איחור במתן הכרעת דין


השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.6.08 בתפ"ח 1049/04 (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש) אשר הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, שלוש עבירות על סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); איומים, שתי עבירות על סעיף 192 לחוק העונשין ואינוס, עבירה על סעיף 345(א)(1) לחוק זה; וכן, ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 22.9.08 במסגרתו הושת על המערער מאסר לתקופה של חמש שנים, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך 25,000 ₪.

העובדות על פי כתב האישום

1.המערער והמתלוננת נישאו בחודש יולי שנת 2003 והתגוררו באחד הישובים הערביים במשולש, כאשר במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היתה המתלוננת בשלב מתקדם של הריונה. לפי האישום הראשון, ביום 24.12.03, או בסמוך לכך, במהלך ויכוח בין השניים, סטר המערער על פניה של המתלוננת. בהמשך לכך, ניגש המערער אל המתלוננת וניער אותה בכתפיה, דחף אותה בבטנה, תפס אותה בחולצתה והכה אותה באמצעות אגרופו בעינה; לפי האישום השני, ביום 3.1.04, או בסמוך לכך, בביתם, ביקש המערער מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין, משסירבה לכך המתלוננת מאחר ולא חשה בטוב, הורה לה המערער לישון על הרצפה, אלא אם תתרצה לקיים עימו יחסי מין. משחזרה המתלוננת על סירובה, דחף אותה המערער מן המיטה, אולם המתלוננת הצליחה לבלום את נפילתה. למחרת, במהלך ויכוח שהתגלע בין השניים, תפס המערער בשיערה של המתלוננת וטלטל אותה מספר פעמים תוך שהוא מטיח את גופה כלפי השיש של כיור המטבח. כן, איים עליה המערער כי אם לא תפסיק לדבר נגד הוריו תגורש מן הבית והוא "יחתוך אותה לחתיכות"; לפי האישום השלישי, ביום 24.1.04, העיר המערער את המתלוננת משנתה בשעה 03:30 לפנות בוקר, או בסמוך לכך, וביקש לקיים עימה יחסי מין. משסירבה המתלוננת מאחר שלא חשה בטוב, המערער הפשיטה בכוח, חרף מחאתה החוזרת ונשנית ותוך שמנע ממנה לקום מן המיטה כל אימת שביקשה להתרומם הימנה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בעוד היא מתייפחת בבכי, עד שהגיע לפורקן; לפי האישום הרביעי, ביום 1.2.04, בשעות הצהריים או בסמוך לכך, ביקש המערער מן המתלוננת להילוות אליו לבית הוריו על מנת לחגוג שם את חג הקורבן. המתלוננת ביקשה מן המערער שלא להצטרף אליו. בתגובה לכך ירק הוא על פניה והחל לקללה. המערער אף איים על המתלוננת באומרו לה "כי אם יחזור וימצא אותה בבית כעס אלוהים ירד עליה, והוא יחתוך לה את הצוואר". בהמשך לכך, באותו היום, גירש המערער את המתלוננת מן הבית.

בגין מעשים אלו יוחסו למערער העבירות הבאות: תקיפה בנסיבות מחמירות, שלוש עבירות על סעיף 379 יחד עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; איומים, שתי עבירות על סעיף 192 לחוק העונשין ואינוס, עבירה על סעיף 345(א)(1) לחוק זה.

הליכים קודמים


2.המערער כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום ובביצוען של עבירות אלימות או מין כלשהן. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי המערער קשר עצמו למעשי האלימות המיוחסים לו בכתב האישום, תוך שחרג "מהדימוי הרגוע והסולידי" אותו ניסה לעטות על עצמו כאשר נדרש "להתנהגותה 'המזלזלת', הבלתי מקובלת והמרגיזה של אשתו". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערער הודה כי הורה למתלוננת לישון מחוץ לחדר השינה, על הרצפה; "שוכנע" על נקלה, חרף היותה בהיריון, שלא ללוות את המתלוננת לבית החולים כאשר זו נזקקה לטיפול רפואי; התנגד ללימודי התואר השני אליהם התקבלה המתלוננת ו"הסכים" בסופו של דבר כי תתחיל את חוק לימודיה כעבור שנה, וזאת רק במסגרת הסכם הפיוס שנכפה עליו על ידי בני משפחותיהם של השניים; נמנע מלראות את בתו התינוקת, מאז נולדה; וכן על התבטאויות והתפרצויות ספונטאניות שונות מצידו במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי אשר אינן תואמות את התדמית המכובדת והשקטה אותה הוא ביקש ליצור לעצמו. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי "דחפים פנימיים וגישה רכושנית מתנשאת, גורמים לו [למערער] לאבד סבלנותו והאיפוק, שניסה להפגין". התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המערער "איננה מיטיבה עמו", כאשר בית המשפט לא "האמין לדברים שאמר [המערער], לאורך כל עדותו; ואין הוא... מי שמסוגל לדחות מעליו האשמות כמו אלה שיוחסו לו; או אפילו להותיר ספק, באשר לביצועם".

מנגד, האמין בית המשפט המחוזי לדבריה של המתלוננת "ללא סייג", קל וחומר בכל הקשור "לגרעין הקשה של דבריה, המתייחסים לתיאור המעשים שנעשו בה" על ידי המערער. בית המשפט המחוזי ציין אומנם כי עדותה לא היתה חפה מסתירות, אולם לדידו סתירות אלה היו "מצויות בפריפריה ונובעות משכחה, התרגשות או בלבול, שהם מנת חלקה של מתלוננת הנפגשת עם הממסד... לראשונה, בהקשר לסיטואציה כזאת" והוא לא ייחס להן "חשיבות שיש בכוחה לקעקע או לערער את מהימנותה של [ה]מתלוננת". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמתלוננת הינה אישה עצמאית, דעתנית, משכילה ורהוטה בדיבורה, ולא התעלם מכך "שחוכמתה ותחכומה עלולים לשמש כלי בידה, להרשימנו לטובה, ואפילו... לשקר, בצורה משכנעת ובדברי חלקות", ואולם, הטעים כי המתלוננת "לא ניסתה להתחנחן, למצוא חן... בדברי חלקות... לא היססה בתשובותיה; עדותה היתה קולחת, קוהרנטית עקבית והיא לא הסתבכה בסתירות של ממש, למרות חקירתו הנגדית הארוכה והלא קלה, של הסנגור המיומן".

יצויין כי במסגרת עדותה בבית המשפט המחוזי [עמוד 10 לפרוטוקול] תיארה המתלוננת אירוע מיני נוסף אותו היא לא הזכירה בהודעתה במשטרה ואשר לא נכלל בכתב האישום שהוגש כנגד המערער (להלן – האירוע המיני הנוסף). בית המשפט המחוזי התיחס בהכרעת דינו גם לאירוע זה וסבר כי אין בעובדה שהמתלוננת לא סיפרה על התרחשותו במסגרת הודעתה במשטרה כדי להעיד על כך שזה לא התרחש, כאשר האירוע המיני הנוסף לא נתפס בעיניה כעבירה פלילית ולכן היא לא חשה צורך להזכירו, אלא בעת שנתבקשה לתאר את טיב יחסיה עם המערער.

אשר ליתר עדי התביעה, לרבות החוקרת המשטרתית, הגברת ט., שחקרה את המתלוננת ורשמה את הודעותיה; עורכת הדין ר., אשר למשרדה הגיעה המתלוננת על מנת להיוועץ בה בדבר המשך יחסיה עם המערער וכן אמה ואביה של המתלוננת, אשר עדויותיהם תמכו בגירסתה, הרי שאלו נמצאו על ידי בית המשפט המחוזי כמהימנים, כאשר מנגד נקבע כי העובדה שהמערער נמנע מלהעיד עדים כלשהם מטעמו, ובפרט את אימו, אשר עדויותיהם יכולות היו לשפוך אור על חלק מן האירועים נשוא כתב האישום, יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה כנגדו.

אף על פי שנוכח עדותה "המהימנה להפליא של המתלוננת" סבר בית המשפט המחוזי כי יכול הוא להרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לרבות בעבירות המין, על בסיסה של עדות זו בלבד, מצא לה חיזוקים אחדים. כך, לשיטתו של בית המשפט המחוזי נדרשה "סיבה מיוחדת וחריפה" על מנת שהמתלוננת, תגיש תלונה כנגד המערער, שהינו בעל מקצוע חופשי מכובד, בן למשפחה מכובדת, בניגוד למקובל במקום מגוריה, תוך שהיא נשארת לבדה עם בתה התינוקת וגוזרת על עצמה נידוי מהחברה בה היא חייה. חיזוק נוסף נמצא גם בכך שהמתלוננת החליטה לספר על שאירע לה, לא לבני מקום מגוריה או לאנשי חברתה הקרובה, כי אם למורתה היהודיה ס.ז. ולעורכת הדין ר.; בעדות אמה של המתלוננת אשר העידה כי המתלוננת סיפרה לה על אירועי האלימות, על אירוע האונס ועל אירועים מיניים נוספים, בסמוך להתרחשותם, בהיותה בוכיה ורועדת, כמו גם בעדותו של אביה של המתלוננת אשר תמכה בגרסת המתלוננת בקשר למספר התרחשויות שהוא היה עד להן ובקשר עם מספר אירועים נשוא כתב האישום אשר עליהם שמע מפי המתלוננת מיד לאחר התרחשותם, עת היא התקשרה, בהיותה נסערת, להזעיקו לעזרתה. כך, סיפר האב כי במסגרת אחד הנסיונות לפשר בין המערער לבין המתלוננת, בהן הוא נכח, הודה המערער שהרים ידו על המתלוננת והבטיח שזו היתה הפעם האחרונה שנהג כך וכי הוא הבחין באדמומיות על פניה של המתלוננת שנגרמה כתוצאה מן המכה שספגה מן המערער. עוד סיפר האב על היום בו אסף את המתלוננת מביתו של המערער, לאחר שהאחרון הורה לו לעשות כן. חיזוק נוסף מצא בית המשפט המחוזי בעדותה של עורכת הדין ר., אליה פנתה המתלוננת לאחר גירושה מן הבית על ידי המערער, אשר זכרה את המצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה המערערת בעת שהגיע למשרדה וסיפרה לה את אשר אירע לה, וכן בהגשת תלונה כנגד המערער במועד מוקדם וקרוב, ביחס לסוג העבירות נשוא כתב האישום. נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מעבר לכל ספק סביר, והרשיע אותו בביצוען.

3.בטיעוניה לעונש ביקשה המשיבה, נוכח חומרת מעשיו של המערער המחייבת ענישה מחמירה שתרתיע אותו ואת שכמותו, להשית עליו עונש מאסר ממושך בתוספת מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת ותשלום קנס. המערער מצידו טען כי יש להסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, הואיל ומעשיו התפרשו על תקופה של שישה
שבועות בלבד וכללו אירוע אונס יחיד אשר אינו מצוי במדרג הגבוה של העבירה. המערער עמד גם על הזמן הרב שהתנהלו ההליכים נגדו ועל נסיבותיו האישיות, לרבות העובדה שבינתיים הוא הקים משפחה חדשה.

4.בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרתם וכיעורם של מעשי המערער ועל כך שדווקא המתלוננת ובתם המשותפת הן שסובלות מנידוי חברתי מאז חשיפת הפרשה. בית המשפט המחוזי ציין לחומרה את העובדה כי המערער לא הביע שמץ של חרטה על מעשיו וקבע כי יש במקרה זה להשית על המערער ענישה ממשית שתמחיש לו את אחריותו למעשיו. מנגד, שקל בית המשפט המחוזי לקולא את התמשכות ההליך המשפטי בעניינו של המערער ואת עינוי הדין שנגרם לו כתוצאה מכך, כמו גם את נסיבותיו האישיות ואת תרומתו לקהילה. נוכח כל האמור לעיל, הושת על המערער עונש מאסר לתקופה של חמש שנים, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל ושנה וחצי על תנאי, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין שהיא פשע או כל עבירה לפי סימן ח' לפרק י' לחוק זה. בנוסף, חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 25,000 ₪.

תמצית טענות המערער

5.לטענת המערער, עדותה של המתלוננת רצופת סתירות מהותיות ושקרים עליהם לא נתן בית המשפט המחוזי את דעתו כלל בהכרעת הדין או שקבע בשגגה שהם שוליים, כאשר ביחס לאירוע האינוס לא העניק בית המשפט המחוזי את המשקל הראוי לסתירות המהותיות הקיימות בין עדות המתלוננת לעדויותיהן של אימה ושל עורכת דין ר.. אשר לחיזוקים אותם מצא בית המשפט המחוזי לעדותה של המתלוננת, יש בהם, לשיטת המערער, דווקא כדי לחזק את חוסר אמינותה של זו, כאשר אף לא אחד מהם עומד בחובת ההנמקה בה מחוייב בית המשפט בבואו להרשיע נאשם על פי עדות יחידה של מתלוננת. כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את עדותה של המתלוננת בעניין האירוע המיני הנוסף, עניין אשר לא מוזכר בכתב האישום ועלה לראשונה במהלך המשפט, וזאת למרות שבניגוד לדבריה, היא לא סיפרה על כך דבר בחקירתה במשטרה. לטענתו, הסיבה בגינה הוגשה כנגדו התלונה השקרית, לשיטתו, על ידי המתלוננת היא בצע כסף ורצונה של זו לזכות ברכושו של המערער, אלא שבית המשפט המחוזי כלל לא מצא מקום להתמודד עם טיעון מהותי זה.

6.בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי העובדה שהמערער נמנע מלהביא לעדות עדים כלשהם, ובפרט את אמו, פועלת לרעתו, כאשר התביעה היא זו שצריכה היתה להעיד את אם המערער, כמו גם את אביו ואת דודו, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור על נכונות גרסתה של המתלוננת, וזאת כדי לתמוך ולחזק את עדותה היחידה של זו. המערער אף משיג על כך שחרף קביעותיו האמורות של בית המשפט המחוזי ביחס להימנעות המערער מהעדת עדים, לא קבע הוא כי גם העובדה שס.ז. לא הובאה לעדות מטעם התביעה פועלת לרעתה, אלא אף מצא בפנייתה של המתלוננת אליה חיזוק לעדותה של המתלוננת. המערער מציין כי במקביל לאירועים נשוא כתב האישום, שלחה המתלוננת למערער שלושה מסרוני אהבה באמצעות הטלפון הנייד שלה. לטענתו, יש במסרונים אלו כדי לסתור את גרסתה של המתלוננת באשר למכות, לאיומים ולאינוס שלכאורה ביצע המערער ושגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הם אינם קבילים. לדידו, גם ההסבר שהציע בית המשפט המחוזי לשליחת המסרונים על ידי המתלוננת, לפיו נהגה כן על מנת לשקם את קשר הנישואים שלה, אשר נתפס בחברה הערבית, אליה משתייכת המתלוננת, כקשר מחייב לכל החיים, אינו ראוי בנסיבות העניין.

7.עוד טוען המערער כי משנמנעה התובעת בתיק דנן להעביר לידי הסנגור של המערער את התרשומות בכתב שערכה בשלושת המפגשים שקיימה עם המתלוננת עובר לעדותה בבית המשפט המחוזי, ואף לא יידעה אותו מיוזמתה על עצם קיומן, ומשרק בישיבה הרביעית והאחרונה בה העידה המתלוננת נמסרו לידי הסנגור, בהוראת בית המשפט, מרבית קטעי התרשומת, עומדת למערער טענה של הגנה מן הצדק, טענה אשר הועלתה על ידו גם בפני בית המשפט המחוזי עצמו, אולם זה בחר, בצורה לא מוצדקת, שלא להתיחס אליה כלל. לבסוף, טוען המערער כי הרשעתו בהיסתמך על עדותה היחידה של המתלוננת אשר נשמעה למעלה משלוש שנים קודם להכרעת הדין חותרת תחת יסודותיו של ההליך המשפטי בעניינו עד כדי אייונו ומנוגדת להוראתו של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי) אשר מטיל על בית המשפט חובה ליתן הכרעת דין בתוך שלושים ימים מסיום הליך הסיכומים, אלא אם האריך הנשיא או סגן הנשיא של בית המשפט את התקופה האמורה מטעמים מיוחדים שירשמו, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

8.אשר לעונש, אף על פי שהמערער מודה כי זה מצוי בחלקו התחתון של רף הענישה בעבירות מן הסוג בהן הוא הורשע, לטענתו החמיר עימו בית המשפט המחוזי יתר על המידה, וזאת בהתחשב במכלול נסיבות הפרשה. לשיטת המערער, שני הנימוקים המרכזיים להחמרה עימו, פרט לחומרת העבירות בהן הורשע, עליהם עמד בית המשפט המחוזי - דהיינו, הנידוי החברתי בו מצויות המתלוננת ובתה בעקבות הגשת התלונה, והימנעות המערער מהבעת חרטה על מעשיו - אינם נימוקים ראויים, כאשר כלל לא הוכח כי המתלוננת אכן סובלת מנידוי חברתי וכאשר המערער נמנע מלהביע את חרטתו מאחר שהוא כופר בכל עובדות כתב האישום. עוד טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא העניק את מלוא המשקל הראוי לקולא לשיהוי הניכר במתן הכרעת הדין במקרה דנן ולעינוי הדין שנגרם למערער כתוצאה מכך. לטענת המערער, שיהוי מהותי זה במתן הכרעת הדין מאיין את סמכותו של בית המשפט לגזור עליו עונש מאסר בפועל.

תמצית טענות המשיבה

9.לשיטת המשיבה, אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי אשר נסמכת, בעיקרו של דבר, על
ממצאי עובדה ומהימנות ומבוססת כדבעי. לטענתה, ממצאי המהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי הם חד משמעיים ונחרצים ואין לבחון בשלב הערעור כל אמירה שיצאה מפי המתלוננת, תוך השוואתה לגרסאות עדים אחרים או לדבריה שלה במשטרה, מה גם שהסתירות הנטענות ביחס לעדותה של המתלוננת מצויות בשולי הדברים. עוד טוענת המשיבה כי עדותה של המתלוננת - אשר נמצאה על ידי בית המשפט המחוזי כ"מהימנה להפליא", ולגביה סבר הוא כי גם לוּ עמדה לבדה ניתן היה להסתפק בה לשם הרשעתו של המערער - אינה עומדת לבדה, שכן מצויים לה חיזוקים אחדים, לרבות עדויותיהם של אם המתלוננת, של אביה ושל עורכת דין ר., התומכות בגרסת המתלוננת, כמו גם המחיר הכבד שמשלמים המתלוננת ומשפחתה על חשיפת האירועים נשוא כתב האישום והגשת התלונה כנגד המערער. מסיבה זו, ממשיכה המשיבה וטוענת, גם אין כל בסיס לטענת המערער כאילו תלונת המתלוננת אינה אלא עלילה שמניעיה הינם כלכליים, טענה אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. אשר לדברים שאמרה המתלוננת לראשונה במשטרה, הרי שלטענת המשיבה היא סיפקה לכך הסבר הולם שהיה מקובל, ובצדק, על בית המשפט המחוזי.

10.מנגד, מוסיפה המשיבה, עדותו של המערער נמצאה על ידי בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה וצדק הוא בקובעו יש בהימנעותו של המערער מלהביא עדי הגנה אשר על פניו יכולים היו לתמוך בגרסתו משום חיזוק לגרסתה של המתלוננת דווקא. עוד טוענת המשיבה, כי אין המערער יכול להלין כעת על כך שבית המשפט המחוזי סרב לקבל את "מסרוני האהבה" שלכאורה שלחה אליו המתלוננת, כאשר הוא נמנע מלהביא לעדות את נציג החברה הסלולארית הרלבנטית, אף על פי שעדותו של זה היוותה תנאי, עליו הסכים המערער, לקבילותם. ומכל מקום, לטענת המשיבה גם לגופו של עניין אין במסרונים האמורים כדי להועיל להגנת המערער, מאחר והם נשלחו למערער כחלק מניסיונותיה של המתלוננת לשקם את קשר הנישואין, אשר בחברה בה הם חיים נתפס כקשר בל ינותק כמעט.

11.כן טוענת המשיבה, כי השיהוי במתן הכרעת הדין במקרה דנן, שעל קיומו אין חולק, מהווה אומנם נסיבה מקלה הרלבנטית לגזירת העונש, אך אין לו כל רלבנטיות לשאלת הרשעתו של המערער במיוחס לו. לטענתה, חרף התקופה הארוכה שחלפה בין עדויות העדים לבין קביעת ממצאי המהימנות על ידי בית המשפט המחוזי, אין להטיל דופי בהכרעת הדין הארוכה, המפורטת והמנומקת כדבעי שלו. לדידה, אין כל בסיס גם לטענת ההגנה מן הצדק אותה מעלה המערער ולביקורת שהושמעה על ידו על התנהלות התובעת בכל הנוגע לתרשומות השיחה שנערכה בינה לבין המתלוננת, כאשר עצם העובדה שעמדת המשיבה בעניין חומר החקירה לא התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי אינה מעידה על כך שעמדתה זו הינה כה בלתי ראויה עד שיש בה כדי לבסס טענה של הגנה מן הצדק. ומכל מקום, ממשיכה המשיבה וטוענת, משהועברו התרשומות הנדונות לבא כוח המערער עובר לישיבת ההוכחות האחרונה בה נחקרה המתלוננת, כך שהוא יכול היה, ואכן נהג כן, לחקור את המתלוננת על בסיס החומר שהועבר לידיו, אין לומר כי הגנתו של המערער קופחה באופן המצדיק את ביטול כתב האישום.

12.אשר לעונש, לטענת המשיבה העונש שהושת על המערער אינו כבד כלל ועיקר ביחס לחומרת העבירות בהן הוא הורשע ובהתחשב בהשלכות החברתיות ארוכות הטווח של מעשיו על המתלוננת ובתה, והוא אף מקל עם המערער. לבסוף, טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי העניק משקל הולם לקולא להתמשכות ההליכים בתיק דנן ולנסיבותיו האישיות של המערער, כך שאין מקום להקל בעונשו של המערער מעבר להקלה שממילא כבר ניתנה לו.


דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בטענותיהם הכתובות של בעלי הדין ושמעתי את טיעוניהם על פה במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על כל רכיביו, להידחות.

ערעור על הכרעת הדין

המישור העובדתי והראייתי
14.טענותיו של המערער כנגד הרשעתו נוגעות, רובן ככולן, לממצאי עובדה ובעיקר לקביעות מהימנות של בית המשפט המחוזי. כידוע, קביעת מהימנותם של עדים מסורה בידי בית המשפט, כאשר בהתאם לסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות) שלוש אמות המידה לקביעת מהימנות ומשקל העדות הן: התנהגותם של העדים; נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. מכאן, שקביעת ממצאי מהימנות אינה עניין לתחושות גרידא, אלא היא פרי מכלול של שיקולים, לרבות הגיונה הפנימי של העדות, עמידתה במבחן יתר הראיות בתיק, הקוהרנטיות הפנימית שלה, סימני האמת העולים הימנה וההתרשמות מאופן מסירתה. יחד עם זאת, להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו של העד העומד לפניו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי אמצעית מן העדויות - מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם ומהתנהגותם לאורך מתן עדותם - היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.08), פסקאות 22-23].

נוכח עדיפותה הברורה של הערכאה הדיונית בהקשר זה, נקבע הכלל היסודי שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שזו קבעה, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים, כבענייננו [ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007), פסקה 37]. התערבות כאמור שמורה למקרים חריגים ונדירים בלבד, כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם [ראו למשל: ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09), פסקה 23; ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01);
ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695-696 (1993)]. בפרט אמורים הדברים ביחס לסוג העבירות בהן הורשע המערער. עבירות מין, ובעיקר כאלה המתרחשות בתוך התא המשפחתי, מאופיינות מעצם טיבן בכך שבמקרים רבים העדות היחידה לביצוען הינה עדותו של נפגע העבירה [ראו למשל: ע"פ 5229/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.8.2008), פסקה 12]. במקרים אלו, ובדומה למקרה דנן, מבוססת הכרעת הדין כמעט באופן מוחלט על התרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שהעידו לפניה:

"במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" [דבריה של חברתי השופטת א' חיות בע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004) (להלן – עניין בבקוב). וראו: ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06), פסקה 63; ע"פ 10586/05 בן אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2009), פסקה 26 (להלן – עניין בן אברהם].

מכאן שבמקרים מן הסוג הנדון בערעור זה תהיה נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי הערכה הדיונית, מצומצמת אף יותר מהרגיל. לא שוכנעתי כי במקרה שלפנינו נפלה טעות כלשהי, קל וחומר טעות של ממש, בממצאי המהימנות ובממצאי העובדה אותם קבע בית המשפט המחוזי, באופן המצדיק את התערבותנו, כערכאת ערעור, בהכרעת דינו. אדרבא, הכרעת דינו הארוכה של בית המשפט המחוזי, אשר שמע את עדויותיהם של העדים במהלך ישיבות רבות והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, הינה מפורטת ביותר ומנומקת כדבעי. בית המשפט המחוזי עמד על כך שעדותה של המתלוננת היתה בוטחת, עקבית וקוהרנטית עד כי הוא התרשם שהמתלוננת הינה "מהימנה להפליא". בסכמו את התרשמותו מן המערערת קבע אב בית הדין, כבוד השופט ש' טימן, דברים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אוכל לומר, בפה מלא, על פי ניסיוני רב-השנים על כס השיפוט, והתרשמותי הבלתי אמצעית מעדותה (הארוכה מאד) של המתלוננת בפנינו, כי אני מאמין לדבריה, ללא סייג. ודאי שכך – בהתייחס לגרעין הקשה של דבריה, המתייחסים לתיאור המעשים שנעשו בה" [עמוד 792 להכרעת הדין].

פרט להתרשמותו הישירה מן המתלוננת, תמך בית המשפט המחוזי את מסקנתו בדבר מהימנותה ואמינות גרסתה גם בכך שהמתלוננת לא הפריזה ולא הגזימה בתיאור האירועים נשוא כתב האישום ולא ניסתה להעצים את חומרת מעשיו של המערער, אלא השתדלה ככל יכולתה לדייק בפרטיהם. בנוסף, כפי שצויין בהכרעת הדין, עדותה של המתלוננת לא עמדה לבדה ונמצאו לה חיזוקים אחדים, כמפורט לעיל. אשר למערער, בית המשפט המחוזי התרשם כי "דחפים פנימיים וגישה רכושנית מתנשאת, גורמים לו לאבד סבלנותו והאיפוק, שניסה להפגין" וכי מדובר באדם שאינו משתלט על כעסו ו"בהחלט מסוגל לפעול בכח; אפילו בכח רב, אם כשמדובר בתקיפת אשתו, שאיננה צייתנית, ואם באינוסה" [עמודים 792-793 להכרעת הדין]. בית המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן להאמין לדברים שאמר המערער לאורך כל עדותו וכי הוא לא הצליח לדחות מעליו את ההאשמות שיוחסו לו. אם כן, התמונה העובדתית המרשיעה, כפי שזו עולה מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, הינה שלמה למדי, גם אם אינה מושלמת, הגיונית ונתמכת בעדויות של עדים נוספים, בעוד שגרסת המערער, אשר בחר שלא להביא עד כלשהו שיתמוך בה, נמצאה לא מהימנה ולא מבוססת.

15.אומנם, עדותה של המתלוננת איננה נקיה מאי דיוקים וסתירות מסוימות ואין היא תואמת לחלוטין עדויות אחרות בתיק, ואולם אין לומר, כפי שמבקש המערער לטעון, כי מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי לקעקע את אמינותה ולעורר ספק בדבר צדקת הרשעתו של המערער. סעיף 57 לפקודת הראיות קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות", כאשר הכלל בכל הנוגע לפגיעה במהימנותו של עד בהקשר זה הוא כי מהימנותו נפגעת פגיעה של ממש רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, בלא שניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת [ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008), פסקה 2 לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות]. כפי שבית משפט זה ציין כבר לא אחת, דווקא במקרים של עבירות מין המבוצעות על ידי בן משפחה עשויים לחבור גורמים שונים המקשים במידה ניכרת על יכולתו של נפגע העבירה לספר סיפור מפורט ומדויק שיש לו תימוכין בראיות חיצוניות. נוכח קשיים אלו גילה בית משפט זה במרוצת השנים "נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות" [ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007), פסקה 14]. יפים לעניין זה דבריו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007), פסקה 7:

"לסתירות ולאי-ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים. אפשר שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלונן ושהיה עשוי להביא[ו] לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות (ראו: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249 (2001); ע"פ 7595/03 הנ"ל). גם במקרה בו קיימים כמה תמיהות וחללים עובדתיים... או []סתירות מסוימות בגרסאותיו, הרי שאין בטענות אלו כדי לקעקע את אמינותו של המתלונן."

ואכן, בית המשפט המחוזי התיחס בהרחבה לסתירות אותן העלה סנגורו של המערער בפניו, ואולם סבר הוא כי הן
"מצויות בפריפריה ונובעות משכחה, התרגשות או בלבול, שהם מנת חלקה של מתלוננת... בהקשר לסיטואציה כזאת" וציין כי הוא אינו "מייחס לסתירות מינוריות אלה, חשיבות שיש בכוחה לקעקע או לערער את מהימנותה של [ה]מתלוננת" [עמוד 792 להכרעת הדין]. לאחר שעיינתי עיין היטב בכל החומר שהונח לפנינו ובחנתי את טענותיו של המערער כנגד מהימנותה של המתלוננת, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו. הסתירות בדברי המתלוננת אינן מהותיות ואין בהן כדי לכרסם במהימנות עדותה, אשר הגיונה הפנימי יציב ואשר משתלבת היטבת בראיות האחרות בתיק התומכות בגרסת המתלוננת.

המערער מטעים את הסתירות שקיימות לשיטתו בין גרסת המתלוננת בנוגע לאירוע האינוס לבין גרסת אימה וגרסתה של עורכת דין ר. בעניין זה, אשר בפניהן תיארה המתלוננת את אשר התרחש באותו אירוע ולאחריו. ככל שטענתו נוגעת לעדותה של אם המתלוננת, עיקרה הוא בכך שהאם, בניגוד לגרסת המתלוננת, מסרה כי המערער "אך" שפשף את איבר מינו על גופה של המתלוננת עד שהגיע לפורקן, והיא לא ציינה בעדותה כי הוא הגיע לפורקן במהלך חדירה מלאה של איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כפי שזו טענה. אלא שבעדותה בפני בית המשפט המחוזי, בתשובה לשאלת הסנגור מה סיפרה לה המתלוננת בשיחה שהתקיימה בין השתיים לאחר אירוע האינוס עונה האם: "אמרה לי שם לי אותו [את איבר מינו] על הבטן, פעם הכניס לי אותו לפה ולכלך אותי, הוא מעיר אותה בלילה כשהיא בהתחלת ההיריון ושוכב איתה בכוח, פעמיים השכיב אותה על הרצפה כשהיא בהתחלת ההיריון וזה היה חורף" [ההדגשה אינה במקור – י.ד.] [עמוד 337 לפרוטוקול]. למעשה, בדברים אלו מתארת האם את האירועים השונים עליהם סיפרה לה בתה. מכאן שבניגוד לטענת המערער, האם ציינה בעדותה את מקרה האינוס ולא הסתפקה בהתיחסות לאירוע המיני הנוסף. ככל שבעדותה של עורכת דין ר. עסקינן, הרי שלטענת המערער זו סותרת את עדותה של המתלוננת בכך שלגרסתה של המתלוננת היא לקתה בדימום ווגינאלי לאחר שנאנסה על ידי המערער, בעוד שלשיטת עורכת דין ר. האונס בוצע בעת שהמערערת כבר לקתה בדימום. נוכח האמור לעיל, ברי כי אין המדובר בסתירתה מהותית היורדת לשורשם של דברים אלא באי התאמה שולית שלא נוגעת לליבת העניין, והיא העובדה שהמתלוננת סיפרה לעורכת דין ר., בהיותה במצב נפשי קשה מאוד, על כך שנאנסה על ידי המערער.

16.גם בעובדה שבעדותה בבית המשפט הרחיבה המתלוננת וסיפרה על דברים עליהם נמנעה מלספר במשטרה, לא מצאתי ראיה להיעדר אמינות, כאשר אין מדובר בסתירה, אלא בתוספות ובהרחבות של הגרסה שנמסרה במשטרה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין זה חריג כי בעבירות אלימות ומין בין בני זוג המבוצעות על פני תקופה ארוכה, כאשר אוספת נפגעת העבירות את כוחותיה ומגיעה לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה ולמסור הודעתה, נמסרים על ידה עיקרי הדברים בלבד, בעוד שכאשר ניצבת היא על דוכן העדים מורחבת היריעה, הן בשל נכונותה הגוברת למסור פרטים נוספים והן נוכח שאלותיהם של באי כוח הצדדים. על כן, ומשנמצאה גרסתה הכוללת של המתלוננת "מהימנה להפליא", אין בהזכרת פרטים נוספים הקשורים לאירועים נשוא כתב האישום בבית המשפט, כשלעצמה, כדי לערער את אמינותה. השגותיו של המערער בהקשר זה מתמקדות בהסבריה הלא מספקים, לשיטתו, של המתלוננת להוספת הפרטים החדשים במהלך עדותה בבית המשפט, ובפרט, בכל הנוגע לאירוע המין האוראלי שזכרו לא בא בהודעתה במשטרה. לטענתו, בעוד שהמתלוננת טענה כי סיפרה על האירוע לחוקרת המשטרתית וזו, ככל הנראה, לא רשמה את דבריה, הרי שמעדותה של החוקרת ט., אותה קיבל בית המשפט המחוזי כמהימנה, עולה כי המתלוננת כלל לא סיפרה לה על אירוע המין האוראלי. ואולם, המתלוננת הסבירה במהלך עדותה, הסבר שהתקבל על דעתו של בית המשפט המחוזי, כי כאשר רצתה לספר על אותו אירוע - אשר לגביו קבע בית המשפט המחוזי כי לא נתפס בעיניי המתלוננת כעבירה ומבחינתה היווה הוא אך סיפור רקע לאירועים שבאו לאחריו - ביקשה ממנה החוקרת להתמקד בפרטים הרלבנטיים לאירועים נשוא כתב האישום בלבד, וזו היתה הסיבה לאי אזכורו של האירוע המיני הנוסף בהודעתה במשטרה. ואכן, גם החוקרת ט. מסרה בעדותה כי בנקודות רבות, כאשר סבורה היא כי מתלוננת שמוסרת בפניה הודעה מרחיבה בפרטים שלדידה טפלים לעיקר, נוהגת היא לקצר ולמקד את המתלוננת [עמודים 546-547, 550 לפרוטוקול]. אומנם, ביחס לאירוע המיני הנוסף ציינה החוקרת ט. בעדותה כי אם נושא זה היה מועלה על ידי המתלוננת, בוודאי היתה מאפשרת לה להמשיך ולספר עליו ואף היתה מקפידה ברישום הנאמר. ואולם, דברים אלו נאמרו על סמך הפרקטיקה הנקוטה בידה בדרך כלל ולא על סמך מה שאירע בפועל במקרה דנן, כאשר היא התקשתה לזכור את המתלוננת באופן אישי [עמוד 564 לפרוטוקול]. ומכל מקום, גם אם הסבריה של המתלוננת בנקודה זו אינם נקיים מספקות, הרי שנוכח מאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעות עבירות מין, כאמור לעיל, ונוכח ההתרשמות הכללית של בית המשפט המחוזי ממהימנותה ומשלמות גרסתה של המתלוננת, אין בכך כדי לערער באופן מהותי את גרסתה, מה גם שאירוע המין האוראלי כלל לא נכלל בגדרי כתב האישום.

17.יתר על כן, עדותה של המתלוננת בדבר האירועים נשוא כתב האישום לא עמדה לבדה ונמצאו לה חיזוקים אחדים, עליהם עמד בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, כמפורט לעיל. המערער מעלה טענות שונות כנגד חלק מן החיזוקים האמורים. כך, לטענתו: עדותה של עורכת דין ר. בדבר ההתרגשות שאחזה במתלוננת בעת שזו סיפרה לה על מעשי המערער הינה עדות כבושה, הואיל ואת עניין התרגשות המתלוננת הזכירה העדה לראשונה בעת פגישתה עם התובעת; פנייתה של המתלוננת לס.ז. אינה יכולה לשמש חיזוק לגרסתה של המתלוננת הואיל וס.ז. כלל לא זומנה לעדות; גם הפניה הבהולה לבית החולים אינה יכולה לשמש חיזוק לגרסתה של המתלוננת, הואיל והמסמכים הרפואיים בתיק אינם מלמדים על כך שהאירועים נשוא כתב האישום הם שעמדו ביסוד פניית המתלוננת לבית החולים. כן, משיג המערער על כך שבית המשפט המחוזי מצא חיזוק בעובדה שתלונת המתלוננת הוגשה במועד מוקדם יחסית, בעוד שלמעשה לא הוגשה היא בהזדמנות הראשונה האפשרית להגשתה. גם אם יש ממש בטענות אלה של המערער לגופן, ואיני סבור כן, הרי שאין בכך כדי לפגום בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ולשמוט את הקרקע תחת הרשעתו של המערער, הואיל וכפי שציין אף בית המשפט המחוזי עצמו, במקרה דנן כלל לא נדרש חיזוק לעדותה של המתלוננת.

במה דברים אמורים? אשר לעבירות האלימות והאיומים שיוחסו למערער בכתב האישום, לא היתה מניעה כלשהי
להרשיע אותו בגינן על בסיס עדותה היחידה של המתלוננת. ואולם, גם את הרשעתו של המערער בעבירת האינוס ניתן להשתית על בסיס עדותה היחידה של נפגעת עבירת המין, היא המתלוננת, ואין צורך בתוספת ראייתית כלשהי לשם כך, ובלבד שבית המשפט יפרט את הטעמים שהביאו אותו להעדיף את גרסת הקרבן על פני גרסת הנאשם [סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות; ע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.09), פסקה 6 (להלן – ע"פ 7396/07); ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 4.9.08), פסקה 8; ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 49 (1988)]. אשר לשיעורה הראוי של ההנמקה הנדרשת, זה ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו ובהתאם לחוזקה או חולשתה של העדות העיקרית [ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 216 (2002); עניין בבקוב, הנ"ל, בעמודים 424-425; ע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2006), פסקה 18]. אני סבור כי הנמקתו המופרטת, השיטתית והממצה של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו להעדפת גרסת המתלוננת על פני גרסתו של המערער ולהרשעתו של זה עומדת בחובת ההנמקה במובן סעיף 54א(ב) הנ"ל. יתרה מזאת, כבר נפסק לא אחת כי מתן אמון מלא ומפורש בגרסתו של אחד מבעלי הדין יש בו כדי לענות על דרישת ההנמקה, לא כל שכן מקום בו נמצאו לעדות חיזוקים חיצוניים [ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.09), פסקה 34; ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2008), פסקה 34]. ואכן, בענייננו נתן בית המשפט המחוזי אמון מלא בגרסתה של המתלוננת וקיבל אותה במלואה, ודי היה כבר בכך כדי להרשיע את המערער על בסיסה. אלא שכאמור לעיל, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בכך בלבד ומצא חיזוקים לגרסת המתלוננת בראיות נוספות. גם בהתעלם מן החיזוקים שכנגד הסתמכות בית המשפט המחוזי עליהם טוען המערער, יש בחיזוקים הנוספים עליהם עמד בית המשפט המחוזי, דהיינו עדותה של אם המתלוננת בדבר מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת עת זו סיפרה לה על מעשיו של המערער [להיותה של ראיה על מצבו הפיסי והנפשי של קורבן אונס חיזוק לגרסתו ראו למשל: ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009), פסקה 45; ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 782-783 (2000); ולהיותה אף ראית סיוע לגרסת הקורבן ראו למשל: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 830 (1982)] ועדות אביה של המתלוננת בדבר הודאת המערער בכך שהכה את המתלוננת ויתר הפרטים שמסר האב אשר תומכים בהשתלשלות האירועים כפי שנמסרה על ידי המתלוננת, כדי להרחיב באופן משמעותי את הבסיס העובדתי עליו נשענת הרשעת המערער.


18.חיזוק משמעותי נוסף לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט המחוזי בהיזקקותה של זו לסיבה מיוחדת וחריפה בכדי להתלונן כנגד המערער, בניגוד למקובל בסביבתה הקרובה והרחוקה יותר. גם על קביעה זו משיג המערער וטוען כי אין לראות בכך משום חיזוק, כאשר כנימוק לכך מביא הוא את טענתו, הנזכרת לעיל, לפיה המניע להגשת התלונה מצד המתלוננת הינו בצע כסף ורצונה לזכות ברכושו של המערער. לדידי, גם טענה זו אין לה על מה שתסמוך. שלא כטענת המערער, בית המשפט המחוזי התיחס לעניין זה, גם אם בקצרה, ודחה את גרסת המערער מפני גרסתה של המתלוננת גם בנקודה זו [עמוד 734 להכרעת הדין]. המערער ביקש לצרף במסגרת ערעור זה את פרוטוקול בית הדין השרעי מיום 18.3.08 הדן בהליך הגירושין של המערער ושל המתלוננת ואשר נרשם לאחר שלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי ומספר חודשים לפני מתן הכרעת הדין, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמתם של השניים באשר לתנאי הגירושין ביניהם, לרבות תשלום בסך 150,000 ₪ מעם המערער למתלוננת. לטענת המערער, דרישתו של סכום זה מצד המתלוננת, סכום המשקף את המוהר של המתלוננת אותו התחייב המערער לשלם לה רק במידה שזו תגורש על ידו, מעידה על המניע האמיתי של תלונתה במשטרה, דהיינו זכייה בסכום האמור. ואולם, גם אם יש מקום לקבל את הפרוטוקול האמור כראיה בשלב הערעור, הרי שאין בו כדי לשנות מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בהקשר זה. המערער עצמו העיד כי לאחר שעזבה המתלוננת את ביתם ועד למועד מתן עדותו היא לא ביקשה ממנו כספים כלשהם עבור עצמה או עבור בתה [עמוד 703 לפרוטוקול] והעובדה שהמתלוננת ביקשה בחלוף תקופה ארוכה מעת הגשת התלונה לעמוד על זכותה לקבל בחזרה את סכום המוהר (דבר לו הסכים המערער), אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, עדות לכך שכל שביקשה המתלוננת לעשות בתלונתה הוא להעליל על המערער. יתר על כן, והגם שכל מקרה צריך כמובן להיבדק לנסיבותיו, יש לתת את הדעת לכך שקבלת טענתו של המערער בהקשר זה נושאת עימה מסר קשה לקורבנות פוטנציאליים של עבירות מין בין בני זוג, לפיו עמידה על זכויותיהן הממוניות, אפילו אם אלה מגיעות להן כדין, עלולה לפגוע במהימנותן ולהביא לזיכויו של מי שחילל את גופן ופגע בנפשן. על בית המשפט לנהוג לכן מנהג זהירות בטרם יקבל טענה מסוג זה אשר יש בה משום פגיעה כפולה בקורבנות, כאשר נוסף על הפגיעה המינית שספגו, הן תאלצנה לספוג גם פגיעה כלכלית בשל החשש לעמוד על זכויותיהן הממוניות. ואולם, כל מקרה צריך כמובן להיבדק לנסיבותיו ועשויים להיות בהם מקרים בהם יתר על כן, המערער ציין במהלך עדותו כי אמר למתלוננת מספר פעמים כי הוא רוצה להיפרד ממנה [עמוד 709 לפרוטוקול], כך שאם נכונה היתה טענתו בדבר רצונה של המתלוננת לזכות במוהר, אשר הובטח לה רק בתנאי שהיא תגורש על ידי המערער, מדוע זה הגישה המתלוננת תלונה במשטרה כנגד המערער, על כל המשתמע מכך עבורה, כשכל שהיה עליה לעשות על מנת לזכות בכספי המוהר הוא להמשיך ולהתגורר יחד עם המערער עד שזה יגרש אותה? לתמיהה זו לא נתן המערער הסבר כלשהו.

19.טענתו של המערער בדבר העלילה שלכאורה העלילה עליו המתלוננת מתוך מניעים של בצע כסף אינה יכולה לעמוד גם נוכח המחיר הכבד אותו היתה המתלוננת מוכנה לשלם, במודע, בגין הגשת התלונה כנגד המערער. המתלוננת היתה מודעת עובר להגשת התלונה להשלכותיו הקשות של מעשה זה בחברה הערבית בה היא חיה, הן החברתיות והן הכלכליות. חששותיה של המתלוננת, בדבר העתיד העגום הצפוי לה לאחר הגשת התלונה התממשו. וכך מתארת המתלוננת בעדותה את חייה לאחר הגשת התלונה:

"אני כמו הגיבן מנוטרדם, אף אחד לא מדבר איתי. זוהי האישה שדיברה על הבעל... המכובד שלה. זאת האישה שדיברה על המין, החברות שלי עזבו אותי, הקרובים שלי לא באים לביקור, כלום, למה? כי הם מפחדים שאף אחד לא יבוא לבקש את יד הילדות שלהם. כולם בכפר יודעים שאני צודקת, אבל אף אחד לא מדבר איתי, כאילו יש לי מחלה
מדבקת, מצורעת" [עמוד 32 לפרוטוקול].

ברי אפוא כי המחיר אותו היתה המתלוננת נכונה לשלם בגין חשיפת מעשיו של המערער והגשת התלונה כנגדו, ואותו היא משלמת, יחד עם בתה, הלכה למעשה מדי יום ביומו, גבוה עשרות מונים מכל סכום כסף אותו יכלה היא לקבל, קל וחומר מן הסכום אותו הסכים לבסוף המערער לשלם לה מרצונו במסגרת הסדר הגירושין ביניהם. צדק אפוא בית המשפט המחוזי בקובעו כי בנסיבות אלה נזקקה המתלוננת לסיבה מיוחדת וחריפה לשם הגשת התלונה במשטרה כנגד המערער וכי יש בכך משום חיזוק לגירסתה הכללית של המתלוננת ולהרשעתו של המערער על בסיסה.

20.מן העבר השני, נוסף על דחיית גרסתו של המערער כבלתי מהימנה, פועלת לרעתו של המערער העובדה כי הוא נמנע מלהביא מטעמו עדים כלשהם ובפרט את הוריו ואת דודו. הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד [ראו: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97-98 (1983); רע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.08), פסקה 7 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור; עניין בן אברהם הנ"ל, פסקה 31]. אלא שלשיטת המערער התביעה היא זו שצריכה היתה להביא לעדות את הוריו ואת דודו והימנעותה מהבאתם פועלת לרעתה דווקא, זאת מאחר שלטענת המתלוננת אמו של המערער ראתה סימני מכות על גופה; אביו של המערער שהגיע יחד עם אביה של המתלוננת לביתו של המערער לאחר שזה היכה אותה, לגרסתה, שמע במו אוזניו את הודאת המערער בכך ודודו של המערער, אשר נכח באותו מעמד, הזהיר את המערער כי זו הפעם האחרונה שהוא מכה את המתלוננת. משיש בהעדתם של עדים אלו לחזק את גרסת המתלוננת, התביעה היא זו שצריכה היתה, כך לפי המערער, להביאם לעדות מטעמה. במילים אחרות, טוען המערער כי העדים האמורים הינם עדים הרלבנטיים גם, או בעיקר, לתביעה והימנעותה מלהעיד אותם פועלת לרעתה.

אין בידי לקבל טענה זאת. ככלל עד ייחשב רלבנטי לגרסתו של בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (1991)]. גם אם יש ממש בטענת המערער לפיה הוריו ודודו הינם עדים רלבנטיים אף עבור התביעה בתיק זה, וכפי שאבהיר להלן אין הדבר נקי מספקות, הרי שלא יכול להיות ספק כי עדים אלו רלבנטיים גם להוכחת גרסתו של המערער ולהפרכת גרסתה של המתלוננת. שהרי אם היו עדים אלו סותרים בעדותם את טענות המתלוננת בדבר אירוע האלימות הראשון, היה הדבר מביא לערעור מהותי בגרסתה ביחס לאירוע זה ולסדקים בגרסתה הכוללת של המתלוננת, ומאידך, לאישוש גרסתו של המערער. מכאן, שלכל היותר ענייננו במצב בו עדים אלו רלבנטיים לשני בעלי הדין. במקרים כגון דא, התשובה לשאלה על מי מהצדדים מוטלת "החובה" להעיד את העדים, וכנגזרת ממנה ההנחה כי אם היו אלו מעידים הייתה עדותם תומכת בגרסת היריב, הינה פועל יוצא של התשובה לשאלה על מי מהצדדים רובץ נטל הבאת הראיה לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06), פסקה 53 (להלן – עניין המגן); ע"א 90/293 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (לא פורסם, 28.12.94) פסקה ה' (להלן – עניין גרינהולץ); יעקב קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה חלק שלישי 1652 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)]. דהיינו, אי העדת עד רלבנטי שעדותו חשובה לשני הצדדים אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין אשר עליו מוטל נטל השכנוע בתיק ואשר נמנע מלהביאו לעדות, כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני. במצב דברים זה, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות כעת, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע [ראו: עניין המגן הנ"ל, פסקה 53; עניין גרינהולץ, פסקה ה']. הוא הדין בעניין שלפנינו. משעמדה התביעה בנטל הבאת הראיות הראשוני, הדרוש במשפט פלילי על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל ההגנה, הרי שהימנעות המערער מהעדתם של הוריו ושל דודו, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור למצער על חלק מן האירועים המתוארים בכתב האישום, פועלת במקרה זה לרעתו. ומכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ספק בעייני אם בני משפחתו הקרובים של המערער, ובעיקר הוריו, הינם בבחינת עדים רלבנטיים עבור התביעה, כאשר קיים חשש בלתי מבוטל כי עדים אלו יבקשו בעדותם, גם אם לא במתכוון, את טובתו של המערער ויתקשו למסור עובדות שעשויות לתחושתם לפעול לרעתו.

אשר לטענת המערער בהקשר זה כי במידה שאי הבעת עדים מצידו פועלת לרעתו, נכון הדבר גם ביחס להימנעות התביעה מהעדתה של ס.ז., הרי שגם אם נכונה טענה זו כשלעצמה, לא יוכל הוא להיוושע בה. שכן, בפנייתה של המתלוננת לס.ז. ראה בית המשפט המחוזי אך חיזוק לגרסתה המהימנה של המתלוננת, חיזוק אשר, כאמור לעיל, ממילא לא נדרש במקרה זה, ואשר בנוסף אליו נמצאו חיזוקים נוספים, אף הם מעבר לנדרש.

21.אשר למסרוני האהבה אותם שלחה המתלוננת למערער במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, ובפרט המסרון שנשלח על ידה ביום 29.1.04, דהיינו כחמישה ימים לאחר אירוע האינוס, בו נכתב, כך לפי המערער, "אהובי שנחרת על לבי מתי אתה גומר עיניים שלי", שלטענת המערער קיומם מקעקע את גרסתה של המתלוננת באשר למכות, לאיומים, ובוודאי האינוס, איני סבור כי יש בהם כדי לסייע למערער. לעניין קבילותם של המסרונים, הגם שלדידי צדק בית המשפט המחוזי עת קבע כי המסרונים האמורים אינם קבילים היות והתנאי לקבילותם, עליו הסכים בא כוח המערער [עמוד 140 לפרוטוקול], היה כי המערער יביא לעדות את נציגה של החברה הסלולארית הרלבנטית בכדי שזה יעיד על האותנטיות של המסרונים, משציינה התביעה בנקודה זו במסגרת סיכומיה בבית המשפט המחוזי כי "המתלוננת עצמה אינה מכחישה שליחתם", הרי שממילא אין עוד צורך להידרש לשאלת קבילותם. ואולם, המתלוננת הסבירה את שליחתם של המסרונים בכך שכל זמן שהיא התגוררה עם המערער, ניסתה היא שוב ושוב, וללא הועיל, לשקם את מערכת היחסים עמו, בתקווה שיחסו הקשה אליה ישתנה ככלות הכל. בית
המשפט המחוזי קיבל הסבר זה להתנהגות המתלוננת כאמין ומשכנע, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו. כבר נפסק פעמים רבות כי גם אם לעיתים התנהלותה של נפגעת עבירות מין איננה נתפסת כרציונאלית בעיני המתבונן מבחוץ, כאשר זו ממשיכה לחיות כבת זוגו של התוקף על אף הפגיעה בגופה ובנפשה, אין בכך בלבד כדי לפגום במהימנותה [ראו: ע"פ 8916/08 הנ"ל, פסקה 32; ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2006), פסקה ו; ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.07), פסקה 15]. כך בדרך כלל, וכך מקל וחומר כאשר עסקינן במתלוננת שהינה בת החברה הערבית, וכדבריה של המתלוננת:

"כשאישה ערביה מתחתנת עם מישהו, הבעל שלה, היא מתחתנת לא לחודש, לא לחודשיים, לא לשנה ושנתיים, זה לכל החיים. כשהוא הכה אותי בפעם הראשונה, אני לא סלחתי לו, אני ידעתי, כבר התחלתי לגבש צורה עם מי אני חיה, אבל הראש שלי החזיר אותי, אז אני חייבת לחיות עם הבן אדם הזה, עוד אני לא יודעת עוד 20 או 50 שנה, אני מנסה להסתדר איתו, וזה היה אחד הניסיונות שלי, אולי SMS, אולי התקשרתי אליו בטלפון, אולי הזמנתי אותו לארוחה" [עמוד 276 לפרוטוקול].

גם אמה של המתלוננת מסרה בעדותה דברים ברוח זו:

"אנחנו ערבים לא מחתנים את הבנות שלנו כדי שיחזרו הביתה אלא כדי שיחיו בבתים שלהם, כל הזמן אני אומרת לה תתאזרי בסבלנות, תתפסי בבית שלך בידיים בשיניים" [עמוד 338 לפרוטוקול].

דברים אלו מדברים בעד עצמם ותומכים במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר אמינות וסבירות ההסבר שנתנה המערערת לשליחת המסרונים, מסקנה שכאמור לעיל מקובלת עליי.

הגנה מן הצדק
22.בפגישותיה עם המתלוננת, ערכה התובעת תרשומות של הדברים אותם מסרה לה המתלוננת. לטענת המערער, עם תחילת עדותה של המתלוננת ביום 14.3.05 ולאחר שסנגורו של המערער נוכח לדעת כי המתלוננת העידה על מספר אירועים שלא נכללו בחומר הראיות שהועבר לידיו, ביקש הסנגור מן התובעת כי זו תבדוק האם העבירה לידיו את כל חומר החקירה הקיים בתיק. לאחר שערכה בדיקה בנושא, העבירה התובעת לידי הסנגור פרט אחד מפרטי התרשומת שערכה, כאמור לעיל, אגב הצהרה כי זהו פרט התרשומת היחיד הרלבנטי באופן מהותי להגנתו של המערער. משכך, הגיש סנגורו של המערער עתירה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, במסגרתה הוא עתר לחשיפת יתר פרטי התרשומות שנמצאו בידי התביעה. ביום 29.3.05, היום בו התקיים הדיון בעתירה, ולאחר שכבר התקיימו שתי ישיבות הוכחות בהן נחקרה המתלוננת, הועברה על ידי התביעה לידי הסנגור תרשומת נוספת ובה ארבע עובדות חדשות שעלו במהלך המפגשים בין התובעת לבין המתלוננת. לאחר שהתקיימה ישיבת ההוכחות השלישית בה העידה המתלוננת, הורה בית המשפט המחוזי לתובעת להעביר 18 קטעי תרשומת נוספים לסנגור ותרשומות אלה הוגשו כראיה מטעם המערער לתיק בית המשפט. כך, רק בישיבה הרביעית והאחרונה שהתקיימה ביום 2.5.05 ואשר במסגרתה נחקרה המתלוננת, היו בידי הסנגור כל התרשומות שבית המשפט סבר כי מן הדין שיועמדו לעיון ההגנה. לטענת המערער, לוּ היו בידיו במהלך כל ארבע הישיבות בהן העידה המתלוננת כל התרשומות שנמצאו בידיו בעת ישיבת ההוכחות הרביעית, יכול היה לכלכל את מהלך חקירתה של המתלוננת בצורה טובה ויעילה יותר, ומשהתנהגותה "הבלתי ראויה-בלשון המעטה דהמעטה" של התביעה מנעה זאת ממנו, עומדת לו לשיטתו טענה של הגנה מן הצדק. אקדים ואומר כבר כאן כי אין בידי לקבל טענה זו.

23.דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום, כאשר מסתבר לו כי לא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן או כאשר העמדתו לדין פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות, בדרך כלל בשל התנהלותה הקלוקלת של התביעה [בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1) 529, 543-545 (1997); בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 94-95 (1997); על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 77-79 (2004)]. ההצדקה העיקרית לשימוש בסמכות קיצונית זו של בית המשפט הינה הרצון להבטיח כי רשויות אכיפת החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה להוות בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן ושרירותית המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון החוק. אכן, זוהי סמכות יוצאת דופן וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה [ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.05), פסקה 9]. יצויין, כי הגישה לפיה טענת הגנה מן הצדק תתקבל אך מקום בו התנהגות הרשות הינה בלתי נסבלת ושערורייתית עד שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, כך שבית המשפט עומד פעור פה מולם ואין הדעת יכולה לסובלם [ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)] עוּדנה במקצת בפסיקתו המאוחרת של בית משפט זה עת נקבע כי טענת ההגנה מן הצדק תקום לנאשם במקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות [ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 806-808 (2005) (להלן – עניין בורוביץ). וראו: מרדכי לוי "עוד על מהות ההגנה מן הצדק ועל המבחן לקבלתה לפני פסק הדין בעניין בורוביץ ובעקבותיו" המשפט י 353, 356 (2005)]. כשנתיים לאחר מתן פסק הדין בעניין בורוביץ עוגנה הלכה זו בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי אשר קובע שנאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" [וראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, 4.9.07), פסקה 57; ע"פ 5672/05 טגר בעמ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.07), פסקה 107 (להלן - עניין טגר); ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.08), פסקה 8; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה חלק שני 1339
(מהדורה מעודכנת, 2009)]. יחד עם זאת, ביטולו של הליך פלילי מטעמי "ההגנה מן הצדק" נותר מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר ולא כל מעשה נפסד מצד הרשויות יצדיק את המסקנה כי דין האישום להתבטל מטעמי הדוקטרינה האמורה [ראו למשל: רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.07) (להלן – עניין הרשברג)]. שאלת החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים האמורים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. שלב זה עניינו איזון בין אינטרסים רלבנטיים שונים מתוך הסתכלות על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. במסגרת עריכתו של איזון זה, יש ליתן את הדעת, בין היתר: לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות המבססות את אשמתו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב; בשלב השלישי, ולאחר ששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום [ראו: עניין בורוביץ הנ"ל, בעמודים 807-808; עניין הרשברג הנ"ל; עניין טגר הנ"ל, פסקה 111].

יישום כללים אלו על המקרה שלפנינו מוביל אל המסקנה כי המקרה דנן אינו נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים ונדירים בהם ייעתר בית המשפט לטענת ההגנה מן הצדק ויבטל את האישום כנגד נאשם. גם אם ראוי היה כי למצער תיידע התובעת את הסנגור על שמצויות בידיה תרשומות אשר נערכו בעת פגישותיה עם המתלוננת, כך שיהא סיפק בידו להחליט, בטרם החלה עדותה של המתלוננת, על האופן בו ינהל את הגנתו של המערער ולשקול את אפשרות הגשתה של עתירה לעיון בחומר חקירה, כפי שאכן החליט לעשות לאחר שנודע לו על קיומן של התרשומות הנדונות, הרי שאין מדובר בפגם מהותי היורד לשורש ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי ואשר מכתים אותו בחוסר הגינות או אי צדק. יתר על כן, לא הוכח לפנינו בראיה כלשהי כי התובעת נהגה כפי שנהגה מתוך חוסר תום לב או מתוך זדון, והמערער אף נמנע, ובצדק, להעלות טענה כאמור. בנסיבות אלה, אין אלא להניח כי התובעת סברה באמת ובתמים כי התרשומות לא היו דרושות, מהותית, לשם ניהול הגנתו של המערער. יתר על כן, מקובלת עלי טענת המשיבה כי בסופו של יום, יכולתו של המערער להתגונן מפני ההאשמות נגדו לא נפגעה, ולמצער לא נפגעה באופן משמעותי, בשל התנהלות התביעה בבית המשפט המחוזי. ראשית, כבר בחלקה השני של ישיבת ההוכחות הראשונה בה נחקרה המתלוננת היה בידי סנגורו של המערער פרט אחד מתוך התרשומות הנדונות ואילו עובר לישיבת ההוכחות השלישית בה העידה המתלוננת היו בידיו ארבעה פרטים נוספים. חשוב מכך, כל יתר שמונה עשר פרטי התרשומות אשר על העברתן לידי הסנגור הורה בית המשפט, הועברו לידיו כחודש לפני ישיבת ההוכחות האחרונה בה העידה המתלוננת. ברי כי במהלכה של תקופה ארוכה זו יכול היה הסנגור להתכונן כדבעי לקראת ישיבת ההוכחות האמורה, כאשר גם ניתנה לו האפשרות להפנות במהלכה למתלוננת כל שאלה שעלתה מן החומר החדש שהועבר לידיו, והסנגור אכן עשה זאת, כפי שעולה מן הפרוטוקול של אותה ישיבה המשתרע על פני כמאה עמודים. מה גם שהתרשומות הנדונות אף הוגשו לבית המשפט המחוזי כמוצג מטעם המערער [נ/13] כך שזה יכול היה להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי ולעמוד על המשמעות הראייתית שיש להעניק להן. ברי אפוא כי גם אם חלה פגיעה מסוימת ביכולתו של המערער להתגונן, הרי שפגיעה זו נתרפאה ומכל מקום, לא היתה היא משמעותית גם מלכתחילה.

נוכח האמור לעיל, ומשהעבירות אותן ביצע המערער מצויות ברף חומרה גבוה והרשעתו בהן נסמכת על תשתית ראייתית איתנה, הרי שהאיזון בין כלל נסיבות העניין מוביל אל המסקנה כי לא התקיימה במקרה זה פגיעה כזו בתחושת הצדק וההגינות אשר יש בה להוביל לקבלת טענת ההגנה מן הצדק, ולפיכך יש לדחות טענה זו של המערער.

שיהוי במתן הכרעת הדין
24.בית המשפט המחוזי נתן את הכרעת דינו בתיק זה עשרים וחמישה חודשים לאחר הגשת הסיכומים על ידי בעלי הדין. לטענת המערער, בנסיבות אלה הרשעתו חותרת תחת יסודותיו של ההליך המשפטי עד כדי איונו ומנוגדת להוראתו של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי המטיל על בית המשפט חובה ליתן הכרעת דין בתוך שלושים ימים מסיום הליך הסיכומים. אכן, על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה כי הליכים פליליים יסתיימו במהירות. הטעם לכך הוא הקושי הטמון בעצם היותו של אדם מואשם בפלילים, על כל ההשלכות האישיות, החברתיות והכלכליות הטמונות בכך; הלחץ והחשש המתמיד בו נתון הנאשם נוכח אפשרות הענשתו וכן הקושי שיוצרת התמשכות ההליכים לעניין שיקומו של הנאשם. הדרישה לסיום מהיר של ההליכים הפליליים ומניעת עינוי דין מן הנאשם אף מעוגנת בערך של כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או נהנית מהשראתו של חוק יסוד זה [בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (1997)] וביטוי שלה ניתן למצוא אף בהוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי, וביניהן הוראת סעיף 125 לחוק זה אשר קובעת כי ההליך הפלילי ינוהל "ברציפות יום יום עד גמירא" [בהקשר זה ראו לאחרונה: ע"פ 4865/09 פלדמן נ' בית המשפט המחוזי תל-אביב (לא פורסם, 9.7.09) (להלן – עניין פלדמן)] והוראת סעיף 181א הנ"ל, עליו נסמך המערער בטענתו הנדונה, שכותרתו "מועד למתן הכרעת דין" ואשר קובע לאמור:

"בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לענין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו; על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט לנשיא בית המשפט העליון."

אם כן, במסגרתו של סעיף זה קבע המחוקק כי התקופה הראויה בעיניו למתן הכרעת הדין במשפט פלילי הינה
שלושים ימים. ואולם, בשוותו לנגד עיניו משפטים שבהם פרק זמן זה לא יספיק לצרוך מתן הכרעת הדין, בין אם הדבר נובע ממורכבותם והיקפם ובין אם נובע הוא מן העומס בו נתון בית המשפט השומע אותם, קבע המחוקק פרוצדורה מיוחדת למקרה שבו לא תינתן הכרעת דין בתוך התקופה הקבועה בסעיף האמור. כך, נשיא או סגן נשיא של בית המשפט בו מתנהל המשפט מוסמכים להאריך את התקופה בה תינתן הכרעת הדין אל מעבר לשלושים הימים הקבועים בחוק, ובלבד שייתנו לכך טעם מיוחד וידווחו על הארכה לנשיא בית המשפט העליון. אכן, התקופה הקבועה בהוראה זו קובעת נורמה בדבר פרק הזמן הראוי בדרך כלל למתן הכרעת דין, כאשר חריגה מתקופה זו היא היוצא מן הכלל והיא טעונה הסבר, ואולם מצב דברים זה בו נקבעה האפשרות לחרוג מן התקופה האמורה מלמד, כי אין המדובר בקביעת מועד "נוקשה" וכי מלכתחילה צפה המחוקק כי הכרעות דין תינתנה באיחור כזה או אחר [ראו: ע"פ 7826/98 דורפמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.99), פסקה 4(א), המתייחס לתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אשר קדמה לסעיף 181א הנ"ל ואשר נוסחה זהה כמעט לנוסחו של הסעיף האמור (להלן – עניין דורפמן)]. ומכל מקום, אין באי קיום הוראה על ידי בית המשפט, כשלעצמה, חרף החומרה הרבה הנלווית לכך, עליה עוד ידובר להלן, כדי להביא לזיכויו של נאשם אשר הורשע בדין, פרט למקרים חריגים ביותר ונדירים. בית משפט זה כבר נדרש בעבר, עוד בטרם חקיקתו של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי, לשאלת השלכותיו של איחור מהותי במתן הכרעת הדין במשפט פלילי וההלכה שיצאה מלפניו היא כי ככלל אין בעינוי הדין שנגרם לנאשם בשל התמשכות ההליכים במקרים כגון דא, כשלעצמו, כדי להביא לביטול הכרעת הדין שניתנה באיחור כאמור. זיכויו של נאשם בשל שיהוי, ושיהוי ניכר בכלל זה, במתן הכרעת דין יהיה אפשרי רק מקום שעינוי הדין שנגרם לו עולה כדי עיוות דין, אשר בכוחו לקפח את הנאשם או להשפיע על חריצת דינו [ראו: ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 63 (1975) (להלן - עניין מירום); ע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225, 231 (1978) (להלן – עניין ורטהיים); ע"א 373/89 מסרי נ' ח'לף ח'ליל ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 737 (1991)]. עיוות דין כאמור עשוי להיווצר מקום בו ההרשעה מבוססת כולה על מהימנות עדים ויש מקום להניח שנוכח הזמן הרב אשר חלף מעת שנשמעו העדים ועד למתן הכרעת הדין, כבר לא יכול היה השופט שהרשיע את הנאשם לזכור את התרשמותו מהם בעת מתן הכרעת הדין, או שהוא התעלם מהדברים שמסרו. ואולם יהיו אלו, כאמור לעיל, מקרים חריגים ונדירים ביותר [ראו למשל: עניין פלדמן הנ"ל, פסקה 8; עניין ורטהיים הנ"ל, בעמוד 231]. הלכה זו, לפיה אין ככלל לבטל הכרעת דין בשל שיהוי בנתינתה, נתאשרה בפסיקתו של בית משפט זה גם לאחר חקיקתו של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [ראו: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.08), פסקה 336 (להלן - עניין הורוביץ); רע"פ 3427/07 איסייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.07); עניין פלדמן הנ"ל, פסקה 8]. ואכן, אני סבור כי אין בחקיקתו של הסעיף האמור משום ביטוי לרצונו של המחוקק לשנות מן ההלכה הפסוקה בהקשר זה. ראשית, לא מצויה בסעיף 181א הנ"ל התיחסות כלשהי לתוצאה של שיהוי בלתי מאושר, בהתאם לפרוצדורה הקבועה בו, במתן הכרעת הדין. חזקה על המחוקק כי בחוקקו את סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי הכיר הוא את ההלכה המצמצמת בדבר זיכוי נאשמים עקב שיהוי במתן הכרעת דין, כך שמשנמנע הוא מלציין ולו ברמז את התוצאה המתבקשת משיהוי כאמור, אין אלא להסיק מכך כי לא ביקש המחוקק לשנות הימנה.

יתרה מזאת, גם תכליתו של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי תומכת במסקנה כי חריגה מן המועדים הקבועים בו לעניין מתן הכרעת הדין אינה גוררת אחריה את ביטולה של הכרעת הדין המרשיעה שניתנה באיחור ואת זיכויו של הנאשם, אלא במקרים נדירים וחריגים ביותר, כאמור לעיל. תכלית חשובה ואולי אף עיקרית של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי היא להבטיח פיקוח ומעקב מטעם נשיאי הערכאות הדיוניות, כמו גם מטעם העומד בראש מערכת בתי המשפט - מי שמכהן כנשיא בית המשפט העליון - על מועדי מתן הכרעות הדין בפלילים ולאפשר טיפול מערכתי הולם במקרים בהם חלו עיכובים בלתי מוצדקים בנתינתן [השוו: עניין דורפמן הנ"ל, פסקה 4(א)]. הדבר עולה בבירור מן האמור בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 38) (מועד למתן הכרעת דין), התשס"ב-2002, ביחס לסעיף 181א הנ"ל:

"במשך השנים... לא היה די פיקוח, מעקב וטיפול בעיכובים לא מוצדקים של הכרעות דין... לפיכך מוצע, מחד גיסא, לקבוע בחוק מועד... שניתן יהיה לעמוד בו גם כשמדובר בתיקים שאינם פשוטים ביותר... ומאידך גיסא, לקבוע מנגנון פיקוח ומעקב הן לצורך הארכת התקופה במקרים המתאימים והן לצורך טיפול בעיכובים שאינם מוצדקים, על ידי נשיאי בתי המשפט ועל ידי נשיא בית המשפט העליון" [ה"ח 3163, בעמוד 858].

לצידה של התכלית האמורה גלומה בסעיף 181א הנדון תכלית נוספת, שעניינה ניהול יעיל של המשפט הדרוש הן לשמירת האינטרס הציבורי בגילוי האמת והן למניעת עינוי דין מן הנאשם [ראו: דבריו של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין מיום 24.7.02, בעת שהצעת החוק הנ"ל עמדה לקריאה ראשונה בכנסת. והשוו: בש"פ 3668/93 מדינת ישראל נ' קדרון, פ"ד מז(3) 529, 533 (1993); עניין פלדמן הנ"ל, פסקה 8]. ואולם, כאמור לעיל, לוּ ביקש המחוקק לקבוע במסגרת הסעיף הנדון כי שיהוי במתן הכרעת דין תוצאתו זיכוי הנאשם מן המעשים בהם הורשע, היה קובע זאת מפורשות. מכאן ששיהוי, ואף שיהוי ניכר, במתן הכרעת דין או אי עמידה בתנאים שנקבעו בסעיף הנדון להארכת המועד למתן הכרעת דין, אינם מקימים חזקה חלוטה שהשיהוי מקפח את הנאשם בהגנתו ועל כן מצדיק את זיכויו [ראו: עניין דורפמן הנ"ל, פסקה 4(א)].

25.ומן הכלל אל הפרט. מבלי להמעיט מן החומרה שבשיהוי הממושך ויוצא הדופן במקרה דנן במתן הכרעת הדין אשר לא קיבל את אישור הנשיא או סגן הנשיא של בית המשפט המחוזי, חומרה המקבלת משנה תוקף נוכח העובדה כי בית המשפט המחוזי אף לא מצא לנמק את הסיבות שבגינן נגרם שיהוי זה, איני סבור כי נגרם למערער בגינו עיוות דין אשר יצדיק את זיכויו מן המעשים החמורים בהם הורשע. הכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי אינה סומכת עצמה אך על הערכת מהימנותם של המתלוננת ושל המערער תוך שקילת גרסאותיהם זו מול זו,
אלא נתמכת היא בחיזוקים אחדים, כמפורט לעיל, ומבוססת היטב בחומר הראיות בתיק. בנסיבות אלה, וחרף התקופה הארוכה, יש לומר ארוכה מדי, שחלפה מעת הגשת הסיכומים בתיק דנן ועד למתן הכרעת הדין, איני סבור כי נגרם למערער עיוות דין המצדיק זיכויו מן המעשים החמורים שבביצועם הוא הורשע.

אין לי אלא להניח, כי הסיבה להתמשכות ההליכים בתיק זה, כמו גם בתיקים פליליים רבים אחרים, הינה העומס הרב המוטל על בתי המשפט בישראל ובפרט על בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. אכן, מוסכם על הכל כי מציאות זו של התמשכות הליכים הינה בעייתית ובלתי רצויה. יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק זיכויו של עבריין אשר אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר והעמדת נפגע עבירותיו בפרט ואת הציבור הרחב בכלל אל מול החשש הממשי כי הוא יחזור ויבצע את מעשיו, וזאת אך בשל עיכוב במועד מתן הכרעת הדין [ראו: עניין הורוביץ הנ"ל, פסקה 338; עניין מירום הנ"ל, בעמוד 72]. ואולם, כפי שיוסבר להלן, אין זה מן הנמנע כי התארכות משמעותית של הליכים פליליים, וההליך נשוא הערעור דנן בכלל זה, שלא באשמתו של הנאשם, תבוא לידי ביטוי בגזירת עונשו של העבריין.

ערעור על גזר הדין

26.כידוע אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2008); ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2008); ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני, (לא פורסם, 29.10.08)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר מקרים חריגים אלו, שכן האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים לקולא ולחומרה במקרה דנן הינו איזון ראוי, כך שהעונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו בנסיבות העניין.

27לא מצאתי ממש בהשגותיו של המערער בהקשר זה על כך שבית המשפט המחוזי נתן דעתו למצב הקשה בו מצויה המתלוננת בעקבות הגשת התלונה כנגד המערער ובטענתו כי מצבה "העגום" כלל לא הוכח על ידה. ראשית, בניגוד לטענת המערער, מצבה הקשה של המתלוננת והבידוד החברתי בו היא מצויה מאז הגשת התלונה כנגד המערער הוכח גם הוכח, כאשר בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בדבריה של המתלוננת בהקשר זה, כפי שעולה מן האמור בגזר הדין. שנית, לא נפל כל פגם בכך שבין יתר נסיבות העניין נתן בית המשפט המחוזי את דעתו גם להשלכותיהם הקשות של מעשי המערער על מצבה הנפשי והחברתי של המתלוננת, מצב שאליו היא לא היתה נקלעת לולא ביצע המערער מעשים מחפירים אלו. אשר להשגת המערער על כך שבית המשפט המחוזי שקל לחומרה את העובדה שזה לא הביע חרטה על מעשיו, אין היא נטולת יסוד. כידוע, הודאת נאשם במעשים המיוחסים לו בכתב האישום והבעת חרטתו הכנה על ביצועם מהווים שיקול לקולא בגזירת עונשו, ואולם קיים קושי לשקול לחומרה, להבדיל מאי שקילת הדבר לקולא, הימנעות מהבעת חרטה מצד נאשם הכופר בכל המיוחס לו והמבקש להוכיח בערכאת הערעור את חפותו [השוו: ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25, 34 (2003)]. ואולם, איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, הואיל ובמקרה דנן המערער עצמו מודה כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי מצוי בחלקו התחתון של רף הענישה בעבירות מן הסוג בהן הוא הורשע.

28.אכן, אין להתעלם במקרה זה מן השיהוי הרב והבלתי מוסבר שבמתן הכרעת הדין על ידי בית המשפט המחוזי, אשר על חומרתו כבר עמדתי לעיל. כבר נפסק לא אחת כי יש להשית את העונש על מי שהורשע בדין קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, הואיל ועונש המושת על מי שהורשע בדין זמן רב לאחר ביצוע העבירה מאבד מכוחו המרתיע, ומנגד רואים את העבריין כמי שכבר נשא בחלק מסוים מעונשו, כאשר חרב הדין התהפכה מעל לראשו והוא מצוי במצב של אי וודאות במשך תקופה החורגת מכל מידה סבירה [ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, 840 (1990) (להלן - עניין אסא)]. על כן, נקבע כי מקום בו נגזר עונשו של מי שהורשע בדין בשיהוי ניכר, וזאת שלא באשמתו, ישמש הדבר כשיקול להקלה בעונש [ראו: ע"פ 3575/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721, 837 (2000); עניין ורטהיים הנ"ל, בעמוד 230]. ואכן, בית המשפט המחוזי נתן דעתו, במסגרת גזר הדין, לשיהוי הניכר במתן הכרעת הדין בעניינו של המערער בציינו כי "אין ספק כי לנאשם [המערער] נגרמו עינוי דין, תחושת חוסר וודאות, מתח וסבל רב" והוא אף שקל עובדה זו לקולא, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעונש המקל שהושת על המערער, אשר מצוי מתחת לרף הענישה במקרים דומים [השוו: ע"פ 10030/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.05); ע"פ 7396/07, בפרט בפסקה 7; ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.09) (להלן – ע"פ 9675/08)]. אין לקבל בהקשר זה את טענת המערער לפיה השיהוי הניכר במתן הכרעת הדין בעניינו מחייב במקרה דנן להימנע מלהשית עליו עונש מאסר בפועל. שכן, ככלל, שיהוי ניכר בהתנהלות הליכים פליליים "ראוי שיבוא לידי ביטוי לא בהימנעות מהטלת עונש מאסר ממשי אלא בהטלת עונש מאסר לתקופה קצרה מזו שחומרת הנסיבות שבגדרן בוצעו העבירות היתה, כשלעצמה, מחייבת" [ע"פ 8583/00 לפיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.00)]. דהיינו אין בו בשיהוי כשלעצמו כדי להביא להימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל על נאשם. אומנם, אין לשלול את האפשרות כי במקרים מתאימים, בהם השיהוי בהליכי המשפט הינו חריג וקיצוני, יימנע בית המשפט מהטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם, שאלמלא השיהוי היה מושת עליו. ואולם, אפשרות זו מוגבלת לעבירות קלות יחסית ואין היא קיימת מקום בו מדובר בעבירות אלימות או עבירות אחרות שגלומה בהן סכנה לשלום הציבור [ראו: עניין הורוביץ הנ"ל, פסקה 337; עניין אסא הנ"ל, בעמוד 840; עניין מירום הנ"ל, בעמוד 76]. כאלה הן העבירות בהן הורשע המערער.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, מעשיו של המערער חמורים ומכוערים הם. המערער אנס את המתלוננת וחילל את גופה תוך התעלמות מוחלטת מסירובה הנחרץ וניסיונה להתנגד למעשיו, תקף אותה מספר פעמים בהיותה בהיריון אגב סיכון בריאותה וסיכון חיי העובר, איים עליה והטיל עליה את מוראו. בית משפט זה כבר עמד פעמים רבות על
חומרתה הרבה של עבירת האינוס אשר יש בה כדי לפצוע את נפשה של נפגעת העבירה, לעיתים ללא מרפא, כאשר עובדת היותם של המערער והמתלוננת נשואים בעת ביצוע העבירה אין בה כדי להפחית מחומרת המעשים [ראו למשל: ע"פ 9675/08 הנ"ל, פסקה 48; ע"פ 10030/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2005)]. מן המקובץ עולה כי במקרה זה, בו יש ליתן לשיקולי הגמול וההרתעה משקל מוגבר ביחס ליתר שיקולי הענישה וכאשר עונש המאסר בפועל שהושת על המערער הינו, כאמור לעיל, נמוך באופן משמעותי מן העונש שהיה מושת עליו לולא השיהוי במתן הכרעת הדין, לא יהיה זה מן הראוי להסתפק בעונש שאיננו עונש מאסר בפועל, שהינו העונש ההולם בנסיבות העניין.

סוף דבר
29. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו.

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון