הסכם קיבוצי תשלום דמי הבראה


1. התובע עבד אצל הנתבעת העוסקת בייצור בטון והובלתו לאתרים בהם מבוצעות עבודות בניה, וזאת בתקופה מ-1.9.08 ועד 5.6.10.
בגין תקופת עבודה זו וסיומה, הגיש התובע תביעתו לבית הדין ובכתב התביעה תבע פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, תשלום עבור חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות וכן, פיצויי על פיטורים שלא כדין.
לטענת התובע הוא עבד כנהג מערבל בטון אצל הנתבעת.
התובע טען, כי על עבודתו אצל הנתבעת חלות הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף ההובלה, או ההסכם הקיבוצי בענף הבניין.
התובע טען כי פוטר שלא כדין, אולם לא תיאר בכתב התביעה את נסיבות פיטוריו, כמו גם את זהות האדם שפיטרו.
לטענתו, הפיטורים נעשו בלא שימוע, ועל כן, הוא זכאי לפיצוי בגינם, מעבר לפיצויי הפיטורים.
התובע טען שקיבל הודעה מוקדמת של 15 יום בלבד, והוא זכאי ל-15 יום נוספים, וכן טען שלא קיבל כלל דמי הבראה, לא ניצל ימי חופשה, כפי שהגיעו לו.

2. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי התובע עבד אצלה כאיש תחזוקה, וכי מכתב הפיטורים שניתן לו, נחתם ונמסר לו על ידי מי שאינו מוסמך לעשות כן אצל הנתבעת, ולמעשה התובע התפטר.
לטענת הנתבעת, מנהל הנתבעת מר עלי נעאמנה ביקש מהתובע לחזור לעבודתו, אולם התובע סירב.
הנתבעת טענה כי התובע קשר קשר עם אחרים על מנת לקבל מכתב פטורים בשם הנתבעת, אולם הנתבעת לא פרטה בכתב ההגנה, מי הם אותם "קושרי קשר" נוספים ששיתפו פעולה עם התובע על מנת שזה האחרון יקבל מכתב פיטורים.

הנתבעת הכחישה תחולתם של ההסכמים הקיבוצים בענף ההובלה או בענף הבניין, וכן הכחישה תחולתו של צו ההרחבה בענף ההובלה.
הנתבעת אף הדגישה, כי הנטל להוכחת תחולתו של הסכם קיבוצי כלשהו עליה, מוטל על התובע, ומכל מקום הסכם קיבוצי משנת 2011, אליו הפנה התובע בסעיף 5 לכתב התביעה, תחולתו לאחר תום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים שהסתיימו בשנת 2010.

הנתבעת אישרה בכתב ההגנה, כי התובע עבד אצלה על בסיס שכר חודשי, ולטענתה שכרו החודשי עמד על סך של 5,000 ₪.
הנתבעת הודתה שלא שילמה לתובע דמי הבראה ובאשר לחופשה טענה, כי התובע ניצל 14 ימי חופשה, כך שהוא זכאי לפדיון של 7 ימי חופשה.

3. במעמד הדיון המוקדם לפני כב' הרשמת מירי שי-גרינברג, הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה, כי התובע הועסק אצל הנתבעת מ-1.9.08 ועד 5.6.10, כי התובע הועסק על בסיס משכורת חודשית, כי התובע עבד 6 ימים בשבוע, וכי התובע לא קיבל תשלום עבור דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת.
כמו כן הוסכם, כי לתובע הגיעו 21 ימי חופשה בתשלום במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, והמחלוקת בין הצדדים נותרה בשאלה כמה מתוכם ניצל התובע בפועל והאם הרישום בתלושי השכר מדוייק.

4. התובע בסיכומיו העתיק, פשוטו כמשמעו, את כתב התביעה, ולא התמודד עם טענות הנתבעת באשר לתחולת ההסכם הקיבוצי.
התובע לא ביצע הבחנה בין תשתית עובדתית לבין טיעונים משפטיים.
לגרסתו מאחר שהנתבעת לא שילמה את הסכומים שהיה עליה לשלם בהתאם להחלטת הרשמת, יש ליתן פסק-דין על בסיס תצהיר העדות הראשית מטעמו.
גם אם נתבע אינו מביא עדים מטעמו, או שבית הדין קובע, כי יש להתייחס, רק לתצהיר העדות הראשית של התובע ולחקירתו הנגדית ולא לתצהירי הנתבעת, עדיין היה התובע צריך להתייחס לנתונים שעלו מחקירתו הנגדית, לאישור בהתייחס להפרשות מחברת הפניקס, וכן לטיעונים המשפטיים של הנתבעת בדבר העדר תחולה של הוראות ההסכמים הקיבוציים הנטענים או צו הרחבה בענף ההובלה, והוא לא עשה כן.
אין מקום לקבלת תביעת התובע כפי שהוגשה, משהנתבעת העלתה טענות משפטיות, והתובע לא התמודד עימן.

האם הוכיח התובע כי חלות על הצדדים הוראות הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה בענף ההובלה, או הסכם קיבוצי בענף הבניה:

5. משהכחישה הנתבעת, בכתב הגנתה, כי חלות עליה הוראות ההסכם הקיבוציים בענף ההובלה או בענף הבניין, הנטל היה על התובע להוכיח, כי הנתבעת חברה בארגון המעסיקים החתום על אותם הסכמים קיבוציים, והוא לא עשה כן.
על כן, דין טענותיו המבוססות על תחולת הסכמים אלה - להידחות.

6. באשר לתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה על הנתבעת – הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור בטון והובלתו לאתרי בניה וככזו לא חלות עליה הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה.
הנתבעת אינה עוסקת בהובלת טובין אלא בהובלת מוצר שהיא מייצרת, וכפי שצוין אף בסיכומי הנתבעת, גם בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משאיות המובילות מטען שהינו בבעלות המפעל, אינן מסווגות בענף ההובלה, אלא לפי פעילות המפעל.

התובע עצמו בחקירתו הנגדית אישר, כי לנתבעת יש מפעל בטון וכי היא מובילה את הבטון אותו היא מייצרת לכפרים באזור, וזאת באמצעות מערבלי בטון.

התובע העיד (עמ' 9 לפרוטוקול):

"כאשר מגיעים לאתר, הקבלן הוא זה שיוצק את הבטון, לא החברה הנתבעת. המערבל בטון רק מביא את הבטון עד לאתר, לפעמים יש משאבת בטון, ששואבת את הבטון מהמערבל ויוצקת... אני עבדתי בנתבעת כנהג על מערבל בטון."

7. עיסוקה של הנתבעת הינו יצור בטון והובלתו.
יש לבחון כיצד מסווג תחום ייצור הבטון והובלתו בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הנתבעת טענה כי התובע לא טען לתחולת צו ההרחבה בענף הבניה אלא רק לתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה, אולם מעיון בפרוטוקול הדיון המוקדם אשר התקיים לפני כב' הרשמת מירי שי, עולה כי נרשמה פלוגתא בנוגע לשאלת תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה או בענף הבניה והעבודות הציבוריות (עיין עמ' 5 שורה 11 לפרוטוקול מ- 10/11/11).
כמו כן, התובע בסיכומיו מתייחס בעניין ההפרשות לקרן פנסיה כמו גם לקרן השתלמות, לצווי הרחבה בענף ההובלה או בענף הבניה.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי המבחן לסיווג עסק הינו עיקר פעילותו של עסק זה ובענייננו ייצור בטון והנתבעת איננה נכללת בגדר "מעביד" כהגדרתו בהסכם הקיבוצי בענף הבנייה, גם לא בהתאם לסעיפים 44 ו- 45 לספר הסיווג האחיד.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי גם אם התובע עבד כנהג מערבל בטון, הרי הוא לא עבד באתר בניה כהגדרת המונח בהסכם הקיבוצי, שכן הוא לכל היותר, העביר את הבטון ממפעל הנתבעת לאתר הבניה, פרק את הבטון באתר הבניה ועזב ולא ביצע פעולת עבודה עם הבטון באתר הבניה.
מעיון בסיווג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תחת "ענפי התעשייה" מופיע כענף משנה 263 ו- 264 תעשיית מלט וגבס וכן תעשיית בטון מוכן ליציקה.
בהתייחס לענף הבניה, ענף זה מסווג תחת ענפים ראשיים 45 ו- 46 וכולל ככל שהמדובר בעבודות בטון, עבודות תפסנות, יציקת הבטון וכד', אולם אינו כולל ייצור הבטון והובלתו.


גם בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), מסווגים יצור מוצרי בטון ביחד עם יצור מוצרי אבן, אבני השחזה, מוצרי אסבסט, יצור לבנים, יצור רעפים וכד', דהיינו כחלק מענף התעשייה, ולא כחלק מענף הבניה.

אשר על כן, אותן עילות תביעה המבוססות, אך ורק על הוראות ההסכמים הקיבוצים המוזכרים בכתב התביעה (הסכם קיבוצי בענף ההובלה או הסכם קיבוצי בענף הבניה) ו/או צווי ההרחבה מכח הסכמים אלה - דינן להידחות.

זכאות התובע לפיצוי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת:

8. התובע בתביעתו טען כי פוטר וצירף מכתב פיטורים הנושא תאריך 20.5.10.
וזו לשונו של מכתב הפיטורים:

"הנדון: מכתב פיטורים
עקב צמצום במספר העובדים בחברה נאלצים אנו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברה החל מתאריך 5.6.10. אנו מאחלים דרך צלחה."

על המכתב מוטבעת חותמת החברה וחתום עליו, לכאורה, מר עלי נעאמנה המנכ"ל.

למרות שבכתב ההגנה הוכחשה חתימתו של מר עלי נעאמה על המכתב, לא פרטה הנתבעת, מי הם אותם עובדים מטעמה שעשו יד אחת עם התובע על מנת ליתן לו את מכתב הפיטורים, ובהקשר זה נציין, כי בתאריך 28.11.11 נשלח לב"כ הנתבעת מכתב דרישה מב"כ התובע על מנת שזה האחרון יפרט את שמותיהם של אותם אנשים, שלטענת הנתבעת, עשו יד אחת עם התובע, את רשימת מורשי החתימה של הנתבעת בשנת 2010 ועוד.

מעדותו של התובע עולה, כי בעלי החברה הנתבעת הינם שלושה אחים: עלי פהים ואחמד, וכי הדרישות בקשר לעבודה או בירורים נעשו מול שלושתם, ולאו דווקא מול עלי נעאמנה.
כמו כן עולה מחקירתו הנגדית של התובע, כי פהים נעאמנה הוא זה שפיטר אותו, וכי הוא נשלח להנהלת החשבונות של הנתבעת על מנת לקבל את מכתב הפיטורים (עיין עמ' 9, ש' 28-13 לפרוטוקול).
התובע גם נקב בשמו של מנהל החשבונות בנתבעת - מר אחמד דיאב, כמי שנתן לו את מכתב הפיטורים.
גרסת התובע באשר לזהות הגורם שפיטר אותו ולזהות האדם שנתן לו את מכתב הפיטורים, נמסרה לנתבעת עוד במעמד הדיון המוקדם לפני הרשמת (עמ' 3, ש' 5-6 לפרוטוקול מ-10.11.11), והנתבעת לא הביאה לעדות את מר פהים ולא את מר אחמד דיאב על מנת לסתור את גרסת התובע.
עוד ובנוסף נציין כי הנתבעת אף לא הגישה תלונה במשטרה על זיוף מסמך, ככל שאכן טענתה היא שמכתב הפיטורים הינו מזוייף, הגם שנכתב על נייר מכתבים של הנתבעת ונחתם בחותמת החברה.

בנסיבות אלה, וכאשר גרסת התובע לא נסתרה והנתבעת לא הוכיחה, כי פהים לא היה מוסמך לפטר את התובע, וכי מר אחמד מנהל החשבונות לא היה מוסמך ליתן לו את מכתב הפיטורים בהתאם להוראת פהים, הננו קובעים, כי התובע פוטר ע"י הנתבעת וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

9. לא נעלמה מעינינו התמיהה באשר לתאריכים השונים הכתובים על מכתב הפיטורים ומכתב אישר תקופת העסקה, לעומת גרסת התובע, אשר בתחילה היתה שקיבל את המכתבים מספר ימים לאחר הפיטורים ביחד, אולם התובע הסביר כי לא הסתכל על תאריכי המכתבים, ומשלא הובאו פהים או אחמד להעיד על נסיבות מתן שני המכתבים, איננו סבורים, כי התמיהה בעניין, יש בה כדי לשלול את הקביעה שהתובע פוטר, בהוראת פהים.

10. באשר לגובה שכרו של התובע, התובע טען בכתב התביעה, כי שכרו לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הינו 7,200 ₪ לחודש, בעוד שהנתבעת טענה כי סוכם עם התובע על שכר חודשי של 5,000 ₪.

מתלושי השכר אותם קיבל התובע עולה, ששכרו ברוטו, עובר לסיום העסקתו בחודש 5/2010, עמד על סך של 5,285 ₪.
בנוסף לשכר זה קיבל התובע סכומים נוספים המפורטים בתלושי השכר בגין מספר סוגי פרמיות, אלא שהמדובר בסכומים שהשתנו.
במהלך שנת 2009 ישנם חודשים בלא תשלום פרמיה, ישנם חודשים שהתובע קיבל סוג אחד של פרמיה, ישנם חודשים שהתובע קיבל שני סוגי פרמיה, אולם הסכומים היו שונים מחודש לחודש.
התובע לא הוכיח לבית הדין כי המרכיבים המכונים בתלושי השכר "פרמיה", היוו, למעשה חלק משכרו הרגיל ואינם תלויים בתנאי או כלשהו.
יתר על כן התובע בחקירתו הנגדית אישר, ששכרו החל מסוף החודש הראשון היה בסוף 5,000 ₪ (עמ' 9 ש' 1-2 לפרוטוקול).
אשר על כן את תחשיב פיצויי הפיטורים, יש לחשב לפי השכר ברוטו, האחרון שעמד על סך 5,285 ₪.
התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 9,358 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 6.6.10, ועד התשלום המלא בפועל.


התובע אשר טוען, כי קיבל מכתב פיטורים בסמוך ל-20.5.2010 ופיטוריו נכנסו לתוקף ב-5.6.10, השהה הגשת התביעה לבית הדין עד לחודש 4/2011, בסמוך לתום תקופת ההתיישנות לעניין הזכאות לפיצויי הלנה, ואיננו סבורים, כי יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה.

באשר לתביעת התובע לתמורת הודעה מוקדמת, טוען התובע כי קיבל את מכתב הפיטורים 15 ימים בטרם נכנסו הפיטורים לתוקפם, אולם מאחר והינו עובד על בסיס שכר חודשי ולאור משך תקופת עבודתו אצל הנתבעת – כשנה ותשעה חודשים, הוא זכאי להפרש של 15 יום נוספים של הודעה מוקדמת.
כפי שציינו לעיל שכרו החודשי האחרון ברוטו של התובע עמד על סך 5,285 ₪ נכון לחודש 5/10, והתובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת נוספת בשווי חצי חודש בסך של 2,642.5 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-6/6/10 ועד התשלום המלא בפועל.
אין פיצויי הלנה על תמורת הודעה מוקדמת (להבדיל מפיצויים על הודעה מוקדמת בפועל, דהיינו תקופה בה עבד התובע בפועל).

זכאות התובע לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין

11. התובע לא תאר בתצהירו בהרחבה את נסיבות פיטוריו. לא התרשמנו כי נסיבות הפיטורים מצדיקות פסיקת פיצויים בגין פיטורין שלא כדין, ואין המדובר ברכיב תביעה הנפסק בכל מקרה בו מפוטר עובד, גם אם לא נערך לו שימוע מסודר.
התובע מיד לאחר תום עבודתו אצל הנתבעת עבר לעבוד במפעל בטון אחר, ומחקירתו הנגדית אף עולה כי לא ניסה לברר כלל מדוע פוטר, או מן הטעם כי ידע את הסיבה לכך, או כי פיטוריו לא היו משמעותיים עבורו (עיין עמ' 11 ש' 1-11 לפרו').
אשר על כן תביעת התובע לקבלת פיצוי על פיטורים שלא כדין – נדחית.

זכאות התובע לפדיון חופשה

12. התובע כאשר ערך את תחשיב ימי החופשה להם הוא זכאי לקח בחשבון 22 חודשי עבודה, הגם שעבד קצת פחות מכך, שכן עבד רק עד 5.6.10, כך שמדובר ב-21 חודשי עבודה ועוד 5 ימים.
מעבר לכך התובע לא הפחית מנוחה שבועית אחת על כל שבעה ימי חופשה.
כמו כן, תחשיב התובע לגבי השכר החודשי שממנו נגזר שוויו של יום חופשה, הינו שגוי, ולא ברור כיצד הגיע התובע לתחשיב זה.
הנתבעת הודתה כי לתובע מגיעים 21 ימי חופשה בתשלום, בהתייחס לתקופת עבודתו אצלה, ובהתבסס על שבוע עבודה של 6 ימים, ולמעשה קיימת מוסכמה במעמד הדיון המוקדם אצל הרשמת כי זכאות התובע היתה ל – 21 ימי חופשה בתשלום במהלך כל תקופת עבודתו.
לטענת הנתבעת, התובע ניצל בפועל 14 ימי חופשה כפי שרשום בתלושי השכר.
באשר לשבעת הימים הנותרים טענה הנתבעת כי יש לקחת בחשבון את שווים לפי 192.3 ₪ (שהינם 5,000 ₪ לחודש מחולקים ב-26 ימי עבודה).

13. מתלושי השכר שקיבל התובע עולה כי התובע קיבל תשלומים עבור חופשה כדלקמן:

א. יום חופשה אחד בחודש 12/08;
ב. יום חופשה אחד בחודש 8/09;
ג. שני ימי חופשה בתשלום בחודש 12/09;
ד. שבעה ימי חופשה בחודש 1/10;
ה. יום חופשה אחד בחודש 2/10;
ו. יום חופשה אחד בחודש 3/10;
ז. יום חופשה אחד בחודש 4/10.

אשר על כן, קיבל התובע תשלום עבור 14 ימי חופשה כנטען על ידי הנתבעת.

14. בחודש 4/10 חושב יום חופשה של התובע בשווי 270 ₪ ברוטו (200 ₪ נטו). חישוב המתאים לשכר של 5,000 ₪ נטו ל-25 ימי עבודה בחודש. מכל מקום יש לחשב את פדיון החופשה לפי שווי יום החופשה כמצוין בתלוש 4/10, בסמוך לתום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. משהודתה הנתבעת בכך שלתובע מגיעים שבעה ימי חופשה נוספים, זכאי התובע לסך של 1,890 ₪ ברוטו, כפדיון ימי חופשה, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-6.6.10 ועד התשלום המלא בפועל.

אין פיצויי הלנה על פדיון חופשה.

זכאות התובע לדמי הבראה

15. בכתב התביעה תבע התובע סך של 4,890 ₪ כפדיון דמי הבראה, כאשר לטענתו הוא היה זכאי החל משנת עבודתו הראשונה לתשלום של שבעה ימי הבראה בשנה.
הנתבעת הודתה כי התובע לא קיבל תשלום דמי הבראה אלא ששווי יום הבראה בתקופה הרלבנטית עמד על סך 351 ₪.
בנוסף לכך, התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום של שבעה ימי הבראה לשנה, בגין שנת עבודתו הראשונה, וחלק משנת עבודתו השנייה עד לפיטוריו, ובהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לעניין תשלום דמי הבראה, הוא זכאי לחמישה ימי הבראה עבור שנת עבודתו הראשונה, ולחלק היחסי מ-6 ימי הבראה עבור שנת עבודתו השנייה, דהיינו הוא זכאי לעוד 4.5 ימי הבראה עבור שנת עבודתו השנייה.
בסך הכל זכאי התובע ל-9.5 ימי הבראה בתשלום ששווים 3,334 ₪.
הסך של 3,334 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.6.10 ועד התשלום המלא בפועל.
אין פיצויי הלנה על דמי הבראה.

תשלום עבור חגים

16. משהסכימו הצדדים עוד במעמד הדיון בפני כב' הרשמת שי-גרינברג על כך שהתובע עבד על בסיס שכר חודשי, התובע אינו זכאי לתשלום נפרד עבור חגים, ושכרו לא נפגע כאשר חלו חגים במהלך תקופת עבודתו.

הפרשה לקרן פנסיה

17. התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום לקרן פנסיה לפני כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הכללי במשק. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 9/08 ובהתאם לצו הוא זכאי להפרשה לקרן פנסיה החל מתחילת חודש 3/09, בתום 6 חודשי עבודה. נציין כי התובע לא הוכיח שהיה מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו בעת שהתקבל לעבודה אצל הנתבעת, וזאת בהתייחס לסעיף 6ה. לצו ההרחבה.
החל מתלוש 3/09, מופיעים נתונים בדבר הפרשה לפנסיה הן כחלק מעסיק (הנתון מכונה גמל מעסיק, והן כניכוי מהעובד באשר לחלקו המכונה במרכיב הניכויים – ביטוח פנסיה).

18. הנתבעת הפרישה עבור התובע לחברת הביטוח הפניקס מדי חודש, וגובה ההפרשות תואם את הוראות צו ההרחבה בעניין פנסיה.
מאישור חברת הפניקס הנושא תאריך 28/12/11 והמתייחס לסכום ערכי הפדיון בקרן הפנסיה – הפניקס פנסיה מקיפה, על שם התובע עולה כי סכום פדיון התגמולים עומד על סך 3,070 ₪.

מן הסתם הסכום כולל הן את חלק המעסיק שהוא עבר והן את חלק העובד.

19. אחוז ההפרשה לגמל – חלק מעסיק בשנת 2009, עמד על סך 1.66% וזה היה אף חלק הפרשות העובד.
אחוז ההפרשה לגמל בשנת 2010 עמד על סך 2.5% חלק מעסיק ו-2.5% הפרשה מהעובד.

לאור גובה המשכורת והאחוזים שפורטו לעיל, היה צריך להצטבר בקרן הפנסיה סך של 3,209.5 ₪ בעוד שהסכום שהצטבר שם הינו סכום של 3,070 ₪ בלבד, ועל כן זכאי התובע ליתרה של 139.5 ₪.
נציין כי הניכויים משכרו של התובע היו זהים לאורך כל התקופה מ – 3/09 ועמדו על סך 96.28 ₪, וזאת גם כאשר השכר ברוטו עלה ויתכן כי זה מקור ההפרש בין הסכומים שהיו אמורים להצטבר לבין מה שהצטבר בפועל.
הסכום של 139.5 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.

הפרשות לקרן השתלמות

20. התובע לא הוכיח זכאות כי יפרישו עבורו לקרן השתלמות ועל כן דין תביעתו בעניין זה להידחות.

סוף דבר

21. משקבענו כי התובע לא הוכיח תחולתו של הסכם קיבוצי כלשהו מבין אלה הנטענים בכתב התביעה, או תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה – דין תביעתו להפרשה לקרן השתלמות להידחות, והוא הדין באשר לתקופת ולשיעור ההפרשה לקרן פנסיה.
באשר לקרן פנסיה, הזכאות הינה רק באשר לצו ההרחבה (נוסח משולב), לפנסיה חובה.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 9,358 ₪
ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,642.5 ₪ ברוטו
ג. פדיון חופשה בסך 1,890 ₪ ברוטו

ד. דמי הבראה בסך 3,334 ₪ ברוטו
ה. השלמת חסר בהפרשות לקרן הפנסיה בסך 139.5 ₪

הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מ-6/6/10 ועד התשלום המלא בפועל.
כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪.

22. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות הבראה

  2. חוב דמי הבראה

  3. התיישנות הבראה

  4. אישור תכנית הבראה

  5. התפטרות דמי הבראה

  6. התיישנות דמי הבראה

  7. חופשת לידה דמי הבראה

  8. הסכם קיבוצי דמי הבראה

  9. איחור בתשלום דמי הבראה

  10. חישוב דמי הבראה למטפלת

  11. חילופי מעבידים דמי הבראה

  12. התיישנות פדיון דמי הבראה

  13. התיישנות תשלום דמי הבראה

  14. הסכם קיבוצי תוכנית הבראה

  15. חופשה ללא תשלום דמי הבראה

  16. התיישנות זכאות לדמי הבראה

  17. הסכם קיבוצי כללי דמי הבראה

  18. הסכם קיבוצי בדבר דמי הבראה

  19. הסכם קיבוצי תשלום דמי הבראה

  20. הסכם קיבוצי בעניין דמי הבראה

  21. הסכם קיבוצי מיוחד תכנית הבראה

  22. תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון