 28 לתצהיר גבאי, וכן נספח י' לתצהיר האמור). יצויין, כי הן לגבי שנת 2000, והן לגבי שנת 2001, לא הוצגו כרטיסים של חברים אחרים בקבוצה.

42. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפניי הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענות התובעים בנקודה זו. אבהיר את עיקרי השיקולים ביסוד מסקנה זו.

43. (א) ראשית, ההתקשרות בין הנתבעת לבין התובעים נעשתה באמצע שנת 2000 (ראו לעניין זה בנספח א' לתצהירי התובעים, הוא ההסכם בין התובעים ובין הנתבעת). כמוסבר לעיל, באותו מועד הסדר ההנחות בין התובעת ובין בנק משכן לא היה בתוקף (ראו גם סעיף 28 לתצהירה של הגב' גבאי וסעיף 14 לתצהירו של מר עוזר). בהסכם בין הצדדים נקבעו מחירי המוצרים שהנתבעת התחייבה לספק לתובעים. אין בתקנון כרטיס בנק משכן או בבקשת ההשתתפות של הנתבעת בכרטיס האמור (נספח ב' לכתב התביעה) קביעה כי ההנחות מכוח כרטיס זה יכולות לשנות את תנאי ההתקשרות של הסכם אשר נכרת בעת שכרטיס בנק משכן לא היה כלל בתוקף. אכן, הסדר ההנחה נשוא הכרטיס, אשר נקבע בתקנון ובבקשת ההשתתפות, הינו הסדר מהותי. הוא משפיע במישרין על מחירי העיסקה. באין הוראה לסתור, ההנחה היא כי תחולתו של הסדר מסוג זה היא תחולה פרוספקטיבית. מכאן, כי אין בכרטיס, אשר הונפק ונמסר ללקוחות באפריל 2001 או בסמוך לכך, כדי להשליך על מחירי ההתקשרות בין הצדדים, אשר נקבעו קרוב לשנה לפני כן.

(ב) אכן, הצדדים קיבעו, בהסכם המסגרת משנת 2000, את מחירי המוצרים. בכך היקצו הצדדים את הסיכונים והסיכויים הנוגעים למחירי המוצרים. כל צד "קנה" את הסיכון כי יחולו, בתקופה הרלוונטית, שינויים במחירי המוצרים. הנתבעת הגנה על עצמה מפני הסיכון של ירידה במחירי המוצרים, מכל סיבה שהיא. באופן דומה, התובעים הגנו על עצמם מפני הסיכון של עליה חדה במחירי המוצרים. אני סבור, כי עמדת התובעים, המבקשת להפחית בדיעבד במחיר 7% בגין הנחת בנק משכן, לאחר שהמחירים נקבעו, משבשת את הקצאת הסיכונים בין הצדדים2. באין ראיה על הסכמה מפורשת בין הצדדים למתן ההנחה הנוספת, לאחר שמחירי העיסקה נקבעו זמן רב בטרם מתן אותה הנחה, אני קובע כי אין לכך מקום.

44. (א) התובעים טענו לעניין זה כי יש לראות בכל הזמנה נקודתית של דיירים, המאוחרת להזמנה המרוכזת הראשונה, כהזמנה עצמאית המעניקה בתורה הנחה נוספת על כל הנחה שניתנה במסגרת הסכם הבסיס. על פי טענה זו, לגבי ההזמנות שבוצעו בשנת 2001, לאחר הנפקת הכרטיס המתייחס לשנה זו, יש ליתן לתובעים את ההנחה הנדונה.

(ב) אני דוחה טענה זו. לדעתי, טענה זו מנתקת, באופן מלאכותי, בין עיסקת היסוד ובין ההזמנות שנעשו במסגרתה. אכן, מתכונת ההתקשרות היתה דו שלבית. בשלב הראשון, נוצרה המסגרת, אשר נוצקה ביוני 2000, ובה נקבעו מחירי הפריטים השונים. בשלב השני, מומשה ההתקשרות, על ידי הזמנות של הפריטים אשר נקבעו בהסכם המסגרת. הזמנות אלה נתנו מימד כמותי להסכמות שבהסכם המסגרת. עם זאת, הן אינן עומדות לעצמן. הן יונקות את חיותן מהסכם המסגרת, הן לעניין מחירי כל מוצר ומוצר, והן לעניין התנאים הכלליים שנקבעו. אכן, המדובר בהתקשרות אחת, ובעיסקה אחת. העובדה שביצוע העיסקה פוצל למשלוחים שונים ולהזמנות שונות במהלך תקופת הבנייה אינה גורעת מעובדה זו (למסקנה דומה בנסיבות דומות ראו ע"א 82/81 דו עץ בע"מ נ' וייסנברג לז(2) 355, בפיסקה 5 לפסק הדין).



2 לא נעלם מעיני, כי הזכות להנחת בנק משכן היא על המחיר המושג עם הנתבעת במשא ומתן. כאשר הנתבעת נכנסה להתקשרות, בתקופה בה הנחות אלה היו בתוקף, היתה מודעת לקיומו של סיכון זה (מבחינתה). לעומת זאת, בתקופת ההתקשרות עם התובעים, בשנת 2000, לא היתה הנתבעת יכולה להיות מודעת לקיומו של הסיכון האמור. בשל כך, חרף העובדה שמתן ההנחה הוא על המחיר שנקבע במשא ומתן, בנסיבות העניין שבפניי קביעה כי התובעים זכאים להנחה פירושה שיבוש של הקצאת הסיכונים, כפי שהיתה בעת כריתת ההסכם הבסיסי בין הצדדים.

= 7 =



(ג) לא נעלם מעיני, כי תמיכה לכאורית בטיעון התובעים ניתן למצוא מנספח ב' לכתב התביעה. המסמך העיקרי בנספח זה הוא בקשה של הנתבעת להצטרף למבצע של בנק משכן. ממסמך זה עולה כי ההנחה ניתנת בכל "קניה או הזמנת שירות מהחברה" (סעיף 1(א) להסכם). ראו גם סעיף 5 לתקנות השימוש בכרטיס, המצוי בנספח ב' האמור. יש ממש בטענה העקרונית של התובעים, כי ניתן לראות בהסכם שבין הנתבעת ובין בנק משכן משום הסכם לטובת צד ג', הם בעלי הכרטיסים. ברם, אין התקנון או בקשת ההצטרפות עוסקים במצב, כגון זה שבפניי, שבו עיסקת היסוד נכרתה בטרם קבלת הכרטיס. בשל כך לא ניתן ללמוד מבקשת ההצטרפות, או מן התקנון, על הפיתרון הראוי למצב שבפניי.

45. כאן המקום לעמוד על שיקול חשוב נוסף. ההסכם בין הצדדים הינו הסכם עסקי. הלכה היא, כי יש לפרש את הסכמים עסקיים על פי תכליתם הכלכלית (ע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס. בע"מ מז(3) 212, בעמוד 217). יש לפרש הסכמים כאלה באופן התואם את ראייתם של הצדדים לו כאנשים סבירים, שהם צד להתקשרות מסחרית (ראו ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, נז(2) 145, 154). ברוח דומה נפסק כי בפירושו של הסכם בנושא עסקי, יש ליתן את הדעת ל"שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, בעמוד 819).

46. (א) כיצד מתורגמים הדברים למקרה שבפניי? התובעים זכו, במסגרת ההסכם עם הנתבעת, להנחות מפליגות, בשיעור של כ – 50%. הנחות אלה ניתנו נוכח הקנייה המרוכזת של כמות גדולה של מוצרים. מבחינה זו, יש ממש בטענת הנתבעת, כי ההתייחסות להזמנת התובעים היתה כאל הזמנה הנעשית על ידי קבלן, הגם שהתובעים אינם קבלנים בעיסוקם או במקצועם (ראו סעיף 7 לתצהיר גבאי). הנחות אלה הן חריגות על פניהן. הוספת הנחה של 7% להנחות אלה חותרת תחת התכלית הכלכלית הסבירה של העיסקה, בנסיבות העניין.

(ב) בהקשר זה, לא נסתרה עדותו של עוזר, מנהל מכירות אצל הנתבעת, כי הנחת הבנק ניתנה ללקוחות פרטיים שאינם מגיעים אל הנתבעת דרך קבלן (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 29.3.06, שורות 28-29). לעומת זאת, היחס לתובעים היה כאל קבלנים ולא כאל לקוחות פרטיים (עמוד 8 שורות 8-10). על כן הנחה אחרונה זו לא היתה תקפה לגביהם.

(ג) אכן, יש היגיון עסקי רב בהתאמת ההנחה למהות ההתקשרות. סביר עד מאד ליתן הנחה משמעותית לקבלן, או מי שמזמין כמויות הדומות לקבלן, נוכח היקף ההתקשרות. בה במידה, אין זה סביר, בהעדר הסכמה מפורשת על כך בין הצדדים, ליתן לקבלן הנחה נוספת. בהעדר אינדיקציה חד משמעית כי לכך התכוונו הצדדים, אין מקום לפירוש כזה.

(ד) כאמור, התובעים אינם קבלנים. עם זאת, הם ביצעו רכישה מרוכזת של כמות גדולה של מוצרים, אשר הפכה את העיסקה עימם לעיסקה הדומה במהותה לעיסקה המבוצעת עם קבלן. מתוך מכלול הראיות שבפניי עולה כי אכן ההתקשרות שבין התובעים ובין התובעת היתה דומה במהותה של התקשרות של קבלן עם ספק. תמיכה לכך נמצאת בכמות המוצרים המוזמנים, אופן ביצוע ההזמנות ואופן התשלום בגינן (דרך חשבון נאמנות). כל אלה מצביעים על התקשרות הקרובה יותר במהותה לעיסקה של קבלן, מאשר לעיסקה של יחיד.

(ה) זו אף זו, אף התובעים ראו עצמם כקבלנים, בכל הנוגע לתנאי ההתקשרות עם הנתבעת. הדבר בא לידי ביטוי מפורש במכתב מיום 5.4.01 ששלחו התובעים 2-3 לאלוני (נספח ד'3 לתביעתם) שבו ציינו, כי הסיכום בין הצדדים היה ל"מחירי נטו לקבלן", כהגדרתם בסעיף 3 למכתב, ולא ל"מחירי ברוטו לדיירים". מעמד זה הקנה להם הנחות משמעותיות בהזמנותיהם (בשל הכמויות הגדולות הנרכשות). לנוכח מאפיינים אלה, אני קובע כי אין זה סביר לייחס לצדדים הסכמה ליתן לתובעים הנחה נוספת בגין הנחת בנק משכן.

47. שנית, טענת התובעים כאילו ידעו בשנת 2000 על הנחה מכוח כרטיסי בנק משכן הינה חסרת יסוד. הכרטיס שהיה ברשות חביב בשנת 2000 לא היקנה כל הנחה על מוצרי הנתבעת. ההתקשרות בין הנתבעת ובין בנק משכן היתה, לכל המוקדם, ביום 19.2.01. ההתקשרות בין התובעים ובין הנתבעת היתה בחודש יוני 2000, כשמונה חודשים לפני כן. אני דוחה, אפוא, את טענת התובעים כאילו אחד השיקולים המרכזיים בהתקשרותם עם הנתבעת היה השיקול של קבלת 7% הנחה מעבר למחירים שסוכמו בהסכם (ראו לטענה זו בסעיף 10(ב) לתצהירי התובעים). מסיבות דומות, אני דוחה את עדות חביב, כי בעת ההתקשרות עם הנתבעת, בשנת 2000, ידע על הנחת בנק משכן אצל הנתבעת, חודשים ארוכים בטרם התקשרה הנתבעת בהסכם למתן הנחה זו (פרוטוקול 2.10.05, בעמוד 18). אוסיף, כי חביב נקלע לקשיים בניסיון להסביר מדוע לא המציא פרטים מלאים מן הבנק ביחס למועד בו נתקבל בידו הכרטיס לשנת 2001, ולא מסר הסבר סביר למחדל ראייתי זה (ראו פרוטוקול 23.1.06, בעמוד 4).

48. שלישית, וכפועל יוצא מן האמור לעיל בפיסקה 34, אפילו לשיטתם, זכאים התובעים להנחה ביחס לרכישות שנעשו בשנת 2001 בלבד, לאחר קבלת הכרטיס המתייחס לאותה שנה. אכן, זהו הכרטיס היחיד שהעניק הנחות אצל הנתבעת. כך עולה אף מפנייה מזמן אמת מטעם התובעים (מוצג נ/15, סעיף ב'), בה טענו כי זכותם להנחות היא על רכישות שבוצעו בשנת 2001 בלבד. על פי תקנות השימוש בכרטיס, אשר מהוות חלק מנספח ב' לכתב התביעה, תקופת המבצע היא מיום קבלת הכרטיס (סעיף 4 לתקנות האמורות). קבעתי לעיל, כי לכל המוקדם נתקבל הכרטיס נשוא התביעה שבפניי בחודש אפריל 2001. דא עקא, לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת מה היה היקף ההזמנות שנעשה לאחר חודש אפריל 2001. יוצא, כי אפילו לשיטת התובעים לא הונחה התשתית המינימלית הנדרשת לקבלת הסעד
הנדרש בראש זה של התביעה.

49. רביעית, כפי שהוסבר לעיל, הוצג אך ורק כרטיס של חביב יוסף וקלרה. כאן המקום לציין, כי על פי תקנון הכרטיס, אשר צורף כחלק מנספח ב' לכתב התביעה, "ההטבות יינתנו אך ורק למוצרים ו/או שירותים שייקנו ו/או יילקחו אישית על ידי בעל הכרטיס, ובכפוף לזיהויו ככזה על ידי כל אחד מהספקים" (סעיף 7 לתקנון; ההדגשה הוספה). במצב זה, היה על התובעים להוכיח כי לכל אחד מחברי הקבוצה אכן היה הכרטיס הנדרש. ככל שהכרטיס היקנה לחביב זכאות להנחה, זכאות זו היתה אישית, ולא כנציג של אחרים.

ברם, התובעים לא המציאו כרטיסים של חברי קבוצה נוספים. למעשה, התובעים כלל לא טענו בכתב התביעה כי לכל אחד מחברי הקבוצה היה כרטיס כאמור. ממילא עובדה זו לא הועמדה על ידיהם במחלוקת בהליך זה (ראו סעיף 9 לכתב התביעה). אף אין טענה כזו בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים. מעניין, כי במכתב נספח ה' לכתב התביעה נטען כך על ידי התובעים, ואולם אלה לא חזרו על הטענה בכתב התביעה או בתצהיר שבפניי. בנסיבות אלה, לא הונחה תשתית מינימלית בטיעון ובראיות לביסוס זכותם של חברי הקבוצה להנחה הנטענת.

50. התוצאה היא, כי יש לדחות את טענות התובעים בראש התביעה, שעניינו הנחת בנק משכן.

51. סיכום ביניים. מן הדיון לעיל עולה, כי התובעים הוכיחו זכותם לתשלום בסך של 45,219 ₪, נכון לחודש דצמבר 2001 (ראו בפיסקה 15 לעיל). לא הוכחה זכאותם של התובעים לסעדים בגין ראשי התביעה האחרים שנטענו. אעבור עתה לדון בטענות שהועלו במסגרת התביעה שכנגד.

התביעה שכנגד- אובדן רווחים

52. התובעת שכנגד טוענת כי הנתבעים שכנגד התחייבו לרכוש ממנה כלים סניטריים לפרויקט ברחוב ים המלח, ולפרויקט נוסף ברחוב דרך חברון. בפועל, לא רכשו הנתבעים שכנגד כלים סניטריים ממנה, אלא מגורם אחר. על יסוד טענה זו, טוענת התובעת שכנגד כי היא זכאית לפיצויים בשיעור הרווח שהיה צפוי לה אילו רכשו התובעים מוצרים אלה. לחילופין תובעת התובעת שכנגד השבה של סכום אשר לטענתה ניתן לנתבעים שכנגד כהנחה נוספת נוכח התחייבותם האמורה.

53. השאלה הראשונה בה יש לדון היא האם הוכחה התחייבות של הנתבעים שכנגד לרכוש כלים סניטריים מהנתבעת. אני סבור כי מן הראיות שהוצגו אכן עולה, כי הנתבעים שכנגד הסכימו לרכוש מן הנתבעת כלים סניטריים בכל הנוגע למבנה ברחוב ים המלח. מסקנה זו עולה משילובן של הראיות הבאות:

(א) מסמך ההזמנה, אשר היווה את הבסיס והמסגרת להתקשרות בין הצדדים, כולל באופן מפורש כלים סניטריים שונים, ובהם ברזים, כיורים, מושבי אסלה, אמבטיות, ג'קוזי וכו'. הדברים נכונים ביחס למבנה ברחוב ים המלח, נשוא התביעה העיקרית. הם נכונים גם ביחס למבנה נוסף, אשר הנתבעים שכנגד ביצעו הזמנה לגביו, בדרך חברון בירושלים.

(ב) הנתבעים שכנגד אישרו בכתב ובעל פה כי ההזמנה ביחס לרחוב ים המלח כוללת גם כלים סניטריים. כך, במכתב של הנתבע שכנגד 1, עו"ד רוני קול, משנת 2000, הוא מאשר כי "כל ההזמנות בגין חומרי חיפוי וכלים סניטריים, אשר הוזמנו אצלכם ושולמו ...." (נספח ג' לתצהירי התובעת שכנגד). מכתב זה מעיד על כך שההזמנה כללה גם כלים סניטריים.

(ג) בעדותו בהליך לעניין מימוש הערבות הבנקאית (בש"א 9385/02), העיד מזרחי, אחד הנתבעים שכנגד, כי "היה סיכום לרכישת כלים סניטריים שלבסוף לא רכשנו מהם" (נ/11, עמוד 7, שורה 22). הדברים ברורים.

54. ממכלול הדברים עולה, כי ההתקשרות בין הצדדים, בוודאי ביחס לבניין ברחוב ים המלח, כללה גם רכישה של כלים סניטריים על ידי חברי הקבוצה. שאלה אחרת היא, האם הוכחה התחייבות בהיקף מסויים לרכישה של כלים כאמור. לשון אחר, הוכחה התחייבות בעלת אופי כללי. השאלה היא האם הוכחה התחייבות חוזית מסויימת דיה, אשר ניתן לקבוע את תוכנה.

55. התובעת שכנגד מפנה לעניין זה לאמור בהמשך דבריו של מזרחי בפרוטוקול נ/11 הנ"ל (עמוד 7 שורה 26), לפיהם "הנספח בסך הכל עולה כדי 20,000 ₪ וברור שהיה מדובר ביחידה אחת". דא עקא, לא ברור באיזה נספח מדובר. הנספח האמור לא הוצג. לא ברור האם מדובר בנספח שעניינו כלים סניטריים, או שמא פריטים נוספים. אין בדברים אלה כדי לצקת תוכן להתחייבות האמורה.

56. אי הבהירות לעניין זה מתחזקת נוכח עדותו של עוזר, מנהל מכירות בסניף ירושלים של התובעת שכנגד. עוזר העריך את היקף הרכישות של כלים סניטריים בסך של 4,000 – 5,000 ₪ לכל דירה (פרוטוקול 29.3.06, בעמוד 5). הוא טען כי יש להוסיף לכך גם ג'קוזים, אשר נכללו בהזמנה (שם, בעמוד 6). בהזמנה שני פריטים מסוג זה, האחד מחירו 1,856 ₪, האחר מחירו 1,620 ₪ (שני המחירים לאחר ההנחה המוסכמת). ברם, אין כל טענה או ראיה כי היתה התחייבות כי פריט זה, אשר על פניו אינו פריט סטנדרטי, יירכש על ידי כל אחד מן הדיירים. כך או כך, סכום ההתחייבות המוערך לשיטתו של עוזר (5,620 – 6,856 ₪ לכל דירה) נמוך במידה רבה מסכום ההתחייבות לו טוענת
התובעת שכנגד עתה על יסוד דבריו של מזרחי המובאים לעיל. בכל מקרה, קשה למשוך מעדותו של עוזר מסקנה ברורה בדבר תוכן ההתקשרות. יש להזכיר, כי עוזר העיד כי לא נטל חלק פעיל במשא ומתן בין הצדדים (פרוטוקול 29.3.06, בעמוד 3). הוא לא היה מעורב בעניינים שבמחלוקת, ולא היה בעל סמכות לקבל החלטות בעניינים אלה (שם, שם). תפקידו העיקרי היה בבניית המחירים להסכם (שם, שם). אין הוא יכול להעיד מידיעה אישית על תוכן כלשהו של הסכמה בין הצדדים לעניין זה. ממילא, אין בעדותו כדי ללמד על תוכן מסויים של ההתקשרות בין הצדדים.

באופן דומה, גם גבאי לא נטלה חלק בעת גיבוש ההסכם הבסיסי בין הצדדים (ראו שם, בעמוד 12). היא לא באה בדברים עם הנתבעים שכנגד לעניין תוכן ההסכם (שם, בעמוד 13). אף היא אינה יכולה להעיד מידיעה אישית על תוכן ההתקשרות, לעניין היקף הרכישות המוסכם של כלים סניטריים.

57. יוצא, כי לא הוכח תוכן חוזי קונקרטי דיו של ההתחייבות הנטענת באופן המאפשר לאכוף אותה. בתוך כך, נקלעה התובעת שכנגד לקשיים גם לגבי טענותיה בדבר הרווח אשר נמנע ממנה. אין חולק כי בבניין ברחוב ים המלח 11 דירות. לשיטתו של עוזר, היקף ההתחייבות המירבי הנוגע למבנה זה עמד, בהינתן הפרמטרים לעיל, על סדר גודל של 60,000 ₪ עד 75,000 ₪. כיצד, אם כן, נטען בתצהירו של עוזר כי הרווח שנמנע מן התובעת שכנגד בגין עניין זה עמד על 65,000 ₪? והרי סכום זה דומה לסכום הרכישה כולה, לשיטתו של עוזר. הפירכה בטיעון עולה מאליה. היא הוצגה לעוזר בחקירתו. לא ניתן לה מענה משכנע (ראו פרוטוקול 29.3.06, בעמוד 6).

58. כאן המקום לעמוד על קושי נוסף. אובדן הרווח הנטען מבוסס על "רווח ממוצע בשיעור של כ – 32%" (תצהיר גבאי, פיסקה 14; תצהיר עוזר, פיסקה 13). ברם, העיסקה בה אנו עוסקים אינה עיסקה ממוצעת. היא נעשתה, על פי גירסת התובעת שכנגד עצמה, במחירי קבלן. לשיטת התובעת שכנגד, וכך גם עולה ממסמך ההזמנה, ניתנו בשל כך לנתבעים שכנגד הנחות בשיעור של כ – 50 אחוז. במצב זה, לא ניתן להניח הנחות כלליות בדבר "רווח ממוצע". למצער, היה על התובעת שכנגד להראות את הרווח בסוג זה של עיסקאות, על סוג זה של פריטים. הדבר לא נעשה.

59. התוצאה המיצרפית העולה מדברים אלה היא, כי לא אוכל לפסוק סעד בגין עניין זה. התשתית שהוצגה לעניין היבטיה הכמותיים והכספיים של ההתחייבות הנטענת היא אמורפית ודלה. היא הובאה על דרך ההערכה. תצהירי התובעת שכנגד בעניין זה לקוניים. הם אינם מפרטים באופן מינימלי את דרך חישובו של הרווח. הם אינם מפרטים באופן ברור את ההנחות העובדתיות לחישוב, ואת הבסיס להן. העדים מטעם התובעת שכנגד לא ידעו להסביר כיצד חושב הרווח הנטען (ראו עדות עוזר, פרוטוקול 29.3.06, בעמוד 5; ראו עדות גבאי, שם, בעמוד 21). עולה מן העדויות, כי הסכומים האמורים חושבו על ידי חשב החברה (ראו עדות עוזר, פרוטוקול 29.3.06, בעמוד 5). הלה לא מסר תצהיר ולא העיד. במצב דברים זה, לא הונחה התשתית המינימלית לפסיקת סעד (ראו פסק הדין בעניין Aerocon C.C הנ"ל).

שקלתי, האם אין מקום לפסוק סכום כלשהו על דרך האמדן, תוך הנחת הנחות שמרניות לגבי היקף העיסקה ושיעור הרווח לגביה. ברם, בהתחשב בדלות החומר שבפניי, ובאין יכולת לקבוע באופן סביר את תוכן ההתקשרות, החלטתי כי אין מקום, בנסיבות מקרה זה, לפעול בדרך האמורה.

60. הדברים אמורים, ואף מקל וחומר, גם ביחס להזמנה הנוגעת לבניין בדרך חברון. לגבי עניין זה התשתית שהונחה דלה. העד מטעם התובעת שכנגד, עוזר, לא זכר מה היה היקף העסקה, והאם הוזמנו במסגרתה כלים סניטריים (שם, בעמוד 6, שורות 20-23). אין בפניי גם טיעון ברור מה היה מספר הדירות באותו בניין. לא אוכל לפסוק פיצוי כלשהו לעניין זה באופן מושכל, על יסוד התשתית שהונחה.

61. (א) באופן דומה, לא הוכח גם הפסד כלשהו בגין ההנחה הנוספת שניתנה לתובעים, לטענת התובעת שכנגד, על יסוד התחייבותם הנטענת לרכוש כלים סניטריים. התובעת שכנגד טוענת, כי הזמנתם של מוצרים אלה היתה שיקול מרכזי במתן הנחות לכלל הזמנות התובעים. היא אומדת את ההנחה שניתנה בשל כך בסך של 50,000 ₪ לפרוייקט נשוא התביעה, ובסך של 5,200 ₪ לפרוייקט נוסף (ראו סעיף 14 לתצהיר גבאי).

(ב) כיצד חושבה ההנחה האמורה? לשאלה זו לא ניתן מענה ברור. במצב זה, אני קובע כי לא הוכח כי ההנחות לא היו ניתנות אלמלא ההתחייבות האמורה. עוזר העיד, כי כאשר מתמחרים עסקה כמו זו הנדונה מביאים בחשבון שהדיירים "יגיעו בהמשך וישדרגו" את המוצרים (פרוטוקול 29.3.06 עמוד 7). הוא טען כי אי שדרוג כאמור עלול לפגוע בתובעת שכנגד (שם, שם). ברם, עוזר לא הצביע על עיגון חוזי כלשהו לציפיה זו של התובעת שכנגד. לא הוכחה כל התחייבות התואמת טענה זו. אף לא הוכח מצג כלשהו לעניין זה.

(ג) זאת ועוד. עוזר טען בתצהירו כי ההנחה של התובעת שכנגד היתה, כי הרווחים מן הכלים הסניטריים יקזזו את ההנחות המשמעותיות שניתנו ביחס למוצרים אחרים. ברם, עיון בנספח א', הוא המסמך שיצר את מסגרת ההזמנה, מעלה כי לצד רובם של הכלים הסניטריים המנויים בו ישנן הנחות בשיעורים גבוהים, בדרך כלל בסביבות 50%. מכך עולה, כי לא היה צפוי רווח גבוה בגין פריטים אלה, אשר היה עשוי, כנטען, להצדיק הנחה גבוהה יותר ביחס לפריטים אחרים. גם מבחינה זו, קשה לקבל את הטיעון מצד התובעת שכנגד בדבר ההנחות הנוספות שנתנה בגין ההתחייבות לרכישת כלים סניטריים.

(ד) אכן, הנתבעת לא ציינה מהו שיעור ההנחה הנוספת שניתנה על יסוד ההתחייבות הנטענת. הנתבעת לא הגישה מסמך כלשהו המלמד על הנחה כאמור. במצב דברים זה, אני דוחה חלק זה של התביעה שכנגד.


(ה) נותר לדון בחלקה האחר של התביעה שכנגד. הנתבעים שכנגד חילטו ערבות בנקאית שקיבלו מן התובעת שכנגד. התובעת שכנגד תובעת את השבת הסכום שחולט. לעניין זה אפנה עתה.

התביעה שכנגד - הערבות הבנקאית

62. כנזכר לעיל, במסגרת ההתקשרות מסרה התובעת שכנגד לידי הנתבעים שכנגד ערבות בנקאית אוטונומית. תוקף הערבות הוארך מעת לעת. על פי הערבות, ערבה התובעת שכנגד לתשלום כל סכום, עד לסך של 200,000 ₪, "בקשר עם אספקת המוצרים" (סעיף 1 לערבות). התובעים הציגו ביום 3.12.02 דרישה לבנק למימוש הערבות. אין חולק כי בהמשך לכך הערבות מומשה, בתחילת שנת 2003 (ראו עדות מזרחי, פרוטוקול 2.10.05, עמוד 2, שורה 29, ועמוד 3, שורות 1-2).

63. עצם זכותם של הנתבעים שכנגד לממש את הערבות האוטונומית נדון בהליכים נוספים בין הצדדים. בבש"א 9385/02 נדחתה בקשה של התובעת שכנגד לצו מניעה אשר ימנע את מימוש הערבות. בבר"ע 541/03 תקפה התובעת שכנגד החלטה זו. בקשת הרשות לערער נדחתה. בהליכים אלו עמדה לדיון זכאותם של הנתבעים שכנגד לחלט את הערבות האוטונומית באופן עצמאי ובמנותק מעסקת היסוד. ברם, אין בתוצאות אותם הליכים כדי למנוע מן התובעת לטעון עתה להשבת הסכום האמור. לעניין זה נפסק, כי

"הכלל הוא, אכן, ש'אם ניצל הנושה את 'עצמאותה של הזכות וגבה מן ה'ערב', אף שלא היה זכאי לעשות כן .... התשלום שגבה הוא בגדר זכייה 'שלא על פי זכות שבדין', כאמור בס' 1 לחוק עשיית עושר. זאת למרות שהיה לנושה כוח לממש את ה'ערבות' העצמאית ולמרות שה'ערב' היה חייב בתשלום (מחמת 'עצמאות' הזכות)' (ד' פרדימן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב', מהדורה שניה, עמ' 978). אולם, גבייה בניגוד לעסקת היסוד, הגם שהיא בגדר 'עשיית עושר' ועל כן מצמיחה זכות השבה, אין בה כדי למנוע את חילוט הערבות עצמה"

(ע"א 11123/03 ט.ש.ת. חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2005(4), 1 ,עמ' 8).

אכן, התובעת שכנגד זכאית לקבל את הסכום שחולט, או חלקו, אם וככל שהוכח כי אין היא חבה לנתבעים שכנגד סכום כלשהו "בקשר עם אספקת המוצרים", או כי חובה לנתבעים שכנגד נמוך מסכום הערבות שמומשה. אכן, דווקא עצמאותה של הערבות האוטונומית מחייבת תוצאה זו. מחד, מימוש הערבות אינו תלוי בטענות החוזיות לגופו של עניין בין הצדדים. מאידך, אין בעצם המימוש כדי ללמד בהכרח על כך שלבעל הזכות על פי כתב הערבות קיימת, לעיצומו של עניין, טענה טובה כנגד הצד השני להתקשרות.

64. הצדדים חולקים בשאלת מטרת הערבות. לעניין זה עשויה להיות חשיבות מסויימת להליך שבפניי, נוכח הטענה כי הערבות מכסה גם את טענות התובעים לפגמים בסחורה שסופקה. כזכור, התובעים תבעו בגין עניין זה סך של 77,500 ₪. בהחלטה של כב' השופט סולברג נקבע כי על עניין זה חלה תניית בוררות, ולפיכך הוא לא נדון בהליך שבפניי.

65. לטענת הנתבעים שכנגד (פיסקה 19 לתצהירם), תכלית הערבות היתה לא רק להבטיח את הספקת המוצרים בסכום המיקדמה ששולמה על ידם אלא גם את אספקתם במועד שנקבע, באיכות הנדרשת, במחיר שסוכם ועל פי המפרט שנקבע. בשל כך, הוארך תוקף הערבות מעת לעת. בסעיף 6 לתצהיר נטען, כי תוקף הערבות הוארך מדי שלושה חודשים, במשך תקופה של כשנתיים. יש להעיר, כי טענות הנתבעים שכנגד בנקודה זו לא נסתרו, ולו בחלקן, בחקירתם.

66. בפי התובעת שכנגד הסברים שונים מדוע הוארך תוקף הערבות (ראו פיסקה 56 לתצהיר גבאי). על פי הטענה, הערבות הוארכה נוכח איומי התובעים או מי מהם כי יממשו אותה. הסברים אלה אינם משכנעים. אילו פג הטעם להוצאת הערבות, כטענת שיש אלוני, לא היתה כל סיבה לשוב ולהאריך את תוקפה. טענת אלוני כי נכפתה להאריך את הערבות, שאם לא כן היתה זו מחולטת, כפי שאיימו התובעים, אינה משכנעת. המדובר, במהותה, לטענה לכפיה כלכלית. ביסוסה של טענה זו מחייב, בין היתר, הוכחה כי לצד הטוען לכפיה לא "היתה ... חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ." (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ו-5 אח' פ"ד מח (5) 705 ,עמ' 723-724). התובעת שכנגד לא הניחה תשתית מינימלית לביסוס טענה מעין זו. אכן, התובעת שכנגד היא חברה גדולה. אין כל טענה כי מימוש הערבות היה עלול להביא לקשיים עסקיים של ממש עבור התובעת שכנגד. במצב זה, דין טענתה להידחות. אני קובע, כי הארכת הערבות מלמדת, על פניה, כי היה בה צורך גם לאחר שסופקו מוצרים בסכום העולה על סכום המקדמה ששילמו התובעים.

67. אכן, לשון הערבות רחבה. היא נועדה, על פי סעיף 1 לה, לתשלום כל סכום שיידרש על ידי התובעים מן הנתבעת "בקשר עם אספקת מוצרים". לשון זו אינה מוגבלת לסכום המיקדמה ששולם על ידי התובעים. היא כוללת, על פי טיבה, גם את נושא הפגמים הנטענים על ידי הנתבעים שכנגד במוצרים. נוכח לשון הערבות ועדות התובעים שלא נסתרה בנקודה זו, אני קובע כי תכלית הערבות כוללת גם את הפגמים הנטענים על ידי הנתבעים שכנגד.


68. (א) בכך לא מסתיים הדיון. בהחלטת כב' השופט סולברג מיום 2.5.05 נקבע כי על הצדדים לעשות במשותף למינוי בורר, תוך 30 ימים, והכל לעניין טענות התובעים לגבי פגמים בסחורה שסופקה. הוצג על ידי התובעת שכנגד מכתב מיום 10.5.05 אשר נשלח לנתבעים שכנגד, בהצעה למינוי בורר (נספח י"ט לתצהירי התובעת שכנגד). הנתבעים שכנגד לא הציגו כל מענה למכתב זה. מן החומר שבפניי עולה כי הבוררות בעניין זה טרם החלה. אף לא הוגשה בתיק שבפניי כל בקשה לצורך קיומה. השאלה היא, כיצד משפיע מצב דברים זה על תביעת התובעת שכנגד להשבת כספי הערבות שחולטה, בהינתן התביעה שהוגשה לכתחילה על ידי התובעים, בה טענו כי הם זכאים לפיצוי בסך של 77,500 ₪ בגין הפגמים בסחורה.

(ב) אני סבור כי המחדל האמור רובץ לפתחם של התובעים. אכן, התובעים יודעים היטב כי הוגשה תביעה שכנגד על ידי הנתבעת להשבת כספי הערבות שחולטו. הם יודעים כי הנתבעת טוענת כי אינה חבה להם דבר. אם לטענתם קיימת חבות של הנתבעת כלפיהם, היה בידם זמן רב להביא טענה זו לבירור בדרך עליה הוסכם בין הצדדים. אכן, מאז חולטו כספי הערבות, ומאז הוגשה התביעה שבכותרת, חלפו כארבע שנים. בפרק זמן זה לא השכילו התובעים לנקוט בהליך כדין לעניין הפגמים הנטענים האמורים. זאת ועוד, מאז החלטת כב' השופט סולברג, אשר נענה לבקשה לעכב את ההליכים בתובענה לעניין זה, חלפה יותר משנה וחצי. במצב זה, מחדלם של התובעים גרם לכך שאין בפיהם מענה ענייני לטענת הנתבעת כי הערבות מומשה בלא שלתובעים זכות כלפיה, לגופו של עניין, בנושא הפגמים בסחורה. בשים לב למחדלם האמור של התובעים, ולהעדרו של כל הסבר למחדל זה, אין גם כל הצדקה עניינית לעכב את ההחלטה לעניין השבת כספי הערבות עד להחלטה בבוררות, אשר טרם החלה, בין הצדדים. יוצא, כי אין מקום לסייג את ההחלטה לעניין השבת כספי הערבות, בכל הנוגע לטענות התובעים בדבר פגמים בסחורה שסופקה.

(ג) למען הסר ספק, מובהר כי אין לפרש את האמור לעיל כנקיטת עמדה לגופם של דברים אם יבחרו הנתבעים שכנגד לנקוט בהליכי בוררות בעניין טענתם לגבי פגמים בסחורה שסופקה.

69. לסיכום נקודה זו. הנתבעים שכנגד מימשו את זכותם לחילוט הערבות. הם עשו כן בלא שהיו חייבים לנמק או להוכיח את צדקת דרישתם. ברם, כעולה לעיל, כל שהוכח ביחס לעיסקת היסוד שבין הצדדים הוא, כי התובעת שכנגד חבה לנתבעים שכנגד סך של 45,219 ₪ (נכון לדצמבר 2001). סכום זה נמוך מסכום הערבות שחולטה. ההפרש שנותר בידי התובעים מעבר לסכום האמור הוא בבחינת עשיית עושר ולא במשפט. על התובעים להשיב לנתבעת את סכום ההפרש האמור. יש להעיר, כי גם חביב אישר בעדותו את חבותם האמורה של התובעים אם יתברר כי הנתבעת אינה חבה להם דבר (ראו פרוטוקול 2.10.05, עמוד 19 למעלה).

התוצאה
חובה של הנתבעת לתובעים, נכון לדצמבר 2001, עמד על סך של 45,219 ₪. הוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק לסכום זה מביאה לסך של 61,276 ₪. יש לקזז סכום זה מן הסך של 200,000 ₪, אשר נתקבל בידי התובעים בעת מימוש הערבות הבנקאית. בהוספת הפרשי ריבית והצמדה מעת המימוש (ינואר 2003), המדובר בסך של 244,868 ₪. יוצא כי על התובעים (הם הנתבעים שכנגד) לשלם לנתבעת סך של 183,592 ₪.

אשר להוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין. התובעים הגישו תביעה על סך של קרוב ל – 470,000 ₪ בשנת 2003. חלקה העיקרי של התביעה נדחה. חלקה העיקרי של התביעה שכנגד התקבל. יש להביא בחשבון בעניין ההוצאות גם את החלטת כב' השופט סולברג מיום 23.5.05, בה נקבע כי הנתבעת זכאית להוצאות משפט בגין ההחלטה על העמדת ההליכים בעניין הטענות לפגמים בסחורה שסופקה. יש להזכיר, כי עמדת הנתבעת לעניין זה התקבלה על ידי בית המשפט. בסופם של הדברים, אני קובע כי על התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 25,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין. כל הסכומים ישולמו עד ליום 1.2.07.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי התאמת המוצר

  2. אי תקינות מוצר

  3. אי סימון טובין

  4. אספקת מוצר באיחור

  5. ביטוח אחריות מוצר

  6. איחור באספקת מוצרים

  7. ביטול עסקה פגם במוצר

  8. אספקת מוצר שלא הוזמן

  9. ביטול חוזה אספקת מוצר

  10. ביטול הסכם רכישת מוצר

  11. ביטול עסקה מוצר משומש

  12. ביטול עסקה מוצר מתצוגה

  13. ביטול עסקה המוצר לא סופק

  14. איחור לא סביר באספקת מוצר

  15. בדיקת איכות מוצר בית משפט

  16. ביטול הזמנת מוצר החזר כספי

  17. ביטול עסקה לפני קבלת המוצר

  18. הסכם שירות מוצרי אלקטרוניקה

  19. תקן ישראלי 36 - מוצרי שוקולד

  20. הפרת הבטחה לבטל עסקה (קניית מוצר) על ידי נציג לאחר שנציג אחר הבטיח לבטל

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון