איחור בהגשת עתירה מנהלית


1. זו עתירה מנהלית שבה נתבקשו הסעדים הבאים:

א. להכריז כי החוב בסך של 31,768 ₪ הנדרש ע"י מועצה מקומית משהד (להלן – משיבה 1) בטל ומבוטל.

ב. להכריז כי דרישת משיבה 1 לחיוב יתרת החוב דלעיל, התיישנה.

ג. להכריז כי ההליכים שננקטו לגביית החוב בלתי חוקיים וזאת כי משיבה 1 באמצעות חב' מילגם (להלן – משיבה 2) נקטה בהליכי עיקול על כספים של האחים חיים ויעקב גרינפלד, שאינם בעלי דין כלפי משיבה 1 וההליכים הנ"ל בטלים מדעיקרא.

ד. לחילופין, ליתן צו המורה למשיבה 1 להמציא פירוט החוב, ממה נובעת היתרה לה טוענת משיבה 1.

2. רקע עובדתי:

א. בשנת 1992 ביצעה העותרת עבודות עפר ותשתית באזור ציפורי.

ב. במסגרת עבודתה נדרשה העותרת לאספקת מים ומשיבה 1 סיפקה מים לעותרת.

ג. בתום תקופת האספקה, שלחה משיבה 1 חשבון, בו נתבקשה העותרת לשלם בגין האספקה סך של 16,720 ₪ וזאת עד לתאריך 30/6/1992.

ד. לטענת העותרת, ביום 6/7/1992 היא שילמה למשיבה 1 סך של 12,540 ₪ לחיסול החוב.

ה. כמו כן, לטענת העותרת, בחודש דצמבר 2004 נשלחה הודעה מאת משיבה 2, כזרוע האכיפה של משיבה 1, בה נטענה לראשונה מאז יולי 1992 על קיום יתרת החוב המגיעה לסך של 31,768 ₪. כן, הטילה משיבה 2 עיקולים על חשבון הבנק האישי של חיים גרינפלד ויעקב גרינפלד.

ו. יש לציין כי לאחר הסכמה שנתקבלה בין הצדדים ניתן צו שמעכב את הליכי הגבייה וכן בוטלו עיקולים בחשבונות בנקים שמספרם מופיע בבקשה שהוגשה לבית המשפט.

3. אלה בתמצית נימוקי העתירה:

א. דרישת יתרת החוב לה טוענת משיבה 1, אין לה על מה שתסמוך מכיוון שהעותרת פרעה את כל חובה למשיבה 1, בהתאם לסיכום בין משיבה 1 לעותרת על כמות צריכת המים והתשלום שבוצע בגין צריכה זו.

ב. הודעת דרישת יתרת החוב ע"י משיבה 1 היא דרישה בלתי מבוססת שנעשתה ללא בדיקה משפטית, או עובדתית, ללא הפעלת שיקול דעת ומבלי לבחון עניינית את טענותיה של העותרת.

ג. בכל מקרה תביעת משיבה 1 התיישנה והיא מנועה מלגבות חוב בגין תקופה שלפני 12 שנים. החוב הנטען ע"י משיבה 1 הוא משנת 1992, קרי 12 שנים לאחר המועד הקובע ותביעה זו התיישנה בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

4. המשיבות מתנגדות לעתירה מהנימוקים הבאים:

א. יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי רב בהגשתה. המגעים בין המשיבות לבין העותרת החלו עוד בשנת
1998, זמן רב עוד בטרם הגשת העתירה שהוגשה רק בשנת 2005.

ב. לעותרת נותר חוב כלפי משיבה 1 כאמור בתדפיסי החשבון שצורפו לכתב התשובה. המשיבות אף עשו בדיקה לעניין חוב המים של העותרת. החל משנת 1994 עברה משיבה 1 למיחשוב כאשר כל הנתונים שבשנים שלפני כן מופיעים בדפי המחשב. במידה והעותרת הייתה משלמת סכום כלשהו, היה התשלום מופיע בתנועות המחשב של משיבה 1.

ג. דיני ההתיישנות לא חלים על גביית חוב מינהלי. יתרה מזאת, הזכות של משיבה 1 לקבל מהעותרת את חוב המים כלל לא התיישן, שכן טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית ולמעשה רק הנתבע יכול להעלות טענה כזאת. בכל מקרה אין התיישנות במקרה דנן, שכן המשיבות ביקשו את החוב בטרם חלפו שבע שנים.

5. דיון

א. טענה מקדמית – שיהוי:

המשיבות טוענות, כאמור לעיל, כי העתירה נגועה בשיהוי וכי מן הטעם הזה דינה להידחות. האם אכן לוקה העתירה בשיהוי?

בית המשפט העליון העמיד את מבחן השיהוי על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6) 728, בעמ' 734-733 נקבע:

"השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים – של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים – שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת [1], בעמ' 695-694; בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה [2], בעמ' 642-640; בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים [3], בעמ' 204-201; עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע [4], בעמ' 679-678)".

על היחס בין שלושה יסודות אלה נאמר בעע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, בעמ' 679:

"היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד, או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק..."

ב. האם במקרה שלפנינו מתקיימים שלושת היסודות שעל-פיהם נבחן השיהוי?

באשר ליסוד הסובייקטיבי, טענת העותרת היא כי כלל לא השתהתה בהגשת העתירה שכן לראשונה נודע לה על קיום החוב רק בחודש דצמבר 2004, כשקיבלה דרישת תשלום מטעם משיבה 1. לעומת זאת, טוענות המשיבות, כי המגעים בין המשיבות לבין העותרת, להסדרת תשלום החוב, החלו עוד בשנת 1998. לטענת משיבה 1, היא שלחה בשנת 1999 אל העותרת מכתב שבו התבקשה להסדיר את החוב. המשיבות צירפו מכתב מיום 12/8/1999 (ראה נספח ג' לכתב תשובה מתוקן) שנשלח מטעם משיבה 1 אל העותרת ובו דרישה להסדרת החוב. ברם, ספק רב בעיני אם מכתב זה כלל הגיע לידיעת העותרת. מען המכתב הוא – רח' שמוטקין 42, גבעתיים.

סעיף 307 לפקודת העיריות קובע כי אם לא ניתן למצוא את החייב, או שהוא מסרב לקבל את ההודעה, יראו את ההודעה כאילו הומצאה לו אם הועברה לו ע"י הדואר לפי מענו הידוע לאחרונה. לטענת המשיבות, מעיון בדף פרטי העותרת כפי שמופיע אצל רשם החברות וכן מעיון בתרשומת הפנימית של משיבה 1, עולה כי זה המען הידוע לאחרונה של העותרת. טענה זאת איננה נכונה. מעיון בתדפיס רשם החברות עולה בבירור כי כתובתה של העותרת היא "ת.ד. 1106, גבעתיים", מען זה מופיע גם בתרשומת הפנימית של משיבה 1. כמו כן, מעיון בתרשומת הפנימית של משיבה 1 ניתן למצוא גם את המען הבא: "רח' שמוטקין 42, א.ת. ראשון לציון". לפיכך, לא ניתן לקבוע כי העותרת קיבלה מכתב זה שנשלח אליה מטעם משיבה 1.

טענת העותרת, לפיה נודע לה לראשונה על קיום החוב רק בחודש דצמבר 2004 גם היא איננה מקובלת עלי. במה דברים אמורים?


העותרת מודה בכך שקיבלה דרישה לתשלום חוב מטעם משיבה 1 שנשלחה אליה בחודש דצמבר 2004 (ראה נספח ה'
לכתב תשובה מתוקן). הדרישה לתשלום חוב הנ"ל נשלחה אל העותרת בדואר ובפקס. מספר הפקס של העותרת שמופיע על גבי נייר הדרישה הנ"ל זהה לאותו מספר הפקס שמופיע על גבי דרישה לתשלום חוב שנשלחה לעותרת מטעם משיבה 1 עוד ביום 1/1/2004 (ראה נספח ד' לכתב תשובה מתוקן) וכן על גבי מכתב מטעם איש מחלקת הגבייה של משיבה 1 שנשלח אל העותרת ביום 19/12/2003 (ראה גם נספח ד' לכתב תשובה מתוקן). כך שלפי הגיון הדברים, אם קיבלה העותרת דרישה לתשלום חוב מחודש דצמבר 2004, אין סיבה שלא הגיעה אליה דרישת חוב קודמת ומכתב דרישה שנשלחו כשנה קודם לכן באמצעות אותו מספר פקס.

לאור האמור לעיל, נראה לי, כי העותרת ידעה בפועל על הדרישה לתשלום חוב, לכל המאוחר בסוף שנת 2003, אך משום מה, בחרה להגיש את עתירתה רק ביום 14/3/2005. תקופה כה ארוכה של שיהוי (מעל לשנה) בהגשת העתירה יש בה כדי להצביע על חלוף זמן ניכר מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה.

ג. על אף שמתקיים היסוד הסובייקטיבי של השיהוי, לא די בו, כאמור לעיל, כדי להכריע בשאלה אם לוקה העתירה בשיהוי. חלוף הזמן מאז נולדה העילה המשמשת יסוד לעתירה ועד להגשתה – אין בו כשלעצמו בלבד, כדי להוות שיהוי, המצדיק תמיד את דחיית העתירה.

נפסק לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו בלבד משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא גם העובדה כי בשל חלוף הזמן עלולים להיפגע אינטרסים הראויים להגנה. כלומר, הרכיב החשוב יותר בבחינת טענת השיהוי הוא הרכיב האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי.

בבחינת האינטרסים הראויים להגנה כתבה כב' הנשיאה ד' בייניש בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים ואח' נג(1) 193, בעמ' 202 (להלן - פס"ד אמקור) כדלהלן:

"על פי הגישה שהסתמנה לאחרונה בפסיקתנו, אין טענת השיהוי נשענת בעקרה על מידת תום ליבן וטיב התנהגותן של העותרות אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה משיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי הדין כתוצאה מקבלת העתירה, או דחייתה יכריע את גורל הטענה (ראו בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה [4]; בג"צ 2632/94 דגניה א', אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר החקלאות [5]; בג"צ 816/98 רווח נ' השר לענייני דתות [6])".

יוצא אפוא שגם אם העותרת שלפנינו השתהתה בהגשת עתירתה מחמת תום לב עדיין יש לערוך איזון בין הנזק הנטען על-ידי העותרת אל מול הנזק הצפוי לרשות מנהלית ולצדדים שלישיים. כאן המקום לציין כי הפגיעה באינטרסים של העותרת במידה ועתירתה תידחה מחמת השיהוי, תהיה קשה והנזק שעלול להיגרם לעותרת הוא ברור, הרי העותרת תחויב בתשלום חוב מים בסך של 31,768 ₪ שלטענתה היא אינה חייבת בו כלל ושבכל מקרה התיישן מכוח דיני ההתיישנות.

לעומת זאת, לא הוכח בפני כי המשיבות שינו את מצבן לרעה בעקבות איחור בהגשת העתירה. המשיבות לא עיגנו את טענותיהן בדבר הנזק העלול להיגרם להן, עקב איחור בהגשת העתירה, בתשתית עובדתית קונקרטית. לכאורה, ניתן היה לטעון כי עקב השיהוי הסובייקטיבי של העותרת בהגשת העתירה החוב שלה כלפי משיבה 1 גדל מאוד.

מהתשתית העובדתית כפי שפורטה לעיל, עולה כי חוב המים הנטען הוא משנת 1992 ובמשך שנים רבות לא עשתה משיבה 1 דבר על מנת לגבות את החוב שהלך וטפח למימדיו הנוכחיים. גם אם העותרת לא הייתה משתהה והייתה מגישה את העתירה בתחילת שנת 2004 והעתירה הייתה נידונה כבר אז, הדבר לא היה משתנה. כמו כן, ניתן אף לומר כי במידה והעתירה תידחה לגוף העניין, אז מנגנון של גביית ריבית והפרשי הצמדה שקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980 יאפשר למשיבות לגבות הן את הקרן והן את הריבית שכן סעיף 7 לחוק הנ"ל קובע מפורשות שלעניין הגבייה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים. לפיכך, באיזון הכולל נוטה הכף לטובת העותרת ובנסיבות המקרה שלפנינו, העתירה אינה לוקה בשיהוי אובייקטיבי.

ד. אשר לשאלת פגיעתו של המעשה המנהלי בעקרון שלטון החוק, נקבע בבג"צ 2285/93 נחום נ' גיורא לב, ראש עיריית פתח תקווה ואח', פ"ד מ"ח(5) 630, בעמ' 642:

"גם כאשר עתירה לוקה בשיהוי ומבחינת האינטרסים המעורבים בעניין יש מקום לדחות את העתירה, עדיין עשוי בית המשפט לדון בעתירה ולהכריע בה לגוף העניין, כדי להגן על שלטון החוק שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מנהלית שאינה כדין ואם פגיעתה של החלטה זאת בעקרון של שלטון החוק רעה וקשה, עשוי העיקרון של שלטון החוק, הדורש ביטול ההחלטה, לגבור על כל אינטרס אחר".

ועוד על מידת הפגיעה בשלטון החוק, קבעה כב' הנשיאה ד' בייניש בפס"ד אמקור הנ"ל, בעמ' 202:

"בגדר השיקולים שייבחנו לעניין דחיית עתירה מחמת שיהוי, יביא בית המשפט גם את השיקול של מידת הפגיעה בעקרונות שלטון החוק. ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה,
ואין בקרבנו עוררין עליה, הינה כי פגיעה חמורה בעקרון החוקיות יש בה בנסיבות מסוימות כדי להטות את הכף ולהביא לקבלת העתירה על אף השיהוי שבהגשתה".

הדרישה לתשלום חוב מים בפעם הראשונה נשלחה אל העותרת מטעם משיבה 1 ביום 1/1/2004, כלומר כ-12 שנים לאחר שהחוב נוצר. כזכור, חוב המים הוא בגין אספקת מים משנת 1992. משהחליטה משיבה 1 לגבות את חוב המים כ-12 שנים לאחר שנוצר, נראה לי, כי בכך פעלה משיבה 1 בניגוד לכללי המינהל התקין ולכן אין ולא יכולה להיות הצדקה כלשהי לשימוש בלתי מוגבל בזמן באמצעי האכיפה המנהליים. נראה לי כי יש לראות מעשה מנהלי כזה בגדר "פגיעה מהותית" בשלטון החוק.

סיכומו של דבר, נראה לי, כי בבחינת היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי, על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות המקרה שלפנינו, נוטה הכף לעבר העותרת ויש לדון בעתירה על אף השיהוי הסובייקטיבי בהגשתה.

וכעת אדון בעתירה לגופה.

ה. תחולת דיני ההתיישנות על גבייה מנהלית של חוב:

הצדדים חלוקים בשאלה זאת. עמדת העותרת, היא שדרישת משיבה 1 התיישנה והיא מנועה מלגבות חוב בגין תקופה שלפני 12 שנים באמצעות הליך גבייה מנהלי. המשיבות טוענות, כי דיני ההתיישנות לא חלים על הליך גבייה מנהלי של חוב.


לרשות מקומית עומדים לבחירה שני מסלולים לגביית חובות. האחד, בדרך של הליך גבייה מנהלי, ללא פניה לבית המשפט והשני בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט, כתביעת חוב אזרחי.

סעיף 309 לפקודת העיריות קובע מנגנון של גביית חוב באמצעות הליך גבייה מנהלי:

"לא שולם החוב כתום חמישה עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יהיה לארנונה בפיגור, וראש העירייה רשאי ליתן צו הרשאה בחתימת ידו ובחותמת העירייה המופנה לגובה הארנונה ומורה לו לדרוש תשלומו לאלתר, ואם לא ישולם - לגבותו על ידי תפיסת מיטלטליו של החייב ומכירתם, באופן שנקבע להלן".

סעיף 317 לפקודת העיריות מתייחס לגבייה אזרחית:

"על אף האמור בסעיפים 315-309, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העירייה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי".

הסעיפים הנ"ל מדברים על גביית חוב ארנונה. במקרה שבפנינו מדובר בחוב בגין אספקת מים, אך לעניין זה אין נפקא מינה, היות וסעיף 323א לפקודת העיריות מחיל את הסעיפים שעניינם הסדרת מנגנון של גביית חוב ארנונה גם על גביית חובות בעד אספקת מים, כמובן בשינויים המחוייבים וכך קובע סעיף 323א הנ"ל:

"הוראות סימן זה פרט לסעיפים 308 ו-316 יחולו בשינויים המחוייבים על חובות המגיעים לעירייה בעד אספקת מים מכוח חוק עזר, ובלבד שהחובות המגיעים בעד ארנונה ובעד אספקת מים יצויינו בנפרד על כל הודעה של העירייה".

יש לציין כי במקרה שבפנינו, גובה החוב היא לא עירייה – משיבה 1 - אלא מועצה מקומית, אך סעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומית משווה את דינה של מועצה המקומית לדינה של עירייה בכל הקשור לגביית ארנונה ואגרות אחרות:

"(א) ארנונה המגיעה למועצה מקומית ניתנת לגביה לפי הדין בדבר גביית ארנונה המגיעה לעירייה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, וארנונת גולגולת, אגרות וסכומים אחרים המגיעים למועצה מקומית ניתנת לגביה לפי הדין בדבר גביית אגרות המגיעות לעירייה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, ולראש המועצה המקומית יהיו לעניין זה הסמכויות של ראש עירייה לפי אותו דין".

ו. משיבה 1 לא הגישה תביעה לבית המשפט אלא בחרה לפעול במסלול של גבייה מנהלית ושלחה אל העותרת, לראשונה ביום 1/1/2004, את הדרישה לתשלום חוב מים, לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה).

אילו הייתה בוחרת משיבה 1 במסלול של גבייה אזרחית והייתה מגישה תביעה לבית המשפט, לא הייתה מתעוררת מחלוקת בנוגע לזכותה של העותרת, בהיותה נתבעת, להעלות טענת התיישנות, שכן סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע:


"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

משיבה 1 בחרה, כאמור לעיל, שלא להגיש תביעה לבית המשפט אלא פעלה במסלול של גבייה מנהלית. הסוגיה באם דיני ההתיישנות חלים על גבייה מנהלית של חוב והאם ניתן לאפשר להעלות טענת התיישנות מכוח חוק ההתיישנות גם לגבי גבייה מנהלית של חוב, בדרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי, או שטענת ההתיישנות יכולה להעלות כטענת הגנה בלבד ואינה יכולה לשמש עילה לתביעה לאור לשונו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, נדונה לא אחת בבתי המשפט המחוזיים ואין תמימות דעים בין השופטים בסוגיה זו. ראה למשל עת"מ 1292/01 מזל נ' עירית רחובות ואח', תק-מח 2002(1) 3456, שבהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח', פ"ד כח(2) 309 (להלן – פסק דין בנין) קבע:

"בישראל טענת התיישנות הינה דיונית ואינה משליכה מהותית על הזכות המהותית. כך נאמר בע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, ואח', פ"ד כח(2) 309, 326:

"כידוע התיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא, שאם 'הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה'. זאת היא התוצאה ותו לא; על כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות."

העולה מהאמור הוא שטענת התיישנות תועיל אך ורק בפי מי שנתבע בבית המשפט, וכי בכל הקשר האחר אין זכות נפגמת בשל חלוף תקופת ההתיישנות. כך, למשל, מי שנתבע לקיום חובו, יוכל לקזז חוב של הנושה בו אשר התיישן (מ' מאוטנר, קיזוז; דיני חיובים - חלק כללי בעריכת ד' פרידמן ע' 528).

משלא נגרע מחובה של העותרת לעיריה בשל ההתיישנות, אין מניעה כי העיריה תנקוט בהליכים מנהליים לגבייתו. בדרכה זו של העיריה אין ההתיישנות ניצבת" (ההדגשה שלי, א.א.)

ז. בדעה דומה מחזיקה השופטת ש' וסרקרוג, על אף שהיא הייתה ערה לקושי שבגישתה:

"קבלת הגישה לפיה טענת התיישנות כטענת הגנה-דיונית, לא יכולה לעלות כטענה מהותית לתביעה לפסק-דין הצהרתי בפי נישום, שכנגדו ננקט הליך גבייה מינהלי, מעורר קושי לאור ההסדר החוקי הקיים המאפשר למעשה לעירייה, לנקוט בהליך של גבייה מינהלי, גם ללא הגשת תביעה אזרחית לקיומו של חוב כספי ולשיעורו" (ראה עת"מ 450/02 קימחי רימונד נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2003(3) 776, סעיף 13 לפסק-הדין), (להלן – פסק דין קימחי).

בכל זאת הגיעה השופטת ש' וסרקרוג בפסק-דין קימחי למסקנה הבאה:

"השאלה, מה כאשר הרשות המקומית נמנעה מלהגיש הליך משפטי, האם ניתן לומר, כי במקרה זה, ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות תחול גם על חוב מינהלי, ותוכל לשמש עילה לתביעה, מטעם זה בלבד.

נראה לי, כי יש להשיב בשלילה על השאלה, כפי שהוגדרה בנוסחה המצומצם, מאחר שקיומו של חוב מינהלי, במהותו קרוב יותר לחוב שיפוטי-פסוק, ולכן גם אם חלה לגביו התיישנות - וראוי כי תחול, בין בהסדר תחיקתי מפורש ובין בדרך של השוואה להתיישנות לגבי חוב פסוק - אין מקורה בחוק ההתיישנות.

באמור, אין כדי למנוע מבית המשפט מלבחון אם פעולת הרשות אינה נגועה באי הגינות, או באי שמירה על כללי מינהל תקין (ראה לצורך השוואה בג"צ 4445/02 ורדה מור ואח' נ' ראש עירית הרצליה, הגב' יעל גרמן, פ"ד נו(6) 900, שם עמד בית המשפט על אופן הפעלת דוחות חנייה למדרכה על פי חוק עזר של שמירת נקיון, ולא על פי חוק עזר שענינו חנייה).


מועד תחילת הגבייה, יכול שישמש אחת הראיות לעניין זה, ואולם, ככלל, נראה לי, כי טענת ההתיישנות כטענה שמקורה בחוק ההתיישנות, אינה יכולה להיות לטענה מהותית, שיש בה לבסס עילה לתביעה עצמאית, בשל טעם זה בלבד" (ראה פסק-דין קימחי, בסעיף 15), (ההדגשה שלי, א.א.).

ח. מנגד, קיימת גישתו של סגן הנשיא ד"ר ד' ביין בבית המשפט המחוזי בחיפה שהובאה בה"פ 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001(1) 7679, (להלן – פסק-דין בתי זיקוק).

לפי גישה זו גם כאשר מדובר בהליך גבייה מנהלי של חוב, יש לאפשר לחייב להעלות טענת ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות בדרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי.

וכך כתב ד"ר ביין:

"בניגוד לדעת המשיבה, אני סבור כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר המבקשת היא, פורמאלית, "התובעת" ולא הנתבעת בהליך הנוכחי. התובענה היא לפס"ד הצהרתי שמטרתה ל"הגן" על הזכויות הנטענות של המבקשת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקטת המשיבה. אמנם טענת התיישנות היא "מגן" ולא "רומח" וראה ע"א 360/72; 522/71; 558; 557/72 מוריס בנין נ. אלברט בנין פד"י כ"ח (2) 309 בע' 326-325.

לשון אחרת: התיישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת לדעתי במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים.

תובענה לפס"ד הצהרתי יכולה להיות מוגשת (והיא אכן מוגשת לא פעם) על ידי מי ש"בפוטנציה" עלול להיתבע והוא בא לשריין מראש את זכותו או מעמדו בפני "התקפה" (השוה רע"א 2611/98 בנק לאומי בע"מ נ. מוזס (לא פורסם) פיסקה 6; בר"ע 3225/98 קופת חולים מאוחדת נ. יעל חן (לא פורסם) פיסקה 14). היעלה על הדעת שהוא לא יוכל להעלות טענות התיישנות כנגד עילות התקיפה האפשריות?

במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית "המוציא מחברו" היא המשיבה, התובעת מן המבקשת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינה אמצעי גבייה מינהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי, אינה מעלה ואינה מורידה.

לדעתי, מהבחינה המהותית יש לראות את המבקשת כנתבעת לתשלום חוב הארנונה ולכן רשאית היא עקרונית להיזקק לטענת התיישנות.

לעניין זה אין כל קשר לשאלה אם ההתיישנות האזרחית היא דיונית או מהותית" (ראה פסק-דין בתי זיקוק, בסעיף ו' 15), (ההדגשות שלי, א.א.).

מסקנתו של ד"ר ביין הייתה כי אין קשר בין סיווג ההתיישנות כדיונית, או מהותית לעניין השאלה, אם מבחינה דיונית מי שמעלה את הטענה מגיש תביעה לפסק דין הצהרתי שלמעשה אינה אלא צעד מניעתי שבא לקדם תביעה, לבין מקרה שבטרם הספיק הצד לפעול פעולה מניעתית הקדימו התובע והגיש נגדו תביעה. ד"ר ביין היה ער לקביעת בית המשפט העליון בפסק-דין בנין לפיה:

"... אין להעלות נגד נושה טענת התיישנות, כאשר הנושא אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, אלא יכול הוא לגבותו בדרך אחרת" (ראה פסק-דין בנין, בעמ' 327).

ד"ר ביין סבר בעניין זה כי:

"את דברי השופט י. כהן, יש להבין כמתייחסים רק למצב שבו הנושה יכול לגבות את חובו באמצעים שאינם אמצעי אכיפה שלטוניים, כגון שהוא גובה את החוב מתוך נכסי החייב המצויים בידיו, או משתמש בזכות עכבון או משתמש ביפוי כוח שבידו (שזה האמצעי שהיה בידי הנושה בפרשת בנין הנ"ל).

במקרה הנדון, פעלה המשיבה בהליכי גבייה מכוח כוחות המסורים לה לפי פקודת המיסים גבייה, פקודת העיריות ופקודת המועצות האזוריות.

אני סבור, שיש לראות שימוש בכוחות אלה כאנלוגיים להגשת תביעה לעניין התיישנות. העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומיות ל"דלג" על שלב הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה.

משל למה הדבר דומה? מי שמחזיק בידו שיק יכול להגישו במישרין להוצל"פ לפי סעיף 81א' לחוק ההוצל"פ התשכ"ז-1967 בלי להיזקק להליך של תביעה. האם אין מושך השיק שכנגדו נפתח ההליך יכול להעלות במסגרת התנגדותו
טענה של התיישנות?" (ראה פסק-דין בתי זיקוק, סעיף ו' 15), (ההדגשות שלי, א.א.)

עמדתו הנ"ל של ד"ר ביין מקובלת עלי ונראה לי, כי עמדתו נכונה. הפרשנות שניתנה לדברי כב' השופט י' כהן ע"י ד"ר ביין, לפיה, כשרשות מקומית פועלת בהליכי גבייה מנהלית מכוח הסמכויות שהוענקו לה לפי פקודת המיסים (גביה), פקודת העיריות, פקודת המועצות האזוריות, או פקודת המועצות המקומיות (שזהו המקרה שבפנינו), יש לראות בשימוש בכוחות אלה כאנלוגיים להגשת תביעה לעניין דיני ההתיישנות, היא הפרשנות הראויה.

וכפי שציין עוד ד"ר ביין:

"אכן, אין חולק כי ההתיישנות האזרחית בארצנו היא דיונית כעולה ברורות מנוסחו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אך אותם נימוקים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות כשאדם הוא פורמאלית הנתבע כגון הקושי הראייתי בשמירת ראיות, המצג שנוצר באפס המעשה של התובע שהוא זנח את תביעתו וההסתמכות על מצג זה מצד הנתבע, כל אלה קיימים גם במקרה דוגמת זה שלנו שבו נאלץ מי שנדרש לשלם חוב ארנונה להיות זה שפונה לביהמ"ש, באשר הרשות המקומית גובה את חובה בדרך אדמיניסטרטיבית מבלי להיזקק לערכאות. עם כל הצניעות אינני סבור כי יש קשר בין סיווג ההתיישנות כדיונית, או מהותית לענין השאלה אם מבחינה דיונית מי שמעלה את הטענה, מגיש תביעה למען פסק דין הצהרתי שלמעשה אינה אלא צעד מניעתי שבא לקדם תביעה, לבין מקרה שבטרם הספיק הצד לפעול פעולה מניעתית, הקדימו התובע והגיש תביעה". (ראה פסק-דין בתי זיקוק, סעיף ו' 15). (ההדגשה שלי – א'.א'.).

ט. לסיכום, לדעתי דיני ההתיישנות צריכים לחול גם על גבייה מנהלית של חוב ויש לאפשר לחייב להעלות טענת התיישנות מכוח חוק ההתיישנות גם לגבי גבייה מנהלית של חוב בדרך של הגשת תובענה לסעד הצהרתי. תוצאה אחרת מביאה אותנו למצב קשה ובלתי צודק מבחינתו של החייב.

ניתן גם לגרוס כי הדבר גורם לאי-שמירה על כללי המינהל התקין. במה דברים אמורים?

לרשות מקומית עומדים לבחירה שני מסלולים לגביית חוב, האחד בדרך של הליך גבייה מנהלי והשני בדרך של הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט. ההבדלים בין צורות הגבייה הם משמעותיים והרשות רשאית לבחור אחד משניהם.
כאשר החוב התיישן מבחינת דיני ההתיישנות (כגון במקרה שבפנינו) ברור, כי רשות מקומית, ביודעה כי אין החייב רשאי להעלות טענת התיישנות, במסגרת גבייה מנהלית, תבחר תמיד בהליך גבייה לפי פקודת המסים (גבייה) ובכך מסלול גבייה זה מקבל "עדיפות פסולה" על פני המסלול של הגשת תביעה לבית המשפט. תוצאה זאת היא בלתי צודקת. לעניות דעתי, אין גם לאפשר מצב שבו רשות מקומית תבחר לתבוע חובות כעבור שנים רבות שהרי יש בכך כדי לגרום לאי-שמירה על כללי המינהל התקין. אין כל הצדקה לשימוש בלתי מוגבל בזמן, באמצעי אכיפה אדמיניסטרטיביים, לגביית חוב שעברה עליו תקופת התיישנות לפי כללי חוק ההתיישנות.

יש גם לזכור כי כשרשות מקומית פועלת בהליכי גבייה מנהלית, יש לה אמצעי אכיפה מאוד רחבים שהוענקו לה לפי פקודת המיסים (גביה). פקודת המסים (גבייה) היא במקור פקודה מנדטורית שנחקקה בזמן השלטון הבריטי בארץ ישראל. מטבע הדברים הסמכויות שהעניקה הפקודה לפקידי הממשל המנדטורי היו הרבה יותר רחבות מסמכויות שהיו מוענקות לפקידי ממשל, אילו היה קיים אז בארץ משטר ריבוני ודמוקרטי.

אומנם פקודת המסים (גבייה) עברה במשך שנים שינויים בידי המחוקק הישראלי, אך לא הייתה התייחסות לשאלה האם מוצדק היה להשאיר בידי פקידים של רשות מקומית אמצעי אכיפה כה רחבים גם על גביית חובות שכבר התיישנו מכוח דיני ההתיישנות וזאת גם לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אומנם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קיים סעיף של שמירת דינים, אך עדיין הפירוש של פקודת המסים (גבייה) צריך להיעשות לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והזכויות הנגזרות מכוח חוק יסוד זה שקיבלו מעמד חוקתי על חוקי. לפיכך, ספק רב בעיני אם כיום, באספקלריה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן לפרש את פקודת המסים (גבייה) באופן כזה שכביכול מעניקה הפקודה סמכות לרשות מקומית להפעיל אמצעי אכיפה כה רחבים גם על גביית חובות שלא נגבו במשך שנים רבות והתיישנו מכוח דיני ההתיישנות.

י. במקרה שבפנינו, חוב המים של העותרת הוא כאמור משנת 1992, ליתר דיוק, מיום 1/7/1992. את תקופת ההתיישנות יש לספור אחורה, מהיום שבו ננקטו לראשונה הליכי גבייה מנהלית. את הליכי גבייה מנהלית נקטה משיבה 1 לראשונה ביום 1/1/2004, אז נשלחה אל העותרת הדרישה לתשלום חוב מים לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה). לפיכך, אין ספק כי חוב המים התיישן, שכן האמצעי הראשון לגבייתו ננקט רק לאחר שחלפו כ-12 שנה מאז שנוצר.

לבסוף אתייחס בקצרה לטענת המשיבות, לפיה בכל מקרה אין התיישנות במקרה דנן, מכיוון שהמשיבות ביקשו את החוב בתוך תקופה של פחות משבע שנים.

דין טענה זאת להידחות. כאמור, את תקופת ההתיישנות יש לספור אחורה, מהיום שבו ננקטו לראשונה הליכי גבייה מנהלית. אך גם אם נצא מתוך נקודת הנחה לטובת המשיבות, כי המכתב שנשלח מטעם משיבה 1 אל העותרת, ביום
12/8/1999 עם הדרישה להסדיר את החוב, יש בו כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, הרי אין הדבר יכול לעזור למשיבות, כי כפי שציינתי לעיל, לא ניתן לקבוע כי העותרת קיבלה מכתב זה שנשלח אליה מטעם משיבה 1 לכתובת הלא נכונה (ראה סעיף 5 ב' לעיל).

6. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה ומצהיר כי אין מקום לגבות מן העותרת חוב מים בסך של 31,768 ₪ משנת 1992 וזאת בשל התיישנות.

7.אני מחייב כל אחת מן המשיבות לשלם לעותרת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום ולא יאוחר מיום 27/12/2006 שאם לא כן ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה עתירה מנהלית

  2. התיישנות עתירה מנהלית

  3. ארכה להגשת עתירה מנהלית

  4. החזר אגרה עתירה מנהלית

  5. איחור בהגשת עתירה מנהלית

  6. בקשה לתיקון עתירה מנהלית

  7. ועדה רפואית עתירה מנהלית

  8. המועד להגשת עתירה מנהלית

  9. גילוי מסמכים עתירה מנהלית

  10. הארכת מועד להגשת עתירה מנהלית

  11. המועד להגשת ערעור על עתירה מנהלית

  12. בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית

  13. אי עמידה בתנאי סף במכרז עתירה מנהלית

  14. עתירה מנהלית להורות על ביטול שלושה מכרזים

  15. ערעור והעתירה המנהלית ביחס לתשלומי ארנונה

  16. בקשה לעיכוב הרחקה מן הארץ מטעמים רפואיים (עתירה מנהלית)

  17. עתירה מנהלית לבטל החלטת ועדת האכלוס העליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון