הפרת צו מניעה שביתה


I. ההליך

1. בפני בית-דין זה ערער על צו שניתן על ידי בית-הדין האזורי בחיפה, מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשל אי-ציות לצו מניעה זמני.

2. (א) העובדות הצריכות לערעור זה הן:

1. בבית-הדין האזורי בחיפה נפתח הליך בדרך "בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי", לפי תקנה 1 לתקנות בדבר סדר הדין בסכסוך קיבוצי.

2. המבקשת היתה החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ (להלן - המפעל), ו"המשיבים" לבקשה היו ועד הפועלים בחברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ (להלן - ועד העובדים), וכ"משיבה נוספת" לבקשה הופיעה מועצת פועלי חיפה.

3. עתירת המפעל היהת כי בית-הדין יצווה על ועד העובדים לנקוט פעולות כמפורט בבקשה, בקשר לשביתה שהתקיימה
אותה עת במפעל.

4. ביום שבו הוגשה הבקשה הפותחת בהליך, הוגשה בקשה ליתן צו-מניעה זמני, המכוון לוועד העובדים, שעיקר העתירה בו זהה לעתירה בבקשה הפותחת בהליך הנ"ל.

5. בעקבות, ניסיון פשרה, בוטלה הבקשה האמורה בפסקה הקודמת ומשנכשל אותו ניסיון, הוגשה בקשה חדשה באותה עתירה (להלן - הבקשה לצו-מניעה זמני).

(ב) הדיון בבקשה לצו-המניעה הזמני, התקיים בנוכחות באי-כוח המפעל, חברי ועד העובדים ובא-כוח מועצת פועלי חיפה.

(ג) בסיומו של הדיון האמור בפסקה הקודמת, נתן בית-הדין צו מניעה זמני (להלן - צו המניעה הזמני), אשר ציווה על ועד העובדים:

"א. לקרוא מיד לפועלים במפעל המבקשת שבמפרץ חיפה, לחזור מיד לעבודה סדירה, תקינה ומלאה במפעל של המבקשת.

ב. להימנע מלגרום להמשכת השביתה במפעל המבקשת בשל הסכסוך שבגינו הוכרזה השביתה הנוכחית.

ג. להימנע ממעשה כלשהו העלול לגרום להמשך השביתה או לחידושה".

הצו ניתן ביום 15.6.1971, ונאמר שיישאר בתוקפו עד למתן פסק-דין סופי או עד לביטולו.

(ד) 1. ביום 21.6.1971 ביקש המפעל מבית-הדין, כי יאכוף מכוח סמכותו שבסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, את צו
המניעה הזמני (להלן - הבקשה לצו אכיפה). הבקשה לצו אכיפה היתה מכוונת לוועד העובדים ולכל אחד מ-18 עובדי המפעל הנקובים בשמותיהם בבקשה כ"משיבים", ולמועצת
פועלי חיפה כ"משיבה נוספת";


2. מ-18 עובדי המפעל הכלולים ברשימת "המשיבים" לבקשה לצו האכיפה, 3 הם חברי הוועד ו-15 הם, כאמור, "פועלים
במפעל מבלי להיות חברי הוועד."

בית-הדין האזורי נעתר לבקשה לצו אכיפה ונתן צו הקונס את כל אחד מהמשיבים לבקשה לצו האכיפה בסכום הנקוב בצו (להלן - צו האכיפה).

(ה) 1. לבית-דין זה הוגש ערעור, בשם כל העובדים, ל צו האכיפה, ובו העלה בא-כוח העובדים טענות גם נגד צו
המניעה הזמני.

2. במסגרת דיון מוקדם, הופנתה תשומת-לבו של בא-כוח המערערים לעובדה, שבערעורו העלה טענות המכוונות גם נגד צו המניעה הזמני. מאחר ועבר המועד להגשת ערעור על צו המניעה הזמני, ביקש בא-כוח המערערים, כי יוארך
המועד. בקשתו נדחתה על-ידי הרשם, וכן נדחה על-ידי
בית-דין זה ערעור שהוגש על החלטת הרשם.


(ו) לפי החלטת נשיא בית-הדין, הובא דבר הגשת הערעור על צו האכיפה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה פעל בהתאם לסמכויותיו שבסעיף 30 (א) לחוק בית-הדין לעבודה, והסמיך נציגים להתייצב בערעור ולהשמיע דברים מטעמו; היועץ המשפטי עשה כן בשל העניין הציבורי שבערעור.

(ז) בא-כוח המפעל הודיע לבית-הדין, כי מרשתו "חזרה ושקלה בערעור שהוגש על-ידי המערערים (הכוונה לעובדים), והגיעה לידי מסקנה שמצד אחד אין לה עניין להתנגד לערעור, ומאידך, חוששת היא שהדברים שיושמעו מטעמה בערעור עלולים לגרום להחרפת היחסים בין ההנהלה לבין הפועלים במפעל של החברה", וביקש, בשל הנסיבות האמורות, להשתחרר מהופעה בערעור.

(ח) נשיא בית-הדין ראה טעם בבקשת בא-כוח המפעל ונענה לה.
בעשותו כן היה לנגד עיניו המיוחד שבאכיפת צווי מניעה בסכסוכי עבודה קיבוציים תוך הזדקקות לפקודת בזיון בית- המשפט ביוזמת המפעל עצמו, כך שעלולים להחריף יחסי העבודה לאחר שהסכסוך כבר חוסל. מתוך שיקולים אלה באה הפנייה האמורה ליועץ המשפטי לממשלה.

3. (א) את טענותיו של בא-כוח העובדים, לביטול צו האכיפה, ניתן לחלק לשתיים: טענות נגד תוקפו של צו המניעה הזמני באשר ניתן ללא סמכות, ועל כן לא היה בזיון בית-משפט באי-קיום הצו, וטענות שעניינן פגמים בצו האכיפה עצמו.

(ב) את העדר הסמכות ליתן את צו המניעה הזמני ביקש בא-כוח העובדים לראות באלה:

1. העדר סמכות בידי ערכאה שיפוטית כלשהי "לכפות על עובד לעבוד או לחזור לעבודה במקום עבודתו, בניגוד לכלל
שאין בית-משפט כופה ביצוע בעין של חוזה עבודה";
לעניין זה סמך הטוען על המשפט המקובל, על האמור בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, ועל האמור בסעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957. במתן צו המניעה הזמני ביקש בא-כוח
העובדים לראות פגיעה ב"חירויות וזכויות מהותיות של העובד", הכוללות "חופש השביתה, חירותו של העובד לעבוד או להפסיק עבודתו כרצונו";

2. העדר סמכות בידי בית-דין לעבודה, לדון בסכסוך עבודה קיבוצי שלא בין הצדדים להסכם קיבוצי, והעדר סמכות
בידי בית-דין אזורי לעבודה לדון בסכסוך עבודה קיבוצי שעניינו הסכם קיבוצי כללי.

(ג) את הפגמים בצו האכיפה עצמו ביקש בא-כוח העובדים לראות באלה:

1. צו המניעה הזמני "לא היה בר-ביצוע והיה סתום מדי".

2. צו האכיפה מכוון למי שנגדו לא היה מכוון צו-המניעה- הזמני; צו המניעה הזמני לא ניתן לחברי ועד העובדים, ולא ל-15 העובדים ששמותיהם נקובים ברשימת המשיבים לצו האכיפה, שאינם חברי ועד העובדים.

4. כאמור בסעיף 2(ז) דלעיל, שוחרר בא-כוח המפעל מלטעון בערעור; להלן עיקר טענותיה של סגן פרקליט המדינה שהתייצבה וטענה בערעור, כנציגת היועץ המשפטי לממשלה: -

(א) במסגרת ערעור על צו אכיפה, אין להעלות טענות שעניינן סמכותו של בית-המשפט שנתן את צו המניעה שבעקבותיו בא צו האכיפה, "את ההחלטה לעניין צו המניעה יש לתקוף בהליכים הנובעים ממנה, וטענות(יהם) כלפי הסמכות תשמענה רק לאחר שימלאו אחרי הצו".

(ב) השתתפות בשביתה אינה פוטרת כל עובד ועובד "מחובותיו האישיות על פי ההסכם" (חוזה העבודה), ועל כן מוסמך בית-דין ליתן צו מניעה המכוון לכל עובד ועובד כי יחזור לעבודה.

(ג) ההליך שבעקבותיו ניתן צו המניעה, לא היה הליך במסגרת סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, אלא הליך בין מעביד לעובד, במסגרת סעיף 24(א)(1) לחוק ("התביעה הנה בסמכות בית-הדין לפי סעיף 24(א)(1) של החוק על אף שוועד העובדים הוא הנתבע, הן משום היותו למעשה קבוצת עובדים שנושאת תואר או שם כזה, והן משום שהפונקציה שהוא ממלא, "היא למעשה אינצידנטלית לתפקיד "עובד", ולחילופין, הוועד הוא חליפם של העובדים").

(ד) בית-משפט מוסמך להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אף נגד מי שלא היה צד להליך שבו ניתן צו המניעה.

(ה) "בית-משפט הדן במתן צווים זמניים, לא יתנם אם אין לו סמכות לכך, אך שעה שמתעורר ספק בסמכותו הוא יתן את הצו הזמני, היות והצו הזמני אינו סופי ותמיד אפשר לבטלו".

5. במהלך הדיון בערעור התברר, שנית, כי הוראות חוק בית-הדין לעבודה מנוסחות כך, שיש בהן כדי להכשיל את כוונת המחוקק לעניין סמכותו של בית-הדין בסכסוכים קיבוציים, ולעניין תרומתו בתחום זה. לצורך לתקן את החוק הופנתה כבר תשומת הלב בפסק-הדין שבדיון מס' לב/1 - 4 [1], ומהסעיפים 30, 31 ו-32 שבפסק-הדין שלהלן, עולה הדבר פעם נוספת.

II. פסק-דין

1. בטרם יידרש בית-הדין לטענות בא-כוח העובדים לעניין הפסול בצו האכיפה, באשר צו המניעה - הצו שלאכיפתו בא צו האכיפה הנתון לערעור - ניתן ללא סמכות,
והיה בטל מעיקרו (סעיף 3(ב) שבחלק I דלעיל), חייב בית-הדין לפסוק בטענות סגן פרקליט המדינה, שאין להעלות טענות נגד צו המניעה עצמו, במסגרת ערעור על צו האכיפה.

2. ברור שהדרך הנכונה אשר בה יש לילך, עת ניתן צו ל-ידי בית-משפט - בין צו ביניים ובין צו סופי - ומי שציוו עליו לפעול על פי הצו או להימנע מפעולה טוען לפגם בצו או אף לפסול הצו, היא דרך הערעור על הצו; אין זו דרך להתעלם מהצו, בבחינת עשיית אדם דין לעצמו, ולהעלות טענת הפגם או הפסול אגב ערעור על צו האכיפה שניתן בשל בזיון בית-המשפט.

השאלה היא אם האמור חל בכל חומרתו הראויה עת הטענה, אשר מבקשים להעלות נגד הצו, יורדת לשורשו ולעצם קיומו של הצו, היינו טענה שבית-המשפט אשר נתן את הצו, במקרה זה צו המניעה, כלל לא היה מוסמך לתיתו, ולכן הצו היה כלא-היה - אין לקיימו, אין להפרו ואין לאכוף קיומו.

3. השאלה אינה מתחום משפט העבודה. השאלה היא מתחום המשפט הכללי, תחום שבו רואה עצמו בית-דין זה מונחה על-ידי פסיקת בית-המשפט העליון; אך לא הופנתה תשומת הלב של בית-הדין להלכה, ובית-הדין עצמו לא מצא הלכה שנקבעה בשאלה העומדת לדיון, כפי שהיא עומדת לדיון.

תשומת הלב של בית-דין זה הופנתה לשני פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון ולפסק-דין אחד שניתן באנגליה, אך מהם אין ללמוד את אשר בית-הדין נתבקש ללמוד, היינו שאף את טענת חוסר סמכות בית-המשפט ליתן את צו המניעה ואת טענת אפסות צו המניעה, אין לטעון במסגרת ערעור על צו אכיפה.

בפסק-הדין שבבג"צ 31/70 [2] מדובר במקרה שבית-משפט טעה טעות שבחוק, אך הטעות היתה כזאת ש"איננה מוציאה את העניין מגדר שיפוטו", ובכך שונה הנדון באותו פסק-דין מהעומד לדיון בערעור זה, אם אמנם טובה טענתו של בא-כוח העובדים, כי בית-הדין האזורי כלל לא היה מוסמך ליתן את צו המניעה. פסק-הדין השני שניתן על-ידי בית-המשפט העליון ואליו הופנתה תשומת הלב של בית-דין זה הוא ע"א 643/70 [3]. באותו פסק-דין נדונה אמנם השאלה אם חייבים "למלא אחרי הצו, אפילו ניתן שלא כדין", אך השאלה נדונה בהקשר שונה לחלוטין, ואף ממנו אין לפסוק בענייננו. באותו פסק-דין עלתה השאלה "שמא חייב היה רשם המקרקעין, משניתן לו צו הרישום, למלא אחרי הצו, אפילו ניתן שלא כדין?" ונאמר: "בדרך כלל, משניתן צו על-ידי בית-משפט מוסמך (ההדגשה לא במקור), כל עוד לא בוטל הצו, אין רשות מינהלית רשאית להתנכר לו". דא-עקא, בענייננו מבקשים לטעון שבית-המשפט אשר נתן את צו המניעה כלל לא היה מוסמך לתתו.

מכאן לפסק-הדין האנגלי אשר אליו הופנתה תשומת הלב של בית-דין זה, והוא
פסק-הדין בעניין ‎[6] HADKINSON V. HADKINSON;(1952), 2 ALL E.R. 267

באותו פסק-דין נקבע אמנם, כי מחובתו הבלתי-מסוייגת של כל אדם, אשר נגדו ניתן צו על-ידי בית-משפט מוסמך, לקיים את הצו, והתוצאה של אי-היענות היא, בדרך כלל, כי בקשה שהגיש המפר לבית-המשפט לא תישמע כל עוד לא כיפר על מעשה בזיון בית-המשפט, אך לא נתן הטוען את דעתו כלל לעובדה שבאותו פסק-דין מדובר בצו של בית-משפט מוסמך ולכך שהלורד דנינג ראה לסייג את הכלל שנקבע בפסק-הדין.

4. לכל אשר נאמר יש להוסיף, כי המדובר הוא בשאלה שייתכן והיא מתחום סדרי הדין; באלה אין בית-דין זה קשור, אלא במידה שנקבעה בחוק בית-הדין לעבודה או בתקנות לפיו, או שמתחייבת מיסודות דיון סיר. מאחר שהנדון אינו מוסדר בתקנות ואינו מיסודות הדין שבית-דין זה חייב לקיימם, מוצא בית-הדין כי, גם מהיבט זה, ראוי לאפשר להעלות טענה לעניין עצם כשרות צו המניעה במסגרת ערעור על צו האכיפה.

5. לעניין סמכות בית-הדין האזורי ליתן את צו המניעה הזמני, העלה, כאמור, בא-כוח העובדים שתי טענות: הטענה האחת - אין בית-משפט כלשהו מוסמך ליתן צו לעובד כי יחדל לשבות ויחזור לעבודה, והטענה השניה - ההליך שבמסגרתו ניתן הצו לא היה בסמכותו של בית-דין אזורי לעבודה.


6. בראשונה משתי הטענות, לעניין אפסות צו המניעה, באשר בית-הדין לא היה מוסמך לתיתו, סמך בא-כוח העובדים על הכלל שאין בית-משפט מצווה על ביצוע בעין של חוזה עבודה, על ההוראה שבסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק החוזים), על ההוראה שבסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, ועל העקרון של "חופש המאבק המקצועי והזכות לשבות".

7. בשל משקלן של הטענות, נתייחס אליהן אחת לאחת:

מבלי לעמוד על משמעות הכלל במשפט המקובל, כי אין מצווים על ביצוע בעין של חוזה עבודה, על הסייגים לכלל, ועל ההבחנה לעניין יישום הכלל בין מניעת פיטורים וחיוב לעבוד, מבלי לעמוד על השיקולים ליישומו של הכלל, ומבלי לעמוד על השאלה אם בכל אכיפת חוזה עבודה יש משום "כפייה לעשות... עבודה אישית או שירות אישי" לעניין סעיף 3 לחוק החוזים, ברור שבמשטר דמוקרטי לא יכפו על אדם עבודה, לא יהפכו עבודה חופשית ל"עבודת כפיה", אלא בנסיבות מיוחדות ביותר שהחוק מתיר, והן לרוב בתחום שמתירה האמנה נגד עבודות כפייה שאושרה על-ידי ישראל. אלא מאי? עצם ההתייחסות לכלל שאין מצווים על ביצוע בעין של חוזה עבודה, עצם ההתייחסות לסעיף 3 של חוק החוזים, ועצם ההתייחסות לסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, עת העומד לדיון הוא השתתפות בשביתה או מניעת השתתפותו של עובד פלוני בשביתה, יש בה התעלמות מיסודות משפט העבודה הקיבוצי הנותן ביטוי ליחסי העבודה הקיבוציים, התעלמות שבית-דין זה התריע כבר עליה כמסכנת את עצם יחסי העבודה הקיבוציים שהם ביסוד יחסי העבודה בישראל.

8. "חוזה עבודה" וכל הקשור בביצועו, ושביתה או השתתפות בשביתה, פועלים בשני מישורים שונים לחלוטין, ויישום כללים החלים במישור האחד לעניין המישור השני הוא בבחינת "מין שלא במינו". הראשון פועל במישור יחסים אינדיבידואליים שבין עובד למעבידו, והשני - במישור היחסים שבין ציבור עובדים, או עובד כאחד המרכיבים של אותו צבור, לבין ציבור מעבידים, או מעביד כאחד המרכיבים של אותו ציבור, או מעביד כבעלים של מפעל.

במישור הראשון פועל הפרט כפרט, ואף ציבור או נציגותו הפועלים במישור זה, פועלים בשם הפרט ולמען הפרט; במישור השני, פועל ציבור כציבור ואף הפרט הפועל, פועל רק כמרכיב של הציבור.

9. כי ההבחנה האמורה היא ביסודו של משפט העבודה, אפשר ללמוד מדברים שנכתבו על המצב במדינות אחרות, אשר בהן מבחינים בין יחסים אינדיבידואליים ויחסים קיבוציים, כפי שמבחין משפט העבודה בישראל, הבחנה שבאנגליה טרם גובשה באותה מידה. בסקרו את המצב במדינות השייכות קהיליה האירופית, אומר פרופ' הוריון:
"במדינות רבות עומדים על האופי הקולקטיבי והמתואם ‎LE CARACTERE COLLECTIF
ET CONCERTE - של השביתה... (בגרמניה) בעת השביתה, אין זה הפרט אשר פועל, אלא השובתים בתור קבוצה... המדובר בפעולה של כלל הקבוצה שבה, בפעולה, כל עובד, בתור פרט, אינו קיים עוד."

,‎[9] (GREVE ET LOCK - OUT, COLLECTION DU DROIT DU TRAVAIL
.(C.E.C.A., LUXEMBOURG, 1961, P. 27

10. ביטוי קולע להבחנה שצויינה, מצוי בדברי הפרופ' זולנר, האומר כי "יחסי עובד ומעביד מוצאים את הסדרם במשפט האינדיבידואלי, מאידך המאבק בתחום העבודה -
ARBEITSKAMPF, הוא חלק ממשפט העבודה הקולקטיבי", וכי בדרך כלל אין ליישם את הכללים החלים על האחד בתחומו של השני.

.(‎[10] (ALFRED SOLLNER, ARBEITSRECHT, PP. 87-88

11. אחת המסקנות המתחייבות מההבחנה האמורה היא, כי מאחר והמדובר הוא
ביחסים ובמעשים שבדין - ACTS IN LAW - משני מישורים שונים, אין בהשתתפות בשביתה הפרה של חוזה העבודה האישי, וודאי שאין בכך קיום החוזה האישי, אלא שיש בכך השעייה של החוזה האישי.

לשון אחר, עם ראשית השביהת מושעים היחסים האינדיבידואליים ועוברים לפסים של יחסים קיבוציים, על כל המשתמע מכך. לענייננו - אין בחיוב העובד כפרט להפסיק להשתתף בשביתה, מעשה הבא לאכוף על עובד ביצוע חוזה העבודה האישי, כשם שאין בהשתתפות בשביתה הפרת חוזה, לא כלפי המעביד, וגם לא, בעקיפין, לעניין זכויות ומעמד צד שלישי.

בחיוב העובד כפרט להימנע מלהשתתף בשביתה או להימנע מלפעול לקיום השביתה, אין אלא מעשה של הרשות השיפוטית הבא למנוע מהעובד הפועל כחלק מהציבור להיות שותף, "ליתן יד" למעשה הנוגד את הדין, היינו לשביהת הנוגדת את ההסכם הקיבוצי או את החוק, במקרים שבהם כך הוא הדבר.

12. הדעה שהשתתפות בשביתה משעה את חוזה העבודה האישי, ואין בה הפרת החוזה, היא פועל-יוצא מעצם הזכות לשבות, ואם כי בישראל זכות זאת אינה כתובה במפורש במעשה חקיקה, עולה היא מאמנת העבודה הבין-לאומית בעניין חופש ההתאגדות, והזכות למשא-ומתן קיבוצי, שאושרה על-ידי ישראל, ומשתמעת היא מהוראות שבחוקי העבודה השונים, הקובעים כי השתתפות בשביהת אינה מפסיקה את רציפות העבודה (חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, סעיף 4 (ב); חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, סעיף 4(ב)(4); חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, סעיף 2(6) וחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, סעיף 3 (2)). נראים על כן לבית-דין זה הדברים של בית-המשפט לקסציה אשר בצרפת, כי "ההכרה אשר בקונסטיטוציה מיום 27 באוקטובר 1946 בזכות השביתה, אינה יכולה להתיישב מבחינה הגיונית עם הגישה הרואה בהשתתפות בשביתה הפרת החוזה"
(SOC. 21 FEV. 1952,BULL. CIV. III, P. 110) [7], ועל כן באה ההוראה שבחוק הצרפתי כי "שביתה אינה מנתקת את חוזה העבודה, פרט (למקרה) של אשמה רבה של העובד" (סעיף 4 שבחוק מיום 11 בפברואר 1950 בדבר הסכמים קיבוציים והפרוצדורות ליישום סכסוכי עבודה קיבוציים). אותה הוראה אינה קובעתמצב שלא קיים היה קודם, אלא רק מגבשת הלכה ומאשרת דעת מלומדים.
‎[11] (TRAITE DU DROIT DU TRAVAIL, T. 6 - CAMERLYNCK ED., SINAY-LA
.(GREVE, P. 247

בכך דומה המצב בישראל למצב בצרפת. סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957, קובע כי אין רואים השתתפות בשביתה כהפרה של חוזה העבודה אישי.
בהקשר לאותה הוראה שבחוק, שבאה עקב הערה של אחד מחברי הכנסת בקריאה הראשונה של הצעת החוק, אמר יושב-ראש ועדת העבודה, עת הביא את הצעת החוק לקריאה שניה, כי "אחד מחברי הכנסת (עורר) עוד בקריאה ראשונה את השאלה אם סעיף 22 להצעת החוק אינו מניח מקום לפירוש כי השתתפות בשביתה מהווה הפרה של חובה אישית מכוח הסכם קיבוצי. אם כי מבחינה משפטית אין מקום לפירוש מעין זה, כאשר שביהת היא במהותה פעולה קולקטיבית, הרי לשם מניעת ספק כלולה בסעיף 22 הוראה המורה כי השתתפות בשביתה אין בה משום הפרת חובה אישית". (דברי הכנסת [12], כרך 21(2), ע' 1079-80).

13. משראה המחוקק הישראלי לסטות מהכלל היסודי האמור, בהקשר למוגדר בחוק יישוב סכסוכי עבודה כ"שביתה בלתי מוגנת", עשה כן על-ידי הוראה מפורשת בסעיף 37 ב לאותו חוק, ואף במקרה זה הגביל את הסטיה, בין היתר, רק ל"תובענה שהגישו עובד או מעביד שהיו צד לשביתה או להשבתה, לפי העניין, או חליפיהם".

14. מהאמור אין להסיק כי שביתה וכל הקשור בה הנם מעבר לחוק, בבחינת שטח-הפקר, וכי המשתתפים בשביתה והעושים לקיומה או לקידומה הם מעל לדין. כשם שבמשפט הבין-לאומי שולט הדין גם במלחמה, כן שולט משפט העבודה גם בשלב של התנגשות קיבוצית, אך שולט המשפט המיוחד לתחום זה.

15. כשם שהשביתה היא מעשה של ציבור בתחום היחסים הקיבוציים, במסגרת משפט העבודה הקיבוצי, ולא מעשה של פרט בתחום היחסים האינדיבידואליים, במסגרת משפט העבודה האינדיבידואלי, כן אין פעולת בית-הדין בהקשר לשביהת מכוונת לפרט בתור פרט, אלא לפרט בתור מרכיב של הציבור. הפעולה של בית-הדין בהקשר לשביתה, באותם המקרים שהחוק המטריאלי מצדיק פעולה כזאת, ורק במקרים כאלה, היא הליך בקשר
לשביתה עצמה, בבחינת הליך IN REM, והפעולה נגד הפרט המשתתף בשביתה היא רק נלווית להליך העיקרי.

16. בהמשך פסק-הדין ידובר בהשלכות של האמור על מהות ההליך שעניינו שביתה, ועל מסגרת פעולתו של בית-הדין בהליך כזה.

בשלב זה יסוכם האמור עד כה בכך, שמן הדין לדחות את טענתו של בא-כוח העובדים, כי בצו המניעה נפגע הכלל שאין כופים על העובד ביצוע בעין של החוזה אשר בינו לבין מעבידו. בצו המניעה הוטל על כל פרט ופרט, כמרכיב של הציבור, להימנע מלהיות שותף ומסייע במעשה שבית-הדין מצא כי נוגד הוא את הדין, כי נוגד הוא הסכם קיבוצי מחייב. לא היה באותו צו כדי לכפות קיום חוזה עבודה אישי, באשר לא ניתן בהקשר לחוזה עבודה אישי. הצו לא מנע בעד כל פרט ופרט, בפועלו כפרט, להביא את חוזהו האישי לידי גמר, ולכך הרי מכוון הכלל שאין מצווים על ביצוע בעין של חוזה עבודה.

דין הטענה לאפסות צו המניעה, מהטעם שאין בית-משפט מוסמך לצוות על ביצוע בעין של חוזה עבודה, להידחות.

17. לפסילת צו המניעה טען בא-כוח העובדים גם בשם "חופש המאבק המקצועי והזכות לשבות". בסעיף 11 דלעיל נאמר כבר, כי אין ליישב את הזכות לשבות עם טענה שהשתתפות בשביתה מהווה הפרה של חוזה העבודה האישי ומביאתהו לידי גמר, אך מתיישבת ומתיישבת הזכות לשבות עם הגישה הרואה בהשתתפות בשביתה השעייתו של חוזה העבודה האישי, ופעולה במסגרת היחסים הקיבוציים.

משעצם הזכות לשבות, כזכות במשפט העבודה הקיבוצי - להבדיל מזכות במשפט העונשי ובדיני נזיקין - מקורה בהכרה במערכת יחסי עבודה קיבוציים, מוגבל הרי השימוש באותה זכות בסייגים הנובעים לכך מעצם מהותם של יחסי העבודה הקיבוציים, ובמקרה הנדון, גם מעובדת קיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים. הזכות לשבות, ככל זכות אחרת מסוגה, מוגבלת על-ידי זכויות הזולת, במקרה זה זכותו של המעביד כי יקיימו ויכבדו את ההסכם הקיבוצי. בכך שבית-דין עושה לקיום "כללי המשחק", המחייבים לקיום ההסכם הקיבוצי, שמכוחו מתקיימים יחסי העבודה הקיבוציים במפעל, ולשמירת הדין החל, אין כל פגיעה בזכות לשבות.

ואשר לטיעון לעניין פסלות צו המניעה בשם "חופש המאבק המקצועי", די כי ייאמר, שעיקרון זה במערך יחסי העבודה, מכוון לחופש אשר לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לפעול למען קביעת זכויות, ולא לחופש לעשות דין לעצמם למימוש זכויות, תוך פגיעה בזכותו של הצד השני; למימוש זכויות קבועות דרכים בהסכם הקיבוצי, ובאין קביעה כזאת - קיימים לכך בתי-הדין לעבודה.

מכאן שגם דין הטענה לאפסות צו המניעה, באשר פגע בעיקרון של "חופש המאבק המקצועי והזכות לשבות", להידחות.

18. נותרה הטענה השניה לעניין סמכות בית-הדין ליתן את צו המניעה, סמכות בית-הדין האזורי לאור הוראות חוק בית-הדין לעבודה ולאור העילה, אך בהיות הטענה מיוחדת למקרה העומד לדיון, יידרש לה בית-הדין בסופו של פסק-הדין, אם כי כפי שיסתבר יש בה כדי להכריע. בית-הדין יעשה כן, בשל החשיבות שהוא מייחס ליתר הטענות שהועלו, ובשל הצורך להשיב עליהן.

19. מכאן אפוא לטענות שטען בא-כוח העובדים נגד צו האכיפה עצמו (סעיף 3 (ג)
שבחלק I דלעיל).

אף בטענות אלה לא הובאה בחשבון, או שלא הובאה בחשבון דיה, מהות ההליך שבמסגרתו ניתן הצו. כשמדובר בצו מניעה במסגרת סכסוך עבודה קיבוצי ובהקשר לשביתה, אין לאמר כי צו של בית-דין, המחייב לפעול או להימנע מפעולה, הכל כמפורט בצו המניעה הזמני (סעיף 2(ג) שבחלק I דלעיל), "לא היה בר-ביצוע והיה סתום מדי", כטענת בא-כוח העובדים.

צו המניעה הזמני היה מכוון ל"משיבים", היינו לוועד. מבלי להיכנס לשאלה אם "ועד עובדים" הוא המשיב הנכון בהליך כגון זה שבמסגרתו ניתן הצו, ברור שממהות הסכסוך - וכשהוועד, ולא ארגון העובדים היציג להסכם, הוא העושה לקיום השביתה - עולה כי מוסמך ומוסמך בית-הדין לצוות על ועד העובדים לפעול פעולות מסויימות ולהימנע מפעולות אחרות, הכל כמפורט בצו המניעה הזמני, וטענתו של בא-כוח העובדים כי הצו כפי שניתן אינו בר-ביצוע והנו סתום מדי, לאו טענה היא. מה שנדרש מהוועד בר-ביצוע וא, ואינו סתום, במסגרת פעולות שנוקטים בקשר לשביתה.
המתחייב מהצו הוא בר-ביצוע, כי ועד עובדים הלוקח לידיו את הסמכות לפעול להכרזת שביתה אינו רשאי לטעון, שאין זה בר-ביצוע, כי יעשה כל אשר בית-הדין האזורי ציווה עליו בצו המניעה. כן אין מקום לטענה, שאשר צווה על ועד העובדים הוא "סתמי מדי". כל המצוי ביחסי עבודה יודע יפה למה מחייב הצו כפי שניתן על-ידי בית-הדין האזורי.

הנושא כמעט ואינו מאפשר ניסוח מפורט יותר של הפעולות אותן יש לעשות ושל הפעולות שמהן יש להימנע, ורק המיתמם יטען שלא ידע כיצד לנהוג בעקבות הצו כפי שנוסח; לאור הסכנה של ביצוע למראית-עין בלבד של צו כאמור, ברור שרשאי גם רשאי בית-הדין לסרב לראות ביצועו של הצו בפעולות שלכאורה יש בהן כדי לקיים את הצו, ולמעשה אין הן באות אלא כדי להכשילו, אך אפילו למצב זה לא הביאו המשיבים בהליך העומד לדיון, עת שמו ללעג פניות חוזרות ונשנות של בית-הדין, ושל ארגון העובדים המייצגם.

לקבל את טענת בא-כוח העובדים כי צו המניעה לא היה בר-ביצוע והיה סתמי, פירושו של דבר ליתן הכשר להתעלמות ביודעין ואף בזדון מחובות ברורות במסגרת יחסי עבודה קיבוציים, וזאת אין לצפות מבית-דין זה, לא בערעור הנוכחי ולא בכל מקרה אחר.

20. שפיר גורלה של הטענה, כי אין זהות בין מי שחוייב בצו המניעה, לבין מי שנמצא מפר את צו המניעה ונקנס בשל כך; לשון אחר - שאין זהות בין הצדדים לצו המניעה לבין הצדדים לצו האכיפה.

טענתו זאת של בא-כוח העובדים ניתן לחלק לשניים: טענה שצו המניעה ניתן נגד ועד העובדים ולא נגד חברי הוועד, וטענה שצו המניעה ניתן נגד ועד העובדים ולא נגד אותם עובדי המפעל אשר כלל לא היו חברי ועד העובדים, אך נמצאו מפרים את הצו ונקנסו בשל כך.

את הטענה הראשונה אין בית-הדין מוכן לקבל, את הטענה השניה - מוכן הוא, בנסיבות המקרה, לקבל.

21. משניתן צו המניעה, עת "המשיבים" לבקשה שבעקבותיה ניתן הצו היה "ועד-העובדים", ברור היה לכל שכל אחד מחברי הוועד חייב היה לעשות, במסגרת תפקידיו כחבר הוועד, את אשר ציווה בית-הדין. לפעולה של הוועד בתור ועד התכוון בית-הדין, והיה בכך מן המלאכותי ומן הנוגד מהות פעולתו של ועד עובדים, לצוות על כל אחד ואחד מחברי הוועד לפעול כאילו הוא היה הוועד. משניתן צו המכוון נגד ועד עובדים, חייב כל חבר הוועד היודע על הצו והמסוגל לפעול לביצועו, לעשות כמצווה, ואם לא עשה כן, רשאי בית-הדין לראותו כמפר את הצו ולהפעיל כלפיו את הסמכויות המוענקות בפקודת בזיון בית-המשפט.

22. לא כן לעניין עובדי המפעל, שלא היו חברי ועד העובדים.

בסעיף 27 שלהלן ידובר באפשרויות לחייב בצו של בית-הדין גם, ומודגשת המלה "גם", כל עובד ועובד להימנע מלהשתתף בשביתה. בשלב זה השאלה היא מתחום המשפט הכללי, והיא - אם, ובאילו סייגים, אפשר ליתן צו אכיפה המכוון לאדם שאליו לא היה מכוון צו בית-המשפט שבעטיו ניתן צו האכיפה. לא מצאנו הלכה פסוקה בשאלה זאת. סביר אולי לומר, כי ניתן להפעיל את הסמכויות המוקנות לבית-הדין בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אף נגד אדם שנגדו לא היה מכוון ו בית-הדין שבעטיו באים ליתן צו אכיפה. במה דברים אמורים? כשמנוסח הצו שבאים לאכוף אותו ברור שהיה מכוון לא רק נגד המצווה אישית, אלא לפעולה עצמה, על תוצאותיה, כגון עצם קיום שביתה והשתתפות בה (בעקבות האמור לעיל על האופי "לגופו" אשר בהליך הקשור בשביתה), וכן אם ברור שהאדם, שנגדו באים להפעיל את הסמכויות הנתונות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ידע על הצו והכשילו. (לאחר גמר הדיון נתן בית-דין זה דעתו לפסק-דין חדיש שניתן באנגליה ובו אפשר למצוא סימוכין לאמור בדבר האפשרות ליתן צו אכיפה אף נגד מי שצו המניעה לא היה מכוון נגדו
‎[8] (THORNE RURAL DISTRICT COUNCIL V. BUNTING; (1972), 3 ALL
(E.R. 657

במקרה העומד לדיון, ידעו אמנם עובדי המפעל - המשיבים שאינם חברי הוועד - על הצו, אף נוסח הצו היה כזה שלא היה בו אף במרומז שהוא דורש פעולה ממי שאינו חבר הוועד, כגון הימנעות מלהשתתף בשביתה, ולא היה על כן מקום לכלול בצו האכיפה את עובדי המפעל שאינם חברי הוועד.

23. ולבסוף לטענה השניה של בא-כוח העובדים, לעניין אפסות צו האכיפה מאחר וניתן על-ידי בית-דין אזורי, שלא במסגרת סמכויותיו לפי חוק בית-הדין לעבודה.

אף טענה זאת היא טענה שיש בה שתיים: האחת - שצו המניעה ניתן לא "בסכסוך בין הצדדים להסכם קיבוצי", עת הדגש הוא על המלה "הצדדים", והשניה - שצו המניעה ניתן לא בסכסוך בין הצדדים להסכם קיבוצי מיוחד, והדגש הוא על המלה "מיוחד", כקבוע בסעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה, כתנאי לסמכותו של בית-דין אזורי לעבודה. אשר לטענה השניה משתי הטענות הנ"ל, אומר בא-כוח העובדים כי אף שבו מדובר הוא הסכם קיבוצי כללי, ועל כן הסמכות היתה בידי בית-הדין הארצי מכוח סעיף 25 לחוק בית-הדין לעבודה, ולא בידי בית-דין אזורי.

24. כנגד אלה העלתה סגן פרקליט המדינה שורה של טענות שניתן לסכמן באחת - ההליך שבמסגרתו ניתן צו המניעה "בטעות הוגש בדרך בקשה לסכסוך קיבוצי";
לטענתה, ההליך אינו אלא תובענה רגילה במסגרת סכסוך היחיד, בין המפעל ובין כל אחד מעובדיו שהם בין המשיבים, ואף ועד העובדים אינו אלא "מספר עובדים שפועלים בענייני הוועד באופן "אינצידנטלי" לעבודתם במפעל.

על הקושי ליישם הליך במסגרת סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, עם עובדת היותו של ועד העובדים המשיב בהליך, ביקשה סגן פרקליט המדינה להתגבר על-ידי הטענה שוועד עובדים הוא "קבוצת עובדים שנושאת תואר או שם שכזה". משתמע
מכך שהוועד כוועד - היה כלא היה (סעיף 4(ג) שבחלק I דלעיל).

25. אין, ולא יכול שתהיה התעלמות רבה יותר ממשפט העבודה ומיחסי עבודה קיבוציים, מחוק בית-הדין לעבודה ומהתקנות לפיו, מאשר בטענות שעיקרן מובא בסעיף הקודם.

26. בסעיפים 16-7 דלעיל דובר כבר ביחס הגומלין שבין שביתה ובין חוזה העבודה האישי. כשם שבית-הדין דחה את טענת בא-כוח העובדים כי פעולת בית-הדין בהקשר לשביתה, והמכוונת נגד העובד, אינה אלא פעולה בתחום היחסים החוזיים בין עובד למעבידו, על המשתמע מכך, כן ידחה בית-הדין, לפחת באותה מידה של תוקף, את טענת סגן פרקליט המדינה, ממנה עולה, כי אין כלל יחסי עבודה קיבוציים ומשפט עבודה קיבוצי, אלא שבשביתה דין ודברים למעביד עם כל אחד מהעובדים במסגרת "יחסי עובד ומעביד", שהשתתפות בשביתה מהווה הפרת החוזה האישי, ובית-דין יכול לפעול כפי שפועלים בהפרת כל חוזה אחר.

27. מההבחנה שבה כבר דובר, אין ללמוד, לעניין טענת סגן פרקליט המדינה, כי אין ולא כלום בין שביתה ובין מעשה הפרט - ההשתתפות בשביתה. במסגרת פעולה של ציבור, פועל כל אחד מהמשתתפים שביתה כאחד המרכיבים של הציבור, ובמסגרת הליך הקשור בשביתה עצמה, ייתכן וייתכן ולמעביד תהא עילה לתובענה נגד עובד בתור "שותף למעשה או למחדל שבשביתה, במידה ואמנם השביתה שבה מדובר יכולה לשמש ומשמשת למעשה עילה להליך בסכסוך קיבוצי. לצירוף הליך נגד הפרט במסגרת הליך בסכסוך קיבוצי מכוונות התקנות 16 ו-17 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט-1969. ניתן, אפוא, לפעול גם נגד הפרט במסגרת סכסוך קיבוצי, אך אין להפוך סכסוך קיבוצי לסכום של תובענות אישיות, ולשם כך אף להרחיק לכת עד כדי הפיכת ועד עובדים לסכום של מספר חבריו, שהם פועלים במפעל, ואחראיים במסגרת חוזה העבודה האישי לפעולתם כחברי הוועד, כפי שניסו לעשות בערעור זה.

28. על ההבחנה בין סכסוך היחיד וסכסוך קיבוצי בתחום משפט העבודה עמד כבר בהרחבה בית-דין זה בדיון מס' לא/5 - 4 [4]. הנימוקים לקביעת יחס הגומלין בין השביתה ובין חוזה העבודה האישי, שהובאו לעיל בהקשר לטענות בא-כוח העובדים, יפים גם לטענות סגן פרקליט המדינה, והעובדה שהטענות הועלו על-ידי השניים, במגמות נוגדות מעידה על כך כמה קטלנית היתה קבלתן ליחסי העבודה הקיבוציים.

29. ההליך בפני בית-הדין האזורי נפתח בדרך "בקשת צד בסכסוך קיבוצי", ובדין בחר בא-כוח המפעל בדרך זאת. אכן בסכסוך קיבוצי דובר, ואין מקום לשלול ממנו אופי זה, כפי שניסו בערעור. אלא מאי? טוען בא-כוח העובדים שהסכסוך לא היה "בין הצדדים להסכם קיבוצי מיוחד", כנדרש בסעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה כדי להקנות סמכות לבית-הדין האזורי בחיפה.

30. כאמור בסעיף 23, מורכבת טענת בא-כוח העובדים משניים: הסכסוך אינו "בין הצדדים" להסכם הקיבוצי, וההסכם הקיבוצי העומד לדיון הוא הסכם קיבוצי כללי ולא הסכם קיבוצי מיוחד.

31. ההסכם הקיבוצי שהועמד לדיון בהליך שבמסגרתו ניתן צו המניעה הוא הסכם קיבוצי בין התאחדות בעלי התעשיה - אגף המתכת, ובין ההסתדרות הכללית של העובדים - האיגוד הארצי של פועלי המתכת. המפעל הוא חבר בהתאחדות התעשיינים, ובשמה הקודם - התאחדות בעלי התעשייה, ועל כן חל עליו ההסכם הקיבוצי, מכוח הוראות סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים.

העובדה שההסכם הקיבוצי חל על המפעל, אין בה כדי להקנות למפעל מעמד של צד להסכם. על ההבחנה, לעניין הסכם קיבוצי, בין מי שעליו חל ההסכם ובין צד להסכם, עמד כבר בית-דין זה בדיון מס' לב/1 - 4 [1], הפנה את תשומת-הלב לצורך לתקן את החוק, אך יש לציין שדבר לא נעשה בכיוון הרצוי, ובמקרה שלפנינו דוגמא נוספת לחיוניות תיקון החוק.

32. נוסף לשאלת הצדדים להליך, הועלתה בערעור זה גם שאלת מהות ההסכם הקיבוצי, לעניין קביעת בית-הדין המוסמך, אם הוא בית-הדין האזורי או בית-הדין הארצי.

מאחר ואין חולקין על כך שההסכם הקיבוצי שעמד לדיון הוא הסכם קיבוצי כללי, ברור שההליך כלל לא היה בסמכותו של בית-דין אזורי, כך שצו המניעה ניתן על-ידי בית-משפט שלא היה מוסמך לתתו.

ומכאן מתבלט שוב הצורך בתיקון חוק בית-הדין לעבודה, למניעת הפיכתו של כל סכסוך עבודה במסגרת מפעל אחד, לסכסוך "ענפי" שרק בית-הדין הארצי מוסמך לדון
בו.

33. טענה סגן פרקליט המדינה, והביאה אסמכתאות לטענתה זו, שמאחר והמדובר הוא בצו מניעה זמני, אין להקפיד בענייני סמכות. ברור שאשר טענה הפרקליטה המלומדת, תופס וטוב למקרים שמהם ביקשו כי נלמד. יחד עם זאת, יש להדגיש כי אין להרבות בצווים זמניים, ומשנותנים צו זמני - יש להקפיד על רציפות הדיון בין מתן צו הביניים ובין גמר הדיון בהליך שבמסגרתו ניתן הצו. האמור והנטען לעניין מתן צו זמני, אף אם סמכותו של בית-המשפט טרם נקבעה כוודאית, אסור שינחה את בית-הדין, עת המדובר הוא בצו זמני בהקשר לסכסוך עבודה קיבוצי.

34. על המיוחד שבצו מניעה בהקשר לסכסוך עבודה קיבוצי, על מידת ההתאפקות שיש לנהוג עת באים ליתן סעד זה, ועל הצעדים המוקדמים שיש לנקוט בהם בטרם יינתן צו המניעה, עמד כבר בית-דין זה בדיון מס' לב/6 - 4 [5]. והאמור חל, מקל וחומר, על צו ביניים. מן המפורסמות הוא שבדרך כלל אין נותנים צו ביניים אם תוצאת מתן הצו זהה למעשה עם המבוקש בהליך שבמסגרתו ניתן הצו, וכשמדובר בצו המחייב להפסיק שביתה, קשה ביותר להבחין בין הזמני והסופי.

משלא ניתן לשמור על הכלל, שאין ליתן כסעד ביניים את המבוקש כסעד סופי, יש, לפחות, להקפיד על כך שהסטיה מהכלל תהיה נדירה ביותר. על כל פנים אין בית-דין זה מוכן לקבל את טענת סגן פרקליט המדינה כי יש להקפיד פחות, בכל הנוגע לסמכות בית-הדין, עת באים לשקול במתן צו ביניים, בקשר לסכסוך עבודה קיבוצי, משעושים כך בהקשר לצו סופי; היפוכו של דבר הוא הנכון. הדרך המוצעת, יכול ותהא נכונה בסכסוך אינדיבידואלי, כגון במקרה שבו מתבקש בית-דין ליתן צו ביניים שיחייב עובד להימנע מלשנות מצב קיים, עת השינוי עלול לסכל את ההליך העיקרי, אך אין היא הדרך בסכסוך קיבוצי.

35. לסיכום טענת סגן פרקליט המדינה, כי בצו ביניים יש להקפיד פחות בשאלת סמכות בית-הדין מאשר בצו סופי, כי ככלות הכל רק בסעד זמני מדובר, מן הראוי להביא מדבריהם של שני פרופיסורים מאוניברסיטת ייל, בהקשר לצו מניעה בסכסוכי עבודה, וכך הם אמרו: "סדרי דין (בהקשר לצווי מניעה) שהעלו בעיות חמורות
במקרים אחרים, הפכו למדכאים - OPPRESSIVE - משיישמו אותם להתנגשות בין כוחות כלכליים בסכסוכי עבודה", ואשר לטענה בזכות צווים זמניים אשר "אין בהם כדי לפסוק סופית לגופו של סכסוך", נאמר: "תהא המשמעות של טענה זאת למקרים אחרים
אשר תהא, יש בה פיקציה שקופה ביותר - FLIMSIEST FICTION במשפטים מתחום העבודה, באשר הסכסוך יסתיים מזמן בטרם יתקיים דיון מלא... (אגב, כך היה במקרה העומד לדיון בערעו זה, ואמנם טענה הפרקליטה המלומדת כי הצו הזמני עצמו עדיין תקף ואפשר לפעול לביטולו).

,‎[13] (SUMMERS AND WELLINGTON, CASES AND MATERIALS ON LABOR LAW
.(THE THE FOUNDATION PRESS, INC., P. 166-67

36. מכל אמור עולה שדין הערעור להתקבל. ער בית-הדין לכך שעל-ידי קבלת הערעור, כאילו ניתן פרס לקבוצת עובדים שפרקה כל עול; עול ארגונם המייצגם ועול של יחסי עבודה קיבוציים והסכם קיבוצי, שרק מכוחם של אלה בא כוחם ומשקלם המקובץ לקביעת תנאי עבודתם; ובמידה שהמדובר הוא בכוונתם הסובייקטיבית של העובדים - גם עול מצוות בית-הדין. לא כן הדבר. רחוק בית-הדין מליתן פרס לאלה ולכאלה, ויחמיר הוא ביותר עמהם ועם שכמותם. אלא מאי? כשבא בית-הדין להשליט את החוק גם בתחום יחסי העבודה הקיבוציים, חייב הוא בראש ובראשונה, להקפיד עם עצמו, ולעמוד על כך שהדין יינתן במסגרת הדין. רק כלל זה הוא שמביא לקבלת הערעור, ויוצאים המערערים 'פטור בלא כלום', כשם שבשל עקרון שלטון החוק, יוצא עבריין זכאי שמתקבל ערעורו בשל כך, שבית-הדין אשר הרשיעו לא היה מוסמך לדון ולפסוק בעניינו.

37. דין הערעור להתקבל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון