התליית רישיון סוכן ביטוח


1. התובעת הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעת, במסגרת עתרה לחייבה לשלם לה סך של 229,690 ₪. לטענתה, בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, היא פעלה כסוכנת ביטוח אשר עסקה במכירה ובתווך של עסקי ביטוח. הנתבעת הינה סוכנות לביטוח.

ביום 24.10.1994 נכרת בין הצדדים הסכם לפיו, התחייבה התובעת למכור פוליסות ביטוח חיים של חברת מנורה, באמצעות הנתבעת בלבד. ביום 1.5.1995, חתמו הצדדים על נספח להסכם, במסגרתו הוארך תוקף ההסכם לשנה נוספת וכן, סוכם כי ההסכם יחודש אוטומאטית מידי שנה, אלא אם תינתן התראה מראש בת 60 ימים על ידי מי מהצדדים על רצונו להפסיק את ההסכם.

על פי סעיפי ההסכם, סוכם כי חלוקת ההכנסות ממכירת פוליסות של התובעת ישולמו על ידי הנתבעת ישירות לתובעת וכי הסכמי התגמול של הנתבעת עם חברות הביטוח ייערכו במישרין על ידי הנתבעת.

לטענת התובעת, בשלהי שנת 2006 הודיעה לה הנתבעת, כי בכוונתה לסגור את משרדיה בחיפה וכי התובעת תוכל להמשיך ולפעול רק ממשרדיה הנתבעת במרכז הארץ. התובעת הודיעה על רצונה לסיים את ההסכם ובעקבות הודעה זו, שלחה אליה הנתבעת ביום 26.2.2007 הודיעה על כוונתה להפחית את התשלום המגיע לתובעת, תחילה ל - 90% ולאחר מכן ל - 80%, וזאת בניגוד להסכם. בסיפא לאותו מכתב, ציינה הנתבעת כי לאחר חודש יוני 2007, ידונו הצדדים שוב בתנאים וכי תנאי לדיון כזה הינה התחייבות של התובעת לעסוק במכירות בבלעדיות באמצעות הנתבעת. בשלב מסויים, הפסיקה הנתבעת את תשלומי העמלות לתובעת ועכבה את העברת התיק, על לקוחותיו ועמלותיו, לרשותה, חרף פניות של התובעת אליה.

לאור הוראות סעיף 9.9 להסכם, פנתה התובעת למספר סוכני ביטוח פעילים על מנת להעביר את זכויותיה בתיק לידיהם אולם, התנהלותה של הנתבעת גרמה לכך שאיש לא היה מעוניין לרכוש את התיק או לטפל בלקוחות ללא העברת התיק לבעלותה של התובעת.

בסעיף 22 לכתב התביעה נטען כי בעקבות סגירת משרדיה של הנתבעת בחיפה, החליטה התובעת כי עם קבלת תיק הביטוח לידיה, תעמידו למכירה ואף חפשה ומצאה משרה כשכירה בתחום היעוץ הפנסיוני. עקב סירובה של הנתבעת להעביר לידיה את תיק הביטוח נגרמו לה נזקים כספיים והיא מתקשה בהחזר הלוואותיה.

בסעיף 27 לכתב התביעה סכמה התובעת את נזקיה כתוצאה מהפרת ההסכם כדלקמן: א. סך של 60,160 ₪ בגין תשלום עמלות עד לחודש מאי 2008. ב. סך של 40,000 ₪ בגין תשלומי ריביות על הלוואות שנטלה. ג. סך של 100,000 ₪ בגין ירידת שווי תיק הביטוח של התובעת. ד. סך של 25,000 ₪ בגין עגמת נפש. ה. סך של 4,800 ₪ בגין יועץ מס והגשת דו"ח שנתי. בנוסף, עתרה התובעת בסעיף 29 לכתב התביעה לחייב את חברת הביטוח מנורה (שכלל איננה צד לתביעה) להעביר את תיק הביטוח לידיה.

2. ביום 24.9.2008 התירה כבוד הרשמת פומרנץ תיקון של כתב התביעה, בכל הנוגע לסכום התביעה, אשר הועמדה על סך של 229,690 ₪. מנגד, במהלך הישיבה שהתקיימה בפני כבוד השופט אליקים ביום 11.9.2009, הודיע ב"כ התובעת כי הנ"ל חוזרת בה מהעתירה למתן צו עשה, כמפורט בסעיף 29 לכתב התביעה וכי הסעד היחיד בתביעה, הינו סעד כספי.

3. הנתבעת התגוננה מפני התביעה וטענה, כי התובעת הינה יועצת פנסיונית ולא סוכנת ביטוח וכי היא התלתה את רישיונה כסוכנת ביטוח החל מיום 1.1.2007, לאחר שהחליטה לסיים את פעילותה כסוכנת ביטוח ולעבור לעיסוק בייעוץ פנסיוני, במסגרת אחד הבנקים הפועלים בישראל. לטענת הנתבעת, ההסכם התייחס לפוליסות של חברת מנולייף בע"מ, ועל פי סעיף 2(א) סיפא להסכם, נקבע במפורש כי אם יסכימו הצדדים שהתובעת תמכור עבור הנתבעת גם פוליסות של חברות ביטוח אחרות, כי אז ייקבעו התנאים בהסכם נפרד. בהמשך, סוכם בין הצדדים כי התובעת תתחיל לשווק פוליסות של חברת מנורה בע"מ ושינוי זה גרם לביטול ההסכם וליצירת סיכום חדש בין הצדדים, שתאם את התנאים החדשים והשונים של חברת מנורה.

הנתבעת טענה, כי מלכתחילה היא לא העבירה לתובעת את התשלום שהנתבעת קיבלה מחברת הביטוח, אלא, רק את החלק שהגיע לה על פי ההסכם ועל פי הסיכומים שבאו במקומו, לאחר שניכתה מהתקבולים את הסכום שהגיע לנתבעת. לטענתה, שינויים רבים שהתרחשו בענף הביטוח, יחד עם שינויים בהיקפי הפעילות של התובעת, גרמו לשינויים מוסכמים והתחשבנות בין הצדדים, וכל אלה היו ממילא הופכים את ההסכם לאות מתה, אף אלמלא בוטל ההסכם. הנתבעת הוסיפה וטענה, שאחד מעיקרי ההסכם היה התחייבות התובעת להקים מערך סוכני ביטוח שיעבדו עם הנתבעת באזור הצפון וכי היא תפעיל ותנהל מערך זה. הנתבעת שכרה לשם כך משרדים בחיפה והשקיעה משאבים רבים נוספים, לאור הציפיות מהתובעת על פי המצגים שהציגה. מאחר והתובעת לא עמדה בהבטחתה ובמצגיה, נאלצה הנתבעת לשכור משרדים קטנים יותר באזור אחר. נוכח העובדה שהתובעת לא עמדה בציפיות שהיא עצמה יצרה, הוקטנו בהסכמה שיעורי התשלומים ששילמה הנתבעת על פי ההסכם.

4. הנתבעת טענה, כי כשנתיים טרם פרישתה של התובעת מעבודתה כסוכנת ביטוח לטובת עבודת ייעוץ בבנק (ינואר 2007), היא הודיעה לנתבעת כי איבדה עניין בענף הביטוח וכי היא מתחילה בלימודי תואר שני שנמשכים כשנתיים. מאותו מועד חדלה התובעת כמעט לחלוטין לעסוק במכירות ובשיווק וצמצמה את פעילותה לאחזקה שוטפת של תיק הלקוחות של הנתבעת באזור הצפון, ובהתאם ירד גם היקף התפוקה שלה. שינוי חד צדדי זה היווה הפרה של ההסכם, שמטרתו הייתה שיווק ביטוח חיים. משחדלה התובעת לשווק פוליסות ביטוח, בוטל ההסכם בהסכמה, ועמלותיה של התובעת קטנו בהתאם למצב החדש.

הנתבעת טענה כי במהלך שנת 2006, הודיעה התובעת לנתבעת על החלטתה החד צדדית להתלות את רישיון סוכן הביטוח שלה ולעבור לעבוד בבנק. לאור התפתחות זו, לא ראתה הנתבעת טעם כלכלי להחזיק את המשרדים בחיפה, מה גם שכדאיות החזקתם הייתה גבולית עוד קודם לכן, עקב צמצום הפעילות של התובעת. מאז 1.1.2007, מטפלת הנתבעת בעצמה בתיק הלקוחות ממשרדיה בתל אביב. הנתבעת הוסיפה והדגישה כי על פי חוק, החל מיום 1.1.2007, אסור היה לנתבעת לעסוק בעבודתה כסוכנת ביטוח.

הנתבעת אישרה את תוכן המכתב מיום 26.2.2007 וטענה, כי הרקע לכתיבתו, ששיקף את ההסכם בין הצדדים, היה הודעת התובעת כי היא תתלה את רישיונה החל מיום 1.7.2007 ועל פי הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981 והתקנות שהותקנו מתוכו, הנתבעת הייתה מנועה מלהמשיך ולשלם לתובעת עמלות לאחר שהחלה לעבוד בבנק. לפיכך, סוכם עקרונית על מכירת חלקה של התובעת בתיק הנתבעת. הנתבעת ציינה כי דחתה הצעות של התובעת להעביר תשלומים לבתה או לידיד שלה. הנתבעת טענה כי סוכם עקרונית בין הצדדים על סיום ההתקשרות ביניהם, בכפוף לביצוע תשלומים שפורטו במכתב הנ"ל ובכפוף לקיומו של דיון נוסף ביניהם בחודש יוני 2007. במועד זה התברר כי אין מנוס מסיום ההתקשרות בין הצדדים, לאור הוראות החוק, וסוכם על תשלום עמלות במשך מספר חודשים נוספים. הנתבעת לא מחתה על האמור במכתב, אלא, כבשה במכוון את הטענות נשוא תביעתה, עד לרגע בו סיימה הנתבעת לשלם לה את התשלומים המוסכמים בגין פרישתה.


הנתבעת הוסיפה וטענה, כי תיק הביטוח מעולם לא היה שייך לתובעת, הוא לא נרשם על שמה ולא היו לה מעולם זכויות קנייניות בו, אלא, רק זכות מוגבלת לקבל חלק מההכנסות בתיק. לפיכך, לכל היותר, הייתה לה זכות להמחות לאחר את זכותה לקבל חלק מעמלות הטיפול בתיק הביטוח. זכות זו פקעה עם ביטול ההסכם ולחילופין, עם פרישת התובעת מעיסוקה, כסוכנת ביטוח. הנתבעת כפרה בנזקים הנטענים על ידי התובעת והקשר בינם לבין פעולותיה של הנתבעת.

5. בהתאם להחלטת כבוד השופט אליקים, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית והתקיים דיון קדם משפט. מטעם התובעת הוגש תצהיר שלה ושל סוכני הביטוח אבי כץ ואריה אברמוביץ. מנגד, הגישה הנתבעת את תצהירו של מר אברהם פרנקל (להלן "פרנקל"), מנהלה. עקב מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי. במהלך דיון קדם משפט שהתקיים בפני ביום 10.2.2010, הודיעו הצדדים כי ינסו לנהל ביניהם מו"מ, על מנת לסלק את התביעה בפשרה. בהמשך, הודיע ב"כ התובעת כי הצדדים לא הגיעו לידי פשרה וביקש לקבוע את התיק לשמיעה. בד בבד, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, אשר נדחתה לאחר קבלת תגובת הנתבעת, מן הנימוקים שפורטו באותה החלטה. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני, נחקרו המצהירים על תצהיריהם (למעט סוכן הביטוח אברמוביץ, שלא התייצב לדיון והתובעת ויתרה על עדותו) והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

6. אין חולק כי ביום 24.10.1994, נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת. על פי האמור ברישא להסכם, עסקה הנתבעת במכירת פוליסות ביטוח, בין היתר, עבור חברת הביטוח מנולייף מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן "מנולייף"). מטרת ההתקשרות עם התובעת הייתה שיווק של פוליסות לביטוח חיים עבור מנולייף, בכפוף להוראות ההסכם, אשר קבע את חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים, על פי הסכמות שהושגו ביניהם. ההוראות העיקריות בהסכם יפורטו להלן.

7. סעיף 2(א) להסכם קובע כדלקמן:

"הסוכנת מתחייבת בזה לשווק ולמכור פוליסות לביטוח חיים של חברת הביטוח 'מנולייף מנורה' חברה לביטוח בע"מ באמצעות החברה בלבד וזאת כל עוד יעמוד חוזה זה בתוקפו. מוסכם בזה כי אם יסכימו הצדדים שהסוכנת תשווק ותמכור עבור החברה גם פוליסות ביטוח של חברות ביטוח אחרות, כי אז ייקבעו התנאים עבור החברות האחרות בהסכם נפרד".

8. סעיף 4(א) להסכם קובע כדלקמן:

"החברה מתחייבת בזה לדווח על התקשרות עם הסוכנת לחברת הביטוח הנ"ל ולייחד לסוכנת ברישומיה עבור חברת הביטוח הנ"ל את שם הקוד 'אבידן - שונים' מספר 1714 באופן שיהיה ניתן לאתר ולרכז ברישומי חברת הביטוח הנ"ל את כל הפוליסות אשר יימכרו ע"י הסוכנת.

מוסכם בזה כי החל מחודש 5/95 ישונה קוד הרשום הנ"ל לגבי כל הפוליסות של הסוכנת ל'אבידן - פרבר אילנה', במידה והדבר יהיה אפשרי מבחינת חברת הביטוח".

9. בהתאם לסעיף 5 להסכם, הסכימו הצדדים כי חלוקת ההכנסות מתשלומים המשולמים על ידי חברת הביטוח הנ"ל בגין הפוליסות שיימכרו על ידי הסוכנת, תהיה כמפורט בסעיפים 9, 10 ו - 15 להסכם. אין חולק, כי מלבד העמלות המפורטות בהסכם, קיבלה הנתבעת באופן ישיר מחברת הביטוח, סוגי עמלות נוספות בגין כל פוליסה שמכרה התובעת, ולזו האחרונה לא היה חלק בעמלות אלו (ראה חקירת התובעת, עמ' 14, שורות 3 - 6 וחקירת פרנקל בעמ' 27, שורות 12 - 13 לפרוטוקול).

בנוסף על העמלות המפורטות בהסכם, הייתה זכאית התובעת החל מראשית השנה החמישית להוצאת כל פוליסה, ל"דמי גבייה" בשיעור של 4% מסכום הפרמיה המשולמת בפועל על ידי המבוטח (ראה סעיפים 9.3(ב) ו - 9.4(ב)).

סעיף 9.9 להסכם סייג את זכאותה של התובעת ל"דמי גבייה", כאמור, בכך שהתובעת תהיה באותו מועד סוכנת פעילה או שהעבירה את הטיפול בלקוחות לסוכן פעיל אחר.

10. הצדדים חלוקים בשאלה, האם קיימת לתובעת זכות קניינית ב"תיק הביטוח" ומה היקפה של זכות זו. סוכן ביטוח בונה במהלך עבודתו תיק לקוחות, ממנו הוא מתפרנס. תיק זה מניב לו את העמלות בגין שיווק הפוליסות ומהווה את התשתית, שבאמצעותה שומר הסוכן על לקוחותיו. שני הצדדים הפנו בעניין זה לספרו של עו"ד ג'ון גבע, היבטים מעשיים בדיני ביטוח: סוכן הביטוח (2006), כאשר כל אחד מהם נותן לדברים פירוש משלו. בספרו הנ"ל, ביקש המחבר המלומד ליתן הגדרה מעשית למונח "תיק ביטוח", כדלקמן:

"מן הבחינה המעשית, המנוח 'תיק ביטוח' אינו מושג משפטי אלא הגדרה מקובלת למערכת נסיבות, זכויות וחובות המאוגדות תחת זהותו של סוכן ביטוח מסויים, וליתר דיוק - תחת מספר סוכן מסויים בחברת ביטוח מסויימת. השימוש במנוח 'תיק ביטוח' נובע מן הנוהג הרווח בשוק התיווך בעסקי ביטוח לעשות שימוש ב'תיק ביטוח' מושא לעסקאות רבות ומגוונות. כך, למשל, 'תיק הביטוח' הוא מושא לעסקת מכר, למיזמים משותפים, להענקת שירותים שונים במסגרת תפעולו ביחד עם אחרים ועוד. בדרך כלל, לשימוש במונח 'תיק ביטוח', שתי פנים: (א) זכויותיו של סוכן הביטוח לקבלת עמלות מחברות הביטוח בגין פוליסות שהונפקו על בסיס תיווכו; (ב) המידע הגלום באותן הפוליסות, שבגינן הוא זכאי לקבל עמלות. מידע זה, בתמצית, מהווה את רשימת לקוחותיו של סוכן הביטוח בצירוף האינפורמציה הקשורה אליהם ואל נשוא הביטוח" (שם, בעמ' 232).

11. ככל שעסקינן בעסקאות וחוזים הנוגעים ל"תיק ביטוח", רשאים הצדדים למלא תוכן הגדרתו של מונח זה כראות עיניהם ולכלול בו, למשל, רק זכויות במידע או בעמלות הצומחות ממנו (שם, בעמ' 232). עניין זה נתון לבירור מהוראות החוזה עצמו ומהתנהגות הצדדים.

12. בסעיף 4(א) התחייבה הנתבעת לדווח על התקשרות שלה עם התובעת לחברת הביטוח ולייחד לתובעת ברישומיה את שם הקוד "אבידן - שונים" שמספרו 1714, במטרה להבדיל את כל העמלות המתקבלות ממכירת הפוליסות על ידי התובעת, מיתר העמלות שהתקבלו אצל הנתבעת בקשר לפוליסות אחרות. אין מדובר ברישום המעיד על זכות קניינית או הגדרה של זכות קניינית. אמנם, בסיפא לסעיף 4(א) סוכם כי החל מחודש מאי 1995 ישונה קוד הרישום הנ"ל ל"אבידן - פרבר אלנה" אולם, אין חולק כי הוראה זו לא בוצעה, בהסכמת הצדדים. אין ללמוד מאותה החלטה משותפת שלא לשנות את קוד הרישום, כי הפוליסות שתמכור התובעת, או למען הדיוק "תיק הביטוח", ישאר בבעלות הנתבעת. כאמור, רישום קוד הסוכן הינו טכני גרידא ובא כדי להקל באיתור העמלות המשולמות בגין פוליסות מסוימות, הנמכרות על ידי התובעת. סעיף 4 להסכם, כשלעצמו, אינו בא להקנות למי מהצדדים את ה"בעלות" או ה"זכות הקניינית" ב"תיק הביטוח".


13. הצדדים הגדירו בהסכם במפורש, מהם סוגי העמלות והתשלומים להן תהיה התובעת זכאית, כל זמן שההסכם בין הצדדים תקף, לרבות תוספות להסכם והסכמות מאוחרות, אליהן הגיעו הצדדים, בין בעל פה ובין בכתב. סוגי עמלות אלו, פורטו כאמור בסעיפים 9, 10 ו - 15 להסכם.

14. הפן השני של "תיק הביטוח", הנוגע למאגר מידע של סוכן הביטוח, הינו מוניטין, שיש לו ערך כלכלי ברור. בעת מכירת "בתיק הביטוח" מועבר מאגר המידע הנ"ל, המקנה לרוכש ציפייה מבוססת לביקוש עתידי של שירותיו בתיווך עסקאות ביטוח, אגב השגת רווחים בדמות עמלות (ראה י. שטרן, "על מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח: יחסי סוכן ומבטח", מחקרי משפט י', תשנ"ג - 1993, עמ' 105). במאמרו הנ"ל, מציין המלומד שטרן, כי בענף הביטוח התפתחה פרקטיקה שלפיה, נוהגים סוכני הביטוח במוניטין שצברו במהלך עבודתם מעשה בעלים - הם מוכרים את המוניטין לסוכנים אחרים, מורישים אותו ליורשיהם החוקיים ופרקטיקה זו אינה נתקלת בהתנגדות או ערעור כלשהו של המבטחים. כך גם בענייננו. ניתן ללמוד על כך, למשל, גם מהנספח להסכם אשר נחתם על ידי הצדדים ביום 1.5.1995 (להלן "הנספח"). על פי נספח זה, הוארך תוקפו של ההסכם בשנה נוספת ונקבע כי הוא יתחדש באופן אוטומאטי מדי שנה, אלא אם יודיע אחד מהצדדים בהתראה של בת 60 ימים מראש, על רצונו להפסיק אותו. עוד הוסכם במסגרת הסכם זה, כי "במקרה מות הסוכנת (חו"ח) תמשיך הסוכנות לשלם למוטביה כל אשר מגיע לה, לפי תוקף החוזה". תניה זו מעגנת את הפרקטיקה הנהוגה בענף הביטוח, כמפורט לעיל. מאידך, אין להבין מהנספח להסכם, כאילו יש בו משום החלטה משותפת להותיר את הפוליסות שתמכור התובעת, בבעלות מוחלטת של הנתבעת, כפי שביקשה האחרונה לטעון בסיכומיה.

15. סיכומה של נקודה זו, אני קובע כי ההסכם בין הצדדים הקנה לתובעת זכות קניינית ב"תיק הביטוח", הבאה לידי ביטוי בשני מישורים. האחד - הזכות לקבל עמלות ו"דמי גבייה", על פי הפירוט שניתן בהסכם. השני - הזכות במאגר המידע והמוניטין הגלום בפוליסות הביטוח, לרבות רשימת הלקוחות והאינפורמציה הקשורה אליהם. מנגד, זכאית היתה הנתבעת לחלק מ"תיק הביטוח", הבא לידי ביטוי בסוגי עמלות אחרות, ששולמו לידיה ישירות על ידי חברת הביטוח. זכויות אלו של הנתבעת ב"תיק הביטוח", קמו לה כנגד שירותי המשרד וכח האדם שספקה לתובעת (לרבות סוכני ביטוח להם שלמה משכורות), כמו גם קשר לחברת הביטוח (טענתה של התובעת בסיכומיה לפיה, תפקידה של הנתבעת התמצה בשירותי משרד, חסרת בסיס והיא אינה עולה מהוראות ההסכם, כמו גם יתר הראיות בתיק).

אינני מקבל את טענתה של הנתבעת לפיה, הוראות ההסכם אינן חלות על פוליסות של מנורה חברה לביטוח בע"מ. המיזוג בין חברת מנולייף לבין מנורה, לא שנה דבר בכל הנוגע להתקשרות בין הצדדים. הם המשיכו לפעול באותה שיטה גם בנוגע למכירת פוליסות של מנורה על פי ההסכם ואף מספר הסוכן (1714), המייחד את הפוליסות אותן מכרה התובעת, לא השתנה.

16. אין חולק על כך, שמאז כריתת ההסכם, השתנו פעמים רבות שיעורי העמלות ששילמו חברות הביטוח, משך התקופות בהן שולמו העמלות ושיטות החישוב של העמלות. בנוסף, שונו גם מוצרי הביטוח באופן משמעותי (ראה סעיף 14 לתצהירו של פרנקל וכן, חקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 14, שורות 12 - 14 לפרוטוקול). מאידך, כפי שציינה התובעת בחקירתה הנגדית, מהות העמלות לא השתנתה (עמ' 14, שורה 14 לפרוטוקול). אין גם מחלוקת כי התובעת היא זו שביצעה את ההתחשבנות בין הצדדים לגבי העמלות המגיעות לה, על פי דו"חות שהונפקו באופן שוטף על ידי מנורה (ראה סעיף 41 לתצהיר התובעת וכן, עמ' 13, שורות 8 - 13 לפרוטוקול).

17. כפי שפורט בסעיף 20 לתצהירו של פרנקל, היקפי התפוקות החדשות של התובעת ירדו בהמשך הדרך באופן דרסטי. בשנת 2003 - 340,000 ₪, בשנת 2004 - 224,000 ₪, בשנת 2005 - 217,000 ₪, בשנת 2006 - 80,000 ₪ ובשנת 2007 הייתה תפוקה שלילית קרי, בוטלו פוליסות, אך לא נמכרו חדשות. כפועל יוצא מכך, רכיב "דמי הטיפול" לו הייתה זכאית התובעת עלה, ואילו מרכיב העמלות ירד. התובעת אישרה נתונים אלו בחקירתה הנגדית (עמ' 14, שורות 20 - 24 לפרוטוקול). עקב הירידה בפעילות התובעת, החליטה הנתבעת בסוף שנת 2006 לסגור את המשרדים (סעיף 24 לתצהירה של התובעת וסעיף 21 לתצהירו של פרנקל).

18. כאמור, התובעת טענה בכתב התביעה כי לאחר שהודיעה לה הנתבעת, כי בכוונתה לסגור את משרדיה בחיפה וכי התובעת תוכל להמשיך ולפעול רק ממשרדיה הנתבעת במרכז הארץ, הודיעה התובעת על רצונה לסיים את ההסכם. בסעיף 22 לכתב התביעה נטען כי בעקבות סגירת משרדיה של הנתבעת בחיפה, החליטה התובעת כי עם קבלת תיק הביטוח לידיה, תעמידו למכירה ואף חפשה ומצאה משרה כשכירה בתחום היעוץ הפנסיוני.

הנתבעת טענה מאידך, כי כבר בשנת 2005 הודיעה לה התובעת כי איבדה עניין בענף הביטוח וכי היא מתחילה בלימודי תואר שני שנמשכים כשנתיים ומאותו מועד חדלה התובעת כמעט לחלוטין לעסוק במכירות ובשיווק וצמצמה את פעילותה להחזקה שוטפת של תיק הלקוחות. עוד נטען, כי במהלך שנת 2006, הודיעה התובעת לנתבעת על החלטתה החד צדדית להתלות את רישיון סוכן הביטוח שלה ולעבור לעבוד בבנק. לאור התפתחות זו, לא ראתה הנתבעת טעם כלכלי להחזיק את המשרדים בחיפה, מה גם שכדאיות החזקתם הייתה גבולית עוד קודם לכן, עקב צמצום הפעילות של התובעת.

במחלוקת הנטושה בין הצדדים בעניין זה, אני מבכר את גרסתה של הנתבעת על זו של התובעת. בעוד שפרנקל חזר על גרסתה של הנתבעת בתצהירו, והיא לא נסתרה בחקירתו הנגדית, הרי שבמהלך חקירתה הנגדית של התובעת, התגלו עובדות חדשות, שיש בהן כדי לערער את גרסתה המקורית.

התובעת אשרה בחקירתה הנגדית, כי בשנת 2006 החלה בלימודים לתואר שני וכי הודיעה על כך לפרנקל. עוד אשרה, כי כתוצאה מכך, התפוקות ירדו (עמ' 10, שורות 10 - 22 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית, טענה התובעת כי בשנת 2005 נשמעו שמועות במשרד בחיפה, כי בכוונת הנתבעת לסגור את משרדיה בצפון ולכן, החלה לחפש עבודה בתחום הייעוץ הפנסיוני והשתתפה במיונים שנערכו בשני בנקים. התובעת טענה, כי לא הודיעה על כך דבר לתובעת, אלא בסוף שנת 2006, בעת שהתקבלה לעבודה בבנק לאומי (עמ' 9, שורות 24 - 31 ועמ' 10, שורות 1 - 4 לפרוטוקול). טענה זו סותרת את גרסה קודמת שלה לפיה, החלה לעבוד בבנק לאומי כבר באמצע שנת 2006 (עמ' 9, שורה 20 לפרוטוקול). משמע, בעת שהנתבעת הודיעה על סגירת המשרד בחיפה, עבדה זה מכבר התובעת כיועצת פנסיונית בבנק לאומי, מבלי שהודיעה על כך לנתבעת. סגירת משרדיה של הנתבעת בצפון לא היוותה, אפוא, את הסיבה לכך שהתובעת בקשה לסיים את החוזה, אלא, היא החליטה לעשות כן, עוד קודם לכן ואף ממשה כוונתה זו באמצעות הסבה מקצועית ותחילת עבודתה כיועצת פנסיונית בבנק לאומי.

רק בסוף שנת 2006, הודיעה התובעת לפרנקל היא היא מתלה את רישיון סוכן הביטוח שלה, החל מיום 1.1.2007 שכן, היא מתחילה לעבוד בבנק לאומי כיועצת פנסיונית וכי מדובר בתקופת נסיון (ראה סעיף 25 לתצהירו של פרנקל וחקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 10, שורות 5 - 6 ועמ' 17, שורות 27 - 28 לפרוטוקול). באותה עת כבר עבדה במשך כששה חדשים בבנק לאומי.

19. סעיף 41 (א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981 (להלן "חוק הפיקוח") קובע, כי "מבטח או סוכן ביטוח לא יקבל עסקי ביטוח בתיווכו של אדם, אלא, אם יש בידו רשיון סוכן וקיים ביניהם הסדר בכתב". סעיף 41(ב) לחוק הפיקוח קובע כי "מבטח או סוכן ביטוח לא ישלם דמי עמילות בעד תיווך בין כל אדם לבינו אלא למי שיש בידו רשיון סוכן". בהתאם לסעיף 41(ה) הוגדרו "דמי עמילות" כ"עמלה, שכר, השתתפות בהוצאות, או כל הטבה אחרת, הכל במישרין או בעקיפין".

בהתאם להוראות סעיף 49(א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים), התשס"ה - 2005, רשאי סוכן ביטוח שהמיר רישיונו מרישיון סוכן ביטוח לרישיון יועץ פנסיוני, להמשיך ולקבל עמלות בגין פוליסות שנמכרו על ידו, במשך שנה.

בהתאם להוראות חקיקה אלו, עם התליית רישיונה, היתה רשאית התובעת להמשיך ולקבל לידיה את העמלות בגין הפוליסות נשוא תיק הביטוח, בכפוף להוראות ההסכמים בין הצדדים, כפי שפורטו לעיל. לחילופין, היתה רשאית התובעת לקבל לידיה עמלות, בהתאם לכל הסכמה אחרת שהוגשה עם הנתבעת (כפי שיפורט להלן, הצדדים אכן הגיעו לידי הסכמות אחרות מאלו המפורטות בהסכם), בכפוף למגבלה בת שנה, הקבועה בחוק.

20. אין חולק, כי התובעת הודיעה לנתבעת על ביטול ההסכם בין הצדדים, בסוף שנת 2006 וכבר ביום 1.7.2007, התלתה את רישיון סוכן הביטוח שלה. הצדדים חלוקים בשאלת זכויותיהם, עם פקיעת ההסכם. למעשה, כפי שיפורט להלן, ממילא הגיעו הצדדים לידי הסכמות השונות מאלו שבהסכמים ולכן, נדמה כי הדיון בפרשנות ההסכם בעניין זה מיותר. למעלה מן הצורך אדון, אפוא, בעניין זה בקצרה.

סעיף 7 להסכם עוסק בזכויות הצדדים עם פקיעת ההסכם והקובע כדלקמן:

"מוסכם בזה כי עם סיום תקופת החוזה ו/או עם פקיעתו בדרך כלשהיא יהא כל המגיע לסוכנת עפ"י חוזה זה מאת חברת הביטוח הנ"ל בגין הפוליסות שיימכרו ע"י הסוכנת, שייך לסוכנת, והיא תהיה זכאית לקבל ישירות מאת החברה לביטוח הנ"ל את מלוא התשלומים המגיעים לסוכנת עפ"י חוזה זה ולחברה לא תהיה כל זכות כלפי חברת הביטוח הנ"ל ו/או כלפי הסוכנת ו/או כלפי לקוחותיה של הסוכנת בגין כל תשלום המגיע לסוכנת עפ"י הסכם זה בפוליסה הנ"ל".

פרשנותו של סעיף 7 להסכם פשוטה וברורה. בהתאם לסעיף זה, משעה שההסכם פוקע בדרך כלשהי, תהא זכאית הסוכנת לקבל ישירות מחברת הביטוח את אותן סוגי עמלות שהגיעו לה עד לאותו מועד על פי ההסכם. דהיינו, היא אמורה להמשיך ולקבל את כל העמלות שקיבלה במהלך תקופת החוזה, רק אותן ולא מעבר לכך. מאידך, לנתבעת לא תהיה זכות כלשהי בעמלותיה של התובעת. השינוי היחיד בזכאותה של התובעת לקבלת עמלות, בא לידי ביטוי בסעיף 9.9 להסכם, במסגרתו קבעו הצדדים, כי תשלום "דמי הגבייה" (המהווה תשלום נפרד מן העמלות האחרות), מותנה בכך שהסוכנת תהיה באותו מועד סוכנת פעילה או שהעבירה את הטיפול בלקוחות, לסוכן פעיל אחר. לפיכך, אם היו מסכימים הצדדים להמשיך לפעול על פי הוראות ההסכם, היתה זכאית התובעת לקבל לידיה במשך שנה אחת, החל מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.7.2007, את מלוא העמלות המגיעות לה על פי ההסכם, למעט "דמי הגבייה". על פי הוראות ההסכם, ובניגוד לטענת הנתבעת, קבלת העמלות לא הותנתה בכך שהתובעת תמשיך ליתן שירות ללקוחות. בנוסף, זכאית היתה התובעת למכור את זכויותיה ב"תיק הביטוח" (ראה סעיף 15, לעיל), לסוכן אחר שיבוא בנעליה (מדובר אך בזכויות המוקנות לה על פי ההסכם). כמובן, שבמקרה האחרון, העמלות היו משולמות מאותה עת לסוכן שירכוש את "תיק הביטוח".

21. אלא, שעל פי הראיות שהונחו בפני, שונה ההסכם ובמקומו, הגיעו הצדדים להסכמות אחרות. פרנקל טען בסעיף 25 לתצהירו, כי לאחר שהתובעת הודיעה לו על התליית רישיונה נערכו ביניהם מספר שיחות. לטענתו, פרבר היתה מודעת לכך שלא תהא רשאית לקבל עמלות מהנתבעת ועל מנת להתגבר על כך, הציעה שהנתבעת תעביר את העמלות המגיעות לה, לידי בתה או לידיד שלה אולם, פרנקל סרב לכך. טענה זו הוכחשה על ידי פרבר, ולא מצאתי כי הוכחה על ידי התובעת.

עוד טען פרנקל, כי הבהיר לפרבר, שהדרך היחידה הינה לשלם לה חלק מהעמלות במשך 12 חדשים, שלאחריהם, יעברו כל זכויותיה לנתבעת. פרבר בקשה לשקול את הדברים ואמרה כי היא זקוקה לתקופת ניסיון בעבודתה בבנק, על מנת להחליט האם תמשיך לעבוד שם. פרנקל חזר על גרסתו זו בחקירתו הנגדית ודבריו לא נסתרו (עמ' 32, שורות 10 31 לפרוטוקול). התובעת מצידה, אשרה בסיכומיה, כי אף שהחלה לעבוד בבנק לאומי בשנת 2006, הרי שרק במחצית שנת 2007 החליטה להמשיך בעבודתה שם. דברים אלו כשלעצמם, מחזקים את גרסתו של פרנקל בנוגע להשתלשלות העניינים באותה עת.

22. פרנקל טען, כי הגיע עם התובעת לידי הסכמה לפיה, במהלך המחצית הראשונה של שנת 2007, היא תקבל 90% מסך כל העמלות שחברת הביטוח מנורה תשלם לנתבעת על פי דו"ח נפרעים בגין "אבידן שונים" ואילו בתקופה שהחל מיוני 2007 ועד לחודש נובמבר 2007, תקבל התובעת 80% מהעמלות על פי דו"ח הנפרעים. עוד סוכם, כי לאחר חצי שנה, יפגשו הצדדים ואם התובעת תבקש לשוב ולפעול כסוכנת של הנתבעת, היא תתקבל בברכה (עמ' 32, שורות 12 - 21 לפרוטוקול). גרסתו של פרנקל בעניין זה לא נסתרה ודבריו משקפים היטב, את האמור במכתבו לתובעת מיום 26.2.2007.

במכתבו הנ"ל מיום 26.2.2007, נרשם כדלקמן:

"בהתאם לסיכום שבינינו, רצ"ב שיק ע"ס 1,305.70 ₪.
סה"כ קיבלת 11,743.20 ₪ שהם 90% מדו"ח 1714 לדצמבר 2006.
הוסכם בינינו כי מאחר ואת הפסקת למכור תקבלי עד חודש יוני 90% מהדו"ח
ובשישה חדשים הבאים 80% מהדו"ח.
בכל מקרה בחודש יוני נדון שוב בתנאים.
במידה ותחזרי לעסוק במכירות בבלעדיות באמצעותנו נדון שוב ביחד בתנאים.
כל נושא התשלומים כפוף להוראות כל חוק ותקנה!".

מכתב זה מסכם את ההסכמות שהושגו בין הצדדים. אין חולק, כי ההסדר שהושג בין הצדדים, מיטיב עם התובעת שכן, היא זכאית על פיו לקבל לידיה 80% עד 90% מדו"ח הנפרעים כולו, הטומן בחובו את כלל העמלות ששולמו על ידי מנורה בגין פוליסות הביטוח, לרבות עמלות להן היתה הנתבעת זכאית באופן בלעדי ולרבות דמי גביה, אשר לולא ההסכמות החדשות נשוא המכתב מיום 26.2.2007, היא לא היתה זכאית להן (ראה סעיף 20 לעיל).

אין חולק, כי התובעת קבלה לידיה את מכתבו של פרנקל. אמנם, היא טענה כי הוא לא היה על דעתה אולם, היא בחרה שלא להגיב עליו ולא שלחה לנתבעת מכתב תגובה כלשהו במהלך כל שנת 2007 וכל עוד שלמה לידיה הנתבעת את העמלות, בדיוק כפי שנרשם במכתב הנ"ל. למעשה, הפעם הראשונה בו הביעה התובעת הסתייגות מהמכתב הנ"ל, היה באמצעות מכתבו של ב"כ, מיום 15.6.2008, מספר חדשים לאחר שהפסיקה הנתבעת לשלם לידיה עמלות. במשך למעלה משנה, לא מחתה הנתבעת על האמור במכתב מיום 26.2.2007 וקבלה לידיה את העמלות בהתאם לאמור במכתב הנ"ל. נסיבות העניין מעידות על כך שהתובעת הסכימה בהתנהגותה לסיכום הדברים, כפי שנוסחו על ידי פרנקל במכתבו. מדובר בדפוס התנהגות של שני הצדדים, אשר נמשך לאורך למעלה משנה ויש בו כדי להוכיח את כוונתם לשנות מהוראות ההסכם המקורי שנחתם על ידם (ראה בעניין זה ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, תשס"ה - 2005, עמ' 217 - 221). אני קובע, אפוא, כי המכתב מיום 26.2.2007 משקף את הסכמות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בפגישות שנערכו בין התובעת לבין פרנקל בראשית שנת 2007, לאחר שהתלתה התובעת את רישיונה כסוכנת ביטוח.

23. התובעת טענה, כי פנתה למספר סוכני ביטוח פעילים, על מנת להעביר לידיהם את זכויותיה ב"תיק הביטוח" אולם, סירובה של הנתבעת לפעול על פי ההסכם וההפרות החוזרות ונשנות מצידה, גרמה לכך שאיש לא היה מעוניין לרכוש את התיק או לטפל בלקוחות ללא העברת התיק לבעלותה של התובעת.

התובעת לא ציינה בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית, מי היו אותם סוכני ביטוח אליהם פנתה, כביכול. אמנם, הוגש תצהירו של סוכן הביטוח אריה אברמוביץ, אשר טען כי בעבר נהל מו"מ עם התובעת בדבר רכישת תיק הביטוח שלה בחברת מנורה אולם, מאחר ותיק הביטוח לא הועבר לידיה, אין ביכולתו ובדעתו לרכושו. אברמוביץ לא התייצב לדיון ההוכחות וב"כ התובעת ויתר על תצהירו. לפיכך, לא משמש התצהיר ראיה בתיק זה. יתירה מזאת, במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, התברר כי המפגש הראשון בינה לבין אברמוביץ התקיים רק לאחר הגשת התביעה, במשרדו של בא כוחה הקודם, במחצית השניה של שנת 2008 (עמ' 16, שורה 1 לפרוטוקול), כשנתיים לאחר המו"מ שניהלה עם פרנקל, לאחר שהחליטה להתלות את רישיונה כסוכנת ביטוח. התובעת מעולם לא מסרה לנתבעת הצעה של סוכן ביטוח כלשהו, לרבות אברמוביץ, להכנס בנעליה, ולא הוכח בפני ניהלה מו"מ עם סוכני ביטוח אחרים או כי בקשה מהנתבעת לפעול להעברת זכויותיה בתיק הביטוח לסוכן ביטוח אחר. התנהלותה זו של הנתבעת מעידה אף היא, על הסכמתה לתוכן מכתבו של פרנקל, בנוגע לסיום היחסים החוזיים בין הצדדים ויתרת התמורה המגיעה לה. ראוי להדגיש בנקודה זו, כי גם על פי הוראות ההסכם המקורי, התובעת לא היתה זכאית בשום שלב להעביר את "תיק הביטוח" על שמה, אלא, היא יכלה רק למכור את זכויותיה (כפי שפורטו לעיל), באופן שסוכן ביטוח חדש יכנס בנעליה, תוך שמירת זכויותיה של הנתבעת ב"תיק הביטוח", על פי הוראות ההסכם המקורי.

24. סיכומו של דבר, אני קובע כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם המקורי, כמו גם הסכמות אחרות שהושגו בין הצדדים בשלבים מאוחרים יותר, לרבות ההסכם שבא לידי ביטוי במכתבו של פרנקל מיום 26.2.2007. לפיכך, דין התביעה להדחות ולו רק מטעם זה.

25. למעלה מן הצורך, אבהיר, כי ממילא, התובעת לא הוכיחה את נזקיה, כפי שפורטו בסעיף 27 לכתב התביעה.

התובעת טענה, כי היא זכאית להפרשי עמלות בסך של 60,160 ₪, בגין התקופה החל מחודש דצמבר 2006 ועד לחודש מאי 2008. לטענה, היתה זכאית להפרשי העמלות על פי חישוב שערכה בנספח ח' לתצהירה, על בסיס העתקי דו"חות נפרעים לשנים 2007 ו - 2008 (נספח י' לתצהירה). לשיטתה, היא היתה זכאית להפרש בין סך דו"ח הנפרעים (100%) לבין סכומי העמלות שקבלה בפועל (80% - 90% מדו"חות הנפרעים). אלא, שנספח י' לתצהירה של התובעת כולל רק את עמוד האחרון (מתוך 26 או 27 עמודים) של כל אחד מדו"חות הנפרעים בכל חודש. דו"חות אלו, אמורים לכלול את כלל העמלות המשולמות על ידי חברת הביטוח, לרבות עמלות שהנתבעת עצמה זכאית לקבל באופן בלעדי ולרבות "דמי גבייה", אשר הנתבעת לא היתה זכאית, גם אם הוראות ההסכם המקורי (סעיף 7 וסעיף 9.9 להסכם, כמפורט לעיל) היו נשארות בתוקף (כאמור, ההסכם שונה בסופו של דבר, לפי מכתבו של פרנקל מיום 26.2.2007, כמפורט לעיל). התובעת לא פלחה את דו"ח הנפרעים - היא לא הביאה נתונים מפורטים בנוגע לעמלות השונות ושיעורן של עמלות אלו, תוך ייחוס כל עמלה למי מהצדדים. בנסיבות אלו, אף אם היתה מתקבלת עמדתה של התובעת לפיה, הנתבעת הפרה את ההסכם עמה, לא ניתן היה לפצות את התובעת בגין הפרשי העמלות, משלא הובאו על ידה ראיות שתוכחנה את הסכומים המגיעים לה.

בסיכומיו, טען ב"כ התובעת, כי למעשה, על פי סעיף 29 לכתב התביעה, כמו גם האמור בפרוטוקול הדיון מיום 11.9.2009, הסעד העיקרי אותו בקשה התובעת הינו אכיפה בעין, קרי - צו שיורה לחברת הביטוח להעביר לתובעת את "תיק הביטוח" וכי יתר הסעדים הינם פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהפרת ההסכם. לטענתו, ברבות השנים סעד של אכיפה בעין אינו אפשרי עוד, מאחר והתובעת אינה מחזיקה ברישיון סוכן ביטוח ואינה בקשר עם לקוחותיה אולם, לא מן הנמנע כי בית המשפט יעניק לה סעד של אכיפה כספית או פיצויי קיום, אף שלא בקשה לעשות כן בכתב התביעה.

אין בידי לקבל טענותיה של התובעת בעניין זה. נראה, כי נעלם מעיניו של ב"כ התובעת כי במהלך הישיבה שהתקיימה בפני כבוד השופט אליקים ביום 11.9.2009, הודיע ב"כ התובעת במפורש, כי הוא חוזר בו מהעתירה למתן צו עשה, כמפורט בסעיף 29 לכתב התביעה וכי הסעד היחיד בתביעה, הינו סעד כספי. די בכך, כדי לדחות את טענותיה של התובעת בעניין זה.

ב"כ התובעת הפנה בסיכומיו לע"א 10576/06 בזק בינלאומי בע"מ נגד תדיראן בע"מ (12.8.2009) וטען כי בנסיבות העניין, מתקיימים כל התנאים המאפשרים לבית המשפט לפסוק לתובעת סעד שלא דרשה בכתב התביעה.

בע"א 10576/06 הנ"ל, קבע בית המשפט העליון שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם, רשאי בית משפט ליתן סעד שלא התבקש במפורש. האחד - לשם הכרעה בשאלות המהותיות שבמחלוקת, או לשם עשיית צדק, יש ליתן סעד שלא נתבקש. השני - הסעד נובע ישירות מהסעד שהתבקש. השלישי - כל העובדות הדרושות להענקתו של הסעד התבררו, כך שניתן לומר שבפני בית המשפט עומדות כל הראיות הדרושות לצורך מתן הסעד, ללא צורך בהתדיינות נוספת. אף אם אניח כי התנאי הראשון מתקיים בענייננו (ומובהר, כי אין בכך משום קביעה כלשהי בעניין זה), הרי שברור כי שני התנאים המצטברים האחרים אינם מתקיימים. סעד פיצויי הקיום אינו נובע ישירות מהסעדים האחרים שהתבקשו בכתב התביעה (ראוי לשוב ולהדגיש, כי בניגוד לטענת ב"כ התובעת המלומד, התובעת ויתרה במפורש על הסעד של אכיפה בעין, אותו סעד עליו מבסס הנ"ל את טענתו בדבר קרבת הסעדים הנדרשים). יתירה מזאת, התובעת לא הוכיחה, כאמור, מהו גובה העמלות להן היתה זכאית, הלכה למעשה, בהתאם להוראות סעיפים 7 ו - 9 להסכם המקורי. בנסיבות אלו, לא מתקיימים התנאים ליתן לתובעת סעד שלא דרשה בכתב התביעה.

26. התובעת עתרה לפצותה בסך של 100,00 ₪ בגין ירידת שווי "תיק הביטוח". אין חולק, כי קביעת שווי "תיק ביטוח" הינו עניין שבמומחיות. אולם, התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה בעניין זה ולא די בהערכה סתמית שלה, לצורך הוכחת ירידת שווי "תיק הביטוח". אני דוחה, אפוא, טענותיה של התובעת בעניין זה.

27. התובעת עתרה בכתב התביעה לפצותה בסך של 40,000 ₪ בגין תשלומי ריביות על הלוואות שנטלה. לטענתה, עקב התנהלותה של הנתבעת, היא התקשתה לעמוד בהחזר ההלוואות שנטלה וכי הסתמכה על מכירת תיק הביטוח לשם החזר אותן הלוואות. התובעת לא פרטה בתצהירה מה היו סכומי ההלוואות שנטלה, מתי נטלה כל הלוואה ומה היתה מטרת כל הלוואה והסתפקה בצירוף אסופת מסמכים, ללא התייחסות ספציפית כלשהי אליהם. לא די בהגשת אסופת מסמכים, ללא ציון סכומים וללא התייחסות אליהם, על מנת להוכיח טענות עובדתיות בדבר נזקים. הניתוח שערך ב"כ התובעת בסיכומיו לגבי מסמכים אלו, אין בו כדי לרפא את הפגם שנפל בתצהירה של התובעת. יתירה מזאת, אף לפי שיטת ב"כ התובעת, מסתכמים נזקיה של התובעת בגין תשלומי ריביות, לסך של 27,080 ₪ בלבד, כאשר חלקו מיוחס ל"מסגרת אשראי". בנוסף, לא הוכח הקשר בין הצורך בנטילת ההלוואות לבין אי תשלום העמלות או הסירוב להעביר את "תיק הביטוח" לידי הנתבעת. עצם נטילת ההלוואות (במועד בלתי ידוע), אינו מעיד דווקא על מצוקה שנקלעה אליה התובעת, עקב התנהלות הנתבעת. הדבר מקבל משנה תוקף, שעה שאין חולק, כי החל מחודש דצמבר 2006 ועד לחודש מאי 2007, קבלה התובעת עמלות בסך של 140,323 ₪.

28. התובעת עתרה לפצותה בסך של 4,800 ₪ בגין יועץ מס והגשת דו"ח שנתי. התובעת זנחה סעד זה בסיכומיה וטוב שעשתה כן, מאחר ולא קיים קשר בין אי תשלום העמלות לבין דו"ח שנתי לרשויות המס, אשר היה על התובעת להגישו, בין אם שולמו לידיה העמלות הנדרשות והועבר לידיה "תיק הביטוח" ובין אם לאו.

29. סיכומה של נקודה זו, התובעת לא הוכיחה את נזקיה.

סיכום

30. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

31. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון