התנגדות לבניית אולם ספורט



בפני עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיבות 1 ו-2 (להלן ביחד "המשיבות") להקים אצטדיון כדורגל עירוני בעיר רחובות במתחם על שם מאיר ויסגל בסמוך למרכז הספורט (להלן "המקרקעין" או "מרכז הספורט") הסמוך לשכונת רחובות הצעירה בה רכשו העותרים דירות.

א. העובדות הרלוונטיות:
1. ביום 20.05.09, קיבלה המשיבה 1 , הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רחובות (להלן: "הוועדה המקומית"), החלטה עקרונית להקמת אצטדיון כדורגל עירוני ברחובות במתחם הספורטק, המצוי בשכונה הידועה בשם "רחובות ההולנדית". על מתחם הספורטק חלה תכנית רח/2110.

2. מיד לאחר קבלת ההחלטה, להקים את האצטדיון במתחם הספורטק, התנגדו לה רבים מתושבי העיר, בפרט תושבי שכונת רחובות ההולנדית, שניהלו מאבק ציבורי רחב היקף. המאבק תפס מקום במסגרת מערכת הבחירות, לראשות העיריה ולמועצת העיר, שהתקיימו בחודש נובמבר 2009 ומיקום האצטדיון שימש חלק ממצע הבחירות של מועמדים רבים למועצת העיר ולראשות העיריה. לימים, ביקשו רבים מחברי מועצת העיר וחברי מליאת הוועדה המקומית, מראש העיר, להעלות בפני ועדת המשנה לתכנון ובניה הצעה לשינוי מיקום האצטדיון כך שיבנה במרכז הספורט ולא במתחם הספורטק.

3. ביום 18.07.10, החליטה הוועדה המקומית לשנות את מיקום האצטדיון למרכז הספורט .

4. העותרים רכשו דירות בבניינים, שבניתם כעת בעיצומה, בשכונת "רחובות הצעירה", המצויה אף היא במתחם ויסגל, בחלקה הדרומי מערבי של העיר רחובות והידועה בלשכת רישום המקרקעין כחלקות 16-27,34,49 חלקי חלקות 1,2,6-12,14,39,47,48,50 בגוש 3679 ברחובות.

על שכונת רחובות הצעירה חלה תכנית רח/במ/12, שפורסמה למתן תוקף ביום 12.11.98 המייעדת את השכונה למגורים.
על השטח עליו עתיד להיבנות האצטדיון חלה תכנית רח/4/165/א/1 (להלן: "תכנית מרכז הספורט"), שהופקדה ביום 29.03.90 ופורסמה למתן תוקף ביום 31.01.91. מטרת תכנית מרכז הספורט היא , בין השאר, שינוי יעוד מאזור חקלאי לאזור מיוחד המיועד למטרות ספורט ושטח לחניה ציבורית.
תכליות השימוש על פי התכנית הן :
א. קביעת שטח פתוח למטרות ספורט.
ב. קביעת שטח לחניה ציבורית.
ג. קביעת דרכים חדשות והרחבת דרכים קיימות.

5. ביום 20.12.11, נדונה בפני רשות הרישוי של הוועדה המקומית, בקשתה של המשיבה 2, (להלן: "עירית רחובות"), למתן היתר להקמת האצטדיון במרכז הספורט (להלן: "הבקשה להיתר"). הבקשה להיתר אושרה בכפוף לתנאים.
ביום 11.01.12, הובאה הבקשה להיתר לדיון נוסף בפני ועדת המשנה של הוועדה המקומית ואושרה.

6. ביום 30.05.12, אישרה רשות הרישוי בקשה להיתר לעבודות עפר וחפירה שתכליתו הכנה לבנייתו של האצטדיון, ביום 19.06.12 הונפק היתר זה, וביום 06.08.12, ניתן היתר הבניה לאצטדיון.

7. העותרים ניסו למנוע את בנית האצטדיון (שעתיד להיבנות בסמוך לדירותיהם) ולצורך כך אף נפגשו עם גורמים שונים אצל המשיבות לרבות עם ראש העיר. מאמצים אלה ואף פניותיהם בכתב לא נשאו פרי ומשכך, הוגשה ביום 27.08.12 העתירה.

ב. הסעדים המבוקשים:
8. לקבוע כי המשיבות אינן מורשות להקים במרכז הספורט אצטדיון היות ובנית האצטדיון נוגדת את הוראות תכנית מרכז הספורט.

להורות לוועדה המקומית, לבטל את האישור שניתן על ידה, בהחלטותיה מיום 20.12.11 ומיום 11.01.12 למתן היתר להקמת האצטדיון ולהימנע ממתן היתר בנייה מכוחן של החלטות אלו, וככל שניתן ההיתר לבטלו לאלתר.

להורות לעיריית רחובות להימנע מביצוע כל פעולה ועבודה לצורך הקמת האצטדיון תוך ביטול ומשיכת בקשתה למתן ההיתר.

להורות למשיבה 3 (להלן "הוועדה המחוזית") ולמשיבה 4 (להלן "מחלקה האכיפה") לנקוט בכל הליך על פי סמכותן שבדין, לסיכול מהלכיהן של המשיבות להקמת האצטדיון, מחמת העדר החוקיות בו נגוע הנושא.

ג. עיקר טענות הצדדים:
העותרים:
9. א. הוראות תכנית מפורטת רח/4/165/א/1 החלה על מרכז הספורט אינה מתירה בניה אלא מייעדת את שטח התכנית לשטחים פתוחים בלבד.
ב. התכנית אינה מאפשרת הקמת אצטדיון משום שהיא לקונית ואינה מכילה הוראות קונקרטיות לבניה המתייחסות לשטחו, מיקומו, גובהו, קווי הבנין וכו'.
ג. התנהלות העיריה לוקה בחוסר סבירות לאור העובדה שבתחילה היה אמור האצטדיון להיות מוקם במתחם הספורטק ליד שכונת רחובות ההולנדית.
ד. ההיתר לביצוע עבודות עפר אינו חוקי.
לטענת העותרים, בעת הגשת העתירה לא היה ידוע להם כי כבר ביום 6.8.12 הוצא היתר בניה לאצטדיון והדבר נודע להם רק מתגובת המשיבים לעתירה.

הוועדה המקומית ועירית רחובות
10. יש לדחות את העתירה על הסף ואף לגופו של ענין מהטעמים הבאים:
א. העתירה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה.
ב. היה על העותרים לפנות לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה לשם מיצוי ההליכים בטרם פנו לבית המשפט לעניינים מנהליים.
ג. העותרים נעדרי זכות עמידה.
ד. העותרים אינם יכולים לתקוף את הוראות התכנית.
ה. היה על העותרים לצרף לעתירה משיבים נוספים.
ו. היתרי הבניה לאצטדיון הוצאו בהתאם להוראות התכנית והם אינם חורגים מהוראותיה.


הוועדה המחוזית ומחלקת האכיפה
11. העתירה מוקדמת מידי והעותרים לא מיצו את ההליכים בטרם פנו לבית המשפט.
12. העותרים לא פנו לוועדה המחוזית או למחלקת האכיפה טרם הגשת העתירה.
13. על אף שעל פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן "חוק התו"ב") רשאית הוועדה המחוזית להורות בכתב לוועדה המקומית לעשות את כל הדרוש למילוי תפקידיה על פי החוק, אין פרוש הדבר כי הוועדה המחוזית משמשת כבודקת היתרים במרחב התכנון שלה.

ד. דיון והכרעה
שיהוי
14. לטענת המשיבות העותרים השתהו בהגשת העתירה (שיהוי אוביקטיבי ושיהוי סוביקטיבי), על כן דינה להדחות על הסף. החלטת ועדת המשנה בה נקבע כי מיקומו של האצטדיון יהיה במרכז הספורט התקבלה ביום 18.7.10 ללא התנגדות והחלטת רשות הרישוי בה אושרה הבקשה להיתר להקמת האצטדיון התקבלה ביום 20.12.11 וביום 11.1.12 בפני כלל חברי ועדת המשנה. שתי ההחלטות פורסמו באתר האינטרנט של העיריה ואף בחוברת המידע שנשלחה מטעם העירייה בתחילת שנת 2011, לכל תושבי העיר, הודיעה העירייה על הקמת האצטדיון בסמוך למרכז וייסגל. מכאן יש להניח שההחלטה על העברת מיקום האצטדיון למרכז הספורט היתה בידיעת העותרים בזמן אמת והעתירה הוגשה בשיהוי.

15. לטענת העותרים, לא ניתן לצפות כי הם יפקדו את אתר האינטרנט של המשיבות מידי יום כדי לבדוק את הפרוטוקולים השונים והרבים של ועדות התכנון, במיוחד כאשר המשיבות מודות כי תחילה עמדת העיריה היתה להקים את האצטדיון במקום אחר ורק לחץ ציבורי ושיקולים פוליטיים הם שהניעו אותן לשנות את מיקום האצטדיון ולהעבירו למתחם מרכז הספורט.
זאת ועוד, עובר לרכישת הדירות (במהלך השנים 2010-2012) פנו חלק מהעותרים למנהל ההנדסה בעיריית רחובות, במטרה לברר פרטים בדבר מרכז הספורט ונמסר להם שהוא מיועד לשטח פתוח למטרות ספורט ונופש לציבור השכונה , אשר יכלול מתקני ספורט, לא נאמר ולו ברמז כי בכוונת עיריית רחובות להקים אצטדיון כדורגל במרכז הספורט. רק עם תחילתן של עבודות מסיביות במרכז הספורט נודע לעותרים מה עתיד להיבנות על המקרקעין.
תקנה 18(ה) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970 (להלן "תקנות בקשה להיתר") מורה כי במשך כל תקופת הבניה יש להציב בחזית הנכס, במקום בולט שלט קריא בו יצויינו מספר היתר הבניה ותאור מהות ההיתר. העיריה לא מילאה חובתה זו, ובכך מנעה מהעותרים את המידע.

16. דין הטענה להידחות.
מעיון בעתירה עולה כי טענתם העיקרית של העותרים מופנית כנגד החלטות הוועדה המקומית להעניק לעיריה את היתרי הבניה (לעבודות הפיתוח ולבנית האצטדיון) מהטעם שלא ניתן, על יסוד תכנית מרכז הספורט, להעניק היתר למבנים.
ההחלטה להעביר את בנית האצטדיון למרכז הספורט אומנם התקבלה זמן רב לפני שהעותרים פנו לבית המשפט וטענות העותרים מופנות גם כלפי סבירות החלטה זו אך מקובלת עלי טענת העותרים כי ההחלטה על העברת מיקום האצטדיון לא התפרסמה ברבים באופן רשמי ולא היתה לעותרים כל דרך לדעת עליה. מכל מקום המשיבות לא הוכיחו כי החלטה זו הובאה לידיעת העותרים וטענתם כי העותרים ידעו על ההחלטה להעביר את האצטדיון למרכז הספורט מתוך פרסומים כלליים לא הוכחה.

אי מיצוי הליכים
17. לטענת המשיבות, ואף לטענת הוועדה המחוזית ומחלקת האכיפה, על העותרים היה לערור על החלטת הועדה המקומית, להעניק לעיריה היתרים לבנית האצטדיון, במסגרת ערר המוגש תוך 30 יום לוועדת הערר כאמור בסעיף 152 לחוק התו"ב.

בתי המשפט התלבטו בשאלה מהי הדרך לערור על החלטת רשות רישוי ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית האם בדרך של הגשת ערר לוועדת הערר או בדרך של עתירה מנהלית והדעות שהובעו בפסיקה בענין זה היו חלוקות עד לאחרונה. ההתלבטות נבעה מכך שבהתאם לסעיף 152 לחוק התכנון והבניה מתוחמת זכות הערר רק להחלטה של הוועדה המקומית המסרבת לתת היתר או הדוחה התנגדות לפי סעיף 149(3) לחוק התו"ב ואילו על פי סעיף 12 א(ב) לחוק התו"ב זכות הערר המוענקת לוועדת הערר רחבה יותר והיא משתרעת על כל החלטה של הוועדה המקומית בכל ענין בו הוענקה זכות ערר בחוק.
לאחרונה ניתן פס"ד בעע"מ 317/10 אהוד שפר נ' מורן סקאל יניב (ניתן ביום 23.8.12) שם קבע בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) כי:
"דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר. זאת, להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות, ולהבדיל מטענות לגבי פגמים מינהליים שאינם קשורים בנושאים תכנוניים, כמו טענה לניגוד עניינים, שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים, מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יסדיר את הנושא ויסיר את הספקות לעניין גדר סמכותה של ועדת הערר (להלן "הלכת שפר").
בצד הליכה בדרך המלך ראה כב' השופט עמית להוסיף כי:
"ודוק: איני שולל אפשרות כי במקרים מסוימים בית המשפט יפתח את שעריו בפני עותר המלין על החלטה ליתן היתר למרות טענה לסטיה מתכנית, גם טרם מיצה את הפנייה לועדת הערר. אך מקרים אלה יהיו החריג ולא הכלל, ויש להניח כי במרוצת הזמן יתוו בתי המשפט את היקף החריג."
לטענת העותרים, בהסתמך על המצוטט לעיל, לא ניתן להתייחס אל פסק דין שפר כאל הלכה גורפת, במיוחד לנוכח הנסיבות שבענייננו השונות מהנסיבות בענין שפר. בענין שפר, נטלו חלק בדיונים בפני הוועדה המקומית הטוענים כנגד תקפות ההיתר, בעוד שבענייננו העותרים כלל לא ידעו על הגשת הבקשה להיתר. לחלופין טוענים העותרים כי המקרה הנדון נכלל בגדר אותם מקרים בהם יוחל החריג להלכת שפר.
אני סבורה כי אכן זהו מקרה מתאים לפעול על פי החריג מהטעמים שהעלו העותרים ובכלל זה המועד בו ניתן פס"ד שפר וחילוקי הדעות עד לאותו מועד, החשיבות הציבורית הרבה של העתירה דנן, השלכות הרוחב שתהא לתוצאת העתירה, השפעתה של העתירה על חייהם של תושבים רבים וערך דירותיהם, היקף הבניה המתבקשת והשלכותיה הסביבתיות.
מטעם זה אני דוחה את הטענה.

העותרים נעדרי זכות עמידה
18. לטענת המשיבות, העותרים נעדרי זכות עמידה כיוון שביום קבלת ההחלטה להקים את האצטדיון במרכז הספורט טרם רכשו העותרים את זכויותיהם.
לטענת העותרים הם למדו לראשונה על הכוונה להקים את האצטדיון במתחם מרכז הספורט עת הטרקטורים החלו לחרוש והם תוקפים את חוקיותו של ההיתר, שניתן לאחר שהם רכשו את זכויותיהם על פי תכנית שאינה מאפשרת את הוצאת ההיתר.

19. בענין זה דעתי כדעת העותרים. כפי שכבר נאמר, טענת העותרים כי נודע להם על הכוונה לבנות את האצטדיון במרכז הספורט, ועל מתן ההיתר לעבודות הפיתוח נודעה להם רק לאחר שראו את הטרקטורים עולים על השטח ועל מתן ההיתר לאצטדיון נודע להם רק מתגובת המשיבים. בנסיבות אלה אין בסיס לטענת המשיבות.

העותרים אינם יכולים לתקוף את הוראות התכנית.
20. לטענת המשיבות, העותרים אינם יכולים לתקוף את הוראות תכנית רח/4/165/א/1 שאושרה למתן תוקף עוד ביום 31.1.91, מאחר ולא התנגדו לה בזמן שהופקדה ועל כן היא מהווה היום "מעשה עשוי".
לענין זה הבהירו העותרים כי הם אינם תוקפים את הוראות התכנית אלא טוענים כי על פי התכניתהתקפה לא ניתן לבנות מבנים והחלטות הוועדה המקומית לתת היתרים אינן חוקיות וחורגות במידה קיצונית ובלתי סבירה מהמסגרת התכנונית שהותרה בתכנית.


21. למקרא העתירה, אכן ברור כי העותרים אינם תוקפים את התכנית עצמה אלא אך ורק את ההחלטות להוצאת היתרים מכח התכנית האמורה.

היה על העותרים לצרף לעתירה משיבים נוספים.
22. לטענת המשיבות היה על העותרים לצרף כמשיבים לעתירה את קבוצות הכדורגל המיועדות לשחק באצטדיון המתוכנן, את יזמי הנדל"ן עמם הושגו הסכמות כאלה ואחרות, ואנשי מקצוע עמם התקשרה העיריה בחוזים למתן שרותים.

23. בטענה זו אין ממש.
ההחלטה אותה תוקפים העותרים היא ההחלטה של הועדה המקומית לתת היתר בניה לעיריה. התחייבויות העיריה וההסכמות אליהן הגיעה עם יזמי נדל"ן ואנשי מקצוע אינם רלווטיים לענייננו ואין להם כל מעמד בעתירה. ככל שההיתרים יבוטלו תצטרך העיריה לפעול בהתאם להתחייבויות שבינה לבין מי מיזמי הנדל"ן או בעלי המקצוע בהתאם ליחסים וההתקשרויות ביניהם.

לאחר שדנתי בטענות הסף אבחן את הטענות לגופן:

האם התכנית מתירה בניה
24. לטענת העותרים תכנית מרכז הספורט – רח/4/165/א/1 – אינה מתירה או מאפשרת הקמת כל מבנה, בוודאי שלא בניה מאסיבית של אצטדיון כדורגל. התכנית מייעדת את המגרש עליו בכוונת העיריה לבנות את האצטדיון לשטח פתוח לספורט ויש לפרשו כשטח נטול בניה. התכנית נעדרת לחלוטין הוראות בינוי ביחס להקמת מבנה כלשהו. על כן, כל החלטה המתירה את הקמת האצטדיון כמו גם כל היתר בנייה שניתן, הינם בטלים מעיקרם וחסרי כל תוקף.
העותרים מבססים את פרשנותם על משמעות המונח "פתוח", וכן מייעודם הקודם של המקרקעין לחקלאות שלא התיר כל בנייה, ומהעדר הוראות בדבר בינוי בתקנון התכנית.
העותרים ערים לעובדה שבתשריט התכנית מופיע הביטוי "שטח ציבורי פתוח ומבנים למטרות ספורט", אך אין בכך כדי לשנות. לטענתם, בביטוי "מבנים למטרות ספורט" אין כדי לשנות את הייעוד של השטח כפי שהוגדר בתקנון התכנית ויש לפרש את המונח "מבנים למטרות ספורט" באופן המתיישב עם התכלית המוגדרת בתקנון, קרי למתקנים בעלי שטח מצומצם ביותר שאינם בבחינת מבנים ועל כן אינם מצריכים קיומם של הוראות בינוי לצורך הקמתם.
לחלופין, אף אם הביטוי "מבנים למטרות ספורט" בתשריט מתייחס להקמת מבנה ממש, אין להתירו ללא קביעת הוראות בינוי מפורטות.

25. לטענת המשיבות אין מניעה תכנונית או משפטית להקים את האצטדיון במרכז הספורט. בתקנון תכנית רח/165/4/א/1 נקבע שתשריט התכנית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, ובטבלת "חישוב שטחים מצב חדש" שמצויה בתשריט נקבע שייעוד הקרקע הוא בין השאר ל"שטח ציבורי פתוח ומבנים למטרות ספורט". טענת העותרים לפיה התשריט אינו יכול לשנות ייעוד שהוגדר בתקנון, דינה להידחות, כיוון שהתקנון קובע כי התשריט מהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית.
בהתייחס לטענה כי את המונח "מבנים למטרות ספורט" בתשריט יש לפרש כמכוון למתקנים שאינם בבחינת מבנים, טוענות המשיבות כי העותרים לא הוכיחו טענה זו ומשהתירה התכנית בנית "מבנים" אין לצמצם זאת "למתקנים", מה גם שאצטדיון עולה בקנה אחד עם תכלית התכנית להקמת אזור ספורט מיוחד.
זאת ועוד, בסמוך למקום בו מיועד לקום האצטדיון הוקם מרכז נופש וספורט וייסגל הכולל מגרשים ומבנים רבים, ובכללם מגרשי כדורגל, בריכות שחיה (אחת מקורה), בריכות לפעוטות, משחקי מים ומגלשות, 5 מגרשי טניס, סככה לטניס שולחן, סאונות, מגרשי כדורסל, כדורעף, כדוריד, אולם ספורט לחוגים, מועדון כושר, כולל מלתחות , חדר טיפולים וחדר מנוחה , מזנון ועוד, כל אלו אושרו מכוח התכניות החלות, על כן ברי שהן מתירות בניית מבנים למטרות ספורט. בסמיכות גם נמצא מגרש הכדורגל של מכבי שעריים והעותרים מודעים לעובדה זו.

26. סעיף 2 לתקנון תכנית רח /4/165/א שקדמה לתכנית רח/4/165/א/1 קובע כי "התשריט מהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית". מעיון בתשריט עולה כי השטח הצבוע בצבע ירוק ישמש "לשטח ציבורי פתוח (למטרות ספורט)", ובטבלת "חישוב שטחים מצב חדש" צוין במפורש כי "ייעוד הקרקע" בין היתר ל"שטח ציבורי פתוח ומבנים למטרות ספורט" .
לימים ונוכח העובדה כי נפלה טעות סופר בפירוט הגושים והחלקות שבתכנית רח/4/165/א, תוקנה הטעות בתכנית רח/4/165/א/1 שהיא התכנית נשוא העתירה, ומטרותיה בין היתר: תיקון טעות עקב פרסום שגוי של התכנית הנדונה (ראו את פירוט התיקון בנספח 10 לעתירה) וכן "שינוי יעוד הקרקע מאזור חקלאי לאזור מיוחד המיועד למטרות ספורט ושטח לחניה ציבורי לידו" .
בתכנית רח/4/165/א/1, בפרק "מטרת התכנית" צוין כי "התשריט תואם לתשריט שהופקד ואושר כנ"ל " והכוונה היא לתשריט שצורף במסגרת תכנית רח/4/165/א, ובתקנון נקבע ש"התשריט מהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית".
מכח היותו של התשריט חלק בלתי נפרד מהתכנית, המסקנה המתבקשת היא כי ייעוד הקרקע הינו גם למבנים למטרות ספורט, ופרשנותן של המשיבות קרי שהתכנית מתירה הקמת מבנים למטרות ספורט, מקובלת עליי. הלכה למעשה הוענקו במקרקעין היתרים להקמת מבנים רבים למטרות ספורט מכוחה של תכנית מרכז הספורט, כפי שפורט לעיל.
אני דוחה את פרשנות העותרים לפיה במונח "מבנים למטרות ספורט" הכוונה היא ל"מתקני ספורט" בלבד. פרשנות זו אין לה סימוכין ובפועל לא יושמה.

האם ניתן להוציא היתר מכוחה של תכנית מרכז הספורט
27. לטענת העותרים, כדי לאפשר בנייה על המקרקעין, נדרשת עריכתה ואישורה של תכנית הקובעת הוראות מפורטות בדבר בינוי על גבי המגרש, ותכנית כזו הינה בסמכות וועדה מחוזית מכח הוראות סעיפים 61, 62א(א) לחוק התו"ב. הסדר בדבר קביעת שטחי הבניין המותרים לבנייה במקרקעין, אינו מצוי בגדר סמכותה של הוועדה המקומית וכל תכנית הקובעת שטחים שכאלו טעונה את אישור הוועדה המחוזית בתחומה פועלת הועדה המקומית.
יתרה מכך, הוראת סעיף 62א(ג)(4) לחוק התו"ב העוסקת בתכנית מתאר מקומית, קובעת שבתכנית מתאר מקומית ייקבע השטח הכולל המותר לבנייה בכל ייעוד וכן הנחיות בדבר גובה הבניינים.
מאחר ואין בנמצא תכנית מאושרת הקובעת הוראות בניה , נעדרת הועדה המקומית סמכות לתת היתר בניה והיא נטלה לעצמה סמכות לקבוע נורמות ראשוניות במקרקעין אשר לא נמסרו לה.
לטענת העותרים בפעולתן של המשיבות, אשר הוציאו היתר והחלו בביצוע הקמת האצטדיון תוך דילוג על הכנת תכנית מפורטת, הן מנעו מהוועדה המחוזית לבדוק את התאמת המקרקעין לתכלית המבוקשת והיקפי הבניה הנרחבים בשטח שתכליתו שטח פתוח, כמו כן שללו מהעותרים את הזכות המוקנית מכוח סעיף 197 לחוק התו"ב, לפיצוי בגין ירידת ערך בשווי דירותיהם והפגיעה הממשית הצפויה באיכות חייהם.

28. לטענת העותרים, על פי ההלכה הפסוקה לא תותר הוצאת היתר בנייה מכוח תכנית אלא כאשר התכנית כוללת בתוכה הוראות קונקרטיות ומפורשות המתייחסות לכל האספקטים הנדרשים לצורך הקמת מבנה: שטחו, מיקומו, מידותיו, גבהו, מרחקו מגבולות המגרש, התשתיות שישמשו אותו, זיקתו להיבטים סביבתיים ועוד. במידה ותכנית חסרה פרטים מהותיים אלה, נדרשת תכנית משלימה מכוחה יוצא היתר בנייה . קרי מתן היתר בנייה על פי תכנית כללית ובלתי מפורטת (כבענייננו) שקול למתן היתר ללא תכנית כלל.
השוואה לתוכניות אחרות, מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית רחובות, החלות על מתחמים בהם הוקמו אצטדיונים מראה כי תקנוניהם כללו סדרה של הוראות בדבר בינוי, כך גם בתכנית רח/2110 שחלה על מתחם הספורטק ושממנה נסוגו המשיבות.

29. בהתייחס לטענת המשיבות לפיה על פי סעיף 145(ז) לחוק התו"ב קיימת חובת פירוט רחבה של הוראות והסדרים שונים בדבר בניה, בתקנון התכנית חלה רק על תכנית שהופקדה לאחר 1 בינואר 1996, טוענים העותרים כי סעיף 145(ב) לחוק התו"ב שחוקק קודם לתיקון 43 שהוסיף את סעיף 145(ז) לחוק התו"ב אינו מאפשר פרשנות שכזו. לטענתם, בשורה של פסקי דין נקבע שאין לקרוא את תיקון 43 במסגרתו נחקק סעיף 145(ז) לחוק התו"ב ככזה שהתכוון שביחס לכל תכנית שהופקדה טרם המועד הקובע , אין צורך בהוראות בינוי כלשהן. ההלכה הינה שאין בסמכות הועדה המקומית להוציא היתר בנייה לתכנית שאינה מפורטת ואינה כוללת הוראות בינוי קונקרטיות אף אם היא קודמת ליום 01.01.96. הועדה המקומית הדנה בבקשה להיתר אינה מוסמכת להתיר בניה או שימוש שלא הותרו במפורש בהוראות התכנית התקפה, שכן ככל שתעשה כן יהווה הדבר "קיצור דרך" אסור וחריגה מסמכות. היתר בניה אינו אמור לתפוס את מקומה של תכנית מפורטת ולשמש לה תחליף, היתר בניה הינו האקט האחרון למימוש התכנון, על כן עליו להיגזר מתכנית שיש בה פירוט מספיק על מנת שתשמש תשתית נורמטיבית נאותה. קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם תקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת מתכנית) תשס"ב-2002, מהן עולה כי בנייה בהיעדר הוראות בינוי בתכנית הינה בבחינת סטייה ניכרת. תימוכין נוספים לטענה זו מוצאים העותרים גם בתקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים) תשנ"ב-1992. בהתייחס להחלטות אליהן הפנו המשיבות בהן הוצאו היתרי בניה גם בהיעדר לכאורה של הוראות בינוי הרי שכל אחת מהתכניות הכילה פרטים כאלו ואחרים מהם היה ניתן ללמוד על כוונה להקים מבנים מכוחן. מכל מקום החלטות אלו הינן מרחיבות וחריגות ואינן מתיישבות עם הפסיקה הנוהגת בעניין זה.
בהתייחס לדוגמאות אליהן הפנו המשיבות בהן הוקמו אצטדיוני כדורגל בארץ ללא פירוט של הוראות בנייה בתקנונן, הרי שמרביתם הינם אצטדיונים ישנים שהוקמו לפני שנים רבות ואין המדובר באצטדיונים שהוקמו בשנות התשעים והאלפיים, ובניגוד לטענת המשיבות עיון בתקנוניהן של התכניות הנזכרות בתגובתן של המשיבות מעלה שבמרביתן הייתה כוונה ברורה להקים מכוחן אצטדיון כדורגל ואף הוראות בנייה.
בהתייחס לטענה שההיתרים שניתנו עד היום להקמת מבנים במרכז וייסגל, על ידי הוועדה המקומית, היא הנותנת שהתכנית מאפשרת הקמת מבנים , הרי שאם הוקם מרכז ספורט וייסגל בניגוד להוראות החוק והפסיקה , אין בכך כדי להכשיר את המשך מתן ההיתרים באותה הדרך, מה גם שההיתר שניתן למרכז וייסגל הינו למבנים קיימים ולא לבניית מבנים חדשים.

30. תכנית רח/4/165/א/1 נושאת כותרת "תכנית מפורטת", אף על פי כן היא נעדרת כל פירוט והוראות קונקרטיות ומפורשות המתייחסות לכל האספקטים הנדרשים לצורך הקמת מבנה כגון: קווי בניין, זכויות בנייה גובה הבניינים וכל וכיוצא באלה.
השאלה לה אני נדרשת היא האם העדרו של פירוט כלשהו בתקנון התכנית אינו מאפשר מתן היתרים מכוחה להקמת מבנים בכלל ובפרט האצטדיון המבוקש, וזאת בהתחשב בהוראת סעיף 145(ז) לחוק התו"ב הקובע:
"מוסד תכנון לא יתן היתר, מכוח תכנית שהופקדה אחרי ט' בטבת תשנ"ו (1 בינואר 1996) אלא אם כן אושרה למקרקעין, שלגביהם מבוקש ההיתר, תכנית הקובעת הוראות בכל אלה:
(1) פירוט יעודי הקרקע;
(2) חלוקה למגרשים או לחלקות וגבולותיהם, אם אלו לא נקבעו בתשריט חלוקת קרקע;
(3) קווי הבנין, מספר הקומות או גובה הבנינים;
(4) שטחי הבניה המותרים;
ואולם לגבי עבודה או שימוש בקרקע, אשר לדעת מוסד התכנון אופיים אינו דורש את קיום כל ההוראות שבסעיף זה, רשאי מוסד התכנון לתת היתר, אף אם לא כללה התכנית את ההוראות שבפסקאות (1) עד (4)".

31. בע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית חיפה נ' חברה לבנין הירדן בע"מ ואח' , פ"ד נז(2) 895 (להלן:"פס"ד הירדן") חזר בית המשפט על מספר מושכלות יסוד בדיני התכנון והבניה והדגיש כי תשתית התכנון על פי חוק התו"ב בנויה ממדרג היררכי הכולל ארבעה סוגי תכניות, מדרג התכניות מצביע על מדרג ברמת הפירוט הנדרשת בכל תכנית. ככל שמעמדה של תכנית נמוך יותר במדרג כך תידרש רמת פירוט נקודתי גבוהה יותר. היתר הבנייה הינו המהלך האחרון בהיררכית התכנון המרחבי והינו פועל יוצא הנגזר מהתכנון המקומי, ואינו מהווה תחליף לתכנון המקומי.
עוד נקבע בפס"ד הירדן שבטרם יוצא היתר בניה יש צורך בקיום תכנית בעלת רמת פירוט סבירה שתקבע את הפרטים הנוגעים לבניה ולשימוש במקרקעין, תשתית כללית ובלתי מפורטת תוביל לאנרכיה תכנונית ולסכנה שיוצא היתר שאינו נשען על תכניות מאושרות, תוצאה של פעולה כזו הינה פיתוח של מקרקעין באופנים שונים מבלי שאלו עברו את מסננת הבקרה של מוסדות התכנון. וכך נאמר:
"מכאן גם ההוראה שבסעיף 145(ז) לחוק הקובעת כי דרך כלל מוסד תכנון לא ייתן היתר מכוח תכנית שהופקדה אחרי 1.1.1996, אלא אם כן אושרה למקרקעין אשר לגביהם מבוקש ההיתר תכנית הקובעת הוראות בעניין פירוט ייעודי הקרקע, חלוקה למגרשים או לחלקות וגבולותיהם, קווי בניין, מספר קומות או גובה בניינים ושטחי בנייה מותרים. הדרישה לקיום תכנון מפורט לגבי המקרקעין נושא בקשת ההיתר מצאה את ביטויה הסטטוטורי בהוראה זו, והיא משתלבת בתפיסה הכללית בדבר קיום היררכיה של הסדרי תכנון ההולכים מן הכללי אל המפורט ומסתיימים במתן היתר לביצוע עבודות הנסמך על התכנון המפורט במשבצת הקרקע" (עמ' 904 ו-ז, עמ' 905 א) (ההדגשות בקו אינן במקור - ז.ב)
ובהמשך נקבע:
"אף שסעיף 145(ז) לחוק אינו מחייב ככזה לגבי ההסדר התכנוני החל מכוח תכנית כ/150 בהיות התכנית קודמת למועד תחולתו, האמור בו מתווה את הצורך העיקרי בתכנון המפורט ונותן השראה פרשנית לפירושן של דרישות התכנית. הפרשנות המתבקשת מהמדרג התכנוני הקיים ומכוחו של סעיף 145(ז) לחוק מובילה למסקנה כי אין הפירוט בתכנית כ/150 מספיק לצורך תכנון מפורט של כל משבצת שטח בתחום התכנית". (עמ' 906 ה-ו) (ההדגשות בקו אינן במקור – ז.ב)
עוד נקבע בפסק דין הירדן כי :
"מתן היתרי בנייה על פי תכנית כללית ובלתי מפורטת עשוי להיות שקול למתן היתר בלי תכנית כלל. הוא כרוך בחופש פעולה בלתי מוגבל או מוגבל באופן חלקי בלבד של הרשות המעניקה את ההיתר. הוא עשוי לחרוג מתפיסות תכנוניות בסיסיות של המרחב התכנוני הכולל, ושל התכנון הנקודתי הראוי
......
בהיות היתר הבניה אמצעי למימוש התכנון הקיים בשטח, הדעת נותנת כי עליו להיגזר מתוכנית שיש לה פירוט מספיק על מנת שתשמש תשתית נורמטיבית נאותה לביצוע הבניה. ככל שהתשתית כללית יותר ובלתי מפורטת, כך גוברת הסכנה כי יינתן היתר ביצוע שאינו נשען על נורמות תכנוניות מאושרות, ועלולה להיפתח דרך לפיתוח הקרקע באופנים שלא עברו מסננת הליך תכנוני מסודר ומבוקר על ידי מוסדות התכנון כמקובל".
כלומר הפרשנות המתבקשת מכוחו של סעיף 145(ז) לחוק הינה כי בהעדר פירוט מספיק בתכנית לצורך תכנון מפורט בתחום התכנית גם אם עסקינן בתכנית שאושרה קודם למועד הקובע, לא ניתן לתת היתר.
בענייננו התכנית נשוא הדיון אמנם נמצאת במדרג התכנוני הנמוך ביותר, ונושאת כותרת "תוכנית מפורטת" אך היא נעדרת כל פרוט ולפיכך לא ניתן להוציא מכוחה היתרים.

העולה מהאמור הוא כי המשיבות שגו בפרשנותן את פס"ד הירדן. אומנם בפס"ד הירדן נידונה תכנית מתאר ולא תכנית מפורטות , שטח התכנית היה נרחב בהרבה (14,254 דונם) לעומת השטח בו עסקינן בעתירה זו, אך אין בשוני עובדתי זה, כאשר בשני המקרים עסקינן בתכניות שאינן מפורטות דיין (ובענייננו אינה מפורטת כלל) שהופקדו טרם המועד הקובע 01.01.96 כדי לשנות מהעיקרון הכללי שנקבע בפס"ד הירדן הנוגע לכלל התכניות.

32. גם בעת"מ (ת"א) 6/97 ועד האומנים נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה תל – אביב – יפו (להלן: "פס"ד ועד האומנים") אליו הפנו העותרים ושעניינו תכנית שהופקדה ואושרה לפני 01.01.96 נקבע על ידי כבוד השופט גרוניס (כתוארו דאז) כי אין לקרוא את תיקון 43 לחוק, במסגרתו נחקק סעיף 145(ז) לחוק התו"ב ככזה שהתכוון כי ביחס לכל תכנית שהופקדה לפני 01.01.96, לא נדרשות הוראות בינוי כלשהן:
"ההוראה הכללית שבסעיף 145(ז) באה במטרה למנוע קבלת תכניות כלליות יתר על המידה, אשר אינן כוללות את ההוראות בעניינים הנזכרים שם. לא הוטלה חובה ישירה לכלול הוראות מסוימות בתכניות הסטטוטוריות, אלא ננקטה גישה עקיפה ; על מוסדות התכנון המוסמכים ליתן היתר נאסר לעשות כן, אם התכנית הסטטוטורית אינה מקיפה דייה. הסעיף אינו מתייחס לתכניות בינוי. ברם אין ספק כי לאור מטרתו, גם תכנית סטטוטורית שאינה כוללת את ההוראות הנדרשות ואשר קובעת, כי היתרי בנייה יינתנו לאחר אישורה של תכנית בינוי, אינה תואמת את הדרישה החוקית. לגישתם של המשיבים , מאחר שסעיף 145(ז) עוסק אך ורק בתכניות שהופקדו לאחר 1.1.1996, הרי יש ללמוד ראיה מן ההיפוך באשר לתכניות שהופקדו לפני התאריך הנזכר. השקפה זו אומרת, למעשה, כי תיקון 43 ביטל את פסיקתו של בית – המשפט העליון, שקבע כי אין להעביר עניינים האמורים להיות מוסדרים בתכנית סטטוטורית לתכנית בינוי. בהתחשב בחסרונות ובליקויים הכרוכים בתכנית בינוי, אין לקבל שכוונתו של תיקון 43, במגזר זה, הייתה כה מרחיקת לכת. דעתנו היא שהכוונה הייתה צנועה בהרבה. המחוקק היה ער לכך שבעבר נתקבלו תכניות שאינן כוללות הוראות בנושאים הנזכרים. כדי למנוע תוהו ובוהו עד לאישורן של תכניות סטטוטוריות חדשות יהיה ניתן לעשות שימוש מסוים ומוגבל בתכניות הישנות, בתנאי שמדובר בבנייה בהיקף צנוע או בשימוש שאינו בעל השפעה משמעותית על הסביבה.
זאת ועוד אחרת, אילו נתקבלה גישתם של המשיבים, לא היה למוסדות התכנון תמריץ ממשי להביא שינוי בתכניות ישנות. תכנית ישנה, הכוללת הסדר בעניין תכנית בינוי, מאפשרת למעשה נטרול של הציבור מהשתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות. מדוע שמוסד תכנון יחתור לקבלת תכנית חדשה, על כל המשתמע מכך מבחינת התהליך, כאשר יכול הוא לפעול על דרך תכנית בינוי ?! במילים אחרות, אילו ניתן הכשר לכל תכנית שהופקדה לפני 1.1.1996, ואשר דורשת תכנית בינוי, עלולים מוסדות תכנון מסוימים להעדיף את המצב הקיים, משום שהוא מקנה להם שיקול – דעת רחב יותר וגמישות גדולה יותר. לא ייתכן שתיקון 43 התכוון להשיג תוצאה מעין זו.
מכאן, שאילו תכנית הבינוי הרלוונטית הייתה כוללת תוספת בנייה שולית, היה ניתן להצדיק את דרך הפעולה, מכוח סעיף 145(ז). דא עקא, וכפי שכבר אמרנו, הבנייה שבה עסקינן הינה משמעותית ורחבת היקף. היא נוגעת ל 14 - יחידות דיור ולתוספת בנייה של כ- 1,400 מ"ר. על- כן אף החידוש שהוכנס בתיקון 43, בגדרו של סעיף 145(ז) לחוק, אינו חוסם את דרכם של העותרים." (ההדגשות בקו אינן במקור – ז.ב).
הן בפס"ד ועד האומנים והן במקרה שבפני עסקינן בתכניות נעדרות פירוט שהתקבלו עובר למועד הקובע בסעיף 145(ז) לחוק התו"ב, ובאישור של בניה מסיבית ומשמעותית בעלת השלכה ניכרת על הסביבה, אומנם בפס"ד ועדת האומנים עלתה שאלת השלמת הפרטים החסרים באמצעות תכנית שכינויה "תכנית בינוי" או "תכנית עיצוב ארכיטקטוני" תכניות שאינן סטטוטוריות ואילו במקרה שבפני עסקינן בהשלמה באמצעות היתר בנייה, אולם לדעתי שני המקרים עוסקים במטריה זהה, יצירת "קיצור דרך" אסור בין באמצעות היתר בניה ובין באמצעות תכנית שאינה סטטוטורית לבניה או שימוש אשר לא הותרו במפורש בהוראות התכנית התקפה. יתרה מכך ומקל וחומר אם "קיצור הדרך" אינו מותר באמצעות תכניות שאינן סטטוטוריות, כפי שנקבע בפס"ד ועד האומנים, אזי על אחת כמה וכמה שאינו מותר באמצעות הוצאת היתר בניה כפי שנעשה במקרה שבפני.

33. העותרים הפנו לפסיקה נוספת בה העיקרון המנחה הוא אותו עיקרון, ולפיו אין להתיר בניה באמצעות תכניות שאינן סטטוטוריות או באמצעות היתר בנייה ביחס לתכנית שאינה מפורטת, גם כשהתכנית הופקדה טרם המועד הקובע בתיקון 43, ואף ביקשו לצרף כראיה את עת"מ (ת"א) 10336-11-12 עזרא ואח' נ. רשות הרישוי המקומית הרצליה שניתן ביום 7.3.13, שם נידונה שאלת ביטול היתר בניה שניתן מכוחה של תכנית מתאר. בפסק הדין נבחנה השאלה האם תכנית המתאר מפורטת די הצורך באופן המאפשר הוצאת היתרי בניה מכוחה.
בית המשפט (כב' השופטת רות רונן) חזר על העקרון שהובע לא אחת בפסיקה לפיה נקודת המוצא בבוא בית המשפט לבחון אם היתר מתאים לתכנית הרלוונטית הינה כל מה שלא הותר באופן מפורש על פי התכנית – אסור.

34. לאור האמור אני קובעת כי לא ניתן היה להוציא היתר בניה מכחה של תכנית רח/4/165/א/1 בהעדר הוראות בינוי.

האם נגועה התנהגות העיריה בחוסר סבירות
35. כשנתיים טרם התקבלו ההחלטות למקם את האצטדיון במתחם וייסגל קיימו הוועדה המקומית ועיריית רחובות מספר דיונים שנגעו למיקומו המיועד של האצטדיון. ניצבו בפניהן שתי חלופות: האחת, מגרש 900 המצוי במתחם הספורטק. השנייה מרכז הספורט במתחם ויסגל. בדיון שהתקיים ביום 20.05.09, הביע מהנדס עיריית רחובות , אדר' ישראל בן ישראל את עמדתו לפיה החלופה השנייה, במרכז הספורט, אינה ראויה להקמת אצטדיון הכדורגל היות ושטחו של מרכז הספורט אינו מספיק ונוכח קרבתו לשכונת המגורים רחובות הצעירה שאינו מאפשר בניה במקום, על כן נותרה האפשרות לבנייתו במתחם הספורטק בשכונת רחובות ההולנדית.
העותרים מציינים בעתירה כי, הטריבונה המערבית של האצטדיון עתידה להיבנות במרחק של כ-110 מטרים ממבנה המגורים של פרויקט "לב הדרים", כשהכניסה לאצטדיון עתידה להיות דרך הרחוב השכונתי, כשהמרחק בין הכניסה לחניון האצטדיון לבין מתחם המגורים הינו 30 מטרים בלבד. העותרים מפנים לשתי הערות המופיעות בפרוטוקול הדיון מיום 20.12.11, הנוגעת למתן היתר הבנייה לאצטדיון לפיהן על פי התב"ע אין זכויות בנייה ולא ניתן לבדוק קווי בניין, כך שהגורמים הרלוונטיים היו ערים להיעדרן של הוראות בינוי בסיסיות לצורך מתן היתר בניה להקמת האצטדיון במרכז הספורט ובצורך בהן.

36. לטענת העותרים, החלטת הוועדה המקומית והעירייה על שינוי מיקום האצטדיון נבעה מלחץ ציבורי כבד שהפעילו תושבי שכונת רחבות ההולנדית, בסמוך למערכת הבחירות הקודמת לרשויות המקומיות שהביאה למתן התחייבויות בכתב מצד מועמדים לכהונה כחברי מועצה על גבי מסמך פרי יוזמתם של תושבי שכונת רחובות ההולנדית.
על הלחץ הציבורי שהופעל, ניתן ללמוד, לטענתם, מדבריו של ראש עיריית רחובות, מר רחמים מלול, שהיה ער לעובדה שהמהלך אינו מתאים וראוי מבחינה תכנונית, כעולה מפרוטוקול ועדת משנה ב' מתאריך 11.01.12 בעמ' 5.
לאור האמור, טוענים העותרים כי ההחלטה אינה חוקית, בלתי תקינה ובלתי אחראית , במישור המנהל הציבורי התקין, הן ביחס לדרך גיבושה של המדיניות והן ביחס לסבירותה המנהלית. לטענתם, מן הראוי היה ששינוי המדיניות יעשה על יסוד דיון מעמיק, שיקולים וטעמים עניינים ומקצועיים. המדובר בהחלטה בעלת פן מקצועי לה השלכות ארוכות טווח על העירייה ותושביה שהתקבלה תחת שיקולים זרים.
עוד טוענים העותרים כי, מהתנהלות הועדה המקומית ומתגובתה, מצטיירת תמונה של ועדה מקומית אשר הינה זרוע ביצועית של העירייה בקידום רצונותיה, כלי שרת בידיה המסיגה את השיקולים התכנונים מפני השיקולים הכספים והפוליטיים של העירייה.

37. לטענת העותרים, יש לדחות את טענת המשיבות כי ההחלטה סבירה שכן נולדה על רקע מאבק ציבורי שתפס מקומו במסגרת הבחירות שהוביל להעתקת מיקום האצטדיון ליד מרכז הספורט שהיווה חלופה שנייה. מהתנהלות העירייה והוועדה המקומית כלפי העותרים עולה חוסר עקביות, שרירות לב ושיקולים זרים בלתי נהירים שהובילו לקבלת ההחלטה לבניית האצטדיון, ובעוד שהעותרים נפגשו עם הגורמים הרלוונטיים אצל המשיבות במטרה להשמיע טענותיהם, סירבה העירייה להראות לעותרים את התכניות כשהוועדה המקומית במקביל מיהרה להוציא את ההיתר במטרה לקבוע עובדות בשטח ולהקשות על העותרים להתנגד. ההחלטה השנייה התקבלה ללא דיון מעמיק ובשל שיקולים זרים.
לא ברור במה שונים תושבי רחובות הצעירה מתושבי רחובות ההולנדית, שינוי המדיניות הלא ברור נבע משיקולים זרים ולמרות חוות דעתו של מהנדס העיר כי המקום אינו מתאים להקמת אצטדיון. עוד עולה מתגובת המשיבות שלחצים כלכליים מצד יזמים שונים וקבוצות כדורגל הובילו אותה להחלטתה השנייה , שיקולים כספיים אינם חלק ממכלול השיקולים שעל הועדה המקומית לשקול. כן, ההחלטה להוציא היתר נתקבלה ללא כל חוות דעת אקוסטית וחוות דעת סביבתית, ועמדתם של גורמים נוספים שהיה ראוי ונדרש להתייעץ עמם.

38. לטענת המשיבות אין כל פסול בהחלטתן למקם את האצטדיון במרכז הספורט והחלטותיהן אינן נגועות בכל שיקול זר. מלכתחילה דנו במיקום זה כאפשרות למיקום האצטדיון היות ובהתאם למצב התכנוני הקיים היו בתחומי העיר שני מיקומים זמינים בלבד.
התנגדותם של תושבי רחובות ההולנדית ומאבקם נשא אופי ציבורי רחב היקף, נושא מיקומו של האצטדיון נבדק במסגרת דיונים רבים, על ידי גורמי המקצוע אצל המשיבות, גורמי ייעוץ חיצוניים, חברי מועצת העיר ומליאת הועדה המקומית הנבחרים. אין כל פסול שאחד הגורמים שהשפיעו על ההחלטה באשר למיקום האצטדיון במתחם וייסגל ולא בשכונת רחבות ההולנדית הייתה עמדתם של נבחרי הציבור חברי מועצת העיר ומליאת הועדה המקומית. ההלכה הינה שבסמכות הרשויות לשנות החלטה מנהלית , נוכח שינוי נתונים או נסיבות , ואף לערוך הערכה מחודשת של נתונים קיימים ללא שינוי נסיבות. לרשות המנהלית שיקול דעת רחב שאינו תלוי בהחלטותיה הקודמות. נסיבות המקרה דנן הצדיקו את שינוי ההחלטה.
למרות גודלה של העיר רחובות היא נעדרת אצטדיון כדורגל תיקני דבר שמאלץ את קבוצת הספורט בעיר כמו גם את אוהדי הקבוצות לכתת רגליהם לערים אחרות. על כן קיימת חשיבות ציבורית בהקמת האצטדיון העירוני.

38. השיקול היחיד שעמד בבסיס החלטת העיריה לשנות את מיקום האצטדיון היתה התנגדות תושבי שכונת רחובות ההולנדית ועיתוי ההתנגדות שהיה בסמוך לתקופת הבחירות. אזכיר כי בעת קבלת ההחלטה בדבר שינוי מיקום האצטדיון טרם רכשו העותרים את דירותיהם ועל כן לא היו מצביעים פוטנציילים במערכת הבחירות וקולם לא נשמע.
בעת קבלת ההחלטה הראשונה להקים את האצטדיון במתחם הספורטק, נבחנה גם האפשרות להקים את האצטדיון במתחם וייסגל אך אפשרות זו נשללה משיקולים תכנוניים – שטח שאינו מספיק וקרבה רבה לבנייני המגורים. שיקולים אלה כלל לא נבחנו בעת שינוי ההחלטה ועל פניו ברור כי שיקולים זרים הם שהנחו את פרנסי העיר לשנות את ההחלטה.
לאור האמור אני קובעת כי מדובר בהחלטה שחרגה ממתחם הסבירות.

סוף דבר
39. העתירה מתקבלת. היתרי הבניה שהוצאו על ידי הועדה המקומית מבוטלים.
העתירה כנגד המשיבות 3 ו-4 נדחית.
העותרים ישלמו למשיבות 1 – ו-2 (יחדו) את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ ולמשיבות 3 ו- 4 (יחדו) בסך של 10,000 ₪.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון