הסכם קיבוצי צים

I. ההליך

1. בבית-הדין האזורי בחיפה (תב"ע לח/44 - 3; אב"ד - השופט כנפי; נציגי ציבור - ה"ה ירקוני ולבנוני) התבררה תובענה של זאב נעמן, מרים דוידזון, זאב טראו ושמשון מזרחי (להלן - העובדים) נגד "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (להלן - 'צים') בעתירה לפסק-דין המצהיר, כי 'צים' חייבת "להמשיך מ-1.4.1977 ואילך, לפטור את התובעים הזכאים לתשלומי רכב, מחובת דיווח כלשהו על נסיעותיהם", וכי "העובדים זכאים לתשלומי רכב מ-1.4.1977 ואילך, לפי התעריפים המשתלמים לעובדי מדינה המדווחים על נסיעותיהם".

בית-דין האזורי הצהיר כפי העתירה. כן חייב בית-הדין את 'צים' לשלם לכל אחד מהעובדים סכום כנקוב בפסק-הדין, ועליו ריבית. בית-הדין לא ראה באותם סכומים "שכר מולן" וסרב לפסוק פיצויי הלנת שכר.

בבית-דין זה ערעור של 'צים' על ההצהרה כפי שניתנה ועל החיוב בתשלום, וכן ערעור של העובדים על כך שבית-הדין לא ראה את התשלומים כ"שכר עבודה" וכ"שכר מולן" לעניין חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר).


2. להלן מהלך הדיון בבית-הדין האזורי (מובא בשל האמור בסעיפים 6-1 שבפסק- הדין שלהלן):

א) כתב התביעה המקורי הוגש על-ידי "מועצת עובדי 'צים' שהיא ועד העובדים... והיא מייצגת כלל עובדים אלה (עובדי 'צים') הן דרך כלל הן לעניין התובענה דנן". העתירה היתה ל"הצהרה" ש'צים' "חייבת להמשיך מ-1.4.1977 ואילך לפטור את אלה מעובדיה הזכאים לתשלומי רכב מחובת דיווח כלשהו על נסיעותיהם" וכי "העובדים האמורים זכאים לתשלומי רכב מ-1.4.1977 ואילך לפי התעריפים המשתלמים לעובדי מדינה המדווחים על נסיעותיהם";

ב) בכתב הגנה לאותו כתב תביעה טענה 'צים', כי "ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י היא הצד להסכם הקיבוצי החל, הארגון היציג, ומועצת עובדי 'צים' אינה מהווה ארגון יציג כמשמעו בחוק הסכמים קיבוציים", על כן טענו, "אין לבית-הדין סמכות לדון בתביעה" ולחלופין - "אין כל יריבות בין הנתבעת לבין התובעת והיא (הנתבעת) תבקש מבית-הדין למחוק את תביעת התובעים על הסף";

ג) בישיבה הראשונה של בית-הדין הסכים פרקליטם של העובדים לכך שהתביעה אינה בגדר סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה (סכסוך קיבוצי), אלא בגדר סעיף 24(א)(1) לחוק "דהיינו תביעה שבין עובד... לבין מעביד אך התובענה (מועצת העובדים - ועד העובדים) הינה חליפה של העובדים..
התובעת הינה באת-כוח של העובדים והנתבעת הכירה בה בתור שכזה".
אך "כדי לקצר את ההליך (הסכים) לתקן את התביעה באופן שעובד או עובדים בודדים יופיעו כתובעים בתביעה". מבוקשו של הפרקליט לתקן את כתב התביעה ניתן לו, בהסכמת פרקליטה של 'צים';

ד) (1) כתב התביעה המתוקן (להלן - כתב התביעה) הוא בשם ארבעה מעובדי 'צים'. הכתב פותח בקביעת עובדה זאת ומציין כי "שני התובעים הראשונים הינם חברי "מועצת עובדי 'צים', המהווה את ועד העובדים המאוחד של כל עובדי הנתבעת, למעט ימאים".
(2) בסיום הסעיף הראשון שבכתב התביעה בא קטע שזו לשונו:
("הערה: הגם מוגשת תובענה זו בשם 4 תובעים, הנה יש לראות בה, אליבא דתובעים, משום 'משפט מבחן' - "טסט קייס" - באשר לנושא התובענה לגבי כל עובדי החברה הזכאים להשתתפות חודשית בהוצאות רכבם מאת הנתבעת)".
(3) בהמשך כתב התביעה נאמר ש"פעולתה של הנתבעת (תשלום הוצאות רכב) לתובעים ולעובדיה על-פי התעריפים שנהגו לשלם בשירות המדינה לגבי עובדים המדווחים על נסיעותיהם בתקופה 1.7.1975 עד 31.3.1975, היינו קרוב לשנתיים, יצרה הסכם קולקטיבי ו/או מיקבץ של הסכמים אינדיבידואלים ו/או חוזי עבודה, מפורשים או


מככלא, עם התובעים ושאר עובדי הנתבעת וכל אחד מהם, וכן מהם, וכן הפכו, לחלופין, פעולתה האמורה של הנתבעת והתנהגותה הממושכת להווה חלק מהסכמי העבודה שלה עם התובעים ושאר עובדי הנתבעת זכאי השתתפות ברכב...";

ה) בכתב ההגנה מתוקן העלה פרקליטה של 'צים' טענות אלה:
(1) "כל הקביעות בקשר להחזר הוצאות רכב של העובדים הם מעניינה ומזכותה הבלעדית של הנתבעת מבלי שלהסתדרות זכות להתערב בכך", ומבלי לפגוע באותה טענה - טען, כי "ההסתדרות הסכימה לכללים שקבעה הנתבעת בגין החזר הוצאות רכב לעובדים. הסכמת ההסתדרות דינה כהסכמת העובדים והתובעים מנועים מלחלוק על כך ו/או לתבוע תביעות חורגות".
(2) ל'צים' - "פדרוגטיבה בלעדית וחד-צדדית לקבוע מעת לעת כללים ותנאים לגבי השתתפות בהחזקת רכב, לבטל כללים ותנאים אלה, לשנותם, להוסיף עליהם או לגרוע מהם, הכל לפי ראות עיניה ולפי שיקול דעתה הבלעדי". בהתאם לכך פעלה פעולה חד-צדדית";

ו) בית-הדין האזורי ציווה על הצדדים להגיש עדויות ראשיות בתצהירים, בא-כוח 'צים' הגיש תצהיר של מר אריה חוברס, ראש מינהל סגל ואדמיניסטרציה ב'צים' ובו הוא נשבע (הצהיר), כי אמת הדבר -

"(א) שיש לנתבעת פררוגטיבה בלעדית חד-צדדית לקבוע מעת לעת כללים ותנאים לגבי ההשתתפות באחזקת הרכב, לבטל כללים ותנאים אלה, לשנותם להוסיף עליהם או לגרוע מהם הכל לפי ראות עיניה ולפי שיקול דעתה הבלעדי.
(ב) (ש) הנתבעת קבעה מעת לעת לבדה, לפי ראות עיניה ולפי שיקול דעתה הבלעדי, תנאים וכללים לגבי השתתפות באחזקת רכב לעובדים מסוימים מקרב עובדיה (להלן - "העובדים הנהנים"), ושינתה תנאים וכללים אלה מעת לעת, באופן חד-צדדי, לפי שיקול דעתה הבלעדי ולפי ראות עיניה בלבד.
(ג) (ש) הפררוגטיבה של הנתבעת לקבוע כאמור, באופן חד-צדדי ולפי שיקול דעתה הבלעדי, את התנאים והכללים לגבי ההשתתפות באחזקת רכב הוכרה ומוכרת מאז ומתמיד על-ידי העובדים ונציגיהם ובכלל זה כל אחד מהתובעים ולמיטב ידיעתי מעולם לא ערער מי מהם על כך".

כן הצהיר בשבועה מנהל הסגל של 'צים' ש"על-פי זכותה הבלעדית לקבוע את התנאים והכללים להשתתפות באחזקת רכב של העובדים מעת לעת, קבעה הנתבעת החל מיום 1.4.1977 כללים להשתתפותה באחזקת רכב" ו"ההסתדרות הסכימה לשינוי התנאים והכללים כאמור...".
פרקליטם של העובדים הגיש עדות ראשית בתצהיר ובו נשבע (מצהיר), כי ה"הערה" שהתביעה היא "משפט מבחן" (פסקה ד'(2) דלעיל) היא אמת;


ז) לאחר שהוגשו כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן, הגיש פרקליטם של העובדים כתב שכינה אותו "התערבות מועצת פועלי חיפה". באותו כתב נאמר, כי "מועצת פועלי חיפה תומכת בטיעונים, בדרישות ובתביעות של התובעים" והוא מסיים בסעיף שזו לשונו: "בהסכם הקיבוצי החל על הנתבעת ועובדיה נאמר בפרק ב', סעיף 3: 'כל תוספת להסכם קיבוצי זה או שינוי בו, אשר יוסכם עליהם בין החברה ובין ההסתדרות, תוקפם יהיה כתוקף הסכם קיבוצי זה'. לטענתנו, זכרון הדברים הנ"ל מיום 30.10.1975 (ראה סעיף 3, פסקה ט(3), שלהלן) הוא בגדר 'תוספת להסכם הקיבוצי', ולכן תוקפו כתוקף ההסכם הקיבוצי".

3. העובדות הצריכות לערעור הן:

א) במשך שנים רבות שילמה 'צים' לכל אחד מ'העובדים' התובעים תשלומים המכונים 'השתתפות בהוצאות החזקת רכב' (להלן - הוצאות החזקת רכב), על-פי הוראת נוהל שהובאו לידיעת העובדים;

ב) הוצאות החזקת רכב שולמו באופן סדיר ושוטף בסכום שהיה מורכב מתשלום 'לפי הקצבות ק"מ, ומ'תשלומים קבועים' וכן מהשתתפות בדמי ביטוח;

ג) מספר הקילומטרים המוקצב לעובד הוא פונקציה של דרגתו ולפי המלצת "הממונה" על עובד - ניתן תשלום נוסף לפי 100 ק"מ בגין כל שנת וותק בדרגה;

ד) "עד להנהגת הרפורמה במס הכנסה בשנת 1975 היתה חובת 'דיווח פורמלי'.
היינו הסכומים ששולמו לא היו תלויים במספר הק"מ שהעובד נסע למעשה, וכלשון פסק-הדין שבערעור - "דיווח למראית עין" (למנהלי אגפים או סמנכ"לים היו מוקצבים בעת הגשת התובענה 2,800 ק"מ לחודש, היינו 12 ק"מ לכל אחד מימי השבוע, כולל חגים וחופשות);

ה) דיווח כאמור בא "לא משום שהנתבעת 'צים' רצתה לדעת מהו מספר הקילומטרים שעובד נוסע בתפקיד (כי זה לא צוין) אלא הדבר היה נחוץ לצורכי חישובי המס והניכויים כפי שהיו מקובלים לפני הנהגת הרפורמה.
.. עד הנתבעת, העד חוברס (הודה) בחקירת שתי וערב, כי צורת דיווח זה לא היתה אלא הסדר פיקטיבי. הניסיון של העד חוברס לתקן דבריו בנקודה זו בחקירה חוזרת איננו אמין... (דברי בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור);

ו) עם הנהגת הרפורמה במס הכנסה "בטלה 'צים' את חובת הדיווח כלל, שכן היא סברה שהדבר היה מיותר נוכח העובדה כי הרפורמה במס הכנסה הפכה את כל התשלום לחייב במס". אחרי פרק זמן מסוים, ביום 28.8.1975, "חזרה הנתבעת וביקשה את התובעים כי ימשיכו לערוך דו"ח מדי חודש".
היא לא דרשה הגשת הדו"ח לנתבעת "והסתפקה בכך שהדו"ח ישאר אצל העובד מתוך הנחה שיהיה צורך בו לשימוש בפני שלטונות המס, אם החוק ישתנה בנושא החזקת הרכב, כפי שסברה שהדבר צפוי" (דברי בית-הדין האזורי בפסק-הדין שבערעור);



ז) מיום הפעלת הרפורמה במס הכנסה (1.7.1975) ועד ליום 31.3.1977 המשיכה 'צים' בתשלום 'הוצאות החזקת רכב' מבלי לשנות את השיטה;

ח) החל מיום 1.4.1977החלה 'צים' לשלם הוצאות החזקת רכב לפי שתי שיטות:
האחת - לעובדים המדווחים על נסיעותיהם - דיווח מלא ואמת, בשיעור הנהוג בשירות המדינה לעובדים מדווחים, השניה - בשיעור נמוך יותר כנהוג בשירות המדינה לעובדים שאינם מדווחים;

ט) (1) לעניין 'הוצאות החזקת רכב' הוצאו בשנת 1972 "הוראות נוהל" של 'צים', אשר הובאו לידיעת העובדים ושונו מזמן לזמן. בהוראות נוהל אלה כלול סעיף (12) האומר: "החברה רשאית בכל עת לבטל או לשנות את שיעורי השתתפותה בהוצאות החזקת רכב. השתתפות החברה בהוצאות החזקת הרכב של עובד תיפסק מיום הפסקתו את שירותו בחברה".
(2) בהוראות הנוהל נקבע שיעור התשלום החודשי לפי "מכסת ק"מ" שאושרו לעובד, וסכום של תשלום חודשי קבוע.
(3) עניין הוצאות החזקת רכב הוא נשוא התכתבות בין מועצת פועלי חיפה לבין 'צים' ונשוא משא-ומתן ביניהם. על המשא-ומתן האמור מעיד "זכרון דברים מישיבה עם מועצת פועלי חיפה וועד העובדים" מיום 30.10.1975 שנרשם על-ידי 'צים'. על סדר היום של אותה ישיבה עמד, בין השאר, נושא "רכב". באותו משא-ומתן סוכם כדלקמן:
"1. ב-1.4.1975 עד 30.9.1975 - ישולמו 93 אג' לק"מ - עד תקרה של 1,500 ק"מ לחודש.
2. מ-1.10.1975 ואילך - ישולמו 90 אג' לק"מ עד תקרה של 1,500 ק"מ לחודש.
3. מעל 1,500 ק"מ לחודש יישאר הסכום של 41 אג' לק"מ.
4. רישיון ובול ביטחון ישולמו במלואם (100%).
5. ביטוח, בהתאם לתקרה שתיקבע על-ידי ועדת תקציבים ישולם מלא (100%).
החל מ-1.10.1975 יוחזרו לעובדים ההוצאות עבור נסיעה בין-עירוניות בתפקיד, בתחבורה ציבורית.
7. החזר רישיון וביטוח - השלמה ל-100% תינתן לעובדים ששילמו זאת לאחר ה-1.7.1975.
התשלום הגלובלי הוגדל מ-250 ל"י לחודש ל-400 ל"י לחודש (מחצית מ-800 ק"מ).
א. (י. קרן - מ.פ. חיפה) מוסר כי יבדוק עניין תשלום לק"מ (99 אג') ויתן תשובה לגבי הסכום המדויק...".

(4) עניין הוצאות החזקת רכב היה נשוא חליפת מכתבים בין 'צים' למועצת פועלי חיפה, ובהם לא נאמר, ואף ברמז, ש'צים' רואה את עניין הוצאות החזקת רכב כדבר הנתון לשיקול דעתה הבלעדי, ואין למועצה להתערב בו.
(5) להסכם הקיבוצי שנערך בשנת 1976 צורפו הוראות נוהל בדבר



"השתתפות החברה בשכר לימוד של בני עובדים" ובעניינים אחרים ונאמר שאלה "מהווים חלק בלתי נפרד" מההסכם הקיבוצי; משהועלתה דרישה בשם מ.פ.ח. לנהוג בדומה ב'הוראות נוהל' שעניינן 'הוצאות החזקת רכב' - סרבה 'צים' בטענה (לפי דברי פרקליטה של 'צים') שאותו תשלום בעיקרו אינו "נושא להסכם קיבוצי".

4. א) בפסק-הדין שבערעור, בראשיתו, מציין בית-הדין האזורי, כי ההליך שבפניו אינו בגדר הליך בסכסוך קיבוצי, על אף העובדה שעל 'צים' ועובדיה חל הסכם קיבוצי, וזה משום שארגון העובדים המייצג את הצד להסכם הקיבוצי - לא הוא שפתח בהליך. בית-הדין מתייחס לכתב "התערבות מועצת פועלי חיפה" (סעיף 2, פסקה ז', דלעיל) "המתיימר להיות בקשה להתייצב בפני בית-הדין מכוח האמור בסעיף 30(ב) של החוק הנ"ל" (חוק בית-הדין לעבודה), אך לא פתח "בבירור בעצם השאלה אם העומד לדיון מחייב מתן רשות לארגון העובדים היציג להתייצב בפני בית-הדין כדי לטעון טענות כאמור בסעיף 30(ב) מהחוק הנ"ל", משום שבא-כוח הארגון "חזר בו מבקשתו";

ב) כך מתייחס בית-הדין האזורי ל"הערה" שבכתב התביעה ובתצהיר שהוגש כעדות ראשית על-ידי פרקליטם של העובדים, שעניינה היות התובענה בבחינת "משפט מבחן" (סעיף 2, פסקה ד(2) דלעיל) ואומר שאין הוא צריך "לספק את המטרה אותה ביקשו התובעים להשיג, דהיינו להפוך משפט זה ל"משפט מבחן' אשר התשובות שבו תהיינה פתרון למי מבין עובדי המבקשת (צ"ל המשיבה) פרט לתובעים שבפנינו. מטרה זו אפשר ותושג אם וכאשר ארגון העובדים היציג יעשה את המוטל עליו ואת אשר ביכולתו לעשות, או בדרך של השגת תביעות יחיד של כל עובד בנפרד כפי שעשו התובעים בדיון זה";

ג) אשר למהות התביעה שבפניו, אומר בית-הדין האזורי: "טענת התובעים היא כי זכויותיהם נובעות הן מחוזה עבודה קולקטיבי והן מחוזי עבודה אינדיבידואליים". אשר לחוזה הקולקטיבי, אין כוונת התובעים להסכם העבודה הקיבוצי, החל על הצדדים, שכן, כאמור, הסכם זה שותק בנושא הנדון כאן. ההסכם הקולקטיבי אליו מתכוונים התובעים הוא הסכם אשר בית-הדין מתבקש להסיק את קיומו מתוך חיי המציאות כפי שבאים לידי ביטוי, לטענת התובעים, על-ידי התנהגותה ומעשיה של הנתבעת ועל-ידי נהלים שהונהגו על-ידי הנתבעת מתוך חליפת מכתבים ופרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו בין נציגי הנתבעת מתוך חליפת מכתבים ופרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו בין נציגי הנתבעת ונציגי העובדים ובהם הועלו ונדונו פרטים הנוגעים לסכסוך. בית-הדין הגיע למסקנה ש"ניתן להכריע את המחלוקת בהקשר לחוזה האינדיבידואלי ועל כן לא דן ולא הכריע "בסכסוך הקולקטיבי";

ד) אשר לעובדות, אומר בית-הדין האזורי, כי "העדיף בנקודות המרכזיות את גרסת העובדים (התובעים) אשר נתמכה על-ידי עד הנתבעת מר חוברס (ראש מינהל סגל של 'צים') וכל דבר אחר בגרסת הנתבעת שאינו מתיישב עם הקביעה הנ"ל אינו אמין" עליו. 'צים', כך נאמר - "סומכת בעיקרה על עדותו


של מר חוברס המעיד "על כל ההיסטוריה וההתפתחות של הזכות הנ"ל (זכות להוצאות החזקת רכב) למרות שהוא עצמו מכהן בתפקיד הנוכחי זמן קצר יחסית...העד חתם על תצהיר כוללני מאד, אשר אינו אלא תעתיק של כתבי הטענות וספק הוא בעינינו אם מר חוברס טרח לקרוא התצהיר שהוכן על-ידי בא-כוח הנתבעת, ככל הנראה לפני שחתם עליו...וכל הערות בית-הדין לאורך עדותו שישתדל להבחין בין דברים מידיעתו הוא ובין דברים שבהנחה או דברים ששמע מאחרים, לא הועילו והעד נכשל שוב ושוב.
אין אנו מוכנים לסמוך על עדות זו אלא במידה והיא תומכת בגרסת התובעים או שהיא נתמכת על-ידי מסמכים ועובדות אובייקטיביות אחרות".

5. א) בפסק הדין נדרש בית-הדין האזורי לטענה של פרליטה של 'צים', כי אף-על-פי שהיא נהגה לשלם לעובדיה תשלום בעד החזקת רכב... הרי דבר זה אינו מעוגן בהסכם העבודה הקיבוצי או בכל הסכם אחר והוא מהווה מעשה חד-צדדי של הנתבעת מבלי שתהיה חובה חוזית בצידו...ומשום כך לה הזכות, בפררוגטיבה, לבטל תשלום זה אם וכאשר הדבר יעלה לפניה.
על טענה זאת אומר בית-הדין האזורי:
"אין אנו תמימי דעים עם טענה זו כלל ועיקר. ההסדר לתשלום בעד החזקת רכב לא רק שהיה נהוג תקופה ממושכת, אלא היה אף מעוגן בנהלים אשר הובאו והיא בידיעת העובדים. נהלים אלה קבעו במפורש כיצד נוצרת הזכות ואין להסיק מהם, כי ניתן לבטלם שלא על דעת ובהסכמת העובדים.
זאת ועוד: חוזה העבודה נוצר לא רק בכתב אלא גם ובעיקר בהתנהגות.
ההקשר התעשייתי מחייב לחשוב כי עצם העובדה שהנתבעת נהגה כפי שנהגה יצרה תנאי עבודה מוסכמים ותנאי מכללא הוא, כי כל עוד מתקיימים התנאים אשר יצרו את הזכות הרי שהזכות תמשיך ותתקיים. לא יכול להיות ספק שאדם המסכים להיות מועסק לתקופה בלתי-מסוימת מביא בן שיקוליו השונים את תנאי העבודה להם הוא זוכה בעד עבודתו ועצם רצונו להמשיך ולקיים יחסים אלה מבוססים ללא ספק על תנאי העבודה שנוצרו בינו ובין המעביד וציפיה כי ימשיך לקבלם. אנו סבורים איפוא כי הזכות הנדונה כאן היא בגדר זכות אשר נוצרה על דרך הסכם אינדיבידואלי והסכם זה שריר וקיים כל עוד מתקיימים בין הצדדים יחסי מעביד-עובד. אנו דוחים איפוא את הטענה כי לנתבעת זכות לבטל את ההסכם הנ"ל או לשנותו".
מוסיף בית-הדין ואומר:
"נעיר רק כי גם התובעים אינם חולקים על כך כי שיעור גובה התשלום נתון אמנם לשיקול דעתה של הנתבעת וכל טענתם היתה, כי הנתבעת הפעילה שיקול דעת זה על-ידי אימוץ התעריף המקובל בשירות המדינה. ברור איפוא שאם הדבר נתון לשיקול דעתה של הנתבעת, גם אליבא דתובעים, ייתכנו שינויים מדי פעם כפי שהדבר אכן קרה";


ב) בעקבות האמור נתן בית-הדין האזורי פסק-דין הצהרתי - "כי החל מ-1.4.1977 ואילך התובעים פטורים מחובת דיווח כל שהוא על נסיעותיהם ברכבם הפרטי וכי התובעים זכאים לתשלום בעד אחזקת רכב החל מ-1.4.1977 ואילך לפי התעריפים המשתלמים לעובדי מדינה המדווחים על נסיעותיהם תוך שמירת שיקול דעת הנתבעת לשנות מדי פעם את גובה ושיעור התשלום לפי שיקול דעתה בהתחשב בשיקולים דומים כפי שנהגה לשקול בבואה לקבוע את גובה התעריף כאמור";
וחייב בתשלום הפרשים בגין העבר;

ג) בית-הדין האזורי דחה את תביעת העובדים לפיצויי הלנת שכר על ההפרשים שפסק להם.

6. עיקר טענותיו של הפרקליט אשר ייצג את 'צים' היו:

א) לעובדים לא קמה כל זכות לתשלום הוצאות החזקת רכב באשר העניין הוא בגדר פררוגטיבה של 'צים' כמעבידה;

ב) במשא-ומתן לקראת חידוש ההסכם הקיבוצי בשנת 1976, דרש ועד העובדים לכלול עניין הוצאות החזקת רכב בהסכם הקיבוצי ואף הגיש הצעה מנוסחת בכתב, אך 'צים' סרבה, בעוד שנושאים אחרים שהוסדרו קודם לכן בהוראות נוהל נכללו בהסכם;

ג) הוצאות החזקת רכב אינן נושא למשא-ומתן קיבוצי ו'זכרון הדברים' מיום 30.10.19 (סעיף 3, פסקה ט(3), דלעיל) אינו מעיד על משא-ומתן כזה;

ד) על 'צים' ועובדיה חל הסכם קיבוצי "הקובע במפורש, כי לפיו בלבד יתנהלו וייקבעו כל ענייני העובדים, תנאי עבודתם, זכויותיהם וחובותיהם אצל המערערת, ועל כן אין מקום להתייחס להקשר התעשייתי, לתנאים מכללא ולהסדרים אחרים";


ה) הוצאות החזקת רכב שולמו בהתאם להוראות נוהל ובהן נאמר, כי 'צים' רשאית "לטל בכל עת או לשנות את שיעורי ההשתתפות בהוצאות החזקת רכב, ואכן שונו השיעורים מזמן לזמן והדבר הובא בכל פעם לידיעת העובדים";

ו) משקבע בית-הדין האזורי עצמו כי "שיעור גובה תשלומי הרכב נתון לשיקול דעתה של המערערת וייתכנו בו שינויים מדי פעם בפעם" - חייב היה לדחות את התביעה.

7. עיקר הטענות שהעלה הפרקליט אשר ייצג את העובדים, לעניין ערעורה של 'צים', היו:

א) מאז 1964 ועד 1.4.1977 שילמה 'צים' הוצאות החזקת רכב לפי השיטה שהיתה נהוגה לגבי עובדי מדינה אשר היו מגישים דינים וחשבונות מלאים על נסיעותיהם, ונוהל זה הפך את התשלום לחלק מתנאי העבודה (דב"ע לה/3-30 [1], בע' 314);



ב) ב'הוראת הנוהל' שמורה אמנם ל'צים' זכות לבטל תשלום הוצאות החזקת רכב או לשנותו, אך משזכות זאת לא הופעלה שלוש-עשרה שנה - "בוטל הסעיף שב'הוראות' על-ידי התנהגות של 'צים'";

ג) שיעור התשלום ושיטתו היו למעשה נושא למשא-ומתן קיבוצי ('זכרון דברים' מיום 30.10.1975) ובמסגרת יחסי עבודה קיבוציים חייבת היתה 'צים' להביא כל שינוי למשא-ומתן;

ד) 'צים' לא פעלה בתום לב, לעניין שינוי השיטה והשיעורים, כעולה מחובת 'תום לב' לקיומו של חוזה.

8. לאור התוצאה שבית-הדין מגיע אליה בפסק-הדין שלהלן, בערעורה של 'צים' - אין מקום להעלות את טיעוני הצדדים לערעור של העובדים על כך ש'צים' לא חויבה בתשלום פיצויי הלנת שכר.

II. פסק-הדין

1. בפנינו עניין שהמתדיינים סרבלוהו וסבכוהו במהלך ההתדיינות, עניין שמשמסלקים את המסבך והמתעלמים מהמסרבל - הינו פשוט בתכלית. זאת ואף זאת, הועלו טענות אשר לו נתקבלו על-ידי בית-הדין - היו, בחשבון כולל, מזיקות ליחסי העבודה ב'צים' יותר מהתועלת ש'צים' היתה מפיקה מפסיקת בית-הדין לטובתה, בהתדיינות דנן. אף טענות ומהלכים דיוניים בשם העובדים - היה בהם כדי לשבש תחומים במישור יחסי העבודה, לרעת השותפים ליחסים אלה.

2. הסרבול והסיבוך החל עם כתב התביעה המקורי ונמשך בכתב התביעה המתוקן.

א) שורשו של דבר בכך, שלא ידעו להחליט אם מבקשים ביצועו של הסכם קיבוצי - החלק האובליגטורי שבו - והמבקשים הם העובדים הנוגעים בדבר, כל אחד מהם בפני עצמו, או אם מבקשים לפעול בדרך של "תביעה
קבוצתית" - CLASS ACTION - בשם עובדים מסוימים; לא ידעו להחליט אם לזכויות מהסכם קיבוצי טוענים, אם לזכויות ה"הסכם קולקטיבי" (ושמא הכוונה היא להסדר שאינו אלא "הסדר קיבוצי" שאינו הסכם קיבוצי) טוענים או אם לזכויות ממיקבץ "של הסכמים אינדיבידואליים" (מיקבץ זה מהו?) ו/או חוזי עבודה מפורשים או מכללא טוענים, משהגישו את כתב התביעה המתוקן בשם ארבעה עובדים שנקבו בשמם, עדיין המשיכו בכתב התביעה לטעון בשם "שאר עובדי הנתבעת".
יתירה מזו: בכתב התביעה באה "הערה" (סעיף 2, פסקה ד(2), שבחלק ‎I
דלעיל) - דבר שטרם נתקלנו בו בכתב בית-דין, ועניינה - העמדת בית- הדין על כך שבתובענה יש לראות "משום משפט מבחן", ועל כן יש לייחס לו את מלוא החשיבות;



ב) התובענה הוגשה במסגרת הליך אינדיבידואלי שחלות עליו תקנות סדר הדין בבית-דין לעבודה, ולא התקנות בדבר דיון בסכסוך קיבוצי. בהליך שעניינו סכסוך קיבוצי מחייבות התקנות להעלות בבקשה הפותחת בהליך את "טענות המבקש" בתובענה הפותחת בהליך בסכסוך אינדיבידואלי אין להעלות אלא את "העובדות המהוות עילת התובענה, ואימתי נולדה", ונאמר במפורש בתקנות שאין לכלול בכתב התביעה "אלא פרטים אלה" (הפרטים שבתקנה 7 לתקנות סדר הדין בבית-הדין לעבודה). והנה עלו בכתב התביעה טענות מטענות שונות ועובדות שדבר אין להם עם "העובדות המהוות עילת התובענה";

ג) ואשר ל"הערה", כי ב"משפט מבחן" מדובר, לא הסתפקו בכך שהדבר נאמר בכתב התביעה, אלא שהשביעו עד, ב'תצהיר', כי אכן כך הדבר, כאילו העד יודע מה פירוש הדיבור "משפט מבחן", וכאילו שזאת עובדה שאפשר להישבע על אמיתותה. ברור שכל אותה "הערה" היתה מיותרת, אם לא פסולה, לאור הנאמר במפורש בתקנה 7 לתקנות סדר הדין, כי אסור שיהיה בכתב תביעה דבר מעבר למפורט **** הרי אין זה מעניינו של בית-משפט כיצד "כל עובדי החברה הזכאים להשתתפות חודשית בדוצאות רכבם מאת התובעת", יראו את תוצאות המשפט. אם הפרקליט המלומד סבר שהתביעה שהגיש תשמש לו מבחן לתביעות אחרות שיגיש בעתיד, הרי זה רק עניינו הוא או עניין שבינו לבין לקוחותיו; אין זה כלל מעניינו של בית-המשפט ואי זה מעניינו של הצד השני להליך;

ד) משהוגש כתב התביעה המתוקן, ובטרם החלו לשמוע ראיות, הוגש "כתב התערבות" מטעם מועצת פועלי חיפה (סעיף 2, פסקה ז', שק דלעיל). אם ב'כתב' זה התכוונו לפעולה בכוח סעיף 30(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה), הרי אין כל צורך ב"כתב התערבות" ואין מקום ל"כתב התערבות". הזכות שמאותו סעיף היא מוחלטת ואין גם צורך ברשות מאת בית-הדין; די עצם ההתייצבות בפני בית-הדין.לכל זה בתנאי שבהליך שבו מדובר "נתון...הסכם קיבוצי לפירוש". והרי ברור היה מעל פני כתב התביעה ש"הסכם קיבוצי" כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) - ואין הסכם קיבוצי, אלא במשמעות זאת, להוציא מקרים שחוק מרחיב משמעותו של המושג - כלל לא עמד לפירוש.

3. למרבית האמור בסעיף הקודם היה ער בית-הדין האזורי, ואף ציין בצדק שהדבר פגע ביעילות הדיון.

בית-דין זה רואה לומר שייטיבו בתי-הדין האזוריים לעשות, אם - במסגרת הכנת הדיון (סעיף 18 לחוק בית-הדין לעבודה) - יעמידו את הצדדים, ולו גם מיזמת בית-הדין, על פגמים כאמור, ובמידת הצורך - ימחקו מכתבי בית-דין דברים שאין מקום בהם.



4. ומכתב התביעה לכתב ההגנה ומה שבא בעקבותיו:

א) בראש טענותיו העלה הפרקליט המלומד את הטענה, כי "כל הקביעות בקשר להחזר הוצאות רכב של העובדים הם מעניינה ומזכותה הבלעדית של הנתבעת ('צים') מבלי שלהסתדרות זכות להתערב בכך", וכי ל'צים' "פררוגטיבה בלעדית וחד-צדדית לעשות כראות עיניה" בכל הנוגע להוצאות החזקת רכב
(סעיף 2, פסקה ה', שבחלק I דלעיל). בהיבט המשפטי של דברים אלה ידובר בסעיפים 9-7 שלהלן, בשלב זה רואה בית-הדין, בהיותו מודע לתפקידו כבית-דין לעבודה, לעמוד עליהם מבחינת יחסי עבודה קיבוציים והמתחייב מכך. נשאלת השאלה, האם באמת ובתמים סבר מי שסבר, כי יצליח לקיים יחסי עבודה סדירים ותקינים ולהפעיל, באותה מסגרת, את מפעלה של 'צים', אם בית-הדין לעבודה יקבל את הטענה. כעולה מהאמור להלן מהווה הסכום, המשתלם כהוצאות החזקת רכב לעובד בדרגה ד', קרוב למלוא שכר היסוד ושווה היה לשכר הממוצע במשק (סעיף 7 שלהלן). היש להעלות על הדעת שארגון עובדים כלשהו יסכים לקיים יחסי עבודה סדירים ולחתום על הסכמים קיבוציים, עת נתונה למעביד זכות לעשות באותם סכומים כעולה על רוחו - בתור פררוגטיבה של מעביד, כפי שטוען לכך הפרקליט המלומד. התשובה ברורה. - רואה בית-הדין לציין לשבחה של הנהלת 'צים', כי מחומר הראיות עולה ברורות שלא כך היא פעלה ולא כך היא נהגה. בסעיף 17 ידובר בעולה מכך שהיא נהגה אחרת.
בשלב זה די בכך שיתנו את הדעת ל'זכרון הדברים' ולחילופי המכתבים
האמורים בסעיף 3, פסקה ט(3) ו-(4), שבחלק I דלעיל, על מנת להשתכנע שהנהלת 'צים' לא ראתה לעשות בתשלומים האמורים כעולה על דעתה כפי שטענו בבית-הדין;

ב) בית-הדין האזורי ציווה על הגשת עדויות ראשיות בדרך "תצהיר", פרקליטה של 'צים' אכן הגיש עדות כאמור בדרך 'תצהיר' והמצהיר היה "ראש מינהל סגל ואדמיניסטרציה ב'צים'". אלא מאי? במקום שהתצהיר שהוכן עבור המצהיר יתייחס לעבודות ולעובדות בלבד, כמתחייב לעדות בבית-משפט - נשבע המצהיר על אמיתות טענות. בין השאר הוא נשבע על כך, "שיש לנתבעת פררוגטיבה בלעדית וחד-צדדית לקבוע מעת לעת כללים ותנאים לגבי השתתפות בהחזקת רכב, לבטל כללים ותנאים אלה" וכו'
(סעיף 2, פסקה ו', שבחלק I דלעיל). 'תצהיר' כזה מקומו לא יכירנו בבית משפט כ"עדות" ראשית. אין לכלול בתצהיר המוגש בעדות - להבדיל מתצהיר המוגש על מנת לתמוך בבקשה בבית-הדין הגבוה לצדק או בבית-דין לעבודה בסכסוך קיבוצי - אלא דברים שמותר לשאול עליהם להעלותם בתשובה לחקירה ראשית בעדות שבעל-פה. זאת ואף זאת: כיצד הגיעו לכך ששמו בפיו של המצהיר מר חוברס מונחים, שאף למשפטן אינם ברורים די צורכם, והוא אף נשבע כי אמת דבריו. הבאמת יודע ראש המינהל מהי "פררוגטיבה בלעדית וחד-צדדית"? הבאמת יודע הוא שכדבר הזה נתון ל'צים' עד כדי כך שהוא מוכן



להישבע שאמת בפיו? התוצאה הבלתי-נמנעת היתה שבית-הדין האזורי, בצדק, פסל דברי עדותו של אותו מנהל והיה מוכן לקבלם רק במידה שהם מתיישבים עם דברי העדים מטעם 'העובדים'. ושוב לעניין חס עבודה:
ברור שעשוי להיגרם נזק רב ליחסי עבודה, אם מביאים לכך שבית-משפט אומר על דברי עדותו של מנהל את אשר אמר בית-הדין האזורי על אותו עד
(סעיף 4, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). אך, מאחר ולא ביזמתו של העד נעשה הדבר, יש לקוות שהנזק לא ייגרם, והדבר לא יפגע באמון שצריך כי ירחשו לדברים של מנהל המנגנון, למען קיים יחסי עבודה תקינים;

ג) ואשר לסדר הדין הרצוי בבית-דין אזורי, לאור העובדה שהגשת עדויות ראשיות בדרך תצהיר היא דרך המלך בבתי-הדין לעבודה. טוב יעשו בתי- הדין, אם כבר בשלב הכנת הדיון במסגרת סעיף 18 לחוק בית-הדין לעבודה, יפעלו - ולו גם מיזמת בית-הדין ובלבד שניתנה הזדמנות לטעון נגד הפעולה - למחיקת דברים בתצהיר עדות, הפסולים לאותה מסגרת.
בית-הדין מדגיש שמדובר ב'תצהיר-עדות' ראשית ולא בתצהיר המוגש בסכסוך קיבוצי (תקנה 7 לתקנות בדבר סדר דין בסכסוך קיבוצי, המאפשרת, בעניינים מסוימים.
הצהרה "לפי מיטב ידיעתו ואמונתו" של המצהיר), באשר בכתב הפותח באותו הליך חייבים להעלות לא רק עובדות, אלא גם טענות.

5. לפרשת הטענות שהועלו במהלך הדיון והשלכתן על יחסי עבודה קיבוציים,
רלבנטיים ביותר דבריו של LORD REID ב- ‎[4] POST OFFICE V. UNION OF POST
OFFICE WORKERS (1974) 1 ALL E.R. 236; (1974) I.C.R. 399. הדברים נאמרו לעניין פירושו של חוק יחסי עבודה משנת 1971 הקובע נורמות ודרכי אכיפתן, בשונה
מהמשפט המקובל,המיוחדים ליחסי עבודה. בשל המיוחד שבאותו חוק, אומר ‎LORD REID
כי "יש לפרש את החוק פירוש מקיף והגיוני, כך שעניינים טכניים-משפטיים -
LEGAL TECHNICALITFES - לא ישקלו כנגד המציאות שבעולם העבודה - ‎INDUSTRIAL
REALITIES - וכנגד ההיגיון, מעביד בלתי-סביר אשר ינסה לעמוד בהקפדה על זכויותיו המשפטיות לא ימצא ישועתו באותו חוק".

והכוונה ברורה: לא כל "נצחון" בזכות טענה כאמור, יביא, בחשבון כולל, תועלת לשותפים ליחסי עבודה קיבוציים - יהיו אלה העובדים ויהיה זה המעביד.

אם דברים אלה נכונים הם עת מדובר בחוק - ולו גם חוק מיוחד - נכונים הם שבעתיים במישור יחסי עבודה קיבוציים, כיחסים שבין ההסתדרות לבין 'צים', הבנויים על משא-ומתן חופשי.

6. סילוק המסרבל והמסבך מאפשר לפסוק בעומד לדיון, במסגרת צרה ההולמת את המחלוקת האמיתית והעניינית שבין הצדדים, כך אמנם עשה, בסופו של דבר ולאחר שברר הקש מהמוץ, בית-הדין האזורי, עת מיקד את הדיון על מקור הזכות שלה טענו ועל מהותה של אותה זכות.


בשלב זה מתייחס בית-הדין למקור הזכות ומהותה, ולא לשאלה, אם אותה זכות, לפי מהותה, מביאה לתוצאה שלה עתרו ואליה הגיע בית-הדין האזורי, וייאמר כבר עתה שאין היא מביאה לאותה תוצאה (סעיפים 17-15 שלהלן).

7. עצם מיקוד הדיון על שאלת מקור זכות ל"הוצאות החזקת רכב" - ומודגשת המלה "זכות" - מלמד, כי אין בית-הדין מקבל את טענת 'צים' כי לא ב"זכות" מדובר אלא במעשה חסד מכוח "פררוטגטיבה", כך הכל תלוי ברצון של 'צים' - רוצה
נותנת, רוצה שוללת (סעיף 2, פסקה ה(2), וסעיף 6 פסקה א', שבחלק I דלעיל).

עד שתוסבר דחיית הטענה, טוב שידעו במה מדובר. הוצאות החזקת רכב ששולמו לעובד בדרגה י"ד - זאת דרגתם של העובדים התובעים - היו בשנת 1976: לפי הקצבת ק"מ - תשלום קבוע 1,215 ל"י ותשלום חודשי קבוע 600 ל"י, וביחד 1,815 ל"י.

שכר היסוד של עובד באותה דרגה היה 2,050 ל"י ושכרו הכולל - ללא תוספת ותק - באוגוסט 1977 היה 3,120 ל"י. לשון אחר - הסכום החודשי ששולם לעובד כהוצאות החזקת רכב היה לא פחות מ-88% משכר היסוד בשנת 1976 וקרוב ל-60% מהשכר הכולל, ושווה לשכר הממוצע במשק בשנת 1975/76 (י"פ תשל"ו, ע' 1525).

8. טען הטוען שלשיעור כאמור משכרו אין לעובד זכות כלשהי, אלא שהמעביד מרצונו הוא ולפי שיקוליו הוא, הפעיל "פריבילגיה" והחליט ליתן לעובדים מכספו.

9. בסעיף 7 דלעיל כבר נאמר, **** כמותית מהסעיף הקודם נוגד כל היגיון של יחסי עבודה קיבוציים. האמור אינו מחייב אותה "פריבילגיה" שלה טוענים.
מאז חדלו לפרסם ספרים הנושאים את השם MASTER AND SERVANT - "אדון ומשרתו"
ומתפרסמים ספרים בשם LABOUR LAW - או בדומה - לא נתקלנו בפרק ‎PRIVILLEGES
היינו "זכויות יתר". נניח שהכוונה היא לזכויות אשר למעביד מכוח הבעלות על המפעל. ומה נאמר על זכויות אלה בימינו? המרחיק לכת שנאמר גם זה כאמירת אגב, הוא ההנהלה שוכרת ומפטרת, משלמת ומקדמת, משגיחה ומתכננת. כל אלה הם חלק מתפקידיה, ובהעדר הסכם קיבוצי, ניתן להפעלה חופשית בכפוף למשפט הפומבי ולרצון
העובדים לעבוד בתנאים המיוחדים שהוטלו חד-צדדית" (מפי השופט ‎- DOUGLAS
‎[5] UNITED STEELWORKERS V. WARRIOR AND FULF NAVIGATION CO. 363 U.S. 574
.(P. 583 )1960)

באותו פסק-דין [5] גם נאמר, כי את המלים "(עניין) שבסמכות הבלעדית של
ההנהלה" -STRICTLY A FUNCTION OF MANAGEMENT - יש לפרש כמכוונות רק לאותם עניינים שבהם ההסכם הקיבוצי נותן להנהלה "שליטה מלאה ושיקול דעת בלתי-מוגבל".
אליבא דשופט DOUGLAS - רק שמור במפורש לשיקול דעתה של ההנהלה הוא בגדר אותה "פריבילגיה" שלה טען הפרקליט בענייננו. הדברים נאמרו אמנם בהקשר מיוחד, אך אפשר ללמוד מהם אף אם אין מאמצעים את הגישה הכוללת המוצאת ביטויה בקטע הקודם.
נוסיף,


שלפי החוק של ארצות הברית, חייב מעביד לנהל משא-ומתן קולקטיבי בכל דבר
שענייני תנאי עבודה ((NATIONAL LABOR RELATIONS ACT, SEC. 8 (A)(5) ותגיע למסקנה שבמסגרת יחסי עבודה קיבוציים, אותה "סמכות של הנהלה" מוגבלת היא ובוודאי שלא היתה תופסת לעניין הדומה לנדון. זאת ואף זאת: מאחר וכעולה מהאמור להלן - קמה זכות חוזית, הרי ממילא כפופה אותה "סמכות של הנהלה" לעולה מהזכות החוזית.

10. על העדר זכות להוצאות החזקת רכב ביקש פרקליטה של 'צים' ללמוד מהוראה בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים, שבה נאמר "לפי הסכם קיבוצי זה בלבד יתנהלו וייקבעו כל ענייני העובדים, תנאי עבודתם, זכויותיהם וחובותיהם 'בחברה'" - ללמדך שאם בהסכם הקיבוצי לא הוסדר עניין "הוצאות החזקת רכב" - אין עובד זכאי לתשלום זה.

סעיף כזה אינו מהשכיחים בהסכמים קיבוציים, וספק אם יש בו לשרת קידום יחסי עבודה. די שייאמר, כי אם נפרש את הסעיף פירוש כפי שטען לו הפרקליט המלומד - הרי התוצאה או אחת התוצאות היא שנשמטה הקרקע תחת טענתו לזכויות מכוח "סמכות של הנהלה" או מה שכינה - "פררוגטיבה". אם הכל יתנהל רק לפי "האמור בהסכם", אין עוד מקום לסמכויות הנהלה שהן לכל הדעות הכרחיות לתפעול תקין. מן המפורסמות הוא שבחיי יום-יום של מפעל, מוטלות חובות על עובדים שלא פורטו בהסכם הקיבוצי ובמקביל נקבעות זכויות. ואם טוענים שבהסכם הקיבוצי מוסדר הכל ואין מחוצה לו - מה בדבר חובת היסוד של העובדים, חובת הנאמנות שהם חבים בעבודתם?

הגם זאת אינה קיימת רק משום שאין בהסכם הקיבוצי סעיף הקובע זאת? ומה בדבר אותם הסכמים שאליהם מגיעים מדי פעם בפעם במסגרת משא-ומתן עם נציגות העובדים - מועצת פועלים או ועד עובדים שאינם מוצאים ביטוי בהסכם קיבוצי חדש או בהשלמת הסכם קיים - הגם לאלה יתכחשו רק משום שמעמדם נחות, ואכן נחות הוא?

לאמור בסעיף זה יפים דבריו של פרופסור ‎72 HARV L.) [6] ARCHIBAID COX
REV. 1498-99), המובאים תוך הסכמה על-ידי השופט DOUGLAS ב-‎UNITED
STEELWORKERS )שם [5], בע' 580-579). ואלה דבריו של פרופסור קוקס: "אין זו אמת בלתי-מסויגת שהסכם קיבוצי הינו אך ורק מסמך שבו האיגוד המקצועי והעובדים הטילו על ההנהלה סייגים מוגבלים ומפורשים על הזכות שבלעדי אותן סייגים היא מוחלטת, לנהל את המפעל, כך שתביעת עובד דינה להידחות אלא אם יכול הוא להצביע על תניה חוזית מפורשת שעליה מבוססת תביעתו. מעורבים יותר מדי אנשים, קיימות יותר מדי בעיות ופועלות יותר מדי נסיבות שאין לצפותן מראש - משניתן יהיה לעשות את המלים אשר בחוזה למקור בלעדי של זכויות וחובות. אין זה אפשרי ליתן ביטוי לכל הכללים המסדירים פעילות של 'קהילה' כמפעל תעשייתי
(PLANT A COMMUNITY LIKE AN INDUSTRIAL), בחמישה-עשר או אפילו בחמישים עמודים. בתחום המשא-ומתן הקיבוצי - המאפיינים המוסדיים והאופי השלטוני של
תהליך המשא-ומתן הקיבוצי מחייבים משפט מקובל של המפעל - ‎COMMON LAW OF THE
SHOP - אשר משלים את ההסכם ונותן לו את המסגרת ההקשרית".


ובכן, קבלת הפירוש שלו טענו תפגע ביחסי עבודה ותמנע בעד 'צים' תפעול יעיל של מפעלה. הפירוש היחד המתיישב עם יחסי עבודה סדירים ועם אפשרות להפעיל את המפעל הוא, שאין זכויות וחובות "מהסכם קיבוצי" מעבר לקבוע **** "הסכם קיבוצי" זה ולא יותר.

11. הפרקליט המלומד אף טען, כי לא רק שהנושא אינו מוסדר בהסכם הקיבוצי, אלא שאין הוא כלל יכול לשמש להסדר בהסכם קיבוצי (סעיף 3, פסקה ט), בסעיף 6
פסקה ג' שבחלק I דלעיל). אם ביקש הטוען ללמוד כך שבמשא-ומתן **** חידוש הסכם בשנת 1977 דרש ועד העובדים לכלול בהסכם את עניין הוצאות החזקת רכב ולא ללוהו, ולכן נשאר העניין מחוץ להסכם **** הצדק עימו. אך אם ביקש שנלמד שעצם הנושא אינו ראוי להסדר בהסכם קיבוצי - טעה.

סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים קובע במפורש ש"תנאי עבודה" - כל תנאי עבודה - הם עניין ראוי להסכם קיבוצי. וכי יעלה על הדעת שעניין המגדיל הכנסתו של עובד ממעבידו בשיעור של 88% משכר היסוד או בשיעור של למעלה מ-60% מהשכר הכולל, אינו בגין: "תנאי עבודה"? אם תשלום זה אינו בגדר "תנאי עבודה" - מה כן בגדר תנאי עבודה? הייתכן כי 'שי לחגים', 'שי שמחות' (מענק לידה, מענק נישואין, מענק בר-מצוה, בת-מצוה), 'ביגוד' (לא בגדי עבודה), והשתתפות בשכר לימוד בחינוך תיכון ועל-תיכוני של ילדי העובדים' - הכל זכויות מוקנות בהסכם הקיבוצי אשר עליו חתמה 'צים' והחל על העובדים (סעיפים 22-19) הם בגדר 'תנאי עבודה', בעוד שהשתתפות קבועה בהוצאות רכב פרטי - לא רכב המשמש בלעדית או בעיקר לעבודה - אינה בגדר תנאי עבודה, ועל כן מחוץ לראוי להסכם קיבוצי. ברור
שזה חסר כל היגיון ב"מציאות שבעולם העבודה" (דברי לורד RELD בסעיף 5 דלעיל).

12. מהאמור אין ללמוד כי צדק פרקליטם של העובדים בטענתו, כי "הזכות ל'הוצאות החזקת רכב' מעוגנת בהסכם קיבוצי או בהסכם קולקטיבי". הזכות אינה מעוגנת ב"הסכם קיבוצי", והטעם לכך פשוט. ההסתדרות הסכימה לחתום על הסכם קיבוצי שבו נשאר נושא "הוצאות החזקת רכב" מחוץ להסכם, ולעניין זה תופסת ההוראה שבהסכם הקיבוצי על בלעדיותו (סעיף 12 קטע אחרון, דלעיל). הזכות גם אינה מעוגנת ב"הסכם קולקטיבי", תהא נפקותו אשר תהא, כי מסמך כזה מעולם לא נחתם, ולא שמענו על הסכם קולקטיבי שבעל-פה.

נכון - עניין תשלום הוצאות החזקת רכב היה נשוא משא-ומתן בין 'צים' לבין
מועצת הפועלים וועד העובדים (סעיף 3 פסקה ט(3), שבחלק I דלעיל), ולכך השלכות אפשריות אך אין משקלן יכול להיות עדיף על הוראות מפורשות וסייגים מפורשים שנקבעו לעניין הוצאות החזקת רכב.

13. ובכן - לא חסד מ'פררוגטיבה' של 'צים', לא "הסכם קיבוצי" ולא "הסכם



קולקטיבי". נותר המקור שאותו קבע בית-הדין האזורי - זכות מחוזה אינדיבידואלי והכוונה היא לחוזה עבודה אינדיבידואלי ולא ל"מקבץ חוזים אינדיבידואלים" שלהם טען פרקליטם של העובדים - מושג שכלל לא ברור מה פירושו.

הזכות מהחוזה האינדיבידואלי לא קמה כקשר משפטי בפני עצמו, ולכן לשווא טען הפרקליט המלומד שייצג את 'צים' שאין באותה "זכות" כל הדרוש לכריתת חוזה עצמאי בין שניים. הזכות קמה במסגרת יחסים חוזיים-נמשכים שבין 'צים' לבין כל אחד מהעובדים, בבחינת אותו עלה הצומח מענף שעל גזע העץ, נושר, וחדש בא במקומו.

על מהותן של אותן זכויות וחובות, הקמות וחדלות ומוחלפות במסגרת יחסי עובד- ומעביד, ובמהלך אותם יחסים, עמדנו כבר בפסק-הדין שבדב"ע לה/30 - 3 [1] (בע' 313). נוסיף ונדגיש, שהמחפש לכל שינוי ושינוי של תנאי העבודה החלים על עובד פלוני ביחסיו עם מעבידו ביטוי פורמלי, בין בכתב ובין בעל-פה, בבחינת אותה "הצעה" ו"קבלה" פורמלית הצריכה לחוזה - לא ימצאם מעולם. יש ואותו שינוי יבוא בעקבות דרישה מפורשת של העובד והענות המעביד, יש והוא יבוא בעקבות דרישה של נציגי עובדים שהמעביד פעל לפיה, יש והוא יבוא מהחלטה של המעביד שמצאה את ביטויה ב"חוזר" המובא לידיעת העובד ויש והוא יבוא ממצב עובדתי - מנוהג.

14. בענייננו באה "הזכות" מכמה וכמה אבות ודי באחד מהם. על כל פנים ברור, שהתשלום שלו טוענים לא בא משום שבלילה אחד נדדה שנתו של מאן דהו בהנהלת 'צים', ולמחרת החליט שיש ליתן לעובדים סכומים המשתלמים מדי חודש בחודשו, על מנת שיוכלו לממן החזקת הרכב, לא משכר היסוד ותוספת היוקר.

אמרנו שדי ב"אב" אחד להולדת אותה 'זכות'. אותו 'אב' הוא 'הוראות הנוהל'
שהובאו לידיעת כל אחד מעובדים. (סעיף 3, פסקות א ו-ט(1), שבחלק I דלעיל).
השם "הוראות נוהל" אינו מוסיף ואינו גורע מהעובדה שעל-ידי הבאתם לידיעת העובד, ומכל שכן על-ידי פעולה במשך שנים בעקבות אותו כתב - קמה זכות חוזית לעובד לתשלומים העולים מאותו כתב. אין אותו כתב שונה במאומה מהתקשי"ר הנהוג בשירות המדינה, ולא עלה על דעתו של אדם לטעון שתשלום העולה מהתקשי"ר - אינו מגיע לעובד כזכות ובזכות. נוסיף ונזכיר שכבר נפסק, כי יכול ותנאי מתנאי
העבודה שראשיתו בבחינת "הענקה" BONOUS GRATIFICATION - ייהפך לזכות, אם נוהגים במשך שנים ליתן אותה, והצדדים ראוה כתנאי מכללא ביחסים החוזיים שביניהם (דב"ע לו/107 - 3 [2], בע' 305; דב"ע לז/26 - 2 [3], בע' 106).

15. צדק, איפוא, בית-הדין האזורי עת קבע, כי לכל אחד ואחד מהעובדים זכות מכוח חוזה העבודה האינדיבידואלי לתשלום הוצאות החזקת רכב.

16. השאלה היא, אם גם בדין פסק לעניין הסכום המגיע ולעניין זכותה של 'צים' לשנות מעת לעת את הסכום המשתלם או את השיטה המשמשת לקביעתו ולחישובו.


על מנת להשיב על שאלה זאת יש לעמוד על המסמך שבו התגבשה הזכות ולפיו נהגו.
מסמך זה הינו "הוראות נוהל" משנת 1972 (סעיף 3, פסקה ט(1), שבחלק I דלעיל).
שם נאמר "החברה ('צים') רשאית בכל עת לבטל או לשנות את שיעורי השתתפותה בהוצאות החזקת רכב".

השאלה, אם, באילו נסיבות ובאיזה תנאים רשאי מעביד לשנות חד-צדדית תנאי מהתנאים שבחוזה עבודה אינדיבידואלי, לרעת העובד, ומהו הסעד המשפטי שיושיט בית-דין זה במקרה של שינוי שלא מתקיימים בו התנאים כאמור, אינה מתעוררת כלל בענייננו. וזה מטעם הפשוט: עצם הזכות מסויגת היא, והיא מסויגת בכך ששמור למעביד הכוח לבטלה.

נאמר כבר בסעיף 12 דלעיל כי עצם הזכות שבה מדובר אינה מהסדר קולקטיבי באשר על אף היות העניין, מזמן לזמן, נושא למשא-ומתן קולקטיבי - למידה של "הסדר קולקטיבי" לא הגיעו, להוציא - הסדר שמ"זכרון הדברים" האמור בסעיף
3, פסקה ט(3), שבחלק I לעיל, אך גם הוא לא פגע בקטע המובא לעיל מ"הוראות הנוהל". סביר להניח שכל הנוגעים בדבר - מועצת הפועלים וועד העובדים - ידעו או שיכלו לדעת, כי ל"זכות" - "שובר בצידה", וכל עוד לא הוסדר הנושא במסגרת הסכם קיבוצי - רשאית 'צים' לפעול כעולה מ'הוראות הנוהל'. ברור שאין בית-הדין נדרש לשאלה, כיצד הפעלת כוחה של 'צים' לבטל את התשלום שבו מדובר - תשפיע על מערכת יחסי העבודה.

17. טען הפרקליט המלומד אשר ייצג את העובדים, כי מאחר ו'צים' לא הפעילה כוחה האמור, מאז 1972 - הרי ויתרה על האפשרות שהיתה לה ונוצרה התחייבות חוזית שאין בה אותה שליטה ל'צים' על עצם הזכות.

טענה זאת אין לקבלה. הכוח השמור ל'צים' לענייננו, אינו מאלה החדלים בשל אי-הפעלתם, ואינו מאלה שפועלת נגדם 'טענת השתק' או 'מניעות', כפי שטענו.
אין מדובר בשינוי בדיעבד של תנאי עבודה, כך שבא נוהג חדש שהביא לתנאים מכללא.
זאת ואף זאת - משחודש וחזר וחודש הסכם קיבוצי, עת ידעו על קיומן של אותן 'הוראות נוהל' - על הכוח שבהן "לבטל" - סימן שגם השותף ליחסי העבודה הקיבוציים הסכים לכתוב.

יכולה, כמובן, להתעורר השאלה, אם 'צים', בשנותה את שיטת חישוב הסכומים המשתלמים בתור הוצאות החזקת רכב פעלה כמתחייב מהחובה "לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב... לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה" (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אכן, העלה פרקליטם של העובדים את הטענה (סעיף 7, פסקה
ד', שבחלק I דלעיל), אך בנתונים שהובאו לא היה דבר לסתירת תום לב. שיקולים תקציביים, עת חל שינוי יסודי בנסיבות, והתאמת השיטה ב'צים' לשיטה הנהוגה במקומות עבודה אחרים, ובעיקר בשירות המדינה, כאשר מדובר בחברה במעמדה של 'צים' - יכול הצד השני יסכים להם ויכול - ולא, אך על חוסר 'תום לב' אין הם מעידים.

18. מכל האמור עולה, כי דין הערעור של 'צים' להתקבל ודין הערעור שכנגד של העובדים להידחות.

אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם קיבוצי דן

  2. הסכם קיבוצי תרו

  3. הסכם קיבוצי אסם

  4. הסכם קיבוצי אשל

  5. הסכם קיבוצי צים

  6. הסכם קיבוצי שפע

  7. הסכם קיבוצי נמל

  8. הסכם קיבוצי טרה

  9. הסכם קיבוצי מגדל

  10. הסכם קיבוצי הדסה

  11. הסכם קיבוצי מחשב

  12. הסכם קיבוצי מחלה

  13. אישור הסכם קיבוצי

  14. הסכם קיבוצי משען

  15. הסכם קיבוצי תנאים

  16. הסכם קיבוצי מחייב

  17. הסכם קיבוצי אמונה

  18. הסכם קיבוצי בצלאל

  19. הסכם קיבוצי מרצים

  20. הסכם קיבוצי אסותא

  21. הסכם קיבוצי אחזקה

  22. הסכם קיבוצי גננות

  23. הסכם קיבוצי דוגמא

  24. הסכם קיבוצי דור ג

  25. הסכם קיבוצי אפייה

  26. הסכם קיבוצי אפקון

  27. הסכם קיבוצי הוראה

  28. הסכם קיבוצי מתכות

  29. הסכם קיבוצי הלבשה

  30. הסכם קיבוצי נהגים

  31. הסכם קיבוצי רפואה

  32. הסכם קיבוצי הסעות

  33. הסכם קיבוצי קניאל

  34. הסכם קיבוצי ביגוד

  35. הסכם קיבוצי תנובה

  36. הסכם קיבוצי כבאים

  37. הסכם קיבוצי חוגלה

  38. הסכם קיבוצי מנורה

  39. הסכם קיבוצי חניתה

  40. הסכם קיבוצי טבעול

  41. הסכם קיבוצי מתמחים

  42. הסכם קיבוצי טבע טק

  43. הסכם קיבוצי טקסטיל

  44. הסכם קיבוצי מכללות

  45. הסכם קיבוצי אולמות

  46. הסכם קיבוצי מעונות

  47. הסכם קיבוצי ישרוטל

  48. הסכם קיבוצי זכויות

  49. הסכם קיבוצי קביעות

  50. הסכם קיבוצי הפסקות

  51. הסכם קיבוצי פלסטיק

  52. הסכם קיבוצי רוקחים

  53. הסכם קיבוצי רשויות

  54. הסכם קיבוצי נביעות

  55. הסכם קיבוצי טכנאים

  56. הסכם קיבוצי תדיראן

  57. הסכם קיבוצי מאוחדת

  58. הסכם קיבוצי מאפיות

  59. הסכם קיבוצי שופרסל

  60. הסכם קיבוצי שחקנים

  61. הסכם קיבוצי שטראוס

  62. הסכם קיבוצי מכתשים

  63. הסכם קיבוצי אגרקסקו

  64. הסכם קיבוצי רשת עמל

  65. הסכם קיבוצי בית ברל

  66. התפטרות הסכם קיבוצי

  67. הסכם קיבוצי ישראכרט

  68. הסכם קיבוצי קלדניות

  69. הסכם קיבוצי קמעונאי

  70. הסכם קיבוצי רשת עתיד

  71. הסכם קיבוצי קופי בין

  72. הסכם קיבוצי לבורנטים

  73. הסכם קיבוצי קוסמטיקה

  74. הסכם קיבוצי סגל זוטר

  75. הסכם קיבוצי אקרשטיין

  76. סעיף 14 להסכם קיבוצי

  77. התיישנות הסכם קיבוצי

  78. הסכם קיבוצי הסכם אישי

  79. הסכם קיבוצי מנהל ומשק

  80. הסכם קיבוצי יוניליוור

  81. הסכם קיבוצי ימי בחירה

  82. הסכם קיבוצי בתי זיקוק

  83. הסכם קיבוצי משרד החוץ

  84. הסכם קיבוצי כללי ענפי

  85. הסכם קיבוצי כללי במשק

  86. הסכם קיבוצי מענק יובל

  87. הסכם קיבוצי סגל מנהלי

  88. הסכם קיבוצי בית זיקוק

  89. הסכם קיבוצי מכוח נוהג

  90. הסכם קיבוצי אלקטרוניקה

  91. הסכם קיבוצי משאבי אנוש

  92. ביטול סעיף בהסכם קיבוצי

  93. הסכם קיבוצי קידום נוער

  94. הסכם קיבוצי רשות הנמלים

  95. הסכם קיבוצי מצילי בריכה

  96. הסכם קיבוצי הסדר קיבוצי

  97. הסכם קיבוצי מכון התקנים

  98. הסכם קיבוצי שימוש במחשב

  99. הסכם קיבוצי במגזר הפרטי

  100. הסכם קיבוצי גני אירועים

  101. הסכם קיבוצי ראשון לציון

  102. הסכם קיבוצי ביקור חולים

  103. הסכם קיבוצי אולם אירועים

  104. הסכם קיבוצי שירות המדינה

  105. הסכם קיבוצי שיכון ובינוי

  106. הסכם קיבוצי תעשייה זעירה

  107. הסכם קיבוצי תקופת ניסיון

  108. הסכם קיבוצי בענף הזכוכית

  109. הסכם קיבוצי משרד המשפטים

  110. הסכם קיבוצי מגן דוד אדום

  111. הסכם קיבוצי החזרה לעבודה

  112. הסכם קיבוצי מוסד הטכניון

  113. הסכם קיבוצי רשתות השיווק

  114. הסכם קיבוצי כרמל אולפינים

  115. הסכם קיבוצי זכויות גמלאים

  116. הסכם קיבוצי מפעלי ים המלח

  117. הסכם קיבוצי חיפה כימיקלים

  118. הסכם קיבוצי בשלטון המקומי

  119. הסכם קיבוצי פיזיותרפיסטים

  120. הסכם קיבוצי סגל אקדמי בכיר

  121. הסכם קיבוצי מדרשת שדה בוקר

  122. הסכם קיבוצי ידיעות אחרונות

  123. הסכם קיבוצי אולמות אירועים

  124. הסכם קיבוצי עוזרים משפטיים

  125. הסכם קיבוצי בשירות הציבורי

  126. הסכם קיבוצי הסתדרות הפקידים

  127. הסכם קיבוצי כללי בענף המזון

  128. הסכם קיבוצי כללי בענף המתכת

  129. הסכם קיבוצי איגוד התעשיינים

  130. הסכם קיבוצי פריגו פרמצבטיקה

  131. הסכם קיבוצי כללי עוז לתמורה

  132. הסכם קיבוצי רשות שדות התעופה

  133. הסכם קיבוצי כללי בענף האפייה

  134. הסכם קיבוצי קרן קיימת לישראל

  135. הסכם קיבוצי כללי בענף ההובלה

  136. הסכם קיבוצי כללי בענף הטקסטיל

  137. הסכם קיבוצי מרכז השלטון המקומי

  138. ד שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון