הפרת הסכם למתן אשראי


רקע

כללי

1. זו תביעה כספית שעניינה הפרת הסכם למתן אשראי ע"י הבנק הנתבע (להלן "הבנק") כלפי התובע. סכום התביעה הועמד על 1,000,000 ש”ח ליום הגשתה (כאשר התובע טוען שתביעתו גבוהה יותר וכי העמידה על הסך הנ"ל מטעמי אגרה).

2. התובע הינו הבעלים של חלקה 95 בגוש 3705 ברח' מנשה קפרא 34 ברחובות (להלן: "החלקה"). על פי תוכנית בניין עיר החלה על החלקה, ניתן היה להקים על אותה חלקה בניין בן 6 דירות. בשנת 1997 החליט התובע להקים בניין בן 6 דירות על החלקה ולמוכרן לשם עשיית רווחים. לצורך מימון הקמת הבניין פנה התובע למנהל סניף הבנק הנתבע, מר דב רדליך (להלן: "מנהל הסניף") בבקשה לקבלת הלוואות. הוסכם בין התובע לנתבע כי תירשם משכנתא על החלקה וכי הבנק יתן לתובע הלוואות מפעם לפעם בהתאם לקצב התקדמות הבניה ולצרכי התובע. מנהל הסניף הודיע לתובע כי תינתנה לו הלוואות עד לגובה של 50% משווי הנכס, כאשר במהלך התקדמות הבניה תערכנה מפעם לפעם שומות נוספות לנכס, וסך המימון לא יעלה על 50% משווי הנכס בכל מועד. התובע ומנהל הנתבע סיכמו כי סכום האשראי יוענק בסדרת הלוואות בהתאם להתקדמות הבניה, וכי ההלוואות תינתנה במט"ח מאחר והתקבולים ממכירת הדירות צפויים להיות דולריים. ביום 25.8.97 חתם התובע על שטר המשכנתא ועל הסכם למשכון זכויותיו בחלקה לטובת הנתבע ופתח חשבון חוזר דביטורי (חח"ד) בבנק. בשלבים קודמים של ההליכים שביניהם הציגו הצדדים 8 מסמכי הלוואה שונים המתייחסים להלוואות שניתנו לתובע ב-8 מועדים שונים החל מיום 2.9.97 ועד ל-2.2.98, כאשר סכומן הכולל של הלוואות אלה עומד (במונחי קרן) על 115,000 $ (כיום נטען שהיתה הלוואה נוספת וכי סכומן הכולל של ההלוואות גבוה יותר). במסמכי הלוואה סטנדרטיים אלה מצוין כי ההלוואות תיפרענה בהחזרים תלת חודשיים, ובמרבית המסמכים חסרים פרטים שונים. התובע טוען שהסביר למנהל הסניף כי אין לו כל הכנסות ממקורות אחרים, ולפיכך סוכם ביניהם בעל פה כי עם כל מכירת דירה מבין 6 הדירות הנבנות יחזיר התובע שישית מסכום ההלוואות שהוענקו לו עד לאותו מועד. התובע טוען כי הבנק הפר את ההסכם בפברואר 1998 כאשר הפסיק להקצות לו הלוואות נוספות בנימוק שהתובע אינו עומד בהחזרי ההלוואות שכבר ניתנו לו, וגרם לתובע נזק כבד מאחר ונאלץ להפסיק את הבניה עקב הפסקת המימון. הבנק אף פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. מכאן התביעה, שענינה פיצוי התובע על נזקיו.

ההליכים בין הצדדים

3. התובע הגיש כנגד הבנק שתי תובענות כמעט במקביל: האחת למתן פס"ד הצהרתי, והשנייה כספית. ביום 1.8.01 הגיש התובע תובענה בהמרצת פתיחה 961/01 לבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן סעד הצהרתי לקביעת תוכן ההסכמות בין הצדדים (כפי שטען שהיו), ובבקשה להצהיר כי מועד פירעון ההלוואות טרם הגיע וכי הבנק הפר את ההסכמות בין הצדדים ולא היה רשאי לפתוח בהליכי הוצל"פ של המשכנתא. ביום 4.9.01 הוגשה לבית משפט זה התובענה הנוכחית שעניינה נזקי התובע כתוצאה מאותה הפרת הסכם ע"י הבנק. הפיצול בין שתי התביעות נעשה לאור פיצול הסמכויות. לאור זהות התובענות והצדדים בהן (פרט לסעדים השונים שנתבקשו), הוסכם כי בשתי התובענות יהיה תצהיר גילוי מסמכים משותף, וגם השאלונים היו כמעט זהים לחלוטין. הדיון בתובענה בביהמ"ש המחוזי נמשך כשנתיים וחצי וביום 1.2.2004 ניתן בה פסק הדין, בו התקבלה התביעה וניתן סעד הצהרתי כמבוקש. הוסכם כי הדיון בתובענה הכספית (שבפניי) יושהה עד למתן פסק הדין ע"י ביהמ"ש המחוזי. הצדדים המתינו למתן פסק הדין, ולאחר מכן לדיון בערעור הבנק בביהמ"ש העליון. הערעור נדחה (למעט הוספת הסכמה אחת למכלול ההסכמות בע"פ בין הצדדים, שתפורט בהמשך). במסגרת התובענה בבית המשפט המחוזי חזר בו התובע מעתירתו הנוספת למתן הסעד של אכיפה לפיו על הנתבע להקצות לתובע סכום נוסף של 135,000$ לשם מימון הקמת הבניין. בסעיף ו' לפסק דינו (עמ' 14-15) הורה ביהמ"ש המחוזי כי בירור החוב של התובע לבנק אינו הליך שראוי להתבצע במסגרת המרצת פתיחה, ומאחר ותביעה נזיקית שהגיש התובע (התביעה הנוכחית) מתבררת בבימ"ש השלום, זהו
המקום הנכון לבירור זה שכן ממילא סביר שנזקיו של התובע, אם ייפסקו לזכותו, יקוזזו מול יתרת חובו לבנק, אם נותרה.


4. ערעור הבנק על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה כאמור, למעט הוספת התנאי שלהלן להסכמות בין התובע לבנק: "על המשיב (התובע - ש.מ.) היה להחזיר את ההלוואות עם מכירת הדירות (שישית החוב עם מכירת כל אחת משש הדירות, הכל כפי שקבע בית המשפט המחוזי) אך לא מאוחר מתאריך 12.9.01".

כמו כן, הסכימו הצדדים בדיון שנערך בפני בית המשפט העליון "שתהליכי בניה סבירים וטיפול בהשגת רישיונות יכולים לארוך כארבע שנים".

5. כיום אין עוד מחלוקת כי ההכרעות של בית המשפט המחוזי, וכן ההשלמה להן שנקבעה בבית המשפט העליון, הן בגדר מעשה בית-דין ולא ניתן להרהר אחריהן או לערער עליהן. לפיכך הדיון בתביעה הכספית דנן יתמקד אך ב-2 מחלוקות אלה: 1. מהם, אם בכלל, הנזקים שהוכיח התובע כי נגרמו לו עקב הפרת (או הפרות) ההסכם על ידי הבנק; 2. טענת הקיזוז של הבנק בגין חובו של הנתבע, וסכום החוב. טענות הצדדים בכל אחד משני נושאים אלה תובאנה במסגרת הדיון בכל אחד מהם. יודגש כי הבנק לא הגיש תביעה מטעמו (בין בדרך של תביעה-שכנגד ובין בתובענה נפרדת), ולא עתר לסעד כלשהו – כספי או הצהרתי – לגבי גובה החוב כלפיו. אמנם בסיכומיו ביקש הבנק כי בית המשפט יקבע את גובה החוב, אולם אין מקום לכך כאשר הבנק לא הגיש, כאמור, תביעה מטעמו. ההיזקקות היחידה בפסק דין זה לשאלת גובה החוב יכולה להיות רק בהקשר של טענת הקיזוז שהעלה הבנק.

דיון

נזקי התובע: כללי

6. טרם שאדון בראשי הנזק השונים שהתובע טוען להם, עלי להתמודד עם טענת הבנק הנתבע כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה ולפיכך אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו על נזקיו, גם לו הוכח קיומם ושיעורם. טענה זו מבוססת על העדר היתר בניה לבניין. זאת מאחר שמעולם לא ניתן היתר בנייה לבניית הבניין, למעט היתר בנייה חלקי שניתן לבניית מרתף וחנייה לדירה הקיימת (דירת התובע). מכאן שהתובע פעל בניגוד לס' 145 לחוק התכנון והבנייה כאשר החל בבניית הבניין ובנה שלד של 3 קומות ובחלקו אף מחיצות פנים. העבירה מתמשכת מזה שנים רבות, מאז החל התובע בבניית הבניין וכל עוד לא הוצא לו היתר בנייה. אילו פעלה רשות הרישוי בעיריית רחובות (וליתר דיוק הועדה המקומית לתכנון ובניה ברחובות) כנדרש, היתה נוקטת בהליכים הנדרשים להפסקת העבודה ואף להריסה של כל מה שנבנה ללא היתר. אילו היה ניתן צו הריסה, ברור שהתובע לא היה זכאי לפיצוי כלשהו בגין ההפסדים שהיו נגרמים לו כתוצאה ממעשה ההריסה. מר משה בורוכוב, מנהל אגף הרישוי והתכנון בעירית רחובות העיד כי מבחינה מקצועית (להבדיל מהבחינה הכספית) לא עמד שום דבר ממשי בינם (הכוונה לתובע) לבין היתר בנייה בינואר 98 (עמ' 35, ש' 15), עת ניתן אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה לבקשת התובע להיתר הבניה, כאשר מתן היתר הותנה בתנאים שעיקרם תשלום האגרות וההיטלים הנדרשים והמצאת אישור קבלן רשום. אילו היה התובע עושה שימוש נאות באשראי שהעמיד לו הבנק (ודוק: בעת מתן אישור הועדה הנזכר לעיל היו עדיין היחסים בין התובע והבנק תקינים, ומתן האשראי הופסק רק בחודש פברואר 1998) היה עליו לשלם תחילה את אגרות הבנייה והיטל ההשבחה על מנת שיוצא לו כבר אז היתר בניה, אך הוא לא עשה כך. כמו כן מציין הנתבע, כי תנאי נוסף לקבלת היתר בנייה הוא אישור קבלן רשום. התובע אמר שעשה קורס מטעם משרד העבודה אלא שהוא אינו קבלן רשום אצל רשם הקבלנים (ומבלי להכריע בדבר, בהעדר תשתית מלאה להכרעה כזו בפניי, אומר כי על פניו נראה שהתובע לא היה כשיר להירשם כקבלן לבניית המבנה הרלבנטי, לרבות השלד שלו, גם אם אכן עבר קורס מתאים שכן ישנן גם דרישות כספיות ודרישות של נסיון שבהן מותנית הכשירות להירשם כקבלן). אין ספק שבהעדר האישור לא היה ניתן היתר הבנייה. התובע גם לא שכר קבלן רשום שיבצע עבורו את עבודות הבניה. לפיכך טוען הנתבע כי יש לדחות את טענת התובע לפיה הבנק חייב בתשלום נזקיו בגין הפסקת הבנייה או עיכובה או הקפאתה או בשל סיכול של מכירת דירה כלשהי באותו בניין בלתי חוקי.

אין לקבל כי יש בטענה זו כדי לשלול כליל את אחריותו של הבנק לתוצאות ההפרות מצידו, ככל שתוצאות (נזקים) כאלה הוכחו. בפועל הבניה הופסקה בגין הפסקת הזרמת הכספים ע"י הבנק, ולא בגין העדר היתר בניה ו/או הוצאת צו הריסה ע"י הרשויות. העובדות (אשר עלי להודות כי הן מעוררות בי תמיהה, לכשעצמן) הן כי עד עצם היום הזה, ככל שידיעתי מגעת, לא נקטו הרשויות המופקדות על כך בכל הליך שיפוטי או מינהלי כלשהו בגין הבניה ללא היתר שביצע התובע. כמו כן, ההסכם בין התובע לנתבע (הן זה שנכרת בעל פה והן ההסכמים שבכתב) לא כלל תנאי כלשהו בדבר היתר בניה. הבנק לא גילה ענין כלשהו בשאלה אם ניתן היתר בניה, ולא מחמת העדרו של היתר כזה (אלא בהעדר כל ידיעה בענין זה, ומסיבות שאין בינן לבין נושא ההיתר ולא כלום) חדל מהמשך מתן האשראי לתובע. יחד עם זאת יש בטענה זו ממש ככל שהיא נשקלת בהקשר של השאלה אלו נזקים, אם בכלל, הוכיח התובע. תורת הפיצוי בשל הפרת חוזה נועדה להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה עומד לולא ההפרה, והטענה היא כי גם לולא ההפרה היה התובע עומד במצב שבו כל שבנה (או כמעט כל שבנה) נבנה ללא היתר, וכן נבנה שלא באמצעות קבלן רשום (וזאת תוך הפרה לא רק של דרישות הועדה המקומית כתנאי להנפקת היתר, אלא לכאורה גם תוך הפרה – שהיא בגדר עבירה פלילית נפרדת מעבירת התכנון והבניה של ביצוע עבודות ללא היתר – של חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט-1969). התנהלות התובע עד להפסקת המימון והבניה מעידה כי גם כאשר היו בידיו מקורות מימון הוא בחר שלא להשתמש בהם בדרך שתעלה בקנה אחד עם הדרישות של הדינים החלים על הבניה כאמור לעיל. מכאן שהקשיים שבפניהם היה עומד בהמשך היו עלולים להיעשות חמורים ואולי אף בלתי פתירים: איזה קבלן רשום היה מסכים לאשר בפני הועדה, בכתב, אחריות לעבודת בניה כאשר לפחות חלק נכבד מהשלד, ואף חלק ממחיצות הפנים,
בוצע על ידי התובע בעצמו ולא באמצעות אותו קבלן או על ידי קבלן רשום אחר? וכיצד ניתן היה לקבל היתר ללא אישור כזה? מכאן שיש מידה רבה של ספקולטיביות בהנחה שאלמלא הפר הבנק את התחיבויותיו כלפי התובע, היה הבנין אכן נבנה עד גמר והדירות היו נמכרות. בהקשר זה חשוב לזכור כי מכירת דירה במבנה ההולך ומוקם ללא היתר בניה ומבלי שהבניה מבוצעת על ידי קבלן רשום היא מהלך קשה מאד (בלשון המעטה) מבחינה משפטית, וכי אכלוס דירה כזו צפוי להיתקל בקשיים רבים שכן לא ניתן לחבר אותה לתשתיות ללא "טופס 4" שלא ינתן טרם שנחה דעת הועדה המקומית כי נתמלאו התנאים לכך. עם הבעיתיות המהותית הזו בהוכחת הנזק אין התובע מתמודד כלל, והדבר מטיל צל כבד על הנזקים הנטענים.


7. נושא אחר המתיחס לכלל הנזקים הנטענים, פרט לנזק הבלתי ממוני, ענינו במועדים הרלבנטיים לחישוב הנזקים. קביעת ביהמ"ש העליון לגבי מועד פרעון ההלוואות התבססה גם על הסכמת הצדדים בפניו, לפיה תהליכי בניה סבירים וטיפול בהשגת רישיונות צפויים באופן סביר להימשך כארבע שנים. התובע טוען בכל טענותיו לענין הנזק (פרט לענין עגמת הנפש) כי אילו הבנק לא היה מפר את ההסכם, היה מסיים את הקמת הבניין ומוכר את הדירות או משכיר אותן תוך 18 חודשים מתחילת המימון והבניה (היינו כבר בפברואר 1999), ונזקיו כולם (פרט לנזק הבלתי ממוני) מוערכים בהתבסס על הנחה זו. כפי שטוען הנתבע, התובע לא הביא ולו בדל של ראיה על מנת להוכיח זאת וגם שמאי המקרקעין מטעמו לא אמר על כך דבר לא בחוות דעתו ולא בחקירתו לפני בית המשפט. התובע לא העלה שום הסתייגות מהקביעה הנ"ל של ביהמ"ש העליון המבוססת על הסכמת שני הצדדים לפיה התהליך צפוי להימשך כ-4 שנים (היינו להסתיים רק בספטמבר 2001). התובע אף הגדיל לעשות עת מיהר ועתר, סמוך מאד לאחר ההכרעה בבית המשפט העליון, לבית משפט זה וביקש למחוק מראיות הבנק ומתצהירי עדיו כל טענה הסותרת את שנקבע על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון, בעוד הוא עצמו נותר עם טענות וראיות לענין גובה הנזק המבוססות כולן על ההנחה העובדתית שהבניה היתה מסתימת כבר בפברואר 1999, בניגוד גמור למה שנקבע – ובהסכמה – בבית המשפט העליון לענין המועד הסביר בו צפויה הבניה להסתיים. טענתו של התובע לגבי הערכת משך תהליכי הבניה והשגת הרישיונות אינה עקבית. לא ייתכן שכאשר מדובר במועד פירעון ההלוואות התובע יעריך (או יסכים להערכה) כי תהליך הבניה יארך כ-4 שנים, וכאשר מדובר בפיצוי על נזקיו תפחת לפתע הערכתו לשנה וחצי בלבד. התובע, אף שהיה מודע היטב להשלכות של ההכרעה בבית המשפט העליון, לא ביקש לתקן את התביעה ולא ביקש לתקן את ראיותיו לענין גובה נזקיו בכלל ואופן ותקופות הצטברות הנזקים וחישובם בפרט.

ראשי הנזק הנטענים על ידי התובע

8. להלן יפורט וידונו נזקי התובע שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם ע"י הבנק:

א. ירידת ערך הדירות: התובע טוען כי אילו הבנק לא היה מפר את ההסכם, היה בידו לסיים את הקמת הבניין ולמכור את הדירות תוך 18 חודשים מתחילת קבלת ההלוואות, היינו עד פברואר 1999, כאשר בפועל הבניה לא הסתיימה עד היום. ירידת ערך 6 הדירות מפברואר 1999 ועד ליום הגשת התביעה (בספטמבר 2001) נאמדת בסך של 132,000 $ בהתאם לחוו"ד שמאי מטעם התובע. דרך אחרת לחישוב הנזק בגין ירידת ערך הדירות היא זו: סיכול מכירת הדירה למשפחת כהן, אשר לטענת התובע עמדה להימכר תמורת 212,000 $, גרם לתובע נזק ממשי של 72,000 $ עד ליום הגשת התביעה. על כן טענת התובע היא כי נזקיו בגין ירידת ערך הדירות בתקופה שבין פברואר 1999 לספטמבר 2001 עומדים על 112,000 $ בגין ירידת ערכן של 5 הדירות האחרות, בתוספת 72,000 $ בגין סיכול מכירת הדירה הנ"ל, ובסה"כ 184,000 $.

התובע טוען כי משך הבניה של הבניין היה צפוי להיות 18 חודשים כך שבנייתו היתה אמורה להסתיים בפברואר 99; אולם לאור הקביעה שבפסק הדין של בית המשפט העליון אין שום רלוונטיות למועד זה, היות והמועד לסיום הבניה הוערך בהסכמת הצדדים בכ-4 שנים מאז שהועדה המקומית אישרה לראשונה עקרונית את הבניה (12.1.98), דהיינו ינואר 2002, או ב-4 שנים מתחילת הבניה (ספטמבר 1997), היינו בספטמבר 2001. מכאן שחוות דעת השמאי מטעם התובע לגבי ירידת ערך הדירות היא כולה בלתי רלוונטית היות ונעשתה לתקופות שלא ממין העניין. לכך יש להוסיף, בכל הנוגע לפרשת המכירה הנטענת למשפחת כהן, כי התובע נחקר ארוכות (עמ' 26-36) ביחס לסיכול מכירת הדירה למשפ' כהן, על השוני וההפרש הניכר בין המחירים הנטענים של אותה דירה כפי שהם רשומים בנספח ה1 לתצהיר ת/4 ולעומתו במוצג נ/2. בתשובותיו השונות ניסה התובע להסביר את ההפרש במחירים בין שני המסמכים בכך שתחילה ביקשו כהן לרכוש דירה של 4 חדרים ואילו לאחר תקופה ביקשו לרכוש דירה גדולה יותר של 6 חדרים כאשר התובע אמר להם שיש לו אחוזי בניה בבנין שיוכל "לצרפם" לטובת אותה דירה. תשובותיו של התובע מגלות סתירות ותמיהות רבות ואינן מתיישבות עם העובדה ששני המסמכים נחתמו או נחזים להיות חתומים באותו היום, ואם כן מדוע להאמין לתובע שהוא היה אמור למכור את אותה דירה בתמורה לסך של 212,000 $ ולא בתמורה לסך של 160,000 $ (אם בכלל)? כמו כן, בחוות דעתו העריך השמאי לפיד את הדירה בקומה ב' חזית בסך של 160,000 $ נכון לפבר' 99. לכן גם אם נעשתה עסקה מחייבת בין התובע לכהן בקשר לדירה הנ"ל, הרי שהיא נעשתה בתמורה לסך של 160,000 $, ולא נגרם לתובע שום נזק כתוצאה מאי מכירתה. לגבי החרגת הדירה, אמנם נקבע בפסק הדין במחוזי כי הוסכם שהבנק יחריג מתחולת המשכנתא כל דירה כנגד הפקדת שישית מסכום החוב, אך במכתבה של עו"ד טלי סעדון (שייצגה בזמנו את התובע) מיום 26.7.98 בו פנתה לבנק לקבלת מכתב שחרור מותנה ל-6 הדירות אין התייחסות כלשהי לכך שהחרגת כל דירה תהא כנגד תשלום של שישית מהחוב. מכל מקום התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו בעניין דירה זו, באשר הוא לא הוכיח כי המכר אמור היה להיעשות כנגד תמורה בסך של 212,000 $. בנוסף יש לזכור, לדעתי, כי התובע לא גילה לרוכשים המיועדים (בני הזוג כהן) כי אין היתר בניה וכי הבניה מתבצעת, לפחות עד לשלב המתקדם למדי שבו היה אז הבנין, שלא באמצעות קבלן רשום. נשאלת השאלה מה היה קורה אילו התובע היה מגלה עובדות אלה לרוכשים, כפי שלטעמי היה חייב לעשות, טרם חתימת חוזה מכר ממש ביניהם. דעתי
היא שספק גדול (בלשון המעטה) אם במצב כזה היו הרוכשים המיועדים עומדים על כוונת הרכישה של הדירה. יתרה מכך: מכלול הנסיבות מלמד, לטעמי, כי ספק אם בין בני הזוג כהן לתובע התקיימו גמירות דעת ומסוימות שבלעדיהן אין לדבר כלל על התקשרות חוזית שהוכשלה על ידי הבנק. העובדה שנעשו שני מסמכים באותו יום עצמו המדברים על מחירים שונים במידה ניכרת (ולכן גם על ממכר שונה בעליל), כאשר כלל אין זה ברור איזה מהמסמכים מאוחר או גובר וכאשר אין זה ברור אפילו מי מהצדדים הוא הזכאי לבחור איזו משתי העיסקאות תתבצע, מביאים לכך שאין לדבר כלל על התקשרות מחייבת בין הצדדים (ואכן לא שמענו שבני הזוג כהן ראו את התובע כמי שהפר חוזה עימם). כמו כן, מן המקובץ עולה כי הדירה היחידה שהיו קונים פוטנציאליים שהתעניינו ברכישתה היתה אותה דירה בקומה ב' לחזית ולא הובאה שום ראיה (להבדיל מטענות שנותרו תלויות בחלל בלא עדות של הנוגעים בדבר) על כוונה ממשית של מישהו לרכוש מהתובע דירות אחרות. לפיכך התובע לא הוכיח כי היו לו קונים כלשהם לרכישת כל 6 הדירות ולכן לא הוכיח כי נגרם לו הפסד בגין ירידת ערכן הנטענת של הדירות. לכל אלה יש להוסיף את שנאמר כבר לענין השפעת העובדה שכל עבודת הבניה שבוצעה נעשתה ללא היתר ושלא על ידי קבלן רשום – עובדות המטילות צל כבד על הסבירות שהתובע היה מצליח למכור את הדירות ולמסור את החזקה בהן ולקבל עבורן תמורה המשקפת את ערכן בשוק.

ב. לחילופין - נזק בגין אבדן דמי השכירות: דמי שכירות בגין התקופה האמורה מפברואר 1999 ועד למועד הגשת התביעה (31 חודשים) נאמדים לטענת התובע בסכום של 102,300 $ (ת/1, עמ' 7). הנתבע טוען כי טיעון זה מועלה לראשונה בסיכומי התובע ומתנגד להרחבת החזית. כמו כן בחודש פברואר 1999 כלל לא היה בידי התובע היתר בנייה ועל כן לא היה יכול לקבל אישור על גמר בנייה (טופס 4) כתנאי לחיבור הדירות לחשמל ולמים וכיו"ב. התובע לא הוכיח ולו לכאורה כי היה בידו להשלים את בניית הבניין בפברואר 1999, מועד העומד אף בניגוד להערכתו של ביהמ"ש העליון (4 שנים) שהתבססה על הסכמת הצדדים בפניו. כמו כן נקודת המוצא של התובע לעניין ראש נזק זה היא כי היה בידי התובע להשכיר את כל הדירות החל מפבר' 99 ברצף נמשך לאורך כל התקופה מבלי להביא בחשבון את העלויות הכרוכות בכך (עו"ד, מתווך) וכן את התקופות שבהן הדירות לא תהיינה מושכרות, מעין מצב אוטופי. לכך יש להוסיף, לטעמי, כי מתכונת ההתקשרות בין התובע לבנק, לגירסת התובע שהתקבלה, היא כי מקור הכספים המיועדים להחזר ההלוואות הוא אך ורק מהתקבולים הצפויים ממכירת הדירות. התובע עצמו טוען כי לא היה לו מקור אחר להחזר האשראי שקיבל ושהיה אמור להוסיף ולקבל. מכאן, שההנחה שהתובע היה משכיר את הדירות היא הנחה שלא ניתן ליישבה כלל עם האינטרסים והנתונים הבסיסיים ביותר של התובע כפי שהוא עצמו הציג אותם וטען להם בכל מהלך ההתדיינות בינו לבין הבנק.

ג. במצטבר לנזקים שפורטו בסעיף 1, או בסעיף 2, לעיל - נזק בגין אבדן ריבית: ריבית בגין התמורה שהיה מקבל ממכירת הדירות, שסכומה הכולל הנטען עומד על 1,074,000 $, עבור התקופה האמורה של 31 החודשים. חישוב לפי ריבית בשיעור של 4% בשנה עבור 31 חודשים (מפברואר 1999 ועד הגשת התביעה בספטמבר 2001) מביא לסך 110,980 $. לחילופין דורש התובע לחשב את הפסדי הריבית שנגרמו לו, לטענתו, בהתאם לחוק פסיקת ריבית מפברואר 1999.

הנתבע טוען כי בסעיף 32 לתצהיר ת/4 טען התובע לראשונה לנזק בגין אבדן ריבית בשיעור של 4% מתמורת מכירת הדירות עבור תקופה של 31 חודשים לפי השווי המוערך של הדירות. התובע אף לא הוכיח ולא הביא שום ראיה מהי התשואה שיכול היה להפיק מכל הדירות אילו הושלמה בנייתן והיו נמכרות בפבר' 99 ובכל מקרה לא הוכיח כי התשואה שניתן היה להפיק מהכספים שהיו מתקבלים ממכירת אותן דירות באותה תקופה היתה בשיעור של 4% לשנה. מעבר לטענות אלה, לוקה התביעה בראש נזק זה בשני ליקויים בסיסיים ביותר. הראשון הוא שהטענה מתעלמת מכך שהתובע, כפי שטען וכפי שנפסק בהליכים הקודמים שבין הצדדים, היה חייב להשתמש בתמורה המתקבלת ממכירת הדירות כדי קודם לכל לפרוע את ההלוואות שקיבל ושהיה צפוי להוסיף ולקבל עד תום הבניה, קרן וריבית. ממילא היה על התובע לחשב מהו החלק של התמורה מהמכירה שהיה משתלם לבנק, ולתבוע אבדן ריבית רק על היתרה. השני הוא אותו ליקוי המאפיין גם את ראשי הנזק הקודמים: התובע מניח, כבסיס לחישוב כולו, שהבניה היתה מסתיימת והדירות היו נמכרות בפברואר 1999, והנזקים הנתבעים מתייחסים לתקופה שתחילתה בפברואר 1999 וסיומה במועד הגשת התביעה (ספטמבר 2001); אלא שבבית המשפט העליון נקבע כזכור בהסכמה כי פרק הזמן הסביר להשלמת הבניה מסתיים רק בחלוף ארבע שנים, היינו במועד הגשת התביעה ואולי אף אחריה. ממילא לא ניתן לדבר על אבדן ריבית בתקופה שלגביה נתבעת ריבית, שכן ספק גדול אם התובע היה מוכר דירות ומקבל כספים עבורן בתקופה שלגביה הוא תובע אבדן ריבית.

ד. עגמת נפש, צער וסבל - בגין אלה דורש התובע פיצוי בסכום של 50,000 $. לטענת התובע, המקרה שינה ושיבש את מהלך חייו. התובע ומשפחתו נאלצו להתגורר באתר בניה במשך שנים; המצב הכלכלי שלהם הורע ולמעשה שובש לחלוטין משנת 1998 ועד היום; התובע שבת רעב אל מול הבנק, הבנק פתח בהליכי הוצל"פ כנגד התובע, מונה כונס נכסים על נכסי התובע, ונקבע מועד לפינוי התובע מביתו; התובע ובני משפחתו היו חשופים לאיומים של בריונים שנשלחו מטעם גוף ששירותיו נשכרו על ידי הבנק ואף פרצו לדירתו ללא רשות; התובע בוזה לעיני כל קהילתו ברחובות, היות ופרשה זו זכתה לכותרות בעיתונות המקומית, ואיבד את מקור פרנסתו ומצא עצמו מובטל משנת 1998 ועד היום היות וסגר מכון כושר כדי להתפנות לעסוק בהקמת הבניין; הידרדרותו הכלכלית הביאה לסכסוך בין התובע לרעייתו שהסתיים בגירושין.

הנתבע טוען כי אין בפני ביהמ"ש אפילו בדל ראיה לעילת הגירושין של התובע מאשתו, לטיב הסכסוך בין בני הזוג ולמועד וסיבת תחילתו. לעניין היות התובע מובטל, התובע העיד כי עד לשנת 1997 היה לו מכון כושר בבני ברק והוא סגר אותו כי הפסיד כספים. אם כן, ממילא היה מובטל גם לפני תחילת הבניה לאחר שסגר את מכון הכושר (שנראה
כי נסגר ללא קשר לבניה), ואילולא היה מובטל היה בעליו של עסק מפסיד. גם באשר לכך שהתובע התגורר ב"אתר בניה" יש לומר כי לפי ההערכה שהצדדים הסכימו לה בבית המשפט העליון, ממילא היתה הבניה צפויה להימשך עד מועד הגשת התביעה ואולי מעבר לכך, כך שלגבי התקופה שעד הגשת התביעה לא ארע דבר החורג ממה שהיה צפוי לקרות לולא הפר הבנק את ההתקשרות עם התובע.

יחד עם זאת אין לומר שלא נגרמה לתובע עגמת נפש כלשהי המזכה בפיצוי. כפי שנקבע בהליכים הקודמים שבין הצדדים, היה בין התובע לבנק סיכום בעל פה שהבטיח לתובע מימון לבניה. חדשים ספורים לאחר שהתובע יצא לדרך (גם אם בצורה לקויה ביותר, ללא ביצוע באמצעות קבלן רשום וללא היתר בניה) מצא עצמו בפני שוקת שבורה בתחום המימון, שהיה קריטי עבורו בהעדר הון עצמי. ללא ספק מדובר בהתנהגות לא נאותה מצד הבנק, ואין לקנא בתובע בבואנו לשער מה עבר עליו עת גילה שהבנק מתנער מההסכמות שביניהם. אמנם טענת ה"בריונים" נותרה ללא הוכחה כמו גם טענות אחרות שכבר פורטו לעיל, אך גם ללא כל הטענות הללו עמד התובע, מרגע מסוים בסביבות פברואר 1999 ואילך, במצב קשה ובלתי נעים בעליל משום שהבנק החל לפעול בניגוד גמור למוסכם ביניהם. על כך זכאי התובע לפיצוי. בהתחשב במכלול הנסיבות, וכן בעובדה שהתובע העמיד את נזקיו הלא ממוניים על סכום של 50,000 $ כאשר נכללים בהם נזקים רבים שלא הוכחו כלל כפי שנקבע לעיל, נראה שיש להעמיד את נזקיו הלא-ממוניים של התובע על סך השווה, להיום, לעשרים אלף דולר ארה"ב (20,000 $).

טענת הקיזוז של הבנק

9. סכום החוב של התובע, כרשום בספרי הבנק נכון ליום 30.6.03, כולל הריבית עד לאותו מועד ובניכוי סכומים ששולמו ע"י התובע עד לאותו מועד, עמד ע"ס של 420,549. הן בביהמ"ש המחוזי והן בפני בימ"ש זה בשלב ההתחלתי של המשפט, נתפס הבנק – לטענתו – לטעות, ובגינה הודה כי העמיד לתובע הלוואות בסכום קרן כולל של 115,000 $ כשהוא מסתמך על 8 טפסי ההלוואות, עליהם הסתמך התובע, לקביעת סכום קרן ההלוואות. אולם טרם שהוחל בשמיעת העדויות ערך הבנק בדיקה מעמיקה בנוגע לסכום ההלוואות שהעמיד לתובע, והתברר לבנק, לטענתו, כי הבנק העמיד לתובע הלוואות במט"ח בסך כולל של 135,000 $ (קרן). מאחר ובהליכים הקודמים בין הצדדים לא נקבעו ממצאים לגבי חובו של התובע לבנק, הרי גם האמירות בפסקי הדין בתי המשפט המחוזי והעליון, לפיהן בנק העמיד לתובע הלוואות במט"ח בסך של 115,000 $, אינן מהוות מעשה בית דין.

הלוואה בסך 20,000 $ מיום 8.1.98 היא ההלוואה שבמחלוקת. הבנק טוען כי לא איתר טופס הלוואה לעניין ההלוואה שבמחלוקת, ואין נפקא מינה אם התובע חתם על טופס כזה אם לאו היות ועפ"י הקביעות בהליכים הקודמים שבין הצדדים ההסכם המחייב הוא זה שנכרת בע"פ ולא האמור במסמכי ההלוואה החתומים. העיקרון לפיו העובדות והסיכומים בעל פה גוברים על מסמכים שהכתב ביחסי הצדדים שבפניי אינו יכול לחול לטובת צד אחד בלבד. מכאן שהשאלה היא האם הוכיח הבנק כי נתן גם את ההלוואה שבמחלוקת, אם לאו. הבנק טוען כי העמיד לתובע ביום 8.1.98 את ההלוואה שבמחלוקת בסך של 20,000 $ וסכום זה בשקלים (כ-70,000 ש”ח) הועבר לזכות חשבונו של התובע, כשהתובע עשה בו שימוש בחלקו לרכישת פח"ק ובחלקו להעברה לחשבון חברה שבשליטתו. אכן, הרישומים בדפי חשבון המט"ח של התובע, חשבון העו"ש שלו וחשבון העו"ש של החברה שבשליטתו שנוהלו כולם באותו סניף של הבנק תומכים בטענות הבנק. המומחה מטעם התובע, מר פולישוק, אישר בחקירתו הנגדית כי אם אכן יוברר שהבנק אכן נתן לתובע את אותה הלוואה נוספת בסך 20,000 $ "אתה צריך לקחת עוד 20,000 $ ולהוסיף להם את הריבית המוסכמת לתקופה שמיום מתן ההלוואה וזה החוב" (עמ' 16 ש' 13-16). הוא עצמו – כך העיד קודם לכן – לא ערך חישוב כזה, לא בחוות דעתו הראשונה ת/2 שנערכה בתקופה שבה גם הבנק לא העלה טענה בדבר מתן הלוואה נוספת כאמור, ואף לא בחוות הדעת המאוחרת יותר (ת/3) שנערכה לאחר שהבנק כבר העלה את טענת ההלוואה הנוספת הנ"ל. מר פולישוק נחקר בשאלה זו, ואף בית המשפט הפנה אליו שאלות בענין זה. ההסבר שנתן לכך שבחר להתעלם מטענת ההלוואה הנוספת כללו כמה נימוקים. חלקם התבססו על טענות הבנק בהליכים קודמים ואף בשלבים הקודמים של ההליך הנוכחי, שם טען הבנק לקיומן של 8 הלוואות בסכום קרן כולל של 115,000$ בלבד, וכן על העדר הסכם הלוואה ביחס להלוואה הנוספת הנטענת. הסברים אלה ברור שלאו הסברים הם. השאלה איננה מדוע "התעורר" הבנק באיחור כה רב עם טענת ההלוואה הנוספת, ואף איננה נוגעת להסכם הלוואה דווקא. המומחה לא התבקש לחוות דעתו על אלה. הוא התבקש, והתיימר, לחוות דעתו בשאלה מהי היתרה הנכונה בחשבון. התשובה לשאלה זו היא תשובה עובדתית ולא ארגומנטטיבית, כפי שניתנה בנימוקים דלעיל של המומחה. סוג אחר של תשובות שנתן המומחה לשאלה מדוע לא התיחס בחוות דעתו ת/3 לטענת ההלוואה הנוספת מבוסס על כך שהתובע אמר לו, לדבריו, כי לא קיבל את כספי ההלוואה הזו (כפי שגם הצהיר התובע בסעיף 10 לתצהירו המשלים ת/6). את הסתירה בין דברים אלה לבין הרישומים בדפי החשבון ניסה המומחה להסביר בטענה כי "היו גם משיכות מהחשבון שלא מוסברות" ומסתכמות בכ-80,000 ש”ח, ו"על סמך מכלול הנתונים האלה אמר לי עו"ד משולם (ב"כ התובע – ש.מ.) אכן לא להתיחס לרישום ההלוואה הזו" (עמ' 15 ש' 24-28, וכן עמ' 16 ש' 6); אלא שמייד אחר כך מסתייג המומחה עצמו ואומר "גם כעת לא אמרתי שנעשו משיכות שלא כדין" (עמ' 16 ש' 8). כך! למותר לציין כי אין בידי לקבל גישה זו כלל ועיקר. ראשית, המומחה היה חייב, לטעמי, להתייחס בחוות דעתו, המתיימרת לחשב את היתרה, לטענה שניתנה הלוואה נוספת ואם סבר שאין להתיחס אליה היה עליו לציין זאת ולהסביר את הסיבה לכך. שנית, וזה העיקר: כאשר המומחה מתעלם מטענת ההלוואה הזו רק משום שאלו הנתונים שקיבל מהתובע ומעורך-דינו, נתונים שאין הוא יכול כמובן להעיד על נכונותם ואף לא טרח לבדוק אותם בדרך כלשהי, פירוש הדבר שאין כלל – לפחות בחוות דעת המומחה – גירסה נוגדת לגירסת הבנק בנושא ההלוואה הנוספת. מכאן שהשאלה היא רק אם התובע עצמו הוכיח את אותן עובדות שעל בסיסן בחר המומחה מטעמו להתעלם מהרישומים בדפי החשבון שמהם עולה שניתנה גם ההלוואה הנוספת. בהקשר זה אין כל רלוונטיות לטענת התובע ביחס לסגן מנהל הסניף לשעבר, דוד בן נון, שלטענתו נתפס במעילה בכספים של אחד מלקוחות הבנק, היות והתובע לא טען כלל כי הלה מעל גם בכספיו. יתר על
כן: באף לא אחד מכתבי טענותיו, ועד למתן עדותו בפני בית משפט זה, לא העלה התובע טענה נגד הבנק על אותם חיובים שלא כדין, כביכול, שנעשו מחשבונו בסכום של 80,000 ש”ח. אף אם נניח כי התובע לא קרא את דפי החשבון ואינו מבין את תוכנם, הרי שלא ניתן לומר זאת על המומחה מטעמו, המתמחה בבדיקת חשבונות בנקים ובעל ניסיון כמנהל סניף לשעבר בבנק עצמו. זאת ועוד: אם נעבור לטענות התובע עצמן לפיהן "לא קיבל" את כספי ההלוואה הנוספת וכן נמשכו מחשבונו שלא כדין כשמונים אלף ש”ח, הרי לא ניתן לקבל את הטענה האחרונה משתי טענות אלה, משהועלתה רק בתגובה לטענת הבנק בדבר ההלוואה הנוספת. הרי משיכות שלא כדין מהחשבון עומדות על רגליהן שלהן בין שניתנה הלוואה נוספת ובין שלא ועל כן היה על התובע להעלות טענות אלה כבר בתחילת ההתדיינות; ודבר הטענות (הבלתי מוכחות בפניי) לגבי מר בן-נון אף הוא לא נודע רק עתה. היכן היה התובע כל העת? באשר לטענה כי כספי ההלוואה הנוספת "לא התקבלו": הרי לפי דפי החשבון שהציג הבנק, עיקר הכספים עבר לחשבון הבנק של חברה שהתובע שלט בה. חברה בע"מ חייבת בניהול ספרים. היכן ספרי החשבונות של החברה, שבאמצעותם ניתן יהיה לראות מה ארע לכספים שאחר שהועברו לזכות חשבון הבנק שלה? לכאורה, התובע יכול היה להביאם כראייה. הוא לא עשה כן ללא כל הסבר. חזקה שאין הם תומכים בטענותיו. גם כספים שנותרו בחשבון הבנק האישי של התובע, ששימש למימון הבניה, אמורים להיות מתועדים משום שבבוא היום עשוי התובע להיזקק להבאת ראיות לשלטונות המס בדבר עלות הבניה. גם כאן טענות התובע נותרו נטולות פירוט והוכחה אפילו ברישומים שהיה עליו לנהל. לא ניתן, אם כן, לתת משקל כלשהו לטענה כי הכספים של אותה הלוואה "לא נתקבלו", או נמשכו שלא כדין מחשבונו ליעדים ועל ידי גורמים עלומים, כאשר התובע עצמו מסתפק בהפרחת טענות כוללניות לחלל האויר בענין זה. עוד אוסיף כי התובע מלין על כך שלא הובאה עדות של מי מעובדי הבנק שטיפל אישית במתן ההלוואה. זו טענה מוזרה בנסיבות הענין. בהעדר מסמך בענין ההלוואה ממילא לא ניתן לאתר את מי שטיפל אישית בהלוואה זו (כפי שאין כל סיכוי שיימצא עובד בנק שיוכל לזכור את הפעולה בחלוף שנים כה רבות). בנוסף, מרגע שדפי החשבון מעידים שהכספים הוכנסו לחשבון המט"ח, ומשם לחשבון העו"ש בשקלים (וממנו לפקדון ולחשבון החברה שבשליטת התובע), עובר לתובע הנטל המשני להפריך את נכונות הרישומים (או לטעון שיש מקור אחר לכספים, או לטעון שהלוואה זו נפרעה בנפרד, טענות שלא נטענו בעניננו). התובע כשל כליל בהרמת נטל זה.

המסקנה היא כי הוכח להנחת דעתי שניתנה לתובע הלוואה נוספת בסך קרן של 20,000$. הואיל ולפי ת/3 ישנה יתרת חוב של מעל 2,000$ שהתובע חייב לבנק גם ללא הלוואה זו, פירוש הדבר שהחוב הכולל הוא בכל מקרה לכל הפחות סכומם של אלה: היתרה הנכונה של 8 ההלוואות שנתינתן לא היתה שנויה במחלוקת (לפחות בגובה הסכום שחושב ב-ת/3), בתוספת 20,000$ (סכום ההלוואה הנוספת) בתוספת ריבית עד ליום 12/9/2001 ומאותו מועד בהמרה לש"ח ובתוספת ריבית שקלית מתאימה. מכאן שהחוב הכולל עולה בכל מקרה על 20,000$ שהוא סכום הפיצויים שנפסקו לזכות התובע. מטעם זה, ובהעדר תביעה מטעם הבנק, איני רואה לנכון (ואף איני סבור שאני מוסמך) להמשיך ולדון בשאר המחלוקות שבין הצדדים לענין חישוב גובה החוב. מובן שעל הבנק לזכות את חשבון התובע בסכום הפיצויים שנפסקו לו, כערכם בש"ח לפי השער היציג היום ועם יום ערך של היום, ובכך לתת ביטוי לקיזוז הפיצויים הנ"ל כנגד יתרת החוב העולה על הפיצוי.

סוף דבר

10. התביעה נדחית, משנקבע כי הנזק בר הפיצוי היחיד שהוכח עומד על 20,000$ בעוד גובה החוב לבנק עולה בכל מקרה על סכום זה.

11. באשר להוצאות, באתי למסקנה כי כל צד ישא בהוצאותיו. אמנם התובע נכשל כישלון חרוץ בהוכחת עיקרם המכריע של נזקיו הנטענים, אולם יש לזכור כי ראשית מעשה בסדרת פעולות בלתי תקינות עד מאד של הבנק, כפי שנקבע בהליכים הקודמים שבין הצדדים. הבנק הגיע להסכמות בעל פה עם התובע שלא היה להן כל קשר למסמכים בכתב שערך ושעליהם החתים את התובע, וזאת בניגוד לחובתו לערוך בכתב את ההסכמים ולתת בכתב פירוט וגילוי נאותים של תוכן ההסכמות. הבנק גם הפר לאחר מכן את שסוכם בין הצדדים. הבנק אף הגדיל לעשות ולא תיעד כראוי אפילו את כל ההלוואות שנתן לתובע, וכתוצאה מכך טען עד לרגע האחרון כמעט כי ניתנו פחות הלוואות ובסכום כולל נמוך יותר מכפי שהיה בפועל. על כן הבנק נושא באחריות הראשונית למצב שנוצר, ואין מקום לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד לזכותו אף שבמבחן התוצאה הסופית נדחתה התביעה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול עסקה CAL

  2. אי חידוש קו אשראי

  3. אשראי ליווי בנקאי

  4. ביטול עסקה ישראכרט

  5. ביטול מסגרת האשראי

  6. אי חידוש מסגרת אשראי

  7. ביטול עסקה ויזה כאל

  8. מכתב אשראי דוקומנטרי

  9. ביטול עסקה מאסטרכארד

  10. ביטול עסקה לאומי קארד

  11. התיישנות כרטיס אשראי

  12. ביטול עסקת אשראי ויזה

  13. הפרת הסכם למתן אשראי

  14. ביטול עסקה חברת האשראי

  15. הסדר נושים קווי אשראי

  16. ביטול עסקת אשראי טלפונית

  17. ביטול עסקה אמריקן אקספרס

  18. אשראי רכישת קרנות נאמנות

  19. בדיקת פוליגרף כרטיס אשראי

  20. ביטול עסקה באשראי תשלומים

  21. ביטול עסקה מול חברת האשראי

  22. ביטול צו עיקול בחברות אשראי

  23. ביטול חיוב עמלת פריסת אשראי

  24. ביטול עסקת אשראי תוך 24 שעות

  25. ביטול הרשאה לחיוב כרטיס אשראי

  26. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  27. חייב מוגבל באמצעים כרטיס אשראי

  28. ביטול מסגרת אשראי בבנק הודעה מראש

  29. כרטיסי אשראי מתגלגל: תביעה ייצוגית

  30. אשראי דוקומנטרי סמכות שיפוט בינלאומית

  31. שימוש בכרטיס אשראי למרות הבטחה לא להשתמש בו

  32. שימוש בפרטי כרטיס אשראי ללא הרשאה לצרכים אישיים

  33. טענה כי יש לקבל תביעה מאחר שהנתבע מודה בהלוואות ובאשראי שקיבל

  34. שימוש אסור שנעשה בכרטיס האשראי של התובעת באמצעות חשבון הפייסבוק שלה

  35. הגבלת החשבון המקורית יצרה מחנק חמור באשראי והביאה לקושי בניהול העסק

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון