הפקדת רישיון רכב


1. במכתב מיום 27.7.04 הודיע המל"ל לתובעת, כי תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה נדחית רטרואקטיבית, החל מתאריך 1.2.02, הואיל ובשימושה רכב סובארו מס' רישוי 2120784 (להלן: "הסובארו").

במכתב נפרד הודע לתובעת על חובה למל"ל בגין קבלת הגמלה שלא כדין, בכל פרק הזמן הנ"ל.

2. בתביעתה טוענת התובעת, כי אין לה רשיון נהיגה, הרכב מעולם לא היה בשימושה ואין היא בעליו. התובעת הוסיפה, כי הרכב הוא בבעלות בנה, נאסר, אשר רכש את הרכב מכספו והרכב ב"בעלותו, בחזקתו ובשימושו הבלעדי".

התובעת הוסיפה וציינה, כי מכל מקום, בתאריך 1.2.02 בנה לא היה כלל בעל הרכב שכן הרכב נרכש על ידו במועד מאוחר יותר. התובעת לא נקבה במועד הרכישה.

3. בכתב ההגנה חזר הנתבע על האמור במכתב הדחייה והדגיש, כי הרכב נרכש ע"י הבן עוד בטרם היה לו רשיון נהיגה וכי בבעלותו רכב נוסף.

עוד טען המל"ל, כי התובעת ו/או בעלה, מר מנסור, משתמשים באופן קבוע ברכב הסובארו הנ"ל.

4. למען הסר ספק יש להבהיר, כי הגם שמכתב הדחייה מופנה לתובעת ומתייחס לשימושה ברכב, הרי מחומר הראיות שבפנינו עולה בבירור, כי הטענות בדבר שימוש ברכב מופנות כלפי בעלה, מר מנסור (להלן: "מנסור"). נזכיר, לעניין זה, כי הזכאות לגמלה נבדקת בהתייחס לשני בני הזוג, כיחידה משפחתית ותנאי הזכאות לגמלה חייבים להתקיים בשניהם.

5. להלן עובדות הרקע הצריכות לענייננו:

א. התובעת ובעלה, מר מנסור, מתגוררים בכפר בענה.

ב. לתובעת אין רישיון נהיגה. לבעלה, מנסור, יש רישיון.

ג. בכל התקופה הרלבנטית להליך זה, הבן נסאר (להלן: "הבן") היה רווק והתגורר עם הוריו בביתם.

ד. הבן, יליד 7/83, קיבל רשיון נהיגה במהלך שנת 2001 (מועד מדויק לא הובא בפנינו).

ה. אין מחלוקת, כי בתקופה הרלבנטית, היה הבן הבעלים הרשומים של שני כלי רכב: רכב הסובארו ורכב נוסף, מסוג פולקסוואגן גולף, מספר רישוי 7681982 (להלן: "רכב הגולף").

עפ"י המסמכים אשר הוצגו בפנינו, נרשם הבן כבעלים של רכב הסובארו בתאריך 21/2/02. רכב הגולף נרשם על שמו בתאריך 15.10.02.

בעדותו בביה"ד טען הבן, כי בפועל רכש את כלי הרכב במועדים שקדמו למועדי העברת הבעלות על שמו, כמפורט לעיל.

כך, לגבי רכב הסובארו העיד, כי זה נרכש על ידו עוד בטרם קיבל את רשיון הנהיגה, קרי במהלך שנת 2001 (ראה עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14 – 15, וכן ראה הודעתו של הבן בפני חוקרת המל"ל , נ/1, עמ' 1 להודעה שורות 18 - 19).


באשר לרכב הגולף העיד, כי זה נרכש על ידו כחודש לאחר רכישת הסובארו (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 13 –14).

ו. חוקרת המל"ל, גב' רוק ראויה (להלן: "החוקרת") ביקרה בכפר בענה בתאריך 14.7.04. כעולה מדו"ח סיכום החקירה (נ/5), נמסר לחוקרת, בחקירה סביבתית, כי מנסור נוהג ברכב הסובארו.

החוקרת המתינה בפתח ביתו של התובע.

ז. בו ביום, בשעות הצוהריים, אכן נראה מנסור, ע"י החוקרת, מגיע לביתו כשהוא נוהג בסובארו ומחנה את הרכב מול הבית.

ח. מסמכי הרכב – תעודת רישוי ותעודת ביטוח נמצאו, באותה עת, בידי מנסור והוא הציגם בפני החוקרת, לבקשתה.
במאמר מוסגר יצויין, כי עובר למועד הנ"ל , רישיון הרכב לא היה עוד בתוקף מאז חודש 4/04 (ראה נ/5 ו נ/4), עובדה, שכאמור, שלא מנעה בעד מנסור מלנהוג ברכב.

ט. בהודעה אשר נגבתה ממנסור מיד לכשנצפה נוהג ברכב ביום 14.7.04, נשאל מנסור:

"לאיזה צרכים אתה משתמש ברכב?"

תשובת מנסור:

"למרפאה בכפר לבדיקות, לקחת האשה שלי לרופא. אני בן אדם חולה, עברתי סנטור בלב (כך במקור – ע.ק) ושומנים ולחץ דם גבוה וכאבי גב ולא יכול ללכת לרופא ברגל, אז אני לוקח את הרכב של בני נסר".

(ראה עמ' 2 שלהודעה, שורות 4 – 7).

בהמשך נשאל מנסור:

"כמה פעמים בשבוע אתה נוהג ברכב?"

תשובתו:

"רק בזמן הצורך, אין זמן קבוע, למשל הבוקר קמתי מהשינה ולא מצאתי נסר ויש לי תור אצל הרופא היום בקופ"ח, אז לקחתי הרכב".

(ראה עמ' 2 להודעה, שורות 11 – 15).

י. החוקרת העבירה באמצעות מנסור, הזמנה לחקירה, המיועדת לבן. זה האחרון נחקר ביום המחרת.

הבן, אשר נשאל, בין היתר: "מי נוהג ברכבים - הגולף והסובאר - כיום?", הזדרז להשיב: "...אבא שלי לא יכול לנהוג ברכב, הוא חולה". (ראה שורות 11 - 13 בעמוד 2 להודעה, נ/1, מיום 15.7.04) , בהבהירו, כי הוא ואחיו הם הנוהגים בכלי הרכב וכי אביו, מנסור, לא עושה בו שימוש כלשהו.

משהסבה החוקרת תשומת לב הבן, כי ביום הקודם נצפה מנסור נוהג בסובארו, השיב הבן:

""ביום הזה הלך לרופא והביא התרופה והיה חייב ללכת לרופא ולקחת את התרופה שלו...הוא לא לוקח הרכב ורק ביום שאת ראית אותו נוהג הוא נהג ברכב ואף פעם הוא נהג לפני כן".

עת הסבה החוקרת תשומת לב הבן גם להודעת מנסור בפניה, כי הוא עושה שימוש ברכב, כל שהגיב הבן:

"אני לא רואה אותו. אני בעבודה".


(???)

יא. בביה"ד העידו בפנינו הבן, התובעת ומנסור.

השלושה טענו בעדותם, כי מנסור לא נוהג ברכב כלל וכי עת "נתפס" ע"י החוקרת ביום 14.7.04 כשהוא נוהג ברכב, היתה זו הפעם האחת והיחידה בה עשה שימוש ברכב.


לגרסתם, היה זה שימוש חד פעמי, אקראי, שמנסור "נאלץ" לעשות ברכב, על מנת להביא תרופות.

לתצהיר עדותו הראשית צירף מנסור תוויות של 4 תרופות אשר סופקו לו בתאריך 14.7.04, (כמצויין על גבי התוויות) ובהן "בין היתר" תרופה בה הוא משתמש, לטענתו, בגין מחלת לב.

באשר להודעתו לחוקרת – מנסור הכחיש דבריו לחוקרת כרשום בהודעה בדבר השימוש שהוא עושה ברכב וטען, כי גם לחוקרת הסביר כי מדובר בשימוש אקראי וחד פעמי .

עוד טען מנסור, כי החקירה נוהלה בשפה הערבית, החוקרת רשמה דבריו בעברית ולא הקריאה לו תוכן ההודעה בטרם חתם עליה. לדבריו, החוקרת אף הסבירה לו כי החקירה מתנהלת בנושא אחר - בהתייחס לתביעתו לקצבת נכות.

יב. החוקרת, אשר התבקשה להתייחס לטענותיו הנ"ל, העידה חד וחלק: "למה שאכתוב משהו שלא אמר לי? "

כך גם בהמשך (בחקירה הנגדית):

"אני שאלתי את התובע לאילו צרכים הוא משתמש ברכב ואני מפנה לנ/2 עמ' ... שורות 3 – 4 וגם רשמתי את תשובתו".

החוקרת אישרה כי ההודעה נגבתה ממנסור בשפה הערבית והוסיפה ,כי לפני שמנסור חתם על ההודעה "שאלתי אותו אם הוא הבין את תוכן ההודעה והאם הוא מוכן לחתום עליה סיפא ההודעה עמ' 3 שורות 17 – 18. אני מציינת כי בנוסף לחתימה בסוף העמוד , התובע גם חתם בסמוך לשורות 17 – 18".

נציין, כי עיון בהודעה מעלה, כי מנסור חתום אף על תשובותיו האחרות כרשום בהודעה, לצד כל תשובה, זאת בנוסף ומעבר לחתימתו בסיפא כל עמוד בהודעה.

החוקרת הוסיפה והבהירה, כי כל הרשום בהודעה נרשם מפי מנסור, "במקום, תוך כדי החקירה ... תוך כדי ששאלתי את השאלה בערבית אני תרגמתי ורשמתי בעברית וכך גם לגבי התשובה...לפני שהתובע חתם על ההודעה תרגמתי לו את הכתוב לשפה הערבית וכאמור גם שאלתי אותו בסוף אם הבין, אם יש לו משהו להוסיף ואם הוא מוכן לחתום".

בהתייחס לטענת מנסור כאילו נאמר לו, כי החקירה מתייחסת לתביעתו לקצבת נכות כללית, העידה החוקרת, כי "זה לא נכון" בהבהירה:

"כאשר באתי לחקור ובטרם גביית ההודעה הזדהיתי בפניו כחוקרת ואני מציינת כי באותה עת הוא ישב ברכב ונהג מול הבית ואמרתי לו , כי באתי על מנת לחקור בקשר לתביעה שהוגשה על ידים לגמלת הבטחת הכנסה.... הסברתי לו כאמור שמדובר בחקירה לעניין התביעה להבטחת הכנסה ואני מציינת כי גם כאשר קוראים את נ/4 אין כל שאלה לעניין נכות".

6. טענות הצדדים

ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי לא הוכח , כי מנסור ו/או התובעת עשו שימוש קבוע ברכב ובאין מחלוקת, כי אינם הבעלים של כלי הרכב , כי אין הם נושאים באחזקתו וכי לתובעת אין אף רישיון נהיגה, הרי שלילת הזכאות לגמלה נעשתה שלא כדין.

התובעת ובעלה חזרו ועמדו על כך , כי עת נצפה מנסור כשהוא נוהג ברכב ביום 14.7.04, הוא נהג בו באופן חד פעמי, אקראי, משנזקק לתרופות וכי אין בשימוש אקראי זה כדי להצדיק שלילת הגמלה.

7. לטענת המל"ל מנגד, מהודעת מנסור כמו גם ממכלול הראיות עולה, כי מנסור עשה שימוש קבוע ברכב הבן , מה גם בשים לב לכך, כי בכל התקופה הרלבנטית ,הבן - שהתגורר בבית הוריו, החזיק שני כלי רכב בבעלותו, שניהם נרשמו על שמו בהיותו בן 19 ורכישתם (לפחות הסובארו) בוצעה על ידו, לדבריו, עוד בטרם קיבל את רשיון הנהיגה.

דיון והכרעה

8. נקדים ונאמר כבר עתה, כי ככלל העדפנו את גרסתו המוקדמת של מנסור כפי שנמסרה בהודעתו בפני חוקרת המל"ל, על פני הגרסה כפי שנמסרה על ידו בביה"ד, לאחר שהתביעה נדחתה, תוך כדי ההליך המשפטי ולצרכיו, עת היו בני המשפחה מלווים בייעוץ משפטי והיו ערים להשלכה המשפטית של גרסתו לגבי זכאותם לגמלה.

להזכיר, בהודעתו שנמסרה לחוקרת ספונטאנית , דקות מספר לאחר ש"נתפס" כשהוא נוהג ברכב, בטרם ידע כי
התביעה תידחה מפאת שימוש ברכב, הודה מנסור במפורש, כי הוא עושה שימוש ברכב , כל אימת שעליו לנסוע לבדיקות וכל אימת ש"לקח" (כך בלשונו) את אשתו/התובעת לבדיקות.

על העדפת הגרסה הראשונית כפי שנמסרה לחוקר המל"ל , על פני העדות ה"משופצת" בביה"ד, ראה עבל 1299/01 המל"ל נגד גולן (לא פורסם), כמו גם עבל 1326/01 עזבון המנוח אבו עסד נגד המל"ל, עבודה ארצי כרך יג 38 (39), כמו גם עבל 1043/00 בשארה עלי נגד המל"ל, עבודה ארצי כרך לג (6) 35.


9. מן הטעמים הנ"ל, העדפנו את גרסתו הראשונית והספונטאנית הנ"ל גם על פני עדויותיהם של הבן ואשתו- התובעת.

נזכיר, כי הודעתו הראשונית של הבן לחוקרת נמסרה כיממה לאחר שמנסור "נתפס" בנהיגה ולאחר שמסר הודעתו הנ"ל וניתן להתרשם, כי הבן "התכונן" לקראת חקירתו במל"ל. כך, למשל, התנדב הבן לומר שאביו איננו נוהג ברכב כלל, הגם שהדברים נאמרו בתשובה לשאלה מי נוהג ברכב ולא – מי אינו נוהג בו.

יתירה מכך.

הבן הוסיף והסביר, כי אביו אינו נוהג כלל ברכב מאחר והוא חולה ולא יכול לנהוג בו.

למותר לציין, כי עדות זאת אינה מתיישבת עם העובדה, כי מנסור "נתפס" ככלות הכל כשהוא נוהג ברכב, חרף תחלואיו.

10. הוא הדין לגבי עדויותיהם המאוחרות של בני המשפחה לפיהן, רכב הגולף יצא מכלל שימוש, לא ניתן היה להשתמש בו בכל התקופה הרלבנטית ולכן אף הטסט שלו לא חודש.
האמנם?

לעניין זה נחזור ונזכיר, כי עת "נתפס" מנסור נוהג ברכב הסובארו בצהרי יום 14.7.04

הציג בפני החוקרת רשיון לרכב זה שתוקפו פג 3 - 4 חודשים קודם לכן , עובדה שאף היא כלל לא מנעה בעדו מלעשות שימוש ברכב, תוך הפרת החוק.

מנגד, דווקא רישיונו של רכב הגולף, כמו גם תעודת הביטוח שלו היו בתוקף באותה עת. אין ספק, כי משרד התחבורה לא היה מאשר חידוש תוקף רישיון רכב הגולף אלמלא נבדק ונמצא תקין וכשיר לתנועה בכביש.

הבן הפקיד רישיון הגולף במשרד התחבורה רק בחודש 12/04, בתקופה שאיננה רלבנטית להליך זה ומסתמא – לאחר שנדחתה תביעת הוריו לגמלה.

לכך נוסיף , כי מנסור והבן כלל לא מסרו בהודעותיהם לחוקרת, כי רכב הגולף "מושבת", הגם ששניהם נשאלו לגבי כלי רכב נוספים שבבעלות מי מבני המשפחה, באחזקתם ובשימושם ושניהם העידו, כי לבן רכב נוסף, הוא רכב הגולף (ראה הודעותיהם לחוקרת).

הגרסה ה"משופצת" הנ"ל נולדה אף היא לראשונה לאחר דחיית התביעה, במהלך עדותם בביה"ד.

בלחץ החקירה הנגדית, עת הוצג בפניו אישור משרד הרישוי בדבר הפקדת רישיון רכב זה רק ב 12/2004 התחמק הבן תחילה ממתן תשובה עניינית, בהעידו: "מה אכפת להם אם הוא היה בשימוש או לא?"

בהמשך נאלץ להודות, כי לאמתו של דבר "נכון שהפולקסוואגן מושבת מ 12/04. אני מאשר שלפני 12/2004 הרכב היה בשימוש" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 26,31).

ודוק, עדותו זאת לא מנעה בעדו מלחזור ולהעיד בחקירתו החוזרת (!) :

"אם אני נשאל ממתי הוא לא היה נוסע אני אומר ממזמן. כשקניתי אותו הוא נסע פחות מ – 6 חודשים".

(???)

הנה כי כן, כמספר הגרסאות – כך מספר הסתירות.

11. אין זאת אלא שהגרסה (האחת מיני רבות) בדבר השבתת רכב הגולף בחלקה הארי של העת הרלבנטית להליך זה, הועלתה לאחר שלא היה בידיהם למעשה כל הסבר ענייני, הגיוני ומשכנע לצורך שהיה לבן באחזקת שני כלי רכב בכל העת הרלבנטית להליך זה.


תשובותיהם לעניין זה היו מיתממות ואף מתחמקות.

כך השיב מנסור לחוקרת:

"אני לא אחראי על בחור מה שהוא רוצה זה לא מעניין אותי" (עמ' 1 להודעה , נ/4, שורות 19 – 20).

כך גם בחקירתו הנגדית בביה"ד:

"אני לא אחראי על הבן מאז שהוא בן 18. אני לא יודע...אני לא שואל..." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20 – 21).

ברוח דברים אלה העידה גם התובעת, כי ככלל "אני לא יכולה להיות אחראית למה שהוא עושה...".

הבן עצמו, שנשאל כאמור אף הוא לגבי הצורך בשני כלי רכב, השיב בזו הלשון:

"כי כך אני רוצה. אני קונה בכסף שלי מכוניות " (עמ' 5 שורות 15 – 16).

בהמשך, עת נשאל שוב מדוע קנה את הרכב השני עת היה ברשותו כבר רכב, מה גם שלדבריו רכש את השניים בהפרש של כחודש בלבד, השיב: "בשביל החלקים" (עמ' 5 שורה 22) ומיד לאחר מכן:

"קניתי אותו כך בכיף בשביל להסתכל עליו ... אני חוזר ואומר שקניתי אותו בשביל להסתכל עליו...רק בשביל להסתכל עליו....".

12. מכל הטעמים כמפורט לעיל, גרסאותיהם המאוחרות של השלושה, על הסתירות שהתגלו בהן, כמו גם התחמקויותיהם ממענה ענייני – אינן מהימנות עלינו כלל.

נותרה אם כן הודעת מנסור בפני החוקרת, אותה אנו מעדיפים כמו גם את עדות החוקרת באשר לדרך גביית ההודעה ונסיבותיה וכי זו משקפת אכן את דברי מנסור בפניה. עדותה לעניין זה הגיונית , אמינה ומתיישבת עם תוכן ההודעה.
וכי מה לה לחוקרת לרשום בהודעה מהגיגי ליבה, דברים שלא נאמרו לה כביכול ע"י הנחקר, מה גם שהטענה בדבר רישום דברים שכביכול לא נאמרו על ידו, הועלתה אך ורק לגבי תשובתו לשאלה האחת בדבר השימוש ברכב, היא השאלה הקריטית למושא הליך זה.

סבורים אנו כי הדברים מדברים בעד עצמם.

13. מהודעת מנסור בפני החוקרת עולה, כי לפחות לצורך בו הודה (נהיגה לבדיקות אצל הרופא, שלו ושל התובעת) – עשה מנסור שימוש "חופשי" ברכב.

כך עולה מגרסתו, כי ביום 14.7.04 , למשל, משהתעורר בבוקר ולא מצא את הבן בבית, נטל את הרכב ונהג בו למרפאה (כך עפ"י הטענה).

דברים אלה אף הם אינם מתיישבים עם עדותו הנוספת של הבן, כי מפתחות הרכב היו תמיד עמו וכי לא קיימים מפתחות רזרביים.

הנה, בבוקר 14.7.04, משנזקק מנסור לרכב (כך לשיטתו) והבן לא נמצא בבית, הרכב – שחנה כרגיל בחניית הבית, נמצא זמין לשימושו של מנסור. מפתחות הרכב היו בבית והוא הדין באשר למסמכי הרכב , שהיו עמו עת "נתפס" ע"י החוקרת והוא אף הציגם בפניה, לדרישתה.

למותר לציין, כי הדברים אינם מתיישבים (בלשון המעטה) גם עם עדותו הנוספת של הבן בביה"ד , כי אף אחד "לא נוגע" בשני כלי הרכב, זולתו (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 22 - 24).

במאמר מוסגר נציין, כי עדות זאת עומדת בסתירה לגרסת הבן בפני החוקרת (אחת מגרסאותיו), כי בסובארו נהג גם אחיו.

מנגד, יש בדברים כדי להעיד על כך, כי הרכב – על מפתחותיו ומסמכיו - אכן היה זמין לשימושו של מנסור , בכל עת , אף כאשר בנו – הבעלים של הרכב – לא נמצא במקום וכי הלכה למעשה, מנסור נהג ברכב מנהג בעלים.

14. זאת ועוד. בהודעתו בפני חוקרת המל"ל, שנגבתה עובר למועד בו נצפה מנסור נוהג ברכב ומחנה אותו בפתח ביתו, לא הבהיר מנסור כלל ועיקר כי מדובר בשימוש חד פעמי , בבחינת "נסיעת חירום", לאחר שנותר, באופן פתאומי, ללא
תרופות, כפי שהדברים הוצגו לאחר מכן.

מנסור אף לא מסר כלל לחוקרת, כי יצא לרכוש תרופות וגם לא הציג בפני החוקרת את התרופות אשר לצורך רכישתן הדחופה - עשה שימוש "חד פעמי" ברכב (כך עפ"י הטענה). ככלות הכל, התרופות היו אמורות להימצא ברכב , עם שובו לביתו, שאז נתקל בחוקרת ומסר הודעתו.

התוויות המעידות על רכישת התרופות הוצגו רק עובר לדיון בביה"ד , לאחר שלילת הזכאות – ואין הן מעידות על שעת רכישתן בכלל או כי נרכשו בבוקר 14.7.04, עד השעה 12:00, עת שב בנהיגה לביתו, בפרט.

אמת, מנסור מסר לחוקרת, כי שב מביקור אצל הרופא, אולם מהודעתו עולה, כי מדובר בביקור מתוכנן וכדבריו, באותו יום היה לו "תור אצל הרופא האשם בקופ"ח" ומשקם בבוקר ולא מצא את בנו נאסר, "אז לקחתי הרכב".

נוסיף ונציין, כי לא זו בלבד שלא הובאו תימוכין לגרסה בדבר "תור שהיה קבוע" למנסור אצל הרופא , אלא שלא הוגש אף רישום רפואי המתעד ביקור של התובע אצל רופאו בתאריך הנ"ל וממילא אף לא צורף רישום המעיד על כך , כי המרשם לתרופות ניתן לו ע"י הרופא במועד הנ"ל.

15. לא נעלמו מאתנו סיכומי המחלה משני אשפוזים בביה"ח נהריה, אשר צורפו ע"י מנסור לתצהירו.

האישור האחד הוא מחודש 8/03 ולפיו עבר צינטור בחודש זה.

הסיכום הנוסף מתייחס לאשפוז מחודש 11/04 , לפיו התקבל מנסור "עקב כאבים בחזה ואירוע עלפון בביתו".

בשים לב לכך, כי מכתב הדחייה הוא מחודש 7/04 , הרי האשפוז האחרון מ - 11/04 כלל אינו רלבנטי לענייננו.

מכל מקום, באף אחד מן המסמכים הללו לא מצוינת מגבלה כלשהי ממנה סובל מנסור לגבי הליכה ברגל .

גם לגבי אשתו, התובעת, לא צורף תיעוד רפואי כלשהו לגבי מצבה וממילא לא הובאו בפנינו תימוכין לטענה, כי זו האחרונה נזקקה לטיפול רפואי בתקופה הרלבנטית בכלל וכי נבצר ממנה ללכת ברגל לרופא- בפרט.

16. בטרם סיום נציין, כי לא נעלמה מאתנו עדות התובעת בביה"ד, כי אין תחבורה בתוך הכפר, אולם אין בכך כדי להועיל לתובעת באין הוכחה , כאמור, למגבלה רפואית המונעת בעדה ו/או בעד מנסור להגיע לבית המרקחת בהליכה.

לסיכום , בשים לב לכל האמור לעיל במצטבר שוכנענו, כי מנסור עשה שימוש קבוע ברכב הסובארו ונהג בו מנהג בעלים, אך זאת החל מחודש 8/03 בלבד ולא קודם לכן.

המל"ל לא הוכיח, כי מנסור עשה שימוש ברכב החל ממועד רכישתו ע"י הבן, בחודש 2/2002.

לעניין זה לא הובאו כל ראיות ואין די בהשערות המל"ל או בהנחותיו.

יש להבחין בין השערות והנחות אשר ייתכן והן הגיוניות ואף ייתכן כי הן משקפות את המצב כפי שהיה לאשורו, לבין השאלה מה הוכח בפני ביה"ד במסגרת חומר ראיות שאינו בגדר השערות או הנחות בעלמא.

ביה"ד נותן הכרעתו על בסיס חומר ראיות ולא על בסיס השערות בלבד.

על פי הראיות שהובאו בפנינו עולה, כי מנסור "נתפס" כשהוא נוהג ברכב בחודש 7/2004 ובמסגרת חקירתו ע"י חוקרת המל"ל הודה, כי עשה ברכב שימוש לרגל מצבו, מאז שעבר צינטור.

עפ"י התיעוד הרפואי – מנסור עבר את הצנטור בחודש 8/2003.

משכך אנו קובעים , כי בדין שלל המל"ל את הגמלה החל מחודש 8/2003.

באשר לתקופה הקודמת, מ 2/2002 ועד סוף 7/2003 ועד בכלל (להלן: "התקופה הקודמת") , המל"ל לא הוכיח, כי מנסור עשה שימוש ברכב בפרק זמן זה , הגם שעדויות מנסור, התובעת והבן באשר לצורך של הבן להחזיק שני כלי רכב - היו תמוהות וייתכן, כי יש בהן אכן כדי להוות בסיס להשערות ולהנחות בדבר שימוש שעשה מנסור ברכב גם בפרק הזמן הנ"ל. כאמור, בכך – לא די כדי לבסס החלטה פוזיטיבית בדבר עשיית שימוש ברכב , החלטה אשר יש בה כדי לשלול הזכאות לגמלה.

לפיכך, התביעה מתקבלת ככל שהיא מתייחסת לתקופה הקודמת.

17. אשר על כן , התוצאה היא כמפורט בסעיף 16 דלעיל.


18. בשים לב לתוצאת פסה"ד, לפיה התקבלה התביעה בחלקה בלבד (לתקופה מ 2/2002 ועד 7/2003 ועד בכלל) ונדחתה בהתייחס לכל התקופה מ 8/2003 ועד 7/2004 ועד בכלל, אין חיוב בהוצאות . לעניין זה הבאנו בחשבון גם את התרשמותנו השלילית מעדויות התובעת, מנסור ובנם ושלל גרסאותיהם , הכל כמפורט לעיל בפס"ד זה.
כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו.

19. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון