התליית רשיון שיט


הרקע – פס"ד אברהמי
1. בפניי תביעת נזיקין אשר נסבה, בעיקרה, סביב העובדה שהנתבעים או מי מהם הגישו נגד התובע, שלא כדין, תובענה משמעתית בבית הדין המשמעתי לימאים.
מכוחו של חוק הספנות (ימאים) תשל"ג-1973 (להלן "החוק") הוקם בית דין משמעתי לימאים. לפי סעיף 117 לחוק, "השיפוט המשמעתי יחול על איש צוות ועל בעל תעודת הסמכה או פנקס ימאי שניתנו לפי הוראות פרק ב', אף אם אינו איש צוות. לכל אחד מהם ייקרא בפרק זה "ימאי"".
לפי סעיף 225 לחוק, החוק בכללותו אינו חל על כלי שיט שתפוסתם פחות ממאה טונות, כשהם מפליגים במימי החופין ובמים פנימיים של ישראל. אולם, שר התחבורה רשאי, בצו, להחיל את הוראות החוק או חלקן על סוגים מסוימים של כלי שיט כאמור. השר עשה שימוש בסמכותו זו, והתקין את תקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים) התשמ"ד-1984 (קה"ת תשמ"ד, 4577, עמ' 742).
בתקנה 2 לתקנות אלה הוחלו סעיפים מסוימים של החוק – לרבות סע' 116, 117, הדנים בשיפוט המשמעתי – על כלי שיט קטנים (כהגדרתם בתקנות).
אלא שבתקנה 2(3) הנ"ל נעשתה גם הרחבה נוספת: הסיפא של התקנה קובעת כי "ימאי", לענין סע' 116, 117 לחוק, הוא "לרבות מי שבידו תעודת משיט".
משמע, בעוד שסעיף 225 לחוק הסמיך את השר להחיל את הוראות החוק על סוגים מסוימים של כלי שיט, מצא השר לנכון להרחיב, בתקנות, גם את התחולה הפרסונלית של השיפוט המשמעתי לפי החוק. השיפוט המשמעתי לפי החוק חל, כאמור לעיל, רק על "איש צוות", או "בעל תעודת הסמכה", או "בעל פנקס ימאי". אולם תקנה 2(3) לתקנות הנ"ל החילה את השיפוט המשמעתי גם על "מי שבידו תעודת משיט".
2. בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לימאות, בערעור על החלטת ביה"ד המשמעתי לימאים, פסק בשנת 1995 כי הסיפא של תקנה 2(3), שבה הוחל השיפוט המשמעתי על מי שאינו "ימאי" כהגדרתו בסעיף 117 לחוק, אך בידו "תעודת משיט", הוא Ultra Vires החוק, שכן, החוק הסמיך את מחוקק המשנה רק להחיל את החוק על כלי שיט קטנים, אך לא להחיל את השיפוט המשמעתי גם על מי שאינו ימאי. פסק דין זה הוא פסק דינו של כב' השופט ד"ר ד' ביין בתיק ימאות 1014/93 הרצל אברהמי נ' מ"י (להלן פס"ד אברהמי). כב' השופט ביין מבאר בפסק דינו גם, שפרשנותו זו אינה טכנית אלא מהותית (ראה שם). פס"ד אברהמי קבע אפוא כי תקנה 2(3) סיפא בטלה; כי השיפוט המשמעתי אינו חל על מי שבידו "תעודת משיט", אך איננו "ימאי" כהגדרתו בסעיף 117 לחוק; וכי לביה"ד המשמעתי לימאים אין סמכות עניינית לדון בתובענה משמעתית נגד משיטים של כלי שיט קטנים (שאינם "ימאים", כהגדרתם בסעיף 117 לחוק).

סעיף 172 לחוק קובע כי החלטת ביהמ"ש לימאות, בשבתו כבית משפט לערעורים, היא סופית.

3. על פס"ד אברהמי הוגשה בר"ע לביהמ"ש העליון (רע"א 5515/95 מ"י נ' אברהמי פ"ד נ"א (3) 280). ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה על יסוד סעיף 172 הנ"ל הקובע, כאמור, כי החלטת ביהמ"ש לימאות בערעור היא סופית, משמע – אין עליה ערעור. פסק דינו של ביהמ"ש העליון ניתן בשנת 1996.

ההליכים המשמעתיים נגד התובע
4. התובענה שבפניי נסבה, בעיקר, סביב העמדת התובע – משיט של כלי שיט קטן – לדין משמעתי, בפני ביה"ד המשמעתי לימאים, וזאת כתשע שנים לאחר שנקבע בפס"ד אברהמי, כי אין לביה"ד המשמעתי סמכות לדון בתובענה משמעתית נגד משיטים של כלי שיט קטנים.

5. התובע, ביום 23/2/03, השיט ספינה בשם "סברה" (העונה על ההגדרה של "כלי שיט קטן") מהמרינה באשקלון לכיוון המרינה בהרצליה. על סיפונה של הספינה היו התובע, אביו, ואחיו. תוך כדי ההשטה עלתה הספינה ככל הנראה על חבל או רשת דייגים, אשר הסתבכו במדחפים. עקב כך נוצר בספינה בקע, שגרם לחדירה מסיבית של מים, ולטביעתה בתוך מספר דקות. שלשת אנשי הצוות של הספינה חולצו ע"י המשטרה הימית.

6. הנתבע 2 שהיה אז מנהל מינהל הספנות והנמלים (מספ"ן) (הקרוי היום רשות הספנות והנמלים, רספ"ן) מינה חוקרים לחקירת האירוע.
כמו כן, התובע טוען כי מספר ימים לאחר מקרה הטביעה, דרש ממנו הנתבע 4 (מנהל תחום כלי שיט קטנים ומשיטים) בשיחה טלפונית להפקיד את תעודת המשיט שלו בידי אחד החוקרים, עד לגמר החקירה ומסקנותיה. התובע טוען כי אכן מסר את תעודת המשיט שלו לחוקר רוני ברק. התובע טוען כי בכל בירוריו עם מספ"ן בענין זה נמסר לו שהוא מצוי ב"שלילה" עקב התליית רשיונו.

7. החוקרים הגישו את דו"ח החקירה שלהם למנהל מספ"ן (הנתבע 2) ביום 3/4/03. ממצאי החקירה העלו, בין היתר, כי הספינה היתה ללא "כושר שיט", משנת 1996; כי המשיטים, שהשיטו אותה, היו ללא תעודת משיט מתאימה לכך; כי הספינה הושטה בניגוד להנחיה שניתנה לתובע שלא להפליג בה עד להסדרת "כושר שיט".

8. לאחר קבלת דו"ח החקירה נתכנסה בלשכת מנהל מספ"ן (הנתבע 2) ישיבה בה הוחלט להגיש, לתובע ביה"ד המשמעתי לימאים (הנתבע 1), קובלנה כנגד התובע, אשר השיט את הספינה ללא תעודת משיט מתאימה, וללא רשיון שיט וביטוח כמתחייב בחוק. כמו כן הוחלט באותה ישיבה כי מנהל תחום כלי שיט קטנים ומשיטים (הנתבע 4) יתלה את תעודת המשיט הקיימת של התובע, עד לקבלת פסק דין.

9. ואכן, בו ביום, 18/6/03, הגיש מנהל מספ"ן (הנתבע 2), לתובע שליד ביה"ד המשמעתי (הנתבע 1), קובלנה על התובע (מוצג 5), ובה ביקש מהנתבע 1 כי יגיש תובענה לביה"ד למשמעת נגד התובע. בעקבות קובלנה זו, מונה חוקר נוסף לחקירת המקרה (יהושע יוניק) וזאת במסגרת ההליך המשמעתי ובמטרה להגיש תובענה משמעתית נגד התובע.

10. כמו כן, ביום 18/6/03, הודיע הנתבע 4 לתובע על התליית תעודת המשיט שלו למשך 120 ימים (מוצג 33). התובע טוען כי לא בעת ההתליה הראשונה ולא בעת ההתליה השניה לא ניתנה לו ההזדמנות להעלות טענותיו בפני מספ"ן בענין ההתליה, וגם לא ניתנה החלטה מנומקת בענין ההתליה, וזאת בניגוד לתקנות בענין זה.

11. בתום חקירותיו של יהושע יוניק, החליט התובע שליד בית הדין (הנתבע 1) להגיש תובענה משמעתית כנגד התובע, וזו הוגשה בחודש מאי 2004 (מוצגים 25, 26, וסעיף 19 לתצהיר עו"ד דורון איתני). בכתב התובענה, לרבות בכתב התובענה המתוקן, לא הועלתה ולא אוזכרה כלל שאלת סמכותו העניינית של ביה"ד המשמעתי לדון בתובענה, בהיות התובע משיט של כלי שיט קטן, ולאור פס"ד אברהמי.

12 עוד בטרם התקיימה ישיבה ראשונה בתיק העלה התובע, בכתב, בפני ביה"ד המשמעתי, את טענת חוסר הסמכות, לאור פס"ד אברהמי, וטענתו נתקבלה (ברוב דעות). ביה"ד המשמעתי פסק כי אכן אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה המשמעתית, מחק את התובענה, וחייב את המדינה בתשלום הוצאות לתובע.

13. דעת המיעוט בביה"ד המשמעתי, אותה נתן קמ"ר שלמה אלימור, היתה שונה. בין היתר כתב קמ"ר אלימור בהחלטתו (מוצג 27) כי: "לא ראיתי שום התייחסות לחוסר תעודת כושר שיט, ואם להתייחס לאישיותו של הנאשם ולמעשיו, אינני חושב שאותה חקיקת משנה של שר התחבורה מטרידה אותו במיוחד".

14. על החלטת ביה"ד המשמעתי, כי אין לו סמכות עניינית בעניינו של התובע, הגישה רספ"ן ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לימאות. יצוין כי ערעור זה אוחד עם ערעור אחר, שבו החליט הרכב אחר של ביה"ד המשמעתי, בענינו של משיט אחר, רועי פונרוב, כי יש לביה"ד הסמכות לדון בתובענה המשמעתית, על אף פס"ד אברהמי.
ביהמ"ש לימאות (כב' השופט רון סוקול) דחה את ערעורה של רספ"ן בענינו של התובע (וקיבל את ערעורו של פונרוב) וקבע כי אכן אין לביה"ד המשמעתי לימאים סמכות עניינית לדון בתובענה משמעתית נגד משיטים של כלי שיט קטנים.

15. השאלה החשובה ביותר לענייננו, שנדונה ע"י כב' השופט סוקול, היא השאלה האם רשויות המדינה, ובייחוד התובע עפ"י חוק הימאים, כפופים להלכה שנפסקה בפס"ד אברהמי. ביהמ"ש נתן לשאלה זו תשובה חיובית, בקבעו (סע' 32 לפסה"ד) כי:
"רשויות המדינה מחויבות לפעול על פי פרשנות של בית המשפט לימאות, כל עוד לא שונתה, במסגרת הליך מתאים, על ידי ביהמ"ש העליון (כגון עתירה לבג"ץ) או ע"י בימ"ש אחר (כגון בתובענה לפס"ד הצהרתי וכו')".

"רשויות המדינה היו צריכות לפעול על פיו (פס"ד אברהמי) ולהימנע מהמשך הליכי אכיפה של הדין המשמעתי על משיטים" (סע' 41).

אמנם, "ניתן להניח כי לעיתים רשאי המינהל שלא לקבל פרשנות שנתן ביהמ"ש לימאות לענין מסוים ולסטות מהלכה זו, אלא שסטיה כזו מחייבת שיקול דעת מתאים" (סע' 26).

"דומה שגם אם מבקש המינהל הציבורי לסטות מהלכה, עליו לעשות זאת במודע ולהבהיר לביהמ"ש ולצד שכנגד כי הינו מבקש לסטות מההלכה. הגשת תובענה וניהול הליכים מתוך תקוה כי המשיטים או ביהמ"ש לא ישימו לב להלכת אברהמי הינה התנהגות חסרת תום לב מצידו של המינהל" (סע' 28).

"...כאשר נפסק כי למדינה ולתובע מטעמה אין סמכות להגיש תובענות לבית הדין המשמעתי, הרי שהגשת התובענות הינה פעולה המנוגדת לכאורה לעקרון החוקיות. במצבים שכאלו לא יכולה הרשות להתעלם מההלכה, אלא עליה לשוב ולהסביר אם רצונה לסטות מההלכה מדוע בידה הסמכות לפעול, שהרי פעולה של רשות ללא סמכות פוגעת באחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה" (סע' 29).

בנוסף, בחן כב' השופט סוקול את נכונותה של הלכת אברהמי לגופה, והגיע לכלל מסקנה כי יש להותירה על כנה, ולקבוע (שוב) כי הוראות המשמעת הכלולות בחוק הספנות (ימאים) התשל"ג-1973 אינן חלות על משיטים של כלי שיט קטנים (סע' 61).

תמצית טענות הצדדים בתביעה זו
16. לאור כל האמור לעיל, הגיש התובע את תביעתו זו. התביעה לא הוגשה נגד המדינה/רספ"ן כי אם אישית כנגד התובע שליד בית הדין המשמעתי לימאים (הנתבע 1); כנגד מנהל רספ"ן (הנתבע 2); כנגד היועצת המשפטית של רספ"ן (הנתבעת 3); כנגד מנהל מחלקת כלי שיט קטנים ברספ"ן (הנתבע 4); וכנגד היועצת המשפטית של משרד התחבורה (הנתבעת 5).
התובע טוען כי הנתבעים הפעילו נגדו הליכי חקירה, התליית רשיון, והעמדה לדין משמעתי וזאת בניגוד ותוך התעלמות מפס"ד אברהמי, ששלל את סמכות ביה"ד לדון את התובע בדין משמעתי, בהיות התובע משיט של כלי שיט קטן, ובכך גרמו לו נזקים, הכל כמפורט בתביעה. כמו כן מעלה התובע טענות ביחס להתליית רשיונו, פעמיים לטענתו, ע"י הנתבע 4, מבלי שניתנה לתובע זכות שימוע ובלא שניתנה החלטה מנומקת, כנדרש בתקנה 22 לתקנות משיטי כלי שיט קטנים. מבחינה משפטית מבסס התובע את תביעתו על עילות נזיקין אלה: נגישה, רשלנות, הפרת חובה חקוקה, ואיסור לשון הרע.

17. הנתבעים בהגנתם טוענים כי התובע השיט את הספינה "סברה" ללא רשיון שיט, ללא תעודת משיט מתאימה, וללא ביטוח. היתה לו תעודת משיט 13, המתירה לו להשיט סירה שאורכה עד 7 מטר, בעוד שה"סברה" היא ספינה שאורכה 11.3 מטר, ולצורך השטתה היה עליו להחזיק תעודת משיט 30. כמו כן, לא היה לספינה זו כושר שיט מזה מספר שנים, ואסור היה להשיטה. התובע פעל באדישות לחוק ולסיכון חיי אדם. תוך כשעתיים הספינה טבעה בים, והתובע ומשפחתו חולצו. הנתבעים טוענים כי הם סברו בתום לב שיש להעמיד את התובע לדין משמעתי וכי קיימת סמכות בדין לעשות כן, והאמינו כי הם פועלים כדין לטובת האינטרס הציבורי, להטמעת התנהגות ראויה ומשמעת בקרב משיטי כלי שיט קטנים. ביחס לפס"ד אברהמי טוענים הנתבעים מספר טענות, ובין היתר, כי סברו שבהיותו פס"ד של בימ"ש מחוזי, הוא אינו מחייב אלא מנחה בלבד; כי פסה"ד שגוי; ובכל מקרה, כי אינו חל על תקנות המשיטים החדשות, משנת 1998, שהותקנו אחרי פס"ד אברהמי, שניתן ב- 1995.

נגישה
18. עוולת הנגישה, לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, כוללת מספר יסודות מצטברים, וביניהם – כי נפתח הליך פלילי; וכי ההליך נפתח בזדון וללא סיבה סבירה ומסתברת. ציינתי שני יסודות אלה משום שדי בהם כדי להיווכח, שעוולת הנגישה אינה מתקיימת במקרה דנן. ראשית, ההליך שנפתח ע"י הנתבעים כנגד התובע בפני ביה"ד המשמעתי לימאים הוא הליך משמעתי, ולא הליך פלילי. על כן ספק בעיניי אם ניתן להגיש בגינו תביעה בעוולת נגישה (ראה ת.א. (ק"ג) 1418/96 רביבו נ' מ"י, בעמ' 15, ת.א. (ת"א) 57143/05 בוטה נ' פונדק, בפיסקה 28, וכן ראה פסק דינו של כב' השופט סוקול בענייננו, שם הוא מציין (בעמ' 19) כי הדין המשמעתי אינו זהה לדין הפלילי, תוך הפניה לבג"ץ 13/57 צמוקין פ"ד י"א 856, בעמ' 861, שם נאמר כי "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי", תוך ביאור ההבדלים ביניהם).
שנית, והעיקר, אין כל יסוד, לבטח לא הוכחה, כי ההליך המשמעתי נפתח נגד התובע "בזדון". בת.א. (ת"א) 1690/81 המגדר ברזלית נ' מ"י פס"מ תשמ"ג (1) 177, בעמ' 183, נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי ת"א כי פירושו של "זדון", לענין עוולת הנגישה, הוא, מניע פסול, כלומר, כאשר הוגש הליך פלילי מתוך מטרה אחרת מאשר המטרה של הבאת הנאשם לדין פלילי על מעשה עבירה. רק כאשר המטרה איננה מטרתו של החוק, היינו, הבאת הנאשם לדין – רק אז יש "זדון". במקרה שנדון שם נקבע שלא היה זדון, מכיוון שהמניע היה להביא את פלוני לדין פלילי. עוד נקבע שם, כי גם קנאות יתר להביא אדם לדין פלילי איננה זדון ואיננה מניע פסול (עוד בענין משמעותו של "זדון" בעוולת הנגישה ראה ת.א. (נצ') 360/93 חדד נ' וינברג: "זדון משמעותו העדר קיום סיבה סבירה, או – מניע בלתי נאות לפעולה, החורג מרצון למצות את האינטרס של אכיפת החוק". וכן ראה ת.א. (י-ם) 2441/89 קוק נ' סקאלר פס"מ תשנ"ב (4) 3, ת.א. (פ"ת) 8287/02 רוזן נ' הניג). במקרה דנן, אין כל הוכחה ואין כל יסוד לטענה כי הנתבעים או מי מהם פעלו מתוך מניע כלשהו, אשר חורג מן המטרה של העמדת התובע לדין משמעתי, בשל מעשיו ומחדליו. לאיש מהם לא היתה כל היכרות קודמת עם התובע, ולא היה כל מניע אישי לפעול נגד התובע. הם פעלו למיצוי האינטרס הציבורי עליו הופקדו – שמירה על בטיחות השיט. הם פעלו כלפיו כפי שפעלו נגד עשרות משיטים אחרים. טענת התובע כאילו המניע שלהם היה להקנות לעצמם כח ומעמד בקרב המשיטים, וכי לנתבע 1 היה גם מניע כלכלי מכיוון שתובענות אלה משמשות לו מקור של הכנסה, הועלתה בעלמא, ללא בדל של הוכחה וביסוס. אדרבה, השאלה היחידה שהופנתה אל הנתבע 1 בחקירתו בענין זה הוכיחה כי הטענה אינה מבוססת, שכן, הכנסותיו של הנתבע 1 מהגשת תובענות לביה"ד המשמעתי היוו אחוז שולי וזניח מכלל ההכנסות שלו (פרו', עמ' 146).
סיכומו של דבר, אין עומדת לתובע עילת תביעה בעוולת נגישה, הואיל ולא נתקיימו כל יסודות העוולה, ובייחוד לא נתקיים ולא הוכח היסוד – המרכזי – של הליך (פלילי) שנפתח בזדון.

רשלנות
19. יסוד ראשון בעוולת הרשלנות הוא – קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית. המבחן לקיומה של חובת זהירות הוא מבחן הצפיות, היינו, האם המזיק יכול היה (כענין פיסי) והאם צריך היה (כענין נורמטיבי) לצפות שכתוצאה מפעולתו הרשלנית ייגרם לניזוק הנזק שאירע בפועל (ע"א 915/91 מ"י נ' לוי פ"ד מ"ח (3) 45 בעמ' 64). הכלל לענין זה הוא כי בדרך כלל מקום שהנזק הוא צפוי או ניתן לצפותו כי אז קמה חובה לצפותו (ע"א 243/83 עיריית י-ם נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 בעמ' 130).
במקרה שבפניי, אני סבור כי הנתבעים יכולים היו, מבחינה פיזית, לצפות – בנסיבות המקרה – את התרחשות הנזק, ועל כן, הם גם היו צריכים, מבחינה נורמטיבית, לצפות את הדבר (ע"א 145/80 ועקנין נ' מ"מ בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113, בעמ' 125 – 126).
בענין התקיימותו של יסוד הצפיות, כשמדובר ברשות מינהלית, ראוי לצטט את דברי כב' השופט א' א' לוי בפרשת ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות (בפיסקה 20):
"באשר ליסוד הצפיות... חזקה על רשות מינהלית כי היא צופה ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לה על פי דין יגרום לנזק מן הסוג הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי כזה...
עמדה על כך השופטת חיות: "... הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצידו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק... (ע"א 2906/01)".


20. צפיות היא תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות אך איננה תנאי מספיק. כדי שתקום חובת זהירות קיימת גם הדרישה ל"שכנות", או "קירבה". לענין זה, נאמר בפסיקה כי קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים, מקום שמדובר ביחסים בין האזרח לבין השלטון כמבצע פעולות שלטוניות, אשר מתבטאות לא בפיקוח בלבד אלא כוללות גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים (ע"א 915/91, לוי, בעמ' 69).
אינני רואה קושי בענין זה במקרה דנן. לא יכול להיות ספק (וגם לא נטען אחרת) כי קיימת ה"שכנות", או ה"קירבה" (המשפטית) הנדרשת, בין בעלי כלי שיט לסוגיהם השונים, לבין הפונקציונרים השונים ברספ"ן ובמשרד התחבורה אשר אחראים ומפעילים את כל מערכת הפיקוח, האכיפה, הרישוי, הדין המשמעתי וכו' בנוגע לכלי שיט ובעליהם.
21. גם לאחר שקבעתי כי דרישות הצפיות וה"שכנות" מתקיימות, עדיין, לעיתים קיימים שיקולי מדיניות משפטית אשר שוללים קיומה של חובת זהירות. כדי שתקום חובת זהירות, נדרשת מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכח הדין (פס"ד לוי, בעמ' 65 – 66).
שיקולי מדיניות משפטית שהזכרתי הובילו לכדי גיבושה של הלכה, לפיה, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, נקודת המוצא היא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט במקרים חריגים. שכן, ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניוּת של הרשות השלטונית. על כן, אחריות בנזיקין, בגין החלטות אלו, תקום רק במקרים קיצוניים, כגון כאשר הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה, או היתה נעדרת כל אחיזה במציאות (פס"ד לוי, בעמ' 81).
הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי חריג שיקול הדעת חל במקרה דנן, באשר הם הפעילו שיקול דעת זהיר וסביר, והגיעו לכלל דעה, כי קיימת סמכות להעמיד לדין משמעתי משיטים של כלי שיט קטנים, וכך פעלו.

22. אינני סבור כי "חריג שיקול הדעת" עשוי לעזור לנתבעים במקרה שבפניי.
ראשית, מרגע שניתן פס"ד אברהמי, שהוא פסק דין סופי, שאין עליו ערעור, ולא כל שכן מרגע שנדחתה הבר"ע על פס"ד זה בביהמ"ש העליון (ואין זה משנה מאלו נימוקים), המשמעות היא, שמשלב זה ואילך השאלה האם להעמיד לדין משמעתי משיטים של כלי שיט קטנים אינה נתונה לשיקול דעתם של הנתבעים. תקנה 2(3) בוטלה, וביהמ"ש לימאות (באישור ביהמ"ש העליון) קבע שאין סמכות. כדי לשנות קביעה זו היה באפשרות הנתבעים לפעול לשינוי החוק (חוק הספנות (ימאים) תשל"ג-1973), או לנסות לשכנע את ביהמ"ש לימאות כי פס"ד אברהמי שגוי. לא היה להם "שיקול דעת" להחליט, על דעת עצמם, כי הקביעה השיפוטית שגויה היא, ולהמשיך להעמיד לדין משיטים, מבלי להציף ולהעלות את בעיית הסמכות לדיון ולהכרעה מחודשת.
שנית, חריג שיקול הדעת חל על סמכויות שבשיקול דעת רחב המחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים (פס"ד לוי, בעמ' 82, ר' גם רע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט פ"ד נ"א (4) 464, בעמ' 476). חריג שיקול הדעת אינו חל, לפיכך, במקרה דנן.
ושלישית, בפסיקה מאוחרת יותר נאמר (כב' השופט א' א' לוי) כי:
"המציאות המשפטית בת זמננו איננה מצדיקה עוד להידרש לכלל גורף בדמותו של חריג שיקול הדעת".
"אין יסוד לקביעה כאילו חסרים דיני הנזיקין כלים לבחינתה של פעולה שלטונית המערבת שיקול דעת רחב".
"איני רואה, כפי שאמרתי בראשית דבריי, יסוד לטענה בדבר כוחם של שיקולי מדיניות לשלול, ככלל, הטלתה של חובת זהירות, מקום בו מסור לרשות השלטונית שיקול דעת רחב" (ע"א 10078/03, בסע' 24, 25, 32).
23. ואם נחזור לשאלת קיומה של חובת זהירות בענייננו: הראיתי, שיסוד הצפיות ויסוד ה"שכנות" מתקיימים. אינני רואה שיקולי מדיניות משפטית העשויים בנסיבות מקרה זה לשלול קיומה של חובת זהירות. אדרבה, "ניתן להצביע על היתרונות, מבחינת המדיניות המשפטית, בהטלת אחריות בגין התרשלותם של גורמי התביעה הפלילית. לא כל טעות בשיקול דעת היא התרשלות... אך אם הרשות התובעת התרשלה ויצרה סיכון בלתי סביר, איני רואה נימוקים כבדי משקל לשחררה מאחריות בנזיקין" (ע"א 243/83 עיריית י-ם נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 בעמ' 137). נסיבות המקרה הן כאלה, שיהא זה הוגן, צודק וסביר להטיל חובת זהירות (פס"ד לוי, בעמ' 66). קיימת חובת זהירות מושגית בין כל אותם אנשי רשות הספנות, משרד התחבורה, ואחרים, אשר מפעילים, מנהלים, מחליטים, נותנים ייעוץ משפטי, בקשר להליכים המשמעתיים בבית הדין, לבין הימאים והמשיטים. וכן קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעים הספציפיים שבפניי לבין התובע שבפניי, לענין הפעולות שנקטו כלפיו, ולענין הנזק שנגרם לו, שכן, אדם סביר יכול היה – ולכן גם צריך היה – לצפות, שהעמדת התובע לדין משמעתי, מקום שלא קיימת סמכות לעשות כן, תגרום לתובע את הנזקים שנגרמו לו.
ואצטט, לענין חובת הזהירות, את דברי כב' השופט ד' מור בפרשת ת.א. (ת"א) 11347/03 חסון נ' דן חב' לתחבורה ציבורית (בעמ' 9 לפסה"ד):
"קיימת חובת זהירות על זה הממלא תפקיד, בהתאם לסמכות המוקנית לו כחוק, להגשת תביעות או כתבי אישום, כלפי הנתבעים-נאשמים, לנהוג בזהירות ובמיומנות מקצועית ראויה וסבירה, ולמנוע מהם את הנזק הצפוי מהליכים שיפוטיים חסרי בסיס. על היוזם את ההליכים המשפטיים, אזרחיים או מעין פליליים, לצפות לנזק העלול להיגרם לצד האחר מהליכים שכאלו".

24. לאחר שקבעתי קיומה של חובת זהירות, השלב הבא הוא לבחון האם היתה התרשלות, היינו, הפרתה של חובת הזהירות. השאלה היא האם הנתבעים סטו מרמת הזהירות שאדם סביר בתפקידם היה נוהג בה בנסיבות הענין. ויודגש כי "אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה" (ע"א 145/80 פ"ד לז (1) 113 בעמ' 131). כאן נכנסת השאלה האם אדם סביר, במעמדם/בתפקידם/במקצועם של כל אחד ואחד מהנתבעים, יכול היה באופן סביר להגיע לכלל מסקנה (לאחר פס"ד אברהמי) כי יש סמכות להעמיד לדין משמעתי בבית הדין משיטים של כלי שיט קטנים.

25. בנקודה זו אינני רואה מנוס אלא להיכנס ולבדוק לגופו כל אחד ואחד מהנימוקים שהעמידו הנתבעים ביסוד מסקנתם זו (הכל כמפורט בסיכומיהם, פיסקה 20).

ראשית טוענים הנתבעים כי בפס"ד אברהמי ציין כב' השופט ביין כי לא נטען שהנאשם הוא בעל תעודת הסמכה. נטען רק שהוא בעל רשיון משיט. על כן נבחנה רק השאלה האם ניתן להעמיד בעל רשיון משיט לדין, על יסוד תקנה 2(3) לתקנות משיטי כלי שיט קטנים. לו נטענה הטענה שתעודת משיט היא תעודת הסמכה (ובכך, לטעמם, אין ספק), היתה תוצאת פס"ד אברהמי שונה, באשר אז היתה קמה הסמכות להעמיד את אברהמי לדין, מכח סעיף 117 לחוק, אשר מחיל את השיפוט המשמעתי במפורש על בעלי תעודת הסמכה.

למרבה הפלא, אין בסיכומי הנתבעים שום ניסיון לפתח ולשכנע את ביהמ"ש בנכונותו של הטיעון, כי תעודת משיט היא תעודת הסמכה.
לדעתי, הטענה אינה יכולה להתקבל.
סעיף 117 לחוק הספנות קובע:
"השיפוט המשמעתי יחול על איש צוות, ועל בעל תעודת הסמכה, או פנקס ימאי, שניתנו לפי הוראות פרק ב', אף אם אינו איש צוות; לכל אחד מהם ייקרא בפרק זה ימאי".

תקנה 2 לתקנות משיטי כלי שיט קטנים קובעת:
"סעיפי החוק כמפורט להלן יחולו על כלי שיט קטן:
(3) סעיפים 116 ו- 117; לענין זה, "ימאי" – לרבות מי שבידו תעודת משיט".

מעצם הניסוח הזה ברור כי מחוקק המשנה עצמו הבין, שבעל תעודת משיט איננו בעל תעודת הסמכה. לו תעודת משיט היתה תעודת הסמכה, כי אז, השיפוט המשמעתי היה חל על המשיט מכוחו של סעיף 117 לחוק, ולא היה צורך להוסיף ולרבות בתקנה את מי שבידו תעודת משיט. ברור לחלוטין כי הנחת מחוקק המשנה היתה, שמי שבידו תעודת משיט איננו בעל תעודת הסמכה, ואיננו "ימאי", כהגדרתו בסעיף 117 לחוק, ועל כן היה צורך להרחיב בתקנה את הגדרת "ימאי" כך שתחול גם על בעל תעודת משיט.
שנית, תקנות הספנות (ימאים) תשס"ב-2002 קובעות מהם התפקידים הימיים בכלי שיט, הטעונים הסמכה (ראה תקנה 19 לתקנות הנ"ל). משיט של כלי שיט קטן איננו בין התפקידים הטעונים הסמכה לפי התקנות.
יודגש כי גם כב' השופט סוקול בענייננו דחה את הטענה כי בעל תעודת משיט הוא בעל תעודת הסמכה (ר' פיסקאות 48 – 55 לפסק דינו).

26. שנית, טוענים הנתבעים, כי פס"ד אברהמי הוא בעל תוקף מנחה, ולא מחייב, מאחר שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, ולא ביהמ"ש העליון.

אכן, פס"ד אברהמי ניתן ע"י בימ"ש מחוזי, אך, למען הדיוק, הוא ניתן ע"י ביהמ"ש לימאות בשבתו כבית משפט לערעורים. המשמעות היא, כי פסק הדין סופי ואין עליו ערעור. עובדה זו מקנה לפסק הדין תוקף מיוחד, בהשוואה לפסק דין של בימ"ש מחוזי "רגיל". והתוצאה היא, וכך קבע כב' השופט סוקול בפסק דינו בענייננו, כי הן בית הדין למשמעת, הן רשויות המדינה (לרבות התובע שליד בית הדין), כפופים להלכה שנפסקה בביהמ"ש לימאות בשבתו בערעור, ואינם רשאים לסטות ממנה, למעט במקרים חריגים, וגם אז – בזהירות ובמשורה. כב' השופט סוקול קבע כי "פסק דין אברהמי, על אף היותו פסק דין של ביהמ"ש לימאות, ולא פסק דין של ביהמ"ש העליון, קבע הלכה שבתי הדין המשמעתיים לא רשאים היו לסטות ממנה. גם רשויות המדינה היו צריכות לפעול על פיו, ולהימנע מהמשך הליכי אכיפה של הדין המשמעתי על משיטים" (פיסקה 41).
בנוסף יש לציין ולהדגיש, בנוגע לטענה זו, כי פס"ד אברהמי אמנם ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, אולם בר"ע שהוגשה על פס"ד אברהמי לביהמ"ש העליון נדחתה, ועל כן ניתן לומר כי זהו למעשה פס"ד שאושר ע"י ביהמ"ש העליון (ואין נפקא מינה שביהמ"ש העליון לא דן בסוגיה לגופה).

27. שלישית, נטען כי פס"ד אברהמי ניתן לגבי תקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים)תשמ"ד-1984, אולם התקנות הנ"ל בוטלו, והוחלפו ע"י תקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים)תשנ"ח-1998, והתובע הועמד לדין משמעתי מכח התקנות החדשות, שלא היו קיימות בזמן פס"ד אברהמי. פס"ד אברהמי לא ביטל את תקנה 2(3) של התקנות החדשות, ועל מעשה חקיקה חדש חלה חזקת התקינות.

התשובה לטענה זו היא פשוטה: תקנה 2(3) בתקנות הישנות ובתקנות החדשות היא אותה תקנה בדיוק, מלה במלה, ללא כל שינוי. מתקין התקנות לא שינה דבר בתקנה 2(3). על כן, הדברים שנאמרו בפס"ד אברהמי ביחס לתקנה 2(3) הישנה, נכונים גם ביחס לתקנה 2(3) החדשה (שכן, בהוראות החוק המסמיך לא חל כל שינוי).
גם כב' השופט סוקול בפסק דינו בענייננו התייחס לסוגיה זו (פיסקה 34), ודחה מכל וכל את הטענה כי שינוי התקנות יש בו כדי לשנות את המצב המשפטי. לפיכך קבע כי גם תקנה 2(3) של התקנות החדשות, אף היא הותקנה בחוסר סמכות, ובטלה (פיסקה 61).

28. רביעית, נטען כי ביהמ"ש ייטה לקיים דבר חקיקה ולא לבטלו, וכי חזקה על מחוקק המשנה שהתכוון לפעול בגדר סמכותו.

אכן, אלה דברים נכונים, אלא שבמקרה דנן מדובר בסיטואציה שבה ביהמ"ש המוסמך כבר קבע כי מחוקק המשנה חרג מסמכותו, וכי התקנה בטלה. האם בשל כך שחזקה על מחוקק המשנה כי התכוון לפעול בגדר סמכותו (חזקה שהופרכה במקרה דנן), או בשל כך שבדרך כלל נוטה ביהמ"ש לקיים דבר חקיקה, ולא לבטלה (אך לא כך קרה בענייננו), היו רשאים הנתבעים להתעלם מהפסיקה שניתנה, ולפעול כאילו לא ניתנה?

אשר לטענה כי התקנות החדשות קיבלו אישור של ועדה מועדות הכנסת – אני סבור כי עובדה זו אינה משנה את העובדה שהתקנות הן מעשה חקיקה של מחוקק המשנה, ואם חורגות הן מגידרו של החוק המסמיך, הרי הן ULTRA VIRES ובטלות. פס"ד אברהמי קבע כי לשר הוענקה, בסעיף 225 לחוק, הסמכות להרחיב את מעגל כלי השיט הכפופים להוראות החוק, אך הסעיף לא העניק לו סמכות להרחיב את מעגל האנשים הכפופים לחוק. כב' השופט סוקול חזר ואישר מסקנה זו, בפסק דינו בענייננו (פיסקה 56).
כמו כן קבע (פיסקה 34) כי גם הטענה בדבר אישור התקנות החדשות ע"י ועדת הכלכלה של הכנסת אינה יכולה להועיל, שהרי גם התקנות הישנות אושרו ע"י ועדת הכספים של הכנסת (ולמרות זאת קבע ביהמ"ש כי הן בטלות).


29. ולבסוף נטען כי הטלת הדין המשמעתי גם על משיטים הולמת את מטרת החוק וההליך המשמעתי, והדין המשמעתי תורם לאינטרס הציבורי בהטמיעו רמה מקצועית ראויה בקרב המשיטים.
טענה זו עומדת בסתירה מפורשת לאשר נקבע בפס"ד אברהמי כי השיפוט המשמעתי חל בד"כ על חברים בגופים היררכיים, כי גם השיפוט המשמעתי לגבי ימאים נבע במקורו מהאופי ההיררכי של השירות בספינה המשייטת הרחק מחופי הארץ, וכי אין הצדקה להכפיף משיטי כלי שיט קטנים לכללי המשמעת החלים על ימאים.
כך גם קבע כב' השופט סוקול בענייננו (ר' בפיסקה 59 לפסק דינו).

30. טוענים הנתבעים בסיכומיהם (סע' 71) כי פרשנות תמת לב, שטרם עברה ביקורת שיפוטית, בשאלה מורכבת ולא ברורה, שבדיעבד, ביהמ"ש (השופט סוקול) קבע כי היא שגויה – אינה חורגת ממיתחם הסבירות.
טעות בידיהם: השאלה עברה גם עברה ביקורת שיפוטית, ע"י ביהמ"ש לימאות, שהוא למעשה הערכאה בעלת הסמכות השיפוטית העליונה בענין זה, מכיוון שפסק דינו סופי ואינו ניתן לערעור. יתר על כן, הענין אף הגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון, שדחה את הבר"ע. על כן, שיקול דעתם ופרשנותם של הנתבעים חרגו ממיתחם הסבירות. אדם סביר במעמדם/בתפקידם/במקצועם (ובייחוד בהתחשב בהכשרה ובידע המשפטי של חלקם) לא יכול היה – לאחר פס"ד אברהמי – להגיע לכלל מסקנה כי יש סמכות להעמיד לדין משמעתי משיטים של כלי שיט קטנים.

31. הנתבעים מצביעים על כך שביה"ד המשמעתי עצמו בהרכב אחר (ענין פונרוב, מוצג 30) פסק – בניגוד לפס"ד אברהמי – כי לביה"ד המשמעתי יש סמכות עניינית לדון בתובענה משמעתית נגד משיטים של כלי שיט קטנים. מכאן הם למדים כי מסקנתם שלהם, לפיה הסמכות קיימת, היא מסקנה אפשרית וסבירה, והם פעלו כדין, ובוודאי לא ברשלנות, כאשר פעלו כפי שפעלו.
אינני סבור כך. השאלה מהו סטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר זו שאלה אשר ביהמ"ש קובע אותה לפי השקפתו. הוא איננו עורך סקר בקרב אנשים סבירים ואינו בודק כיצד נהג או מה חשב אדם סביר זה או אחר. העובדה שביה"ד המשמעתי בענין פונרוב סבר כי נתונה לו הסמכות לדון בתובענות נגד משיטים אינה מוכיחה אלא זאת בלבד, שגם בית הדין (המורכב מעו"ד אחד ושני חברים שאינם משפטנים) טעה בנקודה זו, כשם שהנתבעים טעו בה. ועובדה היא, שהחלטתו של ביה"ד בענין פונרוב בוטלה בערעור.

32. וגם אם אניח לצורך הדיון כי אדם סביר במעמדם של הנתבעים יכול היה, באופן סביר, לחשוב כי הסמכות כלפי משיטים עדיין קיימת, הרי מה שברור מעל לכל ספק הוא, כי היה זה מחובתם להביא עמדתם זו לפיתחו של ביה"ד המשמעתי וביהמ"ש לימאות ולהעלות את שאלת הסמכות לדיון. "הגשת תובענות וניהול הליכים מתוך תקוה כי המשיטים או בית המשפט לא ישימו לב להלכת אברהמי הינה התנהגות חסרת תום לב מצידו של המינהל" (כב' השופט סוקול, פיסקה 28). אינני מקבל בשום אופן את טענת הנתבעים בסיכומיהם כאילו קביעה זו של כב' השופט סוקול בפסק דינו היתה "אימרת אגב". ובאשר לטענה כי קביעה זו מתייחסת אל "המינהל", ולא אל הנתבעים באופן אישי, תשובתי היא כי "המינהל" איננו גוף ערטילאי. המינהל מופעל ומנוהל ע"י אנשים, ואמירתו זו של כב' השופט סוקול מתייחסת (גם) אל האנשים הללו, היינו אל הנתבעים או חלקם (ר' פרוטוקול עמ' 143 ש' 5 – 8, וכן ש' 16 – 17). הסברו של הנתבע 1 כי לא סבר שיש ליידע את ביה"ד ואת הצדדים בדבר הרצון לסטות מהלכת אברהמי מפני "שצריך ליידע כשאתה חושב שמשהו לא בסדר, אם אתה חושב שהכל בסדר, אין מה ליידע" (פרו' עמ' 142 ש' 28) הוא בעיניי היתממות, ולא בכדי ציין כב' השופט סוקול כי "המפתיע מכל הינו כי המדינה התעלמה מפס"ד אברהמי, ולא הביאה לידיעת בית המשפט את קיומו".

33. הנתבעים מציינים בסיכומיהם (סע' 39) כי רשלנות בעל מקצוע היא חריגה מהסטנדרט הסביר לגבי אותו בעל מקצוע. אכן כך, וזה מה שאירע בענייננו. כאשר בית המשפט לימאות, בשבתו כערכאת ערעור, שהוא בעל הסמכות השיפוטית העליונה בעניינים אלה מאחר שהחלטתו סופית ואינה ניתנת לערעור, קובע כי אין סמכות, ובר"ע על החלטתו זו נדחית בביהמ"ש העליון, אך הנתבעים פועלים בניגוד מוחלט ובהתעלמות מפסיקה זו, זוהי ללא כל ספק חריגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר של המינהל ושל בעלי התפקידים בו, הם הנתבעים.

34. נכונה גם הטענה כי לא כל החלטה שגויה של רשות, המפעילה שיקול דעת מקצועי, הינה החלטה העולה כדי התרשלות. אך כאשר החלטתה השגויה של הרשות מתעלמת מפסיקה מפורשת וחד משמעית של הערכאה השיפוטית המוסמכת והגבוהה ביותר בעניינים אלה, כי אז, החלטתה עולה כדי רשלנות.

35. נכונה גם הטענה כי את סבירות ההתנהגות יש לבחון בעת התרחשותה, עפ"י הידוע באותה עת, ולא ב"חכמה שבדיעבד". אכן, מה שהיה ידוע לנתבעים "בזמן אמת" הוא פס"ד אברהמי בלבד (לא פסק דינו של כב' השופט סוקול) והתנהגותם – לאור פס"ד אברהמי (שאושר בעליון) – היתה לא סבירה ורשלנית.

36. הנתבעים בסיכומיהם (סע' 68) מנסים לגמד את כל הענין ולהציגו כ"טעות בבחירת הערכאה". לטעמי, אין המדובר ב"טעות בבחירת הערכאה". מדובר בהעמדת אדם לדין משמעתי (על כל הכרוך בכך: חקירה, התליה וכו') מבלי שהיתה לרשות הסמכות לעשות כן.

37. נכון ש"הגשת תביעה לערכאה חסרת סמכות מתרחשת מפעם לפעם" אך היא לא היתה אמורה להתרחש, לאחר שכבר ניתנה פסיקה מפורשת בדבר חוסר סמכותו של ביה"ד המשמעתי לדון בכך.

38. מלבד קיומה של חובת זהירות, והפרתה של חובת הזהירות (שנדונו עד כה), תנאי שלישי לאחריות בעוולת הרשלנות הוא קיומו של נזק, וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין מעשהו של המזיק לבין גרם הנזק. בפרק הנזק אדון להלן בנפרד, אך אציין כבר עתה כי התנאים הללו (נזק וקשר סיבתי) מתקיימים במקרה דנן.

הפרת חובה חקוקה
ההתליה הנטענת הראשונה
39. עילה זו נוגעת להתליית תעודת המשיט של התובע. לטענת התובע, תעודת המשיט שלו הותלתה פעמיים. פעם ראשונה – בשיחת טלפון, מספר ימים לאחר אירוע הטביעה, בה דרש הנתבע 4 מאת התובע כי יפקיד את רשיונו בידי החוקר רוני ברק עד לסיום החקירה. פעם שניה – במכתב הנתבע 4 אל התובע מיום 18/6/03 (מוצג 33) בו הודיע לו רשמית ובכתב על התליית הרשיון לתקופה של 120 ימים.
אשר להתליה הנטענת הראשונה, הנתבע 4 טוען כי לא היו דברים מעולם, וכי הוא לא דרש מהתובע בשיחת טלפון ביניהם להפקיד את תעודת המשיט שלו בידי החוקר.

40. להפרכת טענתו זו של הנתבע 4, הציג התובע הקלטה ותמליל ת/1 של שיחת טלפון בינו לבין הנתבע 4, ובה (כך לפי התמליל) אומר הנתבע 4 לתובע כי עליו להפקיד את הרשיון שלו בידי החוקר רוני ברק, עד גמר החקירה ומסקנותיה.
מטעם הנתבעים הוגשה בענין זה חוו"ד של המומחית סימה שגב שהגיעה למסקנות אלה: (א) לא ניתן לאמת את התמליל, בשל איכות ההקלטה הירודה. (ב) לא ניתן לבדוק את אותנטיות ההקלטה. (ג) הרעש הממסך המלווה את ההקלטה לכל אורכה יכול להעלים סימנים לעריכת שינויים בהקלטה, ולפגיעה במקוריותה.
המומחית נחקרה על חוות דעתה, אולם זו לא נסתרה. כמו כן, לא הוגשה חוו"ד נגדית מטעם התובע.
טוען ב"כ התובע בסיכומיו (עמ' 14) כי המדינה (בהליך הפלילי המתנהל על ידה כנגד התובע, בבימ"ש אחר, בענין השטת הספינה ללא כושר שיט וללא תעודת משיט כדין) היא שביקשה להגיש כראיה את ההקלטה והתמליל הנ"ל, ולא ייתכן שהמדינה בהליך אחד תסמוך ידה על ההקלטה והתמליל, ואילו בהליך הנוכחי (שבו המדינה מייצגת את הנתבעים) היא טוענת לאי קבילות ההקלטה והתמליל.
בצדק משיבים על כך הנתבעים בסיכומיהם (סע' 132) כי הפרוטוקול והראיות בהליך הפלילי לא הוגשו בתיק הנוכחי, ועל כן לא ניתן להעלות טענה זו ובוודאי שלא ניתן להוכיחה.

מכל מקום, אף ללא קשר לחוות דעתה המלומדת של המומחית הגב' שגב, יש לומר כי התובע לא עמד בהוכחת התנאים המוקדמים לקבילותה של הקלטה "היינו (1) כי המכשיר או האמצעי האחר ששימש להקלטה פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו, (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו, (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות (5) זיהויים של המדברים שקולותיהם נקלטו (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר, ללא כפיה וללא פיתוי" (ע"פ 869/81 שניר נ' מ"י פ"ד לח (4) 169, בעמ' 194).
למותר לציין כי הנטל על התובע להוכיח את התקיימותם של כל ששת התנאים המצטברים הללו. נטל זה לא הורם ע"י התובע במקרה שבפניי. לפיכך אני קובע כי ההקלטה והתמליל אינם קבילים, אינם מתקבלים כראיה, ואינם מהווים חלק מחומר הראיות בתיק זה.

41. יחד עם זאת, גם ללא הקלטה זו, ותמליל זה, הנתבע 4 אישר בעדותו כי הוא אכן דרש מהתובע להעביר אל החוקר ברק את כל המסמכים הנדרשים, לרבות תעודת המשיט, אך לדבריו עשה זאת במסגרת החקירה ולצורך החקירה, ואין זו התליה של תעודת המשיט (פרו' עמ' 66 ש' 16 – 19, עמ' 68 ש' 3 – 5, עמ' 69 ש' 9 – 11, עמ' 71 ש' 18 – 19). יתר על כן, הנתבע 4 העיד גם, כי בפועל התובע לא הפקיד את תעודת המשיט בידי החוקר או בידיו (עמ' 68 ש' 7 – 8, עמ' 69 ש' 12, עמ' 71 ש' 19 – 20), וכך גם העידו החוקרים (תצהיר רן ברק סע' 7, 8, פרו' עמ' 118 ש' 1, ותצהיר רוזנסקי, סעיף 4 סיפא).

42. לסיכום נקודה זו, לא שוכנעתי לקבל את טענת התובע כי היתה "התליה ראשונה", בעל פה, מספר ימים לאחר הטביעה.

ההתליה ה"שניה"
43. לעומת זאת, אין כל מחלוקת כי אכן היתה התליה של תעודת המשיט של התובע, במפורש ובכתב, ביום 18/6/03 (מוצג 33), וזאת בעקבות ההחלטה שנתקבלה בישיבה מתאריך זה (מוצג 4) שבה הוחלט כי הנתבע 4 יתלה את רשיון המשיט של התובע, עד לקבלת פסק דין בתובענה המשמעתית שתוגש.
ההתליה נעשתה ע"י הנתבע 4 מכח סמכותו לפי תקנה 22 לתקנות הספנות ימאים (משיטי כלי שיט קטנים) תשנ"ח-1998. וכך קובעות התקנות:
"22. ראתה רשות הרישוי, על פי ראיות שהובאו בפניה, כי התנהגות משיט נוגדת את כללי הימאות הטובה או שהיא נוגדת תקנה או הוראה מחייבת באשר להשטת כלי השיט שנתן גורם שהוסמך לכך כדין ויש בה משום סכנה לחיי אדם, לבטיחות השיט או לאיכות הסביבה הימית, רשאית היא, בהחלטה מנומקת ולאחר שנתנה למשיט הזדמנות להביא טענותיו לפניה, להתלות את תעודת המשיט לצורך השתלמות ועמידה בדרישות עיוניות ומעשיות להסמכה לתקופה שלא תעלה על 120 ימים. לא הוגשה קובלנה לפי החוק תוך המועד האמור, תבוטל ההתליה; הוגשה קובלנה תוך המועד האמור, רשאית הרשות להאריך את תקופת ההתליה, ובלבד שלא תעלה על 180 ימים.
23. הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות הרישוי לפי תקנות 18 עד 22, רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר תוך שלושים ימים מיום קבלת ההחלטה".

טענות התובע בענין ההתליה הן (א) שלא ניתנה החלטה מנומקת (ב) שלא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו, טרם ההתליה. לפיכך לטענתו מתקיימת עוולת הפרת חובה חקוקה.

44. אבחן אפוא אם נתקיימו כל יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה.
חובה מכח חיקוק. אין ספק כי מדובר במקרה דנן בחובה מכח חיקוק (תקנות). החובה מוטלת על "רשות הרישוי", קרי, הממונה הארצי על כלי שיט קטנים ברספ"ן, היינו, הנתבע 4.

45. החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, היינו – כך נתפרש בפסיקה – כי החיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות שנועדו להגן על אינטרסים של הפרט (ע"א 145/80 ועקנין נ' מ"מ בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113 בעמ' 141). ההוראה, בתקנות הנ"ל, כי חובה לתת למשיט הזדמנות לטעון טענותיו טרם ההתליה, היא הוראה שנועדה לטובת המשיטים – שהתובע נמנה עליהם – לבל יקרה מצב של התליית תעודת משיט, בלא שנשמעו טענותיו של המשיט תחילה.

46. המזיק הפר את החובה.

באשר לחובה ליתן החלטה מנומקת, דעתי נוטה לכך שהודעת ההתליה מיום 18/6/03 (מוצג 33) היא בגדר החלטה מנומקת (גם אם מנומקת בתמציתיות), שכן, צוין בה כי ההתליה נעשית בשל כך (א) שלא היה לספינה רשיון שיט תקף, (ב) שלא היה בידי התובע רשיון משיט מתאים להשטת הספינה (ג) שבמהלך ההפלגה, הספינה טבעה.

באשר לחובה ליתן למשיט הזדמנות להביא טענותיו לפני ההתליה – חובה זו אכן הופרה, אלא שההפרה תוקנה, במובן זה שבגוף הודעת ההתליה ניתנה לתובע הודעה על זכותו להשמיע טענותיו בפני הנתבע 4, והתובע אף ניצל זכותו זו.

כפי שנקבע בבג"ץ 549/75 חברת סרטי נח נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע פ"ד ל (1) 757:
"יש הרבה מקרים שאין בהם הבדל, מבחינת האזרח, אם ניתן לו להשמיע את טענותיו לפני ההחלטה או אחריה" (כב' השופט ויתקון, בעמ' 761).

וכן:
"אין בכוונתי לקבוע כי שמיעתו של האזרח, אף לאחר נפול ההחלטה, חסרת משמעות היא בכל מקרה ומקרה. ייתכנו מצבים בהם יהיה גם בשמיעה המאוחרת כדי לרפא פגם שנפל בהליכים" (כב' השופט שמגר, בעמ' 765).

וכן:
"עם כל זאת, מקום שהרשות המינהלית החליטה את החלטתה בלי לנהוג בהתאם לכלל הנזכר, כך שאין לה, להחלטה, נפקות, לא קיימת מניעה לכך, שתקיים דיון מחדש בענין הנדון לאחר תתה בפעם הזאת לאזרח שנפגע, את ההזדמנות לטעון את טענותיו" (כב' הנשיא אגרנט, בעמ' 767).

הנשיא אגרנט הוסיף (שם) כי כדי שיהיה מקום לאפשרות הזאת, קרי, שזכות טיעון בדיעבד תרפא את הפגם, -
"דרוש שיהא זה דיון שאין לומר עליו מראש שהוא נטול ערך וחסר תועלת; שלא יהיה יסוד להניח שהוא יקוים למראית עין בלבד. ושבנסיבות המקרה מן הסביר יהיה לצפות שהרשות המינהלית תעשה כדי לשקול את הענין מחדש שיקול אובייקטיבי. פירוש הדבר, שבבוא האזרח להעלות את טיעונו בפניה, לא יהיה במצב פחות טוב מזה שהיה נתון בו אלמלא חלה ההפרה הנ"ל בגין קבלת ההחלטה הקודמת".

לדעתי נתקיימו התנאים הללו במקרה דנן. אמנם, לא ניתנה לתובע ההזדמנות לטעון טענותיו, לענין ההתליה, טרם ההתליה (אם כי הוא נחקר ע"י החוקרים ברק ורוזנסקי, וע"י החוקר יוניק, ואמר כל שהיה בפיו), אולם בגוף החלטת ההתליה הוא הוזמן למשרדו של הנתבע 4 על מנת להשמיע טענותיו בפניו. התובע גם ניצל את הזכות הזאת, אמנם לא בכך שהתייצב במשרדו של הנתבע 4, אלא בכך ששלח מכתב מעורך דינו אל הנתבע 4 (מכתב מיום 25/6/03, מוצג 34). מכתב זה אף נענה ע"י הנתבעת 3, במכתבה מיום 13/7/03 (מוצג 35). הנה כי כן, התשובה אל התובע לא נשלחה ע"י הדיוטות (השווה לדברי כב' השופט ויתקון, שם, בעמ' 761, מול האות ה) כי אם ע"י מי שהיתה אז עוזרת היועץ המשפטי למשרד התחבורה. הנתבעת 3 התייחסה לכל טענותיו של התובע התייחסות עניינית ומפורטת, והשיבה עליהן אחת לאחת. נראה בבירור כי היא שקלה את הדברים בצורה מקצועית ואובייקטיבית, ואין כל מקום להניח כי הליך זה שבפניה היה חסר תועלת, או למראית עין בלבד, או שמצבו של התובע נפגע במשהו בשל השמיעה המאוחרת של טענותיו, בהשוואה למצב בו היה נתון לו השמיע את אותן טענות מלכתחילה בפני הנתבע 4.

47. בענין אחרון זה (האם מצבו של התובע נפגע במשהו בשל השמיעה המאוחרת של טענותיו) יוער כי גם אם נניח בצד את סוגיית תעודת המשיט (אשר סביבה נטושה מחלוקת, שאינה טעונה הכרעה בתיק זה, סביב שאלת אמיתותו או זיופו של הנספח לרשיון שיט, מוצג 10) הרי אין מחלוקת כי הספינה סברה היתה ללא כושר שיט מאז שנת 1996 (תצהיר ד"ר דן ליסקר, סעיף 3) ודי בכך בלבד, בצירוף העובדה שהספינה טבעה, והיה סיכון ממשי לחיי אדם, כדי שתקום סמכותו של הנתבע 4 להתלות את תעודת המשיט. גם לו ניתנה לתובע זכות טיעון מראש, הוא לא היה יכול לטעון שהיה לספינה כושר שיט, שכן אין מחלוקת שלא היה לה, והתובע ידע על כך (פרו' עמ' 34 ש' 18 – 19, עמ' 43 ש' 5 – 6). ועובדה היא שגם כשעשה התובע שימוש בזכות הטיעון המאוחרת (מכתב עורך דינו, מוצג 34) הוא לא טען כי היה לספינה כושר שיט. מסקנתי היא אפוא כי ההחלטה להתלות את רשיונו של התובע היתה מתקבלת בכל מקרה, גם לו ניתנה לו זכות שימוע מראש, כמצוות התקנות.

48. ההפרה גרמה לניזוק נזק. האמור לעיל מתקשר גם למרכיב זה, שעניינו בכך שחייב להתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, לנזק. הקשר הסיבתי העובדתי משמעותו שהפרת החובה היוותה גורם-בלעדיו-אין לנזק, כלומר, שללא הפרת החובה, לא היה הנזק נגרם (ר' פס"ד ועקנין, בעמ' 144). במקרים בהם גם אלמלא הופרה החובה, היה נגרם הנזק שאירע, לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי. נראה כי במקרה דנן לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין אי מתן זכות טיעון מראש לבין "הנזק" – התליית תעודת המשיט, שכן, (כאמור לעיל) גם לו ניתנה לתובע זכות טיעון מראש, יש להניח בסבירות גבוהה ביותר שהחלטת ההתליה היתה ניתנת.

49. המרכיב של נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאותו נתכוון החיקוק למנוע, כלומר, שדרך התרחשותו של הנזק תהיה באותה צורה שהחיקוק התכוון אליה (ע"א 711/82 בלומנטל נ' תיכון פ"ד לט (2) 477 בעמ' 484) נתקיים במקרה זה.

50. ולבסוף – השאלה האם החיקוק התכוון להוציא תביעה בעוולת הפרת חובה חקוקה. במקרה דנן, התקנות קובעות במפורש כי מי שרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות הרישוי להתלות את תעודת המשיט, כי אז התרופה העומדת לו במקרה כזה היא הגשת ערר לפני ועדת הערר. יודגש כי הודע לתובע במפורש על זכותו להגיש ערר, אולם הוא בחר לא להגיש ערר, ובכך למעשה ויתר על המסלול היחיד המוקנה לו להתמודד עם ההחלטה ולנסות להביא לביטולה. אני נוטה לקבל את הטענה שהערר הוא התרופה היחידה המוקנית לנפגע, וכי מחוקק המשנה, בכך שקבע את "מסלול" הערר, התכוון להוציא את אפשרות התביעה בהפרת חובה חקוקה. ישנה פסיקה לא מעטה על כך, שמקום בו החוק התווה מסלול ייחודי של השגה או ערר, והאזרח לא פעל במסלול זה, אין מקום לאפשר לו תביעה במסלול אחר. ר' למשל ע"א 9878/06 רבקה עמית נ' מ"י (בפיסקה 15):
"קיומו של מסלול ערעורי על החלטת קצין התגמולים, מונע מן המערערת מלתבוע את המשיבה בעילה נזיקית... אכן אך מצער הוא כי המערערת לא הגישה ערעור על החלטותיו של קצין התגמולים... אלא שאין התנהלות זו מצדיקה הכשרתה של תביעת נזיקין".

51. המסקנה מן האמור לעיל היא כי לא נתקיימו במקרה דנן כל היסודות המצטברים של עוולת הפרת חובה חקוקה, ולפיכך, דין התביעה בעילה זו – להידחות.

לשון הרע
52. עילת תביעה זו מתייחסת לכך שהחלטת בית הדין המשמעתי בעניינו של התובע, שבה מחק ביה"ד את התובענה נגדו, מחוסר סמכות, ניתנה ברוב דעות, שעה שבדעת המיעוט, של קמ"ר אלימור, נכלל המשפט הבא: "לא ראיתי שום התייחסות לחוסר תעודת כושר שיט, ואם להתייחס לאישיותו של הנאשם ולמעשיו, אינני חושב שאותה חקיקת משנה של שר התחבורה מטרידה אותו במיוחד". התובע טוען כי אמירה זו פוגעת בו ומבזה אותו בייחסה לו תכונות של אדם המזלזל בחוק. ומאחר שאין ביכולתו עפ"י הדין לתבוע את קמ"ר אלימור עצמו, בהיותו אחד מחברי בית הדין, תובע הוא את הנתבעים, בנימוק שאלמלא התרשלו הם בהגשת תובענה משמעתית ללא סמכות כנגד התובע, לא היו דברים אלה של קמ"ר אלימור באים לעולם כלל.

53. אינני סבור כי תביעה מעין זו עומדת לו, לתובע.
ראשית, גם אם תוכן הדברים הללו עולה כדי לשון הרע, הרי בשים לב למינוריות של הדברים, ולעובדה שקמ"ר אלימור למעשה חזר בו והתנצל (ראה מוצג 29: "אינני מכיר את האיש ומצטער שהתקבל הרושם שיחסי עוין כלפיו"), נראה לי כי מדובר, בנסיבות אלו, במעשה של מה בכך, שכן, "אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".
שנית, התביעה היא בעילה של פרסום לשון הרע, ולמיטב הבנתי, בגין פרסום לשון הרע ניתן להגיש תביעה רק נגד מי שפרסם לשון הרע, ולא נגד אחרים.
ושלישית, דברים שנאמרו או נכתבו ע"י שופט, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית עפ"י דין, בהחלטתו או בפסק דינו, כלל אינם יכולים לשמש עילה למשפט, פלילי או אזרחי (סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע). משמע, לא רק שלא ניתן להגיש תובענה, בגין דברים אלה, כנגד השופט עצמו, לא ניתן כלל להגיש תביעה בגינם, גם לא נגד האנשים – דוגמת הנתבעים שבפניי – שהחליטו והפעילו את ההליכים המשפטיים או המשמעתיים הללו. הלוא רק מקרה הוא, שדעת המיעוט היא שהתבטאה כפי שהתבטאה כלפי התובע. תיאורטית יכול היה להיות מצב, שביה"ד פה אחד היה מחזיק בדעה שיש סמכות לדון את התובע (כפי שסבר הרכב ביה"ד בענין פונרוב), והיה דן בתובענה לגופה, ומשמיע במסגרת פסק הדין דברים לא מחמיאים כלפי התובע. התובע, כמובן, לא יכול היה במקרה כזה לתבוע את ביה"ד או את חברי ביה"ד, בין בשל הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין, בין בשל הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. היעלה על הדעת, במקרה כזה, שתהא פתוחה בפניו האפשרות לתבוע את האנשים שהחליטו על העמדתו לדין ונקטו את הצעדים הדרושים לכך, בנימוק שהחלטתם היא שהביאה בסופו של דבר לאמירת הדברים הפוגעים הללו בפסה"ד, ושאלמלא החלטתם, לא היו דברים אלה באים לעולם? התשובה השלילית לשאלה זו ברורה מאליה. דברים אלה, שהינם חלק מפסק דין, אינם יכולים לשמש עילה כלל – לא נגד השופט, ולא נגד אחרים – למשפט, פלילי או אזרחי.

54. הראיתי עד כאן, כי העילה היחידה אותה עלה בידי התובע להוכיח ולבסס היא עילת הרשלנות, בגין העמדתו של כדין וללא סמכות לדין משמעתי בפני ביה"ד המשמעתי לימאים.

אחריותם של הנתבעים
55. נבחן עתה את חלקו של כל אחד מהנתבעים ברשלנות זו.
הנתבע 1 הוא עורך דין ומונה כתובע ליד בית הדין המשמעתי לימאים, לפי סעיף 144 לחוק הספנות (ימאים) תשל"ג-1973. הנתבע 1 הוא היחיד (במועדים הרלוונטיים לענייננו) שהגיש תובענות משמעתיות לבית הדין (פרו' עמ' 142 ש' 22 – 24). הסמכות ושיקול הדעת להחליט בכל מקרה אם יש או אין מקום להגיש תובענה, נתונים בידיו לפי סעיף 146 לחוק (פרו' עמ' 137, ש' 12 – 13, עמ' 138 ש' 27 – 28). גם במקרה זה, איש לא הורה לו או הנחה אותו להגיש תובענה נגד התובע, אלא הדבר נעשה בהתאם לשיקול דעתו שלו (תצהיר הנתבע 1, סעיף 5), מכיוון שהגיע למסקנה כי יש מקום לעשות כן, נוכח ממצאי החקירה (תצהירו, סעיף 18). אני קובע כי הנתבע 1 עוול כלפי התובע ברשלנות מכיוון שמתוקף תפקידו היה עליו להפעיל שיקול דעתו ולהודיע לנתבע 2 (מנהל רספ"ן) כי לא ניתן להגיש תובענה משמעתית נגד התובע, בהעדר סמכות לעשות כן, לאור פס"ד אברהמי. הוא לא עשה כן, ויתירה מזו, אף לא טרח להודיע לביה"ד כי קיימת שאלת סמכות עניינית שיש לדון בה. היום הוא כבר מודה בתצהירו (סעיף 10) כי, לאור פסה"ד של כב' השופט סוקול, אכן היה עליהם לציין בפני ביה"ד המשמעתי וביהמ"ש לימאות כי הם פועלים למרות הלכת אברהמי, ובביהמ"ש אף אישר כי הוא זה שהיה צריך לעשות כן (בהיותו התובע) (פרו' עמ' 143 ש' 16), אך עדיין טוען כי פעל בתום לב בענין זה מכיוון ש"לא היה שום דבר שלא היה בסדר". הראיתי לעיל באריכות מה היה "לא בסדר" בהתנהלותם של הנתבעים בענייננו, ואינני מקבל את טענת הנתבע 1 כי פעל בתום לב. מקום בו קיימת בעיה משפטית בנוגע לסמכות העניינית, אין שותקים, ומקווים שאיש לא ישים לב. מי שפועל בתום לב צריך להעלות את הבעיה בפני בית הדין, ולא "לעקוף" אותה, בשתיקה. כפי שקבע בצדק כב' השופט סוקול "המפתיע מכל הינו כי המדינה התעלמה מפסק דין אברהמי, ולא הביאה לידיעת בית המשפט את קיומו... הגשת תובענה וניהול הליכים מתוך תקוה כי המשיטים או בית המשפט לא ישימו לב להלכת אברהמי הינה התנהגות חסרת תום לב מצידו של המינהל". אני קובע כי אמירה זו, ובמיוחד האמירה על אי הבאת הדברים לידיעת ביהמ"ש, (שאת זאת צריך היה הנתבע 1 לעשות, והוא בלבד) מתייחסת, גם ובעיקר, אל הנתבע 1.

56. לגבי הנתבע 2, שהיה במועדים הרלוונטיים לענייננו מנהל רספ"ן, נראה לי כי לא ניתן לומר שהתרשל. נכון שהוא זה שהגיש את הקובלנה (מוצג 5), והקובלנה היא אשר הובילה להגשת התובענה המשמעתית לביה"ד ע"י הנתבע 1, אולם יש לזכור כי הבעיה שהתעוררה במקרה דנן היא בעיה משפטית מובהקת, ואילו הנתבע 2 איננו משפטן, וכל עוד הוא פועל בתום לב על יסוד הייעוץ המשפטי שהוא מקבל מהיועצים המשפטיים, לא ניתן לומר כי התרשל במילוי תפקידו. כפי שהעיד הנתבע 2, ואני מקבל את דבריו: "... ואם התובע חשב שאין סמכות, הוא היה צריך להגיד שאין סמכות. אם היועמ"ש היתה חושבת שאין סמכות להגיש קובלנה בבית הדין, אז היא היתה מנחה אותי לא להגיש, ואני חייב להישמע להנחיות של היועצת המשפטית, הם אלה שמפרשים את החוק" (עמ' 76 ש' 22 – 25). הוא העיד גם, שהיתה תקופה לא קצרה, שבמהלכה, בעקבות פס"ד אברהמי, לא הוגשו תובענות כאלה, עד אשר היועצת המשפטית שלהם הנחתה כי המצב המשפטי השתנה, וניתן לחזור ולהגיש תובענות. הוא, לדבריו, גם לא שמע "הרהורים" על שאלת הסמכות להגיש תובענות כאלה (עמ' 74 ש' 13 – 22). עוד יצוין כי סמכותו של הנתבע 2 היא רק להגיש קובלנה לתובע (סעיף 145 לחוק), אך הסמכות להגיש תובענה לביה"ד נתונה בידי התובע, ולא בידי הנתבע 2 (סעיף 146 לחוק). כפי שהעיד הנתבע 2: "אני נמנע מלהתערב בנושא המשפטי מכיוון שזה מחוץ לשדה המשחק שלי... אני מבקש ממנו ופונה אליו בלשון בקשה, כי אני לא יכול להורות לו. הסמכות שלו היא סמכות משפטית, ולי אין סמכות משפטית. אני מבקש ממנו להגיש קובלנה. מספר פעמים הוא מחזיר אלי את התיק או מודיע לי בע"פ או בכתב שהוא החליט לא להגיש קובלנה ... אין לי סמכות בחוק להגיד לו לעשות כך או אחרת" (עמ' 73 ש' 32 עד עמ' 74 ש' 5).

57. הנתבעת 3 והנתבעת 5. הנתבעת 3 היא היועצת המשפטית של רספ"ן ועוזרת ליועצת המשפטית של משרד התחבורה. הנתבעת 5 היא היועצת המשפטית של משרד התחבורה, ואחראית על הנתבעת 3. שתיהן העידו כי השתתפו בדיונים שנתקיימו ביחס לשאלה האם ניתן לפעול – חרף פס"ד אברהמי – בהליכים משמעתיים כנגד משיטים של כלי שיט קטנים, וחיוו דעתן כי התשובה לשאלה זו היא חיובית (סע' 3 לתצהיריהן, פרו' עמ' 79 ש' 30 עד עמ' 80 ש' 1). מנהל רספ"ן, כמו גם הנתבע 1, העידו כי הם כפופים לייעוץ המשפטי שלהן (עמ' 76 ש' 23 – 25, עמ' 138 ש' 25, עמ' 144 ש' 13 – 19). ואכן, בעקבות הייעוץ המשפטי שלהן, חזרה רספ"ן להעמיד משיטים לדין משמעתי (עמ' 74 ש' 14 – 20). שתיהן מסכימות ואינן חולקות כיום על כך שעמדתן המשפטית בענין זה היתה מוטעית (עמ' 63 ש' 27, עמ' 81 ש' 18 – 19). הנתבעת 3 אף השתתפה באותה פגישה שבה הוחלט להגיש קובלנה נגד התובע ולהתלות את רשיונו (מוצג 4), והיא לא חיוותה דעתה, בישיבה זו, שלא ניתן לנקוט הליך משמעתי כנגד התובע (עמ' 63 ש' 23 – 25). אני קובע כי שתי הנתבעות 3, 5 עוולו ברשלנות כלפי התובע בכך שהן ייעצו לרספ"ן להתעלם מפס"ד אברהמי, בהיותו שגוי, לדעתן, על אף שידעו או היה עליהן לדעת כי אין זרוע שלטונית רשאית להתעלם מפסק דין חלוט וסופי של ביהמ"ש לימאות בשבתו בערעור, והנתבעת 3 אף השתתפה בהחלטה הספציפית (מוצג 4) להגיש קובלנה נגד התובע.
58. אשר לנתבע 4, מנהל תחום כלי שיט קטנים ומשיטים, שמתוקף תפקידו היה גם רשות הרישוי לכלי שיט קטנים ולמשיטים, גם לגביו דעתי היא כי לא התרשל. עוולת הפרת חובה חקוקה, בכל הקשור להתליית הרשיון ע"י הנתבע 4, ציינתי לעיל מדוע אינה מתקיימת. אשר לרשלנות, טענת התובע בסיכומיו היא, כי הנתבע 4 שיתף פעולה עם הנתבע 2 בהנהגת נורמה פסולה במחלקת כלי שיט קטנים, אשר תוצאתה היתה הגשת התובענה המשמעתית נגד התובע. ציינתי כבר לעיל שאינני סבור כי הנתבע 2 התרשל במילוי תפקידו, ואותם נימוקים מתייחסים גם לנתבע 4. הסוגיה היא סוגיה משפטית, הנתבע 4 איננו משפטן, וכל עוד הוא פועל בתום לב בהתאם לייעוץ המשפטי של המשרד, לא ניתן לומר כי התרשל במילוי תפקידו. אין גם תימוכין לטענה כי הנתבע 2 "הנהיג נורמה פסולה". הוא פעל (כחובתו) עפ"י הייעוץ המשפטי שקיבל מהיועצת המשפטית של משרד התחבורה ומיתר היועצים המשפטיים, ואין כל תימוכין לטענה כי הנתבע 4 "שיתף פעולה" בהנהגת נורמה שכזאת.

59. לסיכום אני קובע כי הנתבעים 1, 3, 5 עוולו כלפי התובע ברשלנות, הכל כמפורט לעיל. נתבעים אלה הם בגדר "מעוולים יחד" (בין אם נראה אותם כמעוולים במשותף, ובין אם נראה אותם כמעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד) וחבותם היא יחד ולחוד לכל הנזק בשלמותו (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר פ"ד מ"ד (2) 89 בעמ' 97, 103). מטעמים מעשיים, היינו, בשל כך שהמדינה נטלה על עצמה לא רק את ייצוגם של הנתבעים, אלא גם את חובת התשלום (אם יחוייבו), אינני רואה צורך לעסוק בחלוקת שעור ה"אשמה" היחסית של הנתבעים הנ"ל, בינם לבין עצמם.

הנזק
60. התובע טוען כי הוא האמין באופן מוחלט במערכת השלטונית ואף הרגיש עצמו כחלק ממנה. לכך מצטרפת לדבריו העובדה שהים והשיט בו מילאו חלק נכבד מחייו. נקיטת ההליכים המשמעתיים, ללא סמכות, ע"י הנתבעים כנגדו, תוך התליית תעודת המשיט שלו, גרמו לו לטענתו למשבר נפשי עמוק, שכן, בסיוטיו הגרועים ביותר לא העלה על דעתו שהמערכת – שראה עצמו עד אז כחלק ממנה – תתעמר בו, תנקוט נגדו בהליכים בלתי חוקיים, ותמנע ממנו ליהנות מחיי הים, החשובים לו כל כך. על עגמת הנפש הזאת, דורש התובע פיצוי כספי בסך 200,000₪.
מנגד טוענים הנתבעים כי ההליך שהוגש נגד התובע הוא הליך משמעתי, ולא פלילי (ובכך דווקא הקלו עם התובע); כי ההליך (וההתליה) קשורים לתחביבו של התובע, ולא למקצועו, ובעיקר – כי לא "כצעקתה".

אני מקבל את עמדת הנתבעים בענין זה. אכן, לא "כצעקתה". אין המדובר בהליכים שנמשכו זמן רב, תוך הבאת ראיות ועדים, והשקעת זמן, טרחה ומשאבים רבים מצד התובע. מדובר בהליך משמעתי שנמחק על הסף עוד בטרם החל, וזאת על יסוד בקשה שהגיש התובע לדחיית מועד הדיון הראשון שנקבע בתיק, ותוך העלאת הטענה של חוסר סמכות (סע' 11 לתצהיר התובע). הבקשה נתקבלה (למיטב הבנתי, אף ללא דיון במעמד הצדדים), וההליך המשמעתי נמחק על הסף. לאחר מכן הגיש הנתבע 1, בשם המדינה/רספ"ן, ערעור על ההחלטה הנ"ל, אולם הערעור נדחה, תוך פסיקת הוצאות לטובת התובע. מדובר אם כן בהליכים שהתנהלו במשך זמן קצר, ללא כל עינוי דין , ולא ניתן בשום אופן לכמת את נזקו של התובע בסכום שאף מתקרב לסכום הנדרש על ידו. בנסיבות שיש בהן דמיון-מה, אך חמורות בהרבה –מבחינת הנזק – מן המקרה שבפניי (ת.א. (ת"א) 11347/03 חסון גיל נ' דן חב' לתחבורה ציבורית, ראה בפיסקה 9, שם, החלק בו מתואר הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע) נפסק סך של 50,000₪, בגין הנזק הלא ממוני. עפ"י קנה מידה זה, ובהתאמה למקרה שבפניי, אני פוסק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך 35,000₪, נכון ליום הגשת התביעה.

61. בענין התליית תעודת המשיט דורש התובע פיצוי בסך של 50,000₪, לטענתו, בגין אובדן הנאתו מתחביבו העיקרי ושלילת חירותו, שלא כדין, להשיט סירות כפי שרשיונו מתיר.

חלק זה של התביעה דינו להידחות. כפי שהראיתי, התובע הוכיח התליה אחת, ולא שתי התליות, כטענתו. ההתליה היתה למשך 120 יום בלבד, ולא שלש וחצי שנים, כטענתו. כמו כן, ספק אם קיים קשר בין ההתליה לבין העובדה שהתובע חדל לעסוק בשיט, שכן, מתברר שהתובע עד היום הזה לא חזר להשיט כלי שיט (פרו' עמ' 53 ש' 10 – 13). מכאן, שלא השיט, מסיבות השמורות עמו, ולא בגלל ההתליה (שנסתיימה לפני שנים). בנוסף, התובע לא הקטין את נזקו בכך שלא הגיש ערר על החלטת ההתליה, ולא פעל בכל דרך לקיצור תקופת ההתליה (יכול היה לעבור השתלמות). אם הוארכה (כטענתו) תקופת ההתליה דה פקטו, הרי זה רק משום שלא הפקיד את תעודת המשיט ולא עבר השתלמות כפי שנדרש בהודעת ההתליה (מוצג 33), ואין לו להלין אלא על עצמו. כמו כן יצוין כי דרישת הפיצוי בסעיף זה חופפת בחלקה את דרישת הפיצוי בסעיף הקודם (שם נטען, בסיכומי התובע, כי נקיטת ההליכים המשמעתיים תוך התליית רשיון המשיט שלו גרמו לו משבר נפשי עמוק). ולבסוף, והעיקר, עילת התביעה בנוגע להתליה היא העוולה של הפרת חובה חקוקה, וכפי שהראיתי – לא נתקיימו במקרה דנן כל יסודותיה של עוולה זו. במלים אחרות, התובע לא הוכיח עילת תביעה זו. על כן, כל הדיון לעיל בשאלת הנזק נערך למעלה מן הצורך.

62. בענין הפגיעה בשמו הטוב דורש התובע פיצוי בסך 50,000₪ לפי חוק איסור לשון הרע. הראיתי לעיל כי תביעה זו דינה להידחות, ואין צורך לחזור על הדברים.

63. ולבסוף דורש התובע את ההפרש בין סך כל שכר הטרחה וההוצאות שהוציא מכיסו לטענתו בגין ההליכים הנ"ל (54,435₪) לבין סך כל ההוצאות שנפסקו לטובתו ע"י ביה"ד המשמעתי וביהמ"ש לימאות (10,395₪).

אינני סבור כי יש בסיס לתביעה זו. ביה"ד המשמעתי פסק לתובע את הסכום שהיה נראה בעיניו, והתובע לא ערער על החלטתו, שהפכה סופית. ביהמ"ש לימאות פסק לתובע את הסכום שהיה נראה בעיניו, והחלטתו סופית, ואינה ניתנת לערעור.
בית משפט זה אינו יושב, כמובן, בערעור על ההחלטות הנ"ל. ואזכיר, שוב, כי מדובר היה בבקשה למחיקה על הסף, ללא דיון בע"פ, וללא עדים, בשתי ערכאות. ההוצאות שנפסקו לטובת התובע בנסיבות אלה (10,395₪) אינן בסכום שהיה מצדיק התערבות ערכאת ערעור, גם לו היה בימ"ש זה יושב בערעור על ההחלטות הנ"ל.
אשר לקבלות שהציג התובע, התברר כי 3 מתוך 4 הקבלות אינן מגיעות לו או אינן מגיעות במלואן: הסכום בקבלה 0022 לא שולם כלל ע"י התובע, אלא ע"י אביו (פרו' עמ' 61 ש' 6 – 15). מחצית הסכום בקבלה 054 כלל אינו מתייחס להליך שבפניי (פרו' עמ' 61 ש' 29). וקבלת פקדון 607 התובע הודה כי אין הוא תובע (עמ' 62 ש' 11 – 13).

סיכום
64. לסיכום, אני מקבל את התביעה, חלקית, ומחייב את הנתבעים 1, 3, 5, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 35,000₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (26/10/06) ועד התשלום בפועל, וכן בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
התביעה נגד הנתבעים 2, 4 נדחית, ללא צו להוצאות.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון