התפטרות אם חד הורית


פתיח

1. עניינו של תיק זה בדרישת התובעת להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה ודמי הבראה.

2. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבע העידו הוא עצמו ואשתו, גב' כוכי ולמר.

3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפני:

א. הנתבע, מר יוסי ולמר, הינו הבעלים של מרפדייה בשם "סטאר" הממוקמת באזור התעשייה בראשון לציון (להלן גם "המרפדייה").

ב. התובעת, גב' לידיה שקרוב, עבדה במרפדייה כתופרת, החל מיום 1.12.98. שכרה המוסכם, עם תחילת עבודתה, עמד על 2,800 ₪ נטו עבור 8 שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע (עמ' 15).

ג. במהלך השנים חלו בשכרה של התובעת שינויים (שיפורטו להלן), שאינם תמיד קוהרנטיים ומסיבות שלא הובררו במלואן. כמו כן חלו שינויים - שיש מחלוקת הן על אופיים והן על הסיבות להם - בשעות עבודתה ובהיקף משרתה.

ד. בגין התובעת לא בוצעו הפרשות כלשהן לפנסיה ו/או גמל.

ה. ביום 23.1.05 החלה התובעת לעבוד, במקביל, כעובדת ניקיון בבית החולים "וולפסון", בהיקף משרה שבועי של 31.15 שעות (כ – 6 שעות ביום). לדבריה, עשתה כן בלית ברירה נוכח הקטנת היקף משרתה אצל הנתבע. לדבריו, הקטינה את היקף משרתה אצלו מיוזמתה, נוכח תחילת עבודתה במקום העבודה הנוסף שראתה בו כמקום עבודתה העיקרי.

ו. יום 26.11.05 היה יום עבודתה האחרון של התובעת, ומאז לא שבה לעבודה. לדבריה, הודיעה לנתבע בתחילת אותו חודש כי תיאלץ להתפטר בתום 30 יום ככל שלא תוכל לעבוד בהיקף המשרה המקורי (והפסיקה בפועל ביום 26.11.05 שכן לאחר מכן שהתה בחופשת מחלה). לדבריו, לא אמרה דבר ונטשה את העבודה, תוך כדי יום העבודה, בלא לתת הודעה מוקדמת כלשהי וכאשר הותירה אותו ללא תופרת במהלכה של עבודה.

חלותם של הסכמים קיבוציים ו/או צווי הרחבה על מערכת היחסים שבין הצדדים והזכאות להפרשות לפנסיה

תשתית עובדתית

4. התובעת העידה כי המרפדייה עוסקת בייצור רהיטים, כאשר היא עצמה עסקה בתפירת בדים ועור והנתבע עסק בריפוד ובהרכבת הרהיטים. בהתאם, הינה סבורה כי עסקו של הנתבע הינו חלק מענף תעשיית הרהיטים, ולפיכך כפוף להסכם הקיבוצי הכללי בענפי העץ – נגרות בניין, רהיטים ומוצרי עץ אחרים, אשר נחתם בין הארגון הארצי של נגרי רהיטים ובניין לבין ההסתדרות הכללית.

התובעת הגישה כראיה לכך דו"ח שהגיש הנתבע למס הכנסה, בו הצהיר לכאורה כי הינו עוסק ב"ייצור מערכות ישיבה לסלונים לסוחרים וליחידים" (ת/3; הנתבע הכחיש כי זהו כתב ידו ולטענתו אינו יודע מי הוסיף דברים אלה לאחר שחתם על הדו"ח). כן הגישה את העמוד הרלוונטי בסיווג ענפי הכלכלה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ת/2), לפיו "מרפדיות" מהוות חלק מ"תעשיית רהיטים".


5. לחלופין טענה התובעת, לחלותו של ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית העץ ומוצריו, אשר נחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית. לחלופי חלופין, טענה לחלות צו ההרחבה בענף העץ – מלאכה ותעשייה זעירה, או צו ההרחבה בענף תעשיית העץ ומוצריו. ככל שייקבע שאף אחד מצווים/הסכמים אלה אינו חל, טענה לחלות צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בתעשייה ובמלאכה.

6. התובעת טוענת כי בהתאם לכל אחד מההסכמים ו/או הצווים לעיל, הנתבע היה מחויב לבצע בגינה הפרשות לקרן פנסיה, כאשר בפועל לא עשה כן. לאור זאת, הינה דורשת פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות הפנסיוניות (6% לחודש), בסך כולל של 15,641 ₪.

7. הנתבע מצידו מכחיש כי חל עליו הסכם קיבוצי כלשהו ו/או צו הרחבה ענפי. לדבריו, אינו עוסק בייצור רהיטים אלא רק בריפוד ובתפירה של בדים. את עבודתו תיאר במילים הבאות: "הייתי הולך לחנות לנגר קונה עצים. קונה מחנות ספוגים את הספוגים. קונה בדים, מביא את הסחורה לעבודה, גוזר את הבד תופר אותו ומלביש אותו על העץ והספוגים שקניתי. אני פשוט הלבשתי את הבד על מה שהייתי קונה" (עמ' 12).

8. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע את תיאור עסקו כפי המופיע ב"מדריך העסקים המומלצים בישראל" באינטרנט (נ/1), לפיו הינו עוסק ב"חידוש וריפוד של כל סוגי הרהיטים...שירות תיקונים... מבחר עשיר ואופנתי של בדים". לדבריו, החל לבצע חידושי רהיטים רק לאחר שהתובעת עזבה.

הכרעה

9. בסיכומיה חזרה בה התובעת מההסתמכות על ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענפי העץ והנגרות, וביססה את דרישתה על הוראות צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בתעשייה ובמלאכה. לפיכך, אתייחס להלן רק לצו זה.

10. צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד) (פורסם בי"פ 1292, התשכ"ו, 31.7.1966, עמ' 2027, וכפי שתוקן מעת לעת), הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד) מיום 22.6.64 (להלן – "צו ההרחבה"). צו ההרחבה מחייב את המעביד להפריש לפנסיית יסוד במבטחים 5% משכר העובד, ולנכות מן העובד את השיעור של 5%. בהמשך הוגדלה ההפרשה עפ"י צו ההרחבה לכדי 6% חלק המעביד לתגמולים ו-5.5% חלק העובד, החל מיום 1.2.89 (י"פ 6372 התשמ"ט (25.6.1989), עמ' 3411).

11. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר תחולת צו הרחבה, הוא על העובד הטוען לכך (דב"ע שן/7-1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45). עוד נקבע כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הינו עיקר עיסוקו של המעסיק (ע"ע 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל, מיום 9.7.00; דב"ע נג/125-3 אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158), כאשר ניתן להיעזר לצורך כך בסיווג שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

12. עיון בצו ההרחבה מלמד כי הוא חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות דלק...", בחריגים שנקבעו בצו. באשר לשאלת תחולת צו ההרחבה קבע כב' בית הדין הארצי לעבודה כדלקמן:

"בצו ההרחבה מדובר ב"תעשיה, מלאכה ותחנות דלק", ללמדך שמנסח הצו ראה להתייחס לסוגי מפעלים ולא לסוגי עובדים ומעבידים. התייחסות זו אינה פסולה, כי בעקיפין מגדירה היא את סוגי העובדים והמעבידים במשמעות של עובדים במפעלים שבמסגרת הסוג, ומתיישבת היא עם הגישה "המפעלית" בתחום יחסי עבודה בישראל" (דב"ע לו/5-6 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - סקילי, פד"ע ח 321).

עוד נקבע באותו עניין כי המונח "תעשייה" כולל – ככלל – כל דבר הבא במסגרת ייצור, כאשר את המונח "מלאכה" יש לפרש כקרוב ל"בית מלאכה", בדומה לחרושת (תעשייה) אך בהבדל כמותי.

13. לאחר שקילת הראיות, אני סבורה כי התובעת לא עמדה בנטל, להוכיח את חלות צו ההרחבה עליה. כפי שעולה מהתיאור לעיל, הראיות שהוצגו בפני לגבי עסקו של הנתבע הן חלקיות ומעטות, במידה שאינה מאפשרת הכרעה. כך, ולמשל, איני יודעת כמה עובדים הועסקו בעסקו בתקופה הרלוונטית, האם היה לו "בית מלאכה" שכלל "ייצור" (ובאיזה היקף), מהי כמות הפריטים ש"יוצרה" על ידו והאם היה זה עיקר העבודה (או שמא היבטים אחרים של העבודה דוגמת תיקונים, שיווק ועוד), וכיו"ב.

בהתחשב בכך, וכיוון שנטל ההוכחה היה מוטל על התובעת – לא נותר לי אלא לקבוע כי התובעת לא הוכיחה את חובתו המשפטית של הנתבע לבצע בגינה הפרשות לקרן פנסיה.

השינויים בהיקף המשרה והדרישה לפיצויי פיטורים כתוצאה מכך

תשתית עובדתית



14. התובעת טענה כי "בשנים האחרונות" לעבודתה הצטמצם היקף העבודה במרפדייה באופן משמעותי, ו"פעמים רבות" נאלצה לצאת לחופשה ללא תשלום נוכח העדר עבודה (סעיף 3.8 לתצהירה). יצוין כבר בשלב זה כי טענה זו של התובעת נותרה ברמה כוללנית וגורפת, ללא פירוט כלשהו (אלא אם התכוונה בדברים אלה לששת החודשים, שהסתיימו בשנת 2000, במהלכם נותקו יחסי העבודה לטענת הנתבע כפי שיפורט להלן).

15. התובעת הוסיפה וטענה כי החל מחודש 2/05 חל צמצום בהיקף עבודתה ל – 5 שעות ביום בלבד, ולכן נאלצה להתחיל לעבוד במקום עבודה אחר במקביל (בית החולים "וולפסון").

בחקירתה הנגדית הסבירה כי "מחודש 9/04... עד סוף חודש 12 – יום עובדים ויום לא עובדים", והחל מחודש 1/05 – "יום כן עובדים יום לא וגם כאשר עובדים, עובדים שעה או שעתיים... לא היתה עבודה... אני כל הזמן באה לעבוד, מבקשת עבודה, ולא סיפקו לי עבודה... הוא תמיד אמר אם יש עבודה עובדים ואם אין – לא עובדים" (עמ' 10). בהמשך חידדה כי בעיית העדר העבודה החלה בחודשים 12/04 ו – 1/05 (עמ' 11).

16. התובעת הדגישה כי החלה את עבודתה בבית החולים "וולפסון" נוכח צמצום משרתה אצל הנתבע, ולא להיפך. לדבריה, הנתבע "לא שיבץ אותי לעבודה, שלח אותי הביתה לאחר שהגעתי לעבודה מאשדוד בטענה כי אין עבודה להיום או שלח אותי הביתה לאחר מספר מצומצם של שעות עבודה" (סעיף 10.1.1 לתצהירה). עוד טענה כי "לפני שהתחלתי לעבוד במקום עבודה נוסף ביקשתי מהנתבע לתת לי עבודה שאוכל להתפרנס בצורה ראויה, אך משהודיע לי הנתבע כי אין באפשרותו לספק לי עבודה – מצאתי לי מקום עבודה נוסף" (סעיף 10.1.3).

17. התובעת הוסיפה כי בסופו של דבר הפסיק הנתבע לשבצה גם בהיקף המצומצם של 5 שעות ליום, ודרש ממנה, "לעיתים", לשבת בבית ולהמתין לקריאה בהתאם לצרכי העבודה (סעיף 3.13 לתצהירה). לאור זאת, הודיעה לו בתחילת חודש 11/05 "כי במידה ולא יתאפשר לי לעבוד בהתאם להיקף משרתי, אאלץ לסיים את עבודתי בסוף חודש 11/05. דא עקא, העניין לא השתנה ובלית ברירה נאלצתי להתפטר מעבודתי בסוף חודש 11/05" (סעיפים 3.14 – 3.15 לתצהירה).

יצוין כבר כעת כי קיימת סתירה מסוימת בגרסת התובעת בהקשר זה, שכן בסעיף אחר בתצהירה – היא טוענת כי בתקופה האחרונה לעבודתה עבדה לפחות 6 שעות ביום (סעיף 10.6.3).

18. התובעת הדגישה, במענה לטענות הנתבע בהקשר זה, כי מעולם לא קיבלה הטבות כלשהן כתוצאה מהיותה אם חד הורית ולכן אין זה נכון כי ביקשה להפחית את היקף משרתה על מנת שלא לפגוע בקצבאות שכביכול שולמו לה (תוך שצירפה אישור של המוסד לביטוח לאומי בדבר אי קבלת גמלאות כלשהן, אך אישור זה נכון ליום 27.2.07 וממילא אינו רלוונטי). עוד הדגישה כי התפטרותה אינה נובעת משינוי היקף משרתה בבית החולים, שכן מלכתחילה התקבלה לעבוד שם בהיקף משרה של 6 שעות ליום, ולא חל בכך כל שינוי.

19. התובעת הבהירה כי עבדה כרגיל ביום העבודה האחרון, ואין זה נכון כי נטשה את עבודתה. לדבריה, נפצעה במהלך העבודה באותו יום, אך הנתבע סירב לשחררה ולכן פנתה לרופא המשפחה בקשר לכך למחרת וקיבלה אישור מחלה (ת/5 – שהינו אישור מחלה מיום 27.11.05, למשך 5 ימים, בגין פגיעה באצבע). על המחלה הודיעה ישירות לנתבע, ואף ביקשה למסור לו את האישור עצמו, אך הוא סירב לקבלו.

20. התובעת אישרה כי כחודש וחצי – חודשיים לאחר סיום עבודתה התקשר אליה הנתבע מיוזמתו, וביקש ממנה לחזור לעבודה (שיחה אשר הסתבר לה בדיעבד כי הוקלטה). כיוון שכבר עבדה במקום עבודה אחר (מלבד "וולפסון"), השיבה בשלילה.

21. התובעת עותרת על בסיס האמור לעיל לקבלת פיצויי פיטורים, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – "חוק פיצויי פיטורים"), תוך חלוקה לשתי תקופות (עד 1/05 – משרה מלאה; והחל מחודש 2/05 – משרה חלקית), בסך כולל של 21,725 ₪.

22. הנתבע העיד כי "תמיד היתה אצלי עבודה" (סעיף 23 לתצהירו), כך שכל השינויים שחלו בעבודת התובעת היו אך ורק ביוזמתה ומטעמיה. כך, ולמשל, בניגוד לטענת התובעת כי נאלצה לצאת לחופשות ללא תשלום – בפועל היו שתי הפסקות יזומות במהלך עבודתה, בהן קיבלה לבקשתה מכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה (ספטמבר - דצמבר 1999; יולי - אוגוסט 2000).

לדבריו, בחודש ינואר 2001 דחה את בקשת התובעת לתוספת שכר ואזי החלה להפחית ביוזמתה את היקפי עבודתה במרפדייה (סעיף 9 לתצהירו; בחקירתו הנגדית הסתבר כי כוונתו לכך שבמקום תוספת שכר – סוכם בינו לבין התובעת החל מחודש 1/01 שתעבור לעבוד 5 שעות ביום במקום 8, באותה משכורת – עמ' 15).

23. הנתבע הוסיף כי בחודש 2/05 החלה התובעת לעבוד בבית החולים "וולפסון", ואזי הפחיתה פעם נוספת את היקף עבודתה. בחודש 6/05 ביקשה פעם נוספת את הקטנת המשרה, ל – 3 שעות ביום בלבד, לדבריו על מנת שלא להגיע למס שולי גבוה יותר.


24. הנתבע טען עוד בתצהירו כי החל מחודש ינואר 2001 ביקשה ממנו התובעת "לשמור על היקף משרה נמוך" (סעיף 5 לתצהירו), על מנת שלא לפגוע בהטבות השונות להן היתה זכאית כאם חד הורית (בתשלומי הארנונה; כמלגה לבתה אשר למדה אותה עת במכללת "ספיר"; וכיו"ב).

כאשר נשאל כיצד טענתו משתלבת עם העובדה שהתובעת עשתה מאמץ לחפש מקורות הכנסה נוספים, לרבות מקום עבודה נוסף, השיב – "בזמן שהיא החלה לעבוד בוולפסון, היא רצתה להגדיל את הכנסתה כי אמרה שבתה רוצה להתחתן. בתקופה לפני כן היא רצתה להקטין את העבודה. לא זוכר את השנים" (עמ' 14).

25. הנתבע שב והדגיש כי כל השינויים בהיקפי המשרה היו תמיד ביוזמת התובעת, ללא קשר להיקפי העבודה במרפדייה אשר לא פחתו, ולא בכדי התובעת מעולם לא התלוננה על כך.

בחקירתו הנגדית ציין כי מדי חודש ישב יחד עם התובעת "וסיכמנו על דף את השעות שהיא עבדה והעברנו זאת להנה"ח" (עמ' 13), כאשר "לידיה היתה מסכימה לשעות הללו והיתה מקבלת את המשכורת בהתאם. אני זרקתי את הדף" (שם). כאשר נשאל על השינויים בשעות העבודה המצוינות בתלושי השכר (ויפורטו להלן) ועל ההיגיון בשינויים אלה לעומת השינויים (או העדר השינויים) בשכר עצמו, השיב – "תשאל את הנה"ח איני מבין בזה" (עמ' 15).

26. הנתבע הוסיף כי בחודש 11/05 עזבה לפתע התובעת את עבודתה במרפדייה, "במפתיע ובאמצע יום עבודה, כאשר היא מותירה אותי ללא עזרה בעיצומה של עבודת ריפוד גדולה" (סעיף 22 לתצהירו). למחרת התקשרה אליו בתה של התובעת, ואמרה "שלידיה לא רוצה לעבוד אצלי והיא עובדת במקום אחר" (סעיף 24 לתצהירו). לדבריו, עזיבתה של התובעת ללא הודעה מוקדמת גרמה לו לנזקים ולפגיעה במוניטין, בסך מוערך של 20,000 ₪ אותו הוא מבקש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת. כן הוא מבקש לקזז את הפיצוי המגיע לו לפי החוק בגין אי מתן הודעה מוקדמת.


27. גב' כוכי ולמר, אשתו של הנתבע המשמשת כמנהלת החשבונות של המרפדייה, העידה כי החל משנת 2001 החלה התובעת, מיוזמתה וטעמיה, להפחית את היקף משרתה, ועברה לעבוד במשרה חלקית. בנוסף העידה כי למיטב ידיעתה, הסיבה להפחתת המשרה היתה רצונה של התובעת שלא לפגוע בזכויות שונות שקיבלה כאם חד הורית. החל מחודש 6/05 עברה התובעת לשלוש שעות עבודה כדי לא לשלם מס שולי גבוה יותר, שכן רק בחודש זה עשתה את תיאום המס הנדרש ו"ראתה שמה שהיא עובדת היא משלמת למ"ה" (עמ' 22).

הכרעה

28. ראשית יצוין בצער, כי לא ניתן היה בתיק זה לתת אמון בגרסאות שני הצדדים. כפי העולה מהתיאור העובדתי לעיל, גרסאותיהם של שני הצדדים היו כוללניות, ללא גיבוי במסמכים, ללא פירוט של תאריכים, תוך סתירות פנימיות, ובאופן שמקשה מאוד על הגעה לתשתית עובדתית ברורה. הניתוח להלן הינו לפיכך בהתחשב באמור לעיל, ובהתבסס בעיקר על נטלי הוכחה.

29. צודקת התובעת, כי הנטל להוכחת הפסקה ברציפות ביחסי העבודה – מוטל על הנתבע (דב"ע נא/7-3 מרים עדאוי – פ.א.ב שירותים בע"מ, פד"ע כב 325). הנתבע במקרה זה טען, בהסתמך על תלושי השכר וטפסי 106, כי התובעת לא עבדה 4 חודשים בשנת 1999 וחודשיים בשנת 2000, אך לא הוכיח כי משמעות הדבר היתה הפסקה ברציפות יחסי העבודה. נהפוך הוא – גם מגרסת הנתבע ואשתו לגבי הסיבות להפסקת העבודה – ניתן היה להבין כי סוכם מראש בין הצדדים כי התובעת תשוב לעבודתה בתום תקופת ה"הפסקה" (ככל שהיתה כזו). אני קובעת לפיכך כי שררו יחסי עובד – מעביד בין הצדדים ברציפות החל מיום 1.12.98 ועד 26.11.05.

30. עם זאת באשר לפיצויי הפיטורים – כיוון שאין חולק כי התובעת היא שהתפטרה, הנטל הינו עליה להוכיח את עמידתה בתנאיו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

31. על מנת לקבל פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים על העובד התובע לעמוד בשלוש משוכות: האחת, להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; השנייה, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; השלישית, להוכיח כי נתן התרעה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר, והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/10-3 חיים כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

32. לאחר שקילת העדויות והראיות שהוצגו בפני, לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בשלוש המשוכות דלעיל, באופן המזכה אותה בפיצויי פיטורים. להלן הנימוקים לכך:

א. לא שוכנעתי כי ההפחתה בהיקף המשרה אכן נכפתה על התובעת ביוזמת הנתבע, וכי בשל כך התפטרה.

ב. כפי שעולה מהתשתית לעיל, התובעת הסתפקה בהקשר זה בטענות גורפות וכוללניות, וכאשר התבקשה בחקירתה הנגדית להפנות למועד ספציפי בו נגרמה הפגיעה בה – ציינה את החודשים 12/04 ו – 1/05. אלא, שדווקא בחודשים אלה – כפי שעוד יפורט להלן – קיבלה התובעת שכר גבוה יחסית לחודשים האחרים, ובנוסף לכך גם גמול שעות
נוספות. לא ברור לפיכך מדוע החלה לעבוד בבית החולים "וולפסון" דווקא בחודש 2/05, ולכאורה יש בכך תמיכה בגרסת הנתבע כי צמצום שעות העבודה נבע מתחילת העבודה במקום העבודה המקביל, ולא להיפך.

ג. התובעת טענה בתצהירה כי הפחתת שעות עבודתה לחמש בלבד נעשתה לראשונה בחודש 2/05 (סעיפים 3.9 ו – 6.3). אם אכן כך – מדוע החלה לעבוד בבית החולים "וולפסון" כבר ביום 23.1.05?

ד. התובעת טענה בתצהירה כי בתקופה האחרונה לעבודתה כמעט ולא סופקה לה עבודה (סעיף 3.13 – וכפי העולה לכאורה מתלושי השכר שיפורטו להלן), ובמקביל לכך – כי דווקא בתקופה זו עבדה 6 שעות ביום (סעיף 10.6.3).

ה. בהתחשב בדברים אלה, בהעדר עדות ברורה ועקבית שניתן לסמוך עליה, ועל אף הסתירות בגרסת הנתבע, אינני יכולה לקבוע כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בהיקף עבודתה של התובעת, שלא הוסכמה על ידה ואשר בשלה התפטרה, באופן העומד בתנאי הסעיף.

ו. בנוסף, לא שוכנעתי מטענתה הרפה של התובעת בתצהירה, כי התריעה בפני הנתבע בתחילת חודש 11/05 על כך שתתפטר ככל שהיקף משרתה לא יחזור לעמוד על כנו. טענת התובעת בהקשר זה נותרה בגדר "סיסמא" ללא תוכן וללא פירוט כלשהו. גם לא ברור מהו היקף המשרה אליו ביקשה לחזור בשלב זה.

ז. לאמור לעיל יש להוסיף כי התובעת לא תמכה את טענותיה בכל מסמך, וגם כאשר התריעה בפני הנתבע, לטענתה, כי תתפטר ככל שהיקף משרתה לא יחזור לעמוד על כנו – אין לכך תימוכין כתובים כלשהם. התובעת אף לא כתבה מכתב התפטרות כלשהו.

הדרישה להפרשי שכר מינימום

תשתית עובדתית

33. התובעת העידה כי עבדה, החל מתחילת עבודתה, בהיקף של 5 ימים בשבוע, לפחות 8 שעות ביום. לדבריה, החל מחודש 6/01 שכרה היה נמוך משכר המינימום, כאשר "אני אם חד הורית ולכן כדי לפרנס את ילדיי נאלצתי להשלים עם המצב הקיים" (סעיף 3.7 לתצהירה). יצוין בהקשר זה כי על אף טענת התובעת בדבר הפחתת שעות עבודתה במהלך השנים (כפי שפורט לעיל במסגרת הדיון על דרישתה לפיצויי פיטורים) - המשיכה לבצע את ההשוואה לשכר מינימום, בכל התקופה עד חודש 11/04 (כולל), מתוך נקודת מוצא של משרה מלאה (ת/4).

34. התובעת צירפה לתצהירה את תלושי שכרה, המלמדים על שכר כדלקמן: החל מתחילת עבודתה – סך 2,972 ₪ ברוטו (2,800 ₪ נטו); בחודשים אפריל ומאי 2001 - סך 3,267 ₪ ברוטו; החל מחודש 6/01 – סך 2,652.80 ₪ ברוטו (2,500 ₪ נטו); החל מחודש 1/03 – סך 2,670.16 ₪ ברוטו (2,550 ₪ נטו); בחודש 11/04 – ללא שינוי בשכר אך תוספת נסיעות 500 ₪ וכן גמול שעות נוספות; בחודש 12/04 – שכר ברוטו של 3,335 ₪ ברוטו ובנוסף תוספת נסיעות 500 ₪ וגמול שעות נוספות; חודש 1/05 – שכר ברוטו של 3,142 ₪ ברוטו ובנוסף תוספת נסיעות 500 ₪ וגמול שעות נוספות; החל מחודש 2/05 – שכר ברוטו 2,366.76 ₪ ובנוסף תוספת נסיעות 350 ₪, "חופש" בסך 99.88 ₪ ו – "הבראה" בסך 25.08 ₪; בחודשים 6/05, 8/05, 9/05, 10/05– שכר ברוטו 864 ₪ עבור 48 שעות (וכן נסיעות, "חופש" ו"הבראה" בהתאמה); ובחודש 7/05 – שכר ברוטו 972 ₪ עבור 54 שעות עבודה (והרכיבים הנוספים בהתאמה).

35. עיון בתלושי השכר מלמד בנוסף על שינויים בהיקף משרתה של התובעת, כדלקמן: החל מתחילת עבודתה – 8 שעות ביום; החל מחודש 1/01 – 5 שעות ביום (הגם שלא חל שינוי כלשהו בשכר באותו שלב); החל מחודש 6/01 – 4 שעות ביום; החל מחודש 1/05 – 6 שעות ביום; והחל מחודש 6/05 – 3 שעות ביום.

התובעת נשאלה בקשר לשעות עבודתה בחקירתה הנגדית ובשלב ראשון השיבה בהתאם לרישומים בתלושי השכר (עמ' 7). בהמשך הדגישה כי רישום שעות העבודה בתלושי השכר לא תמיד תאם את המציאות (עמ' 7, 9, 10).

36. בהתחשב באמור לעיל, עותרת התובעת לקבלת הפרשים לשכר מינימום, החל מחודש 6/01 ועד לחודש 11/04 (כולל), בסך כולל של 27,026 ₪ (לפי חישוביה בטבלה ת/4 תוך השוואה לשכר מינימום למשרה מלאה). הנתבע מצידו טוען כי בהתחשב בהיקפי משרתה, התובעת קיבלה תמיד לכל הפחות שכר מינימום. עם זאת, אינו תומך טענה זו בחישוב או בפירוט כלשהו.

הכרעה

37. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, אין חולק כי היקף המשרה שהוסכם בין הצדדים עם תחילת עבודתה של התובעת היה 5 ימים בשבוע, 8 שעות ביום. בניגוד להנחת הצדדים, אין מדובר בהיקף של משרה מלאה אלא בהיקף של 93% משרה. עוד אין חולק כי עם השנים חלו שינויים בהיקפי המשרה של התובעת. בקשר לכך יצוין כי:

א. נטל הראיה להוכחת היקף משרה נמוך מ – 100% הנו על המעסיק (ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – ואיל סנדוקה, מיום 1.6.04).


ב. לא שוכנעתי כי ניתן להסתמך על תלושי השכר כמבטאים באופן מדויק את שעות עבודתה של התובעת. צודקת התובעת, כי התלושים (והשינויים בהם) מציגים סימני שאלה רבים, אשר ברובם לא הוסברו על ידי הנתבע ורעייתו בחקירותיהם הנגדיות. התלושים אף אינם תואמים את עדות הנתבע לפיה ישב עם התובעת מדי חודש לצורך סיכום שעות העבודה שעבדה בחודש החולף, דבר המעיד לכאורה כי לא היתה מתכונת עבודה קבועה.

במאמר מוסגר אעיר כי נותר בליבי ספק עד כמה התלושים הינם אותנטיים גם בנוגע לשכר המצוין בהם, והאם לא הותאמו על ידי הצדדים במהלך שנות העבודה בהתאם לאינטרסים השונים של כל אחד מהם; עם זאת בהעדר טענה לכך מצד מי מהצדדים – אינני קובעת דבר בקשר לכך.

ג. מלבד הרישום של שעות עבודה בתלושי השכר, הנתבע לא ערך כל תרשומת של שעות העבודה כנדרש בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 ובתקנות שעות עבודה ומנוחה, התשט"ו – 1955. כן לא ביצע רישום של היקף המשרה החדש בהתאם לדרישות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002.

לפי הפסיקה, משמעות האמור לעיל היא העברת הנטל למעסיק, להוכחת שעות העבודה (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפריים, מיום 12.11.08). בנטל זה הנתבע לא עמד.

ד. בהתחשב באמור לעיל, ועל אף סימני השאלה הרבים שנותרו, אני קובעת כי היקף משרתה של התובעת עמד על 93% עד לחודש 1/05 (כולל), והחל ממועד זה – על 58% משרה (לפי 5 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, בהתאם להודאת התובעת).

38. בהתחשב באמור לעיל, התובעת זכאית להפרשים עד לגובה שכר המינימום בסך כולל של 17,306 ₪, כדלקמן:

א. ביחס לחודשים 6/01 – 11/02 – שכרה עמד על 2,652.8 ₪ בעוד ששכר המינימום ל – 93% משרה עמד על 3,037.91 ₪, ולכן ההפרש לזכותה הינו 385.11 ₪ לכל אחד מהחודשים (סה"כ 18 חודשים), סה"כ 6,932 ₪.

ב. ביחס לחודש 12/02 – שכרה עמד על 2,652.8 ₪ בעוד ששכר המינימום ל – 93% משרה עמד על 3,101.71 ₪, ולכן ההפרש לזכותה הינו 449 ₪.

ג. ביחס לחודשים 1/03 – 11/04 – שכרה עמד על 2,670.16 ₪ בעוד ששכר המינימום ל – 93% משרה עמד על 3,101.71 ₪, ולכן ההפרש לזכותה הינו 431.55 ₪ לכל אחד מהחודשים (סה"כ 23 חודשים), סה"כ 9,925 ₪.

הדרישה לפדיון חופשה ולדמי הבראה

תשתית עובדתית

39. התובעת העידה כי לא שהתה, במהלך תקופת עבודתה, בימי חופשה בתשלום, ולכן זכאית לפדיון חופשה בגין 4 השנים האחרונות לעבודתה. התובעת הדגישה כי רכיב ה"חופש" שהוסף לתלושי שכרה החל מחודש 2/05 ואילך הנו פיקטיבי, ונבע מפיצול מלאכותי של השכר הרגיל.

40. התובעת העידה עוד כי לא קיבלה דמי הבראה במהלך תקופת עבודתה, למעט בהזדמנות אחת – בחודש 10/04 – בה קיבלה סך של 1,250 ₪ (אותו היא מבקשת לייחס לחבות הנתבע בדמי הבראה בגין השנים שקדמו לכך). התובעת הדגישה כי רכיב ה"הבראה" שהוסף לתלושי שכרה החל מחודש 2/05 ואילך הינו פיקטיבי. לאור זאת, הנה עותרת לקבלת דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה.

41. הנתבע העיד כי "לתובעת שולם שכר בגין ימי חופשה. כמו כן ניצלה העובדת ימי חופשה רבים ועל כן לא נותרו לזכותה ימי חופשה לפדיון" (סעיף 40 לתצהירו). כמו כן הכחיש את טענת התובעת בדבר הכללה מלאכותית של רכיב "חופש" בשכרה החל מחודש 2/05, וטען כי התשלום נעשה מדי חודש בגין ימי חופשה שנטלה התובעת בחודש שקדם לכך. כאשר התבקש בחקירתו הנגדית לפרט בגין כמה ימי חופשה בוצע התשלום, השיב – "תשאל את מנה"ח" (עמ' 17).

42. הנתבע אישר כי לא ניהל פנקס חופשות מסודר, ועם זאת – "ידעתי בתור מעסיקה כמה ימי חופשה צריכים להיות לה ולפי זה היא קיבלה... היא נסעה לחו"ל לחופשים וכל מיני דברים" (שם).

43. גב' כוכי ולמר העידה כי התובעת "תמיד ניצלה במהלך החודשים את החופשה והמחלה שלה" (עמ' 21), כאשר בעלה והתובעת ערכו ביניהם התחשבנות מעת לעת בנוגע לחופשה, ללא פנקס חופשות מסודר. לדבריה, "אולי זו היתה טעות שלי שלא רשמתי בפועל את החופש" (שם).

44. באשר לשינויים ברכיבי השכר החל מחודש 2/05 – גב' ולמר הסבירה כי השינויים נבעו מתחילת עבודתה של התובעת בבית החולים "וולפסון". לדבריה, בשלב ראשון – בחודש 1/05 – סוכם כי התובעת תקבל שכר מינימום לפי 6
שעות ביום, והחל מחודש 2/05 - "היא קיבלה את ההבראה ואת החופשה שמגיע לה מעל השכר היסוד" (עמ' 21). עם זאת אישרה כי "היא לא היתה בחופש, היא קיבלה תמורת חופש... עשיתי שזה יראה במשכורת ושאם יהיה שינוי בסוף שנה היא תקבל את ההפרש" (עמ' 22).

הכרעה

45. באשר לפדיון חופשה – אין חולק כי נטל ההוכחה, בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי העובד ויתרת החופשה העומדת לזכותו, מוטל על המעסיק (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג 215). הנתבע במקרה זה לא הציג כל יומן חופשות או מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד על ימי החופשה שנוצלו על ידי התובעת. גם טענתו בנוגע לקיזוז רכיב ה"חופש" המופיע בתלושי השכר החל מחודש 2/05 – דינה להידחות, שכן כבר נקבע כי מטרתו של החוק הינה ניצול חופשה בפועל, ואין לקחת בחשבון סכומים ששולמו על חשבון החופשה השנתית תוך כדי תקופת העבודה (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06; להלן – "עניין אצ'ילדייב").

46. בהתחשב בכך, בהתאם לפסיקה, וכיוון שהתביעה הוגשה במסגרת שלוש השנים שלאחר סיום יחסי העבודה - התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתה (עניין אצ'ילדייב). בהתחשב בוותקה, ולפי שכר המינימום ל – 93% משרה ו – 58% משרה (בהתאמה לתקופות כפי שנקבעו לעיל), הנה זכאית לפדיון חופשה בסך כולל של 5,559 ₪.

47. באשר לדמי ההבראה - עיון בתלושי השכר מלמד כי מעבר לסכום שצוין על ידי התובעת בתצהירה כמפורט לעיל, קיבלה דמי הבראה גם בחודש 11/01 (סך של 1,410 ₪, בגין חמישה ימי הבראה) ובחודש 7/02 (סך של 1,505 ₪, בגין חמישה ימי הבראה). בנוסף קיבלה במהלך שנת 2005, במסגרת תלושי השכר, סך כולל של 153 ₪.

48. בהתחשב בוותקה של התובעת ובהיקף משרתה כפי שקבעתי לעיל, היתה זכאית בגין השנתיים האחרונות לעבודתה לסך של 3,371 ₪ בגין דמי הבראה. כיוון שקיבלה סך של 1,403 ₪ בגין שנים אלה - היתרה לזכותה עומדת על 1,968 ₪.

טענות הקיזוז של הנתבעת

49. הנתבע לא חזר בסיכומיו על דרישת הקיזוז, ואין אלא להסיק כי ויתר עליה. יצוין בהקשר זה כי דרישת הקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובעת לא כומתה במסגרת כתב ההגנה או התצהיר ואף לא הופיעה ברשימת המוסכמות והפלוגתאות.

סיכום

50. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

א. הפרשי שכר מינימום בסך של 17,306 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה החל מיום 1.3.03 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד לתשלום בפועל. יובהר בהקשר זה כי בהתחשב בנסיבות, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויי הלנת שכר.

ב. דמי הבראה בסך של 1,968 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 26.11.05 ועד התשלום בפועל.

ג. פדיון חופשה בסך של 5,559 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 26.11.05 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות טבח

  2. התפטרות טייס

  3. בקשת התפטרות

  4. התפטרות מרצה

  5. התפטרות חופש

  6. התפטרות חודש

  7. התפטרות מקבע

  8. התפטרות מראש

  9. התפטרות בכעס

  10. התפטרות גמלאי

  11. התפטרות חוקית

  12. תקופת התפטרות

  13. התפטרות מטפלת

  14. התפטרות קללות

  15. ביטול התפטרות

  16. התפטרות מגורים

  17. תשלומי התפטרות

  18. התפטרות בריאות

  19. התפטרות מוקדמת

  20. התפטרות ראש עיר

  21. התפטרות טלפונית

  22. התפטרות עקב סגר

  23. התפטרות חבר קבע

  24. התפטרות דירקטור

  25. התפטרות מאורגנת

  26. התפטרות אופציות

  27. התפטרות בגיל 43

  28. התפטרות אי קידום

  29. התפטרות מקדונלדס

  30. התפטרות בני נוער

  31. התפטרות שלא כדין

  32. התפטרות חד צדדית

  33. ביטול מכתב התפטרות

  34. התפטרות יחס משפיל

  35. התפטרות קולקטיבית

  36. התפטרות לאחר מחלה

  37. התפטרות לאחר שבוע

  38. התפטרות חבר גמלאים

  39. התפטרות תשלום חלקי

  40. התפטרות מעבר לצפון

  41. התפטרות ללא ניסיון

  42. התפטרות הצעת עבודה

  43. התפטרות דירקטוריון

  44. התפטרות חבר ועד בית

  45. התפטרות אם חד הורית

  46. התפטרות לפי סעיף 14

  47. התפטרות שינוי תפקיד

  48. בקשת התפטרות מעבודה

  49. התפטרות מדירקטוריון

  50. התפטרות עומס בעבודה

  51. התפטרות לאחר שנתיים

  52. התפטרות מחלת בן זוג

  53. אי התראה לפני התפטרות

  54. התפטרות מטעמי מצפון

  55. התפטרות העברה מתפקיד

  56. אי הגעה לעבודה התפטרות

  57. הודעת התפטרות בטלפון

  58. התפטרות תוך 9 חודשים

  59. התפטרות מסיבה מוצדקת

  60. התפטרות שבועיים מראש

  61. התפטרות מטעמי בריאות

  62. התפטרות לאחר התלמדות

  63. התפטרות לאחר זמן קצר

  64. התפטרות בנסיבות מזכות

  65. התפטרות מודיעין אזרחי

  66. התפטרות מטפלת בקשישים

  67. התפטרות מנהלת חשבונות

  68. התפטרות לאחר שנת עבודה

  69. התפטרות נהג מערבל בטון

  70. התפטרות אי קבלת זכויות

  71. התפטרות דירקטור חיצוני

  72. התפטרות חבר דירקטוריון

  73. התפטרות לאחר שלוש שנים

  74. התפטרות מסיבה בריאותית

  75. התפטרות מעבר למצפה רמון

  76. התפטרות תנאים לא ראויים

  77. התפטרות תנאים סוציאליים

  78. התפטרות בדין מפוטר מרחק

  79. התפטרות בגין שינוי תפקיד

  80. התפטרות שינוי תנאי עבודה

  81. התפטרות מצב בריאותי לקוי

  82. התפטרות העתקת מקום עבודה

  83. התפטרות התקנת מצלמת אבטחה

  84. התפטרות תנאים קשים בעבודה

  85. התפטרות בדין מפוטר מגורים

  86. התפטרות לאחר יום עבודה אחד

  87. התפטרות מכוח הסכם קואליציוני

  88. התפטרות מצב בריאותי של קרוב משפחה

  89. התפטרות ממקום העבודה בשל מעבר לעיר אחרת

  90. אי הצעת עבודה חלופית התפטרות בגלל מצב בריאותי

  91. העובד טען כי מאחר שנשקו נלקח ממנו יש לראותו כמי שפוטר

  92. התפטרות וחזרה לעבודה שוב לאחר כחודש - האם רצף העבודה נשמר ?

  93. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון