הפרת הסכם מכונות




I. מבוא

התביעה שלפניי עוסקת במיזם חדשני לייצור ושיווק של מכונות מתוחכמות לאריזת מוצרים בצורה מבוקרת לשם הארכת חיי המדף של המוצרים. בגדרה של התביעה תובע התובע מהנתבעים סך כספי של 2,762,955 ₪ הכולל רכיב של החזר הוצאותיו בקשר למיזם, וכן רכיב נוסף שעניינו חלקו היחסי הנטען ברווחי המיזם. התביעה מבוססת על הסכמים שונים אשר לטענת התובע נכרתו בינו לבין הנתבעים בקשר למיזם.


II. העובדות הנוגעות בעניין
הצדדים לתביעה
1. התובע הינו מר אברהם פרחי, המציג עצמו כמומחה בתחום השיווק בכלל, ובתחום שיווק המזון בפרט. בעבר כיהן מר פרחי כסמנכ"ל שיווק ומנכ"ל "תשלובת תבורי".
2. הנתבעת 1 הינה חברת הפסטוס בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה"), חברה פרטית אשר הוקמה ונרשמה בישראל בשנת 1993. החברה הינה הבעלים של פטנט רשום לייצור מכונות אריזה מסוג SLB בטכנולוגיה ייחודית המבוססת על אריזת מוצרים בתנאים מבוקרים המאריכים את חיי המדף של המזון שנארז באמצעות טכנולוגיה זו (להלן: "מכונות SLB").
3. הנתבעים 2 ו- 3, יהודה ימאי ושלומית ימאי, הינם מייסדי החברה. הנתבע 2 הינו בעל מניות ודירקטור בחברה ושימש בעבר כמנכ"ל החברה. הנתבעת 3 עבדה גם היא בחברה, בשנים הראשונות לפעילותה.
4. הנתבע 4, אילן אדמון, הוא דירקטור ובעל מניות בחברה, ובין השנים 2004 עד 2007 כיהן כמנכ"ל החברה. מר אדמון שימש בעבר בתפקידים ניהוליים בכירים בחברות "עלית" ו"פלאפון".
תמצית הרקע העובדתי
5. בשנים 1993-2005 הייתה החברה משפחתית במהותה, בבעלותם של הנתבעים 2 ו- 3, ובניהולו של הנתבע 2.
6. ביום 30.11.98 חתמו התובע והנתבעים 1 עד 3 על הסכם שיתוף פעולה בעניין הקמת מיזם משותף שנועד למצות את הפוטנציאל של מכונת ה- SLB (להלן: "הסכם שיתוף הפעולה" ו- "המיזם" בהתאמה) (הסכם שיתוף הפעולה צורף כנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). בהסכם שיתוף הפעולה נקבע, בין היתר, כי הנתבעים 2 ו- 3 יהיו אחראים לבניית המכונה ולפיתוחה, ואילו התובע יהיה אחראי לארגון כל הפעולות הקשורות בשיווק, פרסום רישומי הפטנט והגביה. כן נקבע מפתח לחלוקת רווחים, המבוסס על הכנסות ממכירת מכונות ה- SLB בקיזוז ההוצאות הישירות בגין בנייתן ושיווקן.
7. לטענת התובע, הוא ארגן את פעולות השיווק של המיזם בהתאם להתחייבויותיו המפורטות בהסכם שיתוף הפעולה, ובכלל זאת התקשר ביום 16.5.99 עם מר נתן ניסני על מנת שזה ישמש כנציגו בחברה ויפעל לצורך ארגון תחום השיווק בחברה. יצוין כי לטענת הנתבע 2 ביום 27.7.99 חדל התובע לממן את פעילותו של מר ניסני כנציגו בחברה.
8. לטענת התובע, ביום 26.12.99 הוא התקשר עם ה"ה דורון שגיב ויאיר רבינוביץ' בהסכם שותפות לפיו הם ירכשו ממנו 30% מחלקו במיזם ובתמורה לכך הם יהיו חייבים לשלם לו 30% מהוצאותיו במיזם, ויהיו זכאים לקבל 30% מהכנסותיו במיזם (מכתב סיכום ההבנות מיום 26.12.99, חתום על ידי התובע בלבד, צורף כנספח ב' לתצהיר התובע).
9. ביום 19.6.00 פנה הנתבע 2 אל התובע, ציין כי החברה אינה יכולה לשאת בכל הוצאות הפיתוח והשיווק של מכונת ה- SLB עד לכניסתו של משקיע חדש, וביקש מהתובע לכסות את הוצאות השיווק של החברה שהסתכמו באותו מועד בסך של 255,545 ₪ (לפני מע"מ). פירוט הוצאות אלה נכלל במכתב התובע מיום 19.6.00 (המכתב עצמו צורף כנספח ה' לתצהיר התובע).
10. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע שילם הוצאות מסוימות עבור החברה. אולם, בעוד שלטענת התובע תשלומים אלה שולמו על ידו לפנים משורת הדין סבורים הנתבעים כי לפי הסכם שיתוף הפעולה חייב היה התובע לשאת בתשלום מלוא הוצאות השיווק של מכונת SLB.
11. לטענת הנתבע 2, בחודש יולי 2000 ניתק התובע כל קשר עם החברה על רקע סירובו לממן את הוצאות השיווק של החברה.
12. ביום 24.2.02 התקשר התובע בהסכם עם הנתבע 4 על מנת שזה ימלא את התחייבויותיו של התובע על פי הסכם שיתוף הפעולה (להלן: "הסכם הנציגות"). בגדרו של הסכם זה נקבע, בין היתר, כי התובע ימשיך לשאת בהוצאות החלות עליו על פי הסכם שיתוף הפעולה, וכי בתמורה לפעילותו בחברה, יהיה הנתבע 4 זכאי לקבל 25% מהכספים שיגיעו לתובע על פי הסכם שיתוף הפעולה.
13. בתחילת מרץ 2002 החל הנתבע 4 את פעילותו בחברה, וזמן קצר לאחר מכן הציג תוכנית עסקית, אותה שלח ביום 23.3.02 אל התובע ואל שותפו מר דורון שגיב (להלן: "התוכנית העסקית").
14. בחודשים הראשונים לעבודתו בחברה קידם הנתבע 4 מו"מ לכריתת הסכם חדש אשר לפיו התובע, שגיב והנתבע 4 עצמו, ישקיעו בחברה כמיליון ₪ באמצעות חברה חדשה, וזאת – בתמורה לרכישת 50% ממניותיה (להלן: "ההסכם החדש").
15. בחודש יולי 2002, או בסמוך לכך, לאחר שהתובע ושותפיו ערכו בדיקת נאותות לחברה אשר תוצאותיה גרמו למחלוקת בין הצדדים – הסתיים המו"מ הנוגע לחתימת ההסכם החדש בכישלון. לאחר כישלון המו"מ נותר הנתבע 4 לפעול במסגרת החברה. לטענת התובע, גם בשלב זה פעל הנתבע 4 כנציגו, ואילו לטענת הנתבעים – הנתבע 4 פעל באופן עצמאי וללא כל קשר אל התובע.
16. ביום 20.1.05 התקיימה ישיבת בעלי מניות של החברה ובמהלכה הוסכם על הקצאת מניות של החברה לנתבע 4 ולחברה שבבעלותו (פרוטוקול הישיבה ודו"ח הקצאת המניות צורפו כנספחים יג'-יד' לתצהיר התובע).
17. החל משנת 2005, עקב כניסת משקיעים חדשים לחברה וביניהם חברת גובלי בע"מ, שינתה החברה את פניה וחדלה להיות חברה משפחתית. לחברה הוזרם כסף רב, וחלקו הושקע בשיווקן בחו"ל של מכונות ה- SLB (סעיף 7 בתצהיר מנכ"ל החברה לשעבר, מר עודד שטמר). בנוסף לכך, הנתבע 2 ששימש עד אז כמנכ"ל החברה, הוחלף בתפקיד זה על ידי מנכ"ל חיצוני.
18. ביום 18.3.09 פנה ב"כ התובע אל הנתבעים בדרישה לקבל חשבונות המפרטים את כל התקבולים וההוצאות בגין מכונות ה- SLB החל משנת 1999 (נספח יא' לתצהיר התובע). לטענת התובע, לאחר ששלח מכתב זה, שוחח עמו הנתבע 2 טלפונית וטען כי לחברה אין רווחים, אך נמנע מלטעון כי ביטל את הסכם שיתוף הפעולה.
19. לטענת התובע, זמן קצר לאחר מכן הגיע אליו הנתבע 2 לפגישה. שיחה זו הוקלטה על ידי התובע והקלטה זו, וכן התמלול שלה, הוגשו לבית המשפט כ- ת/7.
20. ביום 31.8.09 הודיעה החברה לתובע כי היא אינה מכירה בהתקשרות עמו, וכי ממילא תביעתו התיישנה.
השתלשלות האירועים לאחר הגשת התביעה
21. ביום 12.10.09 הוגשה התביעה דנן. בכתב התביעה המקורי תבע התובע סעד של מתן חשבונות וכן סעד כספי בסך של 8,315,000 ₪.
22. בחודש ינואר 2011 נכנסה החברה להליכי פירוק בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פר"ק 35503-01-11) וכל ההליכים נגד החברה, לרבות תביעה זו – עוכבו. במסגרת הליכי הפירוק שילם המפרק הזמני של החברה לתובע פיצוי בסך של 70,000 ₪
23. ביום 1.5.11 קבע בית המשפט של הפירוק כי המפרק יעביר לתובע העתק מכל הדו"חות הכספיים של החברה המצויים בידיו.
24. ביום 12.9.11, לאחר קבלתם (מהמפרק) של דוחות כספיים של החברה לשנים 2005-2009, הגיש התובע לבית משפט זה בקשה לתיקון כתב התביעה, בגדרה ביקש שהסעד של קבלת צו למתן חשבונות יבוטל, ואילו הסעד הכספי הנתבע מהנתבעים יופחת ויוגבל לסך של 2,762,955 ₪. התובע צירף לבקשה זו נוסח מתוקן של כתב התביעה, ובו נכללו התיקונים אותם ביקש להכניס בכתב התביעה המקורי. ביום 22.9.11 התיר בית המשפט לתובע לתקן את כתב התביעה, וכפועל יוצא מהחלטה זו הגישו הצדדים כתבי טענות מתוקנים.
III. עיקר טענות הצדדים
טענות התובע
25. באשר לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים משיב התובע כי תביעה זו לא התיישנה מכיוון שהיא מהווה תביעה למתן חשבונות המתחדשת בכל יום בו נמנעים הנתבעים מלמסור חשבונות לתובע.
26. לגבי הסכם שיתוף הפעולה, העלה התובע הטענות הבאות:
תפקידו של התובע על פי הסכם זה היה לארגן את הפעולות הקשורות לשיווק המיזם, ולא הוטלה עליו החובה לממן בצורה כלשהי את המיזם. לעומת זאת, תפקידם של הנתבעים 2 ו- 3 כלל אחריות לייצור ופיתוח המכונות, וכן למימון המיזם. לגרסתו של התובע, הוא מימן באופן חלקי את הוצאות החברה כמחווה שנעשתה על ידו לפנים משורת הדין;
באשר לחלוקת "המרווח" שבין ההכנסות וההוצאות ממכירת מכונות ה- SLB– טוען התובע כי במונח זה התכוונו הצדדים למכונות ה- SLB בכללותן, ולא לראש האטימה, שהינו רכיב קטן שהורכב על המכונות. באשר לדיווחים שהועברו על ידי החברה למדען הראשי בעניין היקף מכירות ראשי האטימה – טוען התובע כי דיווחים אלה הותאמו לדרישות המדען הראשי על פי תנאי ההלוואה שניתנה על ידו לחברה, וכי דיווחים אלה לא הוגשו על ידי הנתבעים כראיה ולפיכך אין בהם כדי לסייע לנתבעים;
בהסכם שיתוף הפעולה נקבע כי ההסכם יהיה בר-תוקף מחייב עד למיצוי מלא של הפוטנציאל הטמון במכונות ה- SLB. לכן, בהעדר הודעת ביטול מאת מי מהצדדים נותר הסכם זה בעל תוקף מחייב [סעיף 20 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"); סעיף 8 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1981 (להלן: "חוק התרופות")]. באשר למכתבו מיום 19.6.00 של הנתבע 2 אל התובע – טוען התובע כי מכתב זה נועד לאכוף את ההסכם (כפי שפורש על ידי הנתבע 2), ואינו בגדר הודעת ביטול;
התובע מעלה טענות נוספות המוכיחות, לשיטתו, כי הסכם שיתוף הפעולה לא בוטל:
27. בסעיף 2.1 לתוכנית העסקית משנת 2002, אשר נכתבה על ידי הנתבע 4 והוצגה לנתבע 2 הודגש במפורש דבר קיומו של הסכם שיתוף הפעולה;
28. בסעיף 2.4 בטיוטת ההסכם החדש משנת 2002 נקבע כי "החל ממועד חתימת הסכם זה, הסכם שיתוף הפעולה בטל ומבוטל". לפיכך, משלא נחתם ההסכם החדש – נותר הסכם שיתוף הפעולה בתוקפו;
29. בניגוד לטענות הנתבעים, לא נוצר נתק בין התובע לבין המיזם בין השנים 2002-2000, ומכל מקום גם אם היה נוצר נתק, לא היה בו כדי לבטל תוקפו של הסכם שיתוף הפעולה.
30. לאחר שב"כ התובע שלח מכתב התראה לנתבעים השיב לו הנתבע 2 כי אין רווחים בחברה, וכלל לא העלה את הטענה כי הסכם שיתוף הפעולה בוטל. לטענת התובע, בכך יש כדי להעיד על כך שהנתבע 2 עצמו אינו סבור כי ביטל את הסכם שיתוף הפעולה;
31. אם אכן הסכם שיתוף הפעולה בוטל – שומה היה על הנתבעים להשיב לתובע את הוצאותיו (סעיף 9 בחוק התרופות; סעיף 21 בחוק החוזים). לכן, הימנעותם של הנתבעים מלעשות כן מלמדת כי הם עצמם לא סברו שהסכם שיתוף הפעולה בוטל.
32. באשר להסכם הנציגות, העלה התובע הטענות הבאות:
הסכם הנציגות הינו הסכם מחייב הכולל את כל הפרטים הדרושים לקיומו. נוסח ההסכם וחתימת הצדדים עליו מעידים על גמירות הדעת של הצדדים באשר לכריתתו ותוכנו;
הצדדים להסכם הנציגות מעולם לא ביטלו הסכם זה בהודעה בכתב או בעל פה, ומכאן שהסכם זה עודנו תקף ומחייב;
הנתבע 4 שימש בפועל כנציגו של התובע בחברה על פי הסכם הנציגות. הנתבע 4 הפר את הסכם הנציגות בכך שנמנע מלהעביר לתובע דיווחים על מכירת מכונות ה- SLB שמכרה והחברה, על מינויו למנכ"ל החברה ועל מניות החברה שהוקצו לו;
הנתבע 4 התעשר שלא כדין על חשבונו של התובע נוכח השכר שקיבל מהחברה והמניות שהוקצו לו (סעיף 15 בחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979, סעיף 8 בחוק השליחות, תשכ"ה – 1965; להלן: "חוק הנאמנות" ו- "חוק השליחות" בהתאמה);
הנתבעים 2 ו- 3 גרמו לנתבע 4 להפר את הסכם הנציגות. בכך ביצעו הנתבעים עוולה של גרם הפרת חוזה (סעיף 62(א) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; להלן: "פקודת הנזיקין"). לגרסת התובע פעלו הנתבעים שלא כדין בכך שטענו בפני הנתבע 4 כי הסכם שיתוף הפעולה אינו בתוקף, בכך שהקצו לנתבע 4 מניות של החברה, ובכך שמינו את הנתבע 4 למנכ"ל החברה;
בהפרו את הוראות הסכם הנציגות אפשר הנתבע 4 לנתבעים 2 עד 3 להפר את הסכם שיתוף הפעולה ולפיכך ניתן לייחס את נזקי התובע לנתבעים כולם, ביחד ולחוד.
33. באשר לטענת הנתבעים בדבר הנתק שנוצר בינו לבין המיזם – משיב התובע כי הנתק נוצר בשל התנהלותם של הנתבעים, וזוהי העילה להגשת תביעה זו.
34. התובע טוען כי נוכח תוקפם המחייב של הסכם שיתוף הפעולה והסכם הנציגות, חובה היה על הנתבעים לדווח לו לאורך השנים מהם המרווחים הקיימים, וכן להעביר לו בזמן אמת את כל המסמכים הרלבנטיים. כן טוען התובע כי מוטל על הנתבעים להמציא לו מסמכים אלה כעת, ולחלק את המרווחים הנובעים ממכירת מכונות ה- SLB כמתחייב מהסכם שיתוף הפעולה.
35. לטענת התובע הוכח ששיעור ההכנסות ממכונות ה- SLB עומד על לפחות 35% מרווחי החברה. התובע מוסיף וטוען כי הצורך בביצוע הערכה בעניין זה נובע מנזק ראייתי לו גרמו הנתבעים בכך שנמנעו מביצוע רישום מסודר המפריד בין הכנסות והוצאות החברה הנובעות ממכירת מכונות ה- SLB לבין הכנסות והוצאות החברה הקשורות ליתר תחומי פעילותה של החברה. לפיכך מנועים הנתבעים מלטעון שהתובע לא הוכיח את הנזק כיאות. כן טוען התובע כי על בית המשפט לבצע אומדנה של הנזק שנגרם לו [ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ ( 11.9.2006), פסקה 22 בפסק הדין של כב' השופטת ע' ארבל; ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800 (1981)] וכי שיעור של 35% מהכנסות החברה הינו אומדן מינימלי וסביר בנסיבות העניין.
36. לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו בשל הפרת הסכם שיתוף הפעולה על ידי הנתבעים. התובע טוען כי שיעורו של פיצוי זה מסתכם בסכום המרווח לו הוא זכאי בתוספת סכומי הוצאות בסך של כ- 300,000 ₪ אותם הוציא התובע, לטענתו, בכל הקשור למכונות ה- SLB.
37. התובע טוען כי יש לדחות את טענות הקיזוז השונות שהועלו על ידי הנתבעים ואשר לא הוכחו על ידם כנדרש.
38. באשר לעובדה שההוצאות שהוציא התובע בגין המיזם שולמו על ידי חברת אפיקים מאוחדים בע"מ (להלן: "חברת אפיקים") – משיב התובע כי המדובר בחברה שבשליטתו אשר באמצעותה הוא מנהל את המיזמים בהם הוא משקיע.
טענות הנתבעים
39. לטענת הנתבעים, מרוץ ההתיישנות של תביעה זו החל בסוף חודש יולי 2000, ולחילופין – בחודש יולי 2002, לאחר כישלון המו"מ שניהלו הצדדים לשם כריתת הסכם חדש. לפיכך, תביעה זו התיישנה לכל המאוחר בחודש יולי 2009 (בחלוף 7 שנים), טרם הגשתה ביום 12.10.09. כן טוענים הנתבעים כי סעיף 4(ג) בהסכם שיתוף הפעולה קובע כי "חלוקת הכספים תתבצע מיד עם גבייתם ותיועד קודם כל לכיסוי ההוצאות הישירות של הצדדים". מאחר שלחברה היו הכנסות כבר בשנת 2001 אזי מרוץ ההתיישנות להחזר הוצאותיו של התובע החל כבר בשנת 2001 – כך שהתביעה להשבת הוצאות אלה התיישנה בשנת 2008.
40. באשר להסכם שיתוף הפעולה, העלו הנתבעים 2 ו- 3 מספר טענות:
לגרסת הנתבעים, בהתאם להסכם שיתוף הפעולה הן התובע, והן הנתבעים 2 ו- 3, נדרשו לממן את פעולות החברה במשותף, ועצם העובדה שהתובע שילם חלק מהוצאות החברה מלמד כי הוא ראה עצמו מחויב בכך על פי הסכם זה;
בסעיף 4(ב) בהסכם שיתוף הפעולה הוגדרו הוצאות הצדדים (לצורך חישוב וחלוקת המרווח) כהוצאות "ישירות" בלבד של מכונות ה- SLB, אך בפועל התברר שהצדדים טעו בהנחת היסוד שלהם, ולא ניתן היה להפריד בין ההוצאות הישירות הנ"ל להוצאות נוספות אחרות של החברה;
התובע העיד כי הוא זה שניסח את הסכם שיתוף הפעולה (עדות התובע, ע' 19, ש' 4) ולפיכך חל כלל הפרשנות שיש לפרש הסכם כנגד מנסחו בנסיבות בהן קיימות פרשנויות סותרות של נוסח ההסכם.
התובע העיד כי "היה לנו רק ויכוח על מסגרת ההוצאות, מה תחולת ההוצאות שצריכות לחול עלי במסגרת ההסכם הזה" (עדות התובע, ע' 20, ש' 25). לגרסת הנתבעים, הדבר מעיד על כך שהתובע עצמו הודה בכך שהוא חב בתשלום הוצאות, והמחלוקת לשיטתו נוגעת לסיווג ההוצאות בלבד. יתרה מזו: הנתבעים טוענים כי בהסכם הנציגות, אשר גם הוא נוסח על ידי התובע, נכתב במפורש כי קיימות הוצאות החלות על התובע והנובעות מהסכם שיתוף הפעולה;
על פי הסכם שיתוף הפעולה היה התובע מחויב לקדם את שיווק מוצרי ה-SLB , וכן לממן את הפעילות השיווקית, אך התובע הפר התחייבויותיו אלה. כתוצאה מכך, ביטלו הנתבעים 2 ו- 3 את הסכם שיתוף הפעולה, וזאת הן בהודעות שמסר הנתבע 2 לתובע בעל פה, והן בהתנהגות – נוכח הנתק המוחלט בכל הנוגע לענייני החברה אשר שרר בין הצדדים לאורך שנים.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לאחר ביטול הסכם שיתוף הפעולה התחייב התובע לגייס מימון חיצוני לחברה, חלף המימון שהתחייב להמציא לחברה בעצמו על פי הסכם שיתוף הפעולה שבוטל – אך כשל בכך;
באשר להגדרת מכונות ה- SLB – הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי המדובר בראש מילוי שניתן להרכיבו על כל מכונה. הנתבעים טוענים כי הסכם שיתוף הפעולה לא הגדיר כלל מהן מכונות אלה נוכח בורותו המקצועית של התובע אשר היה מנסח ההסכם.
41. לטענת הנתבע 4, הסכם הנציגות מיום 24.2.02 הינו "מסמך כוונות" גרידא, אשר נוכח כישלון המו"מ להכנסת משקיעים חדשים שארע בחודש יוני 2002 – לא התגבש לכדי הסכם מחייב. לטענת הנתבע 4 אומד דעתם של הצדדים, כפי שבא לכדי ביטוי בהתנהגותם, מלמד כי הצדדים ראו עצמם משוחררים מהסכם הנציגות. בהקשר זה טוען הנתבע 4 מספר טענות:
על פי סעיף 3 בהסכם הנציגות אמור היה הנתבע 4 "להירתם לשם קידום המחויבות שלי (של התובע – ב' א')", דהיינו – לעזור לתובע לקידום מחויבותו ולא לשמש כנציגו בחברה;
בסעיף 4 בהסכם הנציגות התחייב התובע כי "ההוצאות החלות עלי כמתחייב מההסכם (הסכם שיתוף הפעולה – ב' א') ... ימשיכו לחול עלי ועלי בלבד", דהיינו – התובע התחייב להמשך להיות פעיל בחברה הן בפן המהותי והן מבחינת השתתפותו בהוצאות, אך בפועל התנתק לחלוטין מהמיזם ומהחברה;
הנתבע 4 מעולם לא פעל כנציגו של התובע בחברה. כדוגמא לכך מציין הנתבע 4 כי אפילו התוכנית העסקית מיום 23.3.02 שנשלחה על ידו לתובע כחודש לאחר חתימת הסכם הנציגות, לא נועדה לקדם את תחום השיווק, אלא נועדה לקדם מהלך של מכירת מחצית מהזכויות בחברה לתובע, לשגיב ולנתבע 4 עצמו.
42. לחלופין, וככל שייקבע כי הסכם הנציגות קיבל תוקף מחייב – טוען הנתבע 4 כי הסכם הנציגות בוטל על ידי הצדדים בעל פה ובהתנהגותם של הצדדים, בהתאם להלכה הפסוקה הקובעת כי חוזה יכול להיות מבוטל גם בדרכים אלה [סעיף 20 בחוק החוזים, ד' פרידמן ונ' כהן חוזים עמ' 1086; ג' שלו דיני חוזים, עמ' 28-56 ו- 91; ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברה חלקה 51 גוש 7060 בע"מ ( 9.4.1997), עמ' 5; ע"א 2809/92 פרידמן נ' איבצן ( 19.9.1993); ע"א 380/84 אלשייך נ' סרוסי ( 31.12.1984); ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פ"ד מט (2) 508 (1995)].
43. לטענת הנתבעים, התובע לא הצליח להוכיח את תוקפם המחייב של הסכם שיתוף פעולה והסכם הנציגות, וכשל בהוכחת הנזק הנתבע על ידו. לפיכך, דין התביעה להידחות.
44. באשר לחוות דעת המומחה מטעם התובע, מר חיים דהן, אשר הובאה לצורך הוכחת הנזקים הנטענים על ידי התובע – טוען הנתבע 4 כי מר דהן הינו עובד של התובע אך עובדה חשובה זו לא צוינה בחוות הדעת ואף לא על ידי התובע עצמו. כן טוען הנתבע 4 כי חוות הדעת הינה בלתי מקצועית לחלוטין. הנתבעים 2 ו- 3 מוסיפים וטוענים כי מר דהן הינו למעשה "מנהל חשבונות שנשכר על מנת להצהיר ש- 35% מסכום הכנסות מסוים, פחות 35% מסכום הוצאות מסוים, מניב תוצאה כספית חיובית ולא שלילית" (סעיף 38 בסיכומי הנתבעים 2 ו- 3). כן טוענים הנתבעים כי גם יתר העדים שהביא התובע לצורך הוכחת גובה הסכום הנתבע (ה"ה שחר והרשקוביץ') העידו מתוך "תחושות" ולא בהתבסס על מידע ונתונים (ע' 221, ש' 38-39; ע' 223, ש' 30-37; ע' 225, ש' 27-28).
45. באשר לתביעת ההשבה של התובע להחזר הוצאותיו, העלו הנתבעים 2 ו- 3 את הטיעונים הבאים:
תביעת ההשבה מתייחסת להוצאות שהוציאה חברת אפיקים ולא להוצאות שהוציא התובע עצמו – כך שלעניין זה כלל לא קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעים;
הסכומים המפורטים בחשבוניות שצירף התובע לשם הוכחת תביעת ההשבה מסתכמים בסך כולל של כ- 110,000 ₪ שקיבלה החברה מחברת אפיקים. דא עקא, מסכום נטען זה יש לקזז סכום בסך 100,000 ₪ שקיבל התובע כשיפוי משותפיו להשקעה;
ההוצאות המשפטיות בעניין עריכת טיוטות ההסכמים לרכישת החברה הינן פרי יוזמתם של המשקיעים (ובהם התובע) כך שלא ניתן להשית הוצאות אלה על הנתבעים;
הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי סכומי ההשבה שולמו לחברה ולא לידיהם, ולכן אין עילה לתבוע מהם את השבתם לתובע;
יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע בגין תביעת ההשבה פיצוי ללא הוכחת נזק שמגיע לנתבעים בגין הפרת הסכם שיתוף הפעולה על ידי התובע.
IV. עיקר השאלות שבמחלוקת
46. השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בדיון בתובענה שלפני הינן אלו:
47. האם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה?
48. האם הנתבעים 1 עד 3 הפרו את הסכם שיתוף הפעולה או ביטלו אותו כדין? האם זכאי התובע להשבה ולפיצויים מהנתבעים 1 עד 3 עקב הפרתו או ביטולו של הסכם זה?
49. האם הנתבע 4 הפר את הסכם הנציגות, והאם קיימת לתובע זכות להשבה או לקבלת פיצויים מהנתבע 4 עקב הפרתו או ביטולו של הסכם זה?
50. האם ביצעו הנתבעים 1 עד 3 עוולה של גרם הפרת חוזה כלפי התובע?
51. האם שימש הנתבע 4 כנאמן של התובע והאם הפר כלפי התובע את חובותיו כנאמן?
V. דיון והכרעה
סוגיית ההתיישנות
52. סעיף 5 בחוק ההתיישנות קובע כי "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה והיא אינה במקרקעין, מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים". סעיף 6 בחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התביעה". מכוחם המצטבר של סעיפים אלה ניתן לקבוע כי תביעה מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה (להלן: "כלל ההתיישנות"). לפיכך, בחינת טענת התיישנות מחייבת לבחון מהי עילת התביעה אשר לגביה נטענת טענת ההתיישנות.

עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי תביעה זו הוגשה בגין עילות התביעה הבאות:


הפרת חוזה – לטענת התובע, הפרו הנתבעים 2 ו- 3 את הסכם שיתוף הפעולה, ואילו הנתבע 4 הפר את הסכם הנציגות;
גרם הפרת חוזה – לטענת התובע, הנתבעים 2 ו- 3 ביצעו כלפיו עוולה של גרם הפרת חוזה בכך שגרמו לנתבע 4 להפר את הסכם הנציגות;
הפרת חובת הנאמנות – לטענת התובע, בינו לבין הנתבע 4 נוצרה נאמנות מכח הסכם הנציגות, והנתבע 4 הפר את חובותיו כנאמן בכך שהפיק לעצמו שלא כדין טובות הנאה, קיבל מניות של החברה, והרוויח משכורת בתפקידו כמנכ"ל החברה.
53. ככלל, נטל ההוכחה הנדרש לשם ביסוסה של טענת התיישנות מוטל על הטוען טענה זו. לפיכך, בתביעה דנן מוטל על הנתבעים להוכיח טענתם לפיה עילת התביעה התיישנה מאחר שנולדה, לכל המאוחר, בחודש יולי 2002, עת נכשל והסתיים המו"מ שניהל התובע (יחד עם גורמים נוספים) לרכישת מחצית מהזכויות בחברה, ונותק כל קשר בינו לבין הנתבעים בעניין המיזם. עם זאת, על הטוען לקיומו של חריג כלשהו לכלל ההתיישנות מוטל הנטל להוכיח טענתו זו:

"משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" [ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ( 12.7.2010), סעיף 28 בפסק הדין].
לפיכך, בתביעה שלפני, על התובע מוטל הנטל להוכיח טענתו לפיה תביעתו טרם התיישנה בהיותה תביעה למתן חשבונות אשר התחדשה בכל יום שבו לא הועברו לידיו החשבונות אשר הוא היה זכאי לקבלם, לפי טענתו, מהנתבעים.


54. בטרם אכריע בסוגיית ההתיישנות, מן הראוי להגדיר תחילה מהות המונח "עילת תביעה" ומתי נולדת עילת התביעה. בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד (1) 529, 541 (2000) עמד כב' השופט ת' אור על עיקרי ההלכה הפסוקה בנושא זה בקבעו:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע (ע"א242/66 יעקובסון נ' גז). היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו אילו הגיש התובע תביעה לבית-המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ. ראה גם ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס נ' Israel British Bank) (ההדגשות אינן במקור – ב' א').
כן ראו את פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ( 21.7.2003) הקובעת באופן דומה כדלקמן:
"המושג 'עילת תובענה' אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי במסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על פי המטרה לה נזקקים לצורך הגדרתו ... לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (סעיף 8 בפסק הדין; ההדגשות אינן במקור – ב' א').


55. לנוכח האמור לעיל ברי כי היום בו נולדה עילת התביעה בתובענה דנן הינו המועד אשר אילו היה התובע מגיש בו תביעתו זו לבית המשפט כנגד הנתבעים והיה מוכיח כל העובדות המהותיות הכלולות בה – הוא היה זוכה בפסק דין לטובתו. משכך, נשאלת השאלה מהם המועדים בהם נולדו כל אחת ואחת מעילות התביעה העומדות בבסיסה של התובענה דנן?

מועד היווצרות עילת התביעה בגין הפרת חוזה


56. עילות התביעה העיקריות עליהן מבסס התובע את תביעתו עניינן הפרתו הנטענת של הסכם שיתוף הפעול על ידי הנתבעים 2 ו- 3, והפרתו הנטענת של הסכם הנציגות על ידי הנתבע 4.
57. בין הצדדים אין מחלוקת כי בחודש יולי 2002, או בסמוך לכך, התקיימה ישיבה בין הצדדים בה נסתם הגולל על המו"מ שנוהל במטרה לחתום על הסכם חדש בגדרו היו אמורים להצטרף משקיעים נוספים לחברה (עדות התובע – פ' מיום 25.1.11, ע' 39, ש' 30-32). כן אין מחלוקת בין הצדדים כי החל ממועד הישיבה הנ"ל לא היה לתובע עצמו כל קשר עם הנתבעים 2 ו- 3 או עם החברה, וכי התובע לא הוציא עוד הוצאות עבור החברה (עדות התובע, פ' מיום 25.1.11, ע' 46, ש' 28). דא עקא, התובע טוען כי על אף עובדות אלה, אין לראותו כמי שניתק הקשר עם החברה ועם הנתבעים 2 ו- 3 החל בחודש יולי 2002, שהרי החל ממועד זה פעל בחברה באמצעות נציגו – הנתבע 4, אשר לטענת התובע העביר לו דיווחים בעל פה, אחת לחצי שנה, לפיהם החברה מפסידה כסף (פ' מיום 22.12.10, ע' 14, ש' 27-30, וכן פ' מיום 25.1.11, ע' 40, ש' 1-3). כנגד טענתו זו של התובע, טוען הנתבע 4 כי מעולם לא שימש כנציגו של התובע בחברה. לטענתו הוא שימש כנציגו של התובע במשך תקופה קצרה בלבד לצורך ניהול מו"מ לחתימה על הסכם חדש לצירוף משקיעים לחברה, וכי מו"מ זה לא צלח:

"המתכונת של היותי נציג התובע כאמור במכתב הכוונות מיום 24/2/02 מעולם לא התקיימה. אני לא שימשתי 'נציג' התובע אצל הנתבעת 1 או כלפי נתבעים 2 ו- 3, לא דיווחתי דבר לתובע, לא בעל פה ולא בכתב, וכל הפגישות והדיונים ביני לבין התובע בעניין זה היו בנוגע לניסיון להקים חברה חדשה אשר תכיל את פעילות ונכסי הנתבעת 1" (סעיף 28 בתצהיר הנתבע 4) (ההדגשות אינן במקור – ב' א').
גם הנתבע 2 העיד כי הנתבע 4 מעולם לא הציג עצמו כנציגו של התובע, ולא שימש בפועל כנציג התובע בחברה:
"יש להדגיש כי אילן לא הבהיר לי שהוא מחויב לפרחי ואני לא ראיתי מעולם את ההסכם שלו עם פרחי ולכן הסכמתי לקבל אותו כשותף וכמשקיע" (סעיף 19 בתצהיר הנתבע 2).


58. במחלוקת עובדתית זו שבין הצדדים, מקבל אני את גרסתם של הנתבעים, ודוחה את גרסתו של התובע. הטעמים הבאים הם שהובילוני למסקנתי זו:

ראשית, התובע טען באופן כוללני כי הנתבע 4 פעל כנציגו בחברה, מבלי לפרט ולהוכיח מהן הפעולות אותן ביצע בפועל כנציגו. כל שטען התובע בהקשר זה היה שנפגש עם הנתבע 4 אחת לחצי שנה והלה העביר לו דיווחים בעל פה שהחברה מפסידה כסף. גם אם אקבל טענה זו הרי שאין בכך כדי להוכיח פעילות ממשית של הנתבע 4 כנציגו של התובע בחברה לאחר חודש יולי 2002;
שנית, התובע עצמו תובע את הנתבע 4 במסגרת תביעה זו בטענה כי הפר את הסכם הנציגות בכך שלא שימש בפועל כנציגו, לא העביר לו את הדיווחים הנדרשים וכו'. מכאן שגם לטענתו של התובע עצמו, אין לראות את הנתבע 4 כמי ששימש בפועל כנציגו בחברה (הגם שלטענת התובע מוטל היה עליו לעשות כן);
שלישית, התובע העיד כי לכל אורך השנים לא קיבל מהנתבע 4 ולו מסמך כתוב אחד המפרט נתונים כלשהם על פעילות החברה (פ' מיום 21.12.10, ע' 15, ש' 3-5). גם בכך יש כדי להוות אינדיקציה לכך שהנתבע 4 לא שימש בפועל כנציגו בחברה. לא למותר לציין כי התובע העיד על עצמו שכיהן בעבר כסמנכ"ל שיווק בתשלובת "תבורי". ברור אפוא כי אדם בעל ניסיון עסקי ושיווקי כשל התובע בקיא בפעילות עסקית דוגמת זו של החברה, והיה יכול לדרוש הצגת מסמכים ספציפיים הקשורים בכך. לפיכך תמוה כי התובע לא דרש בזמן אמת כי יוצגו לפניו מסמכים ודיווחים בכתב;
רביעית, להבדיל מגרסתו העובדתית התמוהה והבלתי עקבית של התובע, הנתבעים 2 עד 4 העידו באופן מהימן וקוהרנטי. כך לדוג', העיד הנתבע 4 כי פגישותיו עם התובע התקיימו בבתי קפה על רקע חברתי, ולא כפגישות דיווח עסקיות, וכי התובע ידע בוודאות מוחלטת על מינויו למנכ"ל החברה (פ' מיום 22.9.11, ע' 41, ש' 36 – ע' 42, ש' 19). אני נותן אמון מלא בעדויותיהם של הנתבעים, ובכלל זה גם בהקשר זה. עדותם של הנתבעים לפני הייתה ישירה, קולחת, ברורה ועקבית. הנתבעים השיבו לשאלות שנשאלו בצורה מלאה, ברורה ובלתי מתחכמת. מאידך, עדותו של התובע הייתה מתוחכמת ומשתנה לפי הטיעון הרלוונטי, וכך גם עולה מהדברים שפורטו לעיל. משכך, ולנוכח התרשמותי השלילית מעדותו – אין אני נותן אמון בעדותו לפני.


59. מכל הנימוקים שפורטו לעיל אני קובע כי החל מחודש יולי 2002 ואילך לא היה עוד קשר בין התובע לבין החברה, לא במישרין ולא בעקיפין, והנתבע 4 פעל בחברה באופן עצמאי ולא כנציגו של התובע. בנסיבות אלה, ברי כי כבר במועד זה יכול היה התובע להגיש תביעה כנגד הנתבעים 1 עד 3 על מנת לאכוף עליהם את הסכם שיתוף הפעולה, ולהגיש תביעה כנגד הנתבע 4 על מנת לאכוף עליו את הסכם הנציגות. לעניין זה ראו פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ (5) 423, 429 (1997):

"משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה" (פסקה 9 בפסק הדין, ההדגשה אינה במקור – ב' א').
במקרה הנוכחי דורש התובע לאכוף את ההסכמים שבינו לבין הנתבעים, וכפועל יוצא מכך – לקבל חלקו ב"מרווח" לפי תנאי הסכם שיתוף הפעולה, וכן להשיב לו את הכספים שהשקיע בחברה. נוכח מהות סעד האכיפה הנתבע, ולנוכח התביעה להשבת כספים שהוצאו על ידי התובע עוד לפני חודש יולי 2002, ברי כי בידי התובע היתה היכולת לתובעם עוד בחודש יולי 2002. לכן, יש למנות את מרוץ ההתיישנות החל מהמועד בו ארעה לגרסת התובע הפרת החוזה הרלבנטי, דהיינו – לכל המאוחר בחודש יולי 2002. משכך, מרוץ התיישנות זה הסתיים שבע שנים לאחר מכן, בחודש יולי 2009, בטרם הוגשה תביעה זו ביום 12.10.09.
באשר לסעד ההשבה הנתבע אוסיף ואציין כי מרשימת ההוצאות אותן פירט התובע לביסוס תביעתו להשבתן עולה כי ההוצאה המאוחרת ביותר הוצאה על ידו בחודש יוני 2002, דהיינו – למעלה מ- 7 שנים בטרם הוגשה תביעה זו (ראו נספח ו' לתצהיר התובע).
מכאן שעילת התביעה כנגד הנתבעים המייחסת להם הפרת החוזים שנחתמו בינם לבין התובע, ובכלל זאת התביעה לקבלת סעד כספי המהווה את חלקו הנטען של התובע ב"מרווח", והתביעה להשבה – התיישנו בטרם הוגשה התביעה דנן.
מועד היווצרות עילת התביעה בגין גרם הפרת חוזה


60. עילת תביעה נוספת הנטענת על ידי התובע כנגד הנתבעים 1 עד 3 הינה בגין ביצוע עוולה בנזיקין של "גרם הפרת חוזה". לטענת התובע, הנתבעים 1 עד 3 מינו את הנתבע 4 למנכ"ל החברה והקצו לו מניות של החברה, ובכך גרמו לו להפר את הסכם הנציגות שנחתם בינו לבין התובע.
61. הנתבע 4 מונה למנכ"ל החברה בשנת 2004, ומניות החברה הוקצו לו בחודש ינואר 2005 (ראו נספחים יג'-יד' לתצהיר התובע), דהיינו – בטרם חלפו 7 שנים מהתרחשותם במועד הגשתה של תביעה זו. לפיכך עילת תביעה זו טרם התיישנה במועד הגשתה של התביעה הנוכחית.

מועד היווצרות עילת התביעה בגין הפרת חובת הנאמנות


62. עילת תביעה נוספת אשר נטענה על ידי התובע כנגד הנתבע 4 הינה בגין הפרת חובת הנאמנות אשר התובע סבור כי הנתבע 4 חב כלפיו. לטענת התובע, בינו לבין הנתבע 4 נוצרה נאמנות מכוח התקשרותם החוזית בהסכם הנציגות, והנתבע 4 הפר חובה זו בכך שהפיק לעצמו טובות הנאה, קיבל לבעלותו מניות של החברה והרוויח כספים מתפקידו כמנכ"ל החברה, וכל זאת – מבלי לדווח על כך לתובע ומבלי לשתפו בסכומים אלה.
63. עילה זו מבוססת גם היא על אירוע מינויו של הנתבע 4 למנכ"ל החברה, וכן על אירוע הקצאת מניות החברה לנתבע 4. לגרסת התובע, אירועים אלה מקימים עילת תביעה זו כנגד הנתבע 4. כאמור, אירועים אלו אירעו בטרם חלפו 7 שנים מאז התרחשו במועד הגשתה של תביעה זו, ולפיכך גם עילת תביעה זו טרם התיישנה במועד הגשת התביעה דנן.

טענת התיישנות בתביעה למתן חשבונות


64. לטענת התובע, דין טענת ההתיישנות להידחות מכיוון שעסקינן בתביעה למתן חשבונות. כפי שכבר הודגש לעיל, על הטוען לקיומו של חריג כלשהו לכלל ההתיישנות מוטל הנטל להוכיח כי התקיימו הנסיבות המצדיקות סטייה מכלל ההתיישנות והחלת החריג לכלל זה.
65. בראשית הדברים מן הראוי לבחון האם אכן עניינה של תביעה זו במתן חשבונות. לטעמי, התשובה לכך שלילית. ביום 12.9.11, לאחר שקיבל את מסמכי החברה מהמפרק, ביקש התובע עצמו מבית המשפט לתקן את כתב התביעה כך "שהסעד של קבלת צו לגילוי חשבונות יימחק מכתב התביעה", שכן קבלתם של המסמכים ממפרק החברה יתרה את הצורך בקבלת סעד של מתן חשבונות (יצוין כי באותה בקשה ביקש התובע גם להפחית את הסעד הכספי לסך של 2,762,955 ₪). בהחלטתו מיום 22.9.11 הורה בית משפט זה על תיקון כתב התביעה, תוך שהוא קובע, בין היתר, את הדברים הבאים:

"אכן יש מקום לתקן את כתב התביעה המקורי באופן שכתב התביעה המתוקן ישקף את המחלוקות האמתיות שבין הצדדים, ובכלל זה אף את העובדה שהסעד של מתן חשבונות אשר נקבע על פי כתב התביעה המקורי אינו דרוש יותר הואיל והחשבונות כבר הומצאו לתובע" (פ' מיום 22.9.11, ע' 93, ש' 10-13) (ההדגשה אינה במקור – ב' א').
המדובר, אם כן, בהחלטה שניתנה לבקשת התובע עצמו, ומשנמחק הסעד של מתן חשבונות מכתב התביעה – חדלה התביעה מלהיות תביעה למתן חשבונות.
באשר לנתבע 4, טען התובע בתביעתו כי "גם מערכת היחסים בין פרחי לבין אדמון, בה משמש אדמון כנציגו של פרחי, מחייבת העברת חשבונות ודיווחים כספיים של החברה לפרחי, ודיווחים של אדמון עצמו" (סעיף 32.2 בכתב התביעה המתוקן). יוצא אפוא כי מעת שקיבל התובע את המסמכים הרלבנטיים לרבות הדו"חות הכספיים של החברה, שוב אין צורך בדיווחים והמצאת מסמכים בעניין זה מאת הנתבע 4, וממילא שאין הסעד של מתן חשבונות נדרש עוד כלפיו. באשר לאותם חלקים בתביעתו של התובע כנגד הנתבע 4 שאינם עוסקים בסעד של מתן חשבונות – כבר קבעתי כי עילת התביעה המבוססת על הטענה כי הנתבע 4 הפר את הסכם הנציגות התיישנה עוד בחודש יולי 2009.


66. לגופם של דברים אציין כי אכן קיימת פסיקה של בית המשפט העליון הקובעת כי עילת תביעה למתן חשבונות הינה "עילה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום" ולפיכך "תחול ההתיישנות רק על מתן חשבונות לתקופה שהסתיימה שבע שנים קודם להגשת התביעה" [כב' השופטת ש' נתניהו בע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד (3) 833, 835 (1990) – להלן: "פסק דין שמעון"]. עם זאת, יש לאבחן את פסק דין שמעון מנסיבותיה של תביעה זו: בפסק דין שמעון לא שררה מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קיומה של מערכת יחסים (במקרה שם – שותפות) אשר מכוחה נדרש גילוי ומתן החשבונות, להבדיל מהמקרה דנן בו קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לעצם קיומה של מערכת יחסים (במקרה דנן – חוזית) המזכה את התובע בזכות לדרוש מתן חשבונות. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי ההסכמים שבינם לבין התובע בוטלו ונזנחו למעלה מ- 7 שנים בטרם הגשתה של התביעה דנן, להבדיל מהתובע הטוען כי הסכמים אלה עודם תקפים, אך הופרו על ידי הנתבעים ומסיבה זו תובע התובע את אכיפתם. במקרה הנוכחי, כפי שכבר קבעתי לעיל, עצם עילת התביעה לאכיפתם של ההסכמים התיישנה זה מכבר מאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד ההפרה ועד למועד הגשתה של תביעה זו. כנגזרת מכך, הנני קובע בזאת כי גם עילת התביעה למתן חשבונות המבוססת על הטענה בדבר קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הצדדים – התיישנה.
67. כפועל יוצא מהאמור לעיל אני קובע בזאת כי דין טענתו של התובע לפיה התביעה דנן לא התיישנה בשל היותה תביעה למתן חשבונות – להידחות, וזאת הן בשל העובדה שתביעה זו (לאחר תיקונה) אינה עוד תביעה למתן חשבונות, והן מהנימוקים המהותיים שפורטו לעיל.
68. לסיכום טענת ההתיישנות:
דין עילת התביעה של התובע כנגד הנתבעים 1 עד 3 בגין הפרת הסכם שיתוף הפעולה להידחות מחמת התיישנותה;
דין עילת התביעה של התובע כנגד הנתבע 4 בגין הפרת הסכם הנציגות להידחות מחמת התיישנותה;
עילות התביעה הנוספות של התובע – עילת גרם הפרת חוזה שנטענה נגד הנתבעים 1 עד 3, ועילת הפרת חובת הנאמנות שנטענה נגד הנתבע 4 – טרם התיישנו, ולפיכך תידונה לגופן.
העילה החוזית כנגד הנתבעים 2 ו- 3
69. אין מחלוקת בין הצדדים כי בין התובע לבין הנתבעים 1 עד 3 נכרת הסכם – הלוא הוא הסכם שיתוף הפעולה. דא עקא, לטענת התובע הסכם שיתוף הפעולה נותר בתוקפו גם כיום, בעוד שהנתבעים טוענים כי ביטלו את ההסכם, בין אם בהודעה בעל פה שמסר הנתבע 2 לתובע, ובין אם בהתנהגות הצדדים.
70. לשם הכרעה בשאלת תוקפו של הסכם שיתוף הפעולה נדרש לדון בשלוש השאלות הבאות:

האחת, האם התגבשה עילה לביטולו של הסכם זה על ידי הנתבעים?
השנייה, האם אכן בוטל הסכם זה בפועל על ידי הנתבעים?
והשלישית, אם אכן בוטל הסכם שיתוף הפעולה על ידי הנתבעים, מתי נעשה הדבר?
ב (1) האם קמה לנתבעים עילה לביטול הסכם שיתוף הפעולה


71. סעיף 2 בחוק התרופות מעגן את זכותו של צד לחוזה לבטל חוזה בשל הפרתו על ידי הצד השני: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה ...".

באשר לזכות הביטול, קובע סעיף 7 בחוק התרופות כדלקמן:
"7. (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.
(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.
(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".
מכאן שאם הפרת החוזה הינה יסודית – זכות הביטול מבוססת על האמור בסעיף 7(א) בחוק התרופות, ואילו אם הפרת החוזה אינה הפרה יסודית – מותנית זכות הביטול בתנאים שונים המפורטים בסעיפים 7(ב) ו- 7(ג) בחוק התרופות. במקרה זה לא טענו הנתבעים להתקיימות התנאים המפורטים בסעיפים 7(ב) ו- 7(ג) בחוק התרופות, ומשכך יש לבחון האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובע הפר הפרה יסודית את הסכם שיתוף הפעולה.


72. בהסכם שיתוף הפעולה קבעו הצדדים חלוקת עבודה ואחריות בנוגע למיזם אשר לפיה הנתבעים 2 עד 3 "יהיו אחראים לבניית המכונה בכמויות, כפי שידרשו לשם שיווקם וכן, לפיתוח נוסף כפי שיתאפשר ויידרש" ואילו התובע "יהיה אחראי לארגון כל הפעולות הקשורות בשיווק, לרבות חוזי המכר של 'המכונה החדשה' או זכויות השימוש, הפרסום, רישומי הפטנט, הגביה וכו'" (סעיף 5). בתמורה לאחריות שנטל על עצמו התובע בנוגע למיזם נקבע כי המרווח שבין ההכנסות וההוצאות של מכירת מכונות ה- SLB יחולק בין התובע לבין הנתבעים 2 ו- 3 בהתאם למפתח שפורט בהסכם שיתוף הפעולה (סעיף 4).
73. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת פרשנית באשר להסכם שיתוף הפעולה בכללותו, ובנוגע לסעיף 5 בפרט. ההכרעה במחלוקת זו מהותית לצורך הקביעה האם הפר התובע את הסכם שיתוף הפעולה הפרה יסודית, אם לאו. בעוד שלטענת התובע, תפקידו על פי הסכם זה היה לארגן את הפעולות הקשורות לשיווק המיזם, ולא הוטלה עליו החובה לממן בצורה כלשהי את המיזם, טוענים הנתבעים כי תפקידם היה לדאוג לייצור ופיתוח מכונות ה-SLB, וכן לדאוג למימון הכרוך בכך, אך מתפקידו של התובע היה לממן את כל נושא שיווק והפרסום של מכונות ה- SLB. במענה לטענת התובע לפיה הוא מימן באופן חלקי את הוצאות השיווק של המיזם כמחווה שנעשתה על ידו לפנים שורת הדין טוענים הנתבעים כי התובע פעל בעניין זה בהתאם להתחייבותו החוזית כלפיהם שכן על פי הסכם שיתוף הפעולה מוטל היה עליו לשאת במימון הוצאות השיווק והפרסום של המיזם.
74. סעיף 25(א) בחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

לאחר שעיינתי בסעיפי הסכם שיתוף הפעולה ובחנתי את יתר הראיות שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי פרשנותם של הנתבעים 2 ו- 3 לסעיף 5 בהסכם שיתוף הפעולה היא העולה בקנה אחד עם "אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין", ולפיכך – הינה הפרשנות הנכונה של סעיף זה שבהסכם שיתוף הפעולה. אפרט נימוקי לקביעתי זו:


ראשית, בסעיף 5 בהסכם שיתוף הפעולה נקבע כי התובע "יהיה אחראי לארגון כל הפעולות הקשורות בשיווק ..." (ההדגשה אינה במקור – ב' א'). למקרא לשון החוזה נקל להיווכח כי מדובר בניסוח מעורפל, אשר אינו קובע באופן מפורש וברור האם ארגון השיווק כולל גם את מימונו, אם לאו. גם ביתר סעיפי ההסכם אין התייחסות מפורשת לסוגיית המימון. בנסיבות אלה, ונוכח עדותו של התובע כי הוא זה שניסח את הסכם שיתוף הפעולה (עדות התובע, ע' 19, ש' 4) יש מקום להחלת הכלל בדבר מתן פרשנות להסכם כנגד מנסחו הקובע כי "כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך" [כב' השופט ד' לוין בע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561, 572 (1985)]. משכך, אני סבור כי יש להעדיף את גרסת הנתבעים לפיה אומד כוונתם של הצדדים בעת כריתתו של הסכם שיתוף הפעולה כלל במונח "ארגון השיווק" גם את חובתו של התובע לממן הפעולות השיווקיות הקשורות במכונות ה- SLB;
שנית, סבירות טיעונם של הנתבעים נתמכת גם בעובדה שהסכם שיתוף הפעולה הגדיר את שיתוף הפעולה שבין התובע לבין הנתבעים 2 ו- 3 כ"מיזם משותף" (סעיף 4 רישא), בגדרו יחלקו התובע והנתבעים הן את תחומי האחריות והן את המרווח שבין הכנסותיו להוצאותיו של המיזם בגין מכונות ה- SLB. המדובר אם כן במעין הסכם שותפות. מכיוון שלא נאמר בהסכם שיתוף הפעולה באופן במפורש מי מבין הצדדים מחויב לשאת בהוצאות המיזם, אני מוצא סבירות בטענת הנתבעים לפיה אומד דעתם של הצדדים הייתה לחלק ביניהם את מימון המיזם בהתאם לחלוקת תחומי האחריות שנקבעה ביניהם בסעיף 5 בהסכם;
שלישית, התובע העיד כי שילם חלק מהוצאות השיווק של המיזם ("למרות שלא הייתי חייב בכל זאת כן שילמתי" – פ' מיום 25.1.11, ע' 36, ש' 28). בהקשר זה, מתקשה אני לקבל טענתו של התובע כי נשא בהוצאות הקשורות בתחומי אחריותו על פי הסכם שיתוף הפעולה כמחווה שלפנים משורת הדין. סבור אני כי אם בחר התובע לממן, ולו באופן חלקי, הוצאות כאמור – מעיד הדבר כי הוא ראה עצמו מחויב בכך;
רביעית, התובע התקשר עם ה"ה דורון שגיב ויאיר רבינוביץ' בהסכם לפיו הם יהיו שותפים עמו ב- 30% מחלקו במיזם, ובתמורה לכך הם יהיו חייבים בתשלום 30% מהוצאותיו בגין המיזם אך יהיו גם זכאים לקבל 30% מהכנסותיו מהמיזם (מכתב סיכום ההבנות מיום 26.12.99 צורף כנספח ב' לתצהיר התובע). ביום 24.2.02 התקשר התובע עם הנתבע 4 בהסכם הנציגות בגדרו נקבע, בין היתר, כי ההוצאות החלות על התובע כמתחייב מהסכם שיתוף הפעולה ימשיכו לחול על התובע בלבד (סעיף 4). הסכמים אלה, בהם מתייחס התובע מפורשות לנושא חובתו לשאת בהוצאות הקשורות במיזם, מלמדים כי התובע ראה עצמו מחויב על פי הסכם שיתוף הפעולה לשאת בחלק מהוצאות המיזם.

יצוין כי בהקשר זה העיד מר שגיב כי בעת שהתקשר בהסכם השותפות עם התובע ידע מראש כי התובע אמור לשאת בהוצאות במסגרת המיזם, כי יהיה עליו להשתתף בהוצאות אלה ("למיטב זכרוני דובר על משהו כמו 100 אלף דולר לכל היותר, אלו היו הסכומים שחשבתי שתהייה השקעה הכוללת, לכל היותר 200 אלף דולר" – פ' מיום 22.2.11, ע' 84, 20-21). גם בכך יש כדי לחזק מסקנתי בדבר חובתו של התובע לשאת במימון הוצאות השיווק של מכונות ה-SLB בהתאם לתנאי הסכם שיתוף הפעולה.


חמישית, הנתבעת 3 אשר הייתה מופקדת על ניהול החשבונות בחברה (פ' מיום 4.10.11, ע' 32, ש' 27-28) העידה כי "על כל דבר היינו צריכים להראות, כאילו להצטדק על זה שזו חוויה שיווקית, על כל דבר ... ושיש אפשרות שהיא שייכת ל- SLB" (שם, ע' 38, ש' 5-7). יוצא אפוא כי לא הייתה מחלוקת עקרונית בין הצדדים לגבי עצם מחויבותו של התובע לשאת בתשלומים הקשורים בשיווק מכונות ה- SLB, אלא בשאלת סיווג ההוצאות בחברה – האם הן חלק מהוצאות השיווק והאם הן שייכות ל- SLB. עדותה של הנתבעת 3 נמצאה על ידי ראויה לאמונו של בית המשפט.
75. אין מחלוקת כי התובע סירב לשלם חלק ניכר מהוצאות השיווק, וכי גם לגבי התשלומים ששולמו על ידו טען כי הם נעשו לפנים משורת הדין. כך לדוג' ציין התובע עצמו כי מתוך רשימת הוצאות השיווק שהעביר אליו הנתבע 2 במכתבו מיום 19.6.00 הוא מצא לנכון לשלם רק הוצאות מסוימות (סעיף 15 בתצהיר עדותו הראשית של התובע. המכתב צורף כנספח ה' לתצהיר זה). כפי שקבעתי לעיל, על פי תנאי ההתקשרות החוזית שבין הצדדים מוטל היה על התובע לממן את כל הוצאות השיווק והפרסום של המיזם. אין גם מחלוקת שכתוצאה מסירובו של התובע לשאת בכל הוצאות השיווק של המיזם נגרמה לחברה בעיה תקציבית קשה. כך לדוג' הצהיר הנתבע 2 כי בשנת 2000 הגיע למצב קרוב לחדלות פירעון בעקבות סירובו של התובע לממן את הוצאות השיווק (סעיף 10 בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2).

סעיף 6 בחוק התרופות קובע כי "לענין סימן זה, 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית".
לאור החשיבות הרבה של נושא המימון של מיזם כדוגמת המיזם נושא התביעה, ולנוכח הקשיים שניצבו בפני החברה והנתבעים 2 ו- 3 עוד לפני כריתתו של הסכם שיתוף הפעולה, ובמיוחד לאחר מכן – כתוצאה מסירובו של התובע לשאת במלוא מימון הוצאות השיווק של המיזם בניגוד להתחייבותו לפעול בעניין זה בהתאם למפורט בהסכם שיתוף הפעולה, אני קובע בזאת כי ניתן להניח שאדם סביר לא היה מתקשר בהסכם שיתוף הפעולה לו היה צופה מראש את הפרתו על ידי התובע ואת תוצאותיה. כפועל יוצא מכך, אני קובע כי הפרת הסכם שיתוף הפעולה על ידי התובע בכך שלא קיים התחייבותו לממן באופן מלא את הוצאות השיווק והפרסום של המיזם בכל הנוגע למכונות ה-SLB היא הפרה יסודית אשר הקנתה לנתבעים את הזכות לבטלו.
ב (2) האם הסכם שיתוף הפעולה בוטל כדין?


76. סעיף 8 בחוק התרופות קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה ...".

הנתבעים טוענים כי ביטלו את הסכם שיתוף הפעולה הן באמצעות הודעה בעל פה והן באמצעות התנהגותם, אשר לימדה את התובע-המפר דבר החלטתם לבטל את ההסכם. מנגד טוען התובע כי הסכם זה מעולם לא בוטל, ולפיכך נותר בתוקפו.


77. על פי ההלכה הפסוקה "החוק אינו דורש צורה פורמאלית מסוימת, אותה צריכה ההודעה ללבוש. העיקר הוא בכך שתעלה ממנה בבירור כוונת ביטול" [כב' השופט ד' לוין בע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ, פ"מ מו (3) 288 (1992), פסקה 8 בפסק הדין]. עוד נקבע כי "אין צורך שתישלח הודעת ביטול לצד המפר. כל הנחוץ הוא ... התנהגות העשויה ללמד את המפר כי הצד שכנגדו החליט להסתלק מהחוזה וראו אותו כנגמר" [כב' השופט זילבר בע"א 268/67 אסל נ' לאופולד, פ"ד כא (2) 383, 388 (1967); ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"מ ל (2) 064, 72 (1976)].
78. לאור הלכה פסוקה זו, ברי כי קיימת אפשרות עקרונית לבטל חוזה בדרכים הנטענות על ידי הנתבעים, ולפיכך השאלה הטעונה הכרעה הינה האם אומנם בוטל הסכם שיתוף הפעולה באמצעות הודעה בעל פה או בהתנהגות, אם לאו.

הטענה בדבר ביטול בעל פה


79. טענתם הראשונה של הנתבעים היא כי במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך הודיע הנתבע 2 לתובע בעל פה על ביטול הסכם שיתוף הפעולה. הנתבע 2 העיד בהקשר זה כי מסר לתובע מספר הודעות ביטול בעל פה כפי שעולה מעדותו דלהלן:

" ... לפני שנת 2000 או בסוף 99, הבנו סופית אחרי מכתבים חלופות שהוא לא מתכוון לשלם והוא לא מתכוון לעשות את המוטל עליו, מבחינתי ההסכם נגמר, עניתי לנספח אמרתי לו אברהם אין בינינו הסכם, הוא בא ואמר לי, וזה לא פעם ראשונה שאמרתי לו את זה, אז הוא בא ואמר לי תחזיר לי את מה שהשקעתי, אמרתי לו אברהם על מה אתה מדבר ? ... ואז אברהם העלה את הרעיון ואמר תשמע, בשביל שלא נתווכח בינינו, אולי צריך לעשות מהלך אחר, והוא מהלך של השקעה אנחנו נשקיע בתוך הפסטוס. זה היה בערך בשנת 2000, אבל כל אותה תקופה לא היה שום קשר עבודתי, לא שיווקי לא ניהולי, היה קשר חברתי ... אמרתי לו אין הסכם אני הולך קדימה ... " (פ' מיום 4.10.11, ע' 12, ש' 33 – ע' 13, ש' 8).
הנתבעת 3 העידה גם היא כי הנתבע 2 הודיע לתובע על ביטול ההסכם עמו לאחר ויכוחים רבים בין הצדדים על רקע סירובו של התובע להיענות לדרישותיהם של הנתבעים 1 עד 3 כי יממן את הוצאות השיווק של החברה:
"ש. אז כשראיתם שהוא לא מימן ... הודעתם לו שההסכם לא בתוקף נכון? ...
ת. כן בהחלט.
ש. אתם הודעתם לו את זה באופן מפורש?
ת. כן, כן, הייתה גם שיחה טלפונית וגם ...
...
ת. דרשנו תשלום וכשהוא לא רצה באיזה שהוא שלב גם נאמר לו, אני חושבת שיהודה באיזה שלב כן יהודה אמר לו באופן מפורש שהוא לא עומד בהסכם אנחנו לא יכולים להמשיך אותו.
ש. או קי. את שמעת אותו אומר את זה?
ת. כן" (פ' מיום 4.10.11, ע' 38, ש' 29 – ע' 39, ש' 8).
מנגד טען התובע כי הנתבע 2 מעולם לא הודיע לו על ביטול הסכם שיתוף הפעולה (פ' מיום 25.1.11, ע' 43, ש' 24-25).


80. לאחר שבחנתי הראיות שהוצגו בפני ובדקתי במיוחד לעניין זה את עדויותיהם של התובע ושל הנתבעים 2 ו- 3, הגעתי לכלל דעה כי אני מעדיף את גרסתם של הנתבעים 2 ו- 3 לפיה במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך מסר הנתבע 2 לתובע הודעת ביטול בעל פה של הסכם שיתוף הפעולה, על פני גרסתו של התובע לפיה לא קיבל הודעת ביטול מהנתבעים. אפרט הטעמים לקביעתי זו:
ראשית, גרסתם של הנתבעים 2 ו- 3 לפיה במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך מסרו לתובע הודעה בעל פה בדבר ביטול ההסכם ביניהם הינה עקבית וקוהרנטית, ואני נותן בה אמון רב. למשמע עדויותיהם של הנתבעים 2 ו- 3 התרשמתי כי מדובר באנשים הגונים, דוברי אמת, שהשקיעו במיזם כל שביכולתם, הן בעבודה והן במישור הכספי. מאידך – התובע הותיר עלי רושם של איש עסקים ממולח, מתוחכם, אשר קיווה ליהנות מפרי המצאתם ועמלם של הנתבעים 1 עד 3 באופן שהיקף השקעתו הממשית בחברה יהיה מזערי, ואני מתקשה ליתן אמון בדברים שהעיד לפני.
שנית, עדותו של התובע לפיה הסכם שיתוף הפעולה נותר בתוקף גם לאחר שנת 2000 נמצאה על ידי בלתי ראויה לאמון בית המשפט. כך לדוג' העיד התובע כדלקמן:

"ש. אני רוצה לספר לך שגרסת יהודה היא שמתאריך שהוא פנה לבנק למימון, בסביבות יולי 2000, ועד הנקודה שאילן אדמון הופיע בהפסטוס לא היה קשר ביניכם פרט לפגישות חברתיות. האם זה נכון?
ת. לפי דעתי זה לא נכון.
ש. על מה אתה מבסס את זה שזה לא נכון?
ת. זה מה שאני זוכר, לא זוכר שהיה בינינו נתק של שנה, שנה וחצי" (פ' מיום 25.1.11, ע' 44, ש' 1-6).
וכן:
"ש. ... תאשר לי לגבי מסמכים, לא סיפורים, תראה לי מסמכים בקשר לאיזה שהיא מצגת חוץ מאותה מצגת ראשונית.
ת. ראשית, עשינו מצגת שהייתה מצולמת, עשינו סרטון ארוך, אם זכור לי, זה נעשה בשנת 2000 ...
ש. תבדוק את המסמכים שוב. תראה לי מסמך לגבי המצגת בשנת 2000.
ת. אין לי פה מסמך ..." (שם, ע' 42, ש' 1-6).
התובע מכחיש אפוא כי הוא התנתק מהחברה במהלך השנים 2000 עד 2002, ומאידך לא הצליח לפרט, ולו פעולה אחת (מפגש עבודה, מסמך וכו') המעידה על קשרי עבודה שהתקיימו בפועל, כנטען על ידו, בינו לבין החברה במהלך תקופה זו.


שלישית, התובע העיד כי בשנת 2002 ניהל מו"מ עם הנתבעים 1 עד 3 להשקעה כספית אישית שלו (ביחד עם הנתבע 4 ומר שגיב) בחברה, וזאת מהטעם ש"ברמה הפרקטית הבנתי שצריך לעשות משהו אחר ולכן הצעתי שאולי אכנס בהשקעה בחברה כולה" (פ' מיום 21.12.10, ע' 12, ש' 28-29). הבנה זו נולדה אצל התובע על רקע המחלוקת הקשה שנתגלתה בין הצדדים בשל סירובו של התובע לממן את הוצאות השיווק של החברה. גם בכך יש כדי להוות אינדיקציה לביטולו של הסכם שיתוף הפעולה, קודם לכן, על ידי הנתבעים;
רביעית, אין בידיי לקבל טענות נוספות אותן העלה התובע:
81. באשר לטענת התובע כי בטיוטת ההסכם החדש מיום 20.6.02 נכתב כי "החל ממועד חתימת הסכם זה, הסכם שיתוף הפעולה בטל ומבוטל", דבר המלמד, לגרסתו, כי מכיוון שההסכם החדש לא נכרת, נותר הסכם שיתוף הפעולה בעינו הרי שאין בידיי לקבל טענה זו. טיוטת הסכם שיתוף הפעולה לא נוסחה על ידי הנתבעים 2 ו- 3 אלא על ידי התובע, או על ידי קבוצת המשקיעים מטעמו, או על ידי באי כוחו, ולא על ידי הנתבעים 2 ו- 3. בעניין זה העיד הנתבע 4 כדלקמן:

"קודם כל הדבר המצחיק שבעניין הזה, המשא ומתן כולו היה פנימי. יהודה לא שותף לו. כל הטיוטות היו איך לבנות מבנה נכון של ההסכם" (פ' מיום 22.9.11, ע' 29, ש' 21-22).
מכאן, שאין בטיוטות ההסכם הנ"ל אשר נוסחו על ידי התובע או מי מטעמו ללא מעורבות של הנתבעים 2 ו- 3 כדי ללמד על אומד דעתם של הנתבעים 2 ו- 3 בעניין תוקפו של הסכם שיתוף הפעולה.


82. לגבי הטענה כי בסעיף 2.1 בתוכנית העסקית משנת 2002, אשר נכתבה על ידי הנתבע 4, נזכר במפורש דבר קיומו של הסכם שיתוף פעולה: בהקשר זה העיד הנתבע 4 כי ניסח את התוכנית העסקית בדרך זו מכיוון שבאותה עת היה אמור לשמש כנציגו של התובע בחברה "אני בצד של האינטרסנטים בשלב זה" (פ' מיום 22.9.11, ע' 33, ש' 7), וכי סבר שניסוח מסוג זה עשוי לסייע לפשר בין הצדדים ("יש דבר שנקרא גם לפשר בין שותפים ולהכניס אווירה יצירתית ואווירה בונה, ולא רק לפוצץ" – שם, ע' 33, ש' 25-26). באשר לנתבע 2, אף אם הוא עיין בתוכנית העסקית הזו אינני סבור כי יש לייחס לכך משקל רב שכן מדובר במסמך שלא נוסח על ידו. מעדותו בפני התרשמתי כי מדובר באדם ישר, איש עבודה, שאינו בקיא בדקויות משפטיות, וכפי שהעיד על עצמו – "אני לא טוב בדברים של ניירות" (פ' מיום 4.10.11, ע' 7, ש' 14). לפיכך, סבור אני כי אין ללמוד מהתכנית העסקית הזו על אומד דעתו של הנתבע 2.
83. בהתייחס לטענה כי לאחר שהנתבע 2 קיבל מהתובע מכתב התראה הוא אמר לתובע שלחברה אין רווחים ולא טען לגבי ביטולו של ההסכם: בהקשר זה העיד הנתבע 2 כי פעל באופן כזה על מנת להוכיח לתובע שנוכח הפסדי החברה בשנים האחרונות, אין כל תכלית לניהולה של התביעה על ידו ("הראיתי לו מיוזמתי מכוונתי הטובה בשביל לחסוך התעסקות מיותרת" – שם, ע' 16, ש' 16). גם בעניין זה מצאתי את עדותו של הנתבע 2 מהימנה וראויה לאמון מצד בית המשפט.
84. בהתייחס לטענת התובע לפיה במכתב מיום 19.6.2000 (נספח 5 בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 2) לא נזכר נושא ביטולו של הסכם שיתוף הפעולה, הרי שאין לייחס משקל ממשי לעובדה זו. מעדותו של הנתבע 2, אשר מצאתיה ראויה לאמון בית המשפט, עולה כי נתנו על ידו מספר הודעות לביטול הסכם שיתוף הפעולה וכי הודיע בעל פה על ביטולו של הסכם זה במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך. אין במכתב זה כדי לסתור עובדה זו.

הטענה בדבר ביטול הסכם שיתוף הפעולה בדרך של התנהגות


85. אני סבור כי הדברים שפורטו לעיל מבססים את קביעתי לפיה הסכם שיתוף הפעולה בוטל על ידי הנתבעים באמצעות הודעה בעל פה שמסר הנתבע 2 לתובע במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך. יחד עם זאת, ולאחר בחינה מדוקדקת של הראיות שהוצגו לפני הגעתי לכלל מסקנה כי הסכם שיתוף הפעולה בוטל על ידי הצדדים גם מכוח התנהגותם, נוכח זניחתו המוחלטת במשך שנים, הן על ידי התובע והן על ידי הנתבעים, והעדר כל קשר עסקי בין הצדדים לאחר כישלון המו"מ בשנת 2002. כך לדוג' העיד התובע כי הוא עצמו כלל לא פעל בחברה, וכי כל פעילותו נעשתה באמצעות הנתבע 4:

"ש. תראה לי פעולה אחת שעשית בקשר למיזם ה- SLB או הפסטוס אחרי אותו כישלון עסקה. על ציר הזמן. קח את הזמן שלך ותראה לי פעולות שעשית לאחר מכן.
ת. נציג מטעמי, מר אילן אדמון, המשיך להיות פעיל בחברה ...
ש. תראה לנו מסמך אחד שמעיד על פעילות של אילן אדמון לאחר התקופה ההיא לאחר כישלון העסקה. קח וחפש, תראה לנו מסמך אחד שמראה על פעילות של אילן אדמון עבורך אחר אותו תאריך של כישלון העסקה.
ת. אין לנו פה מסמכים כאלה" (פ' מיום 25.1.11, ע' 40 ש' 1-7).
כפי שכבר קבעתי בסעיף 49 לעיל, החל מחודש יולי 2002 (מועד כישלון המו"מ שניהלו התובע ושותפיו עם החברה) ואילך לא היה עוד קשר בין התובע לבין החברה, לא במישרין ולא בעקיפין, והנתבע 4 פעל בחברה באופן עצמאי ולא כנציגו של התובע. משמעות הדבר היא כי החל ממועד זה זנח התובע לחלוטין את הסכם שיתוף הפעולה.


86. לא זו אף זו: לא יכולה להיות מחלוקת כי החל מחודש יולי 2002 ואילך התנהגו הנתבעים באופן המביע זניחה מוחלטת של הסכם שיתוף הפעולה, ולאורך כל השנים שחלפו מאז ועד לחודש מרץ 2009, מועד משלוח דרישתו של התובע לנתבעים לקבלת חשבונות – לא היה כל קשר בין הנתבעים לבין התובע בעניין המיזם.

יתר על כן: החל משנת 2005 החברה עברה שינויים מהותיים ביותר, ואף הצטרפו אליה משקיעים חדשים אשר שינו את דמותה. החברה חדלה להיות חברה משפחתית כבעבר, וכתוצאה מהצטרפותם של בעלי מניות חדשים לחברה הוזרמו אליה כספים רבים, שחלקם הושקע גם בשיווקן בחו"ל של מכונות ה- SLB (סעיף 7 בתצהיר מנכ"ל החברה לשעבר, מר עודד שטמר). לא למותר לציין כי על פי הסכם שיתוף הפעולה תחום השיווק של מכונות ה- SLB היה אמור להתבצע (ובלשון ההסכם – להיות "מאורגן") באמצעות התובע. ברי כי שינויים מהותיים אלה שנעשו בחברה ביוזמת הנתבעים, והעובדה שהחל מחודש יולי 2002 היה התובע מנותק לחלוטין מהנעשה בחברה ואף לא פעל למענה ובכלל זה גם לא שילם דבר עבורה (כעולה מרשימת ההוצאות הנטענות על ידי התובע, נספח ו' לתצהירו של התובע) – כל אלה מוכיחים כי בהתנהגותם זו זנחו הצדדים וביטלו את הסכם שיתוף הפעולה.


87. ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי הסכם שיתוף הפעולה בוטל לראשונה במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך, בהודעה בעל פה שמסר הנתבע 2 לתובע, וזאת עקב סירובו של התובע לממן את הוצאות השיווק של המיזם. ביטול זה נעשה כדין נוכח העובדה שהתנהלותו זו של התובע היוותה הפרה יסודית של הוראות הסכם שיתוף הפעולה. לאחר מכן, בשנת 2002, לאחר תקופת נתק ששררה בין הצדדים, ניהלו הצדדים מו"מ לכריתת הסכם חדש בין התובע ושותפיו לבין הנתבעים. לאחר כישלונו של מו"מ זה נותק בשנית הקשר העסקי שבין התובע לבין הנתבעים באופן המלמד כי שני הצדדים גם יחד זנחו לחלוטין את הסכם שיתוף הפעולה.
88. כפועל יוצא מהאמור לעיל הנני קובע כי הסכם שיתוף הפעולה בוטל כדין על ידי הנתבעים, ולפיכך תביעתו של התובע לאכוף על הנתבעים את קיומו של הסכם זה – דינה להידחות.

ב (3) חלוקת "המרווח" בין התובע לבין הנתבעים


89. לאחר תיקון כתב התביעה התמקדה תביעתו של התובע בזכותו הנטענת לקבל כספים בסכום של 2,517,802 ₪ (סעיף 37.3 בכתב התביעה המתוקן) הנגזרים לטענתו מחלקו ב"מרווח" שבין הכנסות החברה ממכירת מכונות ה- SLB במהלך השנים 2004 עד 2009 לבין הוצאות החברה הקשורות בכך (בהתאם לסעיף 4 בהסכם שיתוף הפעולה).
90. המדובר בסעד כספי המבוסס על דרישתו של התובע לאכוף על הנתבעים את קיומו של הסכם שיתוף הפעולה שביניהם לנוכח סברתו כי הסכם שיתוף הפעולה לא בוטל על ידי הנתבעים ונותר תקף. דא עקא, נוכח קביעתי דלעיל לפיה הסכם שיתוף הפעולה בוטל כדין על ידי הנתבעים, הן בהודעה בעל פה והן בהתנהגותם, זמן רב לפני שנת 2004 (השנה הראשונה בגינה טוען התובע כי הוא זכאי לקבל חלקו במרווח) ולמעשה פג תוקפו לכל המאוחר בשנת 2002 – ברי כי אין התובע זכאי לקבל כספים בגין רווחים נטענים שנצברו במהלך השנים 2004 עד 2009 מכוחו של הסכם שבוטל כדין עוד קודם לתקופה זו.
91. יתרה מזו: אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כנדרש מתובע בתביעה אזרחית, את סכומי המרווח להם טען בגין השנים 2004 עד 2009. בהקשר זה אציין את הנקודות הבאות:
סעיף 4 בהסכם שיתוף הפעולה קובע כי המרווח הינו הכנסות המיזם, שהינן ""כל התקבולים שיתקבלו בגין מכירת 'המכונה החדשה' לרבות מכירת זכויות בהן", בקיזוז הוצאות המיזם שהינן "ההוצאות הישירות של בניית 'המכונות החדשות' וכן ההוצאות הישירות של שיווק 'המכונות החדשות'".
בבסיס החישוב הכספי לו טען התובע עומדת ההנחה כי שיעור ההכנסות של החברה מטכנולוגיית ה-SLB עומדת על כ- 35% מכלל הכנסות החברה. לעניין קביעת אחוז ההכנסות המשוער מתבסס התובע על הערכותיהם של מנכ"ל החברה בעבר מר עודד שטמר (פ' מיום 22.9.11, ע' 4, ש' 24-26), מנהל הכספים של החברה מר שחר ויצנהויז (סעיף 8 בתצהירו) ויו"ר דירקטוריון החברה לשעבר מר אבשלום הרשקוביץ (סעיף 8 בתצהירו). אלא שבמהלך עדותו הוסיף מר שטמר והעיד כדלקמן:
92. בעניין טכנולוגיית ה- SLB – העיד מר שטמר כיSLB זו טכנולוגיה שכולה נמצאת בראש אטימה שמורכב על מכונה (שם, ע' 9, ש' 1-4);
93. בעניין הכנסות המיזם – הסביר מר שטמר כי בעת שהעיד על הכנסות המיזם, התכוון לכל עסקה שמכונת ה-SLB הייתה חלק ממנה, ולא רק לחלק בעסקה הנוגע בראשי האטימה עצמם. זאת בנבדל מהדיווחים למדען הראשי אשר התייחסו לנתוני המכירות הנוגעים לראשי האטימה בלבד (שם, ע' 12, ש' 14-20);
94. בעניין הוצאות המיזם – מר שטמר העיד כי "רוב המאמצים הניהוליים שלי ושל הגורמים שעסקו בשיווק ובמכירה, היו, ולכן גם כתוצאה מכך גם ההוצאות שקשורות בכך, היו לכיוון הוצאות שקשורות לקידום המוצר שנקרא SLB" (שם, ע' 10, ש' 14-16).
הגדרת הכנסות המיזם בהסכם שיתוף הפעולה הינה "כל התקבולים שיתקבלו בגין מכירת 'המכונה החדשה' לרבות מכירת זכויות בהן" (ההדגשה אינה במקור – ב' א').

הנטל להוכיח מה היה אומד דעתם של הצדדים בעת הגדרת המונח "המכונה החדשה" (וכנגזרת לכך – מהן ההכנסות הרלבנטיות למרווח) מוטל היה על התובע, אך הוא לא עמד בנטל זה גם לאחר שקיבל ממפרק החברה ומהנתבעים כל המסמכים הרלבנטיים לתביעתו. יתרה מכך: התובע הוא שניסח את הסכם שיתוף הפעולה ולפיכך אי הבהירות בפירוש המסמך שנוסח על ידו אמורה לפעול כנגדו. כן אציין כי בעניין זה יכול היה התובע להגיש כראיה את דו"חות למדען הראשי שנמסרו על ידי החברה ונציגיה למדען הראשי וייתכן שהיה בכך כדי לסייע לו לבסס תביעתו על נתונים מדויקים, אך התובע נמנע מלעשות כן ואף התנגד להגשתם על ידי הנתבעים. גם עובדות אלה פועלות לחובתו.
מטעמים אלה, ומאחר שאני נותן אמון בעדותם של הנתבעים לפיה מכונת ה-SLB ("המכונה החדשה" כהגדרתה בהסכם שיתוף הפעולה) משמעותה ראשי אטימה הפועלים בטכנולוגיית ה- SLB, אני מקבל את עמדתם של הנתבעים לפיה ההכנסות הרלבנטיות למיזם הינן הכנסות בגין מכירת ראשי האטימה בלבד. משכך, אני קובע כי התובע לא הרים נטל השכנוע בעניין סכום ההכנסות ממנו ניתן לגזור את המרווח לו הוא טוען.


נוכח עדותו של מר עודד שטמר לפיה מרבית הוצאות השיווק של החברה נעשו לגבי מכונות ה- SLB, אין מקום לקבל את הנחת המוצא (הלא מוכחת) של התובע, אשר העריך את גובה ההוצאות בנוגע למכונת ה- SLB בשיעור של 35% מכלל הוצאות השיווק של החברה.
יצוין כי המומחה מטעם התובע, מר חיים דהן (מנהל חשבונות בהכשרתו) כתב בחוות דעתו כי "ע"פ הנחיית התובע וב"כ, הנחתי כי כמות ה-SLB הממוצעת לאורך השנים עמדה על 35%. על פי נתון זה ביצעתי את החישוב והצמדתי את הסכומים על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה" (עמ' 2 בחוות הדעת; ההדגשות אינן במקור – ב' א').

מאחר שקבעתי לעיל כי הנחה זו (35% הכנסות ו- 35% הוצאות) לא הוכחה כדבעי – ברי כי גם חוות הדעת של מר חיים דהן, שעיקרה חישוב אריתמטי גרידא, אינה יכולה להועיל לתובע בהיותה מבוססת על הנחת עבודה שאינה נכונה.


95. אין אני מקבל את טענת ההשתק שהעלה התובע ולפיה "הנתבעים מושתקים מלטעון כי פרחי לא הוכיח את הנזק, מקום בו הם גרמו לכך שלא יהיו בידיו הנתונים המדויקים במחדלם לבצע רישום נפרד":

ראשית, התובע יכול היה להביא ראיות נוספות (כדוגמת דיווחים למדען הראשי) ולא עשה כן, ומחדל זה אינו קשור למחדלם הנטען של הנתבעים;
שנית, לתובע עצמו ישנו חלק מרכזי במחדלם הנטען של הנתבעים באי-רישום נפרד של הוצאות והכנסות מכונת ה- SLB, שהרי הוא שניסח את הסכם שיתוף הפעולה באופן בלתי ברור (כך לדוג' המונח לא הוגדר בצורה מדויקת "המכונה החדשה") והוא שנמנע ממעורבות כלשהי בחברה במשך שנים ארוכות בכלל, ובמעורבות בדרך הרישום של ההכנסות וההוצאות בפרט.


96. לאור כל האמור, הנני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את סכומי המרווח הנטענים על ידו בגין השנים 2004 עד 2009 ברמה הנדרשת מתובע במשפט האזרחי, וגם מטעם זה – דין תביעתו להידחות.

ב (4) סוגיית ההשבה


97. סעיף 9(א) בחוק התרופות קובע כדלקמן:

"משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך".


98. אחד הסעדים בתביעה הינו דרישת התובע להשבה של ההוצאות שהוציא במסגרת המיזם. נשאלת השאלה האם נוכח ביטולו של ההסכם על ידי הנתבעים קמה לתובע הזכות לסעד זה? אני סבור כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית ואפרט נימוקי לכך:
ראשית, כפי שכבר קבעתי לעיל, עילת התביעה החוזית של התובע התיישנה. לפיכך, גם תביעת השבה של הוצאות אשר הוצאו כולן במסגרת מערכת היחסים החוזית, אשר תמה למעלה מ- 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה – דינה להידחות מחמת התיישנות;
שנית, בעניין זכות להשבה בעקבות ביטול חוזה כבר נקבע כי "מטרת החיוב בהשבה אינה להשיב את מצבו של מי מהצדדים לקדמותו הטרום חוזית, וקיום חיוב ההשבה אף אינו מבטיח את הגשמתה של מטרה זו" [ג' שלו וי' אדר דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה חדשה של המשפט האזרחי (התשס"ט-2009), עמ' 702 (להלן: "שלו ואדר")]. בהקשר זה קבע כב' השופט (דאז) א' ברק כדלקמן:

"יש הסבורים, כי מטרת ההשבה היא להשיב את מצבו של התובע לקדמותו, דהיינו, למצב, בו היה נתון ערב כריתת החוזה ... עם כל הכבוד, אין בידי לקבל גישה זו... מהי אפוא מטרת ההשבה? מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כל עוד עמד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקיבל על-פי החוזה. משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, ועל-כן יש להביא להשבה ... בכך נבדלת תרופת ההשבה מתרופת הפיצוי. הראשונה באה למנוע התעשרות שלא כדין, והיא מופעלת במקום שתחושת המצפון והיושר ... מחייבת השבה ... ואילו האחרונה באה לפצות על נזק" [ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה (3) 533, 539-540 (1981); ההדגשה אינה במקור – ב' א'].
בענייננו, מבקש התובע להשיב לו את כל ההוצאות שהוציא בגין המיזם, וזאת על מנת להשיב את מצבו לקדמותו. לצורך ביסוס הוכחת זכאותו להשבת הוצאותיו אלה נידרש התובע להוכיח כי ההשבה תמנע התעשרות שלא כדין של הנתבעים על חשבונו. במקרה שלפני, התובע לא טען, וודאי שלא הוכיח כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונו. ניתן אף להוסיף ולקבוע כי נוכח סירובו של התובע לממן את הוצאות השיווק של המיזם נקלעו הנתבעים לקשיים כלכליים משמעותיים ביותר, שכן בהסתמך על התחייבויות התובע הם נטלו על עצמם התחייבויות נוספות על מנת לאפשר את המשך פעילותה של החברה. בנסיבות אלה, אין מקום לזכות את התובע בהשבה שמקורה בביטולו כדין של הסכם שיתוף הפעולה על ידי הנתבעים מבלי שהנתבעים התעשרו שלא כדין כתוצאה מכך;


שלישית, תביעת ההשבה מתייחסת להוצאות שהוציאה חברת אפיקים, אשר בשליטת התובע, ולא להוצאות שהוציא התובע עצמו (פ' מיום 22.2.11, ע' 57, ש' 12-26), כך שנוכח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעליה, כלל לא קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעים בעניין זה;
רביעית, ההוצאות אותן דורש התובע כי הנתבעים 2 ו- 3 ישיבו לו הן הוצאות ששילם התובע לחברה ולא לנתבעים עצמם. החברה עצמה איננה נתבעת בתיק זה, נוכח עיכוב ההליכים כנגדה בשל כניסתה להליך של פירוק. מאחר שהתובע לא טען, ולא הוכיח, כי יש לבצע "הרמת מסך" בין החברה לבין הנתבעים 2 ו- 3, אין כל מקום לחייב באופן אישי את הנתבעים 2 ו- 3 בהשבת חובותיה של החברה לתובע;
חמישית, ביום 17.3.11 הגיש התובע בקשה למתן הוראות לבית המשפט הדן בפירוק החברה (ביהמ"ש המחוזי בחיפה) ובגדרה טען כי קיימות לו זכויות במכונות ה- SLB מכוח הסכם שיתוף הפעולה. ביום 1.5.11 דן בית המשפט של הפירוק בבקשה זו וקבע, בהסכמת הצדדים, כי בתמורה להסרת הבקשה ישלם המפרק לתובע סך של 70,000 ₪ מתוך התמורה שתתקבל אצלו ממכירת עסקיה ונכסיה של החברה, ככל שיסתייע ויאושר ההסכם עם הרוכש הפוטנציאלי. נוכח הסכם הפשרה אליו הגיע התובע עם המפרק, בשם החברה, ראוי היה כי התובע יוכיח כי הוא זכאי לקבל מהנתבעים פיצוי נוסף אך התובע כשל גם בכך. אמנם נטען על ידי התובע שהסכום שקיבל ממפרק החברה שולם לו בגין זכויות שונות מאלו שנתבעו בתביעה זו (סעיף 46 בסיכומי התובע) אך התובע לא המציא ראיות לכך ואף לא המציא לבית המשפט את פרוטוקול הדיון הרלבנטי שהתנהל בבית המשפט של הפירוק, ואת הסכם הפשרה הנ"ל, ומשכך – לא הוכיח אף טענתו זו;
שישית, לא למותר לציין כי גם סכומי ההשבה הנטענים לא הוכחו כדבעי, ואת חלקם יש לקזז מסכומים שכבר שולמו לתובע. אפרט להלן מספר נימוקים המבססים קביעתי זו:
99. התובע צירף לכתב התביעה ולתצהירו טבלת הוצאות ששילמה לטענתו חברת אפיקים שבשליטתו, המגיעה לסכום כולל של 315,100 ₪. עיון בטבלה ובאסמכתאות שצירף התובע (נספח ו' בתצהירו) מלמד כי סכומים אלו לא הוכחו כנדרש: הטבלה עצמה כוללת סכומים שחלקם כולל מע"מ וחלקם ללא מע"מ מבלי להסביר מדוע, האסמכתאות צורפו ללא כל סדר הגיוני וקשה להבין את הסכום המצטבר העולה מהן; חלק מהאסמכתאות אינן מהוות ראיה לסכומים שהוצאו בפועל (כך לדוג' – מכתבים פנימיים בין התובע לבין נציגו מר ניסני ושותפיו, בנוגע להוצאות שונות, לא מהווים בהכרח אסמכתא ראויה לסכומים שהוצאו בפועל);
100. הנתבעים טענו כי האסמכתאות שצירף התובע לביסוס סכום החזר ההוצאות הנתבע על ידו מסתכמות בסכום כולל של 110,000 ₪ בלבד (סעיף 30 בסיכומי הנתבעים 2 ו- 3). התובע לא הכחיש טענה זו בסיכומי התשובה שהגיש;
101. אין מחלוקת כי שותפיו של התובע שילמו לו סך של 100,000 ₪ כהשתתפות בהוצאותיו בחברה (עדות מר דורון שגיב, פ' מיום 22.2.11, ע' 75, ש' 20-21). מכאן שגם סכום זה צריך היה להיות מקוזז מסכום ההשבה הנתבע על ידו במיוחד כאשר התובע אפילו לא טען כי הינו חייב בהשבת כספים כלשהם לשותפיו לשעבר;
102. בין יתר ההוצאות אשר את השבתן תבע התובע מהנתבעים נכלל גם סכום בסך של 37,637 ₪ בגין שכ"ט עו"ד אשר שולם על ידו עבור ייעוץ משפטי שקיבל במהלך ניסיונו לרכוש בשנת 2002 חלק מהחברה. בהקשר זה טען התובע כי "בהסכמה הלכנו לעו"ד ארדינסט שייצג את שני הצדדים" (פ' מיום 25.1.11, ע' 47, ש' 9). הנתבעים כופרים בטענתו זו של התובע וטוענים כי מדובר בהוצאה אישית של התובע שאין מקום להשיתה עליהם. אף אם אניח כי גרסאות הצדדים שקולות – אזי התובע כשל בהרמת נטל השכנוע המוטל עליו.
103. מכל הנימוקים שפורטו לעיל הנני קובע כי בנסיבות העניין כפי שהוכחו – אין התובע זכאי להשבה של ההוצאות אותן תבע בתביעתו.
העילה החוזית כנגד הנתבע 4
104. על אף שכבר קבעתי כי עילה זו כנגד הנתבע 4 התיישנה, מוצא אני לנכון לפרט בקצרה מדוע דינה של עילת תביעה זו להידחות גם מנימוקים המתייחסים לגוף הדברים עצמם.
105. כפי שכבר נקבע לעיל, במהלך שנת 2000 או בסמוך לכך ביטלו הנתבעים 1 עד 3 את הסכם שיתוף הפעולה שנכרת בינם לבין התובע, והקשר העסקי שבין הצדדים נותק. בהמשך, ביום 24.2.02, התקשר התובע עם הנתבע 4 בהסכם הנציגות, בו נקבע בין היתר כדלקמן:

"הוסכם בינינו כי אתה תרתם לשם קידום המחויבויות שלי על פי ההסכם עם ימאי ולשם כך תעמיד את זמנך ומרצך כפי שיתחייב ממצב התפתחות הפרויקט" (סעיף 3).
כן נקבע כי ההוצאות בגין המיזם תחולנה על התובע (סעיף 4), ואילו הנתבע 4 יהיה זכאי לסכום השווה ל- 25% מהחלק במרווח שמגיע לתובע (סעיף 5).
בין החודשים מרץ-יוני 2002 קידם הנתבע 4 מו"מ לכריתת הסכם חדש בין התובע ושותפיו (לרבות הנתבע 4) לבין הנתבעים 1 עד 3 שעניינו רכישת 50% מהחברה. מו"מ זה הסתיים בכישלון, ומכאן ואילך פעל הנתבע 4 במסגרת החברה באופן עצמאי וללא כל קשר עם התובע. במסגרת פעילותו זו הוקצו לנתבע 4 מניות של החברות, והוא אף כיהן בחלק מהתקופה כמנכ"ל החברה.


106. לטענת התובע, הנתבע 4 הפר את הסכם הנציגות בכך שנמנע מלהעביר לו דיווחים כספיים לגבי החברה, ובכך שמונה למנכ"ל וקיבל מניות של החברה מבלי לדווח לו על כך.

אין בידי לקבל טענה זו. התחייבותו של הנתבע 4 בהסכם הנציגות נועדה לקדם את המחויבויות של התובע כלפי הנתבעים 1 עד 3 על פי הסכם שיתוף הפעולה. כלומר: הנחת היסוד העומדת בבסיס ההתקשרות שבין התובע לבין הנתבע 4 היא קיומו של הסכם שיתוף פעולה בין התובע לבין הנתבעים 1 עד 3. מכאן נובע כי ביטולו של הסכם שיתוף הפעולה שמט את הבסיס לקיומו של הסכם הנציגות, שהרי לתובע לא נותרו עוד התחייבויות כלפי הנתבעים 1 עד 3 אותן יכול היה הנתבע 4 לקדם במסגרת עסקי החברה.
לא זו אף זו: כפי שכבר קבעתי לעיל, החל מחודש יוני 2002 ואילך נותק לחלוטין הקשר העסקי בין התובע לבין הנתבע 4. גם קודם לכן (בחודשים מרץ עד יוני 2002) פעל הנתבע 4 לכריתת הסכם חדש, ולא לביצוע התחייבויותיו של התובע על פי הסכם שיתוף הפעולה.
יוצא אפוא כי בסמוך לאחר מועד כריתתו של הסכם הנציגות הצדדים כבר לא פעלו לפיו, והתנהגותם זו לאורך השנים יש בה כדי להעיד על ביטולו של הסכם זה מכוח התנהגותם.


107. עוד יצוין כי אין כל בסיס לטענה כי עצם מינויו של הנתבע 4 למנכ"ל החברה והעובדה שהוקצו לו מניות של החברה מהוות הפרה של הסכם הנציגות. מכל מקום, נוכח בטלותו של הסכם הנציגות מחמת ביטולו בהתנהגות על ידי הצדדים, אין צורך להידרש לסוגיה זו.

לאור האמור, גם עילה זו – דינה להידחות.


העילה בגין "גרם הפרת חוזה" כנגד הנתבעים 1 עד 3
108. לטענת התובע, הנתבעים 1 עד 3 גרמו לנתבע 4 להפר את הסכם הנציגות ובכך ביצעו כלפיו עוולה של גרם הפרת חוזה.
109. סעיף 62(א) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".


110. יסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה הינן כדלקמן:
קיומו של חוזה מחייב כדין;
הפרת החוזה;
הנתבע גרם להפרת החוזה;
הגרימה להפרת החוזה נעשתה ביודעין;
לתובע נגרם נזק ממוני כתוצאה מפעולתו זו של הנתבע.
111. במקרה זה, לא הוכח ולו אחד מיסודותיה של עוולה זו:
לא הוכח קיומו של חוזה מחייב כדין – הסכם הנציגות נושא העוולה הנטענת על ידי התובע פקע זמן רב לפני שמונה הנתבע 4 לדירקטור בחברה ולפני שהוקצו לו מניותיה, ולחילופין הסכם זה בוטל על ידי הצדדים עוד קודם לכן בהתנהגותם;
משלא קיים חוזה מחייב כדין – אין הנתבע 4 יכול להפר אותו;
משלא הוכח כי חוזה הנציגות אכן הופר על ידי הנתבע 4 – אין בסיס לטענה כי הנתבעים 1 עד 3 גרמו לנתבע 4 לבצע הפרה כזו.
הנתבעים לא ידעו כי הינם גורמים לנתבע 4 להפר את הסכם הנציגות שכן לגרסתם, בה הנני נותן אמון מלא, הם סברו כפי שתיאר זאת הנתבע 2, כי "אילן לא הבהיר לי שהוא מחויב לפרחי ואני לא ראיתי מעולם את ההסכם שלו עם פרחי ולכן הסכמתי לקבל אותו כשותף וכשמשקיע" (ראו סעיף 19 בתצהיר הנתבע 2). מכאן, שגם יסוד ה"יודעין" אינו מתקיים בנסיבות העניין.
כפי שכבר פורט לעיל – התובע אף כשל בהוכחת הנזק הממוני לו הוא טוען.

לפיכך, גם עילת תביעה זו – דינה להידחות.


העילה בגין הפרת חובת הנאמנות כנגד הנתבע 4
112. סעיף 2 בחוק הנאמנות קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". לטענת התובע, הסכם הנציגות יצר חוזה נאמנות בינו לבין הנתבע 4, אשר הפר הסכם זה בכך שמונה למנכ"ל החברה ובכך שהוקצו לו מניות של החברה, פעולות המהוות קבלת טובות הנאה שלא כדין עקב הנאמנות.
113. סעיף 1 בחוק הנאמנות מגדיר כי: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". בענייננו, לעומת זאת, אין עסקינן בנכס שהופקד בידי הנתבע 4 על מנת שינהלו, אלא בחוזה שענייננו ביצוע התחייבויות חוזיות של התובע בסיוע של הנתבע 4, בתמורה לחלוקת הרווחים להם זכאי התובע. בנסיבות העניין, לא הוכיח התובע ברמה הנדרשת מתובע בתביעה אזרחית כי אכן נוצרו בפועל יחסי נאמנות בינו לבין הנתבע 4, וכי הנתבע 4 הפר חובותיו כלפיו או חרג מגבולות ההרשאה שניתנה לו על ידי התובע.

גרסתו של הנתבע 4 לפיה הצדדים לא פעלו בפועל על פי הסכם הנציגות ומסיבה זו הוא אף לא שימש כנציגו של התובע בחברה זולת לצורך ניהול המו"מ לכריתת הסכם עם שותפים חדשים לא התקבלה אמנם על ידי התובע, אך התובע עצמו לא הצליח לסתור אותה באמצעות מסמכים כלשהם או באמצעות ציון פעולות שבוצעו על ידי הנתבע 4 כנציגו בחברה.


114. לא זו אף זו: אף אם נוצרה נאמנות בין הנתבע 4 לבין התובע מכוחו של הסכם הנציגות (בהתאם לסעיף 2 בחוק הנאמנות הקובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש"), אזי משפקע או בוטל הסכם הנאמנות – בטלה גם הנאמנות. לנוכח קביעותיי בדבר פקיעתו או בטלותו של הסכם הנציגות שבין התובע לבין הנתבע 4 עקב ביטולו של הסכם שיתוף הפעולה אשר היווה בסיס לקיומו של הסכם הנציגות – ברי כי לא ניתן לתבוע את הנתבע 4 בגין מעשיו בניגוד לנאמנות אשר לא נותרה קיימת עוד.

לפיכך – הנני קובע כי גם עילת תביעה זו דינה להידחות.


VI. סיכום
115. כפועל יוצא מניתוח הדברים המובא לעיל הנני פוסק בזאת כדלקמן:
התובענה אשר הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעים 2 עד 4 נדחית בזאת במלואה.
התובע יישא בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד של הנתבעים 2 ו- 3 בסך כולל של 45,000 ₪, ובנוסף לכך יישא התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד של הנתבע 4 בסך כולל נוסף של 45,000 ₪. מוצא אני לנכון לציין כי בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד הובאה על ידי בחשבון, בין היתר, גם העובדה כי בגדר כתב התביעה המקורי נתבעו הנתבעים לשלם סך של 8,315,000 ₪, אשר הפחתתו לסך של 2,762,955 ₪ אושרה ביום 22.9.11 על פי בקשת התובע.
ככל שהסכומים שנפסקו לעיל לא ישולמו על ידי התובע לנתבעים 2 עד 4 בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961. במקרה של פיגור כאמור העולה על 30 הימים אשר יימנו ממועד מתן פסק דין זה, יחושבו הפרשי הצמדה וריבית אלה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת הסכם חתום

  2. הפרת הסכם הפצה

  3. הפרת הסכם כתוב

  4. הפרת הסכם מפיץ

  5. הפרת הסכם ניהול

  6. הפרת הסכם מעסיק

  7. הפרת הסכם מימון

  8. הפרת הסכם שירות

  9. הפרת הסכם העסקה

  10. הפרת הסכם מסגרת

  11. הפרת הסכם סולחה

  12. הפרת הסכם הרשאה

  13. הפרת הסכם השקעה

  14. הפרת הסכם ייעוץ

  15. הפרת הסכם מטפלת

  16. הפרת הסכם פאושלי

  17. הפרת הסכם ליסינג

  18. הפרת הסכם יסודית

  19. הפרת הסכם מכונות

  20. הפרת הסכם סודיות

  21. הפרת הסכם קיבוצי

  22. הפרת הסכם זיכיון

  23. הפרת הסכם פוליטי

  24. הפרת הסכם שירותים

  25. הפרת הסכם התקשרות

  26. הפרת הסכם אופציות

  27. הפרת הסכם עקרונות

  28. הפרת הסכם מייסדים

  29. הפרת הסכם זכיינות

  30. הפרת הסכם מקרקעין

  31. הפרת הסכם שלום בית

  32. עזיבת גננת הפרת הסכם

  33. הפרת הסכם סיום העסקה

  34. הפרת הסכם הובלה ימית

  35. הפרת הסכם בניה עצמית

  36. הפרת הסכם קניית דירה

  37. הפרת הסכם קואליציוני

  38. הפרת הסכם בהליך משפטי

  39. הפרת הסכם הסעת עובדים

  40. הפרת הסכם לרכישת דירה

  41. הפרת הסכם עבודות בניה

  42. הפרת הסכם בהעדר מימון

  43. הפרת הסכם הפסקת מימון

  44. הפרת הסכם פרויקט בניה

  45. הפרת הסכם טיפולי הפריה

  46. הפרת הסכם חלוקת רווחים

  47. הפרת הסכם שירותי בנייה

  48. הפרת הסכם הקמת מפעל בטון

  49. ביטול הוראת קבע הפרת הסכם

  50. הפרת הסכם אי רישום זכויות

  51. הפרת הסכם אספקת אריחי שיש

  52. הפרת הסכם רכישת מנוי עסקי

  53. הפרת הסכם ביצוע עבודה קבלנית

  54. הפרת הסכם ביצוע עבודות זיפות

  55. תביעה בגין הפרת הסכם פיתוח תוכנה

  56. הפרת הסכם העסקה טרם תחילת העבודה בפועל

  57. טענת הפרת הסכם תכנון ע"י פעולות לקידום התב"ע

  58. תנאי בהסכם כי פיגור של 3 חודשים במסירת הדירה לא ייחשב כהפרת הסכם

  59. תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ובזדון

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון