הפרת חובה חקוקה תנאים


רקע עובדתי
1. תובענה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

2. התובע יליד 1938, נפגע קשות ביום 24.07.92, כאשר נפל לבור שעומקו כ- 6 מטרים. וכך תיאר בתצהיר עדותו הראשית את העובדות שהביאו לפציעתו:

"4. ביום שישי 24.07.92 (להלן: "מועד התאונה") יצאתי, יחד עם חברי, מר חנניה יפרח (להלן: "החבר "), לטיול רכוב במכונית של מקום העבודה שלי ושל החבר באיזור בית שמש.
5. תוך כדי נסיעה בקטע הכביש (להלן "קטע הכביש") המקשר בין מושב לי-און למושב עג'ור (להלן: "המושבים"), בשטח שיפוטה של המועצה האיזורית מטה יהודה, צדה את עיננו קבוצת שיחים של "סברס", והחלטנו לעצור את הרכב ולגשת ולקטוף קצת "סברס".
6. חברי עצר את הרכב בשולי הכביש, ואנו התחלנו לצעוד לכיוון שיחי ה"סברס" שהיו מרוחקים כשלושים מטר בלבד משולי הכביש.
7. באזור שיחי ה"סברס" היו גם קוצים וצמחית בר גבוהה, כבכל שדה פתוח.
8. ברגע מסוים, כאשר הייתי כבר קרוב לשיחי ה"סברס" - החלקתי, באופן בלתי צפוי, לתוך בור (להלן: "הבור") בעומק של כ-6 מטרים, שהפתח שלו היה חשוף ובלתי מוגן ואשר היה מוסתר כליל ע"י השיחים (להלן: "התאונה").

3. בגין הנזקים שנגרמו לו מבקש התובע לפצותו מאת שלוש הנתבעות:
א.המועצה האזורית מטה יהודה (להלן: "המועצה") - כמי שהבור אליו נפל התובע נמצא בתחום שטח שיפוטה.
ב. רשות העתיקות (להלן : "הרשות") - שכן האתר בו נמצא הבור, "חירבת שיקלון", הוכרז כ"אתר עתיקות" ביום 18.5.64, מכח סעיף 28(א) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 - הכרזה שתוקנה ביום 22.7.90 (כשנתיים לפני נפילת התובע לתוכו), באופן שהשטח שבו נכלל הבור הוצא אל מחוץ להכרזה המקורית. וכן מכיוון שהבור מוגדר כ"עתיקה" על פי חוק העתיקות, התשל"ח-1978.
ג. קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל") - הבעלים הרשומים של החלקה בה נמצא הבור.

4. נסיונות שנעשו להביא הצדדים לידי פשרה לא צלחו ועל כן נשמעו ראיות הצדדים. אף לאחר מכן נעשו נסיונות לפשרה אשר לא הביאו לתוצאה המקווה, ולפיכך הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב, כאשר מצד התובע הוגשו סיכומים המשתרעים על כ-100 עמודים ומצד כל אחת מהנתבעות על עשרות עמודים ולכך הוסיף התובע עוד סיכומי תשובה של עשרות עמודים.

5. פסק דין זה יבחן את שאלת החבות בלבד של הנתבעות כלפי התובע, וייכתב בקצרה ולא באריכות, כמצווה עלינו.

תמצית טענות הצדדים
6.א. בראשית טענותיו טוען התובע כי הבור הינו "דבר מסוכן", כמשמע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ועל כן יש מקום להעביר נטל השכנוע על כתפי הנתבעות שלא היה במעשיהן התרשלות שיחובו עליה.

ב. התובע הוסיף וטען כלפי המועצה בסיכומיו, כי זו הפרה חובות חקוקות על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין וכי התרשלה כלפי התובע, על פי סעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין, בין השאר, בכך שלא חסמה או גידרה את הבור, לא הציבה גדר הפרדה למניעת גישה מהכביש לשטח שבו נמצא הבור, ולא הציבה כל שלטי אזהרה, בסמוך לבור, או לאורכו של הכביש, המתריעים על קיומם של בורות.
ג. כלפי רשות העתיקות נטען, בין השאר, כי הפרה חובה חקוקה על פי חוק העתיקות, התשל"ח-1978, כי התרשלה בכך, שאף שידעה כי במקום ישנם אלפי בורות מתקופות הסטוריות שונות, לא ננקטו אמצעי בטיחות כלשהם כגון : מחסום לפתח הבור, גדר או שילוט אזהרה, ואמצעים אלו צומצמו אך ורק לאתרים בהם מבצעת הרשות עבודות חפירה.
ד. כלפי קק"ל נטען על ידי התובע , כי התרשלה בכך שהיא מצמצמת את הדאגה לבטיחות המטיילים, אך ורק לשטחים אותם היא "מנהלת" ולא לכל השטחים אשר בבעלותה והרשומים על שמה.

7. א.הנתבעות מכחישות את טענותיו של התובע. עמדתן היא כי הבור אינו "דבר מסוכן" והתובע לא הוכיח הטענה.
ב. הנתבעות טוענות עוד, כי לא הפרו כל חובה חקוקה כלפי התובע ואף לא התרשלו כלפיו בכל דרך שהיא, ולא חלה עליהן חובה כלשהי כאשר המדובר בבור הנמצא בשטח פתוח שלא נועד להולכי רגל.


דיון
העברת נטל השכנוע
8. כאמור טוען ב"כ התובע כי הבור הינו "דבר מסוכן" ויש להעביר נטל השכנוע על הנתבעות שלא היה במעשיהן התרשלות שיחובו עליה, כאמור בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.
הנתבעות טוענות כי הבור אינו בגדר "דבר מסוכן" ועל נטל ההוכחה להיוותר על כתפיו של התובע.
סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כי –

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן... וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

לצורך הדיון בענייננו נכון אני להניח כי בור, ובמיוחד בור עמוק כבור שאליו נפל התובע, עשוי להיכלל בגדר ההגדרה של "דבר מסוכן" על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין (השווה: ת"א (י-ם) 152/92 צביה כהן נ' ביצ'צ'ו יצחק ואח',תק- מח 95 (3) 448). עם זאת, סבורני, כי גם העברת נטל השכנוע על כתפי הנתבעות אין בה להועיל לתובע לקבלת תביעתו, כפי שיפורט להלן, לענין טענת הרשלנות.

הפרת חובה חקוקה
9. לאחריותה של המועצה בגין הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, מפנה ב"כ התובע בסיכומיו להגדרת "מפגע" שבסעיפים 1 ו-2 לחוק עזר למטה יהודה (תברואה וסילוק מפגעים), תשל"ג-1973 (סעיפים 183-181 לסיכומים), ולאחריותה של המועצה לסילוק המפגע מכח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958.
לשיטתו של התובע, הבור מהווה משום "מפגע" ומשלא פעלה המועצה לסילוקו ומניעת תקלה היוצרת סכנה לציבור, בטחונו, שלומו ובריאותו, הפרה את חובותיה החקוקות.

10. המועצה האיזורית טענה בסיכומיה, כי התובע לא העלה כלפיה טענה של הפרת חובה חקוקה בכתב התביעה וכבר מטעם זה יש לדחות טענותיו כלפיה.
לגופה של הטענה הושב, כי החובות הנזכרות בחיקוקים אליהם היפנה התובע בסיכומיו לא התכוון המחוקק לסוג הנזק שנגרם לתובע מהבור בשדה הפתוח אליו נפל, אלא מפגעים תברואתיים, או כאלו המצויים במקומות ציבוריים, שדרכם של אנשים להימצא בהם.

11. טענה בדבר הפרת חובה חקוקה, תוך ציון החיקוק שהופר יש להעלות בכתב התביעה, כך על פי תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984. מעיון מדוקדק בכתב התביעה המתוקן, עולה כי התובע לא העלה כל טענה של הפרת חובה חקוקה כלפי המועצה האזורית ולא כל שכן תוך פירוט החיקוק שהופר, לדעתו, אלא רק כלפי רשות העתיקות. בסיכומי תשובתו מפנה ב"כ התובע לפרוטוקול בית המשפט (עמ' 43 ש' 21 ואילך) שם חקר את העד מטעם המועצה מר חיים חזן - מזכיר המועצה האיזורית - לענין אחריותה של המועצה למפגעים שבתחומי המועצה. דא עקא, נרשמה שם התנגדות ב"כ הקק"ל להרחבת חזית, ועל כן אין התובע יכול לסמוך על כך.
משלא העלה התובע בכתב תביעתו טענתו בדבר הפרת חובה חקוקה ולא הצביע על חיקוק שהופר כלפיו, אין מקום שבית המשפט ידון בכך, שכן אין הנתבע יודע מפני מה עליו להתגונן (ראה ת"א (ב"ש) 3054/98 בש"א 5434/00 קלינברגר נ' בלארט ישראל בע"מ, תק-מח 2001(2) 15057).
מכל מקום, אף כי הרחבת חזית יש כאן שלא ניתן לה רשות, כיוון שב"כ המועצה האזורית התייחס לכך בסיכומיו, אדון בטענה גם כלפיה.


12. חמישה תנאים מצטברים כוללת בחובה העוולה המנויה בסעיף 63 של פקודת הנזיקין, שעניינה הפרת חובה חקוקה:


א. חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק.

הפרת חובה חקוקה של המועצה האזורית
ב"כ התובע מפנה בסיכומיו לחוק עזר למטה יהודה (תברואה וסילוק מפגעים), התשל"ג - 1973 (להלן "חוק העזר") ולצו המועצות המקומית (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (להלן "הצו").
סעיף 2 לחוק העזר מגדיר מהם "מפגעים", וב"כ התובע היפנה ל-4 סעיפי משנה שם:

"2 "מפגע" - כל אחד מאלה:

(4) החזקת נכס בצורה או באופן שהם, לדעת התברואן, מזיקים או עלולים להזיק לבריאות;

(9) בריכה, חפירה, מזחילה, תעלה, בור מים... בור שפכים..., שהם במצב מזוהם או שלדעת התברואן הם עלולים להזיק לבריאות;
(10) באר, בור מים...שלדעת התברואן הם נמצאים במצב העלול לגרום לזיהום במים שבתוכם או להתפתחות יתושים בהם;

(30) כל דבר העלול, לדעת ראש המועצה או התברואן, לסכן את חייו, בטחונו, בריאותו, רכושו או נוחותו של אדם או להפריע לאדם או למנוע אותו מלהשתמש בזכויותיו".

כן ממשיך ב"כ התובע וטוען כי חוק העזר מעניק לתברואן מטעם המועצה סמכות גורפת לבדוק טיבם של מפגעים (סעיף 4 לחוק העזר), לדרוש מבעל הנכס או ממחזיק בו לסלק את המפגע (סעיף 5 לחוק העזר), או לסלק את המפגע בעצמה (סעיף 7 לחוק העזר).

אשר להוראות הצו, סומך ב"כ התובע טיעוניו על סעיף 68(א)(8) להוראות הצו ולפיו מוסמכת המועצה "לסלק מפגעים ולמנוע תקלות.." ולשיטתו, הפרה המועצה את הוראות חוק העזר והצו ולא נקטה באמצעים לסילוק המפגע - הבור.

נכון אני להניח, לטובת התובע, כי הבור הינו "מפגע", ברם, מקובלים עלי דבריו של ב"כ המועצה האזורית, כי חוק העזר והצו לא נתכוונו לבור כזה שבו אנו דנים. חוק העזר נועד למנוע מפגעים תברואתיים העלולים לסכן את שלום הציבור וכך עולה מלשונו של החוק. החוק והצו נועדו להעניק לממלאי התפקידים במועצה סמכות לדרוש מהאחראי על המפגע או מבעליו, הסרה או תיקון של המפגע, ואם לא יוסר, כי אז בסמכותם לעשות זאת.

עוד מקובל עליי, כי כוונת החוק והצו היא למנוע מפגעים המצויים במקומות ציבוריים שם מצויים אנשים ואין הכוונה לבורות טבעיים, או אף מלאכותיים, שנוצרו בידי אדם לפני מאות בשנים, המצויים באזורים מרוחקים ובשטחים פתוחים, אשר בהם לא אמורה לדרוך כף רגל אדם.
לפיכך, מסקנתי היא כי המועצה האזורית לא הפרה חובה כלשהי כלפי התובע, שכן חוק העזר והצו לא הטילו חובה עליה לסוג הבור אליו נפל התובע והנזק אליו התכוון המחוקק אינו מסוג הנזק שנגרם לתובע.
הפרת חובה חקוקה של רשות העתיקות
בכתב התביעה המתוקן (סעיף 40) טען התובע, כי רשות העתיקות הפרה כלפיו חובות החקוקות בחוק העתיקות, התשל"ח-1978 ובחוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989, ברם, בסיכומיו לא שב על טענותיו והעבירן תחת כנפי טענת הרשלנות של הרשות ולפיכך פטור אני מהתייחסות לטענות המופיעות בכתב התביעה כלפי רשות העתיקות שבאו בגדר הטענה של הפרה חובה חקוקה.

עוולת הרשלנות - הפן המשפטי
13. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול
באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', (פ"ד לז (1) 113, 122 להלן: "ענין ועקנין") קבע כב' השופט א' ברק (כתארו אז), כי על מנת לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות יש להשיב על שלוש שאלות: האחת - האם הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובעת, כאשר התשובה לשאלה זו מצויה במבחן הציפיות הכולל בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות המושגית", וההיבט הספציפי - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית"; השניה - האם הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו; השלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק.

חובת הזהירות המושגית והקונקרטית
חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים שאליו השתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש, או בלשונו של השופט ברק בענין ועקנין הנ"ל (בעמ' 125) –

"במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים , עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל) : הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי".

חובת הזהירות המושגית נקבעת על פי מבחן הצפיות. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות את הנזק כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה (ענין ועקנין , שם, בעמ' 123).

חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בחובת זהירות ספציפית כלפי הניזוק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בגין הנזק הספציפי שהתרחש. חובת הזהירות נבחנת בשני מישורים: הראשון - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, זוהי ה"צפיות הטכנית"; המישור השני - בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית - האם האדם הסביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק, זוהי הצפיות הנורמטיבית (ענין ועקנין הנ"ל עמ' 6-125).

מן הכלל אל הפרט
14. עיינתי עיון מעמיק בטענותיו המפורטות והנרחבות של ב"כ התובע שביקש לשכנעני לקבוע כי קיימת חובת זהירות על הנתבעות או על מי מהן. ברם, לאחר מחשבה רבה שהשקעתי בכך לא שוכנעתי בכך.
מוכן אני להניח לטובת התובע כי שלוש הנתבעות חבות כלפיו חובת זהירות מושגית: המועצה האזורית כיוון שהבור נתון בתחום שיפוטה; רשות העתיקות, כיוון שהבור מוגדר כ"עתיקה" בחוק העתיקות; וכלפי קק"ל, כיון שהבור נמצא בתחומי המקרקעין שבבעלותה. עם זאת, סבורני כי אין מקום לקבוע חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע מצד מי מהנתבעות ואבהיר.
העדים מטעם הנתבעות העידו כי ידעו על קיומם של בורות באזור. לא בורות בודדים אלא אף אלפי בורות ויתכן כי יכלו לחזות מראש דרך התרחשות הנזק, אף אם לא על פי כל פרטיו ואין כלל צורך בכך (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, 712). אולם לדעתי אין מקום לקבוע צפיות נורמטיבית במקרה דנן.

צא וראה: התובע ירד מהכביש הראשי, צעד מרחק של כ- 30-40 מטר, על מנת לקטוף "סברס" ואז נפל לבור. האם ניתן להטיל חובה על מי מהנתבעות כי יצפו כי כל שיח "סברס" הגדל בתחומן ימשוך עוברי אורח לקטוף מפריו? ואם תאמר כן, האם אז יש להרחיב את הצפיות גם במקרה שבשטח כלשהו נמצא שדה כלניות, או פקעות של נרקיסים, או פרחים, או עצים בין אם נדירים ובין אם לאו, או קן ציפורים אשר יכול וימשכו אליהם עוברי אורח תמימים, או אף טיילים וחובבי טבע ?! ואף אם ידעו הרשויות כי באזור קיימים בורות, האם יש לגדר או להציב שילוט בסמוך לכל מקום שכזה? ואם כן, האם להציב גדר או שילוט בסמוך לכל שיח "סברס", שדה פרחים או קבוצת עצים, או קן ציפורים ?! סבורני כי התשובה היא שלילית.

ארצנו הקטנטונת, ארץ עתיקה היא ומלאה בעתיקות לאורכה ולרחבה. אין מקום בארץ אשר שם לא דרכה רגלו של אדם אי פעם עוד מימי האבות שחפרו בה בורות מים לעצמם ולצאנם, ועבור בעמים השונים שפלשו אליה וכבשוה והותירו חותמם בה, בין באמצעות מבצרים ומצודות, ובין באמצעות בורות מים או גתות שמנים או מנהרות חצובות.
יש מקומות בהם קיים ריכוז גדול יותר ויש מקומות בהם קיימות עתיקות בודדות. ברי, כי הרשויות השונות אינן יכולות לדעת מיקומו של כל בור היכן הוא, ועל אחת כמה וכמה אם נמצא הוא באזור פתוח, במרחבים שבין הישובים הזרועים בשטחה של המועצה האזורית. גם רשות העתיקות, אף כי בעבר השטח בו ממוקם הבור הוכרז כחלק מאתר עתיקות, לא ידעה על הבור המסויים הזה, אלא כי בשטח ישנם אלפי בורות עתיקים. גם קק"ל, כבעלת הקרקע לא יכולה היתה לדעת על הבור אליו נפל התובע. אולם גם לו ידעו עליו,
איני סבור כי היה מקום לחייבן לגדרו, או להציב שילוט המזהיר מפניו, אך מפני שהינו סמוך לשיח "סברס", וכי יתכן ומאן דהוא יעלה בדעתו לעצור מכוניתו ולקטוף את הפרי. מיקומו של הבור אינו בשטח הנתון ברגיל להילוכן של הבריות, ועל כן האחריות לנקוט באמצעי זהירות היא כולה על שכמו של ההולך "במדבר בארץ לא זרועה".

אין המועצה האזורית יכולה להיות אחראית על כל בור הנמצא בשטח שיפוטה ובמרחבים שבין הישובים.
אין רשות העתיקות יכולה להיות אחראית על כל בור או על כל "עתיקה", כמשמע בחוק העתיקות, המצויים ברחבי הארץ, גם אם הבור היה כלול בעבר בשטח שהוכרז כ"אתר עתיקות", ומקובלת עליי הטענה כי אחריותה למפגעים מצומצמת לשטח בו מבוצעות חפירות הצלה בלבד, או שטח ששם בוצעו חפירות שכאלה, שכן אז יכולה היא לפקח על השטח ועל המבקש להכנס אליו, ולנקוט את כל הצעדים הדרושים למניעת מפגעים ולהסרתם, אם יש כאלה, בסיימה את החפירות ובנטשה את האתר.
אין הקרן הקיימת לישראל יכולה להיות אחראית על כל המקרקעין שבבעלותה, שבהן לא הוסדרו דרכי גישה.
ויאים כאן דבריו של כב' השופט מ. חשין בע"א 371/90 סובחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (3) 345, 349:

"אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחינו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נידע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית. (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126) ולעיתים מזומנות ניתקל בקיומו של " AMNUM SINE INJURIA".

סיכום
15. המורם מכל האמור לעיל הוא כי תביעתו של התובע נדחית.
16. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.
17.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון