הפרת חובה חקוקה רשלנות


השופט ג' בך: 1. בתאונת דרכים, שאירעה ב-1.1.71 בכביש המהיר חיפה תל-אביב, התנגשה משאית, נהוגה בידי המערער, במכבש דרכים, שנגרר על-ידי טרקטור, כאשר המשיב 1 (להלן - המשיב) נוהג בטרקטור. המשאית נסעה אחרי הטרקטור בכיוון לתל-אביב, וליד הק"מ ה-70 אירעה התאונה, אשר כתוצאה ממנה נפצע המערער ואושפז. תביעתו לפיצויים נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שלפנינו.

2. גירסאות שני בעלי הדין היו שונות בתכלית. המשיב טען, שהסיע את הטרקטור ואת המכבש הנגרר על שולי הכביש בלבד, ושהמשאית סטתה ימינה ופגעה במכבש על השוליים; ואילו המערער העיד, כי הטרקטור סטה לפתע שמאלה לתוך הכביש, שעה שהמשאית הייתה כבר קרובה אליו, כי הופתע מסטייה זו, וכי לא היה, על-כן, באפשרותו למנוע את ההיתקלות במכבש.

המערער הובא בפלילים, לפני בית-משפט השלום בחדרה, בגין התאונה האמורה, הורשע בדין על-פי הודאתו בעובדות שבכתב האישום, ונענש.

3. פסק הדין במשפט הפלילי הוגש כראיה במשפט זה, וזאת על-פי הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. אמנם, סעיף זה נתקבל בכנסת רק במסגרת החוק לתיקון דיני הראיות (מס' 2), תשל"ג- 1973, והמשפט הפלילי האמור התקיים עוד בשנת 1971, אך, כפי שנקבע בע"א 350/74 [1] מדובר כאן בדיני ראיות, שהם חלק מדיני הפרוצדורה, ועל-כן, מרגע קבלת החוק ניתן היה להגיש את פסק הדין המרשיע משנת 1971 כראיה לכאורה על המימצאים שנקבעו בו.

עיקר מימצאיו של בית-משפט השלום בתיק הפלילי נגד המערער היו כדלקמן:

עובר לתאונה נהג המשיב בטרקטור, שגרר אחריו את המכבש "כשחלקו על השוליים וחלקו על הכביש", בכיוון נסיעת שני כלי הרכב המעורבים.
המערער, שנסע אחרי הטרקטור, ביקש לעקוף את הטרקטור, אך עשה זאת בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת לנעשה לפניו, והחלק הימני הקדמי של המשאית פגע בחלקו השמאלי האחורי של המכבש, אשר קודם לכן "סטה לכביש לנתיב נסיעת המשאית".

4. קביעות אלה היוו לפני בית המשפט המחוזי במשפט דנן רק ראיה לכאורה; אולם בית-משפט קמא - לאחר שסקר את כל חומר הראיות שהיה לפניו, לרבות הסימנים האובייקטיביים על גבי הכביש ועל כלי הרכב המעורבים בתאונה, חוות הדעת של המומחים שהוגשו לו, וגירסאות העדים - הגיע, למעשה, למסקנה דומה.

בית המשפט המחוזי דחה את גירסת המשיב, לפיה נסע הטרקטור כולו על שולי הכביש בלבד, וקבע, שהטרקטור נסע חלקית על השוליים וחלקית על הכביש, באופן שבעת התאונה תפס המכבש הנגרר 1.65 מטר מרוחב הנתיב, בו נסע המערער.

בית המשפט המחוזי הגיע אף הוא למסקנה, כי עובר לתאונה סטה הטרקטור מהשוליים שמאלה, אך החליט, בהתחשב בנסיעתו האיטית של הטרקטור ובמצב הטרקטור והמכבש בעת התאונה ולאחריה, כי סטייה זו נעשתה באופן הדרגתי ואיטי. לדעת בית המשפט, עברו כ-15 שניות מרגע תחילת הסטייה שמאלה ועד שהטרקטור והמכבש יכלו להגיע למקום אליו הגיעו בעת התאונה.

על-פי מימצא זה, ולאור מהירות נסיעת המשאית, הסיק בית המשפט עוד, כי משאיתו של המערער הייתה במרחק של כ-250 מטר מהטרקטור בעת תחילת סטיית הטרקטור שמאלה לתוך הכביש.

קביעה אחרונה זו של בית המשפט גררה אחריה את דחיית תבעתו של המערער, שכן נבע ממנה, שהלה לא הופתע מסטייתו הפתאומית של הטרקטור, כדבריו, למעשה היה סיפק בידו די והותר או לעצור את רכבו או לסטות שמאלה לעבר המסלול השמאלי של הכביש, ולא הייתה כל סיבה להיתקלות המשאית במכבש הנגרר, זולת נהיגה רשלנית ונסיעה ללא תשומת לב מספקת.


5. בא-כוח המערער חלק לפנינו על הקביעות הנ"ל, אולם לאחר שמיעת טענות הצדדים ובדיקת חומר הראיות לא מצאנו פגם במימצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ולא ראינו מקום להתערב בהם.

6. טענה נוספת בפי בא-כוח המערער הייתה, שהמשיב הפר הוראת חוק, בהסיעו טרקטור על פני כביש מהיר, שזוהי עבירה לפי תקנה 34 ותקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ומעשה אסור זה הוא שגרם לקרות התאונה או לפחות היווה גורם תורם לה. תשובת בא-כוח המשיב בטענותיו היא, כי "דין הוא בישראל שתקנות התעבורה אינן נמנות על סוגי החיקוקים אשר סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (מקודם סעיף 55א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944) מתכוון אליהם; ולפיכך הפרת תקנות התעבורה איננה מהווה את העוולה של היפר חובה שבחוק". כמו כן טוען בא-כוח המשיב, כי "בהעדר כל הוכחה על רשלנות המשיב, אין בהפרת תקנות התעבורה משום בסיס לתביעת נזיקין".

7. דומה, כי לאור בדיקה מלאה יותר של פסיקתו של בית-משפט זה, ניסוחן כמובא לעיל של שתי פרופוזיציות אלה הוא גורף מדי.

לאור המסקנה הסופית, אליה הגעתי בערעור זה, בהתחשב עם טיבה ועם מהותה של התקנה המיוחדת בה עסקינן, אינני רואה הצדקה לנתח סוגיות משפטיות אלה בפירוט יתר, ורק אבאר את עמדתי בקיצור.

אשר לטענה, כי תקנות התעבורה אינן נמנות עם סוגי החיקוקים, אשר סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בהפרת חובה חקוקה, מתכוון אליהם, מסתמך בא-כוח המשיב על פסק הדין בע"א 110/65 [2], בעמ' 167, ועל יתר פסקי הדין המצוטטים שם.

מקריאת פסק הדין בע"א 110/65 [2] מתעורר לכאורה הרושם, כאילו מדובר בהלכה מקובלת וחד-משמעית. אולם, עיון מדוקדק יותר בפסק-דין זה וכן ביתר התקדימים מראה, כי שאלה זו עדיין פתוחה היא, ושבפסקי הדין האמורים קביעה מרחיקת לכת זו או שלא הייתה נחוצה לצורך ההכרעה, או שהושארה ב"צריך עיון", או שהתייחסה לתקנה הספציפית שעמדה לדיון במקרה הקונקרטי. כדוגמא מאלפת לאמור לעיל יכול לשמש המשפט, נושא ע"א 110/65
[2] עצמו. כאן מדובר היה בהפרה של תקנה 75א לתקנות התעבורה - תקנה, המטילה חובות מינהליות מסוימות על הרשות למתן רישיונות לרכב. התעוררה השאלה. אם הרשות אחראית לנזק שנגרם למתלונן עקב אי-הקפדה על מילוי הוראות אותה תקנה בעת רישום שינוי הבעלות על מכונית מסוימת. והנה, אחרי איזכור תקדימים קודמים, מוסיף השופט ח' כהן:

"והרי הדברים קל וחומר: אם לענין החובה המוטלת על בעלי מכוניות ונהגיהן, על פי רוב כלפי הולכי רגל ויתר המשתמשים בדרכים, אמרינן שהפרתה אינה מהוה עילה לתביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין האזרחיים - לענין חובה מינהלית המוטלת על רשויות הרישוי על אחת כמה וכמה".

דברים כדרבנות - אך ניתן גם להסיק מהם מסקנה נוספת והיא, שבערעור זה דובר בתקנה הקובעת הסדר מינהלי גרידא, וכי מסיבה זו לא היה מקום להחיל עליה את הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
דבריו של השופט ח' כהן בדבר החובות המוטלות על נהגים ויתר המשתמשים בדרכים הינם איפוא בבחינת הערת אגב בלבד.

רצוי בהקשר זה להזכיר את נוסחו של סעיף 63 האמור.

קובע סעיף 63(א):

"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק..."

ומוסיף ומבהיר סעיף 63(ב):

"לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

לאור "הפירוש הנכון" של אותה תקנה 75א, בה דן ע"א 110/65 [2], יכול היה בית המשפט להסתפק בקביעה, כי תקנה זו לא "נועדה לטובתו או להגנתו של אדם", אלא שייכת היא למישור של הבטחת המינהל הציבורי התקין, ולא היה איפוא כל צורך לקבוע, שסעיף 63 האמור אין להחילו על תקנות התעבורה בכללותן.

דעה זאת נתקבלה למעשה על-ידי בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, בדיון הנוסף בפסק הדין בע"א 110/65 [2] הנ"ל (ד"נ 6/66 [3]).
השופט לנדוי (כתוארו אז) ניתח בפסק-דינו את ההתפתחות שחלה באנגליה ובישראל בכל הנוגע לפרשנות הסעיפים הדנים ב"הפרת חובה חקוקה", וציין שם, בעמ' 621, ש"טרם גובשה הלכה ברורה על היחס בין עילת הרשלנות הכללית ובין עילת הפר החובות הקבועות בחוקים בהם מוטלת חובת התנהגות על האזרח, כדוגמת חוקי התעבורה בדרכים".

ואשר לערעור, נושא הדיון הנוסף, קבע השופט לנדוי, בעמ' 622:

"במקרה דנן אני תמים דעים עם חברי, שופטי הרוב בערעור, שהחובה מצויה כלה בשטח המשפט הצבורי והסנקציה על הפרתה היא סנקציה מינהלית או (במידה שהשר אחראי למעשי פקידיו) מדינית, ולא חובת תשלום פיצויים. אמנם אין לפקידי רשות הרישוי שיקול-דעת בענין זה, אולם החובה הוטלה עליהם כדי להקל את מילוי תפקידי הפיקוח המופקדים בידם"

יתר השופטים, לרבות השופט ח' כהן, הסכימו לפסק-דינו של השופט לנדוי, והשופט הלוי הוסיף שם [3], בעמ' 625:


"שוכנעתי כי התחיקה מטילה חובה ישירה על האזרח ולא על הרשות, ולפיכך קצרה ידנו מהושיע למערער".

עינינו הרואות איפוא, כי אין בפסק הדין בע"א 110/65 [2] הנ"ל, אותו מביא בא-כוח המשיב כאסמכתא המרכזית בסוגיה זו, כדי לתמוך בטענה הגורפת בעניין אי-תחולת סעיף 63 הנ"ל על תקנות התעבורה בכללותן.

כשלעצמי, אינני יכול למצוא, לצורך יישומו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הבדל כלשהו בין תקנות התעבורה, במידה שהן מטילות חובות זהירות על נהגים ואחרים, ובין חיקוקים אחרים, המכילים איסורים והוראות, שהפרתם עלולה לגרום נזק לרכוש או לנפש ושלגביהם לא התעורר ספק דומה.

זאת ועוד, נראה לי, כי הפירוש הרחב שניתן בסעיף 63(ב) לפקודה לאמירה "חיקוק... שנועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר" שבסעיף 63(א) לפקודה, מטרתו הייתה דווקא לאפשר הפעלת אותו סעיף בהקשר להפרת תקנות כגון תקנות התעבורה.

קיצורו של דבר: היסוד הקובע כאן אינו שם החוק או שמן של התקנות, אלא יש לבדוק בכל מקרה את הסעיף או התקנה הספציפיים, אשר בהפרתם מדובר, יש לבחון את משמעותם ואת מטרתם ובהתאם לכך לקבוע אם יש בהפרת ההוראות כדי לספק את דרישות סעיף 63 הנ"ל.

8. כפי שהוזכר בסעיף לעיל, הסתמך בא-כוח המערער על האיסור הסטטוטורי גם כדי להוכיח בעזרתו, שהמשיב נהג ברשלנות, ואילו המשיב טען גם ביחס לטענה זו, בהסתמכו בעיקר על פסק הדין של השופט זילברג בע"א 224/51 [4], שאין בהוראותיהן של תקנות התעבורה כדי להוות הוכחה לביסוס טענת הרשלנות.

גם ביחס לסוגיה זו אין עולה מן הפסיקה מסקנה חד-משמעית כנטען, וגם על כך עמד השופט לנדוי בפסק-דינו בד"נ 6/66 [3] הנ"ל, בעמ' 621.

למעשה נאמר בשורה של פסקי-דין, אזרחיים ופליליים כאחד, שאם צד לדיון חייב להוכיח, שהצד השני נהג ברשלנות, הרי יכול הוא להיעזר בהוראה סטטוטורית בחיקוק, הדן בכללי זהירות, שיש לנהוג לפיהם בעת הפעילות בה המדובר, כראיה בדבר נורמות הזהירות, לפיהן חייב האדם הסביר לנהוג. התובע פטור כאן מלהוכיח בעזרת עדים מומחים ואחרים. מהם אמצעי הזהירות, שאדם זהיר רגיל וסביר היה נוקט, שכן המחוקק בעצמו קבע אמצעים אלה בצורה מחייבת. מובן שבכל מקרה כזה חייב התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת אותה הוראה לבין קרות הנזק. כלל זה נוסח בצורה מאלפת בפסק הדין בע"פ 150/56 [5], בעיקר בעמ' 578. ערעור זה דן בגרימת מותו של פועל בניין על-ידי אי-זהירות של הקבלן, אשר נמנע מלספק מעקה ביטחון סביב המרפסת, עליה עבד הפועל, וזאת תוך הפרת תקנה מתקנות בתי-חרושת (עבודות בניה), תשט"ו-1955 (שבמקומן באו תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשט"ו-1955, דהיום). אמנם, היה זה ערעור פלילי, אך האלמנטים של העבירה האמורה זהים, כידוע, לאלה הדרושים לביסוס עילת הרשלנות במשפט אזרחי. אלה הדברים שכתב השופט ברנזון באותו פסק-דין, בעמ' 578:

"כאשר המחוקק רואה לנכון לצוות על נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים בקשר בקשר לביצועה של עבודה מסויימת בעלת אופי מסוכן, הריהו מציב בזה נורמה של זהירות בעבודה המחייבת באופן אבסולוטי וכל מי שאחראי לניהולה של עבודה כזאת חייב אזי להגיע אל הנורמה הנדרשת של הזהירות. המחוקק אמר את דברו ואחריו אין ולא כלום. אי-קיומה של חובה כזאת מהווה חוסר זהירות, הגורר אחריו את אותה התוצאה כמו אשמת רשלנות רגילה."

כלל זה מצא את ביטויו גם בפסיקה ובספרות המקצועית באנגליה
ובארצות-הברית. להלן, לדוגמא, קטע מספרו של ‎W.L. PROSSER, HANDBOOK
OF THE LAW OF TORTS (ST. PAUL, 4TH ED., 1971) AT 190:

THE STANDARD OF CONDUCT REQUIRED OF A REASONABLE MAN
MAY BE PRESCRIBED BY A LEGISLATIVE ENACTMENT. WHEN A
-STATUTE PROVIDES THAT UNDER CERTAIN CIRCUMSTANCES PAR
-TICULAR ACTS SHALL OR SHALL NOT BE DONE, IT MAY BE INTER
PRETED AS FIXING A STANDARD FOR ALL MEMBERS OF THE
...COMMUNITY, FROM WHICH IT IS NEGLIGENCE TO DEVIATE
-THE FACT THAT SUCH LEGISLATION IS USUALLY PENAL IN CHA
RACTER, AND CARRIES WITH IT A CRIMINAL PENALTY, WILL NOT
."PREVENT ITS USE IN IMPOSING CIVIL LIABILITY

אני מסכים גם לסיפא של הקטע המצוטט לעיל, ואיני רואה כל סתירה בין הסנקציה הפלילית, הקבועה בחיקוק בגין עשיית המעשה האסור והאחריות האזרחית בנזיקין, הנובעת מאותו מעשה. לדעתי, הדברים הם בבחינת קל וחומר.

בע"פ 150/56 [5] הנ"ל הסתמך בית המשפט בין השאר על פסק-דינו של השופט ויתקון בע"פ 153/51 [6], בעמ' 477, בו נדון גם כן מקרה של גרימת מוות על-ידי חוסר זהירות. שם גרם נהג אוטובוס למותו של אדם בהסיעו אוטובוס לפני סגירת הדלת, מעשה שעמד בניגוד לתקנה 26(1)(ג) לתקנות התעבורה, ועל כך הביע השופט ויתקון את דעתו כהאי לישנא:

"משהוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה הסטאטוטורית ובין התאונה אין עוד מקום לפקפק מהי מידת הזהירות המתקבלת על הדעת שהנאשם היה צריך לנהג בה במסיבות הענין, אם היה עליו לנקוט באמצעי הזהירות המיוחד הזה, שנקבע ע"י המחוקק אם לא.

עצם העובדה, שהמחוקק קבע את אמצעי הזהירות, היא הנותנת, שהמפר את חובתו יורשע ברשלנות.

וכך היה במקרה דנן. המערער הפר את חובתו הסטאטוטורית, ובזה יש לראות חוסר זהירות מתקבלת על הדעת".

ללמדך, כי לפחות בעת מתן אותו פסק-דין לא נעשתה עדיין ההבחנה בין תקנות התעבורה לבין חיקוקים אחרים, הדנים בכללי זהירות ובכללי בטיחות.

9. בהקשר זה ארשה לעצמי להדגים עוד, מדוע איני רואה הבדל לגבי סוגיה זו בין תקנות התעבורה בכלל לבין חיקוקים אחרים:

חוק חגורות בטיחות ברכב, תשל"ג-1973, והתקנות שהותקנו על-פיו, מחייבים בעל מכונית להתקין במכוניתו חגורות בטיחות, וכן נקבע, כי "הנוהג רכב מנועי פרטי או מונית לא ינהג בדרך אלא אם הוא חגור חגורת בטיחות ולא ירשה למי שאינו חגור חגורת בטיחות לשבת במושב הקדמי;..." (סעיף 1(א) לחוק).

ברור בעליל, כי לא ניתן להבדיל במאומה בין הוראה זו, האוסרת הסעת מכונית ללא אמצעי הבטיחות האמור, לבין כל תקנת תעבורה שעניינה דומה.

אם כתוצאה מאי-התקנת החגורה או מאי חגירתה נפצע נוסע במכונית, ודאי יוכל הלה להסתמך על חיקוק זה לצורך הוכחתה של עילת רשלנות כנגד בעל המכונית או הנהג, בדיוק כשם שהדבר נעשה, כאשר נפגע פועל כתוצאה מאי-התקנת מעקה ביטחון על פיגום בניין - והפרת תקנה מתקנות בתי החרושת (עבודות בניה) היוותה עילת רשלנות, כפי שנקבע בע"פ 150/56 [5] הנ"ל.

לדעתי, אין כל הבדל בין תקנות בתי החרושת (עבודות בניה), חוק חגורות בטיחות ברכב וסוג מסוים של תקנות התעבורה, לצורך השאלה בה עסקינן.

10. ישנם גם פסקי-דין נוספים, מאוחרים יותר, בהם התחשב בית-משפט זה בתקנות תעבורה כדי לקבוע את רשלנותו של הנתבע בתביעה אזרחית.
לדוגמא, ע"א 704/71 [7], בעיקר בעמ' 749 ואילך, דן במקרה, בו השאיר אדם טרקטור עומד בשדה והתרחק ממנו מבלי ליטול עמו את מפתחות הטרקטור.
בעשותו כן הפר הנתבע את הוראות תקנה 82(ב) לתקנות התעבורה. כתוצאה מכך הופעל הטרקטור על-ידי אחר, ונפצע התובע.

קבע בית המשפט, מפי מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז), שם [7], בעמ' 749-750:

"אומרים המשיבים שבכתב-התביעה המתוקן לא העמיד המערער עילה של היפר חובה שבחוק, אלא בחר לתבוע בעילה של רשלנות בלבד. ואולם גם מקום שהיפר שבחוק אינו משמש הוא גופו עילה לתביעה, יכול הדבר לשמש ראיה להוכחת רשלנות... הוראת התקנה 82 שעל-פיה נוהג רוב בנינו ורוב מנינו של ציבור הנהגים מראה מהי רמת ההתנהגות הנדרשת מאדם זהיר, ומשהתנהגותו נופלת מהמקובל על רוב הציבור, הוא אשם ברשלנות".

11. בקשר להלכה שצוטטה לעיל, לפיה במקרה של קביעת הוראות זהירות סטטוטוריות "אין אחרי דברי המחוקק ולא כלום" הייתי רוצה להעיר עוד שתי הערות:

א. העובדה, שהמחוקק או מחוקק המשנה קבעו בחוק או בתקנות אמצעי זהירות מסוימים לצורך ביצוע עבודה או פעולה כלשהן, אין פירושה, שבית המשפט לא יוכל לקבוע, כי מחובתם של הנתבע או הנאשם, המובאים לפניו, היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים, אשר לא בא זכרם באותם חיקוקים.

ב. ייתכנו מקרים, בהם יכול בית המשפט להגיע למסקנה, שלמרות הפרת התקנה על-ידי הנתבע או הנאשם, אין אלה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, אחראים ברשלנות. למשל, כאשר האדם הסביר לא יכול היה ולא חייב היה לצפות שהמעשה או המחדל עלולים לגרום נזק כלשהו (לאפשרות זו רמז השופט זוסמן בע"א 704/71 [7] הנ"ל, בהמשך לקטע שצוטט על-ידי לעיל).

אין אני חייב, במסגרת ערעור זה, להביע דעה בשאלה, אם יש לראות בהוראותיו הסטטוטוריות של המחוקק בעניין כללי הזהירות והבטיחות משום ראיה ניצחת או משום הונחה לכאורה בלבד בדבר האמצעים שעל האדם הסביר לנקוט.

עיקר כוונתי היא להביע הסתייגות מן הטענה לפיה, כאשר מדובר בהפרת תקנות התעבורה, לעולם אין בין האמור בתקנות אלה לבין קביעת הרשלנות ולא כלום.

12. סיכומו של דבר: בכל חיקוק, הדן בהסדרת אופן ביצוע עבודות ופעולות אחרות, ישנן הוראות, הקובעות נורמות של זהירות, ועשויה להיות בהפרתן משום עילה לתביעת נזיקין מצד הניזוק שלהגנתו נועד החיקוק, בין בדרך של ביסוס עילה של הפרת חובה חקוקה ובין על-ידי שהיא משמשת ראיה לצורך הוכחת עוולת הרשלנות. זאת בתנאי שקיים קשר סיבתי בין הפרת ההוראה לבין קרות הנזק. מאידך גיסא ישנן הוראות אחרות. מינהליות באופיין, או שמגמתן ליעל ולשפר את הפעולות והמנגנונים שאותו חיקוק דן בהם, ובהפרתן של הללו יש משום עבירה פלילית בלבד, שאיננה גוררת אחריה כשלעצמה עילה בנזיקין.

13. נתבונן עתה בהוראה הספציפית בה עסקינן בערעור זה, ונגיע אמנם למסקנה, כי מדובר בהוראה מהסוג האחרון.

האיסור על טרקטור לנסוע על גבי כביש מהיר מיועד למנוע הפרעה לזרימה המהירה והשוטפת של התנועה, ואין מטרתו למנוע פגיעה ונזק בזולת. בכך נבדלת תקנת תעבורה זו מתקנות התעבורה, שנדונו בע"פ 153/51 [6] ובע"א 704/71 [7] לעיל.

על-כן מסכים אני, כי הפרת תקנה זו אין בה משום עילה בנזיקין (לא ביחס לעוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודה ולא בדרך של ראיה לגבי עוולת הרשלנות), אך לא מפני שהתקנה נכללת בתקנות התעבורה אלא בגלל מהותה ומטרתה של התקנה הספציפית.

כמו כן, נעדרת במקרה זה ההוכחה בדבר הקשר הסיבתי בין הפרת התקנה לבין קרות התאונה.

אם עלה הטרקטור על הכביש, כפי שקבע השופט, לאור היום, כאשר המשאית הייתה עדיין מרוחקת ממנו כ-250 מטר, הרי לא יכול ולא חייב היה נהג הטרקטור לצפות, שהמשאית תפגע בו, ועל-כן אין לפנינו הוכחה על רשלנותו של נהג הטרקטור.

14. לאור מסקנתי זו פטור אני מלדון בטענת ההגנה הנוספת של בא- כוח המשיב, לפיה מותר היה למשיב להסיע את הטרקטור על גבי הכביש המהיר, שכן היה הטרקטור בדרך למקום בו עמדה להתבצע עבודת תיקון הכביש, ועל-כן נסיעתו הייתה מותרת על-פי הוראות תקנה 167 לתקנות התעבורה.

15. בא-כוח המערער הסתמך לפנינו על פסק הדין בע"א 26/78 [8], בו קבע בית המשפט תרומת רשלנות ביחס לנהג של רכב, אשר ניסה להתניע את רכבו הפגום על גבי הכביש במקום להורידו לשוליים, ואשר במצב זה נפגע על-ידי רכב אחר. כאן מצא בית המשפט, שהיה במעשהו של אותו נהג משום מעשה רשלני, שלא רק שהפריע לתנועה, אלא אף יצר סיכון עבור נוסעי המכונית. בכך נבדל המקרה ההוא מעובדות המקרה שלפנינו.

16. מכל הסיבות שפורטו לעיל נראה לי, כי ערעור זה דינו להידחות.
הייתי מחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך- דין בסך 5,000 שקלים.

מ"מ הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

השופט א' שינבוים: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ג' בך



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון