הפרת הסכם ממון


א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א מיום 18.1.2005 (כב' השופט י' גייפמן), אשר דחה על הסף את תביעת המערער בתמ"ש 48600/03 לפיצויים בגין הפרת הסכם ממון על ידי המשיבה וקביעת זכויות בנכסי הצדדים; קיבל את ערעור המשיבה על החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) א' בן ארי בתמ"ש 48601/03, והורה על ביטול עיקולים שהטיל המערער על כספי המשיבה; דחה את תביעת המערער בתמ"ש 48602/03 לחלוקת חוב המזונות הפסוק מחמת חוסר סמכות עניינית; וכן קיבל את ערעור המשיבה בתמ"ש 48603/03, על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 20.6.2004, לעניין חלוקת חיובי עבר של המערער בתשלום מזונות.

ב. עיקרי העובדות הצריכות לעניין
הצדדים נישאו זל"ז ביום ...1997. נישואים אלו הם נישואים שניים, לשני הצדדים.

עובר למועד נישואיהם, חתמו הצדדים ביום ...1997 על "הסכם יחסי ממון" (להלן: "ההסכם" או "הסכם הממון", מוצג "ד" לתיק מוצגי המערער).

וזו לשון הוראות ההסכם הצריכות לענין:

"...
15. פירוק שיתוף בנכסים משותפים
15.1 על אף האמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג הרי במקרה ומי מהצדדים ירצה לפרק את השיתוף ביתרת נכסיהם המשותפים של הצדדים שנרכשו על ידם החל ממועד הנישואין, למעט דירת מגורים משותפת אשר לגביה קיימות הוראות מיוחדות בהסכם זה, הרי הוא יהיה רשאי לעשות כן בתוך 60 יום מהמועד בו הודיע על כך למשנהו.
...

18. במקרה והצדדים ירכשו לאחר מועד הנישואין רכב מנועי, ללא קשר לזהות הגורם המממן או למקור הכספים לרכישת הרכב, יהיה הרכב בבעלות משותפת בחלקים שווים ביניהם.

19. אף אחד מהצדדים לא יקח הלוואות ולא יכנס להתחייבויות כספיות חריגות כגון ערבויות, הימורים וכיו"ב מבלי ליידע את משנהו תחילה על כך ולקבל הסכמתו של משנהו בכתב על כך. יפעל צד מהצדדים בענין זה על דעת עצמו יחוב הוא לבדו בכל החבויות, הכספיות והאחרות הנובעות ממעשהו.

20. בני הזוג מסכימים הדדית כי על כל יחסיהם בעתיד בכל הנוגע לאיזון המשאבים וחלוקת הנכסים ביניהם ובכל ענייני המזונות תהא סמכות השיפוט לבית המשפט האזרחי במקום מגוריהם של הצדדים וכל עוד לא הסכימו הצדדים אחרת בכתב לא ניתן יהיה לכרוך תביעות בין בני הזוג בנושאים הנ"ל בתביעת גרושין של מי מהצדדים.

21. אם בכל עת שהיא לאחר מועד הנישואין יחליטו אריה ודליה או מי מהם, ללא צורך בהנמקה להפרד האחד ממשנהו יסכים משנהו לפירוד ויאפשר לבצע כל הליך על מנת לקדם פירוד יעיל ומהיר ביניהם ללא עיכוב או דיחוי מצד מי מהצדדים.

..."


הסכם זה נחתם על ידי הצדדים, ואושר בו ביום, בפני נוטריון.

אין חולק כי ביום 12.7.2001 עזב המערער את דירתם המשותפת של הצדדים.
כן אין חולק כי ביום 7.8.2001 הגיש המערער תביעת גירושין לבית הדין הרבני. המערער נימק את תביעת הגירושין, בטעמים הבאים:
"אנו גרים בנפרד כחודש. אין לנו ילדים משותפים.
אני לא רואה סיכוי לחיים משותפים.
יש ביננו הסכם ממון שנחתם לפני הנישואים.
אני מבקש לתת לנו אפשרות להתגרש על פי הסכם הממון שנמצא ברשותה (המשיבה – י.ש.)".
(מוצג "ה" לתיק מוצגי המערער).

ביום 12.8.2001 הגישה המשיבה תביעה מטעמה לבית הדין הרבני בנתניה, לשלום בית.
טעמיה של המשיבה בתביעתה לשלום בית, היו:
"נשאנו לפני 4 שנים, חיינו באושר רב ואהבה אחווה והבנה יוצאת דופן (עד שעזב באופן פתאומי ב-12.7.01).
אני משוכנעת שיש סיכויים טובים לחיים משותפים, למרות הקשיים הכלכליים, בעקבות חובות פניתי להוריו לעזור ואז החלה הסתה שלהם לגרושין. נישואין זה לא ריהוט שמשתמשים וזורקים !!!
רק לפני חודשיים דיבר עימי על הרחבת המשפחה ולהביא ילד לעולם, באהבה (כשהלך אמר שהוא בלחץ ולאחר שיהיה בשקט יחזור).
פתאום לפני חודש ב- 12.7.01 עזב את הבית בסיוע הוריו ללא שיחות. כל בקשה שלי לפגישה נדחית על ידו. משוחח עימי כמעט כל יום בטלפון. שוררת עדיין אהבה ויש סיכוי טוב לשיפור היחסים (לאור העבר ההזדמנות מחוייבת)".
(מוצג "ו" לתיק מוצגי המערער).

ביום ו' חשון תשס"ב, 23.10.2001, התקיים דיון בפני בית הדין הרבני האזורי בנתניה (כב' הדיינים י' זמיר ו-א' שינדלר), בתביעת מזונות שהגישה המשיבה. בסיומו של הדיון ניתן "פסק דין (זמני)", וזה תוכנו:

"פסק דין (זמני)
הצדדים הסכימו לדון ולפסוק בהרכב חסר.
...
הבעל טען לחוסר סמכות ענינית מכיוון שבהסכם הממון שנחתם בין הצדדים בתאריך 28.8.97 שאושר בידי נוטריון רפאל פרקש הסכימו הצדדים בסעיף 20 "ובכל ענייני המזונות תהא סמכות השיפוט לבית המשפט האזרחי" וממילא אין לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין המזונות.
אולם ביה"ד קובע שמכיון שהסכם ממון זה לא קיבל אישור פס"ד של ערכאה משפטית, ומכיון שעפ"י החוק במדינה הזכות בידי כל אחד מהצדדים לפנות ולקבל סעדים הן מבית הדין הרבני והן מידי בית המשפט.
על כן מכיון שהאישה פנתה לבית הדין הרבני בתביעת מזונות כנגד הבעל, הרי שאין כל מניעה חוקית שאנו נפסוק בענין זה. לכל היותר יכול הבעל באם ירצה לפנות לערכאה מתאימה בתביעה מדוע האישה מפירה הסכם שחתמה עמו לפיו התחייבה לפנות לבתי משפט ולא לבתי הדין. אך אין בהסכם שכזה הנערך בין הצדדים משום הגבלת הזכות הטבעית המוקנית לבתי הדין הרבניים מכח החוק לפסוק בעניני המזונות שבין הצדדים".
(מוצג "ח" לתיק מוצגי המערער)


ביום כ' אלול תשס"ב, 28.8.2002, ניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה (כב' הדיינים י' זמיר, ש' שפירא ו-א' שינדלר), פסק דין, בתביעת שלום הבית שהגישה המשיבה. וזו לשונו:

"פסק דין
...
ומכיוון שמבחינה הלכתית התחיבות זו אינה תופסת, נהי שיכול להגיש תביעה נגד האשה על הפרת הסכם, אבל אין מקום שאנו נפסוק שהאשה צריכה לקבל ג"פ בגלל התחיבותה בהסכם, ושוב חוזר הדין לעיקר דין תורה אם בנסיבות שנוצרו יש חובה על האשה לקבל ג"פ, וכבר ביארנו לעיל שמעיקר הדין אין מקום לקבל תביעת הבעל ולחייבה להתגרש".
(עמ' 6 לפסק הדין, מוצג "ט" לתיק מוצגי המערער)

בית הדין הרבני דחה את תביעת המערער לגירושין וקיבל את תביעת המשיבה לשלום בית.

המערער הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד בית הדין הרבני, בה טען כי הסמכות העניינית לדון בסכסוכים
הכספיים בין הצדדים מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, מכח הסכם הממון שנכרת בין הצדדים.
ביום ... הוצא צו על תנאי, אשר בוטל בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום ... (בג"ץ ..., מוצג "יא" לתיק מוצגי המערער).
בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי המערער לא ערער על פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי לבית הדין הרבני הגדול, וכי למרות שעסקינן בהסכם ממון שאושר על ידי נוטריון, הרי שלשון סע' 20 להסכם הממון, איננה מקימה סמכות ייחודית לבית המשפט לענייני משפחה.

לנוכח השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, נדונו בפני בית משפט קמא, ארבעה עניינים שונים:

א. תביעה כספית שהגיש המערער לבית המשפט לענייני משפחה, לתשלום פיצויים בגין הפרת הוראות הסכם הממון. המערער טען כי הוא זכאי לפיצוי מהמשיבה, בגין נזקיו, עקב הפרת התחייבותה להתגרש, על פי דרישה.

וכן לסעד הצהרתי בדבר בעלות המערער על מחצית הזכויות ברכב סובארו שנרכש לאחר נישואי הצדדים ונרשם על שם המשיבה בלבד (להלן: "הרכב"), ופירוק השיתוף בו (תמ"ש 48600/03).

ב. ערעור שהגישה המשיבה על החלטת רשם בית משפט קמא, בדבר הטלת עיקולים, להבטחת תביעתו הכספית של המערער (תמ"ש 48601/03).

ג. בקשה לחלוקת חוב המזונות הפסוק לשיעורין (תמ"ש 48602/03).

ד. ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתיק שנפתח למימוש חיוב המערער במזונות. ראש ההוצאה לפועל קבע ביום 20.6.2004, במעמד צד אחד ומבלי לקבל את עמדת המשיבה, כי יש להעביר את בקשת המערער לפרישת חוב העבר, לדיון בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 48603/03).

ג. פסק דינו של בית משפט קמא ביום 18.1.2005 הכריע בית משפט קמא בפסק דין מאוחד, בכל ההליכים.

בית משפט קמא דחה על הסף את תביעת המערער בתמ"ש 48600/03, וקבע כי הסמכות העניינית לדון ב"הפרת הוראה הסכמית להתגרש" מסורה לבית הדין הרבני (עמ' 1 שורה 10 לפסק הדין); ומכל מקום, "פסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל גובר על הוראה הסכמית, ובעל הדין כפוף להוראות פסק הדין ולא להוראות ההסכם" (עמ' 2 שורות 6-7 לפסק הדין).


בית משפט קמא דחה את טענת המערער בדבר קיומה של תנית שיפוט יחודית בין הצדדים, הן לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ ... הנ"ל, הן בשל הקוגנטיות של סמכות השיפוט בעניינים אלה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי משניתנה החלטת בית הדין הרבני, לפיה לא נמצאה כל עילה לחיוב המשיבה בג"פ, הרי ש"אין לחייב בפיצויים בגין פסקי דין והחלטות שניתנו ע"י ערכאה מוסמכת בישראל (לענין זה ביה"ד הרבני) אם כתוצאה מההחלטות נגרם חסרון כיס לבעל" (עמ' 2 שורות 23-25 לפסק הדין).

בית משפט קמא קבע עוד כי עם דחית התובענה על הסף, וכפועל יוצא מכך, "יש להעתר להודעת הערעור ולבטל את העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרת התביעה בתמש 48600/03" (עמ' 4 שורות 16-18 לפסק הדין); כמו גם, מן הטעם לפיו "האשה הצליחה לשכנע את ביהמ"ש שיש ספק רב בצדקת התביעה וסיכוייה" (עמ' 4 שורות 23-24 לפסק הדין). לפיכך, קיבל בית משפט קמא את ערעור המשיבה בתמ"ש 48601/03.

אשר לסוגית הרכב שרכשה המשיבה, הורה בית משפט קמא על מחיקת התביעה על הסף. בית משפט קמא קבע כי הוראות סע' 18 להסכם הממון כפופות להוראות המבוא להסכם ותכלית כריתתו, שעניינן הסדרת יחסי הממון בין הצדדים בתקופת חייהם המשותפים. בית משפט קמא קבע כי משחדלו הצדדים להתגורר תחת קורת גג אחת, הרי שאין להחיל על הרכב את הוראות הסעיף הקובע בעלות משותפת.

עוד מחק בית משפט קמא, על הסף, את בקשת המערער לחלוקת חוב מזונותיו, בתמ"ש 48602/03, מחמת חוסר סמכות עניינית. בית משפט קמא קבע כי הסמכות לדון בסוגיה זו מסורה לבית הדין הרבני.

בנוסף על כך, קיבל בית משפט קמא את ערעור המשיבה בדבר פרישת חובות עבר של מזונותיה, בתמ"ש 48603/03. בית משפט קמא קבע כי מתן ההחלטה במעמד צד אחד פגע בזכותה המהותית של המשיבה להשמיע את טיעוניה, וכי אין במתן זכות הטיעון המאוחרת, כדי לתקן את הפגם שדבק בה. לפיכך, הורה בית משפט קמא על השבת הדיון לראש ההוצל"פ לשם שמיעת טיעוני הצדדים, קביעת ממצאים בדבר שיעור החוב ומתן החלטה מנומקת, האם יש להורות על הפנית הסוגיה להכרעת בית המשפט לענייני משפחה.

על פסק דינו זה של בית המשפט לענייני משפחה, הערעור שבפני.

ד. טענות הצדדים בערעור
טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בדחותו על הסף את תביעתו לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם הממון.
המערער טוען כי עילת התביעה היא עילה חוזית, אשר אין כל מניעה להידרש אליה בגדרי תביעה אזרחית.

המערער מוסיף וטוען כי מן הראוי היה להידרש לגופו של עניין, לטענותיו, במיוחד בשל היותה של התובענה בתמ"ש 48600/03 "תביעה תקדימית".
המערער טוען כי פסק דינו של בית המשפט קמא מאיין, את תוקפן של הסכמות דיספוזיטיביות בין צדדים להסכמי ממון, לפיהן, יסכימו הצדדים לגירושין ללא תנאי, על פי דרישת אחד הצדדים.
המערער טוען כי אין כל ממש בקביעת בית המשפט קמא לפיה פרשנותו של הסכם הממון מסורה לסמכות בית הדין הרבני, שכן הענין מסור לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה.
המערער מוסיף וטוען כי טעה בית המשפט קמא, בדחותו את טענותיו לענין מתן צו הצהרתי בענין בעלותו על מחצית הרכב, בהתאם להוראות סעיף 18 להסכם הממון. המערער טוען כי הרכב נרכש במהלך הנישואין וכי אין כל חשיבות למקור המימון של הרכב, לנוכח הוראות סעיף 18 להסכם.
המערער מוסיף ומבהיר כי בענייננו אין תחולה להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, שכן הצדדים נישאו לאחר כריתת הסכם ממון, שאושר על ידי נוטריון.
המערער טוען כי אין כל ממש בקביעת בית המשפט קמא לפיה הצליחה המשיבה לשכנע בצידקת תביעתה.

המערער טוען כי הסמכות לדון בחלוקה לתשלומים של החוב הפסוק מסורה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, ולא לבית הדין הרבני, לנוכח לשונה ותכליתה של הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצל"פ התשכ"ז – 1967.

המערער טוען עוד כי סוגיית פרישת חוב מזונות עבר, מסורה לסמכותו של ראש ההוצל"פ, ואין להשיב את הסוגיה להכרעת בית הדין הרבני. מכל מקום, טוען המערער כי זכותה של המשיבה להביע את דעתה, לא נפגעה, לאחר שראש ההוצל"פ קיבל, בסופו של יום, את עמדות הצדדים.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את ערעור המערער, בחלקו על הסף, ככל שהוא מתייחס לערעור על הכרעות בית המשפט קמא, כערכאת ערעור. המשיבה טוענת כי עסקינן בערעור שלישי, שאיננו ערעור בזכות, והטעון רשות ערעור, שלא נתבקשה וממילא לא נתנה.
המשיבה טוענת כי התנהגות המערער נועדה להשיג, בעקיפין, על החלטות בית הדין הרבני, אשר המערער לא הגיש בגינן ערעור, כדין, לבית הדין הרבני הגדול, ומשכך הן החלטות חלוטות.

המשיבה טוענת כי צדק בית משפט קמא, בדחיית התובענה לתשלום פיצויים על הסף, שכן הסוגייה מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני; אין כל תוקף להסכם המתנה על זכותו של צד להתגרש, או להימנע מגירושין; המערער הוא שהפר את הסכם הממון, ולפיכך, איננו זכאי לסעד כניזוק וכי פסק דינו של בית הדין הרבני, גובר על תניות דיספוזיטיביות אליהן הגיעו הצדדים טרם נישואיהם.

המשיבה טוענת כי הוראת סעיף 18 להסכם הממון, כפופה לתכליתו של ההסכם, להסדרת ענייניהם הממונים של הצדדים, בתקופת חייהם המשותפים. לפיכך, טוענת המשיבה כי אין כל ממש בתביעתו של המערער, להצהרה על זכותו במחצית מזכויות הבעלות ברכב, אשר נרכש ממשאביה הכספיים של המשיבה, ובדין נדחתה תביעה זו.
המשיבה טוענת כי עם דחיית התביעה לתשלום פיצויים, לא היה כל מקום לדון בתקפות עיקולים שנועדו לשם הבטחת ביצוע פסק הדין אם יינתן, בתביעה זו, ובדין קיבל בית משפט קמא, את ערעור המשיבה על החלטת הרשם להטלת העיקולים.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי החלטת ראש ההוצל"פ בסוגיית עיכוב ביצוע פקודות המאסר ופרישת חובות עבר, שניתנה במעמד צד אחד, פגעה בזכותה הבסיסית להישמע, וכי אין המדובר בטעות "טכנית" בלבד, הניתנת לתיקון בדיעבד.

ה.דיון
דין הערעור להתקבל בחלקו, על דרך השבת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, כמפורט להלן.

עקרון יסוד בדיני החוזים, הינו "חופש ההתקשרות החוזית" בין צדדים, המעוגן בהוראות סע' 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע כי:

24.תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים.

עקרון זה, העולה כדי זכות חוקתית, מאפשר לצדדים להסכם, לגבש את תוכן ההסכם הנכרת ביניהם; כל עוד, תוכנו איננו נוגד את הוראות החוק או את תקנת הציבור.
"ביסוד החוזה מונחת האוטונומיה של הרצון הפרטי. אוטונומיה זו כוללת, בין השאר, את החופש להתקשר או שלא להתקשר בחוזה ואת החופש לעצב את תוכן החוזה. חופש זה, על היבטיו השונים, הוא זכות חוקתית. הוא זכות אדם המוגנת על-ידי חוקת המדינה. בישראל נגזר אופיו החוקתי של חופש החוזים מזכות היסוד בדבר כבוד האדם והקניין. כבוד האדם כזכות חוקתית משמעותו, בין השאר, חופש הבחירה שיש לאדם וחירותו לפתח את אישיותו ולהחליט על גורלו. כל אדם חופשי להחליט עם מי להתקשר ומה יהא תוכן התקשרותו זו. חופש הקניין, הוא החופש לקיים רכוש, בגדריו נכללת גם הזכות החוזית. ממילא כלול בה הכוח לערוך חוזה ולקבוע את תוכנו. חופש החוזים – ככל זכות חוקתית – אינו מוחלט".
(א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה, עמ' 79)


חופש החוזים כולל בחוּבו גם את האפשרות להתנות על זכות חוקית העומדת לצד להסכם, עליה הוא מוותר מלכתחילה, עם חתימתו של ההסכם.

כך, יכול צד לוותר על זכותו לפנות לכל ערכאה בה יבחר, על דרך של קביעת תנית שיפוט ייחודית בין הצדדים להסכם (ראו, לדוגמא: ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd., פד"י נח(2) 465, 475ב והאסמכתאות המובאות שם);
כך, רשאים צדדים להתנות על תחולתן של הוראות חוק דיספוזיטיביות (ראו, לדוגמא: רע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' יונה רוזנר ואח', פד"י מט (5) 215; ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-על 2005(4) 74);
וכך, רשאי צד, ככלל, להסכים כי ימנע משימוש בזכות חוקית אחרת, העומדת לרשותו.

בענייננו, הובאה בפני בית משפט קמא סוגיה עקרונית מהותית וחדשנית, בה התבקש בית המשפט לענייני משפחה לפסוק פיצויים בגין הפרת הסכם ממון, בגדרה התחייבו הצדדים להסכים לגירושין, לרצונו של הצד האחר.
סוגיה זו, הינה סוגיה אשר טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, ואין כל ספק, כי קיימים טעמים התומכים בדעות השונות, לכאן ולכאן.

בית משפט קמא, כאמור, נמנע מלהדרש לעיצומו של ההליך, אלא בחר לדחות את התובענה על הסף, בשל העדר עילה. בית משפט קמא לא ניהל הליך שיפוטי מקיף, לשמיעת טיעוניהם של הצדדים; ובחר לדחות את כתב התביעה, על הסף.

סילוק תביעה על הסף בדרך של דחייה על הסף, מהווה סעד קיצוני, אשר משמעותו, מניעת זכותו של בעל דין מהבאת טיעוניו כדבעי בפני הערכאות השיפוטיות, ומטעם זה, כידוע, בית משפט יטה לעשות שימוש בסעד זה, במשורה (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 688). לעניין זה, יש לזכור תמיד כי:
"בכפיפות למקרים אותם הזכרנו ודומיהם נתונה הברירה לפנות למערכת השיפוטית למי שטוען בתום לב לקיומה של זכות קונקרטית שבעל הדין שכנגד כופר בה. במקרים אלה נתקלת טענתו של הפונה למערכת השיפוטית שנתונה בידיו זכות קונקרטית – בטענתו המכחישה של בעל הדין שכנגד שהזכות הקונקרטית האמורה אינה קיימת. במקרה זה נוצר סכסוך שמערכת בתי המשפט מתבקשת להכריע בו. פתרון סכסוכים הוא לב תפקידה של המערכת השיפוטית והוא יעודה הקלאסי".
(ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט – 1999, עמ' 55).

נראה לי, כי דחיית התובענה לתשלום פיצויים מכח הסכם הממון, על הסף, בנימוק לפיו ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני, השולל את חובתה מכח דין של המשיבה להתגרש, איננו מספק. אכן, בית הדין הרבני החליט, בתביעת המערער לגירושין ודחה אותה לגופה; ברם, אין בכך כדי לאיין את תוקף התחייבותה של המשיבה, מלכתחילה, בהתאם להסכמת הצדדים טרם נישואיהם, שלא לעמוד בדרכו של המערער, לכשיבקש להתגרש.
סוגיה זו, טעונה בירור לגופה, לאור עקרון חופש החוזים הנזכר לעיל; בירור, אשר לא נעשה בפסיקת בית משפט קמא.

שונים הם פני הדברים ביחס לתביעת המערער, להכרה בזכותו מכח הוראת סעיף 18 להסכם הממון, למחצית זכויות הבעלות של המשיבה ברכב.
לסוגיה זו, נדרש בית משפט קמא לגופה, תוך התייחסות לתכליתו של הסכם הממון, כצופה פני העתיד בניהול "משק בית משותף כל עוד יש ברצונם לחיות יחדיו" (המבוא להסכם הממון, מוצג ד' לתיק מוצגי המערער); ולא מצאתי כל עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא.
לענין זה, יש לזכור כי פרשנותו של ההסכם נגזרת על פי הוראת סע' 25 (א) לחוק החוזים, לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא מתבטאת בלשון ההסכם ותכלית כריתתו.

אמנם, " "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818). בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407-408; ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט הנ"ל, בעמ' 388; ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) 417-416). כך מתחייב מעקרון תום-הלב. אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב – לעיתים החשוב ביותר – בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך עז 914). ברם, בענייננו, הן לשון ההסכם, הן נסיבות כריתתו כפי שהן משתקפות בעמדות הצדדים, מצביעים על כוונה להסדרת יחסיהם הממוניים של הצדדים, בתקופת חייהם המשותפת, עד למועד הקרע ביניהם.

בעניינו, אין כל ספק כי הצדדים לא ביקשו להקנות זכויות הדדיות ברכוש שירכוש מי מהצדדים לאחר תום תקופת חייהם המשותפים, למרות שהצדדים לא התגרשו זמ"ז.

עמדה זו מתחזקת גם מעצם טענת המערער, לפיה, התחייבותה של המשיבה לסיום נישואי הצדדים היא בת אכיפה, ולחילופין, מקימה זכות לפיצויים מחמת הפרת הסכם הממון.

כך גם לא מצאתי כל ממש בערעור ככל שעניינו השגות על הכרעת בית משפט קמא בשבתו ערכאת ערעור על ראש ההוצל"פ; הן, בהעדר בקשת רשות ערעור, על הכרעת בית משפט קמא, בגדרי ערעור שלישי; הן בשל העדרה של סוגיה משפטית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123); הן לגופם של דברים, בנסיבות בהם הוחזר הדיון לראש ההוצל"פ להכרעה, לאחר שמיעת עמדות הצדדים, לשם קביעת שיעור חוב מזונות העבר, ואין בה כדי לחתום את הדיון בסכסוך. כאשר, "בכגון דא במיוחד לא בקלות תתערב ערכאת ערעור בגלגול שלישי" (בע"מ 1927/07 פלונית נ' פלוני (ט"פ, ניתן ביום 20.3.2007 מפי כב' השופט א' רובינשטיין)).

בשולי הדברים יצויין, כי כידוע, תימנע ערכאת הערעור, דרך כלל, מהתערבות בשיעור ההוצאות שפסק בית משפט קמא.

"הלכה פסוקה היא כי הטלת הוצאות על בעל דין וקביעת שיעורן, בתום הדיון בהליך ועם מתן פסק הדין, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. רק לעיתים נדירות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות וזאת במקרים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או אם נתגלה פגם או פסול בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (ראו, ע"א 937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233 , 247-246; ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, 510)". (ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ, תק-על 2005(1) 3712, 3726).

וכך, גם בענייננו, לא מצאתי כל עילה להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה.

אשר על כן, יוחזר הדיון לבית משפט לענייני משפחה, להכרעתו בתביעת המערער כנגד המשיבה לתשלום פיצויים, בנסיבות בהן נמנעה המשיבה מקיום התחייבותה מכח הסכם הממון, ולא הסכימה לבקשת המערער להתגרש.

ו.סוף דבר
הערעור מתקבל בחלקו.
התיק יוחזר לבית משפט לענייני משפחה, להכרעה בתביעת המערער כנגד המשיבה, לתשלום פיצויים בגין הפרת התחייבותה על פי הסכם הממון, כמפורט.

יתר חלקי פסק דינו של בית משפט קמא ישארו על כנם.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

כתב הערבות שהופקד בתיק יושב למערער, לידי ב"כ עו"ד רובין.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון