הפרת הסכם ליסינג



נושא הערעור וטענות בעלי הדין:

1. הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת חנה לפין-הראל) מיום 16/9/03 במסגרת ת"א 2857/00, שם נקבע כי על המערערת לשלם למשיב פיצוי בסך 79,365 ש”ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת בגין הפרת הסכם ליסינג שנכרת בין המערערת לבין המשיב.

2. טענת המערערת היא, כי לא היה מקום לפסוק כל פיצוי למשיב, מאחר שתביעתו הייתה להשבת כספים ששילם ביתר, ולא הוכח כי המשיב אכן ביצע תשלום יתר. כמו כן, לא היה מקום לטענת המערערת, לחייבה בפיצוי כלשהו אשר לא נתבע בכתב התביעה, במיוחד מאחר שהסכם הליסינג הופר ע"י המשיב.

טענת המשיב היא, כי יש להשאיר על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום, בהיותו מבוסס על קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. מסקנות בית משפט קמא מבוססות, אפוא, לטענתו, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

השאלה שבפנינו היא, אם הופר הסכם הליסינג ע"י המערערת, אם הפרה זו מזכה בפיצוי כלשהו, ואם כן, מה שיעורו, ואם מוסמך היה בית המשפט להיעתר לתביעת הפיצוי, לאור הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה.

הרקע:
3. בין המערערת למשיב, נכרת הסכם ליסינג ביום 4/12/94 בקשר למכונית מסוג טרנזיט, תוצרת פורד שנת ייצור 1994 (להלן: הרכב). דמי השכירות הועמדו על סכום של 147,000 ש”ח, אשר היה על המשיב לשלמם ב-60 תשלומים חודשיים (להלן: ההסכם או חוזה הליסינג). התשלומים החודשיים החלו מיום 20/1/95.

במועד חתימת ההסכם, הפקיד המשיב סך של 20,000 ש”ח אצל המערערת (להלן: הפיקדון).

ביום 17/3/98 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, אשר הביאה להורדתו מן הכביש. בעקבות כך, קיבלה המערערת תגמולי ביטוח בסך של 64,839 ש”ח אשר הועברו אליה ביום 3/6/98.

לאחר קבלת כספי הביטוח, ביטלה המערערת את חוזה הליסינג עם המשיב.

ביום 15/5/00 הגיש המשיב תביעה להשבת כספים ששולמו על ידו למערערת, לטענתו, ביתר למערערת. על פי האמור בכתב התביעה, הסכום הכולל ששולם על ידו בגין הרכב הגיע ל-240,000 ש”ח. תביעת המשיב להשבת כספים הועמדה על סך של 45,000 ש”ח, כאשר סכום זה מורכב מהפיקדון ששוערך למועד הגשת התביעה והועמד על סכום של 29,380 ש”ח ועל החזרי מע"מ בסך של 15,620 ש”ח.

4. אין חולק כי על פי חוזה הליסינג ובכפוף לתנאים הנוספים המפורטים באותו הסכם, היה על המערערת במקרה של אובדן כללי של הרכב, להעמיד לרשות המשיב מכונית חלופית (ראה סעיף 9 של ההסכם - נספח א'). למרות האמור, אין חולק שהמערערת לא העמידה למשיב רכב חלופי, וזאת מאחר שלטענתה, חדל המשיב לשלם את דמי השכירות החודשיים החל מ-20/1/98. כספי הביטוח נתקבלו אצלה רק ביום 3/6/98. בנסיבות אלה הודיעה המערערת על ביטול ההסכם עמו.



פסק-הדין של בית משפט השלום:

5. בית משפט השלום קבע, כי חוזה הליסינג במהותו הוא חוזה מכר. הייתה כוונה משותפת של הצדדים שבתום תקופת 5 השנים, ישלם המשיב למערערת סכום מזערי, לצורך העברת הרכב לבעלותו. עוד קבע בית המשפט, שהגם שהמשיב לא נהג לבצע את התשלומים החודשיים במועדם, הרי שבסופו של דבר ביצע את התשלומים, ולמעשה המערערת השלימה עם "שיטת התשלומים" כפי שהתבצעה על ידו.

בית המשפט הוסיף וקבע, שהמשיב לא נותר חייב כספים למערערת, הגם שחלקם שולם באיחור ולעיתים אף באיחור משמעותי. המערערת הודיעה על ביטול החוזה לאחר קבלת תגמולי הביטוח, וכי ביטול זה מלמד על התנהגות חסרת תום לב ואף עשיית עושר שלא במשפט (עמוד 8 לפסק הדין). מאחר שבמועד קבלת תגמולי הביטוח, לא חב המשיב כל חוב למערערת מכוחו של חוזה הליסינג, הרי שחובה הייתה על המערערת מכוח הסכם הליסינג, להעמיד רכב חלופי למשיב ולהמשיך בביצוע ההסכם. משלא עשתה כן, נהגה שלא בתום לב, ועקב התנהגות זו, זכאי המשיב לפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה הליסינג לזכות המערערת, וזאת במקרה של הפרה מצד המשיב על בסיס עקרון ההדדיות, וכל זאת בנוסף להחזרת הפיקדון.

בית משפט השלום היה ער לעובדה, כי המשיב לא תבע בכתב התביעה סעד של פיצוי מוסכם מכוחו של חוזה הליסינג. למרות האמור, בחר בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ליתן כל סעד, וזאת בין היתר, לאור התנהגות המערערת כאמור.

דיון ומסקנות:

6. על פי הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, אכן הפסיק המשיב את תשלומי דמי השכירות החודשיים עוד בינואר 1998. אולם צודק בית משפט קמא, כי בפיגור זה לכשעצמו, לא ראתה המערערת נימוק לביטול חוזה הליסינג עם המשיב. עוד יש לקבל את קביעתו של בית משפט השלום, כי אופן התנהגות הצדדים עד למועד התאונה, מצביע על "הסכמה" של הצדדים שלא לראות בפיגור של התשלומים החודשיים, נימוק עצמאי לכשעצמו, לביטולו של ההסכם.

עוד אין חולק, כי ביום 17/3/98 ניזוק הרכב בתאונה, וכי כבר נכון לאותו מועד ידעה המערערת, כי כספי הביטוח שישולמו יועברו לחשבונה והיא תהא רשאית להשתמש בהם כחלק מדמי השכירות. בנוסף, לא הייתה מניעה כבר באותו שלב להודיע למשיב על כוונתה לחלט את הפיקדון כחלק מדמי השכירות. ואכן, סכום הפיקדון קוזז מדמי השכירות והקטין את חוב דמי השכירות בהתאמה.

מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב אינו זכאי להחזר דמי הפיקדון, וכי לא שולם כל סכום יתר על ידו, וכי המערערת זכאית הייתה לנכות את סכום הפיקדון מסכום דמי השכירות שהמשיב היה חב בהם.

לפיכך, דין הערעור להתקבל, ככל שהוא מתייחס להשבת הפיקדון למשיב.

7. שאלה נוספת שיש לדון בה, אם בנסיבות העניין חובה הייתה על המערערת להעמיד למשיב רכב חלופי, ואם כן משלא עשתה כן, אם היה מקום לחייב בפיצוי המוסכם, הגם שסעד זה לא נתבע, לפחות לא מפורשות, בכתב התביעה.

נראה, כי יש להשיב בחיוב על שאלה זו.


בפועל, מכתב התראה למשיב על קיום חוב, נשלח לו רק ב-14/9/98, לאחר קבלת תגמולי הביטוח, ומבלי שעד לאותה תקופה העמידה המערערת למשיב, רכב חלופי וגם לא הודיעה על ביטול חוזה הליסינג, אלא לאחר המועד הנ"ל.

על פי סעיף 9 של חוזה הליסינג, חובת המערערת להעמיד רכב חלופי, עקב אובדן הרכב המושכר, מותנית בשני תנאים מצטברים: המשך תשלומים ע"י השוכר וקבלת התביעה ע"י המבטח וסילוקה בפועל.

המועד שבו על המערערת להעמיד את הרכב החלופי, קשור ומותנה במועד סילוק התביעה ע"י המבטח.

לצורך הבהרת הנושא, ראוי להביא את לשון סעיף 9(ב) של חוזה הליסינג:

"עם קבלת התביעה ע"י המבטח וסילוקה בפועל, יעמיד המשכיר לרשות השוכר ובתאום עמו מכונית מסוג..."

לפיכך, לפחות ביום 3/6/98 היה על המערערת כמשכיר, להעמיד למשיב רכב חלופי.


כאמור, אמנם המשיב לא המשיך לשלם את דמי השכירות וזאת לאחר ינואר 1998. למרות האמור, משלא ביטלה המערערת את חוזה הליסינג נכון לאותו מועד, ומשהמתינה לקבלת דמי הביטוח, אשר היה בהם כדי לכסות את יתרת חובו של המשיב בגין דמי השכירות יחד עם הפיקדון שהופקד בידי המערערת, לא היה מקום, לפחות נכון לאותו מועד, שלא להעמיד למשיב רכב חלופי.

טענת המערערת כי נכון לאותו מועד, עדיין חייב היה המשיב כספים למערערת, אין לקבלה הן מפני שלא הוגשה תביעה ע"י המערערת כנגד המשיב, והן בהסתמך על העדויות שהיו מטעמה בבית משפט קמא, לפיהן אושר כי תשלום תגמולי הביטוח וחילוט הפיקדון, היה בהם כדי לאזן את חובו של המשיב.

8. שאלה נוספת היא, אם זכאי המשיב לפיצוי כלשהו, כאשר התנאי לפיצוי מוסכם בחוזה הליסינג הוא חד צדדי וחל לטובת המערערת בלבד, עקב הפרה של השוכר. ועוד, כאמור, סעד זה לא נתבע בכתב התביעה.

ככלל, משהופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע גם פיצוי עקב ההפרה, בנוסף לתרופות האחרות המפורטות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות).

הסעד לפיצויים יכול להינתן לצד ביטולו של חוזה, ובמהותו מיועד להעמיד את הנפגע, מבחינה כספית, במצב שהיה עומד בו אילמלא הופר החוזה.

לא יכולה להיות מחלוקת שהמשיב לא הוכיח את היקף הנזק שנגרם לו. סעיף הפיצוי המוסכם, כאמור, לא נקבע בחוזה להפרה מסוג זה, יחד עם זאת, אין לשלול אפשרות של קביעת שיעור הפיצוי על דרך ההשוואה לסעיף הפיצוי המוסכם שנוסח באופן חד צדדי, לטובת המערערת. במסגרת קביעת שיעור הפיצוי, יש גם לקחת בחשבון את נטל הקטנת הנזק. כמו כן, אין מניעה כי בעת קביעת הפיצוי יזכה הנפגע גם לפיצוי בגין עגמת נפש. ואולם, בעיקרון לא ניתן היה להתעלם מן העובדה שהמשיב לא הוכיח את שיעורו של הנזק ומדובר בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק.

9. מכלל הנסיבות כפי שפורטו לעיל, ובהנחה שאכן היה מקום שבית המשפט יפסוק פיצוי על אף שסעד זה לא נתבע, לא היה מקום להעמיד את שיעור הפיצוי על מלוא סכום הפיצוי המוסכם כפי שזה נקבע בחוזה הליסינג לטובת המערערת, במיוחד שזו לא עשתה כל שימוש בסעיף זה, לא היה מקום לפסוק למשיב את מלוא הפיצוי המוסכם כמופיע בחוזה הליסינג.

בנסיבות העניין יועמד הפיצוי על סך של 25,000 ש”ח נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

10. שאלה נוספת היא, אם אמנם רשאי היה בית המשפט במקרה דנן, לפסוק למשיב סעד של פיצוי שלא נתבע, בנוסף לתביעה של החזר הפיקדון, ואם יש מקום להשאיר על כנה קביעה זו בערכאת הערעור, לאחר שהגענו למסקנה שהמשיב לא זכאי להשבת כספים ששולמו ביתר, מאחר שלא נמצא תשלום כזה.

נראה לנו כי למרות האמור, יש לחייב את המערערת בתשלום פיצוי, הגם, כאמור, לא בשיעור שנקבע בבית משפט קמא.

11. אכן הכלל הוא, שבית המשפט לא יפסוק לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו אם יתברר במהלך הדיון, כי הוא זכאי לקבל יותר ממה שתבע. לכן, בכל מקרה, לא מוסמך היה בית משפט קמא לפסוק לתובע פיצוי העולה על סכום של 45,000 ש”ח, שהוא הסכום שנתבע.

ואולם, התשובה לשאלה, אם רשאי היה בית המשפט לפסוק פיצוי בכלל, כאשר הסעד הנתבע היה כאמור, להשבת תשלומי יתר, צריך שתמצא בניסוח כתבי בית הדין. אם אמנם מדובר בנושא שלא לובן במסגרת הערכאה הדיונית, ועלולה להיפגע זכות הטיעון של המערערת, אזי אין מקום להורות על מתן פיצוי.

עיון בכתב התביעה מעלה, כי המשיב טען כנגד הפרת התחייבותה של המערערת על-פי חוזה הליסינג להעמיד רכב חלופי למשיב (ראה סעיף 3.5 של כתב התביעה). המערערת אף התגוננה מפני תביעה זו, בהכחישה טענה זו (ראה סעיף 3 של כתב ההגנה). בנסיבות אלה, נשמרה זכות הטיעון של המערערת.

לגופו של עניין, נקבע גם על-ידי בית משפט קמא ואושר על ידינו, כי נתקיימו התנאים המצטברים לצורך העמדת הרכב החלופי.

לכן, בנסיבות אלה, וכאשר הסעד שנתבע הוא כספי ועילתו חוזית, אין מניעה, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו וייעתר לסעד הכספי במסגרת תביעה לפיצוי.

לפיכך נראה, כי סעד הפיצוי שנפסק נובע מהסעד שנתבקש, ולמערערת נשמרה זכות הטיעון להתייחס לסעד זה (ראה ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקיעות ופיתוח פרוייקט בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 633ה-ו. כמו כן ראה לצורך השוואה רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר ואח', פ"ד מב(4) 365, 372).


לעניין שיעורו של הפיצוי, בכפוף לכך שלא יעלה על סכום התביעה ולאחר ששיעורו הופחת בפסק דין זה, תוך מתן משקל לכלל השיקולים שפורטו, הרי שיש לחייב בו את המערערת.

התוצאה:

11. אשר על כן אנו מורים כמפורט להלן:

א. אנו מקבלים את הערעור ומורים על ביטול החיוב בדבר השבת הפיקדון.

ב. אנו מקבלים את הערעור ומורים כי שיעור הפיצוי שעל המערערת לשלם למשיב יופחת. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב סכום של 25,000 ש”ח נכון למועד מתן פסק-הדין בערעור.

ג. אנו מורים על ביטול החיוב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד שנפסקו בבית משפט קמא לחובת המערערת.

אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 8,000 ש”ח, בצירוף מע"מ כחוק נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

הפיקדון שהופקד, אם הופקד, יועבר לידי המשיב, באמצעות בא-כוחו, על חשבון החיוב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת הסכם חתום

  2. הפרת הסכם הפצה

  3. הפרת הסכם כתוב

  4. הפרת הסכם מפיץ

  5. הפרת הסכם ניהול

  6. הפרת הסכם מעסיק

  7. הפרת הסכם מימון

  8. הפרת הסכם שירות

  9. הפרת הסכם העסקה

  10. הפרת הסכם מסגרת

  11. הפרת הסכם סולחה

  12. הפרת הסכם הרשאה

  13. הפרת הסכם השקעה

  14. הפרת הסכם ייעוץ

  15. הפרת הסכם מטפלת

  16. הפרת הסכם פאושלי

  17. הפרת הסכם ליסינג

  18. הפרת הסכם יסודית

  19. הפרת הסכם מכונות

  20. הפרת הסכם סודיות

  21. הפרת הסכם קיבוצי

  22. הפרת הסכם זיכיון

  23. הפרת הסכם פוליטי

  24. הפרת הסכם שירותים

  25. הפרת הסכם התקשרות

  26. הפרת הסכם אופציות

  27. הפרת הסכם עקרונות

  28. הפרת הסכם מייסדים

  29. הפרת הסכם זכיינות

  30. הפרת הסכם מקרקעין

  31. הפרת הסכם שלום בית

  32. עזיבת גננת הפרת הסכם

  33. הפרת הסכם סיום העסקה

  34. הפרת הסכם הובלה ימית

  35. הפרת הסכם בניה עצמית

  36. הפרת הסכם קניית דירה

  37. הפרת הסכם קואליציוני

  38. הפרת הסכם בהליך משפטי

  39. הפרת הסכם הסעת עובדים

  40. הפרת הסכם לרכישת דירה

  41. הפרת הסכם עבודות בניה

  42. הפרת הסכם בהעדר מימון

  43. הפרת הסכם הפסקת מימון

  44. הפרת הסכם פרויקט בניה

  45. הפרת הסכם טיפולי הפריה

  46. הפרת הסכם חלוקת רווחים

  47. הפרת הסכם שירותי בנייה

  48. הפרת הסכם הקמת מפעל בטון

  49. ביטול הוראת קבע הפרת הסכם

  50. הפרת הסכם אי רישום זכויות

  51. הפרת הסכם אספקת אריחי שיש

  52. הפרת הסכם רכישת מנוי עסקי

  53. הפרת הסכם ביצוע עבודה קבלנית

  54. הפרת הסכם ביצוע עבודות זיפות

  55. תביעה בגין הפרת הסכם פיתוח תוכנה

  56. הפרת הסכם העסקה טרם תחילת העבודה בפועל

  57. טענת הפרת הסכם תכנון ע"י פעולות לקידום התב"ע

  58. תנאי בהסכם כי פיגור של 3 חודשים במסירת הדירה לא ייחשב כהפרת הסכם

  59. תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ובזדון

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון