הפרת סימן מסחר בגדים



עניינה של תביעה זו בטענת התובעות לביצוע פעולות המפרות את סימני המסחר הרשומים על שמן, על-ידי הנתבע, אשר כנטען מכר, שיווק או סיפק לחנויות של אחרים בישראל, מוצרי ביגוד הנושאים את לוגו המותג שלהן, מבלי שאותם מוצרים אכן יוצרו על-ידי אותו מותג.

א. כתב התביעה:

רקע כללי-



התובעת 1, TOMMY HILFIGER LICENSING LLC, והתובעת 2, TOMMY HILFIGER U.S.A INC, הן חברות אמריקניות על שמן נרשמו הסימנים המסחריים בשם המותג TOMMY HILFIGER ו/או TOMMY ברשם סימני המסחר בישראל.




התובעת 3, TOMMY HILFIGER EUROPE B.V., הינה חברה הולנדית בעלת זיכיון בלעדי מהתובעת 1 לפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי TOMMY HILFIGER. התובעת 3 מרכזת ומנהלת את כל השיווק והייצור של מוצרי TOMMY HILFIGER באירופה ובמזרח התיכון, בעשרות רבות של מדינות.




התובעת 4, סי אנד שלס שיווק בע"מ, הינה חברת פרטית בע"מ שהתאגדה כדין בישראל ועוסקת במכירה ו/או שיווק של מוצרי ביגוד והלבשה במדינת ישראל. התובעת 4 קשורה בהסכם עם התובעת 3 לרכישת זכות ההפצה והשיווק הבלעדי למוצרי TOMMY HILFIGER בישראל.
לטענת התובעות, הנתבע, תסונה שהדי, עסק בשיווק, מכירה או סחר של מוצרי אופנה מזויפים הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER שלא כדין.




אף הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER, שצורתו דמוית דגל בצבעי אדום, לבן וכחול (להלן: "הלוגו") נרשם כסימן מסחר אצל רשם סימני המסחר בישראל בין היתר ב"סוג 25", המתייחס למוצרי ביגוד והנעלה.




רישום סימני המסחר הקנה לתובעות את הזכויות הבלעדיות לשווק ולעשות שימוש בסימנים המסחריים הרשומים תחת השם TOMMY HILFIGER ו/או TOMMY JEANS ו/או TOMMY (להלן שלושתם יחד: "TOMMY HILFIGER") וכן את זכות השימוש בלוגו בישראל.

טענות התובעות-



המותג TOMMY HILFIGER הינו מותג בעל שם עולמי והוא נמכר בחנויות יוקרה ברחבי העולם, למוצריו יצאו מוניטין רבים בארץ ובעולם בזכות מאמצי שיווק עצומים והודות לאיכותם הגבוהה של המוצרים.




היקף הוצאות השיווק העולמי של מוצרי TOMMY HILFIGER הינו מאות מיליוני דולרים בשנה והמוצרים נמכרים במאות נקודות מכירה ברחבי העולם. היקף המכירות העולמי של מוצרי TOMMY HILFIGER הינו מיליארדי דולרים בכל שנה.




הנתבע זייף, בעצמו או באמצעות אחרים, את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER והפר את זכויותיהן של התובעות בסימני המסחר הרשומים בארץ תחת הלוגו, עשה בו שימוש שלא כדין וללא רשות, הכל כדי לזכות במוניטין לו זכה השם בקרב הציבור הרחב ובכך לקדם את מכירות מוצריו המזויפים ולהתעשר על חשבון התובעת.




ביום 18.1.10 בוצעה פשיטה של משטרת ישראל (פ.ל.א. 24595/10) על חנות בבעלות הנתבע, בשם "כוכב הצפון", המצויה בכפר דבוריה. במסגרת פשיטה זו נתפסו 73 פריטי לבוש, הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER.




הפריטים שנתפסו הועברו לבדיקת התובעת 3, כאשר מבדיקה זו עלה כי החולצות שנתפסו הינן מוצר מזויף.




השימוש שעשה הנתבע במודע ובמכוון בטובין המפרים מהווה הפרת חובה חקוקה, הפרה של סימן מסחר, גניבת עין, התעשרות שלא כדין על חשבון התובעות, רשלנות, הטעיה של הצרכנים (כמוגדר בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981) וניסיון להיבנות באופן בלתי חוקי מהמוניטין שנקשר במותג TOMMY HILFIGER בישראל.




הטובין המפרים שנתפסו בפשיטה נושאים באופן בולט את הסימן TOMMY HILFIGER, תוך זהות מוחלטת לסימני המסחר הרשומים של התובעות ותוך שימוש בעיצוב הייחודי המאפיין את מוצרי התובעות.




ביום 24.1.10 נשלח לנתבע, באמצעות ב"כ, מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, אך הנתבע לא טרח להשיב לפניית ב"כ התובעות.




בהתאם להוראות סעיפים 418-420 לחוק העונשין, ה'תשל"ז-1977, חלה על הנתבע חובה להימנע מזיוף, הזיוף ככזה מהווה עוולה של "הפרת חובה חקוקה", כהגדרתה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].




בנוסף, הטעה הנתבע את קהל הצרכנים, במעשה או במחדל, בין היתר באשר לטיב הטובין המפרים, סוגם וסיווגם, צורתם וזהות היצרן, כמפורט בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, ה'תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). כך הפר את חובת הגילוי לצרכן, בין היתר באשר לקיומו של פגם או איכות נחותה בטובין המפרים ואשר מפחיתה משוויים באופן משמעותי, כמפורט בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

הפרות הנתבע את הוראות חוק הגנת הצרכן מהוות אף הן עוולה של הפרת חובה חקוקה.



הטבעת הלוגו שהינו סימן מסחר רשום, מקנה לתובעות זכות לשימוש ייחודי בלוגו זה על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם. שימוש בלוגו זה על-ידי הנתבע, אשר לא הורשה ואינו זכאי לעשות כן, מהווה הפרה של זכות זו, לפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972. אף שיווקם של טובין המפרים סימן מסחר מהווה כשלעצמו הפרה של סימן מסחר.




מעשי הנתבע מהווים עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, ה'תשנ"ט-1999, היות והציבור עלול לטעות ולחשוב כי מדובר בטובין מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות. בהתאם לחוק זה, רשאי ביהמ"ש לפסוק לתובעות, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, עד לכדי סך של 100,000 ₪.




הלוגו הייחודי של אופנת התובעות הינו המאפיין המכריע של פריטי הלבוש ולכן יש לראותו כבעל משמעות ייחודית משלו, היוצרת בהכרח סיכון של הטעיה על-ידי שימוש באותו הדפס לסימון תוצרתו של אחר.




משרכשו התובעות מוניטין אגב שימוש בלוגו זה, חייב הנתבע להימנע משימוש דומה ומפגיעה במוניטין זה.




הרווחים הגבוהים שמפיק הנתבע ממכירות מוצרי TOMMY HILFIGER מזויפים נוצרים בזכות מאמציהן והשקעותיהן של התובעות. טובות הנאה אלו והנאת הנתבע מהמוניטין שיצרו התובעות למותג, נלקחו על-ידי הנתבע שלא לפי זכות שבדין. לכן, חייב הנתבע להשיב לתובעות את הזכייה שצמחה לו מהתובעות המזכות.




מכירת הטובין המפרים על-ידי הנתבע מביאה לאובדן הוקרתם בעיני הציבור. המוניטין הרבים של המוצרים נפגמים ובעקבות כך נפגע באופן ישיר וחמור פוטנציאל המכירה והאינטרס הכלכלי המובהק של התובעת 4, והכל בשל התנהלותו המפרה של הנתבע.




התנהלות הנתבע לוקה ברשלנות, כמובנה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].




נזקי התובעות בשל הפגיעה במוניטין המוצרים, בפוטנציאל המכירה וביתר זכויות התובעות הנגרמים על-ידי הנתבע, נאמדים על-ידי התובעות בסכום של מאות אלפי שקלים, לצרכי אגרה, התובעות העמידו את התובענה על-סך 100,000 ₪ ושמרו לעצמן את הזכות להגדיל את סכום התביעה לאור ממצאים שיתגלו.


ב. כתב ההגנה:
טענות הנתבע-



הנתבע היה במועדים הרלבנטיים, הבעלים של חנות למכירת מוצרי ביגוד, "כוכב הצפון", בכפר דבורייה.




לטענת הנתבע, קנה את המוצרים ממספר משווקים שונים, מרבית המוצרים שבחנות נקנו מחנויות לשיווק סיטונאי בתל-אביב וכן משווקים בתל-אביב ובירושלים.




אשר למוצרים שנתפסו בפשיטה של המשטרה בחנות, ביום 18.1.10, חלקם נקנו בשוק הכרמל בתל-אביב וכן בשוק בירושלים, מבלי שהנתבע שם-לב למותג ומבלי שהתעניין במותג. הנתבע רכש את המוצרים מאותן בסטות היות והדוגמאות נשאו חן בעיניו.




הנתבע לא ידע שהמוצרים שקנה מהמשווקים הם מזויפים, הוא לא התעניין במותג המוצרים, המוצרים נשאו חן בעיניו והמחיר התאים, לכן רכש אותם ושילם תמורתם במזומן.




אכן נתפסו אצל הנתבע מוצרים שנשאו את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER, אך הוא לא ידע שמדובר במוצרים מזויפים ולא חשד בכך. בעת רכישת המוצרים, הנתבע לא התעניין בלוגו של המוצרים ולא ידע שמדובר במוצרים מזויפים, היו בשוק ערימות של המוצרים והרבה אנשים רכשו מאותן ערימות, כך גם התובע לאחר שאותם מוצרים מצאו חן בעיניו.




לטענת הנתבע, גילה שמדובר במוצרים מזויפים לאחר הפשיטה והבדיקה שנעשתה על-ידי התובעת 3.




החוקים שלהפרתם כביכול טוענות התובעות, אינם מקימים בסיס לעילה של הפרת חובות חקוקות בדין והם אינם בעלי תחולה בנסיבות העניין.




כתב התביעה נכשל בהצבעה על התקיימות היסודות הנדרשים על-פי דין לביסוס עילת התביעה בעוולת הפרת חובה חקוקה נגד הנתבע.




אין קשר סיבתי בין נזק התובעות הנטען לבין התנהגות הנתבע.




הנתבע פעל על-פי דין וקיים את כל הוראות הדין.




לא מתקיימים היסודות הנדרשים על-פי דין לחיוב הנתבע לפי חוק הגנת הצרכן.




מוכחשים נזקי התובעות כפועל יוצא ממכירת המוצרים המזויפים.




הנתבע לא יכול היה לדעת, כי המוצרים שקנה הם מזויפים, ללא בדיקה מעמיקה, אין אפשרות לעלות על הזיוף שנעשה. הנתבע קנה את המוצרים מבסטות בשוק משום שמצאו חן בעיניו ולא התעניין במותג של המוצרים.
מוכחשת טענת התובעות כאילו בהתנהלות הנתבע יש משום עוולה לפי חוק עוולות מסחריות. הנתבע מכחיש את הטענה, לפיה הוא גורם לגניבת עין.




הנתבע מכחיש את הטענה, כי מעשיו מהווים התעשרות שלא כדין, כהגדרתה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, לא מתקיים היסוד השלילי הנדרש לצורך החלת חוק זה.




מפנה לפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, ומבקש ללמוד מכך כי אין במעשיו התנהגות פסולה ובלתי הוגנת, אין בהתנהגותו את ה"יסוד הנוסף" הנדרש לקיומה של עוולת עשיית עושר ולא במשפט.




הנתבע נפל קורבן למשווקי מוצרי בגדים בשווקים, הוא לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים, שילם את מלוא התמורה לה התחייב עבור המוצרים ועשה הכל כדי שיוכל למצוא את פרנסתו ביושר וכדין.

ג. דיון:

1. הפרת סימני מסחר:


התובעות 1 ו-2 הן, כאמור, חברות אמריקניות על שמן נרשמו סימני המסחר בשם המותג TOMMY HILFIGER ו/או TOMMY אצל רשם סימני המסחר בישראל (ת/1, נספח ג'), כך גם לוגו המותג, שצורתו כעין דגל בצבעי אדום, לבן וכחול, נרשם כסימן מסחר (ת/1, נספח ד').

"סימן מסחר" הינו סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, כפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], ה'תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה").

סימני המסחר של התובעות הינם סימני מסחר רשומים, כהגדרתם בסעיף 1 לפקודה.

בהתאם להוראת סעיף 46(א) לפקודה:

"46. (א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס."

(אלא אם נאמר אחרת, ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.)
ודוק, שימוש ייחודי בסימן המסחר.

"המונח 'שימוש ייחודי', פשוטו כמשמעו, מעיד על ומגלם בחובו את אופיו הקנייני האישי של הסימן הרשום, בכך שהוא מתווה את הכלל לפיו מלבד בעל הסימן הרשום אין איש הרשאי להשתמש בסימן זהה או דומה עד כדי להטעות לסימן הרשום."
(ראה: ע' פרידמן, סימני מסחר- דין, פסיקה ומשפט משווה, מהדורה שלישית, כרך שני (התש"ע- 2010), ע' 777 (להלן: "פרידמן")).

לטענת התובעות, הנתבע הפר זכויותיהן בסימני המסחר הרשומים על שמן בארץ עת זייף את הלוגו של המותג ועשה בו שימוש שלא כדין.

"הפרה" מוגדרת בפקודה, בין היתר, כשימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר (ראה סעיף 1(1) לפקודה).

"פקודת סימני המסחר מונעת שימוש מסחרי בסימן הרשום על ידי גורם בלתי מורשה. בעל הסימן הרשום איננו צריך להוכיח נזק על מנת ליהנות מהגנת פקודת סימני המסחר בעל הסימן יכול למנוע כל פעילות מסחרית שבמסגרתה נעשה שימוש בסימן דומה או זהה לסימנו הרשום, באופן שיש בו להוביל להטעיית ציבור הצרכנים."
(ראה: פרידמן, ע' 829)

על התובעות להוכיח, אם-כן, כי קיים חשש שציבור הצרכנים הפוגש בסחורה שנתפסה בידי הנתבע, יטעה לחשוב כי סחורה זו מקורה בתובעות, שהן בעלות הסימן הרשום, זאת כאשר הדמיון בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר נבחן בהתאם למבחנים השונים שהותוו בפסיקה: מראה הסימן, צליל ההיגוי של הסימן, סוג הסחורה הנושאת את הסימן, חוג הלקוחות ושאר נסיבות העניין; כל זאת בהתחשב באופיו המבחין של הסימן שבנדון הקובע את עוצמתו ומרחב הגנתו (ראה: פרידמן, ע' 830).

"השאלה המכרעת היא תמיד אם בפועל השם מטעה או עלול להטעות את הציבור הנזקק לו, או חלק ממנו, מפאת הדמיון שבו לסימנו הרשום של התובע, ואבן הבוחן היא אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה הפועלים בזהירות מקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים."
(ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43, ע' 51 (להלן: "עניין פרומין"))

לצורך הוכחת טענותיהן, העידו התובעות את המומחה מטעמן, מר יואב בסן, כאשר מטעם ההגנה העיד הנתבע בלבד.

עד התביעה מר יואב בסן, משמש כמומחה מטעם התובעות 1-3 לזיהוי פרטי ביגוד והנעלה מקוריים שיוצרו על-ידן, וזאת לצורך הליכים משפטיים, כך גם משמש העד כמנהל המותג אצל התובעת 4.

בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) מסר, כי ביום 18.1.10 בוצעה פשיטה משטרתית (פ.ל.א. 24595/10) על חנות "כוכב הצפון" בכפר דבוריה, המצויה בבעלות הנתבע. במסגרת פשיטה זו נתפסו 73 פריטי לבוש מזויפים, הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER (ראה: דו"ח מטעם ווין קניין רוחני בע"מ עבור המותג- נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית).

ביום 19.1.10 בדק העד בסן את פריטי הלבוש שנתפסו ומצא, כפי תצהירו, כי מדובר בפריטים מזויפים של המותג, כמפורט בחוות-דעתו.

בהתאם לאמור בחוות-דעתו של העד בסן (ראה: נספח ו' לתצהיר עדותו הראשית), מדובר בביגוד מזויף של המותג TOMMY HILFIGER, הפריטים נושאים את הסימן ואת לוגו המותג, אין בהם כיתוב או סימון שיוצרו בהרשאה של TOMMY כפי שאמור להופיע על מוצר מקורי של TOMMY, מדובר באיכות תפירה והדפס ירודה, לחלק מהפריטים מצורפת תווית יבואן של חברת אחרת, על חלק מהפריטים אין תווית ארץ מוצא, הפריטים הינם בעלי דפוס וגרפיקה שאינה קיימת במותג, לפריטים לא מצורפת תווית הרכב בד, לחלקם אין תווית פנימית כפי מוצרי המותג, איכות בד ברמה ירודה, תווית מידות החולצות אינה תואמת את העיצוב המקורי של המותג, עיצוב החולצות עצמן אינו תואם את עיצוב המותג המקורי בחו"ל וכן הלאה סממנים המעידים על שוני בין המוצרים המקוריים של המותג לבין אלה שנתפסו.

לבסוף, מצוין בחוות-הדעת, כי מדובר במוצרים הנושאים את סימני המסחר של TOMMY וכי אינם מקוריים, הפריטים שנתפסו מפרים את זכויות היוצרים של התובעות.

בחקירתו הנגדית בפני ציין העד בסן, כי לא נכח בפשיטה המשטרתית, אך קיבל את המוצרים יום למחרת ובדק את כולם, הביא דוגמאות והגישן כמוצג (ת/2) (ראה: ע' 2 לפרוטוקול, מיום 21.3.11).

אשר ליכולת לזהות מוצר מזויף של המותג, מסר:

"ת. יש שתי רמות של זיופים. אחת היא רמת שוק, אלה זיופים של רמת מרקט-שוק. יש זיופים ברמות יותר גבוהות וגם אני על מנת לקבל אישור סופי מהמותג אני שולח את המוצר לקבלת חוות-דעת נוספת מהמחלקה המשפטית שלנו. במקרה הזה זה רמת שוק."
(ראה: ע' 2 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 10-12)

בנוגע למחירי המוצרים האמיתיים של המותג, העיד מר בסן:

"ת. ג'ינסים נעים בין 700 ₪ ל- 900 ₪ בחנות לצרכן. חולצות מכופתרות נעות בין 350 ₪ ל- 500 ₪ וחולצות פולו בין 250 ₪ ל- 450 ₪.
במקרה שלנו, לפי המדבקות על המכנס הם הוצעו למכירה בסכום של 100 ₪ ועל החולצות אינני רואה מדבקות.
סביר להניח שמוצר שנמכר בחנות ב- 700 ₪ לעומת מוצר ב- 100 ₪ הפער הוא לא נורמטיבי."
(ראה: ע' 2 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 26-30)

כבר כאן אציין, העד בסן לא נחקר כלל על האמור בחוות-דעתו באשר לקביעותיו בדבר היות הפריטים שנתפסו, מזויפים, כך גם לא הועלה ספק בדבר מומחיותו או בדבר "שרשרת המוצג".

משכך, שרירה וקיימת עומדת בפנינו חוות-דעתו של העד בסן על האמור בה, בנוגע להיות הפריטים שנתפסו בפשיטה, פריטים מזויפים.

הנתבע מצדו מסר בתצהיר עדותו הראשית (נ/1), כי חלק מהמוצרים שנתפסו בפשיטה האמורה, נקנו בשוק הכרמל בתל-אביב ובשוק בירושלים, מבלי ששם-לב למותג ומבלי שהתעניין בו, הוא קנה את המוצרים מבסטות משום שהדוגמאות מצאו חן בעיניו.

עוד טען בתצהירו, כי לא ידע שמדובר במוצרים מזויפים וגילה זאת רק לאחר הפשיטה והבדיקה שנעשתה על-ידי התובעת 3, לא יכול היה לדעת שהמוצרים מזויפים ללא בדיקה מעמיקה, נפל קורבן למשווקי הבגדים בשווקים, שילם את מלוא התמורה לה התחייב עבור המוצרים.

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי הוא הוא בעליה של החנות הנדונה, זאת בניגוד לתשובתו בסעיף 8 לתצהיר תשובות לשאלון (ת/3) (ראה: ע' 3-4 לפרוטוקול, מיום 21.3.11).


לטענת הנתבע, הוא אינו מכיר את המותג TOMMY HILFIGER:

"ת. אני לא מכיר את המותג טומי. כל הסחורה הזו קניתי כי זה מודרני וחדשני ואני רואה אנשים לובשים את זה. לא יודע מה זה טומי."
(ראה: ע' 4 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 20-21)

הנתבע לא העיד אמת בפני.

אשר לסוג הסחורה שרכש, העיד:

"ת. כל מיני, חולצות מכופתרות, חולצות פולו, ג'ינסים."
(ראה: ע' 4 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 29)

ובנוגע למחיר ששילם עבור כל פריט:

"ת. לא זוכר. באותו יום הלכתי עם 1,500 ₪ וזכור לי שחזרתי עם 100 ₪ הביתה. קניתי 70, 80 חתיכות. זאת אומרת ב- 1,400 ₪ קניתי 70, 80 חתיכות."
(ראה: ע' 4 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 31-32)

עוד נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית:

"ש. בכל החנויות שרכשת מהם את הסחורה, לפחות שתיים, שלוש חנויות, אף אחד לא אמר לך שאתה רוכש טומי
ת. זה היה חד פעמי, קניתי מהבסטות.
ש. בעל הבסטה לא אמר לך שאתה קונה טומי
ת. לא. אני לא שאלתי, רק אמרתי, שים לי מזה וזהו.
ש. אתה בעל חנות, קונה סחורה בבסטה, אתה לא בודק שהסחורה שקנית מקורית ולא מזויפת
ת. אני לא יודע מה זה מקורי, מה זה מזויף."
(ראה: ע' 5 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 10-16)

וכך עוד בחקירתו הנגדית:

"ש. על סמך מה ניהלת את המו"מ עבור המחיר של הסחורה
ת. כלום. שאלתי כמה זה עולה, אמר לי משהו כמו 20, 25 והתחלתי להעמיס.
...
ש. אתה מכיר מותגים חוץ מטומי
ת. אני לא מכיר טומי ולא מכיר אף מותג"
(ראה: ע' 5 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 26-31)

כאשר נדרש הנתבע לספק הסבר לכך שבסחורה שנתפסה בחנות בבעלותו לא נמצא כל מותג אחר מלבד TOMMY HILFIGER, לא הייתה בפיו תשובה:

"ש. בסחורה שנתפסה לא נמצא משהו אחר חוץ מטומי
ת. לא נכון. באו אלי המשטרה ואמרו שיש לי ככה וככה וככה
ש. אני אומר לך שמתוך 73 פריטים שנתפסו מופיע הסמל של טומי
ת. אני יודע שקניתי, אני לא יודע מה זה טומי. קניתי מירושלים ומתל אביב."
(ראה: ע' 6 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 8-11)

אשר למחיר בו ביקש למכור את הסחורה שרכש, העיד:

"ת. ג'ינסים משהו כמו 120 ₪. חולצות 50 ₪, חולצה מכופתרת 80 ₪."
(ראה: ע' 6 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 17)

2. בסיכומיו בפני טען ב"כ התובעות, כי אין מחלוקת שהפריטים שנתפסו הם מזויפים, עדותו של מומחה התובעות לא נסתרה, הנתבע שהינו בעל חנות בגדים הודה כי לא ביצע כל פעולה על-מנת לבדוק אם מדובר בסחורה מקורית או מזויפת, לא ניתנה חשבונית בגין הקניה, אין כל אסמכתא לרכישת הסחורה, לא ידוע המחיר או זהות הספקים, כל הנסיבות שתיאר הנתבע מעידות על כוונה לסחור בפריטים מזויפים ולמצער על עצימת עיניים ורשלנות.

ב"כ התובעות הפנה לפסיקה שונה התומכת, לשיטתו, בעמדתו, וטען כי סחורה מקורית של המותג נמכרת בחנויות יוקרה במחירים גבוהים, התובעות מוציאות עשרות מיליוני דולרים בשנה על פרסום ומיתוג והדבר בא לידי ביטוי במחירו הגבוה של המוצר, סחורה מקורית אינה נמכרת עם פגמים או בשווקים, המשלם 1,400 ₪ עבור 70, 80 פריטים יודע שהוא רוכש סחורה לא מקורית, בין כל החולצות שנתפסו, אין מותגים אחרים ואין חולצות ללא מותג, דבר שאינו מתיישב עם טענת הנתבע, לפיה אינו מכיר את המותג. הטוען לרכישה בתום-לב, צריך להוכיח שפעל בסבירות, כאן הנתבע הודה שלא עשה זאת, הוא אף לא הביע עניין ברכישת סחורה מקורית.

עוד נטען, כי מכירת מוצרים מזויפים מביאה לפגיעה כלכלית קשה בתובעות, שמוציאות עשרות מיליוני דולרים בשנה רק על מיתוג, השוק מוצף בזיופים, הגורמים לכך שלקוחות פוטנציאליים מהססים לרכוש את המותג, דבר הגורם להפסדים כבדים, תופעת זיוף המותג הפכה למכת מדינה.

מבוקש לפסוק סכום הקרוב לתקרת הפיצוי בסך 100,000 ₪ הן לאור נסיבות הסחורה, הן לאור היות הנתבע בעלים של חנות בגדים, כלומר הוא יודע מה הוא רוכש. כן מבוקש להוציא צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהימנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג.

ב"כ הנתבע בסיכומיו טען, כי הנתבע נפל קורבן למשווקי מוצרי בגדים בשווקים, הוא לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים, הוא שילם את מלוא התמורה עבור מוצרים אלה, מדובר בנתבע צעיר, לאחר שחרורו מהצבא החל לעסוק במכירת בגדים, הנתבע פעל בתום-לב, לא הייתה לו כל כוונה לסחור במוצרים מזויפים, מדובר ברכישה חד-פעמית, הנתבע רצה להתפרנס בכבוד, הוא שילם בגין מוצרים אלה סך של כ- 1,400 ₪, בבעלותו חנות בכפר דבורייה, המוכרת מוצרים פשוטים וזולים. מבוקש לדחות את התביעה, ולחילופין היות ומדובר במעידה חד-פעמית, לחייב את הנתבע בסכום סמלי.

3. צא וראה, לאורך ההליך כולו, לא טען הנתבע כי הפריטים שנתפסו בחנות שבבעלותו אינם מזויפים, את כל חציו הפנה לכך שלא ידע, לטענתו, כי מדובר בפריטים מזויפים, וכפי המפורט לעיל.

מכאן, מתקבל האמור בחוות-דעתו של העד מטעם התובעות, מר בסן (ת/1, נספח ו'), כי המוצרים שנתפסו אינם מוצרים מקוריים.

בחינת דוגמאות הפריטים שנתפסו בחנות הנתבע והוגשו (ת/2) מעלה, כי מדובר בהפרת סימן מסחר רשום, כהגדרתה בפקודה, היות ועסקינן בשימוש בסימן מסחר רשום (ת/1, נספח ג', נספח ד') לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן, מדובר בג'ינסים, חולצות פולו וחולצות מכופתרות, הנכללים ב"סוג 25", לגביו נרשם סימן המסחר (ת/1, נספח ג').

"שימוש בסימן דומה לסימן הרשום לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, הנו שימוש המפר את הסימן הרשום... די בשימוש ולו המזערי ביותר בסימן המפר, בכדי לבסס הפרה של הסימן הרשום, במידה ששימוש זה עלול ליצור סכנת הטעיה בשווקים המסחריים."
(ראה: פרידמן, ע' 831)

בעת בחינת שאלת הדימיון בין סימן המסחר לבין סימן הנטען כי דומה לו, יש לבדוק קיומה של סכנת הטעיה של ציבור הצרכנים, כאשר המבחן לעניין זה הוא מבחן "הדמיון המטעה", במסגרתו שלושה מבחנים עיקריים, המהווים יחד את "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ראה: ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3) 275, ע' 278; וכן ת.א. (ת"א) 2593/98 Akiebolaget Volvo נ' און גל בע"מ (לא פורסם, 7.6.06) (להלן: "עניין און גל")).

כאשר נבחנת שאלת הדמיון בין סימן מסחר אחד לאחר הזהה לו, ולא הדומה לו בלבד, לא נדרש להוכיח הטעיה של הציבור או קיומו של דימיון מטעה (ראה: עניין און גל).

כאן, אין צורך בבחינת קיומה של הטעיית הציבור היות ואין עסקינן בשימוש בסימן הדומה לסימני המסחר הרשומים של התובעות, כי אם בשימוש באותו סימן מסחר רשום ממש, כאשר בחינת דוגמאות של הפריטים המפרים שנתפסו (ת/2) מלמדת, שאחד הגי'נסים נושא תווית חיצונית תפורה עליה סימן המסחר TOMMY JEANS, לרבות לוגו המותג שצורתו כעין דגל בצבעי אדום, לבן וכחול, כך גם כך על תוויות הקרטון המצורפות לו מופיע סימן המסחר TOMMY HILFIGER והלוגו האמור, ג'ינס אחר נושא את סימן המסחר TOMMY HILFIGER בתווית החיצונית התפורה עליו (וכן על תווית הקרטון המצורפת אליו), חולצה מכופתרת נושאת גם היא את סימן המסחר TOMMY HILFIGER בתווית התפורה הפנימית ואת הלוגו בחלקה החיצוני של החולצה (לרבות בתוויות הקרטון המצורפות לה), כך גם חולצת פולו הנושאת את סימן המסחר TOMMY HILFIGER בתווית הפנימית התפורה וכן בתווית הקרטון המצורפת.

אולם, אף אם נידרש לבחינת הדימיון בין סימני המסחר הרשומים לבין אלה המצויים על הפריטים המפרים, הרי שנגיע לאותה מסקנה ממש: מבחן המראה והצליל- מלמד על דימיון רב, עד כדי זהות בין הסימנים האמורים; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות- מלמד כי מדובר בטובין מהסוג המוגן (ביגוד לסוגיו) וכי הפנייה היא לחוג הלקוחות המעוניין ברכישת בגדי המותג, כאשר הלקוחות המבקרים בחנותו של הנתבע עלולים לטעות ולחשוב כי מדובר בסחורה מקורית המיוצרת על-ידי התובעות; מבחן יתר נסיבות העניין- אין בו כדי לשנות ממסקנתנו כאן.

משכך, מתקיים דימיון מטעה (אם לא זהות מלאה) בין סימני המסחר הרשומים של התובעות לבין הסימנים המצויים על הבגדים שנתפסו בחנות הנתבע.

הנתבע אף אינו טוען, כי אין מדובר בפריטים המפרים את סימן המסחר, כאמור, אלא שלטענתו פעל בתום-לב, שילם מלוא התמורה, לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים ולא התכוון לסחור במוצרים מזויפים.
בפסק-הדין בעניין פרומין קבע ביהמ"ש העליון, אשר להלך הנפש הנדרש בעוולה מסוג זה, כי:

"זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת-עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו או (צ.ל. הוא- י.כ.) מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על-ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".
(שם, ע' 48)

אף שהלכה זו כוחה במותניה ועודנה מתיישבת היטב עם הגדרת המונח "הפרה" בסעיף 1 לפקודה, שאינו מזכיר הלך נפש מסוג כלשהו, כי אם רק יסוד עובדתי, עדיין יש הגורסים כי ראוי להטיל אחריות בגין הפרת סימן מסחר רק בהעדר תום-לב מצד המפר (ראה: ת.א. (ת"א) 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIER נ' אסי קרדיט ליין בע"מ (לא פורסם, 1.4.07) (להלן: "עניין אסי קרדיט ליין")).

וכן בספרו של פרידמן, ע' 913:

"התובע בתביעת ההפרה איננו צריך להוכיח יסוד נפשי כלשהו שנלווה למעשה ההפרה, אולם מנגד, הנתבע יכול לנסות להעלות טענת הגנה לפיה ההפרה בוצעה על ידו בהיותו תם לבב."

דא עקא, גם אם נבחר לילך בדרך זו ולאמץ את הגישה התומכת בבחינת תום-לבו של הנתבע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו בנסיבות כאן, מהן עולה כי ידע גם ידע שמדובר בפריטים מזויפים, מודעותו זו שוללת קיומו של תום-לב.

הנתבע לא אמר אמת על דוכן העדים, מעבר להעדר היגיון בטענותיו כי, כבעל חנות, רכש במזומן וללא קבלה או אסמכתא מוצרים של מותג מזוהה- ורק אותם- בחר להציגם ולמוכרם בחנותו, טען כי אינו יודע כלל מותגים מהם וככלל (ראה: ע' 5 לפרוטוקול, מיום 21.3.11, ש' 26-31), מעבר להגיונם של דברים, גם אורח עדותו הביאני למסקנה כי לא אמת בפיו.

אין לקבל הנטען כאילו לא שם-לב למותג של הבגדים שרכש או לכך שלא ידע כי מדובר במוצרים מזויפים, בייחוד כאשר לשיטתו רכש 70, 80 פריטים, בשווקים, בסך כולל של 1,400 ₪ ובהתחשב בכך שבכל הסחורה שנתפסה מצוי סמל המותג של התובעות, זאת כאשר כפי עדותו של מר בסן, המומחה מטעם התובעות, שעדותו הייתה מהימנה עליי, מחירי הפריטים המקוריים של המותג גבוהים פי עשרות לפריט (בהתחשב בסוג הפריט).

יפים לענייננו, הדברים האמורים בעניין אסי קרדיט ליין:

"כאמור, המחירים הזולים שבהם נמכרו המוצרים לנתבעים וכן הזהות המפוקפקת של הספק הסיני, שלמעשה אינה ברורה לי עד לרגע זה, מובילים למסקנה הבלעדית לפיה מוצרים אלה הינם מזוייפים. הגעה למסקנה זו אינה תלויה במומחיות מיוחדת או בניסיון בייבוא תיקים, אלא היא מתחייבת מהמציאות המסחרית הקיימת בכל מקום בעולם. בהתאם לכך, ההנחה היא ששני נתונים מחשידים אלה עוררו אצל הנתבעים סימני שאלה משמעותיים בכל הנוגע לטיבם של המוצרים שהם מייבאים לארץ, ושלכל הפחות, הם היו מודעים לכך שיש יסוד סביר להניח שמדובר במוצרים שאינם מקוריים.
... לאור זאת, אני סבור כי ניתן לייחס לנתבעים יסוד נפשי ברמה נמוכה יותר, של מודעות בלבד. אלא שמודעות זו הינה יסוד נפשי משמעותי מספיק על מנת לקבוע שהנתבעים סחרו (או התעתדו לסחור) במוצרים מפרים בחוסר תום לב, ובאופן המגבש את אחריותם להפרת סימני המסחר של התובעת."

יתרה מזאת, אף אם נקבל הנטען להעדר ידיעה מצד הנתבע, טענה שכאמור אינה מתיישבת עם העובדות ואינה מתקבלת על הדעת, הרי:

"בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב.
...
טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו."
(ראה: פרידמן, ע' 870-871)

כאן, בחינה אובייקטיבית של הנסיבות, וכפי העולה מעדותו של הנתבע עצמו, מלמדת, למצער, על רשלנות או "עצימת עיניים", הנתבע רכש את הפריטים בשווקים, בסך כולל של 1,400 ₪ ל- 70 או 80 פריטים, לא שאל את המוכר דבר לגבי הסחורה שנרכשה, התעניין רק במחיר, כל הסחורה שנתפסה נושאת את סימני המסחר של התובעות.

"בבואנו לבחון וליישם את טענת תום הלב בתביעות בגין הפרת סימני המסחר, עלינו לבחון את התנהלות הנתבע קודם לביצוע ההפרה ובעקבות פנייתו הראשונה של בעל הסימן אליו. המציאות מוכיחה, כי הפרה המתבצעת בשל חוסר מודעות אובייקטיבית לסימן המסחר, בשל אופיו המולד החלש, הנה חריגה ונדירה. בדרך כלל, גורם המחליט להפר סימן מסחר פועל מתאוות בצע כלכלית פסולה וממניעים שיש להוקיעם."
(ראה: פרידמן, ע' 872)

(ראה גם: ת.א. (ת"א) 2312/00 אלתם עין השופט נ' ארופד סחר בע"מ (לא פורסם, 1.10.03))

4. לאור המכלול וגם מתוך הקביעה החד-משמעית שהנתבע לא אמר אמת בביהמ"ש, דבריו שקר הם ואין ליתן בהם אמון, הרי שהתובעות עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבע הפר את סימן המסחר שבבעלותן ולא קמה לו כל הגנה בנדון.

5. עוולת גניבת עין:

עוד טוענות התובעות, מעשי הנתבע מהווים עוולה של "גניבת עין", בהתאם לחוק עוולות מסחריות, ה'תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), כאשר לנטען מכירת פריטי אופנה עליהם מודפס בדיוק אותו הדפס כמו הלוגו של התובעות, אשר רכש מוניטין רב, מקימה סיכון ממשי להטעיית הציבור שיסבור שהטובין המפרים הם הטובין של התובעות.

כיום, עוולת "גניבת עין" מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע לאמור:

"1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

אשר לרציונאל בבסיס עוולת גניבת העין, ראה פרידמן בספרו, ע' 1033:

"עוולת גניבת העין נועדה להגן על האינטרס של בעל השם או הסימן המסחרי הלא רשום מפני פגיעה במוניטין שלו. הדגש בעוולה זו, המשרתת כרשתית ביטחון בתחום סימני המסחר, הנו על הגנת האופי המבחין הנרכש של הסימן, שדרישתו הכמותית והאיכותית תלויה ומושפעת מהאופי המבחין המולד של הסימן. להבדיל מעילת התביעה בגין הפרת הסימן הרשום, המעוגנת בפקודת סימני המסחר, עוולת גניבת העין לא נועדה במהותה להגן על הצרכן מפני התקיימותה של סכנת ההטעיה ביחס למקור הטובין נושאי הסימן, אלא להגן על המוניטין והשם הטוב של בעל השם המסחרי."

בעניין רע"א 636/11 ANTON HUBNER GMBH & CO. KG נ' סופרמדיק (מדיק לייט) בע"מ (לא פורסם, 26.4.11), עמד ביהמ"ש העליון על ההבחנה בין הפרת סימן מסחר רשום לבין עוולת גניבת עין:

"ביסוד העילה של הפרת סימן מסחר רשום וגניבת עין עומדת השאלה האם הסימן בו עושה הנתבע שימוש מעלה חשש סביר להטעיה של הצרכנים. לצד זאת, האופן בו נבחנת קיומה של הטעיה זו הינו שונה בכל אחת מהעילות. בעוולה של גניבת עין מושא הבחינה הינו התנהגותו הכוללת של הנתבע. יש לבחון האם התנהלות זו, על כל רכיביה, מעוררת חשש להטעיה... לצד זאת, בחינת השאלה האם הסימן בו עושה המשיבה שימוש מפר את סימן המסחר הרשום של המבקשת מחייבת השוואה אחרת בין המוצרים. לצורך הקביעה האם קיים דימיון מטעה בין שני סימני מסחר יש להשוות את הסימנים עצמם, אך במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. היינו, יש להשוות בין שני סימני המסחר, אך לא בהכרח בין האריזה או החוזי (get-up) של המוצרים בכללותם...".

על-מנת לבסס טענתן לגניבת עין, על התובעות להוכיח קיומו של מוניטין בקשר לטובין עצמם וקיומה של סכנת הטעיה בקשר למקור הטובין (ראה: המ' (נצ') 1192/98 קלת (1991) בע"מ נ' תעל- תעשיות עס לבוד (לא פורסם, 1.10.98) (להלן: "עניין קלת"); וכן בש"א (ת"א) 35447/99 סופר פארם נ' רשת הריבוע הכחול (לא פורסם, 23.5.99)).

"המבחן במקרה של גניבת עין רחב יותר מזה המקובל בתביעה על הפרת סימן מסחרי רשום. הוא כולל את המראה החיצוני של המוצר ואת עיצובו, דהיינו את החוזי הכללי שלו ולאו דוקא את פרטי הפרטים; סוג הסחורה בה נעשה השימוש, חוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.
המבחנים לקביעת הדמיון וההטעיה בענין הפרת סימן מסחר הם אמנם אותם מבחנים המשמשים בעוולת גניבת עין אולם בעוולת גניבת עין ההשואה הינה בין המוצר בשלמותו, לעומת השואה בין הסימנים בהפרת סימן מסחרי.
בהפרת סימן מסחר בודקים אם הסימן לגביו נטען הפרה דומה באופן מטעה לסימן הרשום ואילו בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשה הנתבע מטעה או מבלבל לאור המוניטין של התובע במוצר. (רע"א 97/1400 פיקנטי תעשיות מזון (ישראל) בע"מ נגד אסם תעשיות מזון בע"מ פד"י נג 36)."
(ראה: עניין קלת)
כבר כאן ייאמר, התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הניחו התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת קיומו של המוניטין בשלב הראשון, וקיומה של סכנת הטעיה בשלב השני (ראה האמור במסגרת ת.א. (מרכז) 9143-11-08 ע. אליהו ובניו בע"מ נ' נייט סליפ סנטר (2000) פלוס בע"מ (לא פורסם, 22.6.11)).

כל שבפנינו לעניין זה הינו הנטען בכתב התביעה ואשר נתמך באמור בתצהירו של המומחה מטעם התובעות, מר יואב בסן (ת/1), לרבות חוות-דעתו (ת/1, נספח ו'), וכן שקית ובה דוגמאות של הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (ת/2), התובעות לא צלחו את השלב הראשון ולא השכילו להוכיח קיומו של מוניטין כנדרש לצורך ביסוס עוולה זו, כך גם כך לא הובאו הראיות הנדרשות להוכחת חשש להטעיית הציבור, וכדוגמא אף לא הוגשו פריטים מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות לצורך השוואת המראה החיצוני של המוצר כולו, לרבות עיצובו, כנדרש בעוולת גניבת עין, להבדיל מהפרת סימן מסחר, כאמור (ראה: עניין און גל).

מכאן, התובעות לא עמדו בנטל להוכיח את עוולת גניבת עין שנטענה על-ידן, ומשכך יש לדחות טענה זו.

6. לאור קביעותיי לעיל בדבר הפרת סימני המסחר של התובעות, מכוח פקודת סימני מסחר, אינני נדרש לדון ביתר טענות התובעות בדבר הפרת חובה חקוקה בעקבות זיוף או הטעיה, או בדבר עשיית עושר ולא במשפט (טענה שנטענה בעלמא מבלי שהובאו כל ראיות בנדון, ומכאן אין תחולה גם לפסק-הדין שאוזכר על-ידי הנתבע, בעניין רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, אשר עוסק בשאלת התקיימותה של עילת עשיית עושר ולא במשפט).

7. אני רואה לציין, בתקופה זו של התנהלות המסחר בין מדינות בעולם בו אנו "כפר גלובלי", משנה חשיבות להגנה על זכויות יצרן וסימנים מסחריים.

בעולם בו, כהרף עין, בהינף מקלדת, ניתן להעביר דוגמאות סימני מסחר כדי ייצור פריטים מזויפים לכל דורש, חשיבות רבה לביהמ"ש בהקמת גדר ומחסום לתופעה.

מיתוג מוצר מסוים, בעולם רב מוצרים ופרסום, עד כדי שלב בו הוקנה לאותו מוצר "מעמד" בקרב צרכנים, נבנה בעמל רב, זיוף מוצר כנ"ל, באיכות ירודה כדי פגיעה בשמו של המוצר עלולה להיות הרת אסון, הן בטווח המיידי בהפסדים מעצם הזיופים ככאלה, וחמור מכך, בטווח לעתיד לבוא באיבוד אמון הצרכנים.

8. משנקבע, כי סימני המסחר של התובעות הופרו, עלינו להידרש לשאלת הפיצוי, כאן מבוקש לפסוק סכום הקרוב לתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, בסך 100,000 ₪ ולהוציא צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהימנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג.

"במשפטים על הפרת סימני מסחר, מקובל לפסוק לטובת בעל הסימן פיצויים על דרך האומדן ופיצויים נוספים בהתאם להיקף הנזק שנגרם לבעל הסימן הרשום. להבדיל מהזכות להיפרע על דרך האומדנא בגין מעשה ההפרה, הזכות להיפרע פיצויים נוספים תלויה בהיקף הנזקים שיצליח בעל הסימן הרשום להוכיח ולבסס בראיותיו.

בעת קביעת שיעור הפיצוי, עלינו לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי בהתבסס על עוצמת ההפרה, הנזק הכלכלי שבהפרה, התנהלות המפר ויתר נסיבות העניין, כמבחן סל נסיבתי."
(ראה: פרידמן, ע' 974)

כאן, אמנם לא הוכחה עוולת גניבת עין ומשכך אין תחולה ישירה של חוק עוולות מסחריות, על סעיף 13(א) שבו, המקנה אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק עד לכדי סך של 100,000 ₪, אולם מקובל להחיל סעיף זה גם על הפרת סימן מסחר רשום (ראה: פרידמן, ע' 974).

התובעות לא הוכיחו פרטנית ולא כדי כימות את היקף הנזק שנגרם להן בעקבות ההפרה, אך הפיצויים ייפסקו בשים-לב לכך שמדובר ב- 73 פריטים וכפער כעולה מהעדויות בין מחיר מותג מקורי לבין המחיר הנטען למכירה בחנות הנתבע, ולאור חוות הדעת ועדות המומחה בסן, לרבות בדבר איכות הפריט המזויף והנזק הכולל הנגרם למותג ככזה, ועל דרך האומדנא, זאת בהינתן כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות, כאמור, מספר הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (73 פריטים) והמיקום בו נתפסו (חנותו של הנתבע), מכאן אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪.

כך גם כך, ניתן בזאת צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהמנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג שיש בהם כדי להפר את סימן המסחר של התובעות, ובהתאם לסעיף 59 לפקודה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אגרה סימני מסחר

  2. הפרת סימן מסחרי

  3. מבחן המראה והצליל

  4. מבחן הדמיון המטעה

  5. בלעדיות בסימן מסחר

  6. אופי מבחין סימן מסחר

  7. הפרת סימן מסחר מזון

  8. הפרת סימן מסחר אגרה

  9. הפרת סימן מסחר רשום

  10. הפרת סימן מסחרי רשום

  11. הפרת סימן מסחר טפסים

  12. הפרת סימן מסחר תרופה

  13. הפרת סימן מסחר בגדים

  14. בקשה למחיקת סימן מסחר

  15. הפרת סימן מסחר נעליים

  16. הפרת סימן מסחר בשטחים

  17. בקשה למחיקת סימני מסחר

  18. הפרת סימן מסחר לא רשום

  19. הפרת סימן מסחר אינטרנט

  20. בעלות משותפת בסימן מסחר

  21. הפרת סימן מסחר קוסמטיקה

  22. הפרת סימן מסחר שלא נרשם

  23. הפרת סימן מסחר צו מניעה

  24. הפרת סימן מסחר מוכר היטב

  25. פיצוי בגין הפרת סימן מסחר

  26. דחיית בקשה לרישום סימן מסחר

  27. הפרת סימן מסחר תביעת פיצויים

  28. הפרת סימן מסחר שלא נרשם בארץ

  29. הפרת סימן מסחר סמכות עניינית

  30. דחיית בקשה צו מניעה הפרת סימן מסחר

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון