הסתלקות יורש מחלקו בעזבון


הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבו נתקבלה התנגדותה של המשיבה לבקשת המערער למתן צו ירושה בעניין המנוחה, רחל סיטין ז"ל, ובוטלה הסתלקותו של אביטל סיטין, אחיו של המערער ובעלה של המשיבה, מחלקו בעיזבון המנוחה.

בערעור זה מתעוררת השאלה באילו נסיבות יש בידי נושה הכוח לאכוף על חייב לקבל את חלקו בירושה ולמנוע ממנו שימוש בזכות ההסתלקות מירושה המוקנית לו בסעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. ובאופן יותר ספציפי: האם ויתור על ירושה עשוי להיחשב כפעולה למראית עין; כפעולה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או כפעולה הסותרת את תקנת הציבור לפי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; כמעשה פשיטת-רגל על-פי סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל), או כהעברת מירמה, או כשימוש בזכות משפטית שלא בתום-לב.

2. העובדות בקצרה הן אלו: המנוחה, אמם של המערער יגאל סיטין ושל אחיו אביטל סיטין, נפטרה ביום 1.7.89 בלי להותיר אחריה צוואה. יורשיה על-פי דין הם המערער ואחיו. ביום 14.7.89 הודיע אביטל לבית המשפט על הסתלקותו מחלקו בעיזבון המנוחה לטובת אחיו (המערער), וזאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הירושה.

במקביל הגיש המערער בקשה למתן צו ירושה.

הוגשו שתי התנגדויות לצו: האחת על-ידי יעקב בן-צבי, נושה של אביטל, והשנייה על-ידי המשיבה, אשתו של אביטל.

בקשתו של בן-צבי הוגשה ביום 17.9.89. טענתו הייתה, כי ההסתלקות היא בבחינת העברת מירמה או מתנת מירמה, המהווים מעשה פשיטת-רגל, ולכן בטלים על-פי פקודת פשיטת הרגל.

במקביל פתח בן-צבי בהליכי פשיטת-רגל נגד אביטל, והגיש בקשה לכינוס נכסיו.
ביום 8.4.91 (כשנתיים לאחר מועד ההסתלקות) הגיעו בן-צבי והמערער להסכם (נ/2), שעל פיו ישלם המערער לבן-צבי סך של 55,000 דולר. בתמורה התחייב בן-צבי למחוק את הליכי פשיטת הרגל שנקט כנגד אביטל סיטין, וכן התחייב כי לא יפתח בהליכי פשיטת-רגל נוספים כנגדו. בעקבות הסכם זה ביקש בן-צבי למחוק את התנגדותו למתן צו הירושה לטובת המערער. כך נותרה המשיבה מתנגדת יחידה למתן צו הירושה.

התנגדותה של המשיבה למתן צו הירושה הוגשה ביום 18.9.89, וזאת לאחר שהטילה עיקול זמני ביום 1.8.89 על חלקו של אביטל בעיזבון. נישואיהם של אביטל ומיכל סיטין עלו על שרטון, ומתנהלים ביניהם הליכי גירושין, שבמסגרתם התחייב אביטל בהסכם להקנות לאשתו את מלוא הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג (נציין כי בין המשיבה לבין בן-צבי תלוי סכסוך המשמש נושא לערעור נפרד בבית-משפט זה, בגין דירת המגורים של אביטל ואשתו - אשר מושכנה לבן-צבי ביום 4.11.86).

המערער ביקש לדחות את שתי ההתנגדויות לקיום הצוואה על הסף.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה לדחייה על הסף ביום 13.12.89, והשאיר בצריך עיון את השאלה אם הסתלקותו של יורש מחלקו בעיזבון על-פי סעיף 6 לחוק הירושה יכולה להיחשב כהעברת מירמה לפי סעיף 5(1) לפקודת פשיטת הרגל. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"א 575/89). הבקשה הועברה להרכב של שלושה שופטים ונדחתה. בהחלטה בעניין זה נאמר, בין היתר:


"השאלה אם הסתלקות שהוגשה לפי סעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, יכולה להחשב העברת מירמה לפי דיני פשיטת הרגל או חוזה שנכרת למראית עין בלבד, אינה יכולה להתברר כל עוד לא הוכרז אביטל סיטין פושט רגל".

3. לאור הסתלקותו של בן-צבי מההליכים ומחיקת בקשתו לכינוס נכסי אביטל, הפכה הטענה בדבר היות ההסתלקות בבחינת העברת מירמה על-פי דיני פשיטת-רגל לחסרת רלוואנטיות לערעור זה.

לפני בית המשפט קמא נותרה אפוא שאלה אחת, והיא, האם הייתה הסתלקותו של אביטל מן הירושה למראית עין בלבד על-פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), והאם ניתן לראות בהסתלקות מעשה שמטרתו בלתי חוקית, בלתי מוסרית או סותרת את תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)). בית המשפט קמא השיב בחיוב על שתי השאלות הללו, ועל-כן קיבל את התנגדותה של המשיבה למתן צו הירושה.

בית המשפט קמא העיר, שאת תחולתו של חוק החוזים (חלק כללי) על הסתלקותו של אביטל ניתן לבסס בין שנראה בהסתלקות מעשה חד-צדדי (וזאת באמצעות סעיף 61(ב) לחוק), ובין שנראה בהסתלקות חלק מהסכם שנכרת בין האחים.

על פסק-דינו זה של בית המשפט קמא נסב הערעור שלפנינו.

4. בטרם נפנה לבחון את טענות הצדדים בערעור, נסקור בקצרה את עדויותיהם של המערער ואחיו אביטל לפני בית המשפט קמא, שכן חלק ניכר ממסקנותיו המשפטיות של בית המשפט הושתת על עדויותיהם של האחים לפניו, וכן על עדותו של אביטל במסגרת תמ"א (חי') 1078/89, שהוגשה כראיה בתיק זה.

אביטל סיטין העיד לפני בית המשפט קמא, כי החלטתו להעביר את חלקו בעיזבון לאחיו מבוססת על הבטחתו של יגאל לסייע לו בטיפול בילדיו. באשר להסכם בין הנושה בן-צבי לבין יגאל העיד אביטל כי ידע על אודות חתימת ההסכם בין השניים, אך אין הוא מודע לפרטיו.

עדותו של אביטל בתיק המעמד האישי שהוגשה, כאמור, כראיה, מבהירה בצורה הטובה ביותר את הרקע להסתלקותו מחלקו בירושה. בתשובה לשאלה בדבר קיומו של הסכם או הבנה בין האחים בנוגע לעיזבונה של האם השיב בחיוב ופירט:

"אני הסתלקתי מהירושה למען שהעתיד של הילדים שלי יובטח, ואם יש איזשהו פתח בקצה המנהרה שהסכום של הבית הזה ישולם לנושים שירדו ממני, זה אם אני אסתלק לטובת אחי מהסיפור הזה".

תמורתו של יגאל לכך, לפי עדותו של אביטל, היא:

"הוא משלם את כל התמורה של הבית והוא ינסה לסגור את המקסימום עם הנושים ולהבטיח לילדים שלי עתיד. אני התייתמתי בגיל 13, והוא היה האבא הרוחני שלי, הכלכלי במשך כל השנים" (ההדגשה שלי - מ' ש').

ובהמשך:

"כל מה שאני צריך ממנו הוא ישלם. כל מה שהילדים יצטרכו הוא ישלם. עד בסדר בגבול היכולת של כמה ששווה הדירה של אמא" (כך במקור - מ' ש').

מעדותו זו של אביטל עולה כי תמורת הסתלקותו מחלקו בעיזבון הבטיח לו אחיו לסייע בתשלום חובותיו לנושים ולהבטיח את עתידם של ילדיו.

גירסתו של יגאל דומה. הוא העיד בבית המשפט קמא כי -

"אביטל אמר לי שהוא היה רוצה שהירושה של אמא תעבור לידי מאחר והוא יודע שהדאגה לילדיו כל המשך הדרך היא תהיה בידים נאמנות ואני אדאג לילדיו בדיוק כפי שאדאג לכל בני משפחתי. לא היה מדובר בהגבלת סכומים ... באותו היום שהדירה של אמא עוברת לרשותי דירה זו תהיה לילדי ולילדיו במשותף. יש שישה ילדים לשנינו יחד".

ובהמשך:

"בתקופה האחרונה אני תמכתי בו נפשית וכלכלית להתגבר על הקשיים שהיו לפניו והיו רבים, והוא נוכח לדעת שמי שיכול לשמור על הרכוש שיהיה רכוש משפחתי וישאר במסגרת המשפחתית זה הייתי אני. אביטל הבין מעצמו שהדרך היחידה לשמור על חלקו בירושה בהתחשב בכך שהיו לו יחסים רעים עם אשתו, ובעיות כלכליות, היתה להסתלק מחלקו בירושה לטובתי... אני הבטחתי לו לדאוג לילדיו בדיוק כמו שאני אדאג לילדי. לא סוכם בענין של מימון חוב אביטל לנושים מתוך עיזבון המנוחה. לא סוכם שום דבר בעניין הנושים" (ההדגשה שלי - מ' ש').

בחקירה נגדית העיד יגאל כי הוא תומך כספית בבתו של אביטל, ללא ידיעתו של אביטל. עם זאת, הכחיש יגאל את הגירסה שהציג אביטל בתיק המעמד האישי, ולפיה התחייב יגאל לדאוג לילדיו בסדר גודל של מחצית שווי הדירה.

נפנה עתה לטענותיהם של הצדדים בערעור.

5. סעיף 6 לחוק הירושה קובע:

"(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי היורש, בהודעה בכתב לבית המשפט, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו...


(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש...".

סעיף 7, שכותרתו "עסקאות אחרות בזכות היורש", מוסיף בסעיף-קטן (א):

"לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון".

גישת המחוקק המונחת ביסוד הוראות החוק הנ"ל היא, שאין לחייב אדם לקבל ירושה בניגוד לרצונו (גישה זו קיבלה ביטוי גם בסעיף 3 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968), ולכן הוא יכול להסתלק מחלקו בירושה בלא צורך באישור בית המשפט לפעולה זו.

6. לטענת המשיבה, זכות הסתלקותו של יורש אינה בלתי מוגבלת, ואת טעמיה לכך ניתן לחלק לשניים: ראשית, זכות ההסתלקות מוגבלת בכך שאכן בהסתלקות על-פי סעיף 6 מדובר, ולא בעיסקה אחרת על-פי סעיף 7. לגישתה, "הסתלקות" על-פי סעיף 6 היא "ויתור שלא בתמורה", ואילו במקרה דנא קיבל המסתלק תמורה בעד הסתלקותו (בדמות ההבטחה לדאוג לילדיו והתשלום לנושה בן-צבי). נראה שגם השופט קמא קיבל את התיזה בדבר קיומו של הסכם, אם כי לא הייתה לכך חשיבות מכרעת, שכן לשיטתו ניתן היה לבסס את הטענות בדבר אי-חוקיות הפעולה או היותה למראית עין בלבד גם אם היא תיוותר בגדר פעולה חד-צדדית.

טענתה החלופית של המשיבה הינה, כי אפילו המדובר בהסתלקות, הרי הסתלקות שאינה עומדת בסטנדרטים משפטיים כלליים של מראית עין, תקנת הציבור, חוקיות ומוסריות אינה הסתלקות תקפה, ועל-כן היא בטלה.

טענת המערער בתמצית הינה, כי חוק הירושה הינו LEX SPECIALIS המסדיר את כל הסוגיות הכרוכות בירושה. תוקפה של ההסתלקות אינו תלוי באישורו של בית המשפט לפי חוק הירושה, ועל-כן משהגיש אביטל הודעת הסתלקות, אין לראותו יורש, ואין להחיל על פעולתו נורמות חיצוניות אשר תוצאתן כפייתו לקבלת רכוש שאינו מעוניין בו.

המערער סומך יתדותיו בפסיקתו של בית-משפט זה בע"א 639/69 שלכטר נ' חרש (להלן - עניין שלכטר [1]). בעניין זה הסתלק המשיב מחלקו בירושה, וכעבור חודש ביקש המערער, נושהו של המשיב, להטיל עיקול על חלקו בירושה. בית המשפט המחוזי קבע כי העיקול תופס אף-על-פי שההסתלקות קדמה לו. השופט ח' כהן דחה תוצאה זו:

"פירוש זה של השופט המלומד יש בו מן הרצוי למנוע את השימוש לרעה בזכות ההסתלקות לשם השתמטות מתשלום חובות; אך חוששני שאין הוא עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק. הוראה מפורשת של המחוקק היא כי כל עוד לא הוטל עיקול, זכאי יורש להסתלק מחלקו בעזבון; רק משהוטל עיקול, זכותו זו נשללת ממנו. שעה שהיורש דנן נסתלק מחלקו בעזבון, על-ידי שהגיש לבית-המשפט תצהיר כדין, לא היה עוד כל עיקול מוטל על חלקו בעזבון:
על-כן עמדה לו עדיין זכותו להסתלק, ומשהשתמש בזכותו זו, תפסה הסתלקותו ככל הסתלקות אחרת, ויש לראותו - ואף נושהו חייב לראותו - כאילו לא היה יורש מלכתחילה. ההוראה שהן ההסתלקות והן הטלת העיקול מותרות רק לפני חלוקת העזבון, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה: פשיטא שאחרי חלוקת העזבון, יורש הרוצה להיטיב לבן-זוגו של המוריש יכול לתת לו מתנה, ונושה הרוצה לעקל חלקו של היורש יכול לעקל את מה שכבר נמסר לו כרכושו, ואין מקום לא להסתלקות היורש ולא להטלת עיקול על חלקו של היורש בעזבון (ראה סעיף 7(ד) לחוק). נושה הרוצה למנוע הסתלקותו של היורש מחלקו בעזבון, החוק מחייבו להזדרז ולהטיל את העיקול לפני שהיה סיפק בידי היורש להגיש הודעת הסתלקותו. משהגיש היורש הודעת הסתלקותו כדין, שוב אינו יורש עוד - ואין נפקא מינה שטרם ניתן צו ירושה, או שההסתלקות לא אושרה על-ידי בית-המשפט (לפי החוק אין צורך באישור שכזה), או שהעזבון טרם עומד לחלוקה" (שם, בעמ' 140).

ראוי להקדים ולומר, כי גישה זו מקובלת אף עליי בכל הכבוד, אם כי לטעמי יש להוסיף עליה קורט מלח: אין רבותא בכך שהמסגרת הדיונית מחייבת הטלת עיקול בטרם בוצעה ההסתלקות מהירושה. עיקול אין תוקפו רטרוספקטיבי, ועל-כן אינו יכול לתפוס - אלא נכסים הקיימים בידי החייב. עם זאת, אפילו הוטל עיקול לאחר שנתן היורש הודעת הסתלקות, ונתברר בדיעבד כי הסתלקותו הייתה בלתי תקפה מבחינת הדין המהותי, הרי הסתלקותו לאו הסתלקות היא, וניתן יהא אז ליתן תוקף לעיקול על הנכסים, הגם שכאמור, הוטל העיקול לאחר מועד הודעת ההסתלקות. על-כן אין בפסק-דינו של השופט ח' כהן כדי להשליך על המקרה דנא.

7. האם הסתלק אביטל מירושת אמו כדרישת סעיף 6 לחוק הירושה?

פעולת ההסתלקות היא פעולה חד-צדדית, וכל שהיא דורשת היא הודעת המסתלק בתצהיר לבית המשפט על הסתלקותו. שאלת סיווגו של "הסכם הסתלקות" כהסתלקות לפי סעיף 6 או כעיסקה לפי סעיף 7 כבר העסיקה אותנו בעבר. כך, בע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [2], קבענו כי ההסכם דשם נופל בגדר עיסקה על-פי סעיף 7 לחוק הירושה, שכן "ההסתלקות" נעשתה לטובת מי שאינו נמנה בסעיף 6(ב), ועל-כן הגדרתית אינה יכולה להיקרא הסתלקות. גם בע"א 1393/92 הבל נ' קזצ'קוב [3] קבענו, כי ההסכם בין היו רשים הינו עיסקה ולא הסתלקות לטובת יורש אחר.
במקרה זה דובר בהסכם בין שתי אחיות, יורשותיו של המנוח, ולפיו התחייבה המשיבה להסתלק מחלקה בירושה לטובת אחותה, המערערת, אם ההליכים המשפטיים ביניהן יביאו לבטלות סעיף מסוים בצוואת המנוח. וכך קבענו, בעמ' 360:

"סעיף 6 להסכם בין האחיות שמיום 18.6.91 (הוא הסעיף הרלוואנטי לענייננו - מ' ש') נוקט לשון 'הסתלקות' של המשיבה לטובת המערערת, בהתקיים התנאי האמור שם, ואולם בחינת התנאי לגופו מעלה, כי אין לפנינו הסתלקות שסעיף 6 לחוק הירושה דן בה, אלא התחייבות להעביר את זכותה של המשיבה כיורשת על-פי התוספת לצוואה, וזו התקשרות שסעיף 7 לחוק הירושה דן בה".

בשני המקרים לעיל, ההכרעה בדבר הסיווג לא הושתתה על שיקול התמורה, אלא על הנסיבות שאפפו את הוויתור על חלק בעיזבון. הגישה שלפיה עצם קבלת תמורה בעבור ההסתלקות אינה מונעת סיווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק הדין המנחה בד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו [4].

אין עוררין על כך כי אביטל קיבל תמורה בעבור הסתלקותו. חלק מן התמורה ניתן במסגרת התחייבותו הכללית של המערער "לדאוג לילדיו של אביטל". על התחייבות זו קשה לומר שהינה בבחינת חיוב שניתן לאוכפו. גם אם נראה בכך תמורה, הרי ציינו שתמורה לבדה לא די בה כדי לסווג את הפעולה כעיסקה. בהתאם לגישה זו עלינו לפרש את מסכת ההסכמות בין האחים; לבד מן התמורה אין אנו מוצאים כל עדות נסיבתית ממשית לכך שמדובר בעיסקה בנוגע לעיזבון: הסכם, אם היה, לא קיבל ביטוי בכתב, כדרישת סעיף 7(א), ועל-כן התחייבותו של יגאל (המערער) כלפי אביטל קשה לסיווג כהתחייבות שניתן לאוכפה.

חלקה האחר של התמורה בא בדמות פירעון חלק מן החוב לנושה בן-צבי. עם זאת, הגם שתמורה זו מוחשית וריאלית יותר, היא לא עמדה בבסיס החלטתו של אביטל להסתלק לטובת אחיו, שכן היא באה כמעט כשנתיים לאחר מועד ההסתלקות. מטעם זה אין לראות גם בפירעון החוב לבן-צבי משום תמורה המעידה על עיסקה בעיזבון, ויש לדחות את טענות המשיבה גם בעניין זה.

המסקנה היא שההסתלקות היא כשמה וכמשמעותה המשפטית מבחינת לבושה הפורמאלי ותוכנה המהותי.

8. המסגרות הנורמאטיביות לבחינת תוקפה של ההסתלקות

טיעונה החלופי של המשיבה הינו, כאמור, כי אפילו תסווג פעולתו של אביטל כהסתלקות, עדיין צריכה היא לעמוד באמות מידה נורמאטיביות מסוימות על-מנת שתוכל להיקרא הסתלקות. באופן זה מבקשת המשיבה לקרוא לתוך הוראת החוק את האפשרות לשלול תוקפה של הסתלקות שנעשתה ממניעים פלוניים ולשם השגת מטרות פלוניות. לפי טענה זו, הסתלקות, כפעולה משפטית, צריכה לעמוד בסטנדרטים מסוימים, ומשאין היא עומדת בסטנדרטים אלה, אין היא פעולה משפטית תקפה. לטענתה, הסתלקות שהיא למראית עין, בלתי חוקית, בלתי מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור, לאו הסתלקות היא. לפי קו חשיבה זה ניתן היה להשתית טענה דומה גם על סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל כך בהמשך.

בית המשפט קמא קיבל את גישתה של המשיבה, הן לעניין מראית העין שבפעולה והן לעניין היותה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או סותרת את תקנת הציבור. בית המשפט קמא קבע, כי מטרת ההסתלקות הייתה למנוע מנושים לגבות חובם מ"נכסים שהיו זכאים להפרע מהם, אלמלא היה אביטל מבצע את ההסתלקות" (ההדגשה שלי - מ' ש'). את קביעתו זו ביסס בית המשפט על עדויותיהם של שני האחים ועל ההסכם שנחתם בין המערער לנושה בן-צבי. מכאן המשיך בית המשפט וקבע כי -

"הסתלקות במטרה למנוע מנושים לגבות חוב שהם היו זכאים לגבותו כדין, הינו בוודאי מעשה בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור, ולדעתי גם בלתי חוקי". התוצאה הייתה קביעה בדבר בטלות ההסתלקות, הנסמכת על סעיפים 30 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).

9. דין הערעור להידחות. נקודת המוצא היא כי אנו עוסקים בתחום משפטי המחייב לפי מהות הותרת מרחב תמרון גדול ככל האפשר לצדדים הפועלים; המצע שעליו מונחים דיני הירושה הוא, כי נכסים משפחתיים ראוי שיישמרו בתוך המשפחה, לשימוש הדורות הבאים (סעיף 10 לחוק הירושה קובע מי הם יורשים על-פי דין: בן-זוגו של המנוח, ילדיו וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם). מכאן היעדר חיוב המסתלק לפנות לקבלת אישור בית המשפט טרם הסתלקותו, ומכאן הזהירות שיש לנקוט בבואנו לחייב אדם לקבל את ירושתו בעל-כורחו.

מניעי ההסתלקות עשויים להיות מגוונים; ביניהם ניתן לכלול גם את הרצון שלא ליטול חלק בנכסי המוריש, הרצון להותיר נכסים בידי בן הזוג של המנוח או קרובים נזקקים אחרים, והרצון להימנע מהתחייבות מוסרית או מאובדן עצמאות הכרוכים בקבלת הירושה. מניעים אלו אינם מפורטים בחוק הירושה ואינם רלוואנטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות באשר להוראות חוק זה.

גם המשפט האמריקני, שבו קיימת אפשרות, בתנאים מסוימים, לשלול תוקפה של הסתלקות, גורס כי באופן כללי מניעיו של יורש להסתלקות מחלקו בירושה אינם
רלוואנטיים ואינם משפיעים על תוקפה של ההסתלקות (ראה ‎80 AM. JUR. 2D
ROCHESTER AND SAN FRANCISCO, 1975) 653).

ברם, הגם שמניעיו של המסתלק אינם רלוואנטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה, הרי כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרות רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על-מנת שלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו, ועל-כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכויות משפטיות, וניתן לבטלה.

אם נבחן את לשונו של סעיף 6 לחוק הירושה בהתאם לגישה זו, נגיע למסקנה הבאה: סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות (בתצהיר המוגש לבית המשפט) ובאילו נסיבות ניתן לילך בדרך זו - כל עוד לא חולק העיזבון (סעיף 6(א), וכל עוד לא עוקל חלקו של המסתלק בעיזבון (סעיף 7(א)). סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

בשלב שני, בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוואנטיים - קרי דיני פשיטת הרגל אם הוכרז החייב פושט-רגל, דיני החוזים, דיני הבטוחות, ואף, במקרים מיוחדים, לפי הילכות השיתוף בין בני-זוג כפי שנתגבשו בבית-משפט זה.

זהו המצב גם במשפט האמריקני, שבו מתבצע האיזון בין הנושה לחייב מחוץ
לתחומי דיני הירושות; במסגרת דיני העברות מירמה (ה-‎(FRAUDULENT CONVEYANCE
ACT) מאפשר המשפט בארצות-הברית לבטל עיסקאות שהן בגדר העברת מירמה גם כאשר החייב אינו מוכרז כפושט-רגל. אמנם, עד לחקיקתו של חוק זה הייתה מקובלת בארצות-הברית הגישה, כי זכותו של יורש להסתלק מחלקו בירושה היא אבסולוטית גם כנגד נושים, אולם עם אימוץ חוק העברות המירמה השתנתה הגישה:

WITH THEIR RESPECTIVE ADOPTION OF FRAUDULENT CONVEYANCE STANDARD, AN"
EVER-INCREASING NUMBER OF STATES HAVE RULED THAT A RENUNCIATION IS A
TRANSFER OF PROPERTY IN THAT IT PASSES TITLE OF THE BENEFICIARY'S
SHARE OF THE ESTATE TO ANOTHER PERSON, AND SUCH RENUNCIATION WHEN DONE
TO DEFRAUD A CREDITOR IS SUSCEPTIBLE TO ATTACK BY THE CREDITOR
.(STEIN V. BROWN (1985) [7], AT 1123

וראה גם סקירת הפסיקה האמריקנית והגישות השונות ב- ,‎S.L. JOHNSON
CREDITOR'S RIGHT TO PREVENT DEBTOR'S RENUNCIATION OF BENEFIT UNDER"
WILL OR DEBTOR'S ELECTION TO TAKE UNDER WILL" 39 A.L.R. 4D (1985) 633.

אם כן, מהי המסגרת הנורמאטיבית הראויה לבחינתה של הסתלקות מירושה כאשר מנסיבות ההסתלקות עולה החשד לניצולו לרעה של ההליך כלפי צדדים שלישיים?

10. המשיבה שלפנינו בחרה לתקוף את פעולתו של אביטל במסגרת דיני החוזים, וליתר דיוק, על יסוד הטענה כי הפעולה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, או, כלשונה, עקב היותה נוגדת את טובת הציבור לפי לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). המשיבה טענה כי יש לבטל את הסתלקותו של אביטל מירושת אמו, וזאת מכוח סעיף 61(ב) המאפשר את התפשטות הנורמות החוזיות גם על ענפיו האחרים של המשפט הפרטי ודיני הירושה בכללו. קונסטרוקציה זו נתקבלה על-ידי השופט קמא, אשר החיל את סעיף 30 על פעולתו של אביטל בנימוק שההסתלקות נעשתה במטרה למנוע מהנושים לגבות חוב שהם היו זכאים לגבותו כדין.

מסקנתו זו של השופט קמא נראית בעיניי גורפת מדיי: הסתלקות, כשלעצמה, אין בה שמץ של אי-חוקיות. אדרבא, חוק הירושה הוא הנותן כי אדם יסתלק מירושתו במגבלות הנקובות. אין בה גם משום פגיעה במוסר או בתקנת הציבור, שכן נורמות אלו, כמובנן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), מכוונות להיבטיו החברתים הרחבים של חופש החוזים בתורת שכזה. החלתו של סעיף 30 לחוק על עניין שאינו חורג מגדרו של סכסוך בין שני אנשים פרטיים ואשר השלכותיו הציבוריות אינן נוקבות, אינה במקומה. סעיף 30 הינו מכשיר רב עוצמה להחלת נורמות מעין-ציבוריות במשפט הפרטי. כך, למשל, פסלנו חוזים העומדים בסתירה לתקנת הציבור בהיותם בגדר פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו (ע"א 461/62 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מזיאר [5]), חוזים שעניינם הגבלת חופש העיסוק (ע"א 369/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח' [6]), וכיוצא בזאת.
על-כן, אין לקבל את נימוקיו של בית המשפט קמא לפסילתה של הירושה בנקודה זו.

11. עילה נוספת לבטלות פעולת ההסתלקות מצא בית המשפט קמא בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) - הוא תפס את ההסתלקות כהסתלקות למראית עין בלבד. לדעתי, גם כאן נתפס השופט המלומד לכלל טעות. אמנם העידו האחים שמטרת ההסתלקות הייתה לשמר לאביטל ולילדיו חלק מן הנכסים, אך במקביל העידו הצדדים על תמורה שעתיד אביטל לקבל מאחיו תמורת ההסתלקות. כך, ההסתלקות עצמה אינה למראית עין; בין אביטל לאחיו לא התגבשה הסכמה סמויה שלא לבצע את אקט ההסתלקות כמעין חוזה הנסתר מן העין. נהפוך הוא: האחים היו מעוניינים מאוד ליתן תוקף להסתלקות, שכן מבחינתם עמד טעם טוב בבסיסה. על-כן גם בנקודה זו לא הייתי מקבל את מסקנות בית המשפט קמא.

12. לדידי, האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) והמוחלת על הסוגיה שלפנינו מכוח סעיף 61 לחוק זה. תום הלב הוא העיקרון המשווה בצורה המאוזנת ביותר בין זכותו הפרסונאלית של אדם שלא ליטול חלק ברכוש "שהונחת" עליו לפתע עקב פטירת קרוב משפחתו, לבין זכויותיהם של צדדים סמוכים לו התובעים את מחויבויותיו כלפיהם. עיקרון זה אינו תובע אלטרואיזם, אלא אמות מידה הוגנות וסבירות ביחסים שבין אנשים (ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ ואח' [7], בעמ' 484).

לצורך תחימתו של העיקרון במקרה דנא יש לבחון אם קיימת דרך מקובלת ונאותה להסתלקות בלא להותיר משקע קשה על הנושים שבפתח.

הנושה היחידי העומד לפנינו בערעור זה הינו אשתו של אביטל (המשיבה), התובעת את זכויותיה הממוניות מכוח הליכי פקיעת הנישואין בין בני הזוג. מסגרת זו, לעצמה, אינה מקנה למשיבה כל זכויות קנייניות בנכסי הירושה, שכן בהיעדר ראיה לסתור, אין ירושת אחד מבני הזוג אגב הנישואין כפופה להילכות איזון המשאבים (ראה א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני-זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 236 ואילך). עם זאת, היעדרה של זיקה קניינית לנכסי הירושה הספציפיים אינו גורע ממעמדה של המשיבה כנושה אשר לה זכויות בנות-אכיפה כלפי אביטל. תביעתה בגין הליכי פקיעת הנישואין משתרעת על כלל נכסיו של אביטל, בהיותה חוב מגובש בר-תביעה, ממש כשם שתביעתו של נושה בלתי מובטח מקיפה את מכלול זכויותיו של החייב.

אבן הבוחן לשלילת תום-לבו של אביטל הינה, האם השימוש בזכות ההסתלקות נעשתה על-מנת לסכל את זכויות אשתו (והנושה בן-צבי שפרש מהמירוץ עקב ההסכם עם המערער), או מטעם ריאלי אחר.

בעת שהסתלק אביטל מירושתו היה זה ברור כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לנושיו בלא שייעזר בנכסים הכלולים בחלקו בירושת אמו. בהתאם לכך, משמעותה המיידית והברורה כשמש של ההסתלקות הינה מניעת זכויות אשתו כנושה.

גם ההסבר שניתן על-ידי האחים להצדקת ההסתלקות, ולפיו יש לשמור על אביטל מפני עצמו ואין זה רצוי שיירש את חלקו, אינו נראה לי כלל ועיקר. על-פי פשוטם של דברים - בלא שאביטל יסתלק מירושתו, ייטרף הרכוש מידיו. הדרך להברחת הנכסים מידי הנושים הולבשה בכסות חוקית, מתוך סברה כי בדרך פורמאלית זו ניתן יהא לפעול בחסות החוק. התמורה שניתנה בעבור ההסתלקות הייתה סימולציה בלבד ולא היוותה את מרכז הכובד בשיקולי ההסתלקות.

בנסיבות אלו, ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות הינה בניגוד לחובת הקיום בתום-לב ושלא בדרך מקובלת - ועל-כן ניתן לבטלה.

13. העולה מן המקובץ הוא שדינו של הערעור להידחות; קרי, הסתלקותו של אביטל מחלקו בעיזבון אינה תקפה, והוא היורש של מחצית מנכסי אמו.

בהתאם לכך, יש תוקף לעיקול שהטילה מיכל סיטין על חלקו של אביטל בירושה לאור ההלכה שנקבעה בעניין שלכטר [1].

המערער יישא בהוצאות המשיבה הראשונה בסכום של 5,000 ש"ח.

השופט ג' בך: אני מסכים.

השופט א' מצא: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות עיזבון

  2. כתב הסתלקות מעיזבון

  3. ביטול צו ניהול עזבון

  4. הסתלקות יורש מעזבון

  5. הסתלקות קטין מעזבון

  6. התיישנות תביעת עזבון

  7. הסתלקות חלקית מעזבון

  8. הסתלקות מחלק מהעזבון

  9. שיעור הסתלקות מעיזבון

  10. אי הכרה בהסתלקות מעזבון

  11. אישור הסכם חלוקת עזבון

  12. הסתלקות חלקית מעיזבון

  13. הסתלקות בתמורה מהעיזבון

  14. הסתלקות יורש מחלקו בעזבון

  15. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

  16. מחלוקת לגבי שערוך חובות העזבון

  17. בעלות על 1/6 מהזכויות בדירה מכוח הסכם חלוקת העזבון

  18. האם נרכשה החלקה מהאב לפני מותו ולפיכך לא היתה חלק מעזבונו ?

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון