העברת דיון רשלנות רפואית


1. גולן, מלכה ואבנר כלפה הגישו כנגד מדינת ישראל וקופת החולים כללית תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לגולן כלפה כתוצאה מרשלנותן הרפואית הנטענת של שתי הנתבעות.

התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 1999 וקיבלה מספר ת.א. 921/99.

הנתבעות התגוננו בפני תביעה זו, שהועברה לטיפולי בשנת 2001. בתיק התנהלו מספר ישיבות קד"מ במהלכן הגישו הצדדים חוות דעת רפואית ומונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

ביום 01.06.03 הופיעה ב"כ התובע, על דעת ב"כ הנתבעים, ומסרה שהצדדים נמצאים בעיצומו של מו"מ ומבקשים ישיבה נוספת.

2. ביום 07.09.03 הוגשה בש"א 10764/03 - בקשה המוכתרת "בקשה מוסכמת להעברת הדיון לבית משפט השלום". נימוקי הבקשה הם כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תידון תביעת התובע בהתאם לסמכויות כב' בית משפט השלום. משכך, מבקשים הצדדים להעביר את הדיון בתיק לבית משפט השלום.

הבקשה המוסכמת נערכה על ידי עוה"ד רונית אברמוביץ - ברכה, ממשרד עוה"ד אלברט בכר, ב"כ התובעים.

ביום 07.09.03 ניתנה החלטה בלשון זו:

"הצדדים מבקשים להעביר את הדיון בתיק זה לבית משפט השלום כמפורט בבקשה.

לאור הנ"ל, אני מורה בזאת על העברת התיק לבית משפט השלום חיפה."

התיק הועבר לבית משפט השלום וקיבל מספר ת"א 17715/03.

3. ביום 05.09.04 הוגשה לבית משפט השלום בקשה בכתב, להורות על ביטול ההעברה ו/או החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה (בש"א 17025/04).

על פי תצהיר מר אבנר כלפה מיום 10.10.04 שצורף לבקשה, נכנס בא כוחם החדש של התובעים, עו"ד ברק, לתמונה כחודשיים קודם לכן, קרי, באוגוסט 94'.

בבקשה זו מציין עוה"ד א.ברק, ב"כ החדש של התובעים, כי קיבל את הייצוג בתיק ביום 09.08.04, כי התברר לו שב"כ הקודם של התובעים, בהסכמת ב"כ הנתבעות, העביר את הדיון מבית המשפט המחוזי בחיפה לבית משפט השלום, כי התובע סובל מפגיעה אנושה וכי המחלוקת בתיק היא בשאלת האחריות. עוד מצויין כי במו"מ שהתקיים בין ב"כ הצדדים עד לקבלת הייצוג על ידי עוה"ד ברק, נדונה פשרה נמוכה שאינה מתאימה לנסיבות התיק.

עוד נטען, כי עם קבלת הייצוג, הגיע עוה"ד למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה כי התביעה תתקבל וכי במצב זה, סמכותו של בית משפט השלום המוגבלת ל- 2.5 מליון ₪, אינה תואמת את נתוני התיק שכן הנזק שיוכח יהיה בשיעור כפול או משולש מזאת במיוחד לאור ההלכה החדשה בפס"ד אטינגר לעניין השנים האבודות.

עוד מצויין, כי התובעים 2 ו- 3, הורי התובע 1, טוענים כי העברת התיק היתה שלא על דעתם, בעוד ב"כ הקודם עוה"ד תומר בכר טוען, כי ההעברה היתה בהסכמת ההורים (מצויין כי עוה"ד בכר לא טיפל במישרין בתיק שטופל על ידי אביו המנוח ועל ידי עו"ד נוספת שאיננה מופיעה עוד בלוגו של המשרד).

בא כוחם החדש של התובעים סבור כי אם התביעה תתקבל, יפסקו סכומים גבוהים לאין שיעור מהסכום שבסמכות בית משפט השלום ומבקש לבטל את ההעברה של התיק לבית משפט השלום ו/או להחזירו לבית המשפט המחוזי.


4. הבקשה הועברה לטיפולה של כב' השופטת טאובר שדחתה את הבקשה.

בהחלטתה המנומקת שניתנה ביום 05.12.04, מציינת השופטת כי על פי סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, משהועבר התיק לדיון בבית משפט השלום, לא יעביר עוד בית המשפט הנעבר את התיק, כאשר צו ההעברה מקנה לבית משפט השלום את הסמכות לדון בתובענה ובית משפט השלום קשור בצו גם מן הטעם שניתן על ידי בית משפט בערכאה גבוהה יותר.

השופטת מציינת, כי אם מבקשים התובעים לתקוף את הבסיס ההסכמי העומד ביסוד ההודעה שהוגשה על ידם להעברת הדיון לבית משפט השלום ו/או לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, צריכים הם להעלות את השגותיהם בערכאה המתאימה שאיננה בית משפט השלום.

משכך, קבעה כי אין בידה להעתר לבקשה וכי בשלב זה, התיק יישמע בבית משפט השלום.

5. לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. מאידך, ביום 10.01.05 הגישו התובעים לבית משפט זה בקשה לביטול החלטת ההעברה מ-7.9.03, (בש"א737/05) וכן, את בש"א 3043/05 - היא הבקשה הנוכחית. הבקשות הועברו על ידי כב' הנשיא לכב' סגן הנשיא, שהעביר את בש"א 3043/05 לטיפולי.

המשיבים הגיבו לבקשה לביטול ההחלטה, המבקשים השיבו לתגובה והמשיבים הגיבו לתשובה, ברשות.

6. טענות המבקשים.

בבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שב בא כוחם החדש של התובעים ומציין כי קיבל את הייצוג ביום 09.08.04, כי מבדיקת המסמכים התברר כי ב"כ הקודם של התובעים, בהסכמת ב"כ הנתבעות, "העביר" את הדיון מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום, כי התובע 1 סובל מפגיעה אנושה, כי עם קבלת הייצוג הגיע למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה שהתביעה תתקבל, כאשר סמכות בית משפט השלום המוגבלת ל- 2.5 מליון ₪ אינה תואמת את נתוני התיק, שכן, כשיוכח הנזק, יהיה הדבר בשיעור כפול או משולש מזאת, במיוחד לאור ההלכה החדשה שנפסקה בפסק דין אטינגר לענין השנים האבודות.

מצויין כי הורי התובע 1 טוענים שהעברת התיק לא היתה על דעתם, בעוד בא כוחם הקודם עוה"ד תומר בכר, טוען כי העברת התיק היתה בהסכמת ההורים.

ב"כ התובעים מציין כי מבדיקת התיק בימים אלה, עולה שב"כ הצדדים ניהלו מו"מ והגיעו להסדר פשרה לפיו יפוצו התובעים בסך של 100,000 ₪ כפיצוי מלא וסופי לסילוק התביעה ועל כן, הגישו בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום, תוך שהם מסתירים עובדה זאת מבית המשפט.

המבקשים טוענים, כי הפסיקה בסוגיית העברת דיון מטעמי אגרה, היא חד משמעית וקובעת שאין זו הדרך הראויה.

עוד מצויין, כי עת הוגשה התביעה, היה התובע בן 21 והוריו מונו כאפוטרופסים על גופו ועל רכושו בהתאם לחוק הכשרות המשפטית תשכ"ה - 1965 (כך!), חוק המסדיר את חובותיו של האפוטרופוס כלפי החסוי. נטען כי ב"כ הצדדים דאז, לא ביקשו ולא קיבלו את אישור בית המשפט להסדר הפשרה ועל כן, ההסדר הינו בטל ומבוטל, כשב"כ הנתבעים היו כנראה ערים לסוגיה זו, שכן, לא טענו שההסדר מחייב והעדיפו להעלימו. נטען, כי ב"כ הנתבעים מנסים בטיעוניהם בבית המשפט, להישאר לפחות עם נתח מההסדר, דהיינו, לזכות בערכאה דיונית הנוחה להם.

עוד נטען, כי יפוי הכוח נחתם על ידי אביו של התובע בלבד, וכי בתיק לא קיים יפוי כח בשם הקטין עליו חתומה אימו. נטען כי הנתבעים לא טענו שאימו של התובע, שאף היא אפוטרופסית עליו, חתמה על יפוי הכוח. משכך, נטען שהפעולה בוצעה ללא סמכות והינה בטלה מעיקרה.

משכך, מתבקש בית המשפט לבטל את העברת התיק לבית משפט השלום לאור התנהלות הנתבעות שלא היתה בידיעת בית המשפט המחוזי עת הוגשה בקשת ההעברה.

7. לבקשה צורף מכתב של עוה"ד תומר בכר, ממשרד עו"ד אלברט בכר, ב"כ הקודם של התובעים, אל התובעים מיום 24.10.04 בו הוא מציין כי לאחרונה "הצלחנו" לשכנע את נציגי הנתבעות לשלם סכום של 100,000 ₪ לסיום העניין בפשרה. עוד מציין עוה"ד בכר, כי מפנייתו של עוה"ד ברק נודע לו שהתובעים החליטו להעביר את הייצוג אליו. אשר על כן, משהסתיים הטיפול, נדרשים התובעים להסדיר ללא דיחוי את תשלום שכר הטרחה בשיעור 20 אחוז בתוספת מע"מ מהסכום שהושג "בעזרתנו" בסך כולל של 23,400 ₪.

עוד צורף לבקשה תצהיר שנערך על ידי התובע 3 אבנר כלפה, אביו של גולן כלפה, תובע מס' 1. תצהיר זה נערך ביום 03.10.04. נמסר בו, כי המקרה הובא לטיפולו של עוה"ד אלברט בכר לאור היכרות עימו על רקע של תאונה שאבנר כלפה היה מעורב בה והיה מיוצג על ידי אלברט בכר אישית וקיבל טיפול לשביעות רצונו. אבנר מוסר בתצהירו, כי
עוה"ד בכר שקיבל מסמכים רפואיים הגיע למסקנה שיש מקום להגשת תביעה בעילה של רשלנות רפואית והיה מוכן ליטול על עצמו את הייצוג כששכר טרחתו יהיה בהתאם לתוצאות. נמסר כי בתקופה מסויימת חלה עוה"ד אלברט בכר ועוה"ד אברמוביץ החלה לטפל בתיק במקומו. נמסר כי בהזדמנות מסויימת, שוחח אבנר עם עוה"ד בכר ז"ל והביע מורת רוח על כך שהוא לא מטפל בתיק וכי עוה"ד בכר הבטיח שהכל נמצא בשליטתו, התיק יטופל וינוהל במסירות ובאופן בו הוגש, דהיינו, תביעה לפיצויים שהיקפה כ- 5 מליון.


עוה"ד בכר הלך לעולמו ואבנר הרגיש שאין לו מחליף במשרד, נפגש עם בנו של עוה"ד, עוה"ד תומר בכר, וראה שהוא אינו מתמצא בסוגייה של רשלנות רפואית, כי מדובר בעו"ד צעיר שאבנר לא היה בטוח ביכולתו לנהל תיק בסדר גודל כזה.

בתצהיר נמסר כי לפני כחודשיים פנה המצהיר לעוה"ד אליעזר ברק וירון בן ארי, כדי לברר אפשרות של העברת הייצוג. אלה ביקשו לעיין במסמכים הרפואיים, אבנר חתם על יפוי כוח כדי לאפשר להם לעיין בתיק בית המשפט, ולאחר שעיינו בתיק הופתעו לגלות כי בתיק הוגשה בקשה להעברתו לדיון לבית משפט השלום וכי התיק הועבר ואף קבוע לדיון.

המצהיר מציין, כי עוה"ד ברק ובן ארי פנו אליו בנידון והוא הודיע להם חד משמעית, כי אינו מודע לכך, כי היתה לו הבטחה אישית מעוה"ד בכר ז"ל כי התיק ינוהל בבית המשפט המחוזי ובאם בוצעה פעולה כלשהי להעברת הדיון לבית משפט השלום, הדבר לא היה על דעתו או בהסכמתו.

עוד מוסר המצהיר, כי עורכי דינו החדשים היו בדעה דומה לדעתו של ב"כ הקודם לעניין הסיכוי המשפטי וציינו שמדובר בסוג של הכרעות "שזוכים בהם או התביעה נדחית" וכי על כן, במקרה של זכייה, הפיצוי הוא בהתאם למלוא הנזק והוא בסמכות בית המשפט המחוזי.

8. טענות המשיבות.

המשיבות, שהגישו טיעון במשותף, סבורות כי דין הבקשה להדחות על הסף, שכן, לגישתן, הדרך הנכונה לתקיפתה של החלטת ההעברה, היא בדרך של ערעור.

לחלופין, טוענות הנתבעות כי הליך ההעברה שננקט על ידי ב"כ התובעים, ננקט לאחר שיקול שהביאו למסקנה, כי כך ייטב לתביעת מרשיו.

הנתבעים חולקים על טענת המבקשים, לפיה על פי יפוי הכוח, לא היה ב"כ התובע מוסמך לנקוט בהליך ההעברה, נטען כי אבי התובע חתם על יפוי הכוח גם מטעמה של אם התובע ואין לומר כי בהעדר חתימת האם על יפוי הכוח, פעולת ההעברה בטלה.

הנתבעים תומכים בהחלטת בימ"ש השלום לפיה חל על העניין סעיף 79 (ב) ומציינים, כי העברת הדיון התבססה על הסכמת הצדדים, כאשר במצב זה, ההחלטה לא יכולה להיות שנויה במחלוקת שהרי מקורה בהסדר דיוני מחייב, פרי הסכמת הצדדים לאחר שיקול ומחשבה.

מוסיפים הנתבעים ומדגישים, כי הדרך המתאימה לתקיפת החלטת ההעברה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, היא בדרך של ערעור לבית המשפט העליון וסבורים שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך כלל להידרש לבקשה, שכן סיים את מלאכתו.

הנתבעים כופרים בטענת התובעים, לפיה הושג הסכם פשרה שהוסתר במתכוון מבית המשפט ובטענה הנוספת, לפיה הסדר הפשרה וההסדר הדיוני שלובים זה בזה. הנתבעים מציינים כי בין ב"כ נתבעת 2 לבין ב"כ התובע, נוהל מו"מ במשך זמן רב שבסופו של דבר לא הבשיל לכלל הסכם פשרה, כי העברת התיק לבית משפט השלום לא הותנתה בהשגת הסדר פשרה וכי אין לקבל טענת התובעים לפיה בקשת ההעברה נעשתה משיקולי אגרה. מודגש כי סיבת ההעברה היתה הסכמת הצדדים לפיה תביעת התובע תידון בהתאם לסמכויות בית משפט השלום לאור שוויה הריאלי של התביעה.

9. התובעים הגישו שתי תשובות לתגובת המשיבות וביניהן הגישו הודעה.

התשובה הראשונה הוגשה ביום 11.05.05 ובה נטען כי מטרת ההעברה היתה קבלת פטור מאגרה. התשובה השניה הוגשה ביום 31.05.05, ובה נטען כי על תגובת המשיבות היה להיתמך בתצהיר. בין לבין, ביום 19.05.05, הוגשה הודעה אליה צורף פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, תוך ציון כי בנסיבות התיק הנדון כאן, אין תחולה לסעיף 79 (ב) לחוק.

המשיבות הגיבו לתשובת המבקשים (ברשות), ומציינות כי המו"מ התנהל זמן רב לפני העברת הדיון לבית משפט השלום והמשיך להתנהל זמן רב לאחר העברת הדיון ובסופו של דבר, לא הבשיל לכלל פשרה. נזכר כי אין בפני בית המשפט תצהיר של בא כוחם הקודם של המבקשים לעניין שיקוליו בבקשת ההעברה, אך כי לא מדובר במצב בו הושגה פשרה ולאחר מכן מבוקש להעביר את הדיון משיקולי אגרה. מוסיפות המשיבות כי חובתו של הפרקליט היא,
להעריך את סכום התביעה ולהגישה לבית המשפט המוסמך, כך, שאם יתברר לו כי טעה בהערכה הראשונית, עליו להעבירה לבית המשפט המוסמך וכי אם שקל גם את החיוב הצפוי באגרה, אין בכך כל פגם.

מוסיפות המשיבות, כי העברה משיקולים של הערכת סכום התביעה, אינה פוגמת בהעברה וודאי שאין לומר שההחלטה בדבר ההעברה בטלה מעיקרה.

אדון בטענות הצדדים ככל הדרוש להכרעה.

10. דיון

התובעים לא תקפו את החלטת ההעברה מיום 07.09.03 עד להגשת הבקשה שהוגשה לבית משפט השלום לביטולה, בקשה שהוגשה ביום 05.09.04, קרי, כעבור כשנה.

החלטת ההעברה ניתנה לבקשת ב"כ הצדדים, כעולה מהבקשה המוסכמת להעברת הדיון. מכאן, יסודה בהסכם בין הצדדים.


עת הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי ב- 25.07.99 היתה סמכותו של בית משפט השלום עד 1,000,000 ₪. החל מ- 17.06.01 הועלתה הסמכות של בית משפט השלום ל- 2,500,000 ₪ (ק.ת. 6105, ראה בספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 7 עמ' 11).

11. פסק דין שניתן בהסכמה, כמו גם החלטה כזאת, מגלמים פן הסכמי ופן שיפוטי. מקום שצד מבקש לתקוף את הפסק בגדר הפן ההסכמי, עליו להגיש תביעה חדשה לביטולו. מקום שצד מבקש לתקוף את הפסק בגדר הפן השיפוטי, קרי, בגין פגם שנפל בהליכי המשפט, עליו לנקוט בהליכי ערעור (ראה למשל ע.א. 219,151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני ואח' פד"י מ"ג 3 עמ' 489 בעמ' 499).

עיון בטענות התובעים, מלמד כי הטענות המועלות כנגד החלטת ההעברה מתייחסות בעיקרו לפן ההסכמי, קרי, הטענות להעדר הסכמה וידיעה של ההורים ולהעדר אישור בית המשפט להסדר הפשרה.

12. מקום שמדובר בתקיפת הפן ההסכמי של ההסכם לעניין ההעברה, יש כאמור להגיש תביעה חדשה לביטול ההחלטה.

בעניינו לא הוגשה תביעה חדשה לביטול החלטת ההעברה. המדובר הוא בהליך קיים המתנהל בשלב זה בבית משפט השלום. מאידך, הוגשה בקשה לביטול החלטת ההעברה, היא הבקשה הנוכחית.

איני סבורה כי בהגשת בקשה במקום תובענה יש משום עניין שצריך לפעול כנגד התובעים ובמובן זה פעל בא כח התובעים החדש כדין ואין לקבל את טענת הסף שהעלו הנתבעות בעניין זה.

13. יש אם כן לבחון את טענות התובעים כנגד ההסכמה להעברה.

ראשית אציין, כי ככל שטענו התובעים שבקשת ההעברה הוגשה לאור הסדר פשרה אליו הגיעו באי כוח הצדדים, תוך הסתרת עובדה זו מבית המשפט (סעיף 6 ו- 10 לבקשה), אין כל אפשרות לקבל טענות אלה.

אין לטענה בדבר הגעת באי כוח הצדדים לפשרה כל תמיכה בתצהיר. אבנר כלפה שהגיש את התצהיר שתמך בבקשה, הסתפק בהצהרה על כך שאינו מודע להגשת בקשת ההעברה, כי היתה לו הבטחה אישית מעוה"ד בכר ז"ל כי התיק ינוהל בבית המשפט המחוזי וכי באם בוצעה פעולה כלשהי להעברת הדיון לבית משפט השלום, לא היתה על דעתו או בהסכמתו (סעיף 9 לתצהיר).

מכתב עוה"ד תומר בכר מיום 24.10.04 אל התובעים, שצורף לבקשה לביטול ההחלטה, אף הוא אינו תומך בטענות אלה, בין לעניין עצם ההגעה להסדר פשרה לפני הגשת בקשת ההעברה ובין לעניין טענת הסתרת עניין זה מבית המשפט. ממכתב זה עולה כי ההסכמה עם ב"כ הנתבעת, הושגה לאחרונה. בהתחשב במועד המכתב, מדובר על כשנה לאחר מתן החלטת ההעברה.

מכאן, אין לקבל טענת התובעים לפיה בקשת ההעברה יסודה בהסכמה בדבר אופן סיום התביעה טרם בקשת ההעברה, שלא לומר אם כן, שאין לקבל את הטענה לפיה עניין זה הוסתר מבית המשפט.

מכאן, אף אין לקבל כי ההעברה נתבקשה מטעמי חסכון באגרה.

14. עוד טוענים התובעים, כי העברת התיק לא היתה על דעתם ולא נעשתה בהסכמתם.

טענה זו מתחלקת למספר ראשים.


ראשית נטען, כי העברת התיק לא היתה על דעת התובעים 2 ו- 3, כאשר ב"כ התובעים מציין כי עוה"ד תומר בכר טוען כי ההעברה היתה בהסכמת ההורים.

בתצהיר אבנר כלפה, נטען כי כאשר פנו אליו באי כוחו החדשים, לאחר שגילו כי הוגשה בקשה להעברת התיק והתיק הועבר, הודיע להם כי איננו מודע לזאת וכי היתה לו הבטחה אישית מעוה"ד בכר ז"ל, כי התיק ינוהל בבית המשפט המחוזי ובאם בוצעה פעולה כלשהי להעברת הדיון, היא לא היתה על דעתו או בהסכמתו.

עיון בתיק בית המשפט עוד טרם הועבר לבית משפט השלום, מראה כי ביום 01.06.03 הודיע בא כוח התובעים כי היא מופיעה גם על דעת ב"כ הנתבעים וכי "אנו בעיצומו של מו"מ". בקשת ההעברה המוסכמת שהוגשה ביום 07.09.03 מציינת מפורשות בגדר נימוקיה:

"1. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תידון תביעת התובע בהתאם לסמכויות כב' בית המשפט השלום.
2.אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד להעביר הדיון בתיק הנ"ל לבית המשפט השלום.
3.בקשה זו מוגשת בהסכמת הצדדים."

הנה כי כן, בעוד התובעים 2 ו- 3 טוענים כי ההעברה נעשתה שלא על דעתם ושלא בהסכמתם, מפורט בבקשת ההעברה עצמה, כי הבקשה מוגשת בהסכמת הצדדים.

עיון ביפוי הכח שצורף כנספח ד' לתגובת הנתבעות בפני בית משפט השלום המצוי בבש"א 17025/04, היא הבקשה במסגרתה ניתנה החלטת בית משפט השלום, מלמד כי מקבל יפוי הכוח רשאי לפעול בשמו של נותן יפוי הכח מבלי לפגוע בכלליות המינוי ולהגיש כל הליך הנוגע או נובע מהתביעה, ללא יוצא מן הכלל. עוד מפרט יפוי הכח, כי מקבל יפוי הכח רשאי להתקשר בכל עניין הנוגע או נובע מהעניינים האמורים לעיל, לפי שיקול דעתו של מקבל יפוי הכח, ולחתום על פשרה כזו בבית המשפט או מחוצה לו ואף לנקוט בכל הפעולות ולחתום על כל מסמך או כתב בלי יוצא מן הכלל, שמקבל יפוי הכח ימצא לנכון בכל עניין הנובע מהתביעה (ראה סעיפים 1, 6 ו- 9 ליפוי הכח).

אמנם אבנר כלפה לא נחקר על תצהירו, אך איני רואה אפשרות לקבוע על סמך האמור בתצהיר זה בלבד, כי האמור בבקשה המוסכמת להעברה אינו נכון וכי הוגשה ללא הסכמת התובעים.

בא כוח התובעים יכול היה לבקש לחקור את עוה"ד תומר בכר או את עוה"ד רונית אברמוביץ-ברכה במסגרת הבקשה שהגיש, אך זאת לא נעשה.

יש אם כן לצאת מההנחה שהמבקש הסכים להגשת בקשת ההעברה ולהעברה עצמה וידע עליהן או כי יש להחזיקו ככזה בתוקף יפוי הכח.

15. התביעה הוגשה ביום 25.07.99 לבית המשפט המחוזי. על פי כתב התביעה, נולד התובע בשנת 78. מכאן, היה בגיר עת הוגשה התביעה. יפוי הכח ניתן ביום 16.04.97 ונחתם בידי אבנר כלפה כאביו ואפוטרופוסו של גולן כלפה שהינו חסוי.

בבקשת הביטול נטען כי בזמן הגשת התביעה היה התובע בן 21 שנה והוריו מונו כאפוטרופוסים על גופו ורכושו על פי חוק הכשרות המשפטית תשכ"ה - 1965 (כך!), המסדיר את חובות האפוטרופוס כלפי החסוי. עתה נטען, כי על יפוי הכח חתם אביו של התובע בלבד וכי פעולה זו בטלה שכן לא קיים בתיק בית המשפט יפוי כח בשם הקטין עליו חתומה אימו שאף היא אפוטרופסית עליו.

בתצהירו של אבנר כלפה, לא נטען בעניין זה דבר. כל שנטען הוא, שככל שבוצעה פעולה להעברת הדיון, לא היתה על דעתו או בהסכמתו של המצהיר.

מאחר ולא מדובר בקטין, אלא, לכאורה, בחסוי, הרי מדובר במינוי אפוטרופוס לפי סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962, כפי שמורה סעיף 80 לחוק זה.

התובעים לא צרפו לבקשה את החלטת המינוי.

הטענה היא כי האם אף היא אפוטרופסית על התובע וחתימתה דרושה על יפוי הכח. לכאורה, מבוסס הנטען על הנחה שגויה, לפיה מדובר בקטין ביחס אליו אכן מורה חוק הכשרות בסעיף 14, כי הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. מקום שמדובר בבגיר חסוי, לא מדובר באפוטרופסים טבעיים, מונח השמור לעניינם של קטינים, אלא במינוי על פי סעיף 33 לחוק הכשרות. בהעדר החלטת המינוי, אין מקום להנחה כי האם אף היא מונתה כאפוטרופסית ויש לדחות טענה זאת.


16. טענה נוספת היא, כי מדובר בחסוי וכי באי כוח הצדדים לא ביקשו ולא קיבלו אישור בית המשפט להסדר הפשרה ולכן ממילא הוא בטל ומבוטל.

לעיל הוברר כי לא הוכח שהתגבש הסכם פשרה לפני הגשת בקשת ההעברה. די במצב זה, כדי להביא לדחיית הטענה.

אוסיף, כי בא כח התובעים לא מפרט בבקשה מכח איזה סעיף, לגישתו, יש צורך באישור בית המשפט להסכם הפשרה. לכאורה, כוונתו לסעיף 20 לחוק הכשרות, אך סעיף זה עניינו אף הוא בקטין בלבד. סמכויות האפוטרופוס ואישור בית המשפט בעניינו של אפוטרופוס על פי מינוי, מנויות בסעיף 47 לחוק הכשרות, בו נמנות פעולות בהן אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי ללא אישור בית המשפט מראש, אך הפעולה הנדונה כאן, העברת התביעה לבית משפט השלום, אינה מנויה בין אלה, מקום שלא הוכח ואף לא נטען כי בית משפט קבע פעולה זו כטעונה אישור כהוראת סעיף 47 (6) לחוק הכשרות.

17. הנה כי כן, הפגמים הנטענים הנוגעים לפן ההסכמי של הסכמת הצדדים להעברה, לא הוכחו.

18. נותר עניין אחד, העומד לכאורה ביסוד הבקשה, והוא הערכתו של בא כוחם החדש של התובעים, לפיה היה והתביעה תוכח, יוכל להוכיח נזק גבוה מסמכות בית משפט השלום, עניין העומד לכאורה בניגוד לעמדת בא כוחם הקודם של התובעים.

19. הלכה היא כי בתביעות לנזקי גוף הברירה לאיזו ערכאה להגיש תביעה, נתונה בידי התובע וראה למשל את רע"א 1754/00 אשורוב נ' הראל ואח' תק-על 2000 (4) 650, רע"א 1107/02 ד"ר רצקין נ' מנור החלטה מ- 09.04.02 וכן את רע"א 389/81 פבריקר נ' ברוך אליה ואח' פ"ד לו (1) 697.

במקרה שבפני ניתנה החלטת ההעברה לבקשתם של הצדדים, שאחד מהם הוא התובע.

הצדדים לא טענו להעדר סמכותו של בית המשפט להורות על העברת הדיון בנסיבות התיק הנוכחי. הנתבעים סבורים שמדובר בהסדר דיוני מחייב, פרי הסכמת הצדדים (ס' 14.5 לטיעונם).

20. מבחינה דיונית, החלטת ההעברה היא החלטת ביניים. בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן ולשנותה, אף אם לא חל שינוי בנסיבות לאחר מתן ההחלטה המקורית, הגם שסמכות זו שמורה למקרים חריגים וראה רע"א 9396/00 קרנית נ' זנגי פ"ד נה (3) 537 וכן רע"א 9057/04 מור יוסף נ' ותארי תק-על 2005 (1) 562 החלטה מ- 10.01.05.

שינוי הנסיבות היחיד שהוכח, הוא כניסתו של עוה"ד ברק לשמש כבא כוחם של התובעים תוך שלגישתו עשויה התביעה, אם תצלח, לזכות את התובעים בפיצויים בשיעור העולה על סמכות בית משפט השלום.

נסיבה חדשה זו לבדה, אינה מצדיקה את ביטול החלטת ההעברה.

נסיבה נוספת אותה יש להזכיר, אף היא אינה משום נסיבה חדשה, היא עובדת היות התובע מס' 1 משום חסוי.

בענייננו, עומד אינטרס התובעים, אל מול אינטרס הנתבעים המדגישים את הסכמת התובעים להעברה. לכך יש להוסיף את חשיבות אי ההתערבות בהסדרים שגיבשו בעלי הדין ואת חשיבות סופיות הפשרה. עם זאת, מכירה הפסיקה בסמכות בית המשפט לסטות מהסדרים כאלה, מקום שנסיבות בעלות משקל מצדיקות זאת וראה ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית חולים לניאדו, פד"י נ"א (2) 171 בעמ' 186-190 וכן רע"א 3915/04 איילון נ' אטיאס תק-על 2005 (2) 1787 וכן, רע"א 8781/96 נעלי דאלי נ' בנק בינלאומי הראשון תק-על 97' (1) 844.

21. כאמור, רשאי בית המשפט במקרים חריגים לעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן ולשנותה, גם אם לא חל שינוי נסיבות לאחר מתן ההחלטה, והפסיקה מכירה בסמכות ביהמ"ש לסטות מהסדרים שגיבשו בעלי הדין, מקום שנסיבות בעלות משקל מצדיקות זאת.

האם המקרה שבפני הוא מקרה מתאים כזה?

ניתן ללמוד לענייננו מגישת בתי המשפט לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

בעניין ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח' פ"ד נא (1) 577, נדונה תביעה שהוגשה לביטול פשרה שהושגה בעניינה של קטינה, בטענת טעות מחמת החמרה במצבה של הקטינה לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

בעניין בן לולו, דן כב' השופט אור בסוגיה על היבטיה השונים וציין כי אם תינתן לבעלי הדין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה בהם התקשרו, כל אימת שיתברר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה ולא יהיה לבעלי הדין כל תמריץ להתקשר בפשרות. לגישת בית המשפט יש לאפשר פגיעה
בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. עמדה זו משקפת את התפישה, לפיה לא ראוי הוא שפשרה תהא מחייבת רק מקום שהתרחש הצפוי מלכתחילה כאשר עריכת הסכם פשרה מגלמת אף נטילת סיכון להתפתחות שונה מהצפוי.

בענייננו, לא מדובר כלל בהסכם פשרה שבא לסיים את התביעה, אלא בהסכמה להעברת הדיון לערכאה נמוכה יותר, קרי, הסכם שהיקפו מצומצם בהרבה.

בענייננו, לא עולה טענה להחמרת מצב, שאף היא לא היוותה שיקול מכריע דיו כדי להצדיק קבלת התביעה לביטול הסכם הפשרה בעניין בן לולו, אלא, הערכה שונה של בא כוחם החדש של התובעים בדבר סיכויי התביעה.

22. כפי שהוברר לעיל, עת טופלה התביעה בבימ"ש זה, מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בשאלת הקשר הסיבתי. עיון בתיק, מראה כי התובעים לא פעלו מאז לקבלת חוות דעת מומחה ביהמ"ש (ראה פרוטוקול ישיבה מ- 01.06.03). בכך, מנעו התובעים מבית המשפט, מעצמם ומהצד שכנגד, מידע שיכול לבסס טוב יותר את האפשרות להעריך את סיכויי התביעה.

סבורני, כי עובדה זו פועלת לרעת התובעים.

מקום שנכון לאפשר חזרה מהסכם פשרה רק בנסיבות בהן קיים טעם כבד משקל במיוחד המצדיק זאת, בעוד הנסיבה החדשה היחידה היא הערכה שונה של בא כוחם החדש של התובעים, מקום שקיימת חשיבות ניכרת בשמירת סופיותם של הסכמי פשרה והתובעים לא עשו את הנדרש בנסיבות לבירור סיכויי התביעה, לא מתקיים טעם כזה.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות המקרה ישא כל צד בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אובדן עובר מוקפא

  2. אי גילוי מום גנטי

  3. אי הפניה לייעוץ גנטי

  4. התיישנות רשלנות רפואית

  5. אינטובציה רשלנות רפואית

  6. הסכם פשרה רשלנות רפואית

  7. העברת דיון רשלנות רפואית

  8. חובת הגילוי רשלנות רפואית

  9. עיכוב בלתי סביר באבחון מחלה

  10. חובת הזהירות ברשלנות רפואית

  11. אשם תורם בתביעת רשלנות רפואית

  12. אזהרה בדבר סיכונים במשככי כאבים

  13. רשלנות רפואית באבחון סיבת הדימום

  14. אולטרסאונד פרטי - תביעת רשלנות רפואית

  15. אי צירוף חוות דעת לתביעת רשלנות רפואית

  16. כלל הדבר מדבר בעד עצמו - רשלנות רפואית

  17. בקשה למינוי מומחה בתביעת רשלנות רפואית

  18. בקשה לדחייה על הסף של תביעת רשלנות רפואית

  19. אפשרויות טיפול חלופיות בתביעות רשלנות רפואית

  20. אוסטאוגנזיס אימפרפקטה בישראל - תביעת רשלנות רפואית

  21. טענות בדבר רשלנות שנפלה בניהול ההיריון והלידה של בתם

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון