הפרת הסכם אופציות


1. התובע עתר במסגרת התביעה שבפנינו לתשלום פיצוי כספי בגין הפרת הסכם אופציות בו התחייבה הנתבעת 1 להקצות לתובע מניות במקרה של מכירת שליטה בה, פיצוי בגין הפרת התחייבות למנות את התובע כמנכ"ל הנתבעת

2 ושלילת זכותו לקבלת 15% ממניותיה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב, פיצוי עבור ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, תשלום פדיון יתרת ימי חופשה והפרשי שכר עבודה.

2.הנתבעת 1 (להלן: "רב בריח" או "החברה") הינה חברה העוסקת בין היתר בייצור ושיווק דלתות.

3. הנתבעת 2 (להלן:"מוצרי בטחון ת"א" או "חברת הבת") הינה חברה בבעלות הנתבעת 1, אשר הוקמה בחודש אפריל 2001.

4. התובע עבד ברב בריח משנת 86' ועד למועד פיטוריו ביום 31.3.02, בשורת תפקידים בתחום השיווק והמכירות, עד הגיעו לדרגת סמנכ"ל ברב בריח.

5. בחודש ספטמבר 2000 נחתם בין התובע לבין רב בריח הסכם המעניק אופציה לתובע לרכוש כמות כוללת של עד 75,000 מניות רב בריח, בחלקים שווים במשך חמש שנים (ר' נספח ב' לכתב ההגנה, להלן:"הסכם האופציות").

6. בחודש נובמבר 2000 אושרה על ידי רב בריח תוכנית להענקת אופציות לרכישת מניותיה לעובדים בכירים בחברה ובחברות בנות שלה (ר' נספח א' לכתב ההגנה, להלן:"תוכנית האופציות").

7. בחודש אפריל 2001 הועברה השליטה ברב בריח (העברת שליטה משפחתית) ממר אברהם בחרי, לאחיו, מר אורי בחרי.

8. במהלך שנת 2001 נערך רה-ארגון בערוצי השיווק של רב-בריח, במסגרתו הוחלט על ביצוע חלק מפעילות ההפצה והמכירות של מוצריה באמצעות חברות בת.

9. לטענת התובע, על רב בריח לפצותו על הנזקים שנגרמו לו עקב סיכול יכולתו לממש את האופציה לרכישת מניות החברה במועד מכירת השליטה בה, בחודש אפריל 2001. לטענתו, החברה לא הותירה בידיו העתק מכתב האופציות, מתכנית האופציות או מהסכם האופציות, על אף בקשותיו החוזרות והנשנות ממר אריה אבני, מנכ"ל החברה דאז, לקבל עותק מכתב האופציה לצורך מימושה סמוך למכירת השליטה בחברה ואף לאחריה. בכך סיכלה החברה את מימוש האופציה על ידי התובע במועד זה והפרה התחייבותה כלפיו.

עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת התחייבותה של רב בריח למינויו למנכ"ל חברת הבת וכן לקבלת 15% ממניותיה.

התובע סומך טיעוניו באשר לקיומה של ההתחייבות על טיוטות והעתקים לא חתומים של הסכמים בינו לבין הנתבעות באשר ליחסים בין הצדדים (ר' נספחים יב', יג', יד' לכתב התביעה), ועל העתק לא חתום של הסכם בינו לבין בעל השליטה בנתבעות, מר אורי בחרי ומנכ"ל רב בריח דאז, מר אריה אבני, בו התחייבו להעניק לו הלוואה אישית בסך 100,000 ש"ח לצורך ביצוע השקעתו במניות חברת הבת (נספח טו לכתב התביעה).

התובע טוען כי ביום 17.5.01, עת הגיע למשרדי החברה כדי לחתום על הנוסח הסופי של ההסכמים, הודיע לו מר אורי
בחרי כי החתימה על ההסכמים מעוכבת טכנית בשל עומס על מערך הנהלת החשבונות של החברה, אך הדגיש בפניו כי ההסכמות שהושגו עמו ביחס לחברת הבת ועבודתו בה שרירות וקיימות.

התובע הסתמך, לטענתו, על התחייבויות הנתבעות והשקיע שעות עבודה רבות ומאמצים רבים כדי להפעיל בהצלחה את מערך ההפצה של חברת הבת, תוך שהנהלת רב בריח הבטיחה לו מדי פעם כי בקרוב יושלמו הפעולות לצורך תחילת פעילותה של חברת הבת והעסקתו בה כמנכ"ל.

התובע טוען כי נוצל על ידי הנתבעות לצורך הקמת מערך ההפצה החדש, אשר לאחר השלמת הקמתו פוטר, וכי הדחיות החוזרות והנשנות בחתימה הפורמלית על ההסכמים נועדו כדי לנשלו מזכויותיו בחברת הבת והעברתן לאחרים.

לחילופין, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, בשל הצגת מצגי השווא באשר להעסקתו בחברת הבת ובשל התחייבויות הנתבעות בעניין זה אותן הפרו בחוסר תום לב.

התובע טוען כי החברה פיטרה אותו שלא כדין ובחוסר תום לב וזאת כדי להשתחרר מהתחייבויותיה כלפיו ביחס לחברת הבת, וכדי להימנע ממימוש האופציה שניתנה לו לרכוש את מניותיה, כל זאת לאחר שמשכה אותו במצגי שווא כדי שישקיע כל מרצו בהקמת מערך ההפצה החדש.

כן טוען התובע כי עם סיום העסקתו שולם לו פדיון חופשה חלקי בלבד ומשכך זכאי הוא לפדיון עבור יתרת ימי החופשה שעמדו לזכותו.

בנוסף טוען התובע כי הוא זכאי להשבת 1,925 ש"ח אשר נוכו משכרו בגין יומיים היעדרות כביכול מהעבודה, בעוד בפועל התייצב לעבודה בימים אלו, וכן להחזר של 700 ש"ח שנוכו משכרו בגין נזקי פגיעה ברכב החברה אשר היה בשימושו.

10. לטענת הנתבעות, רב בריח לא מנעה מהתובע לממש את האופציות שהוענקו לו. לטענתן, התובע כלל לא ביקש לממש האופציות במהלך תקופת עבודתו. לא זו אף זו, בעוד שעל פי הסכם האופציות היה זכאי התובע לממשן רק בהיותו עובד החברה, הוצע לו לעשות זאת גם לאחר סיום יחסי העבודה, הצעה אשר התובע לא נענה לה.

בנוסף טוענות הנתבעות, כי בידי התובע לא היתה כל זכות להתמנות כמנכ"ל חברת הבת וכי לא היתה כל התחייבות של הנתבעות בעניין זה שהופרה. לטענתן, המשא ומתן שהתנהל עם התובע בעניין זה לא הושלם מעולם ולא הושגה כל הסכמה שהיא בין הצדדים. משכך, התובע אף אינו זכאי לקבלת 15% ממניות חברת הבת.

לטענת הנתבעות, לא הן שפעלו בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן באשר להעסקת התובע בחברת הבת, אלא דווקא התובע הוא שעיכב את המו"מ שנוהל בין הצדדים, בנסיון להשיג תנאים משופרים ובשל אי רצונו לתלות את הכנסתו בביצועיה העסקיים של חברת הבת.

לתובע אף הוצע לקבל הלוואה אישית לצורך ביצוע השקעתו במניות חברת הבת, אולם התובע לא נענה אף להצעה זו (ר' טיוטת הסכם ההלוואה – נספח טו' לכתב התביעה).

עוד טענו הנתבעות, כי פיטוריו של התובע נבעו מתפקודו הלקוי לקראת סיום העסקתו ורק לאחר שניתנו לו כמה וכמה הזדמנויות לשפר את פעילותו. פיטוריו לא נעשו בחוסר תום לב ומשיקולים זרים ולא הופרה כל התחייבות שהיא כלפיו. כמו כן, לתובע ניתנה הודעה מוקדמת מעבר לנדרש על פי דין וכן הועבר אליו לבקשתו הטלפון הנייד של החברה, אשר היה בשימושו.

עוד נטען, כי רב בריח שילמה לתובע את מלוא הסכומים שהגיעו לו עם סיום העסקתו ובכללם, את התמורה המלאה בגין שעות החופשה שהגיעו לו, על פי הדין ונוהלי צבירת החופשה ברב בריח.

בנוסף טוענות הנתבעות, כי רב בריח ניכתה משכרו של התובע שכר בגין שני ימי עבודה אשר התובע לא עבד בהם. כן ניכתה משכרו דמי נזק בגין פגיעה שנגרמה לרכב אשר היה בשימושו של התובע, בהתאם למדיניות החברה.

עוד נטען כי לאחר קבלת מכתב ב"כ התובע מיום 10.4.02, הופנה התובע על ידי מנכ"ל רב בריח אל מנהל משאבי אנוש של החברה כדי לברר לגופן את טענותיו של התובע אולם לא נעשתה כל פניה כזו מצד התובע.

11. מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית וכן תצהירו של מר צבי קורן, אשר עבד ברב בריח מחודש 01/00 ועד סוף שנת 2002. מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר אורי בחרי, מנכ"ל רב בריח.

12. נדון להלן ברכיבי התביעה אחד לאחד. נקדים ונציין כי לא מצאנו שיש מקום להיענות לבקשת רב בריח למחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2 על הסף, וזאת מן הטעם שחלק מרכיבי התביעה נוגעים אף לה. למען הסר ספק, ככל שרכיב תביעה מסויים מתייחס לחברת רב בריח בלבד, יצויין הדבר במפורש.


הסכם האופציות

13. התובע טוען כי נגרם לו נזק בגין סיכול יכולתו לממש את האופציה לרכישת מניות רב בריח במועד מכירת השליטה בחברה, וזאת בשל פעולות רב בריח.

לאחר ששמענו והתרשמנו מעדויות הצדדים ובשים לב לחומר הראיות שהובא, לא שוכנענו כי טענה זו הוכחה.

כעולה מעדויות הצדדים, התובע כלל לא ביקש לממש את האופציה שניתנה לו לרכישת מניות רב בריח במהלך תקופת עבודתו, על אף שידע על עסקת העברת השליטה בחברה (סעיף 17 לתצהיר התובע, עדות מר בחרי, עמ' 29, ש' 1-5).

כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא מימש את האופציה השיב כי הדבר נבע מכך שכתב האופציות לא היה בידיו (ר' עדותו, עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 1-10). ואולם, בהמשך עדותו הודה התובע כי גם לאחר קבלת כתב האופציות לידיו, לא ביקש לממשן בשל יחסי האמון בינו לבין החברה ובשל כניסתם למו"מ בעניין חברת הבת(עמ' 13, ש' 23-26).

אף אם סמך התובע, כדבריו, על יחסי האמון ששררו בין הצדדים, הרי שלאחר עזיבתו של מר אבני, המנכ"ל הקודם, ולאחר קבלת מכתביו של מר אורי בחרי באשר לאי שביעות רצונו מתפקודו של התובע, סביר כי היה פונה לחברה בעניין האופציות. אולם אף במועד זה לא פנה התובע בבקשה לקבלת המניות שהובטחו לו, לטענתו(עמ' 13, ש' 28-31).

לא זו אף זו, מעדותו של התובע עולה כי הוא כלל לא שילם את דמי המימוש הנדרשים על פי הסכם האופציה (עמ' 14, ש' 1-9), אשר מהווים תנאי ראשוני לקבלת המניות.

זאת ועוד, כאשר פנה התובע לרב בריח בנושא מימוש האופציות לאחר פיטוריו, הוצע לו לממש את האופציה (ר' מכתבי רב בריח – נספחים ו' וח' לכתב התביעה), אולם התובע לא עשה דבר כדי לממש הצעה זו.

מן האמור עולה כי התובע כלל לא ביקש במהלך תקופת עבודתו לממש את האופציה, על אף שידע על העברת השליטה במועד ואף לאחר סיום העסקתו, לא נענה להצעת החברה למימוש האופציה.

משכך, לא בוססה טענתו באשר לסיכול יכולתו לממשה.

14. מעבר לאמור, על פי לשונם הברורה של הסכם האופציה עליו חתם התובע ותוכנית האופציות זכאותו של התובע למימוש האופציה לרכישת המניות פקעה עם סיום העסקתו, ביום 31.3.02:

על פי סעיף 5.ג. לתוכנית האופציות ולפי סעיף 2 להסכם האופציה, מימושן של האופציות למניות החברה מותנה בהיות מקבל האופציות, עובד של החברה או חברת בת שלה, בעת המימוש.

כמו כן, בתוכנית האופציות נקבע בבירור כי מנהל אשר לא מימש את האופציות להן היה זכאי עד למועד בו חדל להיות עובד החברה – לא יהיה זכאי לממשן לאחר תום תקופת עבודתו, אלא אם החליט הדירקטוריון אחרת (סעיפים 5.ג ו- 5.ד לתוכנית האופציות).

בעניננו, התובע לא מימש ואף לא ביקש לממש את האופציות להן היה זכאי בתקופה בה היה עובד החברה, ולפיכך, על פי לשון מסמכי האופציה – אין הוא זכאי עוד למימושן.

15. על אף האמור במסמכי האופציה, סומך התובע זכאותו לפיצוי גם על הבטחה לכאורה של המנכ"ל הקודם, מר אריה אבני, לפיה בחתימתו על הסכם האופציה מוענקות לו 0.75% ממניות החברה מבלי שנדרשת ממנו כל פעולה נוספת, וכי במקרה של מכירת השליטה בחברה מתחייבת החברה לגרום לרכישת המניות שהוקצו לו על ידי רוכש השליטה (סעיפים 12-13 לתצהירו, עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 13-16).

לטענתו, טרם חתימתו על הסכם האופציה, קרא את האמור בו במשך דקות ספורות בלבד כך שלא התאפשר לו להבין את כל תנאי ההסכם, ולכן הסתמך על דברי מר אבני (סעיף 15 לתצהירו).


כשנשאל התובע על ידי בית הדין אם הוא נסמך בתביעתו על הבטחת מר אבני בלבד ולא על האמור בכתב האופציות השיב התובע כי הוא מסתמך "על שניהם יחד וזה לא סותר"(עמ' 14, ש' 25).

ואולם, אין חולק כי האמור במסמכי האופציה אינו מתיישב עם ההבטחה לכאורה שניתנה לתובע, לטענתו.

התובע טוען, אם כן, לקיומה של הבטחה בעל פה הסותרת מסמך בכתב עליו חתם. נראה זה אך סביר כי לשם הוכחת קיומה של ההבטחה ותוכנה היה על התובע להזמין לעדות את נותן ההבטחה הנטענת, מר אבני, אלא שהתובע לא עשה כן.


התובע בחר להזמין לעדות בעניין זה עובד אחר של הנתבעת, מר צבי קורן, שהגיש גם הוא תביעה כנגד רב בריח. מר קורן טען בתצהירו כי בדומה לתובע, אף לו נתן מר אבני התחייבות לקבלת מניות של החברה ואף לו לא ניתנה השהות לקרוא את הסכם האופציות לפני שחתם עליו (ר' סעיפים 7-12 לתצהירו).

ואולם, בחקירתו הנגדית התברר כי אף אם נסיבות חתימתו על הסכם האופציות היו דומות לנסיבות חתימת התובע על ההסכם, אין הוא יכול להעיד ממקור ראשון באשר למהות ותוכן ההבטחה שניתנה לתובע, משלא נכח בפגישה שנערכה בין השניים (עמ' 22, ש' 33- עמ' 23, ש' 2). לפיכך, אין בעדותו של מר קורן כדי לבסס את קיומה של ההבטחה הנטענת, או את תוכנה.

משהתובע לא הביא כל ראיה ממשית חיצונית לקיומה של הבטחה זו ומשלא הזמין את נותן ההבטחה הנטענת, מר אבני, למתן עדות לגביה, לא שוכנענו בקיומה של הבטחה זו.

16. זאת ועוד, העובדה שהתובע לא פנה אל החברה לאחר עזיבתו של מר אבני, בכדי לעגן בכתב את ההבטחה לכאורה אשר ניתנה לו, ואף לא פנה לאחר קבלת מכתבי ההתראה לגבי תפקודו, בבקשה לקבל את המניות אשר לכאורה הובטחו לו, פועלת אף היא כנגד קבלת גירסתו באשר להבטחה שנתנה לו בעל פה, ושאינה מתיישבת עם המסמכים בכתב עליהם חתם.

17. בנוסף, התובע מבסס זכותו לקבלת תמורת המניות שהובטחה לו, במסגרת אירוע של מכירת שליטה בחברה, על סעיף 8 להסכם האופציות (סעיף 14 לתצהירו).

אלא שסעיף 8 מדבר על מקרה בו בעל השליטה בחברה מציע את מניותיו, או חלקן, לצד שלישי, שאינו בבעלות או בשליטת בעל השליטה. בעניינו, אין מדובר במקרה רגיל של מכירת שליטה לצד שלישי, כי אם בהעברת שליטה משפחתית בין האחים למשפחת בחרי, ולכן ספק אם יש בהעברת השליטה המשפחתית כדי להחיל בענייננו את הוראות סעיף 8 להסכם.

ואולם, אפילו יש להחיל בענייננו את הוראות סעיף 8 להסכם, הרי שסעיף זה לא הטיל כל מחוייבות על בעל השליטה לרכישת מניותיו של בעל האופציה אלא רק מחוייבות להציען לקונה באותו יחס, באותו מחיר ובאותם תנאים, כמו מניותיו של בעל השליטה, כאשר בעל האופציה התחייב מצידו למכור את מניותיו באותו מחיר ובאותם תנאים.

לדברי מר בחרי, לרוכש בענייננו נמסרה הודעה על זכותו לרכוש את האופציות שהיו בידי בעלי האופציות, אך הוא לא מימש זכות זו (סעיף 4(יד) לתצהירו). בכך, למעשה, פעלה החברה כנדרש ממנה על פי ההסכם.

כמו כן, יש להדגיש כי סעיף 8 להסכם עוסק ברכישת מניותיו של העובד ולא ברכישת האופציות, כאשר בענייננו, אין חולק כי במועד העברת השליטה לא היה התובע בעלים של מניות, שכן כלל לא נתן הוראת מימוש לגבי המניות אותן זכאי היה לממש באותו מועד על פי ההסכם.

18. על פי עדותו של מר בחרי, רב בריח פעלה כפי שנדרש ממנה בכדי לאפשר לעובדים לממש את "המנה הראשונה" של תוכנית האופציות. לטענתו, בעלי השליטה כינסו את העובדים בעלי האופציות, והתובע בכללם, ומסרו להם את כל הפרטים לגבי העסקה, ואולם, אף לא אחד מהעובדים ביקש לממש את האופציות במועד זה(עמ' 29, ש' 1-5).

עוד העיד מר בחרי כי בעת ביצוע העברת השליטה, נמסר לעובדים והתובע בכללם, כל המידע לגבי מצב החברה, וכדבריו "ציינו בפני העובדים שההון העצמי של החברה היה שלילי בגלל חוב הלוואות מבעליה.לא הסתרנו שום דבר"(עמ' 27, ש' 10-11).

בעדותו הדגיש מר בחרי כי אף אחד מהמנויים בתוכנית האופציות, והתובע בכללם, לא ניצל את זכותו למימוש(סעיף 4.יג לתצהירו, עמ' 29, ש' 7-8).

כשנשאל מר בחרי על עניין זה בחקירתו הנגדית, טען כי הסיבה לכך נעוצה היתה במצבה הכלכלי של החברה וכדבריו:

" אני מבטיח לך שאם החברה היתה עושה ביצועים טובים העובדים היו מממשים. זה קרה פעם ברב בריח בשנות ה- 90 שעובדים ממשו אופציות ויצאו מורווחים מאוד. הביצועים של החברה היו אז טובים.
... הביצועים של החברה היו כ"כ גרועים שאף עובד לא חשב להמר על מניות רב בריח.
... בשנת 2000 היו 45 מליון הפסדים וצמצמנו ל- 12 מליון ב- 2001"(עמ' 29, ש' 11-28).

מבלי להיכנס לשאלת הפסדיה של רב בריח בשנה הנדונה, סבורים אנו כי העובדה שהתובע (וככל הנראה אף יתר עובדי החברה אשר זכאים היו לאופציות) ידע על העברת השליטה ובכל זאת לא פנה בבקשה לממש את האופציות, כפי שלא פנו אף יתר עובדי החברה, מתיישבת עם הסבריה של הנתבעת לפיהם מימוש האופציות לא היה כדאי בשל מצב החברה, אשר הונה העצמי היה שלילי.


שוכנענו איפוא כי אי מימוש האופציות לא נבע מהסתרת מידע כלשהו על ידי החברה, כי אם מבחירתו של התובע שלא לממש האופציות במועד העברת השליטה, ככל הנראה , בשל מצב החברה במועד זה.

משכך, לא מצאנו כי רב בריח הפרה התחייבות כלשהיא כלפי התובע בעניין זה.

19. לא זו אף זו, אפילו במעמד העברת השליטה בחברה לא עלה בידיו של התובע לממש את האופציות מסיבות אחרות מהמתוארות לעיל, הרי עם פנייתו הראשונה בחודש אפריל 2002 בנושא זה, אפשרה לו החברה לממשן, על אף פקיעתה של זכותו זו, אך התובע לא עשה דבר בכדי לממשן.

20. לאור כל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי רב בריח פעלה מעבר למתבקש על פי מסמכי האופציה ולא סיכלה את יכולתו של התובע לממש את האופציה. מחומר הראיות שוכנענו כי התובע הוא שבחר, משיקוליו הוא, שלא לממשה במועד העברת השליטה ואף לא לאחריו.

אשר על כן, אין התובע זכאי לכל פיצוי בגין אי מימוש האופציה ודין תביעתו בגין רכיב זה – להידחות.

הפרת התחייבויות הנתבעות וניהול מו"מ בחוסר תום לב

21. טוען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת התחייבותה של רב בריח למינויו למנכ"ל חברת הבת וכן לקבלת 15% ממניותיה.

לטענתו, הועלו על הכתב הסכמים להסדרת יחסי הצדדים בכל הנוגע לחברת הבת, אשר העתקים שלהם אינם מצויים בידו, אך החברה עיכבה את החתימה עליהם בשל "עומס על הנהלת החשבונות של החברה". לטענתו, החברה ניצלה אותו לשם הקמת מערך ההפצה של חברת הבת, כשהיא מבטיחה לו כי כל ההסכמות בעניין חברת הבת ועבודתו בה שרירות וקיימות על אף העיכוב הטכני בחתימתן, ופיטרה אותו עם סיום ההקמה כדי לנשלו מזכויותיו בחברת הבת והעברתן לאחרים.


הנתבעות טוענות כי המשא ומתן בעניין חברת הבת לא הושלם מעולם ולא הושגה כל הסכמה שהיא בין הצדדים. לטענתן, התובע הוא שעיכב את המו"מ שנוהל בין הצדדים, בנסיון להשיג תנאים משופרים ובשל אי רצונו לתלות את הכנסתו בביצועיה העסקיים של חברת הבת.

22. אין חולק כי לא נחתם כל הסכם בכתב בו התחייבה החברה למנות את התובע כמנכ"ל וכשותף בחברת הבת. התובע צירף לתביעתו טיוטות הסכמים אשר אינן מהוות נוסח סופי או מחייב של הסכמות הצדדים בעניין זה ואף אינן חתומות על ידי מי מהצדדים(ר' נספחים יב', יג', יד', טו' לכתב התביעה).

קיומן של הטיוטות מעיד על רצונם הראשוני של הצדדים להתקשר בהסכמים המסדירים את העסקת התובע בחברת הבת. נשאלת השאלה מדוע לא נחתמו ההסכמים בסופו של דבר.

בעוד התובע טוען כי הנתבעות הן שעיכבו את החתימה על ההסכם, טוענות לרב בריח כי דווקא התובע הוא שהיה הגורם לעיכוב.

23. לאור עדויות הצדדים וחומר הראיות שהובא בפנינו, הגענו למסקנה כי לרב בריח היה אינטרס מובהק בחתימה על ההסכמים האמורים.

מסקנה זו מתבקשת בראש ובראשונה, לאור הצעתם של מר אורי בחרי ומר אריק אבני לתת לתובע הלוואה אישית ללא הפרשי הצמדה וריבית, לצורך ביצוע השקעתו במניותיה של חברת הבת (נספח טו לכתב התביעה).

במסגרת הסכם ההלוואה ניתנה לתובע האפשרות להשיב את המניות אשר היו מוקצות לו על פי ההסכם למלווים, במקום להחזיר את ההלוואה, כך שעל פי טיוטת ההסכם לא הוטל על התובע כל סיכון בנטילת ההלוואה.

נראה כי פעולה זו של החברה נועדה לזרז את מהלך הקמת חברת הבת על ידי הפיכת העסקה לכדאית עבור התובע, אשר עם קבלת ההלוואה לא היה נדרש ממנו להוציא מכיסו את ההשקעה הנדרשת להפיכתו לשותף ולבעל מניות בחברת הבת.

24. לא זו אף זו, מעדויות הצדדים עולה כי רב בריח ייחסה חשיבות מירבית להצטרפותו של התובע למהלך הקמת חברות הבת וניהולן (ר' עדות מר בחרי, עמ' 31, ש' 19-20, 30-32).

התובע עצמו העיד כי להסכמתו להיכנס כשותף בחברת הבת היתה השפעה על יתר העובדים אשר עמם ביקשה החברה להתקשר בהסכמים דומים לגבי חברות הבת האחרות.


כשנשאל התובע במסגרת חקירתו הנגדית על הסכם ההלוואה ועל הרציונל העומד מאחוריו השיב כדלקמן:

"ש. היה עוד מישהו בחברה שנתנו לו כזה הסכם הלוואה בחברה?
ת. לא כמו שאני יודע.
ש. אורי שהיה קרוב אליך חש באי נכונות שלך להיכנס למחוייבות של שימת ערבויות, כניסה לסיכונים עד כדי כך שהוא היה מוכן באופן אישי להלוות לך כסף. זה דבר נדיר. מה פתאום שהוא ייתן לך הלוואה אישית?
ת. מכיוון שכמו שהוא אמר לי אז וגם אברהם בחרי אמר לי שאני הייתי סמן ימני. עד שאני לא הסכמתי להכנס להיות שותף בחברת בת ברמת גן רק אז הסכימו האחרים שהיו חלקם עובדים שלי להכנס שותפים בחברות הבת האחרות בפ"ת, ברחובות"(עמ' 16, ש' 11-20).

מכאן, שאף לשיטתו של התובע, לחברה היה אינטרס ברור בחתימה על ההסכמים עמו, שכן לחתימתו על ההסכמים היתה השפעה על התקדמות המהלך כולו. נתון זה יש בו כדי לסתור את הטענה כי החברה עיכבה ביוזמתה את החתימה על ההסכמים.

25. באשר לתובע, ברי כי מהלך זה של כניסה לשותפות בחברת הבת עשוי היה להשפיע על הכנסותיו, הן לחיוב, אך גם לשלילה.

נתון זה יש בו כדי לאשש את טענות החברה בדבר השתהותו שלו לחתום על ההסכמים.

איננו מקבלים את טענותיו של התובע לפיהן רק על סמך התחייבויות החברה לכאורה הסכים לעבור לתפקיד החדש, אשר כרוך היה בעבודה מאומצת וקשה יותר מעבודתו הקודמת. לטעמנו, גם ללא ההתחייבות למינויו כמנכ"ל ושותף בחברת הבת, היה מקום לצפות מהתובע, כעובד בכיר, המקבל משכורת גבוהה ונושא באחריות לפעולות הסניף של החברה, לעבוד במלוא מרצו לטובת הצלחתו של הסניף.

26. נתון נוסף המחליש את טענות התובע לפיהן הפרו הנתבעות התחייבותיהן כלפיו, הינה העובדה כי ההסכם בין רב בריח, חברת מוצרי בטחון, אילן בחרי והתובע (נספח יב לכתב התביעה), לפיו היו אמורים שלושת הצדדים להיות חברים בחברת הבת – כלל לא יצא לפועל.

מעדות התובע בפנינו עלה כי אילן בחרי סיים עבודתו בחברה עוד באוקטובר 2001, לא הוקצו לו מניות בחברת הבת והוא אף לא חתם על שטר החוב כפי שאמור היה לעשות ביחד עם התובע בהתאם לטיוטות ההסכמים (עמ' 10-11 לפרוטוקול). התובע לא ציין עובדה זו בתצהירו, על אף שיש לה משמעות רבה באשר להתחייבות לכאורה של הנתבעות. ברי כי ללא אילן בחרי לא יכול היה הסכם השותפות האמור לצאת לפועל, ונדרש ניסוחו של הסכם חדש בין התובע לבין החברות כדי להוציאה לפועל.

27. לאור כל האמור לעיל, משלא נחתם כל הסכם בכתב בעניין מינויו של התובע למנכ"ל ושותף בחברת הבת, משכל שהוצג בפנינו היו טיוטות ראשוניות של ההסכמות בין הצדדים, ומשהסכם השותפות בין החברות לבין אילן בחרי והתובע לא יצא לפועל, אנו קובעים כי אמנם החל משא ומתן בין הצדדים בעניין חברת הבת, אך משא ומתן זה לא הבשיל מעולם להסכם מחייב. משכך, הנתבעות לא הפרו כל התחייבות כלפי התובע באשר לחברת הבת, ואין הן חייבות בכל פיצוי על הפרת התחייבות, כנטען על ידי התובע.

28. זאת ועוד, שוכנענו כי לרב בריח היה אינטרס ממשי בחתימת ההסכמים עם התובע ומשכך, אין אנו מקבלים את טענת התובע לפיה רב בריח עיכבה את החתימה בכדי לנשלו מזכויותיו בחברת הבת. משכך, לא הוכח כי הנתבעות ניהלו עם התובע מו"מ בחוסר תום לב ולכן, התובע אינו זכאי לכל פיצוי על רכיב תביעה זה.

29. כמו כן, משטיוטת ההסכם המעניק לתובע 15% ממניות חברת הבת, לא התגבשה אף היא לכדי הסכם מחייב ומשלא הוכח כי הנתבעות פעלו באופן אשר שלל שלא כדין זכויותיו של התובע בעניין זה – אין התובע זכאי לכל פיצוי על שלילת זכותו לקבלת המניות.

האם פיטוריו של התובע היו פיטורים שלא כדין?

30. הכלל הבסיסי, בכל הנוגע לפיטורים במקום עבודה פרטי, הוא זכות המעביד – כחלק מהפררוגטיבה הניהולית שלו – לשכור ולפטר עובדים כרצונו, כפוף להגבלות הנקובות בחקיקה, בהסכם קיבוצי, או בהסכם אישי. בשנים האחרונות הושם דגש גובר והולך על חובות תום הלב – שהן חלק בלתי נפרד מכל חוזה עבודה – גם בעת בחינתה השיפוטית של פררוגטיבת הפיטורים (ר' מ' גולדברג, תום הלב במשפט העבודה, ספר בר-ניב 139; ראה דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

31. לטענת התובע, פיטוריו היו מהלך מתוכנן של החברה, שמטרתו להשתחרר מהתחייבויותיה כלפיו באשר לחברת
הבת ומניעת מימוש האופציה שניתנה לו.

לא שוכנענו בטענה זו.

כאמור, לא שוכנענו כי הנתבעות ניסו להשתחרר מהתחייבויותיהן או כי מנעו מהתובע את מימוש האופציה שהוענקה לו.

32. לטענת רב בריח, בחודשי עבודתו האחרונים של התובע תפקודו היה לקוי ופיטוריו נבעו עקב כשלונו בניהול סניף ת"א- רמת גן של החברה (סעיף 7ב לתצהיר מר בחרי).

אף מבלי להידרש לשאלה אם תחת ניהולו של התובע נגרמו לרב בריח הפסדים, כטענתה, אם לאו, כטענת התובע, סברנו כי אי שביעות הרצון מתפקודו של התובע הינה סיבה סבירה, ממין העניין, להחלטה על פיטוריו.

33. יש לציין כי ביום 31.7.01 הוציא מר בחרי לתובע מכתב בו ציין לשבח את פעילותו עד כה, אך התריע בפניו על בעיות בתפקודו בתקופה האחרונה והציע לו לקחת חופשה ללא תשלום או לשפר את פעילותו (נספח יט' לכתב התביעה).

התובע לא הגיב בכתב על מכתב זה אולם לטענתו, קיים עם מר בחרי שיחה בה הסביר לו כי "עייפותו" נובעת מעבודתו הקשה.

ביום 31.1.02 כתב מר בחרי מכתב נוסף לתובע (נספח כ' לכתב התביעה) בו התריע שוב על "עייפות וחוסר מרץ" והודיע לו כי התקבלה החלטה להוציאו לחל"ת לתקופה של מספר חודשים, או לסיים העסקתו.

ביום 7.2.02 הודע לתובע על סיום העסקתו ביום 31.3.01 (נספח יח' לכתב התביעה). כלומר, לתובע ניתנה הודעה מוקדמת של מעל לשבעה שבועות, מעבר לנדרש על פי החוק.

34. התובע טען לראשונה בסיכומיו כי היעדר סיבת הפיטורים במכתב הפיטורים ושלילת זכות השימוע מצדיקות, כשלעצמן, את הקביעה כי פיטוריו נעשו שלא כדין.

אלא שלנוכח מכתבי החברה שקדמו למכתב הפיטורים לא ניתן לומר כי סיבת הפיטורים לא נומקה. כמו כן, במתן ההתראות בכתב לתובע ובשיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר בחרי ניתנה לתובע ההזדמנות להשמיע עמדתו באשר לטיעונים שהועלו כנגדו, ואף באשר לכוונה לסיים העסקתו.

35. לאור האמור, לא שוכנענו כי התובע פוטר בחוסר תום לב או משיקולים זרים או כי נפל פגם מהותי בהליך פיטוריו.

לפיכך, אין התובע זכאי לכל פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

פדיון ימי חופשה

36. עם סיום עבודתו של התובע שולם לו פדיון חופשה בגין 136.6 שעות חופשה.

לטענת רב בריח, לתובע שולמה התמורה המלאה בגין שעות החופשה שהגיעו לו על פי הדין ועל פי נהלי צבירת החופשה בחברה.

לטענת התובע, במועד סיום עבודתו נצברו לזכותו 378.39 שעות חופשה, וזאת על פי סיכום מפורש עם מנכ"ל רב בריח, מר אורי בחרי, לפיו מכסת שעות החופשה השנתית שלו הינה 198 שעות, וכן על פי נתוני תלוש השכר האחרון שלו (נספח כ' לתצהיר התובע).

37. התובע הציג במהלך הדיון פנייה שלו אל מר אורי בחרי מיום 26.12.01, בה ביקש לגרור את יתרת החופשה שעמדה לזכותו מדצמבר 2001 לרבעון הבא בשנת 2002, וזאת משום שלא התאפשר לו לנצלה. אורי בחרי אישר בקשה זו בחתימתו (ר' מוצג נ/1).

הנתבעת לא סתרה קיומו של אישור זה.

38. כמו כן, מעיון בתלוש השכר של התובע לחודש מרץ 2002, עולה כי במועד סיום עבודתו של התובע עמדו לזכותו, כטענתו, 378.39 שעות חופשה.

39. הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר מתן החופשה, הוא על המעביד - "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר , פד"ע ג' 215, דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב' 584).


הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ומלבד טענתה הכללית לגבי נהלי צבירת חופשה בחברה, הסותרים את האמור בתלוש השכר, לא הביאה כל ראיה לקיום נהלים אלו או לתוכנם.

משכך יש להסתמך על הנתונים המופיעים בתלוש השכר האחרון של התובע. לאור נתונים אלו ולאור אישורו של מר בחרי לגרירת ימי החופשה של התובע לשנת 2002, הרי שאף אם נהלי צבירת החופשה בחברה קובעים אחרת, כטענת הנתבעת, זכאי התובע לפדיון יתרת שעות החופשה שעמדו לזכותו עם סיום העסקתו, על פי הנתונים המופיעים בתלוש השכר.

40. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה עבור 241.79 שעות שהן ההפרש בין השעות להן היה זכאי על פי התלוש ובין השעות אשר שולמו לו בפועל (136.6-378.39).

תעריף שעת חופשה על פי תלוש השכר האחרון של התובע הוא 128.73 ש"ח, ולפיכך, על רב בריח לשלם לתובע יתרת פדיון חופשה בסך 31,125.6 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.02 ועד למועד התשלום בפועל.

יוטעם כי תשלום בגין פדיון חופשה נחשב כ"זכות נלווית", שאינה שכר עבודה לצורך הטלת פיצויי הלנה.

(ע"ע 199/99 תורג'מן נ' חביב, פד"ע לה 405).

הפרשי שכר

41. כעולה מתלוש השכר האחרון של התובע, נוכו משכרו 1,925.37 ש"ח בגין 17.2 "שעות חוסר". לטענת התובע, בבירור שערך עם חשבות החברה, נמסר לו כי הניכוי התבצע בשל היעדרותו, כביכול, מהעבודה בימים 6.3.02 ו- 14.3.02.

לטענת התובע, בימים אלו התייצב לעבודה כרגיל.

42. הנטל להוכחת היעדרויותיו של התובע מהעבודה מוטל על המעביד. החברה לא הציגה דו"ח נוכחות של התובע לחודש מרץ 2002 ולפיכך, לא הוכח כי התובע נעדר בימים אלו או כי היתה סיבה אחרת להפחתת הסכום הנ"ל בגין "שעות חוסר".

לפיכך, על רב בריח להשיב לתובע את הסכום של 1,925.37 ש"ח שנוכה משכרו האחרון.

43. באשר לניכוי סך של 700 ש"ח משכרו האחרון של התובע בגין פגיעה שנגרמה לרכב החברה אשר היה בשימושו:

לטענת התובע, ניכוי זה מנוגד לנוהג ששרר שנים רבות בחברה לפיו לא נוכו נזקי פגיעה ברכב משכרו של העובד שהשתמש ברכב. כן ציין התובע כי הפגיעה ברכב נגרמה שלא באשמתו (ר' סעיפים 82-83 לתצהירו).

לטענת הנתבעות, הניכוי הנ"ל היה במסגרת מדיניות קבועה של החברה לגבי פגיעות בכלי רכב אשר היו בשימוש עובדיה.

44. סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 מתיר למעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב בו.

השאלה מהו הניכוי שמותר למעביד לנכות משכרו האחרון של העובד נדונה בפסיקה. בדב"ע נ"ד/101-3 יעקב עמנואל נ' סופר-סל בע"מ ואח', פד"ע כ"ח 241 נאמר:

"כוונת המילים יתרת חוב ולרבות מקדמות היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו..."

45. בעניינו, רב בריח לא הציגה כל ראיה חיצונית באשר לגובה הנזק שנגרם לרכב. לא הוכח איפוא כי הסכום שנוכה משכרו הוא בגובה הנזק הנטען שנגרם לרכב שהיה בשימוש התובע. כמו כן, לא הוצגה ראיה באשר למדיניות החברה הנטענת, לניכוי דמי תיקון בגין נזק שנגרם לרכב שבשימוש העובד משכרו, אפילו נגרם הנזק שלא באשמתו, כפי שטען התובע בענייננו.

לפיכך, קובעים אנו כי על רב בריח להשיב לתובע סכום זה שנוכה משכרו האחרון.

פיצויי הלנה


48. נוכח חילוקי הדעות, שהיה בהם ממש, לגבי ניכוי הסכומים משכרו של התובע, ראינו מקום להפחתת פיצויי ההלנה כך שיעמדו על הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

קיזוז

47. רב בריח העלתה בסיכומי הנתבעות בקשה לקיזוז סך של 31,000 ש"ח בגין תשלומי יתר ששילמה לתובע כהודעה מוקדמת ובגין העברת הטלפון הנייד של החברה לשימושו הפרטי של התובע.

טענת קיזוז יש להעלות עוד בכתב ההגנה. מי שמעלה טענת קיזוז חייב לטעון אותה ולפרטה והיא טעונה כמובן הוכחה בראיות, לרבות לגבי הסכום הנטען לקיזוז.

במקרה זה כאמור הועלתה טענת הקיזוז לראשונה בסיכומי הנתבעות, היא לא בוססה בראיות בהליך ומשכך – אין מקום לקבלה.

סוף דבר

48. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית במלואה.

49. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי בלבד.

בהתאם לכך, תשלם הנתבעת 1, רב בריח מוצרי ביטחון בע"מ, לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים כדלקמן:

א. סך של 31,125.6 ש"ח כפדיון חופשה.
ב. סך של 1,925.37 ש"ח שנוכה משכרו האחרון של התובע בשל "שעות חסר".
ג. סך של 700 ש"ח שנוכה משכרו האחרון של התובע בשל נזק שנגרם לרכבו.

סה"כ 33,751 ש"ח, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.02 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

יתר רכיבי התביעה כנגד הנתבעת 1 – נדחים.

50. נוכח התוצאה דלעיל – אין צו להוצאות למי מהצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת הסכם חתום

  2. הפרת הסכם הפצה

  3. הפרת הסכם כתוב

  4. הפרת הסכם מפיץ

  5. הפרת הסכם ניהול

  6. הפרת הסכם מעסיק

  7. הפרת הסכם מימון

  8. הפרת הסכם שירות

  9. הפרת הסכם העסקה

  10. הפרת הסכם מסגרת

  11. הפרת הסכם סולחה

  12. הפרת הסכם הרשאה

  13. הפרת הסכם השקעה

  14. הפרת הסכם ייעוץ

  15. הפרת הסכם מטפלת

  16. הפרת הסכם פאושלי

  17. הפרת הסכם ליסינג

  18. הפרת הסכם יסודית

  19. הפרת הסכם מכונות

  20. הפרת הסכם סודיות

  21. הפרת הסכם קיבוצי

  22. הפרת הסכם זיכיון

  23. הפרת הסכם פוליטי

  24. הפרת הסכם שירותים

  25. הפרת הסכם התקשרות

  26. הפרת הסכם אופציות

  27. הפרת הסכם עקרונות

  28. הפרת הסכם מייסדים

  29. הפרת הסכם זכיינות

  30. הפרת הסכם מקרקעין

  31. הפרת הסכם שלום בית

  32. עזיבת גננת הפרת הסכם

  33. הפרת הסכם סיום העסקה

  34. הפרת הסכם הובלה ימית

  35. הפרת הסכם בניה עצמית

  36. הפרת הסכם קניית דירה

  37. הפרת הסכם קואליציוני

  38. הפרת הסכם בהליך משפטי

  39. הפרת הסכם הסעת עובדים

  40. הפרת הסכם לרכישת דירה

  41. הפרת הסכם עבודות בניה

  42. הפרת הסכם בהעדר מימון

  43. הפרת הסכם הפסקת מימון

  44. הפרת הסכם פרויקט בניה

  45. הפרת הסכם טיפולי הפריה

  46. הפרת הסכם חלוקת רווחים

  47. הפרת הסכם שירותי בנייה

  48. הפרת הסכם הקמת מפעל בטון

  49. ביטול הוראת קבע הפרת הסכם

  50. הפרת הסכם אי רישום זכויות

  51. הפרת הסכם אספקת אריחי שיש

  52. הפרת הסכם רכישת מנוי עסקי

  53. הפרת הסכם ביצוע עבודה קבלנית

  54. הפרת הסכם ביצוע עבודות זיפות

  55. תביעה בגין הפרת הסכם פיתוח תוכנה

  56. הפרת הסכם העסקה טרם תחילת העבודה בפועל

  57. טענת הפרת הסכם תכנון ע"י פעולות לקידום התב"ע

  58. תנאי בהסכם כי פיגור של 3 חודשים במסירת הדירה לא ייחשב כהפרת הסכם

  59. תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ובזדון

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון