הסתלקות חלקית מעיזבון


אשה נשואה ואם לארבעה ילדים בגירים הולכת לעולמה. לאחר פטירתה, מוגשת בקשת צו ירושה במסגרתה מסתלקים הילדים מחלקם בעזבון לטובת אביהם וניתן צו ירושה הקובע, כי האלמן הינו יורש בלעדי. חולפות להן לא פחות מ- 32 שנים תמימות ואו-אז בעקבות כוונת האב למכור את דירתו לצד ג', עותרים ילדיו לתיקון צו הירושה ולצו מניעה בטענה, כי מעולם לא הסתלקו מעזבונה של אמם, כי חתימותיהם זוייפו על ידי אביהם או מי מטעמו וכי יש להורות על ביטול צו הירושה שניתן בשעתו בידי בית המשפט המחוזי בנצרת ולתקנו כך שהם יירשמו כיורשי מחצית עזבונה של אמם (וכך גם יוכלו להירשם כבעלים של 25% מדירת המגורים בה מתגורר אביהם). האם יש להיענות בחיוב לתובענה שכזו? זו הסוגייה שבפניי.

א. העובדות עליהן אין חולק:



הנתבע מס' 2 (להלן : "האב") הינו אביהם של ארבעת התובעים.




הגב' מ.ה. ז"ל (להלן: "המנוחה" או "האם") היתה אשתו של האב ואמם של ילדיהם המשותפים - הם התובעים - והיא נלקחה לבית עולמה ביום 21/7/77.




ביום 15.12.77 ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, (כב' הרשם י. זפט כתוארו אז) ובו נקבע, כי האב הינו היורש היחידי של כל עזבונה של המנוחה (להלן : "צו הירושה").
התביעה הנוכחית הוגשה במקור ביום 09.11.09 לבית המשפט המחוזי בנצרת, והועברה ביום 25.02.2010 לבית משפט זה מטעמי סמכות עניינית.




בסמוך לאחר ניתוב התיק לשמיעה בפני בית משפט זה, הסכימו הצדדים בישיבה המקדמית מיום 11.07.2010 למנות מומחית להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט, אשר תבחן את טענתם העיקרית של התובעים בדבר זיוף חתימתם על תצהיר הסתלקות (מאוחד) מעיזבון אימם במסגרת בקשת צו הירושה שנערכה לבקשת האב עוד בשנת 1977. על יסוד הסכמת הצדדים ושעה שדובר בענין שבמומחיות מיוחדת, מונתה הגב' פנינה אריאלי כמומחית מטעם בית המשפט להשוואת כתבי יד וחתימות (להלן : "המומחית")




ביום 13.09.2010 הוגשה חוות דעת המומחית, וביום 13.10.09 נמסרו תשובותיה לשאלות ההבהרה שהעבירו לה התובעים. יש לציין כי הללו לא עתרו לזמן המומחית למתן עדות בבית המשפט וטעמיהם שמורים עמם.




בית המשפט קיים שתי ישיבות הוכחות בהן נשמעו עדויות 3 מתוך 4 התובעים, עדות הנתבע ועדות עוה"ד צ.א. שערך הבקשה לצו ירושה ואימת חתימת התובעים על תצהיר ההסתלקות בשעתו.




אחרון סיכומי הצדדים הוגש אך לפני ימים אחדים וכעת הגיעה שעת ההכרעה.




חשוב להדגיש, כי התביעה לא הוגשה מטעמים כספיים או כלכליים של התובעים או מתוך רצונם להתעשר. המדובר בתביעה שמקורה רגשי לחלוטין והתובעים ידעו לבטא לא אחת, כי לא קבלת חלקם בעזבון אמם (בפועל) מעניינת אותם אלא "עשיית הצדק". עוד יוטעם בהקשר זה, כי עזבונה של המנוחה כמעט ולא כלל רכוש כלשהו זולת מחצית מזכויות דירת מגורים, (שבשעתו אף הייתה ממושכנת), ויש להניח כי גם מקום שתביעה זו הייתה נעתרת בחיוב, היה כל אחד מהתובעים זכאי לקבל לכל היותר מספר עשרות אלפי שקלים בודדים (אם בכלל, הואיל והתובעים הצהירו, כי אין להם כוונה לפנות את אביהם מבית המגורים ולקבל חלקם בעין בעזבון).




דווקא בשל נסיבות אלו, קשה להשתחרר מהתמונה העגומה שנתחוורה מאולם הדיונים צר המימדים בו שהו בעלי הדין בכפיפה אחת ; כה קרובים פיזית היו הם אחד לשני עד כדי מרחק נגיעה. כה רחוקים ומנוכרים מנטלית הם היו אחד מן השני, עד כדי ניכור מוחלט. ובסופו של יום לא ניתן להשתחרר מהתחושה הקשה, כי זה עלול להיות למרבה הצער אחד המפגשים האחרונים של הנתבע עם ילדיו בערוב ימיו;
מפגש של כאב, חוסר אמון והאשמות קשות. אכן לכך כיוון הפסוק "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" (ישעיהו פרק א' פסוק ב'). אך תחושות וכאב לחוד והכרעה משפטית לחוד.




צר לו לבית המשפט שדווקא בנסיבות אלו, לא השכילו הצדדים לסגת מעמדתם הנוקשה ולא ידעו להתעלות מעבר למחלוקות ולכעסים שהובעו בפניי במהלך הדיונים. אך משהצדדים עומדים על הכרעה שיפוטית, זו תינתן כמבוקש.


ב. טענות התובעים:

13. כאמור, התובעים מעוניינים בתיקון צו הירושה במובן זה, שיבוא לידי ביטוי חלקם בעיזבון אמם המנוחה, קרי שיירשמו בלשכת רישום מקרקעין כבעלים של 25% מהזכויות בדירה שהייתה בשעתו משותפת לשני הוריהם.

14. התובעים טוענים, כי מאז פטירת אמם ועד בסמוך להגשת התביעה, לא עסקו כלל בשאלת עזבונה וירושתה והיו בטוחים, כי זכויותיהם כיורשי אימם תהיינה מוגנות על פי דין, ולכן לא העלו על דעתם, כי אביהם יפעל בניגוד לזכויותיהם המוקנות ויעביר לידיו את מלוא זכויות אמם בדירת המגורים.

15. לדבריהם, ימים ספורים בטרם הוגשה התביעה הנוכחית, נתברר להם באמצעות גורם שלישי, כי האב מתכוון למכור הדירה המשותפת לו ולאמם המנוחה. רק אז, טענו התובעים, הבינו כי עליהם לבדוק את מצב הזכויות הרשום של הנכס וזאת בטרם תתבצע העסקה.

16. לתדהמתם, הסתבר לתובעים (מעיון בנסח הרישום), כי אביהם ואשתו הנוכחית רשומים כבעלי הזכויות בנכס בחלקים שווים. התובעים העמיקו בדיקתם, על מנת להבין הכיצד אינם רשומים כבעלי 1/4 מהזכויות, וככל הנראה לאחר עיון בתיק העזבון בבית המשפט המחוזי בנצרת, התחוור להם, כי מצוי בו תצהיר הסתלקות שעליו חתומים כל ארבעתם יחדיו. המדובר על תצהיר הנושא חתימותיהם אשר אומתו בידי דודם, עוה"ד צבי אלון ביום 2.10.77. מכוחו ניתן במקור צו הירושה הקובע, כי האב יורש את כל עזבונה של המנוחה; למותר לציין, כי אותו עו"ד צבי אלון הינו הוא דודם ואחיה של המנוחה.

17. התובעים טענו, כי תצהיר ההסתלקות נושא חתימות מזוייפות וכי מעולם לא חתמו על תצהיר הסתלקות כאמור. הם טענו עוד, וכי המסמך היחידי עליו חתמו היה מסמך של בנק הפועלים המאפשר לאב לפעול בעצמו בחשבון המשותף לו ולאמם המנוחה.

18. כן קַבְלו התובעים, על כך שמעולם לא נקראו בצוותא (או לחוד) למשרד עוה"ד צבי אלון ומעולם לא חתמו ביחד על תצהיר ההסתלקות.

19. בסיכומיהם הוסיפו התובעים, כי בהתאם להוראות סעיף 72 (א) לחוק הירושה התשכ"ה-1965, בית המשפט מוסמך לתקן צו ירושה במידה ומבקשי התיקון יצביעו על עובדות שלא היו מונחים בפני בית משפט בעת מתן צו הירושה (כלשון סעיף החוק).

20. בסיכומי התשובה טענו, כי אף העובדה שאביהם נישא בשנית לא הייתה אמורה להדליק בפניהם "נורה אדומה", שכן גם בשעה שהוא עצמו העביר הזכויות בנכס לזוגתו הנוכחית, לא ראה לנכון לשתף את התובעים (ראו: סעיף 5 לסיכומי התשובה).

21. ביתר טענות התובעים לא ראיתי טעם להתעכב ולדון מפאת חוסר הרלבנטיות שלהן ושעה שאין בהן כדי לשנות תוצאת פסק הדין.

ג. טענות האב:

22. מנגד טען האב, שהינו בן למעלה מ-85 שנה, כי זמן קצר מאד עובר לפטירת המנוחה רכשו הוא ואשתו והמנוחה נכס מקרקעין; כי לאחר פטירת המנוחה, הוא הגיש בקשה למתן צו ירושה, אליה צירף תצהיר הסתלקות עליו חתמו התובעים כדין ביום 2.10.77.

23. משנעתרה בקשתו בחיוב ובהסתמך על צו הירושה נרשם הנכס על שם האב בלבד.

24. עוד הוסיף האב, כי בשנת 1980 הוא נשא לאשה את בת זוגתו הנוכחית וביום 09.10.1992 נרשמו בלשכת רישום מקרקעין מחצית מהזכויות בנכס על שמה.

25. כן טען האב טענות משפטיות שונות, שרובן ככולן קשורות בחלוף הזמן הרב מאז ניתן צו הירושה ועד שהוגשה תביעה זו והכל כמפורט להלן:

א. התיישנות – לדברי האב, עילת ההתיישנות בענייננו נמנית מיום פטירת המנוחה ו/או מיום חתימת התובעים על תצהיר ההסתלקות ו/או מיום מתן צו הירושה, ו/או לכל המאוחר מיום נשיאת אשתו הנוכחית. לדבריו במועדים אלו (לכל המאוחר) היה על התובעים לברר זכויותיהם בנכס ולא להמתין עוד.
בהקשר זה מצא האב לציין, כי התובעים חתמו על תצהירי הסתלקות וויתרו על זכויותיהם וכי היה להם ברור כבר שנת 1977, עת ניתן צו הירושה, כי אביהם הינו היורש היחידי ומכאן שתביעתם התיישנה.
ב. שיהוי בהגשת הבקשה- לחליפין, טען האב, כי התביעה נגועה בשיהוי, הן מבחינת מידת האיחור והן מבחינת הסברם של התובעים לאיחור שאינו מצדיק להיעתר לתביעה. עוד הוסיף האב כי בעטיו של האיחור בן 33 השנים – נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן.

ג. פרשנות הוראות סעיף 72 לחוק הירושה – לדברי האב, סעיף 72 לעיל קובע בין היתר, כי בית המשפט רשאי שלא להידרש לעובדה ו/או טענה שהתובעים יכולים היו להביא לפני מתן הצו או לחילופין בהזדמנות הראשונה. בענייננו, הייתה לתובעים הזדמנות סבירה להעלות הטענות לפיה הם יורשיה של המנוחה אולם חרף זאת לא השכילו התובעים לעשות כן.

ד. כשרות תצהירי ההסתלקות – האב טען, כי תצהיר ההסתלקות נחתם מרצון חופשי ומידיעה ברורה, שעה שכל התובעים בעת חתימתם היו בגירים ואף נשואים וכי חתימתם היא זו אשר מתנוססת על גבי התצהירים ולא מדובר בזיוף. האב הוסיף בעניין זה, כי יש לבחון את תוקפה של הסתלקות מירושה בהתאם לחוק החוזים, שעה שתצהיר ההסתלקות המהווה כתב ויתור הינו פעולה משפטית עליה חלים כאמור דיני החוזים.

ה. חוסר תום לב –התובעים ידעו אודות רצונו של האב לרכוש דירה חלופית בשל מגבלותיו הרפואיות ולפיכך, כל טענה לפיה הדבר נודע לתובעים במקרה, הינה טענה שמועלית בחוסר תום לב. בנוסף נטען, כי התובעים נהגו בחוסר תום לב, שעה ש"עצמו עיניהם" במשך שנים רבות ולא ביררו זכויותיהם.

ד. דיון והכרעה
26. הסוגיות שמעוררת התביעה שבפניי הן אלה:


מה טיב המבחן שנקבע בסעיף 72 לחוק הירושה ביחס לבקשות לתיקון או ביטול צווים שניתנו בשל עובדה או טענה חדשה?
כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת השיפוטי בבקשות לתיקון וביטול צווי ירושה שמוגשים לאחר חלוף שנים רבות?
האם חלים דיני ההתיישנות ו/או השיהוי על עילת התביעה?
לפתחו של מי מוטל נטל ההוכחה להראות שהתביעה לא התיישנה?
לפתחו של מי מוטל נטל ההוכחה להראות כי חתימות התובעים זוייפו והאם מדובר בנטל הוכחה רגיל ("מאזן הסתברויות")?
האם התובעים עמדו בנטלי ההוכחה ?
מהם הנזקים הראייתיים שנגרמו לנתבע בשל חלוף הזמן הרב?
מהו מאזן הנזקים/תועלת באם תיענה התביעה בחיוב ובאם תידחה.
יישום קונקרטי של הדיון בשאלות לעיל.


ד.א. המתווה הנורמטיבי לדיון בבקשת תיקון צו הירושה :

27. הכלל הוא כי צו ירושה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את העניין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו.

28. אלא שלכלל זה יש חריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965. חריג זה לכלל בדבר סופיות הדיון, מאפשר "לפתוח" מחדש את צו הירושה שניתן ע"י ביהמ"ש, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים.

29. מפאת מרכזיות העניין נביא לשון הוראת חוק זו במלואה ככתבה וכלשונה:

"72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום
(א) נתן רשם לענייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם, ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". (ההדגשה שלי א.ז.)

30. מהוראת חוק זו ניתן ללמוד, כי גם מקום שהמבקש לתקן או לבטל את צו הירושה, יכול היה להעלות הטענות בהזדמנות סמוכה ראשונה למתן הצו ולא עשה כן, אין לרשם הירושה סמכות לדחות הבקשה, אלא היא תועבר לטיפול בית המשפט לענייני משפחה.

31. מכאן עדיין לא ניתן ללמוד על תכלית החיקוק בכל הנוגע לתנאים שבהתקיימם יבטל או יתקן בית המשפט צו ירושה שניתן כדין.

32. יחד עם זאת, לשון החוק מקפלת בתוכה את תמצית המבחן שעל בסיסו יקום ויפול דבר ; ברור לקורא את הוראת סעיף 72 לחוק הירושה לעיל, כי המחוקק קבע מבחן אובייקטיבי - סובייקטיבי שעניינו "מבחן פוטנציאל הפעולות הסביר" שהמבקש את תיקון צו הירושה אמור לנקוט בהן. בעשותו כן, בוחן המחוקק את שתי החלופות להלן:

א. האם יכול היה מבקש הצו להביא העובדה או הטענה לפני מתן הצו?
ב. האם יכול היה מבקש הצו לעשות כן בהזדמנות סמוכה ראשונה לאחר מתן הצו?


33. המבחן בעל מימד כללי ואובייקטיבי בהציבו את השאלה : "האם יכול היה המבקש להביא הטענה או העובדה החדשה?".

34. המבחן כולל גם מימד קונקרטי וסובייקטיבי בהציבו את השאלה : "ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה?".

35. מנגד ועד כמה שלשון החוק מקפלת מבחן אובייקטיבי-סובייקטיבי כאמור, אין בה בהוראת החוק, תיאור מדוייק של השיקולים שעשויים לשמש את בית המשפט בדיון בבקשה לתיקון צו ירושה ומכאן הצורך להידרש לפסיקת בית המשפט העליון.

36. פסיקה זו אימצה באופן מובהק את המבחן האובייקטיבי, תוך שתרה אחר "פוטנציאל הפעולות הסביר" שמבקש תיקון צו הירושה אמור לעמוד בו בכל מקרה ומקרה.

37. כך שירטטה לה הפסיקה את דרך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לעניין בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 ממקרה למקרה תוך שקבעה אבני דרך שלא ניתן לסטות מהם.

ראה: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337 (1982);
ע"א 601/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993);
ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 353, 378-379 (1996);
ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436 (1993);
רע"א 8920/08 ‏גנאיים אנעאם חמזה נ' האפוטרופוס הכללי (13/5/2010);
עמ"ש (חיפה) 13757-05-10 מ.י. נ' ש.כ., (5/10/2010);
בש"א (משפחה ת"א) 1
ת"ע (משפחה י-ם) 41880/07 פלונית נ' אלמונים (28/12/2009);
ש. שוחט, מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שישית) 162-159 (2005)).
ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (תשס"ב) 77-84.
38. הנה כי-כן, עיון מעמיק בהלכה הפסוקה מלמד על 'עשרת הדברות' להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בבקשות לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 ואלו הן:

א. ראשית, קבלת בקשות לתיקון צו ירושה הן בגדר חריג ולא הכלל (הלכת שרייבר);

ב. שנית – מניין הזמן: אמנם האיחור או השיהוי נמדדים מהיום שבו נודעה "העובדה החדשה" ולא מיום הפטירה (הלכת אלוני), אך יחד עם זאת, יש לזכור כי בגדר אותה "עובדה חדשה" באה גם עובדה שהייתה אפשרות כי המבקש ידע עליה, לו בדק כדבעי (הלכת לשינסקי);

ג. שלישית, יש לבחון, את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני ביהמ"ש? (הלכת לשינסקי);

ד. כן יש לברר מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה? (הלכת לשינסקי);

ה. הדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. נוסחת האיזון בהקשר זה קבעה שככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים (פסק הדין המחוזי בעניין מ.י. נ' ש.כ);

יחד עם זאת ובמבחן המציאות, למשך הזמן יש בהחלט משמעות ; הגם שהיו מקרים שתוקנו צווי ירושה או צווי קיום צוואה לאחר 30 יום, 3-7 שנים, הרי שמקום שהתקופה עלתה על 10 שנים, הדבר נתפס "כשיהוי בלתי סביר" (פסק הדין של כב' השופטת גליק בענין מ.ג. נ' ח.ח לעיל);

ו. מכל מקום, ככל שהשיהוי נמשך לאורך זמן רב יותר, כך גם יהפוך נטל השכנוע מצד המבקש להסברת השיהוי לכבד יותר (פסק הדין של כב' השופטת בן ציון גרינברגר בפסק הדין בעניין פלונית נ' אלמונים)

ז. יש לבחון מה טיבה, מהותה ומשקלה הלכאורי של העובדה החדשה שמצדיקה לטענת המבקשים את שינוי צו הירושה המקורי? (הלכת טורנר);

ח. יש לשאול האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון, בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ"ש לביסוס טענותיו (הלכת לשינסקי);

ט. עוד יש לבדוק מה מידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי צו הירושה המבוקש (שרייבר);

י. ולבסוף יש לשקול מה הקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים (שרייבר);

ד.ג. מהלכה למעשה:

39. הנסיבות שבפניי מלמדות היטב, כי מדובר בבקשה שהוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות ולא כל שכן לאחר שיהוי אדיר בן 32 שנים, שיהוי ששומט הקרקע תחת הבקשה.

40. מועד גילוי "החתימות המזויפות" על גבי תצהיר ההסתלקות:

40.1. טוענים התובעים, כי סמכו על אביהם כל 32 השנים מאז ניתן צו הירושה ולא טרחו לבדוק את צו הירושה ו/או את ההליך שקדם לו. לפיכך, לגבי דידם, אין כל שיהוי בהגשת הבקשה, שעה שדבר זיוף חתימתם על תצהיר ההסתלקות נודע להם רק עת פנו לבדוק נסח לשכת רישום מקרקעין של דירת המגורים של אביהם, שלשיטתם הייתה אמורה להיות רשומה חלקית גם על שמם. בירור זה נעשה כאמור, סמוך להגשת התובענה, כאשר נודע להם במפתיע שאביהם מעוניין למכור את הדירה לצד ג' (סעיפים 3, 6-10 לתובענה).

40.2. אלא שכאמור, מדובר בעניין עובדתי, הנבדק ונבחן על ידי בית המשפט לפי נסיבותיו המסוימות.

40.3. בענייננו, היו לתובעים אינספור הזדמנויות ולא פחות מ-32 שנים לבדוק האם אכן ניתן צו ירושה המעגן את זכויותיהם בדירת המגורים של הוריהם וזאת החל מעת מתן צו הירושה, בשנת 1977, דרך נישואי אביהם לאשה אחרת, וכלה בניסיון מכירת הדירה כיום.

40.4. סבורני, כי אחת מאותן נקודות זמן מכריעות, אשר לשיטת התובעים עצמם, חייבה אותם לבדוק תקינות צו הירושה הינה מיסוד או חיזוק היחסים בין האב לבין בת זוגו הנוכחית.

40.5. התובע 4, מר י.ה. העיד בהקשר זה, כי הגם שהיחסים עם האב היו תקינים, האב לא חשב על התובעים כלל בכל ענין הורשת דירת המגורים לילדיו וכי התכוון להעביר הזכויות לבת זוגו הנוכחית ו/או לילדיה וכך הייתה עדותו:

"ש. נניח ואביך שייבדל לחיים ארוכים, אולי הוא תכנן לתת לכם חלק בבית, היחסים היו תקינים?
ת. היחסים היו תקינים והוא לא חשב עלינו בכלל. הוא היה משאיר את זה [הכוונה לבית – א.ז.] לחוה ולבנות שלה. אני בטוח בזה."
(עמ' 12 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 28/11/2010).

40.6. ואילו התובעת מס' 3 העידה, כי האב נשוי לאשתו הנוכחי משנת 1980 (עמ' 15 שורה 2).

40.7. מכאן ברור שהתובעים ידעו שהאב נישא מחדש בשנת 1980 לבת זוגו הנוכחית, וכי היא מתגוררת עמו באותה דירת מגורים בה הם טוענים, כי יש להם זכויות מכוח ירושת עזבון אמם. כך ברור עוד, כי התובעים היו אמורים לוודא דבר רישום חלק מהזכויות באותה דירת מגורים על שמם מכוח חלקם בעזבון אמם, עוד בשנת 1980 או בתקופה הסמוכה לאחר מכן.

40.8. די בכך שהתובעים לא עשו כן באותה תקופה ובכל 30 השנים שלאחר מכן כדי להביא לדחיית תביעתם.


41. התיישנות התביעה:

41.1. הן מבחני השיהוי והן מבחני ההתיישנות קובעים מבחן אובייקטיבי דומה בנסיבותינו.

41.2. מפאת חשיבות זכות הגישה לערכאות, נזהרים בתי המשפט מלסלק תביעות על הסף מחמת התיישנות. דומה, כי חרף הזהירות המקרה הנוכחי הוא אחד מאותם מקרים בו לא היה כל הצדק סביר להשהות הגשת התביעה ועיתוייה גרם לנזקים ולפגיעה קשה ביכולת ההגנה של האב.

לדיון בסוגייית ההתיישנות ראה: ע"א 2919/07 מ"י, הועדה האטומית נ' עדנה גיא-ליפל, (19/9/10)

41.3. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 קובע לענייננו את כלל "הגילוי המאוחר":

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

41.4. הפסיקה קבעה, כי על הצד הטוען לכלל הגילוי המאוחר מוטל נטל ההוכחה להראות, כי הוא התקיים הלכה למעשה.
ראה: הלכת הועדה האטומית בפסקה 41 והאסמכתאות הנזכרות שם.

41.5. לענייננו, מרגע מתן צו הירושה לאחר פטירת המנוחה, יכולים היו התובעים, בכל רגע נתון, לפנות לבית המשפט המחוזי בנצרת ולעיין בתיק העזבון.

41.6. כן יכולים היו התובעים לעיין בנסח רישום הזכויות של נכס המקרקעין כדי לוודא כי אכן חלקם בעזבון אימם המנוחה מצא ביטוי בכך שהם נרשמו כבעלים של 25% מהזכויות.

41.7. מקום שעסקינן במרשמים פתוחים לציבור ובעניינים שניתן לגלות על נקלה, לא ניתן להיתלות בכך שהתובעים סמכו על אביהם, שלא התעניינו בסוגייה, שלא יכולים היו לדבר עם אביהם על כך וכיו"ב טיעונים סובייקטיביים.

41.8. עילת התביעה של התובעים היא גילוי תצהיר הסתלקות עליו מתנוססות לכאורה חתימותיהם המזוייפות של התובעים. גילוי זה בא לעולם באיחור, ללא כל הצדק סביר וברשלנותם היחידה של התובעים.

41.9. במקרה דנן, בין אם מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד מתן צו הירושה, בין אם בשנת 1980 עת נישא האב לבת זוגו הנוכחית ובין אם בשנת 1992 עת העביר לבת זוגו הנוכחית מחצית הזכויות, תקופת ההתיישנות חלפה עברה לה וניתן היה להורות על דחיית התביעה בשל טעם זה לבדו.

42. אי סבירות הסברם של התובעים לשיהוי:

42.1. כאמור, אין לקבל הטיעון, כי התובעים סמכו על אביהם; כי לא יכולים היו לדבר עמו על סוגיית ירושת אמם וכי זו הסיבה שלא בדקו תקינות צו הירושה.

42.2. יורש המעוניין להגן ולעגן את זכויותיו מחוייב לבדוק האם ניתן צו ירושה לאחר המוריש והאם אכן זכויותיו נקבעו או קופחו במסגרתו של אותו צו ירושה. זוהי דרישת המחוקק תוך שנקבע פרק זמן סטטוטורי בן 15 יום להגשת התנגדויות. אין להפוך דרישה זו פלסתר בשל טיעונים סובייקטיביים הקשורים בהתרשלות התובעים.

42.3. לכל הפחות, היה על התובעים במקרה דנן לבדוק את טיב מצב רישום הזכויות בדירת המגורים של אביהם , דירה בה הוא מתגורר עם בת זוג אחרת מזה למעלה משלושים שנה. אילו היו עושים כן ניתן אולי היה לשקול – ולו בדוחק – הטענה, כי עשו מעשה לבירור זכויותיהם בנכס אשר סברו כי הם בעלים של 1/4 ממנו בעקבות פטירת אמם.

42.4. התובעים אינם יכולים להישמע בטענותיהם והשיהוי בהגשת התובענה הינו בלתי סביר באופן קיצוני, כמו גם הסבריהם.

43. הנזק שנגרם ליכולת ההתגוננות של האב כתוצאה מהשיהוי:

43.1. לא רק 32 שנות השיהוי עומדות לרועץ לתובעים אלא הנזקים הראייתיים האדירים שנגרמו לנתבע וליכולת התגוננותו בשל הגשת התובענה באיחור כה רב.

43.2. העדים המרכזיים בפרשה הינם ללא ספק התובעים, הנתבע ועוה"ד צ.א., שהוא זה שערך את הבקשה לצו ירושה, הגיש אותה לבית המשפט המחוזי בנצרת ואישר את חתימת התובעים על תצהיר ההסתלקות לטובת האב.

43.3. האב הינו בגיל 85, התקשה לזכור פרטים מדוייקים וניכר בו שגילו נותן בו אותותיו. ריבוי התשובות "לא זוכר" לא נבע מהתחמקותו מליתן מענה אמת לשאלות, אלא פשוט עקב קשיי זיכרון אשר בית המשפט התרשם כי הוא סובל מהם. האב אף לא זכר בפירוש, כי נקט בהליך של בקשת צו ירושה (עמ' 24 שורה 21 לפרוטוקול : "לא היה בכלל צו ירושה").

43.4. עוה"ד צ.א., אף הוא אדם מבוגר מאוד כיום (גיל 80), סובל ממחלת אלצהיימר ונראה, כי זכרונו לטווח ארוך (וקצר) נפגם קשות בשל מצבו הבריאותי ולכן גם היה קושי לברר ממנו מה היו נסיבותיה של חתימת תצהיר ההסתלקות המשותף לארבעת התובעים (ראה עמ' 31-39 לפרוטוקול).

43.5. במצב דברים זה, בו שני האישים המרכזיים שיכלו לשפוך אור על נסיבות חתימת תצהיר ההסתלקות בעלי זכרון פגום, מדובר בשיהוי שגרם נזק ראייתי אדיר ליכולת ההתגוננות מפני התובענה ועילתה ודי בכך כדי להביא לדחייתה.

ראה והשווה לעניין הנזק הראייתי בענייני ירושה:
תמש (נצ') 9570-02‏ ‏ ב. ד נ' עזבון המנוח ב. מ. ז"ל (16/5/2010).

44. חומרת פגיעת צו הירושה או תיקונו בצדדים:

44.1. מבחן זה עניינו מעין "מאזן נוחות" לצורך סעיף 72 לחוק הירושה ; מחד מבקש הוא לברר, עד כמה הסתמך היורש על פי הצו המקורי על הצו ומה יהיו נזקיו באם זה ישתנה ומאידך הוא בוחן את נזקי מבקשי תיקון הצו ככל שבקשתם תידחה.

44.2. שוכנעתי מעל לכל ספק, כי גם בהקשר זה, יש לדחות עמדת התובעים ואבאר.

44.3. ראשית, אין חולק כי האב הסתמך על צו הירושה ; הוא העביר מחצית הזכויות בדירת המגורים לבת זוגו הנוכחית כבר בשנת 1992 (עמ' 26 שורות 12-13 לפרוטוקול). מכאן אף ניתן ללמוד, כי גם צד ג' (בת הזוג הנוכחית של הנתבע) הסתמך על צו הירושה וזאת בתום לב. האב אף תכנן למכור את הבית לצד ג' (לפי עדות התובעים עצמם), ואף כאן ביקש לעשות כן ביודעין, כי הוא הבעלים הבלעדי של הדירה על סמך צו הירושה. תיקון צו הירושה בהקשר זה עלול להסב לאב נזקים כבדים (בייחוד שעה שלאחר העברת מחצית הזכויות לזוגתו הנוכחית, הוא עלול להיוותר עם 1/4 מהזכויות בלבד בדירה).

44.4. שנית, הוכח בפניי, כי התובעים עצמם לא זו בלבד שלא עמדו על זכותם, הם גם לא היו פועלים למימוש זכותם בעזבון אפילו היה מתוקן צו הירושה כמבוקש על ידם.

44.5. כך עלה מעדות התובעת 3, כי גם אילו הייתה יודעת הלכה למעשה, כי הסתלקה מצו הירושה לא הייתה פועלת לתיקונו או ביטולו. וכך היו דבריה מעל דוכן העדים :

"ש. מה את הנחת לגבי הזכויות בבית?
ת. לא הנחתי שום דבר ולא שאלתי שאלות. כשאימי נפטרה, אבי המשיך לגור בדירה ולא הייתה לי כוונה לשאול מה הוא יעשה. וכשהוא נישא לא חשבתי שום דבר, הוא היה איתנו טוב וחשבנו שהוא יפצה אותי בזמן שיגיע כיורשים טבעיים.....לא שאלתי אותו מתי הוא הולך למות כדי להוריש לי" (עמ' 17 שורות 18-25)
"שאלת בית המשפט: מה את מבקשת בבית המשפט בתביעה שלך?
ת. את הרבע שמגיע לנו. אני רוצה שיבוא לידי הבנה שאנו הילדים הטבעיים של אימי, ומה שהיה מגיע ממנה למי שהוא רוצה, לנו או לנכדים...." (שם בשורות 30-32).

44.6. ובמקום אחר הסבירה בכנות, כי חרף זאת אינה יכולה להסתלק מהתביעה כיוון שהיא אחת מתוך ארבעה אחים ולמעשה ההחלטה אינה שלה (עמ' 16 שורות 17-24, עמ' 17 שורה 17, עמ' 18 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 28/11/2010).

44.7. דברים דומים ביותר נשמעו מפי התובע מס' 1 עת העיד, כי לא חפץ בקבלת חלקו בעזבון אמו המנוחה אלא בכך שאביו יעביר לו חלק זה בעזבון לאחר שיבה טובה:

"ש. כשאימא שלך נפטרה בשנת 77', מאז הפטירה שלה לא באת ודרשת זכות שלה, אתם טוענים שמגיע לכם החלק בבית. האם לא טענת?
ת. לא ביקשנו, סמכנו על אבא במאה אחוזים.
ש. במה סמכת, מה חשבת?
ת. אנו חשבנו שהוא יתחשב בנו, שהוא ייתן לנו את החלק. לא רצינו את זה באותו הרגע, אבל חס וחלילה כשהוא יילך לעולמו מגיע לנו החלק שלנו" (עמ' 19 שורות 8-13 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. כלומר, כל עוד הוא בחיים אתם לא תקבלו כלום?
ת. זה נכון." (שם בשורות 27-29).

ושוב:

"ש. הכוונה שלך היא שכל עוד אביך בחיים לא מגיע לך כלום וכאשר הוא יילך לעולמו תקבל את חלקך?
ת. זה נכון." (עמ' 20 שורות 7-10).

44.8. מכל אלה עולה, כי במאזן הנזקים והתועלת ההדדיים, אין ולא היה כל מקום להגיש התביעה ולא כל שכן להיענות לה בחיוב. האב הסתמך על צו הירושה ושינה מצבו לרעה בעקבות כך. התובעים כלל לא חפצים בשינוי המצב הקיים גם אם יתוקן צו הירושה. תביעתם הופכת איפוא לתיאורטית בלבד ודי היה בכך בלבד כדי לדחות התביעה על הסף.

45. גם לגופו של עניין יש לדחות טענת הזיוף:

45.1. כל טענתם של התובעים היא, כי חתימותיהם על גבי תצהיר ההסתלקות זויפו.

45.2. התובעים סירבו לומר מי זייף את חתימותיהם ולא ידעו לומר האם מדובר בעוה"ד צבי אלון או באביהם.

45.3. התובעים לא הצליחו להצביע על אינטרס כלשהו של עוה"ד צבי אלון לעסוק בזיוף חתימתם מה גם שמדובר באחיה של המנוחה ובקרוב משפחתם (ראה עדות התובע 4 בעמ' 12 שורה 29, עדות התובעת מס' 3 בעמ' 18, עדות התובע 1 בעמ' 20 שורות 20, 29).

45.4. אגב דברים אלה, יש לציין, כי 3 מתוך 4 התובעים העידו, שהסכימו לחתום לטובת אביהם בסמוך לאחר פטירת המנוחה על מסמך שיאפשר לו לעשות שימוש בלעדי בכספי החשבון המשותף. אם בעניין זה פנה האב לילדיו, לא ברור מה הטעם שיסרבו לחתום גם על הסתלקות מזכויותיהם בעזבון המנוחה בדירת המגורים. גם נסיבה זו נזקפת לחובת התובעים.

45.5. כאמור, גם עוה"ד צ.א. העיד בבית המשפט וחרף מגבלותיו כעד (מחלת האלצהיימר) ועד כמה שניתן היה להתרשם מעדותו, נראה כי מדובר במי שעסק בעריכת דין במובנה הקלאסי והקפדני אשר לא היה מסכן את עיסוקו ורשיונו בזיוף חתימת אחייניו, מה גם שכאמור מדובר במהלך שלא הניב לו אינטרס או פרי כלשהו.

45.6. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי עדות של אדם הלוקה בנפשו או בשכלו אינה פסולה, וכי משקלה תלוי ביכולתו של העד "להבין את החובה להעיד אמת ובכושרו למסור עדות עניינית בנושא העומד לדיון"

ראה: ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מ"י, פ"ד נו(1) 315;

45.7. על עדות שכזו נדרשת לעמוד בשלושה מבחני מהימנות: התרשמות בית-המשפט מהעד עצמו והאופן שבה מסר את עדותו; בחינת תוכן העדות ושימת לב לסדר הרצאת הדברים והגיונם; ולבסוף, בחינת קיומם של סימנים חיצוניים שיש בהם כדי לאמת או להפריך את העדות.

ראה: ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (31.5.2007);

45.8. על-פי התרשמותי, עדותו של עוה"ד צ.א. עמדה במבחני המהימנות הרלוונטיים בכל הנוגע לאופן התנהלותו כעורך דין המאמת חתימות ברגיל ועורך בקשות לצוי ירושה (ראה עמ' 32 שורות 4-6, שורות 10-13, שורות 30-31, עמ' 34 שורות 11-15, עמ' 34 שורה 29 – עמ' 35 שורה 6 לפרוטוקול מיום 30/11/2010)..

45.9. מעבר לכל אלה, על מנת לבחון סוגיית השוואת כתבי ידם של התובעים לחתימתם על גבי תצהיר ההסתלקות, מונתה מטעם בית משפט מומחית להשוואת כתבי יד אשר בחנה לעומק את הטענה בדבר זיוף.

45.10. ברי, כי בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד ואין לו את הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בעניין זה. על כן, במצבים בהם מתעוררת שאלה מורכבת, כגון אמיתותה של חתימה, רצוי, כי ייעזר הוא בחוות דעתו של מומחה להשוואת כתבי יד. כך נהג בית המשפט גם במקרה זה.

ראה: ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996)

45.11. לרשות המומחית עמדו חתימות התובעים מפרקי זמן שונים בחייהם, כך לדוגמא על מנת לבחון את חתימתו של מר ש.ה. הוא התובע 2 הועמדו לרשותה של המומחית 10 מסמכים שונים ; לבחינת חתימתה של ח.ז. הועמדו לרשותה 6 מסמכים וכך הלאה.

45.12. המומחית ציינה בחוות הדעת, כי על אף שהמסמך עליו חתמו התובעים הינו משנת 1977 העבירו לידיה התובעים מסמכים אותנטיים וישנים הקרובים במועדם למועד המסמך השנוי במחלוקת – הלוא הוא תצהיר ההסתלקות.

45.13. מסקנות המומחית היו איפוא כדלהלן:
ביחס לי.ה.:"קיימת סבירות גבוהה מאד שהוא חתם על גבי התצהיר מיום 02.10.77."
ביחס לש.ה.: "קיימת סבירות גבוהה מאד שהוא חתם על גבי התצהיר מיום 02.10.77."
ביחס לח.ז.: "קיימת וודאות מלאה שהיא עצמה חתמה על גבי התצהיר מיום 02.10.77."
ביחס לי.ה.: "קיימת וודאות מלאה שהוא עצמו חתם על גבי התצהיר מיום 02.10.77."

45.14. המומחית הסבירה בפרק הדיון שבחוות הדעת, כי לכל אחת מהחתימות שבמחלוקת ייחודיות משלה, עם דינמיקה שונה, מהירות כתיבה שונה וצורת כתיבה המאפיינת אותה, אי לכך היא קבעה שלא יתכן שאותו אדם זייף את מכלול החתימות".

45.15. הלכה ידועה הינה, כי מומחה מטעם בית המשפט "אמור להעמיד לרשות בית המשפט את הידע, הנתונים והעובדות בתחום בו נדרשת מומחיות, וזאת על מנת לסייע לבית המשפט בגיבושה של המסקנה המשפטית הנכונה".

ראה: ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא, פ"ד נו(2)936, 949-950.

45.16. עיון מעמיק בחוות הדעת וכן בתשובות לשאלות ההבהרה, מלמדים כי חוות הדעת הינה מקצועית, מהימנה ויצוקה ומצאתי לקבל את מסקנותיה בחוות דעתה במלואן.

45.17. התובעים ויתרו על העדת המומחית ובנסיבות אלו, נוכח חוות דעתה המקצועית והיסודית והמענה לשאלות ההבהרה, סבורני כי יש לזקוף אי זימון המומחית לעדות לחובת התובעים.

45.18. אכן, ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפניו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאשר המומחה הינו מומחה להשוואת כתבי יד, כבעניינו.

ראה: ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985);
ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996)
עא 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1/2/2009)

45.19. אך בה בשעה שמדובר בטענת זיוף, שבה נדרשת מידת הוכחה גבוהה מהמבחן הרגיל של "מאזן הסתברויות" ונוכח מכלול הנסיבות, ובעיקרן השיהוי הרב מאז החתימות והנזקים הראייתיים האדירים האחרים שנגרמו בשל חלוף הזמן, יש משמעות רבה לבחירת התובעים שלא להעיד המומחית.

45.20. זאת ועוד, טענת זיוף ומרמה, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה.
לעניין מידת הוכחה מוגברת בטענות זיוף, קנוניה ומירמה ראה:
ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253, עמ' 256-257.
ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4) 441, עמ' 448-449;
ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, עמ' 599-600;

ולעניין הצורך בתשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגיל (כאשר עסקינן בטענת זיוף) ראה:
ת.א. (מחוזי חיפה) 426/02 לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, (14/2/06 פסקה 10)

45.21. מכל אלה, הרי שאף לגופה של תביעה אין מקום לקבלה ואין מדובר "בעובדה חדשה" היכולה להצדיק תיקון צו הירושה המקורי, כמשמעות דיבור זה בסעיף 72 לחוק הירושה

ו. סוף דבר – התוצאה:

46. מן המקובץ עולה, כי לא היה כל מקום להגיש התביעה מלכתחילה, אלא שרק לאחר שמיעת הראיות ניתן היה להגיע למסקנה זו.

47. התובעים לא מסרו הסבר סביר לשיהוי בהגשת התובענה ולמעשה חלה עליה התיישנות ולכל הפחות שיהוי שמצדיק דחייתה.

48. הנתבע שינה מצבו לרעה על בסיס צו הירושה בעוד שמעדות התובעים עולה, כי לא התכוונו כלל לעשות שימוש בצו הירושה המתוקן אם תיענה תביעתם בחיוב.

49. מכל מקום, בשל מחדלם של התובעים והשיהוי הרב, נגרם נזק ראייתי אדיר שבעטיו לא יכול היה האב להתגונן כדבעי מפני התביעה.

50. גם לגופה של תביעה, נדחית הטענה כאילו זוייפו חתימות היורשים על גבי תצהיר ההסתלקות שצורף לבקשת צו הירושה המקורית.

51. אני דוחה איפוא התביעה על כל רכיביה ומחייב התובעים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ שישולמו לנתבע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

52. מאחר והתביעה לצו מניעה בתמ"ש 29113-11-09 תלויה בתוצאות תיק זה בהתאם לסעיף 6 להחלטה מיום 11/7/2010, אני מורה גם על דחיית התביעה בתיק הקשור ועל ביטול כל הצווים הזמניים לרבות צווי מניעה.

53.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות עיזבון

  2. כתב הסתלקות מעיזבון

  3. ביטול צו ניהול עזבון

  4. הסתלקות יורש מעזבון

  5. הסתלקות קטין מעזבון

  6. התיישנות תביעת עזבון

  7. הסתלקות חלקית מעזבון

  8. הסתלקות מחלק מהעזבון

  9. שיעור הסתלקות מעיזבון

  10. אי הכרה בהסתלקות מעזבון

  11. אישור הסכם חלוקת עזבון

  12. הסתלקות חלקית מעיזבון

  13. הסתלקות בתמורה מהעיזבון

  14. הסתלקות יורש מחלקו בעזבון

  15. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

  16. מחלוקת לגבי שערוך חובות העזבון

  17. בעלות על 1/6 מהזכויות בדירה מכוח הסכם חלוקת העזבון

  18. האם נרכשה החלקה מהאב לפני מותו ולפיכך לא היתה חלק מעזבונו ?

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון