הערת אזהרה רחובות



1. עתירה להורות למשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה מס' 1" או "הועדה"); ולמשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה מס' 2" או "העיריה") לבטל הפקעה של חלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 280 בגוש 3700, ברחוב חי"ש 36 ברחובות (להלן: "החלק המופקע"), ולמחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובתן בפנקסי המקרקעין. לחילופין, התבקש בית המשפט ליתן סעד של פיצוי בגין השטח המופקע.

רקע עובדתי
2. הוריו המנוחים של העותר רכשו את החלקה בשטח כולל של 1,554 מ"ר בשנת 1955. על החלקה בנו ההורים בית מגורים, בו התגוררו עד לפטירתם. החלקה הועברה במלואה לעותר מכח היותו יורשם של הוריו (ראו, נסחי הרישום, נספחים א1-א3 לעתירה); בבית זה מתגורר העותר עד עצם היום הזה.
תב"ע מס' רח/400, אשר אושרה למתן תוקף על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז המרכז, ביום 14.3.80, ייעדה את החלק המופקע בשטח של 490 מ"ר מתוך השטח הכולל של החלקה לצורך הקמת בניין ציבורי (ההודעה בדבר הפקדת התוכנית פורסמה ב"רשומות" ביום 27.10.77 (י"פ 2378, התשל"ח, בעמ' 237), הודעה בדבר מתן תוקף לתוכנית פורסמה ב"רשומות" ביום 24.9.81 (י"פ 2752, התשמ"א, עמ' 2992; ראו, העתק מצולם מתקנון התוכנית, נספח ב1 לעתירה, וכן העתק מצולם מתשריט התוכנית, נספח ב2 לעתירה) (להלן: "תב"ע רח/400").

3. ביום 25.12.87 פורסמה ב"רשומות" הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה), לפיה החלק המופקע דרוש "לחלוטין לצרכי ציבור, וכי אין הועדה חייבת בתשלום פיצויים בשל רכישת הקרקע האמורה". בהודעה, הובהר, כי על אדם הטוען לפיצוי בגין זכות או טובת הנאה במקרקעין להגיש בקשה לועדה, תוך חודשיים מיום פרסום ההודעה. כמו כן, נכתב בהודעה:
"הועדה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה, מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי ציבור שלמענם עומדים לרכשה, והועדה מורה בזה שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מיד את החזקה בה" (ראו, העתק מההודעה, נספח ד' לעתירה). (להלן: "הודעת ההפקעה").

4. ביום 3.7.88 פורסמה ב"רשומות" הודעה בדבר מתן תוקף לתב"ע מס' רח/20/400 (י"פ 35684, התשמ"ח, עמ' 2725). תוכנית זו, חלה על מספר חלקות הנמצאות באזור בו נמצאת החלקה של העותר. לפי התוכנית, שונה לייעוד של מגורים שטח בגודל כולל של 3,086 מ"ר, אשר יועד בתב"ע רח/400 לצורכי ציבור, והותירה שטח של 681 מ"ר לבנייני ציבור ושטח של 205 מ"ר לדרך ולשביל (ראו, העתק מצולם מתקנון התוכנית, נספח ט1 לעתירה, וכן העתק מצולם מתשריט התוכנית, נספח ט2 לעתירה).
ביום 14.5.92 פורסמה ב"רשומות" הודעה בדבר מתן תוקף לתב"ע מס' רח/22/400 (י"פ 4004, התשנ"ב, עמ' 3168). בתוכנית זו, החלה, בין היתר, על החלקה של העותר, שונה לייעוד למגורים חלק מהחלקות בשטח של 1,275 מ"ר אשר יועד לשטח ציבורי פתוח בתב"ע מס' רח/400. הייעוד הציבורי של חלקות אחרות, ובהן חלק מהחלקה של העותר לפי תב"ע רח/400, נותר בעינו (ראו, העתק מצולם מתקנון התוכנית, נספח ו1 לעתירה, וכן העתק מצולם מתשריט התוכנית, נספח ו2 לעתירה) (להלן, יכונו תב"ע מס' רח/20/400 ותב"ע מס' רח/22/400, "התוכניות המאוחרות").

5. בשנת 1999, הוגשה כנגד עיריית רחובות, עתירה (בג"צ 3638/99), שעניינה הקצאת קרקעות ללא תמורה. בעתירה זו קבע בית המשפט העליון, כי על העירייה ומשרד הפנים לגבש נוהל מסודר להקצאת קרקעות. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, פורסם משרד הפנים חוזר מנכ"ל (4/2001 שפורסם בחוזר 5/2001 בספטמבר 2001, ובו שולבו התיקונים שפורסמו בחוזר 6/2002 מדצמבר 2002 ובחוזר 7/2004 אשר פורסם ביום 14/7/04), בהם נכלל נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית (נספח 8 לתגובת המשיבות) (להלן: "הנוהל" או "נוהל הקצאת קרקעות").
בהתאם להוראות הנוהל, אישרה מועצת העיר רחובות פרוגרמה לשטחי ציבור, וקבעה את הקריטריונים להקצאת קרקעות ללא תמורה (ראו הקריטריונים להקצאת קרקעות ללא תמורה, נספח 9 לתגובת המשיבות, החלטת מועצת העיר רחובות מיום 14.1.03, נספח 10 לתגובת המשיבות, וכן החלטת מועצת העיר מיום 2.7.03, נספח 11 לתגובת המשיבות).

6. ביום 19.3.09 שלח ב"כ העותר למשיבות מכתב בדואר רשום, בו ביקש לבטל את הפקעת החלקה, ולמחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבות בפנקסי המקרקעין. ב"כ העותר לא נענה, על כן שלח מכתב תזכורת נוסף למשיבות ביום 7.6.09 (ראו, המכתבים, נספחים יב1 ויב2 לעתירה). משלא נענה שוב, הוגשה העתירה דנן, לבית המשפט ביום 22.6.09.

7. לאחר הגשת העתירה, ביום 28.10.09, אישרה הועדה להקצאת קרקע ומבנים של העירייה את הקצאת החלק המופקע, בתוספת שטח מתוך חלקה 151 בגוש 3700, הסמוכה לחלקה של העותר, ובסך הכול שטח של 1.2 דונם לצורך הקמת בית אקי"ם (ראו, פרוטוקול ישיבת הועדה להקצאת קרקע ומבנים מיום 28.10.09, נספח 1 לכתב התשובה מטעם המשיבות. החלטת הועדה אושרה על ידי מועצת העיר ביום 4.11.09 (ראו, החלטת המועצה מס' 198-17-09 מיום 4.11.09 נספח 2 לכתב התשובה מטעם המשיבות)) (להלן: "ההקצאה" או "ההקצאה המאוחרת").
להקצאה זו, קדם ניסיון להקצאת מקרקעין ברח' השופטים ברחובות (חלק מחלקה 626 בגוש 3701), לצורך הקמתו של בית אקי"ם. העירייה הגישה למשרד הפנים בקשה לאישור ההתקשרות בחוזה שנערך בינה לבין עמותת אקי"ם להקצאת הקרקע ברח' השופטים. משרד הפנים סירב לאשר את ההקצאה מחוסר התאמה מאחר שיעוד המקרקעין ברח' השופטים הינו להקמת גן ילדים בעוד שמטרת ההקצאה היתה להקמתו של בית אקי"ם (ראו, פרוטוקול ישיבת הועדה להקצאת קרקע מיום 14.1.07, נספח 3 לכתב התשובה מטעם המשיבות; פרוטוקול ישיבת מועצת העיר מיום 8.9.02 בה אושרה החלטת הועדה, נספח 3 לכתב התשובה מטעם המשיבות; ישיבה נוספת של הועדה להקצאת קרקע בקשר להקצאת הקרקע ברח' השופטים ביום 29.11.07, נספח 5 לכתב התשובה מטעם המשיבות; ישיבת מועצת העיר מיום 13.2.08 בה אושרה החלטת הועדה, נספח 6 לכתב התשובה מטעם המשיבות; פרוטוקול ישיבת מועצת העיר מיום 28.5.08 לאישור ההתקשרות בין עיריית רחובות ובין עמותת אקי"ם , נספח 7 לכתב התשובה מטעם המשיבות; העתק בקשת העירייה לאישור משרד הפנים להתקשרות, נספח 8 לכתב התשובה מטעם המשיבות; תשובתו של שר הפנים במכתבה מיום 22.3.09 של הגב' מלי חאג'בי הממונה על הרשויות המקומיות במשרד הפנים, נספח 9 לכתב התשובה מטעם המשיבות) (להלן: "ההקצאה הקודמת" או "ההקצאה ברח' השופטים").

עמדות הצדדים וטענותיהם
8. עמדת העותר, היא, כי אי מימוש ההפקעה לצורך הציבורי בחלק המופקע במשך 22 השנים שחלפו מאז פרסום הודעת ההפקעה בשנת 1987, מעיד שמלכתחילה לא היה צורך בהפקעה.
במרוצת השנים, מאז שנת 1987 לא עשתה העירייה דבר לצורך הקמתו של בניין ציבורי במקום, וזאת משום שמעולם לא היה לה צורך להקים בניין כזה. לטענת העותר, קבעה ההלכה הפסוקה, כי הפקעה ללא פיצויים צריכה להיעשות לשם מטרה ציבורית קונקרטית. דא עקא, שבמקרה זה תב"ע רח/400, לא ייעדה את החלק המופקע לצורך הקמת בניין ציבורי מוגדר. המשיבות כלל לא הגדירו לעצמן בעת ההפקעה, מהו הבניין שבכוונתן להקים במקום. חוסר המעש של המשיבות במרוצת 22 שנים שחלפו מאז ההפקעה, מעיד, כי המשיבות לא ייעדו את החלקה לבנין ציבורי ספציפי, ולא התכוונו לבנות על השטח המופקע מבנה כלשהו. אף אם היה לעירייה צורך ציבורי בהפקעה בסמוך למועד ההפקעה, מלמדת התנהלותן של המשיבות במשך 22 השנים שחלפו, על זניחתו של אותו צורך מבחינתן.
בפועל, בבדיקה שנעשתה בסמוך להגשת העתירה הוברר לעותר, לטענתו, כי למשיבות אין כל כוונה וכל תוכנית להקים על החלק המופקע בניין ציבורי כלשהו.

ההפקעה, כך העותר, היתה תולדה של "דחף רגעי" בתגובה לבקשתו בשנת 1987 לקבל היתר בנייה על החלקה, והונעה מרצונם של גורמים שונים בעירייה "ללמד אותו לקח" ולהפגין את כוחה של הרשות כלפי האזרח הקטן.

9. מנגד, עמדת המשיבות, היא, כי ההקצאה המאוחרת שנעשתה, בהתאם להחלטת הועדה להקצאת קרקע ומבנים מיום 28.10.09, מעידה, כי אין ממש בעמדתו של העותר לעניין קיומו של צורך ציבורי שעמד מאחורי ההפקעה, מלכתחילה, בשנת 1987, ולעניין הצורך הציבורי העכשווי בחלק המופקע. ההקצאה לצורך הקמתו של בית אקי"ם, כך המשיבות, משמיטה את הבסיס מדרישתו של העותר להשבת החלק המופקע לבעלותו.

10. עניין ההקצאה המאוחרת הוזכר לראשונה בכתב התגובה מטעם המשיבות שהוגש לתיק ביום 10.1.10, מטבע הדברים לאחר הגשת העתירה. בשל כך, התייחס העותר להקצאה זו בסיכומיו, על אף שזו לא הוזכרה בכתב העתירה. בנסיבות העניין, אין לראות בטענותיו לעניין ההקצאה המאוחרת, הרחבת חזית אסורה, כנטען על ידי המשיבות, שהרי המשיבות היו אלה שהעלו נושא זה לדיון.
העותר התייחס להקצאה המאוחרת של החלק המופקע לצורך הקמת בית אקי"ם בשתי דרכים.

האחת, נוגעת לרלוונטיות של ההקצאה לעניין השיהוי במימוש המטרה הציבורית של ההפקעה. לטענת העותר, קבעה ההלכה הפסוקה, כי יש לבחון את שאלת השיהוי מהמועד בו פורסמה הודעת ההפקעה ועד ליום הגשת העתירה. ההקצאה המאוחרת, נעשתה לאחר הגשת העתירה ואינה רלוונטית לבחינת השיהוי של מימוש ההפקעה וזניחת המטרה שעמדה מאחוריה.
השניה, נוגעת לגופה של ההקצאה המאוחרת. העותר בסיכומיו, התייחס בהרחבה רבה, ומעבר לנדרש, אל ההקצאה הקודמת להקמת לבית אקי"ם ברח' השופטים ברחובות, תוך סקירה סיזיפית של שורה ארוכה של מסמכים המתייחסים להקצאה זו על מנת להצביע על עובדה, שכלל אינה שנויה במחלוקת, לפיה ההקצאה המקורית התייחסה לשטח של 500 מ"ר בלבד. לטענת העותר, לאור כך שההקצאה הקודמת הייתה לגבי שטח של 500 מ"ר, אין כל צורך בהקצאת שטח של 1.2 דונם, צירוף החלק המופקע אל חלקה 151 בגוש 3700. חלקה 151, כך העותר, עומדת ריקה, ואין כל הצדקה להקצות לבית אקי"ם גם את החלק המופקע, תוך גרימת נזק כבד לביתו של העותר.
לאקי"ם, כך העותר, לא נדרש שטח של 1.2 דונם, אלא שטח של 500 מ"ר בלבד, והמשיבות לא צירפו כל מסמך, ולא הביאו כל ראיה לפיהם ביקשה אקי"ם להקצות לה שטח של 1.2 דונם.
הועדה להקצאת קרקע ומבנים, כלל לא הייתה מודעת לכך כי החוזה המקורי שנחתם בין העירייה לאקי"ם, התייחס לשטח של 500 מ"ר בלבד, ולא לשטח של 1,200 מ"ר, כמשתקף מן הפרוטוקולים של דיוני הועדה שאישרה את ההקצאה המאוחרת. הועדה התבקשה, כך עולה מאותם פרוטוקולים, לאשר שטח חלופי להקמת בית אקי"ם, אך לא להגדיל את שטח ההקצאה. חברי מועצת העיר, בישיבה שנועדה לאשר את הפרוטוקולים של הועדה, לא היו מודעים גם הם, כי השטח המוקצה משתרע על 1.2 דונם, בשונה מן ההקצאה הקודמת.
העותר טען גם, כי הגדלת השטח בהקצאה המאוחרת, לא עמדה בהוראות נוהל הקצאת הקרקעות. לפי הוראות הנוהל, הגדלת שטח ההקצאה המקורית, טעונה הגשת בקשה בכתב מצד מבקש ההקצאה. תוספת ההקצאה אינה יכולה לעלות על 25% משטח ההקצאה המקורית, ועל המבקש להוכיח, כי התוספת נחוצה מחמת שינוי נסיבות. לטענת העותר, שום מהלך מהמהלכים המפורטים בנוהל, לא ננקט על ידי אקי"ם והמשיבות, ועל כן לא היתה כל אפשרות לקבל החלטה על הגדלת ההקצאה מעבר לשטח ההקצאה המקורית של 500 מ"ר.


11. במענה לטענות העותר באשר לרלוונטיות של ההקצאה המאוחרת, טענו המשיבות, כי הפסיקה הכירה בפעולות שנעשו לאחר הגשת העתירה, כפעולות המלמדות על אי זניחת מטרת ההפקעה. השלב הנוכחי של הקצאת המקרקעין לעמותת אקי"ם, הוא השלב הסופי במימוש ייעודו הציבורי של החלק המופקע, ומעיד על מימוש מטרת ההפקעה. המדובר הוא בחוליה בשרשרת מימוש ההפקעות, שבוצעו בהתאם לייעודי הקרקע שנקבעו בתכנית רח/400 ואושרו בתוכניות המאוחרות. נוכח מורכבות ההליכים, כך לגישת המשיבות, מימוש הדרגתי של התוכניות החלות על החלק המופקע לאורך השנים, הינו סביר בהחלט, ואין לראותו כשיהוי שיש בו להוביל לביטולו של מעשה ההפקעה נשוא העתירה.
עוד הבהירו המשיבות, במענה לטענות העותר לגופה של ההקצאה המאוחרת, כי הרחבתו של השטח שהוקצה לעמותת אקי"ם, מקורו בצורך של העמותה להרחיב את פעילותה להקמת "מרכז דיור" לחוסים. הקצאת שטח בגודל של 1.2 דונם לצורך הקמת המרכז, אינה אפשרית באף לא אחת מן החלקות האחרות המיועדות לבנייני ציבור בעיר רחובות, וזאת לנוכח ריחוקן של החלקות האחרות זו מזו. הריחוק אינו מאפשר צירוף שטחי חלקות לשם הקצת קרקע בגודל המתאים להקמת בית אקי"ם ומרכז הדיור בתוכו.
בשל הצורך בהרחבת פעילותה למתן פיתרון דיור לחוסים, ביקשה עמותת אקי"ם להגדיל את שטח הקרקע שיוקצה לה, במכתבה מיום 12.10.09 אל חנניה כורש, ממונה על הנכסים וביטוח בעיריית רחובות, אשר צורף כנספח 1 לכתב התגובה לבקשה למתן צו ביניים
לטענת המשיבות, עם סירובו של משרד הפנים לאשר את ההקצאה הקודמת ברח' השופטים, הקצאה זו בטלה וחלפה מן העולם, ואין היא כובלת את המשיבות להקצות שטח גדול יותר לעמותת אקי"ם.
בקשת אקי"ם מיום 12.10.09, פתחה הליך חדש ונפרד של הקצאה, ואין המדובר בבקשה להגדלת ההקצאה הקודמת. על הליך ההקצאה החדש, הנוגע לחלק המופקע, לא חלים הוראות הנוהל להקצאת קרקעות, שעניינן הגדלת שטח הקצאה מקורית. הוראות אלו קובעות תנאים להגדלת שטח ההקצאה, במצב שבו הוקצתה קרקע לגוף מסויים, ולאחר מכן מבקש אותו גוף כי יוגדל שטח שהוקצה לו בתחילה. במקרה זה, הקרקע ברח' השופטים, לא הוקצתה לעמותת אקי"ם, כיוון שההקצאה ברח' השופטים כלל לא אושרה על ידי משרד הפנים וההוראות האמורות בנוהל אינן חלות במקרה זה.

12. בכתב העתירה, התייחס העותר אל תוכנה של הודעת ההפקעה משנת 1987, לפיה מתכוונת הועדה לקנות "מיד" חזקה בקרקע האמורה. לטענת העותר, חרף אמירה זו, ועל אף הדחיפות הנשמעת ממנה, לא דרשו המשיבות את מסירת החזקה בחלק המופקע ועד ליום הגשת העתירה, לא נעשתה בשטח כל פעולה לצורך תפיסת החזקה. השתהותן של המשיבות מלמדת על זניחת מטרת ההפקעה ועל פי הדין, במצב דברים כזה, על בית המשפט להורות על השבת החזקה לידיו של העותר. בשקילת מאזן הנזקים, ביקש העותר להביא בחשבון את הפגיעה הרגשית הקשה, שנגרמה לו עקב ההפקעה של חלק מהחלקה, עליה בנו הוריו את בית מגוריהם ואת הקשר הרגשי החזק אל המקום. זאת לצד הפגיעה הכלכלית הקשה שנגרמה לו מבלי שזכה לקבל כל פיצוי בעד השטח.

13. העותר, התייחס עוד בעתירה בפירוט רב, ובהרחבה יתרה לטעמי, אל התוכניות המאוחרות. העותר טען, כי צמצום השטחים הסמוכים לחלקתו, שיועדו בתחילה לצרכים ציבוריים לפי תב"ע רח/400, מעידה על העדר הצורך הציבורי להפקיע את החלק המופקע. העובדה, כי לפי התוכניות המאוחרות שונה ייעודם של שטחים בסביבת חלקתו של העותר, מיעוד ציבורי למגורים, מלמדת, כי אין כל הצדקה להמשך רישומה של ההפקעה על החלק המופקע. התוכניות המאוחרות, כך העותר, הפלו אותו לרעה ביחס לבעלי נכסים אחרים בסביבה, אשר שטחים שבבעלותם, שיועדו לצורכי ציבור לא הופקעו במהלך השנים ויעודם שונה למגורים, בעוד קרקע השייכת לו, הופקעה מבלי שמאחורי ההפקעה עמד צורך ציבורי כלשהו.
לנוכח התנהלות המשיבות, זכאי העותר כי החלק המופקע יוחזר לבעלותו תוך מחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובת המשיבות בפנקסי המקרקעין. לחילופין, אם יחליט בית המשפט שלא לבטל את ההפקעה, עליו לפסוק לעותר פיצוי בעד החלקה. אם יאמץ בית המשפט את סעד הפיצויים, ביקש העותר לאפשר לו להגיש ראיות בשלב מאוחר יותר, באשר לשיעור הפיצויים המגיע לו מן המשיבות.

14. לעומתו טענו המשיבות, כי בתוכניות המאוחרות נשמר ייעודו של החלק המופקע לצורך הקמתו של בניין ציבורי. צמצום השטחים בייעוד ציבורי במסגרתן, מלמד כי המשיבות התנהלו בסבירות, והפעילו שיקול דעת תכנוני ראוי של בחינת הצורך הציבורי בכל אחת מהחלקות נשוא התוכניות המאוחרות. הדחייה בתפיסת החזקה, שירתה את העותר במשך שנים, ואין להבין את טרוניותיו, שכן אי תפיסת החזקה, איפשרה לעותר לעשות שימוש בחלק המופקע במשך שנים לצרכיו. הימנעותן של המשיבות מלפעול למימוש מטרת ההפקעה במשך שני עשורים, אינו שיהוי ניכר, המצדיק את ביטול ההפקעה או תשלום פיצויים לעותר.
העותר, כך המשיבות, לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו עקב ההפקעה. העותר טען רק, "בחצי פה", כי ייגרם נזק כבד לביתו עקב מימוש ההפקעה. לעומת הנזק העלול להיגרם לעותר, ביטול ההפקעה יגרור עימו נזק עתידי לאינטרס הציבורי, אותו משרתת עמותת אקי"ם בטיפול בחסרי ישע, הסובלים מפיגור שכלי, הנזקקים לפיתרונות דיור ולמתקנים האחרים העתידים להיבנות בבית אקי"ם בעיר.

15. עד טענו המשיבות, כי הסעד אותו ביקש העותר, עניינו בשינוי ליעוד פרטי מיעוד לבנין ציבורי של החלק המופקע, הקבוע במסגרת תב"ע רח/400, או לחילופין, לאפשר לו לממש בעצמו את הייעוד הציבורי של חלק זה בחלקתו. על כן, היה על העותר לפנות בדרכים הקבועות בחוק התכנון והבניה, ולהגיש תכנית מטעמו המשנה את ייעודו של החלק המופקע, כדרישתו. חלף הנקיטה בהליכים הקבועים בחוק, בחר העותר לפנות בעתירה לבית המשפט המינהלי. דינה של העתירה, כך המשיבות, להדחות על הסף בשל אי מצוי הליכים.
אשר לסעד הפיצויים, טענו המשיבות, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בו. לשיטתן, סעד של פיצויים אמור להיות נדון כתובענה כספית לכל דבר וענין, ואין מקומו במסגרתה של עתירה מנהלית. למעשה, סעד הפיצויים הוזכר בפסיקת בית המשפט העליון, כסעד חלופי לביטול ההפקעה, אך זאת בהערת אגב, אשר לא יושמה ולא הוצאה מעולם מן הכוח אל הפועל.
בכתב התשובה מטעם המשיבות, נטען עוד, כי סעד הפיצויים המבוקש במסגרתה של העתירה התיישן מכוח סעיף 5 לחוק התיישנות, תשי"ח-1958, וזאת לאחר שחלפו 22 שנים מעת פרסום הודעת ההפקעה, שבה הודעה לעותר זכותו להגיש לועדה המקומית, תוך חודשיים מיום פרסום ההודעה, בקשה לפסיקת פיצוי בגין ההפקעה. על אף התייחסותן של המשיבות לסעד הפיצויים בסיכומיהן, טענת התיישנות לא הוזכרה בהם שוב.

דיון

ביטול הפקעה עקב שיהוי במימוש הייעוד הציבורי
16. סעיפים 188-189 שבפרק ח' לחוק התכנון והבניה, מאפשרים לרשות מקומית, במצבים מסוימים, להפקיע מקרקעין שנועדו בתוכנית בניין עיר לצורכי ציבור, וקובעים את אופן ביצוע ההפקעה.
אין חולק, כי מעשה ההפקעה פוגע בזכות הקניין של הבעלים המקורי. קניינו של הבעלים המקורי ניטל ממנו שלא בהסכמתו, בלא שנותרת בידו זכות על המקרקעין.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה את זכות הקניין הפרטי, למדרגה של זכות חוקתית. לאור כך, התעוררה השאלה, האם השתהותה של הרשות בניצול המקרקעין שהופקעו ליעודם הציבורי, מקים את זכותו של הבעלים המקורי להשבת המקרקעין לבעלותו.
שאלה זו נדונה בבג"צ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה(2) 625 (להלן: "פס"ד קרסיק"). כב' השופט חשין (כתארו אז), השיב על השאלה בחיוב, וזאת מכח הזיקה הנמשכת של הבעלים למקרקעין שהופקעו. זיקה זו מחייבת את הרשות להצדיק את מעשה ההפקעה מידי יום ביומו, קרי, להראות את הצורך הציבורי במקרקעין גם לאחר ההפקעה. הסביר כב' השופט מ' חשין:
"הפקעה – באשר היא – אין בה כדי לנתק זיקה של בעלים לקרקע שהופקעה מבעלותו. בתקופה השנייה של ההפקעה – היא התקופה לאחר מעשה הפקעה שנעשה כדין – שומר הבעלים המקורי על "זיקה" לקרקע שהופקעה, ובה-בעת מחויבת הרשות המפקיעה לעשות שימוש בקרקע המופקעת למטרה ציבורית. למותר לומר – הדברים ברורים מאליהם – כי "זיקתו" של הבעלים לקרקע והחובות המוטלות על הרשות המפקיעה אינן אלא שני צדדים של אותה מטבע" (שם בעמ' 653). תפיסה אחרת הציג כב' השופט זמיר באשר לסמכות ההפקעה הנתונה לרשות. לגישתו, הסמכות היא "סמכות צמודת מטרה" קרי, הדרישה כי הפקעה תתבצע למטרה ציבורית, צריכה להתקיים לא רק בעת ההפקעה אלא גם לאחר ההפקעה.

כב' הנשיא ברק סבר, כי הבסיס לביטול הפקעה, אם המטרה הציבורית אינה מתקיימת עוד, מקורו במעמד זכות הקניין, לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
את ההלכה בפס"ד קרסיק, ולפיה על הרשות מוטלת חובה לבטל את ההפקעה אם המטרה הציבורית אינה קיימת, סיכם הנשיא כב' השופט ברק, כך :
"... הטעם לנטילת הבעלות היה בקיומה של מטרה ציבורית שהצדיקה את הקרבת קניינו של הפרט על מזבח הכלל. הצדק דורש כי משנתבטלה המטרה הציבורית, וניטל הטעם המקורי מהמשך בעלותה של המדינה במקרקעין, תוחזר הבעלות לבעלים המקורי. בעלותה של המדינה באה לה בשל שימוש בכוחותיה השלטוניים וכנגד רצונו של הבעלים המקורי. מכאן, שבעלותה במקרקעין היא בעלת אופי מיוחד ("קניין ציבורי"). כך, למשל, אין זה ראוי שלמחרת ההפקעה תוכל המדינה למכור המקרקעין בשוק כדי לממן את תקציבה. על בעלותה של המדינה מוטלות מגבלות. אחת מאותן מגבלות – הנגזרת מדרישת הצדק ומזכות הקניין של הבעלים המקורי שנשללה ממנו ללא הסכמתו – הינה שעם חלוף המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה תתבטל ההפקעה עצמה".

17. מאז פס"ד קרסיק, נדונה ההלכה שנקבעה בו במספר הזדמנויות. בין היתר נדונה ההלכה על ידי עמיתתי, כב' השופטת מ' רובינשטיין בעת"מ 1366/04 (ת"א) אשר גנין נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, ניתן ביום 23.2.05), בה נדון עניינה של חלקה אשר יועדה בשנת 1944 לבנין ציבורי והועברה לרשות המקומית בדרך של "מכר ללא תמורה" בשנת 1972. מאז ועד מתן פסק הדין בעתירה, לא נעשה כל שימוש בחלקה. כב' השופטת רובינשטיין, נעתרה לבקשת העותר לחייב את הרשות לבטל את ההפקעה ולהשיב לידיו את המקרקעין, לאחר שמצאה, כי החלקה הועברה לא מתוך רצונו החופשי של הבעלים, ולאחר שקבעה כי היה שיהוי בלתי סביר במימוש המטרה הציבורית.
ערעור שהגישה עיריית רמת השרון על פסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין בפרשת גנין התקבל (עע"ם 3202/05 עירית רמת השרון ואח' נ' אשר גנין ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 24.5.10)) להלן: "פס"ד גנין"). כב' השופט ע' פוגלמן, מוכן היה להניח כי עסקת ה"מכר ללא תמורה" שנדונה בפניו, היא במהותה מעשה הפקעה, עליו חלים דיני השיהוי במימוש תכלית ההפקעה. עם זאת, קבע כב' השופט פוגלמן, כי לא קמה בנסיבותיו של המקרה עילה לביטול ההפקעה.

18. כב' השופט פוגלמן, שב והזכיר את ההלכה, לפיה, משהופקעו המקרקעין, מחויבת הרשות לממש את המטרה הציבורית שעמדה מאחוריה במהירות הראויה. שיהוי בלתי סביר במימוש יעדי ההפקעה, עשוי לשמש עליה לביטול ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעלותם של מי שהיה בעליהם עובר להפקעה. סעד הביטול, הוגדר על ידי כב' השופט פוגלמן, על סמך ההלכות בית המשפט העליון, כ"סעד חריג שמוקמו יכירנו אך מקום בו השתהותה של הרשות הציבורית במימוש תכלית ההפקעה מגיעה כדי השתהות קיצונית" (ראו, בין היתר, עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (לא פורסם, ניתן ביום 9.7.2008) ; בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר – משרד האוצר (לא פורסם, ניתן ביום 18.6.2009)).
כב' השופט פוגלמן הסביר, כי לעילת השיהוי במימוש מטרת ההפקעה שני פנים- פן ראייתי ופן מהותי. הפן הראייתי עוסק בשאלה, האם ניתן להסיק במקרה של השתהות, כי המטרה הציבורית נזנחה על ידי הרשות, עד שאין היא זקוקה עוד למקרקעין לצורך מימוש המטרה שהצדיקה,מלכתחילה, את מעשה ההפקעה.
השיקולים במסגרת הפן הראייתי, הם, משך זמן ההשתהות ופעולות הרשות המפקיעה עד ליום הגשת העתירה, ואף לאחריה.
הפן המהותי, נוגע לחובות ההגינות והנאמנות המוטלות על הרשות המינהלית, הפועלת כנאמן של הציבור. השופט פוגלמן עמד על החובות הנגזרות מחובות אלה בזיקה לסמכות ההפקעה:
"חובתה של הרשות המפקיעה לחתור לקראת הגשמתם של יעדי ההפקעה באופן סביר ותוך שקידה ראויה. שיהוי ארוך טווח ונעדר-הצדקה של הרשות המפקיעה במימוש תכלית ההפקעה חוטא לחובת הנאמנות המוטלת על הרשות בשני מובנים. מבחינת אינטרס הפרט, עשוי השיהוי לזרוע בליבו של הנפקע את החשש שמא מקרקעיו הופקעו בהעדר צורך ציבורי אמיתי... בכל הנוגע לאינטרס הציבור, טומן בחובו השיהוי במימוש תכלית ההפקעה פגיעה אפשרית כפולה: ראשית, שיהוי זה עשוי לעורר בקרב הציבור הרחב את התחושה ששיקול זר שעניינו הרצון להעשיר את הקופה הציבורית הוא שהניע את הרשות המנהלית ליזום את הליך ההפקעה, וכפועל יוצא מכך לגרוע מאמון הציבור ברשויות המנהל; שנית, אם אכן צורך ציבורי ממשי הוא שעמד בבסיס ההפקעה, מחייב האינטרס הציבורי כי צורך זה יבוא על סיפוקו במהירות הראויה, ולא יוותר על כנו לתקופת זמן העולה על הנדרש".
הדרישה היא, שהפגיעה באינטרס הפרט ובאינטרס הציבור בשל שיהוי במימוש הייעוד הציבורי תהיה סבירה ומידתית, אחרת "אי-עמידתה של הרשות הציבורית בחובתה להוציא את תכלית ההפקעה אל הפועל באופן סביר ותוך שקידה ראויה, עשויה להוות עילה לביטול ההפקעה".
השאלה, אם שיהוי של הרשות במימוש יעדי ההפקעה, חרג ממתחם הסבירות, במידה שיש בה כדי להוות עילה לביטול ההפקעה, תבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. בין היתר, יתחשב בית המשפט בשיקולים שעניינם משך הזמן שחלף מעת ביצוע ההפקעה, הנזק שנגרם לנפגע עקב השיהוי, אופן התנהלות הרשות המפקיעה, היקף המשאבים העומדים לרשותה לשם מימוש יעדי ההפקעה, היקף השטח המופקע, מהותה של תכלית ההפקעה, מורכבות הליכי התיכנון, הגורמים להשתהות במימוש התכלית, וקצב מימוש הייעוד הציבורי של חלקות סמוכות.


19. כב' השופט פוגלמן, הבהיר, כי אף אם יימצא, כי השיהוי במימוש תכלית ההפקעה הוא בלתי סביר, לא יורה בית המשפט על ביטול ההפקעה, אלא לאחר שישקול את מאזן הנזקים שבין הנזק העלול להיגרם לנפקע אם לא תבוטל ההפקעה, ובין הנזק לאינטרס הציבורי מביטול ההפקעה העומדת לבחינה.

20. בנסיבותיו של פד"י גנין, ייחס כב' השופט פוגלמן משקל ראייתי לניסיונות העירייה לממש את מטרתה הציבורית של ההפקעה בעבר, ואף בתקופה שלאחר הגשת העתירה. כב' השופט פוגלמן, מצא, כי על אף שהרשות פעלה ב"עצלתיים" לקידומה של המטרה הציבורית מאז שנת 1972, ניסתה הרשות לקדם יוזמות ציבוריות שנתקלו בקשיים כלכליים והתנגדות של תושבים המתגוררים בסמיכות לחלקה. כב' השופט פוגלמן, מצא, כי לאחר הגשת העתירה, הופעל באופן זמני בחלקה, מגרש חניה סלול, וכי הועדה המקומית החליטה על מתן היתרי בניה לעירייה לשם הקמתם של שלושה גני ילדים בחלקה. די היה בכך, להוביל למסקנה, בפן הראייתי, שהרשות לא זנחה את מטרת ההפקעה.
בפן המהותי, קבע כב' השופט פוגלמן, כי לנוכח ההתפתחות התכנונית המאוחרת, להתיר בנייה של גני ילדים ולנוכח ניסיונות העבר להביא למימוש הייעוד הציבורי, אין לראות בשיהוי בנסיבותיו של אותו מקרה, שיהוי קיצוני ובלתי סביר המצדיק את ביטול ההפקעה.
בשקילת מאזן הנזקים, מצא כב' השופט פוגלמן, כי בשל מתן היתר הבניה להקמת גני הילדים, הנזק הצפוי לאינטרס הציבורי, ביטולה של ההפקעה, הוא ממשי ומשמעותי, מנזקו של הנפקע.

מן הכלל אל הפרט
21. המחלוקת העקרונית בין הצדדים בעתירה שבפני, היא בשאלה, מהו המועד המאוחר לבדיקת הטענה כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה, והיחס בין העשייה - או אי העשייה - של הרשות למימוש המטרה, מאז מעשה הפקעה ועד הגשת העתירה, ובין פעולותיה לאחר הגשת העתירה ופעולות העתידות להתבצע בשטח.
עמדת העותר, היא, כי לפעולות המשיבות מאז הגשת העתירה אין כל רלוונטיות לבחינת טענתו על זניחת מטרת ההפקה.
לעמדה זו אין אחיזה בפסיקה, אף לא בזו אליה הופניתי על ידי בא כוחו.
אומנם, בדנג"צ 4466/94 מאזן חסן זכי נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, אומר כב' הנשיא א' ברק כי "המועד לבדיקת הטענה בדבר זניחת מטרת ההפקעה הוא יום הגשת העתירה" (שם, בעמ' 79), אך בפועל נקבע, כי המשיבים לא זנחו את כוונתם להוציא לפועל את המטרה הציבורית שלמענה נועדה ההפקעה, וזאת על סמך "הפעולות שבוצעו ומתבצעות כיום" בשטח בו מצויה החלקה נשוא הדיון הנוסף.
בבג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו (לא פורסם, ניתן ביום 17.3.04) ציינה כב' השופטת א. חיות, כי "ניתן לעיתים להביא בחשבון גם פעולות הנעשות לאחר מועד הגשת העתירה לצורך בחינת השאלה האם נזנחה מטרת ההפקעה". באותו מקרה, נקבע, כי המשיבה פעלה "באופן מואץ" טרם הגשת העתירה, "ובתקופה שלאחר הגשת העתירה קיבלו הדברים תנופה ממשית ומהותית מבחינת ההליך התכנוני הסטאטוטורי, נוכח תוכנית המתאר שהוכנה, נוכח אישורה בוועדה המקומית, ונוכח ההמלצה שניתנה לוועדה המחוזית על הפקדתה". לפיכך, נקבע, כי אין השיהוי במימוש מטרת ההפקעה מלמד על זניחת מטרת ההפקעה.
בעע"ם 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (טרם פורסם, ניתן ביום, 9.7.08) התייחס כב' השופט י' דנצינגר, לדבריה של השופטת חיות בבג"ץ קרן קיימת לישראל, באומרו:
"כפי שציינה כבוד השופטת חיות בבג"ץ קרן קיימת לישראל, ניתן לעיתים להביא בחשבון גם פעולות הנעשות לאחר מועד הגשת העתירה לצורך בחינת השאלה האם נזנחה מטרת ההפקעה. סבור אני כי ניתן להביא בחשבון גם אי עשייה או מחדל שאירעו לאחר מועד הגשת העתירה לצורך בחינת השאלה הנ"ל, כאשר ברור כי אי העשייה או המחדל לא נבעו מעצם קיומם של ההליכים המשפטיים".
התייחסות נוספת לדבריה של השופטת חיות נמצאת בעע"מ 325/07 קשר בניין השרון בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-כפר סבא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.3.09) שבו נקבע:
"אכן, בפועל, הוצאתו של צו תחילת העבודה וסלילתו של מגרש החנייה נעשו לאחר שהחלו ההליכים נושא הערעור שלפנינו, אולם במקרים מסוימים, ניתן להביא בחשבון פעולות שנעשו לאחר מועד הגשת העתירה – לצורך בחינת השאלה אם מטרת ההפקעה... ובלבד שפעולות אלה נעשות בתום לב ומתוך כוונה אמיתית לממש את מטרת ההפקעה. בענייננו, ההליכים לקראת סלילתו של מגרש חנייה זה החלו עוד בטרם הוגשה עתירתם של המערערים לבית המשפט המחוזי, ואין, לדעתי, סיבה להניח כי הם נבעו מהתנהגות שאינה תמת-לב".

22. בעת"מ 1049/09 עליזה פריצנר נ' המועצה המקומית אבן יהודה, אשר יצא תחת ידי ביום 28.3.11, קבעתי, כי בבחינת סבירות השיהוי במימוש המטרה הציבורית שלשמה באה ההפקעה המבט "הוא אל העבר, מאז מועד העברה ועד ימינו, אך גם אל ההווה והעתיד".
לפעולות הרשות לאחר הגשת העתירה ולפעולות שעתידות להתבצע על ידה בעתיד, כל עוד הן נובעות מהתנהלות תמת לב של הרשות ולא בתגובה להגשת העתירה, משליכות על הפן הראייתי של שאלת ההשתהות. אותן פעולות עשויות ללמד האם זנחה הרשות את המטרה הציבורית, או שמא זקוקה היא, בזמן הנוכחי למקרקעין, לצורך מימוש המטרה שעמדה, מלכתחילה, מאחורי מעשה ההפקעה.
בפן המהותי של שאלת ההשתהות, המשקל המכריע הוא העשיה או אי העשיה של הרשות במהלך השנים מאז ההפקעה. כאמור, מצווה הרשות לפעול בשקידה ובמהירות ראויה למימוש מטרת ההפקעה. זאת על מנת שהמטרה הציבורית שלמענה בוצעה ההפקעה תבוא על סיפוקה, ועל מנת לשמר את אמון הציבור במוסד ההפקעות. אי עשייה של הרשות למימוש מטרת ההפקעה במשך שנים ארוכות, מאז פרסום הודעת ההפקעה, משדרת מסר כי מלכתחילה לא היה צורך בנטילת הקרקע מבעליה, ופוגעת באמון הציבור לגבי הצורך והעילה שעמדו מאחורי הנטילה.

פעולות מאוחרות של הרשות, בעיקר אם הן באו לעולם לאחר הגשת העתירה, אין בהן כשלעצמן לאיין מסר זה ולשקם את אמון הציבור שכבר נפגע.
בבחינת מאזן הנזקים מצווה בית המשפט לבחון זה מול זה מול זה את הנזק העלול להיגרם למי שזכויותיו הופקעו אם לא תבוטל ההפקעה, לעומת הנזק העלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההפקעה.
משקלו של הנזק שיגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה בשל שיהוי, נמדד לפי המצב העכשווי בשטח, ועל כן, יש לבחון את פעולותיה של הרשות לאורך כל הדרך מאז ההפקעה, כולל פעולות שבוצעו לאחר הגשת העתירה, המתוכננות להתבצע בשטח בעתיד. ברור הוא, שפעולות שבאו לעולם כתגובה להגשת העתירה, ובמטרה לסכל את בקשת העותר להשיב לידיו את הקרקע שהופקעה הן חסרות משמעות לעניין הנזק הציבורי. לא כך, פעולות שמטרתן לממש צורך ציבורי ממשי שנולד בסמוך להגשת העתירה וללא קשר אליה. פעולות כאלה משליכות על משקלו של הנזק לציבור ועשויות להטות את הכף להותרת מעשה ההפקעה על כנו, גם אם יימצא כי השיהוי במימוש מטרת ההפקעה הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. זאת משום, ששאלת מאזן הנזקים היא שאלה נפרדת אותה נדרש לבחון גם במצבים בהם השתהות הרשות הייתה בלתי סבירה.

23. המשיבות הסתמכו על ההקצאה המאוחרת, ועל החלטת הועדה להקצאת קרקע ומבנים מיום 28.10.09. לטענתן, השלב הנוכחי של הקצאת החלק שהופקע יחד עם חלקה 151 בגוש 3700 לעמותת אקי"ם הוא חוליה אחרונה בשרשרת מימושי ההפקעות שבוצעו בהתאם ליעודי הקרקע שנקבעו בתב"ע רח/400 ואושרו בתוכניות המאוחרות. המשיבות הצביעו על מורכבות ההליכים וסברו כי מימוש הדרגתי של התוכניות, הוא סביר בנסיבות הענין ואין בו להוביל לביטול מעשה ההפקעה נשוא העתירה.
דא עקא, שהמשיבות לא הצביעו על כל פעולה שנעשתה מאז הודעת ההפקעה בשנת 1987 ועד למועד הגשת העתירה לצורך מימוש מטרת ההפקעה בחלק המופקע. ההקצאה הקודמת ברח' השופטים אינה פעולה הקשור למימוש בהיותה פעולה מנותקת מן הקרקע נשוא העתירה, אף לגישת המשיבות עצמן.
שיהוי זה של כ-22 שנה, במקרה שבפני, פגם באמון הציבור בתקינות מעשה ההפקעה ועורר ספקות האם ההפקעה היתה הכרחית מלכתחילה למימוש המטרה הציבורית שלשמה בוצעה. החלק שהופקע, מצוי בסמיכות וברצף לחלקה עליה מצוי בית מגוריו של המערער, ובמשך שנים ארוכות לא מומש למטרה ציבורית, דבר המעלה תמיהות באשר לנחיצות מעשה ההפקעה, במיוחד כאשר הודעת ההפקעה נקטה בלשון של נחיצות מיידית בקרקע, אך הרשות חרף ההודעה, התנהלה בחוסר מעש במשך שנים ארוכות. בפס"ד עע"מ 1369/06 הלביץ הנ"ל, אומר השופט דנצינגר על ניסוח כזה של הודעות הפקעה:
"חוסר המעש של הרשויות בעניין זה מתחדד, לטעמי, אם בוחנים את נוסחן של ההודעות שפורסמו לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות ולפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות. בהודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, מיום 9.7.1989, צויין כי 'הוועדה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור שלמענם היא עומדת לרכשה...'. לא זו בלבד שהמשיבות, עד עצם היום הזה, לא קנו חזקה בחלקות, אלא שהתנהלותן כלל אינה מעידה על דחיפות או על בהילות כלשהי. מהתנהגות המשיבות בעניין דנן אין אלא להסיק כי אם אמנם בעת פרסום ההודעה האמור היתה הקרקע דרושה באופן דחוף לצרכי ציבור, הרי שצרכים אלו נזנחו או למצער חל שיהוי משמעותי במימושם העולה כדי פגם מינהלי...
לדידי, התנהלות מעין זו של הרשות - הפקעה רחבת היקף של קרקע הנחוצה, לכאורה, בדחיפות לצרכי ציבור, ולאחר מכן חוסר מעש מתמשך, במהלך תקופה של 19 שנים ומעלה, ללא כל תכנית קונקרטית לעשות שימוש כלשהו בחלקות - אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות של הרשות המנהלית, עליה עמדנו לעיל, ועם חובתה לפעול באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה. התנהלות זו מעידה על זלזול בזכות הקניין של הבעלים המקורי ועל חוסר כבוד לזכויות היסוד של תושבי הרשות, אשר למענם היא קיימת. התנהגות כזאת אין בית משפט זה יכול לעודד ".

ההשלכה של הדברים, בפן המהותי של בחינת ההשתהות של מימוש הצורך הציבורי בחלק המופקע מובילה אותי לקבוע, כי התנהלות המשיבות במקרה זה רחוקה מלשקף התנהלות שלטונית רצויה. התנהלות זו, מעוררת את השאלות אם ההשתהות היא סבירה והאם לא היה מקום בשל אי העשייה במשך קרוב ל-22 שנה, להורות על ביטול ההפקעה.
עם זאת, אין להסתפק בפן המהותי, ולפי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט לבחון גם את הפן הראיתי, ובנוסף את מאזן הנזקים, וזאת כאמור, במנותק משאלת סבירות ההשתהות.

24. בפן הראיתי, שוכנעתי כי ההקצאה המאוחרת מעידה, כי הצורך הציבורי במימוש החלק המופקע לצורך הקמת בניין ציבורי לא נזנחה על ידי הרשות. למעשה, ביקש העותר בטענותיו לגופה של ההקצאה המאוחרת, לערער על הנחיצות של שטח בגודל 1.2 דונם לצורך הקמת בית אקי"ם. המסגרת הנוכחית אינה מאפשרת בחינה של טענות מסוג זה, הכרוכות בשיקולים תכנוניים, שאין לבית משפט זה הכלים לבחון, בעיקר משלא הונחו בפניו הנתונים והעובדות הצריכות לענין.
כך או כך, לא מצאתי להטיל ספק בטענת העירייה כי לנוכח דרישתה של אקי"ם להקים מרכז דיור לחוסים, השטח הכולל הנדרש, הוא בגודל של 1.2 דונם. העובדה כי ההקצאה המקורית לבית אקי"ם ברח' השופטים, התייחסה לשטח של 500 מ"ר אין בה להשליך בהכרח על הגודל השטח הנדרש כיום. מקובלת עלי טענת המשיבות, כי לאחר שההקצאה המקורית לבית אקי"ם לא אושרה על ידי משרד הפנים, זו חלפה מן העולם וההקצאה המאוחרת היא נפרדת ובאה לענות על צרכים של עמותת אקי"ם, עליהם עמדה במכתבה מיום 12.10.09. העותר סבר, כי אין להסתמך על האמור במכתב זה, אשר צורף לכתב התגובה לבקשה למתן צו ביניים שאינו, כנטען על ידו, חלק מן החומר בהליך העיקרי. אינני מקבלת טענה זו ולא מצאתי כי קיימת מניעה להתייחס לאמור במכתב.
ההקצאה המאוחרת פתחה תהליך חדש ונפרד של הקצאה, ומקובלת עלי טענת המשיבות, שאין המדובר בבקשה להגדלת ההקצאה הקודמת, שאישורה מחייב לעמוד בהוראות הנוהל להקצאת קרקעות.

25. בבחינת מאזן הנזקים, הגעתי למסקנה, כי נוכח חשיבותו של בית אקי"ם לטיפול בחוסים המצויים בשטח שיפוטה של העירייה, הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה עולה על הנזק שייגרם לעותר אם לא יבוטל מעשה ההפקעה כדרישתו.
המשיבות טענו, כי לאחר סירובו של משרד הפנים לאשר את ההקצאה הקודמת ברח' השופטים, נעשה ניסיון למצוא מקום חלופי להקמת בית אקי"ם בתחומי העיר רחובות. המשיבות עמדו על כך, כי לא נמצא מיקום אחר בשטחים המיועדים לבנייני ציבור בעיר, וזאת לנוכח פיזורם של חלקות ציבוריות. המרחק שבין חלקה האחת מן השנייה, אינו מאפשר צרוף שטחים לשטח שיענה על הצרכים של הקמת בית אקי"ם ומרכז הדיור בתוכו.
העותר לא טען בפני אחרת, ולא הצביע על מיקום חלופי להקמת בית אקי"ם.
לא מצאתי ממש בטענותיו של העותר כי צמצום גודל השטחים שיועדו לצרכי ציבור לפי תב"ע רח/400 בתוכניות האחרות, מעידה על העדר הצורך הציבורי בחלק המופקע. התוכניות המאוחרות קיבלו תוקף בשנים 88' ו-92, בטרם עלה לדיון הצורך בהקמת בית אקי"ם בגודלו הנוכחי, ולפיכך, אין בהן להצביע על משאבי הקרקע הציבורית המצויות בידי המשיבות על מנת לענות על צורך זה.
בתוכניות המאוחרות, נשמר יעודו של החלק המופקע לבנייני ציבור, וכן יעודה הציבורי של חלקה 151 בגוש 3700. הסמיכות של החלק המופקע ושל חלקה 151 יוצרת רצף של שטח בגודל 1.2 דונם הנדרש להקמת בית אקי"ם.
ועדת ההקצאות בישיבתה מיום 28.10.09 המליצה בפני המועצה "להקצות את חלקה 151 וחלק מחלקה 280 בגוש 3700 בשטח כולל של 1200 מ"ר לטובת עמותת אקי"ם" (נספח 1 לכתב התשובה). הדברים שנמסרו לועדת ההקצאות, ותוכן המלצתה למועצת העיר, מלמדים, כי חברי ועדת ההקצאות וחברי המועצה היו מודעים היטב לכך, כי ההקצאה המאוחרת מתייחסת לשטח של 1.2 דונם ואין כל אחיזה לטענותיו של העותר בענין זה.
מנגד העותר לא פרט מהו אותו, "נזק כבד" שייגרם לביתו אם תיוותר ההפקעה על כנה. על אף הבנתי את הפגיעה הרגשית שתיגרם לו, אין להתעלם מכך כי ממילא החלק המופקע יועד עוד בשנת 1980 עם אישורה למתן תוקף של תב"ע רח/400 לצורכי ציבור.
מסקנתי היא איפוא, כי ההקצאה המאוחרת שנעשתה אומנם לאחר הגשת העתירה, מהווה פעולה משמעותית של הרשות לקראת מימוש מטרת ההפקעה. שוכנעתי, כי ההקצאה נעשתה בתום לב, מתוך צורך אמיתי וללא שיקולים זרים. אכן הדרך להקמתו של בית אקי"ם עוד ארוכה, וכרוכה בהליכים תכנוניים שונים, אך עם אישור ההקצאה המאוחרת התגבשה למעשה כוונה קונקרטית של המשיבות לממש את מטרת ההפקעה. ביטול ההפקעה בשלב זה, יהיה כרוך בנזק משמעותי לציבור וזאת בשל העדר אלטרנטיבה להקמת בית אקי"ם במקום חלופי כנטען על ידי המשיבות.

26. אשר לסעד החלופי של פסיקת פיצויים, הסתמך העותר על אמרת אגב של כב' השופטת ע. ארבל בעע"מ 10398/02 וייס ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 25.5.05). באותה פרשה הצטרפה השופטת ארבל, לגופו של ענין, לעמדתו של כב' הנשיא ברק, כי אין לבטל את מעשה ההפקעה. עם זאת, הוסיפה הערה בנושא הסעד החלופי אותו ביקשו המערערות דשם, לחייב את הרשות בפיצוי נוסף בגין המקרקעין שהופקעו. עמדתה של השופטת ארבל, היא, כי צעד של ביטול ההפקעה עקב מחדלה של הרשות לפעול בשקידה לצורך הגשמת מטרת ההפקעה, הוא "צעד 'דרסטי' ומרחיק לכת לכל הדעות" שעלול להיתקל בקשיים הנובעים מעצם התערבותו של בית המשפט בהליכים מינהליים אצל רשויות התכנון. ביטול ההפקעה והשבת המצב לקדמותו, כאשר הרשות החלה בהוצאתה לפועל של תכלית ההפקעה, כרוך בקושי מעשי העשוי להוביל את בית המשפט שלא לנקוט בדרך זו, גם בנסיבות בהן קצב התנהלותה של הרשות רחוק מלהשביע רצון. על כן, סברה השופטת ארבל, כי יש להרחיב את קשת התרופות העומדות לפרט, אשר נפגע כתוצאה ממעשה ההפקעה:
"בנסיבות בהן השמירה על האינטרס הציבורי מונעת מתן כל סעד לפרט, ייתכן ויהיה מקום לבחון דרך ביניים בדמות קביעתו של סעד שיביא לפיצויו של בעל הזכויות במקרקעין וזאת תוך צמצום ניכר בפגיעה באינטרס הציבורי. תשלום פיצוי נוסף, מקום שהשבת המצב לקדמותו אינה אפשרית או שאינה סבירה, יכול להיעשות על ידי חישוב מחדש של פיצויי הפקעת המקרקעין על פי שווי חלקת המקרקעין המופקעת במועד בו נקטה הרשות בצעדים הנחוצים הראשונים לצורך הוצאתה אל הפועל של התכלית הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין לכתחילה, תוך ניכוי פיצויי הפקעה שנתקבלו אצל בעל הזכויות במקרקעין עת הופקעה החלקה במקור".
השופטת ארבל סברה, כי נכון יהיה שסוגיית הפיצוי הכספי תיבחן על ידי המחוקק שיתן דעתו למכלול השיקולים הרלבנטים בנושא סבוך זה, ויקבע אמות מידה ברורות לאימוץ מנגנון הפיצוי.
ענין סעד הפיצוי, שב ועלה בבג"צ 10759/05 חאלד תאופיק רינאוי נ' שר התחבורה ואח' (ניתן ביום 18.8.08). כב' השופט ע. פוגלמן סבר, כי טענה שעניינה שאלת הפיצוי, לו זכאי העותר, אינה ראויה לדיון במסגרת הליך העוסק בבחינת חוקיות ההפקעה. זאת מבלי שהביע עמדה לגופה של הטענה. באותה פרשה, שבה כב' השופטת ארבל והזכירה את עמדתה בענין, וציינה, כי "יתכן ויבוא היום ויהיה מקום לדון באפשרויות הנוספות וזאת נשאיר לעת מוצא".
בעע"ם 1369/06 הלביץ הנ"ל, התייחס כב' השופט דנצינגר לעמדתה של כב' השופטת ארבל באומרו:
"ככל שחבריי לא יקבלו את המלצתי להורות על ביטול מעשה ההפקעה, מצטרף אני לעמדתה של כבוד השופטת ארבל כפי שהובעה בפסק דין וייס, ולפיה בנסיבות בהן נפל שיהוי ניכר בפעולות הרשות אך ביטול ההפקעה והשבת המקרקעין לבעליהם עלולים להביא לפגיעה באינטרס הציבורי, ניתן לבחון את האפשרות של מתן סעד בדמותו של פיצוי, בדרך זו או אחרת, לבעלים המקוריים של הקרקע, באופן שבו תבוא על תיקונה הפגיעה בזכות הקניין אולם בדרך שלא ייפגע יתר על המידה האינטרס הציבורי, בדרך של פיצוי כספי ו/או מתן קרקע חילופית שוות ערך, ככל שהדבר אפשרי".

השופט דנצינגר סבר, כי אם תאומץ הדרך של מתן פיצוי למערערים יהיה צורך בהחזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שישמע ראיות וידון בשאלת גובה הפיצוי המגיע למערערים ואופן תשלומו.
במקרה זה, האינטרס הציבורי שבהקמת בית אקי"ם, והנזק שעשוי להיגרם להקמתו אם תבוטל ההפקעה, הביאני למסקנה, כי הסעד של ביטול ההפקעה הוא סעד דרסטי, שלא ניתן להעתר לו בנסיבות הענין. עם זאת, אין להתעלם מכך כי התנהלותן של המשיבות רחוקה מלשקף התנהלות שלטונית רצויה ומהפרת חובות ההגינות והאמינות המוטלות עליהן עקב התנהלות זו. המשיבות נמנעו במשך 22 שנה מלפעול להגשמת יעדי ההפקעה, מה גם שהצורך, בחלק המופקע נולד רק לאחר הגשת העתירה, אם כי, כאמור זהו צורך אמיתי.
איני מביעה דעה אם סעד הפיצויים הוא מענה הולם להתנהלות מסוג זה, ומכל מקום, איני רואה להעתר לו במסגרת העתירה דנן. סעד זה, כפי שהסבירה השופטת ארבל, כרוך בקשיים לא מבוטלים ומן הראוי שהנושא יוסדר על ידי המחוקק.
העותר עצמו עמד על כך שלא הונחו במסגרת העתירה הראיות הנדרשות לענין הנזק ושיעור הפיצויים המגיע לו מן המשיבות.

27. בטרם סיום, אני רואה להתייחס לטענה המקדמית של המשיבה, לפיה, דין העתירה להדחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים.

בענין זה, הבהרתי דעתי בעת"מ 1049/09 פריצנר עליזה הנ"ל, כי מקום בו לא התבקש סעד שעניינו שינוי יעוד החלקה, אלא סעד של ביטול ההפקעה והשבתה לעותר, אין מניעה לדון בסעד של ביטול ההפקעה במסגרת של עתירה מנהלית, אך בנפרד משאלת שינוי יעודה של החלקה הצריכה להיות נדונה מול מוסדות התכנון.

28. אשר על כן, אני דוחה את העתירה.

בנסיבות הענין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הערת אזהרה בנק

  2. בקשה הערת אזהרה

  3. הערת אזהרה תוקף

  4. הערת אזהרה מידע

  5. הערת אזהרה שניה

  6. הערת אזהרה חברה

  7. הערת אזהרה קבלן

  8. הערת אזהרה בנכס

  9. אישור הערת אזהרה

  10. הערת אזהרה בדיקה

  11. הערת אזהרה סותרת

  12. הערת אזהרה אנכית

  13. הערת אזהרה רישום

  14. הערת אזהרה בעלות

  15. הערת אזהרה נוספת

  16. הערת אזהרה שנייה

  17. הערת אזהרה כפולה

  18. הערת אזהרה פטירה

  19. הערת אזהרה פרטנית

  20. הערת אזהרה אופקית

  21. הערת אזהרה שכירות

  22. הערת אזהרה מורחבת

  23. הערת אזהרה משולשת

  24. הערת אזהרה מפורטת

  25. הערת אזהרה מסמכים

  26. הערת אזהרה רחובות

  27. הערת אזהרה עסק חי

  28. הערת אזהרה כבטוחה

  29. הערת אזהרה שלילית

  30. הערת אזהרה סעיף 26

  31. אגרה רישום הערת אזהרה

  32. הערת אזהרה תקנה 27

  33. התיישנות הערת אזהרה

  34. הערת אזהרה נוסח חדש

  35. הערת אזהרה סעיף 126

  36. הערת אזהרה סעיף 127

  37. הערת אזהרה סעיף 128

  38. הערת אזהרה משרד החוץ

  39. הערת אזהרה דירה חדשה

  40. הערת אזהרה מניעת עסקה

  41. הערת אזהרה זכות קדימה

  42. הערת אזהרה קרקע מינהל

  43. הערת אזהרה דירה מקבלן

  44. רישום הערת אזהרה שליח

  45. חובת רישום הערת אזהרה

  46. הערת אזהרה לטובת הבנק

  47. הערת אזהרה אתר עתיקות

  48. הערת אזהרה לטובת קטין

  49. ביטול רישום הערת אזהרה

  50. הערת אזהרה חברה משכנת

  51. הערת אזהרה הסכם שיתוף

  52. בקשה למחיקת הערת אזהרה

  53. הערת אזהרה תקנות חדשות

  54. הערת אזהרה חברה בפירוק

  55. הערת אזהרה חריגות בניה

  56. הערת אזהרה לטובת הקונה

  57. רישום הערת אזהרה לחברה

  58. הערת אזהרה למניעת עסקה

  59. הערת אזהרה זכות מגורים

  60. בקשה לתיקון הערת אזהרה

  61. איחור בביטול הערת האזהרה

  62. הערת אזהרה משרד המשפטים

  63. הערת אזהרה חוק המקרקעין

  64. הערת אזהרה רשות העתיקות

  65. הערת אזהרה רשם המשכונות

  66. הערת אזהרה בהסכמת הצדדים

  67. הערת אזהרה יורש אחר יורש

  68. הערת אזהרה כזכות קניינית

  69. הערת אזהרה על הערת אזהרה

  70. הערת אזהרה עסקאות סותרות

  71. הערת אזהרה בהסכמת הבעלים

  72. אי רישום הערת אזהרה רשלנות

  73. הפרת חוזה רישום הערת אזהרה

  74. רישום הערת אזהרה סעיף 130

  75. הערת אזהרה מכוח הסכם שיתוף

  76. הערת אזהרה זכות אובליגטורית

  77. בקשה למחיקת הערת אזהרה אגרה

  78. רישום הערת אזהרה רשם החברות

  79. רישום הערת אזהרה בפתח תקווה

  80. הערת אזהרה זכות מעין קניינית

  81. הערת אזהרה להימנע מלעשות עסקה

  82. אי רישום הערת אזהרה זכות קדימה

  83. הערת אזהרה הימנעות מעשיית עסקה

  84. אי רישום הערת אזהרה לטובת הקונים

  85. אי רישום הערת אזהרה מיד לאחר העסקה

  86. אי רישום הערת אזהרה עקב אי תשלום חוב

  87. אי רישום הערת אזהרה על ידי הקונה הראשון

  88. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון