התפטרות חופש


הנשיא (גולדברג):

1. המשיבה (להלן: העובדת) הועסקה ע"י המערערת (להלן: העיתון) כעיתונאית מיום 9.11.1970 ועד יום 4.1.1990, דהיינו קרוב ל-20 שנה. העובדת התפטרה מעבודתה ובשלב זה אין חולק כי אכן התפטרה) בו זמנית עם עוד כ-30 עובדים, ותבעה פיצויי פיטורים מוגדלים מהעיתון, בשתי עילות - האחת, הסכמת העיתון לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180% לכל עובד אשר יפוטר או יתפטר מעבודתו, והשניה, היווצרותן של נסיבות ביחסי העבודה, שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, עילת התפטרות
שדינה כפיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן:חוק פיצויי פיטורים).

אין חולק כי העיתון שחרר לעובדת את מלוא הכספים שעמדו לרשותה בקרן "מקפת", ובהם גם תשלומים שהופרשו על חשבון פיצויי פיטורים.
עוד ובנוסף תבעה העובדת פדיון "שבתון", וכן כי בחישוב פיצויי הפיטורים להם היא זכאית לטענתה, תובא בחשבון אף "משכורת 13" ששולמה לה.

2. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובדת לפיצויי פיטורים משתי עילותיה, חייב את העיתון בתשלום פיצויי פיטורים בשיעור של 180% וכן "פדיון שבתון", ודחה את התביעה לכלול בחישוב פיצויי הפיטורים את "משכורת 13".
העיתון מערער על עצם החיוב בפיצויי פיטורים ובפדיון השבתון, בעוד העובדת, בערעור שכנגד, מערערת על אי הכללתה של משכורת 13 בחישוב פיצויי הפיטורים, על "אמירת אגב" בפסק הדין, על פיה הסכומים שקיבלה מקרן מקפת מכסים את מלא פיצויי הפיטורים בשיעור של 100%, וכן על אי פסיקת הוצאות נאותות.

הזכאות לפיצויי פיטורים

3. בית הדין האזורי פירט באריכות את מעמדו של עיתונאי בעיתון בו הוא מועסק, בשונה מעובד במקום עבודה אחר, והתייחס לתחום התערבותו של המו"ל או המנכ"ל בנושא הכתבות המתפרסמות בעיתון ובתוכנן, ובזכותו, ובזכותו של עיתונאי, שלא ניתן לו להביע את דעתו בעיתון בחופשיות, להתפטר בדין מפוטר. בית הדין הגיע למסקנה, כי על פי מסכת העובדות, זכאית העובדת לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, מאחר והנסיבות שנוצרו בעיתון לא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. גם בראש עילה זה סבר בית הדין כי מגיעים לעובדת פיצויי פיטורים בשיעור של 180% על פי המובטח לעובדים.

עוד ובנוסף קבע בית הדין האזורי כי התפטרותה של העובדת היתה התפטרות "אינדיבידואלית", שהתחייבותו של העיתון לשלם פיצויי פיטורים בשיעור המוגדל חלה אף לגביה.

4. בערעור לפנינו טען העיתון כי לא קמה למערערת הזכות להתפטר בדין מפוטרת מכח הוראות חוק פיצויי פיטורים, מאחר ולא הוכח דבר המעיד שהוצרו צעדיה היא, כי השינוי במדיניות העיתון חל לאחר שהיא ועמיתיה התפטרו ממנו, וכי אין דינו של עובד המתפטר מחמת נסיבות המתייחסות לעובדים אחרים כדין מי שנסיבות יחסי העובדה מצדיקות את התפטרותו הוא.


אשר לעילה השניה - התחייבות ההנהלה, טוען העיתון כי זאת לא כוונה להתפטרות "קיבוצית" או "המונית", אלא אך ורק למקרים אינדיבידואליים, וכי התחייבות זו בוטלה טרם התפטרה העובדת. עוד טוען העיתון בסוגיה זו, כי הוכח שהיו חריגים על פיהם לא קיבלו עובדים מתפטרים פיצויי פיטורים מוגדלים, ודי בכך כדי לשלול מהעובדת את הפיצויים המוגדלים.

5. בטיעוניה בערעור לפנינו, שמה העובדת את הדגש על זכאותה לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט, בהתחייבות ההנהלה אשר היתה תקפה לטענתה, שעה שהתפטרה מעבודתה. כן תומכת העובדת בגישתו של בית הדין האזורי, על פיה "שינוי קו" של עיתון אחרי תקופה כה ארוכה, מצדיק תשלום פיצויי פיטורים לעובד הפורש, עקב השינוי, מעבודתו.

עד כאן עיקר טענות הצדדים בסוגיית הזכאות לפיצויי פיטורים בכלל, ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט.

6. האם, בעת התפטרות העובדת, עמדה בתוקפה התחייבות העיתון לשלם לעובד אשר יפרוש מעבודתו מרצונו, פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180%? א) בית הדין האזורי קבע, כממצא עובדתי, כי אכן ההתחייבות האמורה ניתנה לגבי כלל העובדים, ולא בוטלה לפני התפטרות העובדת.
קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות (ראה בייחוד הודעת הביטול מיום 6.5.1990, ז.א כחמישה חודשים לאחר התפטרות העובדת, וזאת בנוסף לעדויות שמהן עולה ברורות כי אכן כך היה).
ב) טענת העיתון של פיה בוטלה התחייבות זו על-ידי ההנהלה, קודם להתפטרות העובדת, אין לה נפקות בענייננו. החלטה פנימית שלא הובאה לידיעת העובדים, אינה יכולה לפעול לרעתם, ולו מן הטעם שהם פעלו מתוך הנחה שההתחייבות לזכות עודפת עומדת בתוקפה (השווה ל-דב"ע מה/10 - 2 [1]).
ג) בבית הדין האזורי הוכח, כי היו מקרים בודדים שבהם שולמו לעובדים מתפטרים פיצויי פיטורים בשיעור של 180% (אלא של 100% בלבד).
מיוצאים מן הכלל אלו אין ללמוד לענייננו דבר, משהוכח שהרוב המכריע של הפורשים מעבודתם בעיתון, בתקופה בה היתה ההודעה בתוקפה, זכו ליהנות ממנה. עוד נוסיף כי העובדה שהעיתון לא שילם לאותם עובדים את הפיצויים המוגדלים בנסיבות שנוצרו לגביהם, אינה מוכיחה שלא היו זכאים לתשלום זה.

7. האם ההתחייבות של העיתון תופסת גם שעה שמספר רב של עיתונאים מתפטרים בו זמנית?.

א) יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, מר יהודה הלוי, העיד כי העיתון היה מעוניין להנהיג צמצומים בכוח האדם כדי להביא לפרישתם של מספר רב ככל האפשר של עובדים, ועיתונאים בכללם. מטעם זה הציע העיתון פיצויי פרישה מוגדלים. העיתון אף לא שמר לעצמו את הזכות למנוע את פרישתם, בתנאים העודפים, של עובדי מפתח, אשר פרישתם היתה עלולה לשבש את הוצאתו.
ב) בית הדין האזורי קבע כי אין לראות בהתפטרותם של קבוצת העיתונאים, והעובדת בכללם, התפטרות קיבוצית, או אקט קיבוצי.
ג) "התפטרות הינה אקט של העובד כפרט במסגרת היחסים החוזיים האינדיבידואליים שבינו לבין מעבידו המעיד על כוונתו הוא, כוונה חד משמעית, להביא אותו חוזה לידי גמר" (דב"ע לז/4 - 4 [2], בע' 73).

משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו כל העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין הבדל בין השניים" (בג"צ 566/76 [3], בע' 202.
ד) העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינא אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו.

8. לאור כל האמור, העובדת היתה זכאית להתפטר מעבודתה בעיתון מכל סיבה שהיא, ואף ללא סיבה, ולקבל עם התפטרותה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180%, וזאת על פי הנהוג בעיתון על פי התחייבות המעביד, נוהג שהיה בתוקף ביום התפטרותה.

משכורת 13 כרכיב לפיצויי פיטורים

9. א) בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על פסיקתו של בית דין זה, כי אין לכלול משכורת זו כרכיב בחישוב פיצויי פיטורים.
ב) העובדת טוענת כי משכורת 13, אף כי היא משתלמת לשיעורין פעמיים בשנה, היא חלק מ"שכר היסוד", ולכן דינה להכלל בחישוב פיצויי הפיטורים.
העיתון תומך באמור בסוגיה זו בפסק-דינו של בית הדין האזורי.
ג) חוק פיצויי פיטורים קבע כי לא כל השכר יובא בחשבון בחישוב פיצויי פיטורים, אלא אך רכיבים ממנו, שיקבעו בתקנות (סעיף 13 לחוק).
הרכיבים נקבעו בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. בתקנה 1 לתקנות האמורות נקבעו הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה ובהם, לענייננו, שכר יסוד.
בית-דין זה פסק וחזר ופסק כי השם אשר בו יקרא תשלום מסויים אינו קובע, ויש לשקול עניינית את מהותו (השווה דב"ע לה/100 - 3 [4]).
השאלה אם "משכורת 13" היא חלק משכר היסוד שיש להביאו בחשבון בתשלום פיצויי פיטורים נדונה והוכרעה ע"י בית-דין זה:
"העובדה ש"משכורת 13" משתלמת אחת לשנה, ולא חלק יחסי ממנה כדי חודש בחודשו, והעובדה, "כי זוהי משכורת נוספת לכל שנת עבודה, ולא תוספת משכורת לכל חודש" אינה צריכה לשקול לענייננו. יכול ושכרו של עובד ישתלם כולו על בסיס של שנה (ראה הגדרת 'עובד במשכורת' בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים), וברור שעובדה זו לא תגרע מכך ששיעור הפיצויים אשר ישתלמו לעובד יהיה 'שכר חודש אחד לכל שנת עבודה', היינו החלק השנים-עשר מהשכר השנתי, כפול מספר שנות העבודה". (דב"ע לב/21 - 3 [5], בע' 10).
מסקנתו של בית הדין בפרשת בנק איגוד היא כי התשובה לשאלה מצויה בסעיף 12 לחוק, הקובע כי בעובד במשכורת, שיעור הפיצויים הוא "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה". המרכיבים של שכר העבודה הכולל נקבעו כאמור בתקנות, ושעה שמשכורת 13, שהיא אמנם "מרכיב של שכר העבודה הכולל", לא באה במניין הרכיבים שנמנו בתקנה 1 לתקנות האמורות, מביאה למסקנה שאין להביאה בחשבון לפיצויי פיטורים. (שם [5], בע' 11).
ד) פסק הדין בעניין בנק איגוד ניתן בשנת 1972 והנוהג לשלם לעובדים בסקטורים שונים משכורת 13 הלך והתרחב מני אז. גם העובדה שמחוקק המשנה לא מצא לנכון להוסיף לתקנה 1 את משכורת 13 כרכיב בחישוב פיצויי הפיטורים יכולה להעיד כי כוונת מחוקק המשנה היתה מלכתחילה, ונשארה עד היום, כי אין להביאה בחשבון לעניין חישובם של פיצויי הפיטורים.
ה) ערעור העובדת בעניין הכללת משכורת 13 בחישוב פיצויי הפיטורים נדחה בזאת.

האם הסכומים בקרן "מקפת" מכסים פיצויי פיטורים "רגילים"
10. א) טענה נוספת לעובדת והיא כי לא היה מקום לציין בפסק הדין שבערעור שסכום פיצויי הפיטורים ששולם לעובדת, באמצעות קרן מקפת, או שעומד לזכותה בקרן, מהווה "100%" מפיצויי הפיטורים.
ב) מחומר הראיות לא ניתן ללמוד אם אכן הסכום ששולם לעובדת מכסה את מלוא סכום פיצויי פיטורים אם לאו, אף כי מכתב התביעה עולה כי הוא מכסה רק חלק ממנו. כמו כן לא הוצג בבית הדין הסכם קיבוצי החל על העובדת, ממנו ניתן ללמוד כי ההפרשות לקרן מקפת באות במקום פיצויי פיטורים. בהסכם הקיבוצי שבין איגוד העיתונים היומיים בישראל לבין האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל (א' ויטרוב, צ' פסטרנק [32] הסכמים קיבוציים 13.6), אין כל התייחסות לחובת ביטוח עיתונאים בקרן פנסיה זו או אחרת.
לאור האמור, אנו מקבלים את ערעור העובדת בעניין זה וקובעים כי פיצויי הפיטורים המגיעים לעובדת יחושבו על פי 180% ממשכורתה האחרונה, ומסכום זה ינוכה הסכום אותו קיבלה מקרן "מקפת" או העומד לזכותה שם, על חשבון פיצויי פיטורים, כערכו ביום סיומם של יחסי עובד-מעביד.
הסכום שיתקבל ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת העבודה ועד ליום התשלום בפועל, וזאת במידה והסכומים לא שולמו עדיין לעובדת מכח פסק-דינו של בית הדין האזורי.

זכאות ל"פדיון שבתון" או "חופשה מיוחדת"


11. א) טענת העובדת, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה, ששימש כעדות ראשית, היא:

"21. באותה עת הגיעה לי, בהתאם לנוהג קבוע בעתון, חופשה נוספת של שלושה חודשים בתשלום מלא, אשר העתון נהג לתת לעובדי המערכת בגין כל 5 שנות שרות. בקשתי ממר פרנקל לצאת לחופשה הנדונה, אך הוא בקש שלא אקח אותה באותו זמן לאור התהפוכות בעתון. הסכמתי לדחות את חופשתי בהתאם לבקשתו".

יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, העד הלוי, התייחס לגירסה זו בתצהירו הנגדי באומרו:
15. "כל עיתונאי במערכת זכאי ל-3 חודשי שבתון בתשלום; אחת ל- 5 שנים הזכות לשבתון אינה נצברת ואינה ניתנת להמרה.
למיטב ידיעתי מעולם לא קיבל עובד פורש תשלום עבור שבתון או חלקו שלא נוצל." לא נטען, וכמובן לא הוכח, כי מי מעובדי העיתון קיבל בעבר "פדיון" של אותה זכות לשבתון או ל"חופשה מיוחדת" (עדות יו"ר מועצת המנהלים, העד הלוי, כי הזכות אינה נצברת, לא נסתרה).
ב) בית הדין האזורי בפסק-דינו לא התייחס כלל לשאלה אם הזכאות ל"שבתון"שהיה נהוג בעיתון ניתנת לפדיון אם לאו. בית הדין קיבל את התביעה בקובעו:

"הטענה שהיה על התובעת לצאת לשבתון תוך תקופת העבודה, לוקה לכן בחוסר תום לב. על הנתבעת היה להעריך את ויתורה של התובעת לצאת לשבתון. על כן היא זכאית לפדיון שכר השבתון." בערעור טען העיתון כי מדובר בזכות נילווית שאינה ניתנת לפדיון, והסתמך על פסיקתו של בית-דין זה.
העובדת טענה כי "השבתון" שהוענק לעובדי העיתון, אין לו דבר עם "השבתון" הנהוג לגבי הסגל האקדמאי באוניברסיטה או עובדים אקדמאים אחרים, וכי יש לפדותו כאילו היה חופשה שנתית. עוד הדגישה העובדת, כי דחיית יציאתה ל"שבתון", היתה לפי בקשת העורך דאז, ולכן מנוע העיתון לטעון לאי זכאותה, מאחר והוא זה שסיכל את אפשרות מימוש השבתון בפועל.
ג) כאן המקום לציין כי על פי ההסכם הקיבוצי הכללי לעיתונאים זכאי עיתונאי לשבתון, בתנאים שנקבעו בסעיף 24 להסכם, אשר זה לשונו:
"24.א שנת שבתון ללא תשלום תינתן לכתיבת ספר או ללימודים אחת ל-6 שנות עבודה בעתון במידה וצרכי המערכת יאפשרו זאת. ההערכה היא בידי העורך או הנהלת המערכת, בהתייעצות עם ועד עובדי המערכת.
ב. עתונאי זכאי אחת ל-8 שנות עבודה - תוך תיאום והסכמה עם הנהלת העתון - לחצי שנת שבתון עד שנה, כחופשה ללא תשלום, ובתנאי שלא ניצל זכותו על פי סעיף א' לעיל." (ההדגשות הוספו).
הצדדים לא התייחסו כלל להוראה זו, כנראה מן הטעם, שבעיתון היה נהוג הסדר שונה.
ד. ה"שבתון" שניתן לעובדי העיתון נמנה על הזכויות הנילוות, ובתור שכזה, הוא כלל אינו ניתן לפדיון. על זכויות נילוות נאמר:
"6. זכות נלווית במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר כזכות לכסף או לשווה כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה LABOUR COST אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר עבודה במובן הצר של המלה, היינו - תמורה בעד עבודה שנעשתה. תרצה תאמר, כי זכות נלווית היא בגדר 'תגמולים נוספים', יהיו אשר יהיו, המשתלמים במישרין או בעקיפין, במזומן או בעין, על ידי המעביד לעובד, והבאים מהיות
העובד מועבד', במשמעות של הדיבור - ‎ANY ADDITIONAL EMOLUMENTS
באמנת העבודה הבינלאומית בדבר שכר שווה משנת 1951.
המושג זכויות נלוות כולל מיגוון של טובות הנאה שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג, והן "חופשות" למיניהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיים יחסי עובד-ומעביד, משכורת 13, מענקי חגים, 'הטבות בעין' - כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות השתלמות, כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, 'השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד' וכיוצא באלה.
המשותף לכל אלה הוא שהם באים למטרה מסוימת, או מטעם מסוים, שאין הם קשורים ישירות בעצם ביצוע העבודה, אלא רק 'נלווים' לה. בכך ההבדל בין 'תוספת שכר' כגון תוספת יוקר, תוספת מקצועית, תוספת ותק וכיוצא באלה, לבין זכויות נלוות, שכנגדן אין המעביד מקבל תמורה ישירה בייצור או בשירות.
10. כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא 'פדיון' הזכות. אותו 'פדיון' אינו הכלל, והוא בא רק מכוח הוראה שבחוק (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית), או מכוח הוראה מפורשת במקום הזכות החוזית. הגורס אחרת יביא דברים לאבסורד: 'יפדו' חופשת מחלה שלא חלו, ארוחות במפעל שלא אכלו, ביגוד שלא קנו, העדרויות מהעבודה בשל אבל במשפחה - שלא נעדרו (סעיף 15 לחוקת העבודה 1974) וכיוצא באלה זכויות נלוות שעובד לא מימשן, אך דורש תשלום כאילו מימש אותן.
11. זאת ואף זאת: מעצם העובדה שהמדובר הוא ב"חופשה" עולה, כי אין זאת אלא זכות הקיימת לפרק הזמן שבו מתקיימים יחסי עובד-מעביד. מי שאינו יותר עובד אצל פלוני, אינו זקוק כלל ל'חופשה' מהעבודה.
ממטרתה של חופשת-שבתון גם עולה, כי אותה חופשה היא מאותן זכויות נלוות שלעובד עניין לקבלן ולמעביד עניין לתיתן, ואין למעביד עניין בחופשת שבתון למי שאינו נמנה יותר עם הסגל." (ההדגשות כולן במקור). (דב"ע לז/131 - 3 [6], בע' 312).
דברים ברוח זו נאמרו אף בדב"ע מו/89 - 3 [7], בע' 255:
"17. לטענת הגב' שריירמן כי השבתון היא 'זכות נלווית', ואין להעלות על הדעת שהעובד יאבדה אם יפוטר מעבודתו, הרי שכל זכות נלווית היא חלק מתנאי העבודה. היא שרירה וקיימת כל עוד נמשכים
יחסי עובד-מעביד, וחדלה עם הפסקתם. מקום שרצה המחוקק, או רצו הצדדים, לאפשר 'פדיון' לאותה זכות - קבעו כך מפורשות (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ובתקשי"ר - פיצוי על אי-ניצול ימי מחלה מכוח הסכמים קיבוציים מחייבים). בכל מקרה אחר, משלא נקבעה זכות זאת מפורשות - חזקה שאינה קיימת".
בעתירה שהוגשה בענין זה, ואשר נדחתה, אומר בית המשפט העליון:
"מבחינה מהותה המשפטית, זכות השבתון במתכונת החלה במקרה דנן היא זכות חוזית נלווית של העובד, הקמה עם תחילתם של יחסי עובד ומעביד, הנמשכת כל עוד יחסים אלה שרירים וקיימים. לפי מהותו ואופיו, משרת השבתון הן את מטרותיו המקצועיות של העובד והן את אלו של המעביד: יש בו כדי להביא לקידומו המקצועי של העובד, ויש בו גם כדי להעניק תועלת למקום העבודה. המטרה הכפולה האמורה משליכה על משך תקופה ועל דרכי הפעלתה של זכות השבתון. כאשר החוקר פוסק ממילא להיות עובד, רשאי המעביד שלא לאשר שבתון, שהרי לא יוכל להפיק מכך תועלת כלשהי. זאת ועוד, השבתון משמעותו היעדרות מן העבודה בשכר לשם עריכת מחקר או השתלמות. היעדרות בשכר כאמור איננה מתיישבת עם סיומם הבו-זמנית של יחסי עובד ומעביד.
(בג"צ 34/88 [8], בע' 59-60).
(התדיינות קודמת בעניינה של הגב' שריירמן ראה דב"ע מו/89 - 3 [9];
בג"צ 585/86 [10]).
ה) הזכות ל"שבתון" הנהוגה בעיתון, והשונה אף מזאת הנהוגה בעיתונים אחרים, היא לכל הדעות "זכות נילוות", ובתור שכזאת אינה ניתנת לפדיון; אם ניתן לפטר עובד סמוך ליציאתו לשבתון מבלי שיזכה לפדיונו (דב"ע מו/89 - 3 [9], ובג"צ 34/88 [8] הנ"ל) הרי שלבטח הזכות אינה ניתנת לפדיון שעה שהעובד מתפטר מעבודתו. מכאן גם התשובה לטענת העובדת כי העיתון מנוע מלטעון שאין היא זכאית לפדיון השבתון.
ענייננו שונה מזה שנדון בבג"צ 886/79 [11], מאחר ושם "הגורם הממונה עליו בחברה... כפה (ההדגשה במקור) עליו שלא לנצל את זכותו לחופשת שבתון" (וראה בעניין זה דב"ע מו/89 - 3 [9] הנ"ל בע' 256).
ו) דינה של התביעה בעניין זה להידחות מטעם נוסף והוא כי העובדת והעיתונאים שהעידו מטעמה התייחסו לאותה "זכות" כאל חופשה נוספת (סעיף 8 לתצהיר שלום וייס, סעיף 16 לתצהיר דוד לנדאו, סעיף 26 לתצהיר איליין רות פלטשר, סעיף 18 לתצהיר מנחם שלו, סעיף 5 לתצהיר מיכל סלע, סעיף 24(1) לתצהיר יורם קסל, סעיף 6 לתצהיר ארי רט, סעיף 106 לסיכומי העובדת בערכאה דלמטה וסעיף 106(ד) לטיעוני העובדת בערעור), זאת היתה גם גישתו של העיתון (עדות יו"ר מועצת המנהלים הלוי, פ' 114 ש' 7) ועל דברים אלה מסתמכת העובדת בטיעוניה.
אם ב"פדיון חופשה" עסקינן, הרי שמדובר בפדיון של "חופשה שאינה מכוח החוק", שלגביה חלה חובת פדיון מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית,

התשי"א-1951. לגבי חופשה חוזית, הרי שהכלל הוא שהיא לא תזכה בפדיון, אלא אם הותנה על כך מראש, ולעיתים אף בנסיבות הפרישה. (דב"ע חט/3-14 [12] בע' 444; דב"ע לו/31 - 2 [13], בע' 406). בענייננו, העובדת לא טענה ולא הוכח כי הוסכם מראש על תשלום פדיון החופשה הזו; והיא לא פוטרה, אלא התפטרה.

הוצאות בערכאה קמא
12. ערעור-שכנגד ניתן להגיש אך ורק בעניינים בהם הוגש הערעור (ע"א 509/83 [14]; דב"ע נא/50 - 3 [15]).

משכך הדברים אין מקום להתייחס לערעור שכנגד בעניין גובה ההוצאות שנפסקו בערכאה קמא מהטעם שעניין ההוצאות לא היה נושא לערעור.

זכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק
13. למעלה מהצריך לענייננו אוסיף: האמור עד כה מייתר את הדיון בשאלה האם זכאית היתה העובדת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים. אולם, מאחר ובית הדין האזורי הקדיש את עיקר פסק-דינו לסוגיה זו, אתייחס בקצרה אף לנושא זה.

א) בית הדין האזורי מתחיל את פסק-דינו במלים "הככל העובד העיתונאי?" התשובה לשאלה, המשתמעת מפסק הדין, היא כי לגבי עיתונאי קיימות אמות מידה מיוחדות אותן יש לבחון שעה שדנים בזכויותיו מכח חוקי העבודה, ולענייננו, הזכות לפיצויי פיטורים.
בית הדין האזורי כורך שאלה זו בשאלת חופש הביטוי, חופש העיתונות וחרות הפרט.
לנו נראה כי לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים דינו של עיתונאי כדינו של כל עובד אחר, שעה שברור שהשאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו, כשם שלמושג "משמעת" משמעות אחרת עת מדובר במי שהוא חבר בהנהלת המפעל מזו אשר לאותו מושג עת מדובר בכל עובד אחר במפעל (דב"ע לה/17 - 3; לה/3-20 [16]) כך גם לעניין הנסיבות ביחסי העבודה המצדיקות התפטרות. בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגופן, טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן.
על ה"נסיבות ביחסי העבודה" המתייחסות לעובד שהתפטר מטעמים שבאידיאולוגיה אמר בית-דין זה:
"השקפתו של אדם בענייני מדינה, חברה, דת או כלכלה וכדומה, אין לראותה כנסיבות ... שביחסי עבודה לצורך סעיף 11(א') לחוק, כשהביטוי 'יחסי עבודה' מתפרש שם כמתקרב, במשמעותו, לביטוי 'תנאי עבודה' (דיון מס' לג/3-12).

אך שונה המצב כאשר מתקבל העובד לעבודתו, והעובד מסכים לעבוד, דווקא בשל היותו בעל השקפה דתית, פוליטית, או מדינית מסויימת, וההזדהות הרעיונית המסוימת מהווה אחד התנאים המוקדמים, אם לא העיקרי שבהם, ליצירת יחסי עובד-מעביד. במקרים כגון אלה, ההשתייכות הפוליטית וההזדהות הם חלק מהכישורים הפועלים הדדית" (דב"ע לד/54 - 3 [17], בע' 44-45 - וראה א' רובינשטיין [33] "על העסקן השכיר החלוק על דרכה של המפלגה").
יתכן כי זה המקרה בענייננו, אולם לאור המסקנה אליה הגענו בעניין זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים מכח התחייבות העיתון, אין צורך מלהשיב לשאלה בהליך זה.
ב) שואל בית הדין האזורי:
"השאלה היא אם, כאשר המו"ל אינו מפטר את העורך והעיתונאים וממשיך להעסיקם, לגיטימי הדבר, שהוא יתערב בעבודתם ויכתיב להם, או אף ייעץ להם, באיזו רוח לכתוב, ובאם הדבר לגיטימי, באיזו מידה הוא רשאי להתערב. האם גם התערבות יומיומית בעבודת העיתונאים נכללת בחופש הביטוי של המו"ל ובפררוגטיבה הניהולית שלו.
לכאורה התערבות כזו היא לגיטימית וזו אף היתה הגישה המסורתית. זו הדעה השלטת עד היום בארצות הברית ובאנגליה, אם כי מתחילות להשמע דעות שונות עליהן נעמוד".
על הגישה המכירה בהתערבות אומר בית הדין האזורי (בע' 30 לפסק הדין);
"גישה זו נראית לנו אנכרוניסטית כיום כשחופש העיתונות קיבל מעמד איתן בחברתנו הדמוקרטית".
לנו נראה כי היה זה מרחיק לכת ביותר להתייחס לגישה הקיימת בשתי מדינות אשר חופש העיתונות הוא יסוד מוצק במשטרן ובמשפטן, והמוגן בארה"ב ע"י התיקון הראשון לחוקה, כבעלות גישה "אנכרוניסטית". מותר, כמובן, לחלוק על המקובל בארצות אחרות, כשם שמותר לחלוק על הנפסק בארץ, אך מן הראוי, שלא "לחלק ציונים" לגישה שאינה נראית לנו.
ג) מוסיף בית הדין האזורי וכותב:
"נראה לנו, בבחננו את האיזון הראוי, כי למו"ל של עיתון הזכות, המוגנת על ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועתונאים כרוחו.
הוא הדין באשר לפיטוריהם. זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה שלהם, הסגנון, מידת הביקורת שלהם על רשויות השלטון וצורת הביקורת, הדעות הפוליטיות שלהם וחוסר האיזון שלהם, או האיזון הנוטה את הכף לצד הנוגד את דעתו, אינם לרוחו. אך מרגע שהמו"ל גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חפשי להתערב בעבודתו של זה האחרון ללא הגבלה, ברי כי הוא רשאי להנחותו בקווים כלליים, הוא רשאי לבקש ממנו לדאוג לכך, שהכתבות תהיינה מאוזנות יותר, ומובן שהוא רשאי לפטרו אם דרך כתיבתו אינה נראית לו. אין לאפשר לו לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות של העורך על ידי התערבות יומיומית בצורת הכתיבה והערות על דעות המובעות על ידי העורך והעיתונאים." זכות הקניין וחופש הקניין, המעוגנים כיום בחוק יסוד; כבוד האדם וחרותו, מאפשרים לבעלים לנהל את עסקם כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת.
"17. זיקתו של מעביד למפעלו, בין אם היא מכוח בעלות ובין אם היא על פי זכות החזקה ותיפעול, היא זיקה קניינית, המוכרת כזכות יסוד (ע"א 377/79 [18]) פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן פ"ד לה(3) 645, בע' 656; סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו;
א' ברק [34] פרשנות במשפט כרך שני בע' 467). במסגרת זו מוסמך המעביד לבחור, בכפוף להוראות החוק, את המבנה המשפטי של מפעלו אשר יוקם, ואת דרך ניהול המפעל. כמו כן, רשאי מעביד לבצע את המטלות המוטלות עליו, באמצעות עובדיו, בהעסקת קבלנים, באמצעות העסקת "עובדי קבלן" או באמצעות עובדים המושאלים לו על ידי מעביד אחר (ראה דב"ע מו/13 - 4 [19]; בג"צ 90-86 [20]; דב"ע מט/70 - 3 [21])" (דב"ע נב/17 - 4 [22], בע' 97).
זאת אף זאת. בארצנו, ידוע לכל כי בשני העיתונים הנפוצים, יו"ר מועצת המנהלים של העיתון הוא "העורך הראשי" באחר, ו"העורך האחראי" באחר, ובעיתון הבוקר הנפוץ, שימש שנים רבות, ועד לפטירתו, הבעלים כ"עורך הראשי". האם יש לראות בעובדה זו פגיעה כלשהי בחופש העיתונות? ד) אין באמור בכדי לפגוע כהוא זה בחשיבות שהמערכת המשפטית כולה ובית-דין זה מייחסים לחופש העיתונות ולחופש הביטוי; בית-דין זה, האמון על שמירתם של חופש ההתארגנות בארגוני עובדים ומעבידים חופש השביתה וחופש העיסוק, אמון, במידה שווה, על שמירתן וכיבודן של זכויות יסוד אחרות.
על חובתו של כלי תקשורת ממלכתי לשדר מגוון דעות והשקפות, עמד בית המשפט העליון לא פעם (ראה, למשל: בג"צ 243/82 [23]; בג"צ 1/81 [24];
בג"צ 399/85 [25]; ולאחרונה: בג"צ 3472/92 [26]).

וכך נפסק:
"משום חשיבותה של הסוגיה האמורה ראוי לחזור ולהפנות את תשומת הלב לדברים, כפי שנאמרו בנושא זה בפסקי הדין המנחים דלהלן:
בבג"צ 243/62 [27], אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי פ"ד טז 2407 בע' 2415, קובע כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) לאמור:
"...כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש מסביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש... כדי שהאזרח יכול ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך זו הוא יכול ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה".
ובהמשך, בעמ' 2416:
"שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה".
בבג"צ 87,73/53 [28], חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז' 871, בע' 876, קובע כבוד השופט אגרנט (כתוארו אז) לאמור:
"העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי... במדינה של משטר דמוקרטי - הוא משטר 'רצון העם' - רואים את 'המושלים' המורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי להביא לפיטורם המידי של ה'מושלים' או להחלפתם באחרים בבוא מועד הבחירות. תפיסה פשוטה זו של המשטר הדמוקרטי מביאה בהכרח, איפוא, להטלת העקרון של חופש הביטוי בכל מדינה המושתתת על משטר כנ"ל...".
הדברים הנוקבים והמאלפים הנ"ל היו לאבן פינה בשיטתנו המשפטית, והעקרונות הגולמים בהם מקובלים על הכול, עד שאין עוד להרהר אחריהם." (בג"צ 243/82 [23], זכרוני נ' הוועד המנהל של רשות השידור פ"ד לז (1) 757, 765).
ה) דברים אלה, ורבים אחרים, נאמרו כלפי "חופש הדיבור" ומגבלותיו ברשות השידור, ולא בכדי. חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 קובע מפורשות (בסעיף 4) כי "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה";
בחוק הרשת השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990 נקבע (בסעיף 5), בין יתר תפקידיה של הרשות "שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן", ובסעיף 47(א) נקבע כי "בעל זכיון יבטיח כי בשידור בענייני היום שלתוכנו יש משמעות ציבורית, יהיה ביטוי נאות לדעות שונות הרווחות בציבור".
זאת אף זאת: "הקול היוצא מתיבת הטלויזיה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ולית אתר דפנו מיניהו" (השופט (כתוארו אז) אלון בע"א 7/79 [29]) ובמקום אחר: "בעידן המודרני ניתן להחליף דעות, לשכנע ולהשתכנע, רק עם אמצעי התקשורת ההמוניים... שמוצא פיהם ומראה פניהם מרתקים קהל המונים, והשפעתם על דעתם ועל טעמם מי ישורנה" (מ"מ הנשיא ח. כהן בע"ח 7/79 [29] הנ"ל שם, בע' 268).
מכאן המסקנה כי "רשות השידור חייבת להבטיח חופש הדיבור של זולתה" (בג"צ 399/85 [25] הנ"ל, בע' 263) וכי "זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת - הרדיו והטלויזיה - וכי כלים אלה יופעלו בדרך ובאופן שיש בהם כדי לקיים חרות זו הלכה למעשה" (השופט שמגר (כתוארו אז) בבג"צ 1/81 [24] הנ"ל, בע' 378).
ו) השאלה הניצבת לפנינו היא האם כללים אלה חלים אף בכלי תקשורת פרטי. מקובלת עלינו הדעה כי לחוקי יסוד ולזכויות יסוד, השפעה עקיפה על המשפט הפרטי (השווה דב"ע נג/17 - 3 [30], בע' 239) האם חייב כל כלי תקשורת פרטי, שקיבל רשיון להופעתו לפי פקודת העיתונות לפרסם כל מאמר, או מכתב למערכת? האם חייב בטעון ארגון העובדים הגדול במדינה לפרסם מאמרים נגד כלליותה של ההסתדרות? האם חייב עיתון מפלגתי לפרסם מאמרים הנוגדים את דעת המפלגה? האם חייב עיתון השייך למפלגה דתית לפרסם מאמר נגד "כפייה דתית" או כתבה המצדדת בנישואין אזרחיים? האם חייב בטעון המתנחלים לפרסם מאמר המצדד בפינוי ישובים מ"השטחים"? "חופש הביטוי" אינו מרחיק לכת עד כדי כך.
ז) ומכאן לענייננו. החייב עיתון, שנרכש על ידי בעלים פרטי, ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, או שמה מותר לו לכוון את כתיבתו ומאמריו להשקפה המקובלת עליו? רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. עורך דין שכיר אינו יכול לקבוע באיזה לקוח יטפל ובאיזה ימאן לטפל, כשם שרואה חשבון שכיר אינו רשאי להחליט לאיזה מלקוחות המשרד יתן שירותיו. כל זאת, לגבי כל מקצוע או עיסוק, כל עוד אין ההוראות שהמועסק מקבל נוגדות את החוק, כלל אתיקה או את המצפון (השווה לסעיף 318 לחוק העונשין, התש"ז-1977, הקובע כי "אין לחייב רופא נשים להפסיק הריונה של אשה אם הדבר הוא בניגוד למצפונו או לשיקול דעתו הרפואי").
עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן "ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור" כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכח חוק. רצוי וראוי כיש יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות כן. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט אם להמשיך ולקנות אותו עיתון, שהוא חד צדדים בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא לא יוכל להמשיך ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים להנחות את הבעלים.
אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה, וכל עוד הכתוב, אף אם הוא מהווה "ביטוי חריג", אינו פוגע בשלום הציבור, הסדר הציבורי או אושיות הדמוקרטיה (בג"צ 399/85 [25] הנ"ל בע' 288). באיזה נסיבות ובאיזה תנאים יראו התפטרות של עיתונאי, שסרבו לפרסם כתבתו, כנסיבות המצדיקות התפטרות שפיצויי פיטורים לצידה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, זאת בדומה לעורך הדין ורואה החשבון השכירים שהוטל עליהם לטפל בלקוח שאינו לרוחם או שהוציאו מטיפולם לקוח בו טיפלו.
ח. ערים אנו לכך כי:
"לא רק הדובר הוא בגדר מי שמפעיל חירותיו ונהנה מן הזכות המוקנית לאדם בחברה חופשית. קהל השומעים או הקוראים בכוח זכאי לשמיעתם ולקריאתם של דברי הזולת, וצמצום ההאזנה והעיון בדברי אחרים הוא לא רק פגיעה בזוכתו של הכותב או הדובר אלא לא פחות מכך גם בזכויותיהם של אלה, אשר אליהם מופנים דבריו" (עש"מ 5/86 [31], בע' 240).

וכן:

"הבטחת חופש הביטוי אינה רק אינטרס של הפרט אלא לא פחות מכך גם אינטרס ציבורי, שהרי שניים היבטיו של האינטרס הציבורי האמור:
(1) זכותם של האזרחים והאינטרס שיש להם לשמוע את דעת הזולת;
(2) האינטרס הציבורי להגן על חופש הביטוי ובכך להגן על המשטר הדמוקרטי." (שם).
ובמקום אחר: "מטבעו של האדם, שהוא מגשים עצמו על ידי מתן ביטוי לעצמו" (בג"צ 399/85 [25] הנ"ל, בע' 273).
האם פירוש הדבר שעיתון חייב לפרסם כל מכתב למערכת הנשלח אליו? האם עיתון הבוחר שלא לפרסם מכתבים שהתקבלו אצלו בין מהטעם שהכתוב בהם נוגד את דעתו, או שלשון הכתוב בוטה ופוגעת או שנראה לו שכותבם הוא תמהוני פוגעים בחופש הביטוי? האם מו"ל המסרב לפרסם ספר כל שהוא פוגע בחופש הביטוי? ט) ענייננו דורש אף התייחסות לעובדה שמדובר ביחסי עובד-מעביד. על זיקה זו, של עובד מדינה, תוך כדי התנגשות עם חופש הביטוי שלו (בעיתונים שאינם שייכים למדינה), אמר בית המשפט העליון:
"הזיקה שבין עובד למעביד יוצרת מערכת יחסים ייחודית ורבת פנים, הבנויה על החובה לבצע את העיסוק עבור המעביד אשר אותו נטל על עצמו העובד, להתמיד בו בהתאם לחובות השירות ולקיימו תוך נאמנות למעביד, כל עוד ההעסקה נמשכת. יתרה מזאת, לעתים נדרשת שמירה על הגבלות מסויימות אפילו אחרי תום ההעסקה, אך נושא זה אין עניינו לכאן. לצד מערכת היחסים בין העובד למעביד מוסיף העובד לקיים את הזכויות והחובות של כל אזרח. הנושא שלפנינו מעורר את השאלה, מה ההשלכות ההדדיות, זה על זה, של שני המישורים, היינו זה הנוצר עקב ההעסקה וזה הנובע ממעמדו של העובד כנושא בזכויות ובחובות בחברה חופשית (עש"מ 5/86 [31] הנ"ל, בע' 238).
דברים אלה יפים גם למי שאינו עובד בשרות הציבור.
י. חופש הביטוי אינו זכות יסוד מוחלטת, אלא יחסית, ככל זכות יסוד.
זה גם הטעם שבית המשפט, עם כל רצונו ליתן נפקות מלאה לחופש זה, מאזן אותו, עם עקרונות יסוד אחרים של שיטתנו, ומאחר ואינו מעוגן ב"חוק יסוד", "כל חוק המגביל את חופש הביטוי תופס מבחינה חוקתית" (בג"צ 399/85 [25] הנ"ל, בע' 283), וכן יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים.
"חופש הביטוי אינו העקרון היחיד שבו יש להתחשב, שכן בחברה דמוקרטית יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים, כגון כבוד האדם, זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור. מקום שעקרונות יסוד אלה מתנגשים, יש לאזן ביניהם. האיזון נעשה, בראש ובראשונה, על יד המחוקק עצמו. בית המשפט צריך, כמובן, לפרש את דבר המחוקק, ובכך תרומתו שלו למלאכת האיזון. לעתים אין המחוקק נוקט כל עמדה בשאלת האיזון, והוא נעשה כולו על ידי בית המשפט. כאשר השופט מבצע את מלאכת האיזון, הוא נתקבל לא פעם בעקרונות סותרים ישש להכריע ביניהם;" (שם, שם).
בענייננו - יש ליתן את הדעת לזכות הקניין, המעוגנת בחוק יסוד;
כבוד האדם וחרותו. מקום בו חופש הביטוי נשמר, אך לא דוקא בכלי תקשורת פרטי זה או אחר, וכל אדם, לרבות העיתונאי, יכול לכתוב כמעט כעולה על רוחו במגוון של פרסומים, יש ליתן משקל נכבד לזכות הקניין, ולענייננו - לזכותו של בעלים (פרטי) של כלי תקשורת להחליט איזה חומר להדפיס ואיזה לדחות, בין כתבות "מוזמנות", ובין כאלה המוגשות לו על ידי העיתונאים המועסקים בעיתון.
יא) מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העיתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עיתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עיתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכח סע' 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר כדין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק.
כפי שנאמר בתחילתה של פיסקה זו - נוכח העובדה שהעובדת זכאית לפיצויי פיטורים (מוגדלים) כתוצאה מהתחייבות חוזית של העיתון, לא נכריע בשאלה אם בענייננו הגיעו הדברים ע כדי זכאות לפיצויי פיטורים מכח חוק, הגם שחלק מחברי המותב בדעה כי אילולא היתה התחייבות חוזית של העתון לפיצוי פיטורים למשיבה, היה עניינה נופל במסגרת סע' 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים.

14. סוף דבר ערעור העיתון נדחה ככל שהוא נוגע לחיוב בפיצויי פיטורים, ומתקבל ככל שהוא נוגע לפדיון השבתון. ערעור העובדת נדחה ככל שהוא נוגע להכללת "משכורת 13" בפיצויי פיטורים ומתקבל ככל שהוא נוגע להפחתת הסכומים שקיבלה מקרן "מקפת" מסך הפיצויים המגיעים לה.

העיתון ישלם הוצאות העובדת בערעור בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות טבח

  2. התפטרות טייס

  3. בקשת התפטרות

  4. התפטרות מרצה

  5. התפטרות חופש

  6. התפטרות חודש

  7. התפטרות מקבע

  8. התפטרות מראש

  9. התפטרות בכעס

  10. התפטרות גמלאי

  11. התפטרות חוקית

  12. תקופת התפטרות

  13. התפטרות מטפלת

  14. התפטרות קללות

  15. ביטול התפטרות

  16. התפטרות מגורים

  17. תשלומי התפטרות

  18. התפטרות בריאות

  19. התפטרות מוקדמת

  20. התפטרות ראש עיר

  21. התפטרות טלפונית

  22. התפטרות עקב סגר

  23. התפטרות חבר קבע

  24. התפטרות דירקטור

  25. התפטרות מאורגנת

  26. התפטרות אופציות

  27. התפטרות בגיל 43

  28. התפטרות אי קידום

  29. התפטרות מקדונלדס

  30. התפטרות בני נוער

  31. התפטרות שלא כדין

  32. התפטרות חד צדדית

  33. ביטול מכתב התפטרות

  34. התפטרות יחס משפיל

  35. התפטרות קולקטיבית

  36. התפטרות לאחר מחלה

  37. התפטרות לאחר שבוע

  38. התפטרות חבר גמלאים

  39. התפטרות תשלום חלקי

  40. התפטרות מעבר לצפון

  41. התפטרות ללא ניסיון

  42. התפטרות הצעת עבודה

  43. התפטרות דירקטוריון

  44. התפטרות חבר ועד בית

  45. התפטרות אם חד הורית

  46. התפטרות לפי סעיף 14

  47. התפטרות שינוי תפקיד

  48. בקשת התפטרות מעבודה

  49. התפטרות מדירקטוריון

  50. התפטרות עומס בעבודה

  51. התפטרות לאחר שנתיים

  52. התפטרות מחלת בן זוג

  53. אי התראה לפני התפטרות

  54. התפטרות מטעמי מצפון

  55. התפטרות העברה מתפקיד

  56. אי הגעה לעבודה התפטרות

  57. הודעת התפטרות בטלפון

  58. התפטרות תוך 9 חודשים

  59. התפטרות מסיבה מוצדקת

  60. התפטרות שבועיים מראש

  61. התפטרות מטעמי בריאות

  62. התפטרות לאחר התלמדות

  63. התפטרות לאחר זמן קצר

  64. התפטרות בנסיבות מזכות

  65. התפטרות מודיעין אזרחי

  66. התפטרות מטפלת בקשישים

  67. התפטרות מנהלת חשבונות

  68. התפטרות לאחר שנת עבודה

  69. התפטרות נהג מערבל בטון

  70. התפטרות אי קבלת זכויות

  71. התפטרות דירקטור חיצוני

  72. התפטרות חבר דירקטוריון

  73. התפטרות לאחר שלוש שנים

  74. התפטרות מסיבה בריאותית

  75. התפטרות מעבר למצפה רמון

  76. התפטרות תנאים לא ראויים

  77. התפטרות תנאים סוציאליים

  78. התפטרות בדין מפוטר מרחק

  79. התפטרות בגין שינוי תפקיד

  80. התפטרות שינוי תנאי עבודה

  81. התפטרות מצב בריאותי לקוי

  82. התפטרות העתקת מקום עבודה

  83. התפטרות התקנת מצלמת אבטחה

  84. התפטרות תנאים קשים בעבודה

  85. התפטרות בדין מפוטר מגורים

  86. התפטרות לאחר יום עבודה אחד

  87. התפטרות מכוח הסכם קואליציוני

  88. התפטרות מצב בריאותי של קרוב משפחה

  89. התפטרות ממקום העבודה בשל מעבר לעיר אחרת

  90. אי הצעת עבודה חלופית התפטרות בגלל מצב בריאותי

  91. העובד טען כי מאחר שנשקו נלקח ממנו יש לראותו כמי שפוטר

  92. התפטרות וחזרה לעבודה שוב לאחר כחודש - האם רצף העבודה נשמר ?

  93. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון