הפרת חובה חקוקה פיצוי


מונחות לפני ארבע בקשות להכרה בתובענה כייצוגית (להלן: "ארבע הבקשות"), אשר אוחדו לפי סעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), לתובענה אחת. כל אחת מארבע הבקשות הוגשה בנפרד וכנגד משיבות שונות, ואולם תכניהן, כמו גם המבקש העומד מאחוריהן, זהים.
יצוין, כי המבקש ובאי כוחו הגישו בקשה חמישית להכרה בתובענה ייצוגית כנגד שטראוס גרופ בע"מ בעניין דומה אשר הסתיימה בפשרה.
עניינן של ארבע הבקשות בטענה, כי המשיבות ייצרו, הפיצו, שיווקו ומכרו מוצרים שכונו על ידן "עוגת שוקולד", וחלקן מוצרים נוספים שכונו על ידן "כדורי שוקולד" (להלן: "המוצרים"), תוך הפרה של תקן ישראלי 36 (שעניינו מוצרי שוקולד), תקן ישראלי 1145 (שעניינו סימון מזון ארוז מראש), חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 וצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998 (להלן בהתאמה: "חוק הגנת הצרכן" ו-"צו הגנת הצרכן").

בנסיבות אלה עותר המבקש לתשלום סכום פיצוי וסכום השבה שבין 49.5 מליון ₪ ל-300 מליון ₪, וכן מתן צו עשה המורה למשיבות לתקן את האופן בו הן מציגות ומכנות את המוצרים.
תמצית טענות המבקש


לטענת המבקש, הוא רכש לאורך השנים את המוצרים המיוצרים על ידי המשיבות תוך שהיה סבור שמדובר במוצרי שוקולד, להבדיל ממוצרים אחרים שהינם, לשיטתו, אך "בטעם שוקולד", בעודם מכילים רכיבים נוספים שלא על פי הוראות תקן ישראלי 36.
לטענתו, אילו היה יודע כי לא מדובר במוצרים העשויים משוקולד על פי הוראות התקן, אלא במוצרים בעלי תכונות נחותות, שלכל היותר ראויים להיות מכונים "בטעם שוקולד", לא היה רוכש אותם כלל, או שהיה מפחית את כמות הרכישות שביצע.
עוד טוען המבקש, כי המשיבות הפרו את תקן ישראלי 1145, בין היתר, בכך שלא עמדו בגודל המינימלי הקבוע לסימון המוצרים, וכן בכך שלא ציינו את אחוז חומר הגלם במוצרים. דומה כי המבקש זנח טענות אלו לאחר שהוכח במהלך הדיון כי אין לטענות אלה כל יסוד (ראו: סעיף 4 לסיכומי התשובה מטעם המבקש בת"צ 8111-11-12).
בנסיבות אלו, טוען המבקש, הטעו המשיבות את ציבור לקוחותיהן, הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן כיצרניות מזון ותיקות ומובילות, התעשרו שלא כדין על חשבון ציבור לקוחותיהן, הפרו הסכמים שנכרתו בינן לבין לקוחות אשר רכשו את אחד המוצרים והפרו חובה חקוקה.
בשל מעשיהן הנטענים של המשיבות כאמור, נגרמה למבקש, כך על פי טענתו, ולחברי הקבוצה עוגמת נפש רבה, ואף פגיעה באוטונומיית הרצון של הפרט.
הנזקים למבקש ולחברי הקבוצה הנטענת, הינם הסכום ששולם עבור מוצרים אותם לא ביקשו לרכוש, וכן נזק בלתי ממוני בגין תחושות תסכול, כעס, אובדן אמון ופגיעה באוטונומיית הרצון של הפרט.

עוד טוען המבקש, כי יש לאשר את ארבע הבקשות כתובענה ייצוגית, באשר מגלות הן עילה והן בעלות סיכויי הצלחה סבירים, ואף למעלה מכך; נוכח העובדה שלכל חברי הקבוצה שאלות משפטיות ועובדתיות משותפות, ומאחר שתובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה, ההוגנת, העדיפה והמוצדקת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין ולבירור השאלות המשותפות כאמור.

כמו כן, טוען המבקש, כי הוא ייצג וינהל את עניינם של כל חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב.
תמצית טענות המשיבות
המשיבות הגישו תשובות נפרדות לארבע הבקשות, הדומות בתוכנן. עיקרי טענותיהן הינם כדלקמן:


המשיבות טוענות בתמצית, כי התובענה נעדרת עילה, בין היתר, נוכח העובדה שהמוצרים שהינם תערובות להכנה ביתית של עוגות וכדורי שוקולד אינם חוסים תחת הוראות תקן ישראלי 36, שעניינו הגדרה של שוקולד גולמי במובנו הצרכני הברור ביותר.
תקן ישראלי 36, לשיטתן, אינו עוסק כלל במוצרים דוגמת המוצרים נושא ארבע הבקשות, ואף לא נועד לעסוק בהם, כמו גם במוצרים רבים אחרים שטעם וריח השוקולד קשור בהם, כדוגמת גלידות, ממרחים, משקאות ועוד.
עוד טוענות המשיבות, כי הכינוי "עוגת שוקולד" ו/או "כדורי שוקולד" הינו שם מקובל, וכי צרכן סביר הרוכש תערובות להכנה ביתית של עוגת שוקולד או של כדורי שוקולד אינו סבור שמדובר בשוקולד גולמי או במוצר העשוי משוקולד גולמי, אלא יודע הוא במדויק מה טיבו של המוצר שהוא רוכש – תערובת המכילה קקאו וסוכרוז וכן רכיבים נוספים כגון חומרי התפחה וקמח. כך אף מלמדים יתר המרכיבים והוראות ההכנה המפורטים על גבי האריזות של המוצרים.
כמו כן, טוענות המשיבות, כי אדם המקפיד על תזונתו – כפי שהמבקש מעיד על עצמו – בהכרח יבדוק את פרטי המוצר ומרכיביו באופן קפדני. ולכן, משאין מחלוקת כי אריזות המוצרים נושא ארבע הבקשות כללו פירוט ברור ומדויק של כל מרכיביהם, לא ניתן לטעון להטעיה.
עוד טוענות המשיבות, כי על אף שתקן ישראלי 36 אינו חל על המוצרים בהם עסקינן, הרי שהמוצרים כולם מכילים קקאו וסוכרוז שהינם המרכיבים העיקריים בשוקולד גולמי, ועל כן גם מסיבה זו לא קיים יסוד לטענת ההטעיה של המבקש.
לטענת המשיבות, המבקש לא הוכיח כי יש בנמצא נזק ממוני או לא ממוני בר פיצוי, וכן לא הוכיח כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק הנטען, וזאת, בין היתר, מאחר שהמבקש הודה כי במועד רכישת המוצר לא היה מודע כלל לדרישות תקן ישראלי 36 וכי למד על דרישות התקן רק במועד מאוחר יותר.
בנוסף, טוענות המשיבות כי תקן ישראלי 36 אינו תקן רשמי כטענת המבקש, ועל כן אינו מחייב אותן ואינו מהווה חובה חקוקה.
ולבסוף טוענות המשיבות, כי אין המדובר במבקש תמים המבקש לתקן עוול צרכני שלכאורה נגרם לו, אלא במבקש סדרתי שלא רק שהגיש שורה ארוכה של תובענות ייצוגיות קודמות, אלא שבאותו יום ממש הגיש לבית המשפט את ארבע הבקשות הזהות, אותן הגיש בנפרד, המבוססות על אותן עילות, עוסקות באותן טענות ומעוררות את אותן שאלות.
המשיבות טוענות איפוא, כי לא מתקיימים התנאים המצטברים בחוק תובענות ייצוגיות לבירורן של ארבע הבקשות כתובענה ייצוגית.

דיון והכרעה
לאחר עיון בראיות הצדדים ושמיעת עדויותיהם, וכן עיון בכתבי הטענות ובסיכומים שהגישו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ארבע הבקשות להידחות, זאת משלא נחה דעתי כי מקיימות הן את דרישות סעיף 8 (א) 1-4 לחוק תובענות יצוגיות. בעיקר הן אינן מעוררות שאלות מהותיות של עובדה או משפט משותפות, ואינני רואה בכל הכבוד אפשרות סבירה להכרעה לטובת הקבוצה הנטענת. להלן נימוקי:
האם חל תקן ישראלי 36 על המוצרים?


דומה כי השאלה המשפטית העומדת במרכז המחלוקת בענייננו, הינה האם חל תקן ישראלי 36 גם על מוצרים שאינם שוקולד גולמי, במובן של טבלת שוקולד או בונבוניירה, דוגמת המוצרים נושא ארבע הבקשות.

דעתי היא, כי התשובה לכך שלילית לכאורה, וכי אין לקבל את טענת המבקש בעניין זה, כאילו חל תקן ישראלי 36 על המוצרים נושא ארבע הבקשות, וכי התקן האמור אינו מתיימר לפרוס את יריעתו על כל מוצר המכיל קקאו באשר הוא. מעיון בהוראות התקן רואה אני עין בעין עם המשיבות את עמדתן, כי התקן מיועד לכאורה לחול אך על מוצרי שוקולד גולמי. להלן אבהיר עמדתי:


סעיף 101 לתקן ישראלי 36 קובע, כי "תקן זה חל על מיני שוקולד המוגדרים בסעיפי המשנה 103.1 – 103.4 (להלן: המוצר), לרבות שוקולד ממינים אלה המצוי במוצרי מזון אחרים כציפוי, מילוי וכדומה (ראו גם סעיף 104)".
סעיף 103 לתקן קובע, בין היתר, כי:

"הגדרות אלה כוחן יפה בתקן זה:
103.1 - שוקולד - מוצר הומוגני העשוי תערובת מעובדת של החומרים האלה:
103.1.1 - גרעיני קקאו, או עיסת קקאו או אבקת קקאו, שאפשר להוסיף להם חמאת קקאו מכבישה;
103.1.2 - סוכרוז (ראו הגדרה 103.9);
103.1.3 - מוצקי חלב (בחלק ממיני השוקולד).
103.2 - שוקולד לבן - מוצר המתאים בתכונותיו ובהרכבו לשוקולד, אך אינו מכיל מוצרי קקאו חסרי שומן.
103.3 - שוקולד מורכב - מוצר העשוי פזה רציפה של שוקולד, שפזורות בה תוספות שאינן טחונות.
103.4 - שוקולד ממולא - מוצר העשוי שכבה רציפה של שוקולד, העוטפת מילוי של מוצר מזון אחר."


הנה כי כן, עיון בהוראות התקן מעלה כי התקן חל על שוקולד, שוקולד לבן, שוקולד מורכב ושוקולד ממולא, כאשר "שוקולד" הינו מוצר הומוגני העשוי מקקאו, סוכרוז ולעיתים גם מוצקי חלב. מאליו ברור לכאורה, כי עוגות ומאפים נוספים לעולם לא יוכלו לעמוד בהוראות התקן, באשר הם כוללים רכיבים הכרחיים נוספים, בלתם לא יהפכו למוצר הסופי המצופה. דומה כי על נקודה זו אף אין מחלוקת בין הצדדים, ואף המבקש עצמו טוען כי "עוגה לעולם לא תוכל לעמוד בתקן 36" (ראו: סעיף 15 לתשובת המבקש בת"צ 8111-11-12).
אלא מאי? המבקש מבקש מבית המשפט להניח כי מאחר שעוגה, או כל מוצר אחר הכולל רכיבים נוספים מלבד אלו המפורטים בתקן ישראלי 36, אינם יכולים לעמוד בתקן, הרי שלא ניתן לעשות שימוש במילה "שוקולד" בעניינם, אלא בסמיכות למילה "בטעם". כל שימוש אחר במילה שוקולד ביחס למוצרים האמורים מהווה לשיטת המבקש הטעיה צרכנית חמורה ופוגענית. אני מתקשה לקבל טענה זו.
אינני סבור כי מתקיני התקן ביקשו להוציא מכלל שימוש את המילה "שוקולד", למעט ביחס למוצרי שוקולד גולמי במובן של טבלת שוקולד או בונבוניירה. מתקיני התקן ביקשו, כך נראה לי, למנוע מצב בו יצרן המתיימר ליצר שוקולד גולמי, אך אינו עומד בדרישות התקן, יכנה את המוצר הנחות המסופק על ידו בשם "שוקולד". ואכן, כאשר צרכן סביר מבקש לרכוש טבלת שוקולד או בונבוניירה, הוא מצפה כי המוצר האמור יכיל רכיבים מסוימים (כגון קקאו) ולא תחליף לו או רכיבים אחרים (כגון תמרים או חרובים), וכי הוא יכיל את הרכיבים הרלוונטיים בשיעורים מסוימים המשפיעים על טיבו ואיכותו.
הדברים נכונים גם לגבי צרכן סביר הרוכש תערובת להכנת עוגה או כדורי שוקולד. לצרכן סביר ברור, כי עוגת שוקולד מעצם טיבה חייבת להכיל רכיבים נוספים על קקאו כגון קמח, חומרים מתפיחים וכיוצ"ב. אין זה סביר בעיני כי המבקש חשב באמת ובתמים כי התערובות שרכש במהלך השנים הכילו אך ורק קקאו, סוכרוז, וייתכן גם מוצקי חלב ותו לא. אם כך סבר, מדוע טרח לרכוש תערובות מיוחדות להכנת עוגות וכדורי שוקולד? הרי כל שהיה עליו לעשות לכאורה, היה לרכוש טבלת שוקולד, להכניסה לתנור ולחכות שתטפח מכח רצונו, או מכח עליון אחר, לעוגת שוקולד. קבלת פרשנותו של המבקש נוגדת את השכל הישר ואינה מבטאת לדעתי את כוונת המחוקק.
מבחינתו של המבקש, רק עוגה כמו זו שתוארה על ידי לעיל, ראויה להתכנות עוגת שוקולד. כל מוצר אחר המכיל רכיבים נוספים מלבד הרכיבים המפורטים בתקן ישראלי 36, לרבות עוגות, גלידות, ממרחים, סירופים ועוד מיני קינוחים מתוקים, חייב לכלול את התיבה



"בטעם שוקולד", אחרת ימצא מטעה את הציבור. סבורני, כי מדובר בגזירה שתועלתה הצרכנית, אם בכלל קיימת בה תועלת כלשהי, הינה כה שולית וזניחה עד כי אינה מצדיקה אותה.


בנסיבות אלו, סבורני כי תקן ישראלי 36 אינו חל לכאורה על המוצרים נושא ארבע הבקשות.
למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם טענת המבקש ביחס לתחולת התקן על מוצרים שאינם שוקולד גולמי הייתה מתקבלת, הרי שהפירוש היחיד שניתן היה להעניק לתקן במקרה זה הינו, שעל המוצרים נושא ארבע הבקשות להכיל קקאו וסוכרוז בין רכיביהם. כלומר, שהרכיב "השוקולדי" שלהם יעמוד בדרישות התקן. לשון אחר, על מנת להשתמש בתיבות "עוגת שוקולד" ו"כדורי שוקולד" על המוצרים להכיל קקאו וסוכרוז (ולא תחליפים כגון תמרים, חרובים וכיוצ"ב). בענייננו אין מחלוקת כי כל המוצרים נושא ארבע הבקשות מכילים בין רכיביהם קקאו וסוכרוז, ועל כן, אף מטעם זה, אין סטיה מהנדרש.
משקבעתי כי תקן ישראלי 36 אינו חל לכאורה על המוצרים נושא ארבע הבקשות, מתייתר למעשה המשך הדיון בשאלה האם התקן הינו תקן רשמי ומחייב אם לאו.

אעבור כעת לבחון את עילות התובענה.
הטעיה


אף אם הייתי מקבל את טענת המבקש כאילו תקן ישראלי 36 חל על המוצרים נושא ארבע הבקשות, עדיין לא היה בכך לדעתי כדי להקים את עילת ההטעיה הנטענת על ידו. לכל היותר, היה בכך כדי לסייע לו לעניין העילה של הפרת חובה חקוקה. ואולם, כפי שארחיב להלן, דומה כי שתי עילות אלו כרוכות זו בזו, ומשנופלת האחת, מפילה היא עימה גם את רעותה.
הלכה היא, כי על מנת שתקום לצרכן עילת תביעה נגד עוסק בגין הפרת "איסור הטעיה" נדרשים שלושה מרכיבים: על הצרכן להראות שהעוסק הפר את החובה שב"איסור הטעיה"; כי הוא נפגע מהפרת החובה; וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור לבין הפגיעה (ראו: ע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ( 16.04.2008)).

כפי שאבהיר להלן, המרכיבים האמורים אינם מתקיימים בענייננו.


כאמור לעיל, לא חל לכאורה תקן ישראלי 36 על המוצרים נושא ארבע הבקשות, ולכן לא ניתן לקבל את טענת המבקש כאילו הפרו המשיבות חובה כלשהי ב"איסור הטעיה", או הטעו את ציבור צרכיהן באיזשהו אופן.
כמו כן, אינני סבור כי עלה בידי המבקש להוכיח כי הוא, או מי מחברי הקבוצה המוגדרת על ידו, נפגעו מהפרת החובה הנטענת. בעניין זה, מקובלת עלי עמדת המשיבות, כי צרכן סביר בראותו את המוצרים נושא ארבע הבקשות, לא היה סובר כי הוא רוכש טבלת שוקולד. ברור לכל כי הרוכש "עוגת שוקולד" או "כדורי שוקולד" שעליהן מצוין מפורשות כי המדובר בתערובת להכנה ביתית קלה ומהירה אינו מוטעה לחשוב כי מדובר במוצר שכל כולו שוקולד, כהגדרתו בתקן ישראלי 36, ללא רכיבים נוספים כלשהם.
משנה תוקף מקבלת מסקנה זו משנבדקים המרכיבים, הוראות ההכנה, צורת האריזה, ויתר הפרטים המופיעים על האריזה. המדובר בגילוי ברור ומפורש של העובדות הנטענות להיות מטעות ועל כן לא ניתן לדעתי להשמע בטענה של הטעיה (ראו: רע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ( 02.03.2000).
בענייננו ידע המבקש בדיוק מהם המוצרים שהוא רוכש, טיבם ורכיביהם, ולא הוטעה בכל צורה שהיא לחשוב אחרת. יצויין כי המבקש אף לא טוען כי הוסתרו ממנו רכיבים מסויימים או כי צרך רכיב מסויים שביקש לא לצרוך.
יתרה מכך, כאשר המילה "שוקולד" חוברת למילים אחרות – כפי שהוא המקרה בענייננו – היא עשויה לקבל משמעויות אחרות. אין המדובר ב"שוקולד" אלא ב"עוגת שוקולד". על כן כאשר המילה "שוקולד" חוברת למילה "עוגה", ברור לצרכן הסביר כי אין מדובר בטבלת שוקולד, אלא במוצר שמכיל רכיבים נוספים כגון קמח, חומרים מתפיחים וכיוצ"ב. אותו דין חל גם על המוצר שעניינו תערובת להכנת "כדורי שוקולד". המדובר בחיבור לשוני כה שגור עד שבלעדיו המילה "כדור" מאבדת לחלוטין את משמעותה הקולינארית.
בנסיבות אלו, אף לא ברור כיצד השימוש בתיבה "בטעם שוקולד" תשנה את תפיסתו של צרכן כלשהו ביחס לרכיבים הנכללים במוצרים נושא ארבע הבקשות. כאמור לעיל, לא ניתן לטעון ברצינות כי המבקש, או מי מחברי הקבוצה הנטענת, סבר כי מדובר בשוקולד גולמי המכיל קקאו, סוכרוז, ולעיתים גם מוצקי חלב, ותו לא. כלומר, לא ברור כיצד התיבה "עוגה בטעם שוקולד" תחדש לצרכן הסביר משהו ביחס לרכיבי המוצר שאינו ברור על פניו מהתיבה "עוגת שוקולד".
חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא בנתונים לגבי היקף המכירות של המשיבה ג'נרל מילס ישראל בע"מ טרם שינוי אריזות המוצרים כך שיסומנו בתיבה "בטעם שוקולד" ולאחריו. מסקירה זו עולה, כי לא זו בלבד שמכירות המוצרים לא ירדו, אלא ההיפך הוא הנכון – כמות סך כל המוצרים שנמכרו גדלה. המבקש לא הביא כל ראייה לסתירת הטענה האמורה, ודומה שדי בה כדי לבטל כליל את טענתו להטעיה צרכנית אשר בלעדיה לא היו נרכשים המוצרים העומדים לדיון.
ספק רב בעיני אם המבקש אף הוכיח כי נגרם לו, או למי מחברי הקבוצה הנטענת, נזק בר פיצוי. כך, טענת המבקש כי אילו ידעו חברי הקבוצה הנטענת כי המוצרים אינם מוצרי שוקולד גולמי היו נמנעים מרכישתם, מוטלת בעיניי בספק רב ועומדת בסתירה לנתוני המכירות המוזכרים לעיל.
יתרה מכך, אין מחלוקת כי המבקש ויתר חברי הקבוצה הנטענת צרכו את המוצרים נושא ארבע הבקשות, ועל כן פיצוי בדמות השבה מלאה של הסכומים ששילמו בגינם אינו ראוי ואינו עולה בקנה אחד עם סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ועם סעיף 32(ב) לחוק הגנת הצרכן, כמו גם עם ההלכה הפסוקה, לפיהם מקום בו המוצר נצרך אין לפסוק השבה (ראו: ת"צ (ת"א) 1372/95 ראבי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ( 13.6.1996)).
גם טענת המבקש לנזק בלתי ממוני בדמות תחושות תסכול, כעס ואובדן אמון כליל ביצרניות מזון, ואף פגיעה באוטונומיית הרצון, עדיף ולא הייתה נטענת. המבקש הפריח טענות אלו ללא כל ביסוס או תמיכה, ואין בידי לקבל כי הוא, או מי מחברי הקבוצה הנטענת, חש תחושות כה קשות עת "גילה" כי תערובת להכנת עוגת שוקולד מכילה גם קמח ורכיבים נוספים, אשר כולם – לרבות הערכים התזונתיים ומשקלם של המוצרים – צוינו במפורש ובבירור על גבי אריזות המוצרים.

לא זו הפגיעה החמורה והפוגענית בגינה העניקו בתי המשפט השונים פיצוי בגין נזקים לא ממוניים (ראו: ע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ ( 13.03.2013).


וגם זאת אציין, אופן כימות הנזק שבוצע על ידי המבקש בארבע הבקשות אינו מבוסס כלל ועיקר, וכל כולו השערות והנחות חסרות עיגון כלשהו. הדברים צורמים במיוחד עת מדובר בתובע ייצוגי המתיימר לייצג קבוצת תובעים והמבקש לתבוע סכומים אסטרונומיים של עשרות ומאות מיליוני ₪, מבלי שטרח כלל לערוך כל בירור אפילו לא ראשוני ביחס לסכומים אלו.
יצויין כי חלק מן המשיבות סיפקו נתונים עובדתיים ביחס להכנסותיהן מהמוצרים הרלוונטיים ונתונים אלו היו נמוכים משמעותית מהסכומים שנרשמו ללא כל ביסוס או אחריות על ידי המבקש בארבע הבקשות שהגיש.
בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענת המבקש כאילו התקיימה בענייננו הטעייה צרכנית המחייבת פיצוי.

הפרת חובה חקוקה


כאמור לעיל, המבקש טוען כי במעשיהן הפרו המשיבות חובה חקוקה הנובעת מצו הגנת הצרכן והוראות תקן ישראלי 1145 ותקן ישראלי 36. בנוסף, טוען המבקש להפרת הוראות שונות בפקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, בצו הפיקוח על מוצרים ושירותים (סימון מוצרים), תש"י-1950 ובחוק התקנים, תשי"ג-1953, שעניינם איסור הטעיה בסימון מוצרים ומצרכים.

כפי שאבהיר להלן, אין בידי לקבל גם טענה זו.



לפי סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"): "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".
הנה כי כן, על מנת שתקום עילה של הפרת חובה חקוקה לפי הפקודה, על המבקש ראשית להראות כי קיימת חובה המוטלת על המשיבות מכח חיקוק. כפי שפרטתי בהרחבה לעיל, אינני סבור כי תקן ישראלי 36 חל על המוצרים נושא ארבע הבקשות, ועל כן, טענות המבקש אינן צולחות כבר את המשוכה הראשונה לקיומה של הפרת חובה חקוקה כאמור.
יתר הוראות החוק והתקינה שהמבקש מפנה אליהן בארבע הבקשות, עניינן כאמור ב"איסור הטעיה" בסימון מוצרים, ולכן משקבעתי כי תקן ישראלי 36 אינו חל לכאורה בענייננו, הרי שלא ניתן לקבל גם את טענת המבקש כי המשיבות הטעו את ציבור לקוחותיהן בסימון המוצרים והפרו בכך חובה חקוקה כלשהי.
יתרה מכך, כפי שהערתי לעיל, עילותיו של המבקש להטעיה ולהפרת חובה חקוקה שלובות זו בזו ובנפול אחת מהן נופלת גם רעותה. שכן, ככל שלא בוצעה הטעיה – כפי שקבעתי בנסיבות העניין – הרי שגם לא בוצעה הפרת חובה חקוקה שלא להטעות.
ניתן היה לסיים את הדיון בנושא הפרת החובה החקוקה כבר כאן. ואולם, למעלה מן הצורך, אחזור על קביעותי לעיל לפיהן המבקש גם לא הראה בענייננו כי נגרם לו, או למי מחברי הקבוצה הנטענת, נזק, ובוודאי שלא נזק בר פיצוי. ממילא, לא הוכיח גם המבקש, כי קיים קשר סיבתי – עובדתי או משפטי – בין הפרת החובה החקוקה הנטענת לבין הנזק הנטען.
מכאן, אין בידי לקבל את טענת המבקש כאילו הפרו המשיבות חובה חקוקה.

יתר טענות המבקש


אין בידי גם לקבל את טענות המבקש, שנטענו בעלמא ובאופן שטחי, בדבר הפרת הסכם בין המשיבות לבין המבקש ויתר חברי הקבוצה הנטענת, וכן בדבר התעשרותן של המשיבות שלא כדין.
משקבעתי כי הוראות תקן ישראלי 36 אינן חלות לכאורה בענייננו, כי המשיבות לא ביצעו הטעייה צרכנית בנסיבות העניין, וכי המבקש לא הוכיח כי נגרם לו או למי מחברי הקבוצה הנטענת כל נזק, הרי שגם העילות מכח דיני החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט נדחות.
המשיבות פעלו לכאורה בהתאם לתקנים ולדינים הרלוונטיים, ולכן אין לקבל את הטענה כי הן התעשרו על חשבונו של מי מלקוחותיהן בניגוד לדין.
כמו כן, משקבעתי כי אריזות המוצרים – המהוות את תנאי החוזה בין המשיבות ללקוחותיהן – אינן מטעות ועומדות, כך נראה, בדרישות התקנים והדין, הרי שאין לקבוע כי המשיבות התחייבו לספק מוצר אחד כאשר בפועל סיפקו מוצר אחר.
יתרה מכך, אין מחלוקת כי כל רכיבי המוצרים הופיעו באופן ברור ומפורט על גבי אריזותיהם, ועל כן אין כל סיבה שלא לכלול את רשימת הרכיבים האמורה במסגרת החוזה הנטען בין המשיבות ללקוחותיהן. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף לאור הצהרתו של המבקש על עצמו כמי שמקפיד הקפדה יתרה בטיב ובאיכות מוצרי המזון אותם הוא רוכש. ברי, כי מצופה מצרכן מסוג זה להעיף מבט ברשימת רכיבי המוצרים שברצונו לרכוש בטרם רכישתם.
נוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ארבע הבקשות מאחר שהן אינן מגלות כל עילה כנגד המשיבות. בנסיבות אלו, המבקש גם לא עמד בדרישות הסף להגשת תובענה ייצוגית, בין היתר, בדרישה שהתובענה תוגש על ידי תובע בעל עילה ושהתובענה תהא בעלת סיכויי הצלחה (סעיפים 4(א)(1) ו-8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).
למעלה מן הצורך אציין, כי ספק רב בעיני אם גם יתר התנאים לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית מתקיימים בענייננו, וביניהם בעיקר, הדרישה כי התובע יהא תובע ראוי ותם לב, או כי תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (ראו: סעיפים 8(א)(3), 8(א)(4) ו-8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות).
כהערת סיום אעיר, כי כל המשיבות – מסיבותיהן הן – שינו את אריזות המוצרים נושא הבקשות באופן המבוקש למעשה על ידי המבקש, וזאת, עוד בטרם הגשת ארבע הבקשות לבית המשפט. לטענת המבקש, המשיבות עשו זאת לאחר שפנה הוא אליהן בכתב בעניין. המבקש טוען, כי העובדה שהמשיבות שינו את סימון המוצרים לאחר שקיבלו את מכתבי הפנייה המוקדמת מטעמו, מעידה כי יש בסיס לטענותיו.

גם אם אקבל את הטענה, כי המשיבות שינו את סימון המוצרים בעקבות ועל סמך פנייתו המוקדמת של המבקש אליהן – טענה המוכחשת על ידי המשיבות, הרי שיהיה בה דווקא כדי לסייע למשיבות בנסיבות העניין. שהרי מה טיבה של פנייה מוקדמת טרם פנייה לערכאות משפטיות אם לא לאפשר "למזיק" לתקן את מעשיו או מחדליו? לעניין זה בהחלט ייתכן כי נתבע פוטנציאלי יבחר להיענות למכתב התראה, על אף שהוא סבור כי אין במעשיו כל דופי, וזאת על מנת להימנע מהסיכון להיתבע בבית המשפט ולהדרש להוצאות הגנתו. איני רואה בכך כל פסול, ואף להיפך – יש לעודד אופן פעולה שכזה.
למעשה, כל פירוש אחר לאופן הפעולה הנ"ל ישדר מסר בעייתי, לפיו אל לחברות מסחריות להיעתר למכתבי פנייה של לקוחות ולבצע פעולות וולונטריות לטובת הציבור, שכן בעשותן כן הן חושפות עצמן לסיכון כי ביצוע הפעולות הללו יפורש כ"הודאה" מטעמן שפעלו במטעה, וזאת על אף שמדובר כאמור בשינוי וולונטרי בלבד.


דומה כי המבקש עצמו אף סבר במהלך עדותו כי אופן פעולה שכזה הינו מבורך בהתייחסו להסכם הפשרה שנכרת בינו לבין שטראוס גרופ בע"מ:

"ש. בסעיף 23 לבקשה לאשר את הסדר הפשרה אתם כותבים "מלאכת הגדרת הקבוצה והוכחת הנזק הינה סבוכה".
ת. חד משמעית. בשביל להוכיח את הנזק צריך לעשות סקרים וזה מייקר והופך את התביעה לארוכה ומתמשכת. לי חשוב שהם שינו את המוצר, את השם"
(ההדגשה אינה במקור – י.ש.).


הדברים האמורים רלוונטיים ביותר במקרה שלפנינו, בו עיקר עניינה של הקבוצה הוא בהתנהלות המשיבות בעתיד ולא באירועים שהתרחשו בעבר, ובו שינו המשיבות את התנהלותן כלפי כל חברי הקבוצה הנטענת ולא כלפי המבקש לבדו על מנת לנטרל את תלונתו ומבלי לטפל בבעיה הכללית עליה הוא מצביע (ראו לעניין זה את הדברים שנאמרו בת"צ 36086-07-11 עו"ד אסף חרסט ואח' נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ואח' ( 19.09.2012).
הנה כי כן, המבקש קיבל את מבוקשו – תיקון הנוסח המטעה לשיטתו – עוד טרם הגשת ארבע הבקשות לבית המשפט. לכן, תמוהה בעיני ביותר התעקשותו להתעלם מכך ולהמשיך בניהול ההליכים המשפטיים מול המשיבות, וזאת על אף הערות ביהמ"ש בישיבה מקדמית בעניין זה ובמהלך ניהול ההליך. בזהירות אעיר, כי התנהלות זו של המבקש מעלה את החשש, ממנו אני מתקשה להתעלם, כי לא הטובה הצרכנית של ציבור הצרכנים היא העומדת לנגד עיניו, ואסתפק בכך.
בנסיבות אלו, משקבעתי כי לא מתקיימת בענייננו אף לא אחת מהעילות הנטענות על ידי המבקש, ונוכח העובדה שממילא שינו המשיבות כולן, מסיבה זו או אחרת, את סימון המוצרים לשביעות רצונו של המבקש, עוד קודם הגשת תביעותיו, החלטתי לדחות את ארבע הבקשות.
קודם חתימת פסק דיני שקלתי האם אין מקום, בהעדר עילה אישית מצד המבקש, להחליפו בתובע מייצג אחר, זאת נוכח מגמת החוק לפיה ראוי לעשות זאת ככל שמתעוררת שאלה מהותית (עובדתית ומשפטית) המשותפת לכלל חברי הקבוצה וקיימת אפשרות סבירה שהיא תוכרע לטובת הקבוצה (סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות).


בהתאם למפורט על ידי לעיל, אני סבור שלא קיימת כאמור עילת תביעה כלל, לא ברמה האישית ולא ברמה הקבוצתית. בנסיבות אלה לא תועיל כמובן החלפתו של התובע המייצג.
סוף דבר
מכל האמור לעיל נדחות ארבע הבקשות.

באשר לשאלת ההוצאות: התלבטתי בשאלת ההוצאות בהן יש לחייב את המבקש. המדובר בהגשת תביעות סרק בסכומים עצומים (בין 50 ל-300 מליון ₪), תוך ניצול מכשיר התובענה היצוגית ובלא שהמבקש ביצע ולו בדיקות מינימליות מתחייבות, קודם הגשתן. הקלות בה הרשה לעצמו המבקש להגיש את תביעותיו ושאלת תום ליבו מטרידה ביותר, ומצדיקה הצבת גבול מרתיע מפני תופעות מסוג זה, הפוגעות בתכלית החשובה כל כך של מכשיר התובענה הייצוגית. המבקש אף התעקש להמשיך בניהול ההליך, זאת למרות שניתנו לו מספר הזדמנויות להימנע מכך, ועמד על זכותו לחקור כל אחד ואחד מהמצהירים בכל אחד מארבעת התיקים הזהים שהגיש.

בנסיבות אלה ראוי היה לחייבו בהוצאות לדוגמא. למרות האמור החלטתי שלא לעשות כן, וזאת לפנים שורת הדין ומתוך ההכרה בחשיבות מוסד התובענה היצוגית ותכליתו ועידודם של "יזמים צרכניים" אמיתיים תוך הימנעות מהרתעתם של אלה.

הנני מחייב איפוא את המבקש לשאת בהוצאות ובשכ"ט עורך דינן של כל אחת מהמשיבות בסך 15,000 ₪.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון