הפרת צו ההרחבה


השופט אליאסוף:

1. בבית-הדין האזורי נתבררה תובענה של המערערת לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי מחלה, פדיון חופשה שנתית, פדיון חופשת חג, דמי הבראה ונזק בגין אי-הפרשות לביטוח הלאומי. בית-הדין דחה את תביעותיה של המערערת פרט לדמי מחלה ולפדיון חופשה שנתית, ועל כך הערעור שלפנינו.

2. העובדות הנוגעות לעניין נקבעו על-ידי בית הדין קמא, כדלקמן:
"א) התובעת הועסקה, על-ידי הנתבעים מאז שנות ה-60 בניקוי הדירה.
לעניין מועד תחילת ההעסקה אין בית-הדין יכול לסמוך על דברי התובעת, ועל כן נקבע את מועד ההתחלה לפי דברי הנתבע בשנת 1968, ואולם, לאור הקביעות העובדתיות האחרות, אין כל חשיבות למועד המדוייק;
ב) אנו מקבלים את גרסת הנתבע וקובעים כי בשנת 1984 היתה הפסקה של כ-6 עד 8 חודשים בהעסקתה, תוך ניתוק היחסים ביניהם, וכי התובעת היתה זו שניתקה אז את היחסים. עם הפסקת ההעסקה אז קיבלה התובעת סכום השווה ל-80 ש"ח;
ג) התובעת חזרה לעבודה אצל הנתבעים לקראת סוף שנת 1984. לא נוכל לקבוע מועד מדוייק, ואולם לאור גרסת הנתבע סביר להניח כי מדובר בערך בתחילת חודש אוקטובר 1984, ואנו קובעים כן לצורך דיון זה;
ד) בתקופה השנייה התובעת עבדה אצל הנתבע בניקיון הבית, ובית-הדין דוחה את גרסתה כי עבדה גם בחנות באופן קבוע, ומקבל את גרסת הנתבע כי עבדה רק פעמים ספורות בניקיון החנות. בית-הדין קובע עובדתית כי התובעת לא הוכיחה כי עבדה יותר מפעם בשבוע בממוצע, וכ-3 שעות כל פעם לעניין זה, נכון הוא כי הנתבע עצמו איננו זוכר במדוייק את סידורי העבודה, ואולם אין בכך כדי להוכיח את נכונות הגרסה שהועלתה בכתב התביעה בהעדר

הוכחות מצד התביעה, וכאמור, בית-הדין קבע כי איננו יכול לסמוך לעניין זה על העדויות מטעם התובעת;
ה) התובעת עבדה בשכר כאשר בתקופת סיום עבודתה קיבלה עבור כל יום 20 ש"ח ("שתי גולדות");
ו) ביום 26.4.1988 נפגעה התובעת (לא בעבודה) ואובחן שבר בידה ופגיעה בכתף, ונקבע בחדר מיון קיבוע ל-3 שבועות. לאחר מכן קיבלה התובעת טיפול פיזיותרפיה עד לחודש אוגוסט 1988;
ז) כתוצאה מהתאונה לא הופיעה התובעת לעבודה, ללא הודעה על כך לנתבעים;
ח) בערך בחודש יולי 1988 הופיעה התובעת, יחד עם בתה אצל הנתבע. גם לעניין זה אנו מקבלים את גרסת הנתבע באשר לתוכן השיחה ביניהם, ודוחים את גרסת התובעת, על אף שלעניין השיחה היתה עדות ישירה הפעם מטעם התובע, ואנו קובעים כי הוא לא פיטר את התובעת, אלא אמר שהדלת תמיד פתוחה בפניה;
ט) התובעת בחרה שלא לחזור לעבודה".

11. טענתו האחרונה של בא-כוח המערערת מתייחסת לתשלום דמי הבראה. בטיעונו לפנינו הוא הסתמך על צווי ההרחבה בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה או בענף הניקיון.
עיון בצו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה (י"פ תש"ם, בע' 2013), מעלה כי תחולתו היא על עובדים ומעבידים בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה, המפורטים בתוספת השניה לצו. תוספת זו אינה כוללת עבודות ניקיון בית, ועל כן אין היא חלה בעניין שלפנינו. אף צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה (י"פ תשל"ח, בע' 980) חל על עובדים ומעבידים במפעלי הניקיון והתחזוקה ולא על מעביד המעסיק עובד ניקיון בביתו.

12. לעומת זאת, צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ תש"ן, בע' 3; ראה פסטרנק-וינטרויב [6]: הסכמים קיבוציים, פרק 991.7, בע' 3) (להלן - צו ההרחבה) חל על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט עובדים שפורטו בצו. לפי צו זה נקבע "גובה השתתפות המעסיק בהוצאות ההבראה והנופש של עובדיו לכל יום הבראה", כאשר סכום זה "כולל תשלום המע"מ בשיעור 15%, שישולם לעובד בכפוף להמצאת קבלה, אם נהוג במפעל". עוד קובע הצו כי "הבראה היא כל חופשה בבתי ההבראה או צורות נופש אחרות, כגון: השתתפות בטיול, שכירת חדר לנופש ומנוחה במקומות הקיט למיניהם", והיא תשולם באופן יחסי לחלקיות המשרה.
בית-הדין קמא קבע בפסק-דינו כי המערערת אינה זכאית לדמי הבראה משום שהזכות לדמי הבראה על-פי צו ההרחבה היא להחזר הוצאות והיא קמה רק אם הוכח כי העובד יצא להבראה.
צו ההרחבה אינו קובע בצורה מפורשת אם "הבראה" ניתנת בזמן היות עובד בחופשה שנתית, ואם היא מחייבת היותו של עובד מחוץ לביתו, או שניתן לראות כ"צורת נופש" אף המשך היותו של עובד בביתו (השווה לעניין זה צו ההרחבה בענף ההובלה שפורסם בי"פ תשמ"ד, בע' 849, הקובע כי אם לא יצא עובד לחופשה שנתית, יקבל דמי הבראה בהתאם לתעריף הקיים ביום התשלום (ראה דב"ע תשן/51 - 3, עמיאל - פירו (לא פורסם)). כמו כן צו ההרחבה אינו קובע הוראה מפורשת בעניין צבירת דמי הבראה או תשלום דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד ("פדיון" דמי הבראה).

באי-כוח הצדדים לא פירטו בבית-הדין קמא ולפנינו, טיעוניהם לגבי דרך פרשנות צו ההרחבה בשאלות האמורות.

13. השאלה היא אם יש לשלם דמי הבראה, שהינם זכות נלווית, לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד.

כבר נפסק כי הכלל בעניין פדיון חופשה שנתית חל ככל שמתחייב מחוק חופשה שנתית תשי"א-1951, ובמידה בה מתחייב. לגבי זכות חוזית בנושא החופשה השנתית, שאף היא זכות נלווית, קובע החוזה אם מגיע בעדה פדיון אם לאו (דב"ע לז/78 - 3 [1], בע' 28). הוא הדין אף לגבי הזכות הנלווית של פדיון חופשה לאחר תורנות (ראה דב"ע מח/9 - 2 [2]), לגבי קרן השתלמות (ראה דב"ע מז/160 - 3 [3], בע' 224).
משרצו הצדדים להסכם העבודה לאפשר פדיון הזכות הנלווית, קבעו כך מפורשות, ומשלא קבעו - חזקה שהזכות אינה קיימת (ראה דב"ע מו/89 - 3 [5], בע' 255).
משלא נקבע בצו ההרחבה כי דמי הבראה ישולמו לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד, אין המערערת זכאית לתשלום זה, ואין עלינו להיזקק בהליך זה לבירור השאלות האחרות הנוגעות לפירושו של צו הרחבה. ואם תאמר כי ניתן לתבוע דמי הבראה מכוח עילת הפרת צו ההרחבה, יושב על כך כי לא הוכחה ההפרה, ומכל מקום לא הוכח הנזק שגרמה ההפרה, ככל שהיתה.

14. לסיכום, הערעור נדחה.

15. לפנים משורת הדין, אין אנו פוסקים בהליך זה הוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון