העברת זכויות נופש


ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת אושרי פרוסט-פרנקל) מיום 3.3.05, בת"א 16161/04, אשר קיבל את תביעת המשיבים, הורה על ביטול ההסכם בין הצדדים וחייב את המערערת בהשבת סכום של 32,775 ₪ לידי המשיבים.

1. רקע

(א) המערערת היא חברה העוסקת בתיווך, מכירה, השכרה ושיווק של יחידות וזכויות נופש.

(ב) המשיבים, זוג גמלאים, רכשו מהמערערת בשנת 1998, זכויות לשבוע נופש מדי שנה, באחד מאתרי חברת "האטצינסון" (להלן: "זכויות הנופש"). את זכויות הנופש רכשו המשיבים מחברת "אטלס", ותמורתן שילמו מדי שנה דמי אחזקה בסכום של 460 יורו (להלן : " התשלום השנתי"), אך לא עשו בהן כל שימוש.

(ג) ביום 4.6.03, לאחר שהוזמנו למשרדי המערערת לצורך מכירת זכויות הנופש, התקשרו המשיבים עם המערערת בהסכם שלפיו שילמו המשיבים למערערת סכום של 32,775 ₪, העבירו את זכויות הנופש וקיבלו חברות במועדון "פלטיניום" המקנה לחבריו הנחות בנופשים ומימון של עד 600$ בהזמנת חופשה (להלן: "ההסכם").

(ד) לטענת המשיבים הטעתה אותם המערערת קודם לחתימה על ההסכם. היא הזמינה אותם לפגישה כדי להציע להם למכור לה את זכויות הנופש, וטענה באמצעות נציגה, מר פרל, כי הדרך היחידה שלהם להשתחרר מהתשלום השנתי בעבור זכויות הנופש היא לשלם למערערת תמורת העברת הזכויות לצד שלישי. לטענתם, טען מר פרל כי ההצעה לרכוש את זכויות הנופש היא חד פעמית לאותו ערב ובכך הפעיל עליהם לחץ רב. בדיעבד, התברר להם כי יכולים היו להשתחרר מזכויותיהם בדרך פשוטה של הפסקת תשלום דמי המנוי.

(ה) נוכח האמור, הגישו המשיבים תביעה ובה עתרו לביטול ההסכם ולהשבת הסכומים ששילמו למערערת בצירוף פיצוי בגין עוגמת נפש.

(ו) המערערת טענה להגנתה כי המשיבים הוזמנו לפגישה כדי לרכוש חברות במועדון "פלטיניום", ורכישת זכויות הנופש על ידה היא טפלה לעיסקה זו. המשיבים הם אנשים בגירים אשר מרצונם החופשי התקשרו בהסכם, ללא לחץ וכפייה.

1. 2. פסק דינו של בית משפט קמא

(א) בית המשפט סקר את העדויות שהביאו הצדדים ואת הגרסאות הסותרות, וקבע כי בשאלה לאיזו מטרה הוזמנו המשיבים מקובלת עליו גרסת המשיבים שהוזמנו לפגישה כדי שהמערערת תרכוש מהם את זכויות הנופש. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמערערת נמנעה מלהביא לעדות את האדם שנהג להתקשר ללקוחות פוטנציאליים ולהזמינם לפגישה, וכן נמנעה מלהציג תמליל של אותן שיחות, על אף שהעד שורר מטעמה העיד כי שיחות אלו מתועדות. הימנעות זו יש לזקוף לחובת המערערת, ועל כן דחה בית המשפט את הטענה שהעברת זכויות הנופש הייתה טפלה להסכם העיקרי. העברת זכויות הנופש, כך נפסק, היתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עיניהם של המשיבים עת הגיעו לפגישה אצל המערערת.

(ב) בית המשפט קיבל אף את טענת המשיבים כי הפגישה שאליה הוזמנו נמשכה שעות רבות, במהלכן הופעל עליהם לחץ מסיבי מצד מר פרל, לחץ שכלל הפחדות בנושא הוצאות כספיות גבוהות אם לא יתקשרו בהסכם והבהרה חד משמעית שמדובר בהזדמנות חד פעמית של אותו ערב. בפועל, כפי שהעידו גם עדי המערערת, נמשך ה"מבצע המיוחד"
משך מספר חודשים. עוד התברר כי זכויות הנופש שנמסרו למערערת ללא תמורה, הועברו ישירות לחברת "כרומוזום גנטיק" שבבעלות אישתו של מר פרל, ואשר הוא מנהלה. המדובר בעשיית עושר שלא בתום לב: מר פרל שיכנע אנשים להעביר ללא תמורה את זכויות הנופש למערערת, הוא לא גילה להם שהזכויות הועברו לחברה משפחתית (שלא היתה קיימת במועד העברת הזכויות), ובכך התעשר על חשבון המשיבים ושכמותם אשר שילמו מחיר מלא בעבור הזכויות, ועוד שוכנעו לשלם סך 7,500 $ כדי לקבל סבסוד נופש בעתיד.

(ג) בית המשפט ציין כי המערערת לא הוכיחה כי זכויות הנופש הן חסרות ערך וכי המשך החזקתן תעלה למחזיק בהן כסף רב. היא אף לא הוכיחה מהו מנגנון ההטבות המגיע לחברי מועדון "פלטיניום". בין עדיה שלה נמצאו סתירות בשאלה למי שווקה החברות במועדון - האם רק למי שבידיו זכויות נופש, או גם למי שאין בידיו זכויות שכאלו. כמו כן הוכח שבפועל קיבלו המשיבים שליש מהסכום שהובטח להם כהטבה לחברי המועדון. העובדה שהמשיבים השתמשו בחברותם במועדון פלטיניום והזמינו באמצעותו חופשה אינה מלמדת, כך נפסק, שהם מעוניינים באכיפת ההסכם, שכן באותו מועד לא יכולים היו המשיבים לדעת כי המערערת תממן רק שליש מהסכום שהובטח ותמונת הדברים המלאה טרם התבררה להם.

(ד) עוד נקבע כי טענתה של המערערת שהדרך היחידה להשתחרר מזכויות הנופש היא בהעברתן למערערת נסתרה במכתב נספח ג' לכתב התביעה (צ"ל נספח ד'), המלמד כי אי תשלום דמי המנוי השנתיים גורם לפקיעת הזכויות.


(ה) מכל האמור עולה, כך פסק בית המשפט, שהמשיבים חתמו על ההסכם לאחר שהוצג להם מצג כוזב. הם הובאו למקום עסקה של המערערת באמתלה של קניית זכויות הנופש שלהם, ובפועל הופעל עליהם לחץ לרכוש זכויות במועדון נופש אחר. בית המשפט ציין כי מר פרל העיד שאינו רואה כל פסול בשימוש באמתלה זו. המצג הכוזב כלל גם הטעייה שמועד הפגישה הוא ההזדמנות היחידה "להיפטר" מזכויות הנופש ולרכוש את הטבת מועדון ה"פלטיניום". בערב כה צפוף ומעיק, שבו נקטה המערערת בשיטת שיווק אגרסיבית, לא היה באפשרותם של המשיבים להבין ולהגיע ל"גמירות הדעת" הנחוצה לכריתת ההסכם, ועל כן יש לקבוע שלא נכרת כל הסכם.

(ו) בית המשפט הוסיף ודן בשאלת בטלות ההסכם וקבע כי המערערת נהגה בחוסר תום לב והפרה את חובת הגילוי המוטלת על צד למשא ומתן, בכך שלא גילתה למשיבים את מטרת הפגישה שאליה הוזמנו. עוד היא לא גילתה להם כי יוכלו לוותר על זכויות הנופש גם בדרכים אחרות, ויוכלו לקבל את ההנחה המוצעת גם לאחר שיבחנו את ההצעה בשיקול דעת ובנחת בביתם. התנהלותה זו עולה גם כדי הטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") ועל כן בטל ההסכם, והמשיבים זכאים להשבת כל הכספים ששילמו למערערת 32,775 ₪.

(ז) בית המשפט דחה את תביעתם של המשיבים לפיצוי בגין עוגמת נפש.

3. טענות המערערת

ואלו טענות המערערת:

(א) המהות האמיתית של העסקה שונה בתכלית מזו שהוצגה בתביעה והיא רכישת חברות במועדון "פלטיניום". כל קביעה אחרת בדבר מהות העסקה עומדת בסתירה למסמך בכתב שעליו חתמו הצדדים באופן רצוני. גם המשיב 1 הודה בחקירתו הנגדית כי הסכום ששילם היה תמורת ההנחות שיקבל כחבר מועדון ולא בגין ההשתחררות מזכויות הנופש. מכאן, שאי אפשר להעניק למשיבים את הסעד שהתבקש בתביעה - "ביטול עסקת יחידת הנופש", שכן אין עסקינן כלל בעסקה ביחידת נופש.

(ב) טענות בדבר העדר גמירות דעת, כמו גם הטעייה, לא נטענו בכתב התביעה כלל, והדיון בהן מהווה הרחבת חזית. גם לגופו של עניין לא הוכחה הטעייה שכן נמצא שהמשיבים הצטרפו למועדון "פלטיניום" ואף השתמשו בחברותם במועדון. הם רכשו בשנת 2003 טיול מאורגן, קיבלו סבסוד של המערערת למחיר הטיול והסתירו כל זאת מבית המשפט. בכך גילו דעתם כי אינם מעוניינים בביטול ההסכם. זאת ועוד, קביעת בית המשפט בדבר העדר גמירות דעת עומדת בסתירה לקביעה בדבר הטעיה והפרת ההסכם. הכיצד יכולה המשיבה להפר הסכם הבטל מעיקרו?

(ג) המשיבים לא הוכיחו שהמערערת הציגה בפניהם מצג שווא. הם הגישו לעניין זה תצהירים "משוכפלים", אשר התבררו בחקירה נגדית כלא נכונים. המסמך נספח ד' לכתב התביעה לא הוגש כראיה, והאמור בו אינו דומה לדברים שנפסקו על ידי בית המשפט כלל. כדי להוכיח את הטענה שניתן להמנע מהתשלום השנתי על ידי הפסקה חד צדדית של התשלומים, היה על המשיבים להציג כראיה את ההסכם עם חברת "אטלס" שממנה רכשו את זכויות הנופש. הסכם כזה לא הוצג והמשיבים אף לא הביאו לעדות נציג של החברה. לעומת זאת הביאה המערערת הוכחות פוזיטיביות שבמקרים אחרים הפסקת התשלום השנתי גררה הגשת תביעה לתשלום מטעם חברות הנופש.

(ד) בית המשפט שגה כאשר קבע כי הפגישה נוהלה באווירה "מלחיצה" נוכח הודאתה של המשיבה 2 כי המשיבים נשארו בפגישה מרצונו החופשי של בעלה. זאת ועוד, אף אם המבצע האמור נמשך מספר חודשים, הרי בשל אילוצי זמן ומקום אי אפשר ואין זה כלכלי, להזמין לקוחות פוטנציאליים למספר פגישות.

4. טענות המשיבים



(א) המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין. לטענתם, המערערת הטעתה אותם הן באשר למהות הפגישה שאליה הוזמנו, הן במצג שיצרה שהם יאלצו לשלם כספים רבים לחברת אטלס מדי שנה בגין זכויות הנופש שלהם. טענה אחרונה זו הוכחה כלא נכונה הן באמצעות נספח ד' לכתב התביעה, הן באמצעות נספח ו'- דף מאתר אינטרנט של חברת "האטצ'ינסון"- חברת הנאמנות הגובה את דמי האחזקה השנתיים, המלמד שאפשר לוותר על זכויות הנופש על ידי משלוח תעודת העברת הבעלות בצירוף מכתב ויתור נלווה.

(ב) המשיבים מדגישים כי בעת העברת זכויות הנופש טרם הוקמה חברת כרומוזום כך שלמעשה העברת הזכויות היתה פיקטיבית. העובדה שהעברת הזכויות היתה חלק בלתי נפרד מרכישת החברות במועדון "פלטיניום" מוצאת ביטויה בסעיף 5 להסכם הקובע כי ההסכם הוא תוספת להסכם רכישת זכויות הנופש. ההסכם המציע "שדרוג" של זכויות הנופש הוא למעשה הסוואה לא מוצלחת לתרמית של המערערת. לולא תרמית זו לא היו המשיבים מתקשרים בהסכם.

5. דיון והכרעה

(א) בראש מעייניהם של המשיבים עמד הרצון למכור את זכויות הנופש שברשותם. מטעם זה הם הגיעו לפגישה שאליה זימנה אותם המערערת. במהלך הפגישה הופעל על המשיבים לחץ רב לחתום על ההסכם עוד באותו הערב. המשיבים הוטעו לחשוב כי העברת זכויותיהם למערערת היא הדרך היחידה "להיפטר" מהן, שאם לא כן יאלצו לשאת בתשלום דמי האחזקה משך שנים רבות. בדיעבד התברר כי אפשר לבטל את זכויות הנופש בדרכים אחרות. זו המסגרת העובדתית אשר קבע בית משפט קמא, הרלוונטית לענייננו, ואין עילה להתערב בתכנה. ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית היא בגדר מושכלות ראשונים (רע"א 10172/05 "נעלה"-עמותה להתיישבות בשומרון נ' ברונפלד, תק-על 2006(2) 313, 315 (2006). לא מצאנו לחרוג ממנה בנסיבות דנן.

(ב) נציין, כי אנו ערים לכך שההסכם מעמיד במרכזו את רכישת החברות במועדון ה"פלטיניום", ולכאורה, על פי נוסחו, מכירת זכויות הנופש היא טפלה לכך, ועל כן מופיעה רק בנספח להסכם. ואולם, אין בכך כדי לפגום בטענה, שבית משפט קמא קיבל, שמשאת נפשם של המשיבים הייתה "להיפטר" מזכויות הנופש. מטעם זה הם הגיעו לפגישה, ומטעם זה חתמו על ההסכם באותו ערב, כשזה הוצג כהזדמנות פז חד פעמית.

(ג) ואולם, בדיעבד התברר כי קיימת דרך נוספת לוותר על זכויות הנופש - ביטולן. כך עולה מנספח ג' לתצהיר המשיב 1, הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה אליו ביום 19.11.03. בהודעה זו נכתב כי:

“…If you still owns the original certificate of Atlas you need to cancel it following the relevant instruction you’ll find in the web site of your Trstee: http/

(ד) אמנם, הוראות הביטול שבאתר האינטרנט לא צורפו לתצהיר עדותו הראשית של המשיב 1, אלא רק לכתב התביעה, אך גם מבלי שהוגשו כראיה אפשר ללמוד מהודעת הדואר האלקטרוני דלעיל, שנשלחה למשיבים לאחר שהלינו על דרישת תשלום דמי אחזקה שהופנתה אליהם, כי קיימת אפשרות ממשית לבטל את זכויות הנופש שלא על דרך מכירתן למערערת.

(ה) לפיכך, ומבלי שיהיה צורך להזקק לקביעות בית משפט קמא בדבר העדר גמירות דעת ולחץ אשר שיבש לכאורה את שיקול דעתם של המשיבים בעת החתימה, אנו סבורים כי המשיבים התקשרו בהסכם כתוצאה מהטעיה.

(ו) סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

(ז) כותבים על כך המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם חוזים כרך ב' עמ' 787 (1992):

"ההנחה הבסיסית, שעליה מושתת סעיף 15 לחוק החוזים, היא כי במסגרת משא ומתן לקשירת חוזה מוטל על מתקשר, או על מי שפועל מטעמו, המוסר מידע לחברו במגמה לשכנעו להתקשר עימו, לומר אמת. אמנם, לא קיימת חובה כללית למסור מידע לצד השני. אולם אם בחר המתקשר לומר לחברו דברים על מנת שהלה יתקשר עימו, מוטל עליו לומר דברי אמת."

(ח) המלומדים פרידמן כהן מציינים כי במקרים רבים אין מצג השווא מתיימר לתאר את תוכן החוזה, אלא הוא מתאר מציאות מסויימת (שם, בעמ' 788). כך היה גם בענייננו. המערערת, באמצעות נציגיה, יצרה מצג שהדרך היחידה "להיפטר" מזכויות הנופש, הנושאות בחובן עול כלכלי, היא במכירתן. על כך חזר גם העד שי שריר מטעם
המערערת, בחקירתו הנגדית:

"ש. איך אפשר להעביר יחידות נופש?

ת. אפשר להעביר אותם לכרומוזום, וזו הדרך היחידה שאפשר להעביר את היחידות. אני לא רואה דרך אחרת שאפשר להעביר את היחידות למעט לכרומוזום" (עמ' 26, שר' 4-6 לפרוטוקול).

מצג זה אינו אמת.

(ט) יודגש כי על אף שסעיף 15 אינו דורש כתנאי להפעלתו כי ההטעייה, או מצג השווא, ייעשו בחוסר תום לב (פרידמן כהן, שם בעמ' 806), אנו סבורים כי בנסיבות המקרה דנן נגועים מעשי המערערת בהעדר תום לב. ודוק, העברת זכויות הנופש למערערת הוצגה כ"טובה" שעשתה המערערת למשיבים, כאשר למעשה הועברו זכויות הנופש לחברת "כרומוזום גנטיק" אשר בבעלות אישתו של מר פרל, נציג המערערת, אשר היה זה ששיכנע את המשיבים לחתום על ההסכם. וכך הוא העיד:

"...התובעת פנתה לנתבעים בפגישה בהצעה להתפטר מיחידת הנופש והציעה להם אלטרנטיבה. אני רואה את זה כלעשות להם טובה, כי אין דרך להתפטר מיחידת נופש.

ש. זו הדרך היחידה?

ת. הדרך היחידה להתפטר היא למצוא מישהו שיהיה מוכן לקחת אותה. כשאני אומר שאני עושה להם טובה, אף אחד לא רוצה את זה...." (עמ' 16, שר' 13-18).

בתגובה לשאלה בעניין המועד שבו הועברו זכויות הנופש לכרומוזום גנטיק:

"ש. ביום חתימת ההסכם היו לך שני כובעים, אחד כמשווק מטעם הנתבעת, והשני כנציג צד ג', שרכש את היחידה.

ת. אני מחדד את זכרוני, לשאלה הקודמת- הלקוחות מעולם לא קיבלו את החותמת הזו ביום חתימת ההסכם, אלא עם המכתב שהתלווה שכרומוזום גנטיק העבירה את היחידה אליה מספר חודשים לאחר מכן. ביום שהם עשו את העסקה אני לא הייתי נחשב צד ג'. ראיתי בזה פוטנציאל שיווקי עתידי ולכן רכשתי את היחידה הזו מהנתבעת. הן לא שוות, אני קיבלתי את זה במחיר אפס, אני משכיר אותם כי אני מהתחום." (עמ' 17, שר' 19-26 לפרוטוקול).

(י) התנהלות שכזו, המציגה למשיבים מצג ש"רכישת" זכויות הנופש נעשית כ"טובה", כאשר למעשה צומח למר פרל, נציג המערערת, רווח מהעברתן, מעוררת תהיות של ממש והיא חוטאת לעקרון תום הלב.

(יא) לפיכך, רשאים היו המשיבים לבטל את ההסכם, תוך פרק זמן סביר לאחר שנודעה להם עילת הביטול, כהוראת סעיף 20 לחוק החוזים. העובדה כי קודם לגילוי עילת הביטול עשו המשיבים שימוש בחברותם במועדון "פליטיניום", אינה משנה לעניין זה, אלא לעניין חובת ההשבה ההדדית. כך, לפי סעיף 21 לחוק החוזים עם ביטול ההסכם, חייב כל צד להשיב לצד השני את שקיבל על פי ההסכם. על המערערת להשיב על כן למשיבים את הסכום ששילמו על פי ההסכם - 32,775 ₪, בקיזוז ההטבה שהוענקה למשיבים במסגרת חברותם במועדון- 1,305 ₪.

(יב) לסיום נעיר כי לא מצאנו ממש בטענה שהמשיבים לא טענו להטעייה. טענת זו מפורטת בסעיפים 12, 14, 27, 31 ו- 36 לכתב התביעה.

6. סוף דבר

אשר על כן, אנחנו דוחים את הערעור.
המערערת תשא בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. הפקדון יועבר לב"כ המשיבים על חשבון ההוצאות שנפסקו.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון