התפטרות לאחר גירושין


1. זהו פסק דין לפיצויי פיטורין, דמי פדיון חופשה שעות נוספות והחזרי ניכוי מהשכר.

2. הרקע לתביעה:

א. התובע עבד אצל נתבעת מס' 1 מיום 1/7/97 ועד 15/1/01 (להלן: התקופה הראשונה). בתקופה הראשונה נחתם הסכם עבודה עם התובע (הסכם שצורף כנספח א' לכתב התביעה, נושא תאריך 2/8/98).

ב. משך כחצי שנה לא עבד התובע עם מי מהנתבעות.

ג. ביום 1/7/01 חזר התובע לעבוד אצל נתבעת 1, לתקופה השנייה, ועבד אצלה עד ליום 9/1/03 – עת נכנסה לפירוק מרצון. החל ממועד זה עבד התובע אצל נתבעת מס' 2, וזאת עד לסיום עבודתו, בתאריך 4/4/03.

ד. בתקופה השנייה לא נחתם עם התובע הסכם עבודה. כמו כן מוסכם כי בסיום התקופה השנייה ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על הפסקת העבודה, ושולמו לו פיצויי פיטורין.

ה. ביום 30/7/07 הורה בית הדין על מחיקת התביעה כנגד נתבעת 1, וכן נמחקה התביעה שכנגד שהוגשה על ידי נתבעת 1 לאור פירוקה מרצון (ובית הדין הביע תמיהתו כיצד הוגשה תביעה כנגד חברה שפורקה, ומאידך – כיצד הוגש כתב תביעה שכנגד, על ידי חברה שפורקה).

ה. אין חולק כי התובע קיבל את הסכומים המפורטים בתלושי המשכורת.

3. דיון:

א. בהסכם העבודה מיום 2/8/98 נרשם כי הוא נחתם בין: "קבוצת חברות בנית רח' האומן 14 – (להלן בנית)". לבין התובע, ואילו בתחתית ההסכם, מטעם בנית קיימת חותמת הנושאת את השם "שבב בנית תעשיות מתכת בע"מ" – שזוהי נתבעת 1.

ב. בכתב התביעה אין טענה שהתובע עבד אצל שתי הנתבעות לאורך כל התקופה, אלא הובהר אופן עבודתו בשתי התקופות בנפרד, כשבסעיף 15 לכתב התביעה נאמר כי:

"לאחר שהתובע חזר למקום מגוריו בירושלים, הוא התחיל שוב פעם לעבוד עבור הנתבעות, באותו תפקיד, החל מיום 1/7/01 עד אשר פוטר בתאריך 4/4/03".

ג. ביום 11/4/03 קיבל התובע מנתבעת 2 סך של 10,542 ₪ כפיצויי פיטורין (בגין התקופה השנייה), וכן 6,724 ₪ (ברוטו) כהודעה מוקדמת, וחתם על קבלת הסכומים (נספח ה' לכתב התביעה). בסעיף 3 לנספח זה נרשם כי: "עם קבלת סכום הפיצויים ודמי הודעה מוקדמת כאמור לעיל, אין לי ולא תהיה לי שום תביעה או דרישה נוספת מחברתכם לגבי כל תקופת העסקתי בחברתכם".

ד. זכויות התובע מנתבעת מס' 1:

ראשית, וכאמור – נתבעת 1 פורקה מרצון וההליכים כנגדה עוכבו. היות וכך – לא ניתן היום באמצעות בית הדין
לפסוק דבר כנגד נתבעת 1.

למעלה מן הצורך יובהר, כי גם לגופו של עניין, לא הוכחה זכותו של התובע לפיצויי פיטורין בגין התקופה הראשונה (ואף לא הזכויות האחרות שנתבעו כפי שיפורט בהמשך לגבי התקופה השנייה).


בסעיף 8 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן-החוק), נקבעו התנאים בהם יראו התפטרות של עובד, עקב העתקת מקום מגוריו, כפיטורים. בסעיף 8(3) לחוק נקבע, כי יראו התפטרות כפיטורים עקב העתקת מקום מגורים "מחמת נסיבות אחרות שנקבעו בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת מסיבות המצדיקות את העתקת מקום מגוריו של העובד".

בתקנה 12(ז) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים בה כפיטורים) התשכ"ד-1964 (להלן – התקנות), נקבע כי יראו התפטרות של עובד לפי פיסקה (3) לסעיף 8 לחוק כפיטורים:

"אם התפטר העובד מעבודתו עקב גירושיו, והעתיק את מקום מגוריו לישוב המרוחק 40 ק"מ לפחות ממקום מגוריו הקודם".

ה. ע"פ כתב התביעה, התובע עבר מירושלים לפתח תקווה "בעקבות בעיות ונסיבות אישיות ומשפחתיות". גם במכתב שקדם לכך (מיום 6 במאי 2001) נאמר כי: "מרשנו נאלץ לעזוב את מקום עבודתו ועבר למקום ישוב אחר המרוחק מעל 60 ק"מ ממקומו הקודם.

אי לזאת מרשנו זכאי לקבל פיצויי פיטורין ע"פ חוק".

בחקירתו הנגדית (עמ' 8) נשאל התובע והשיב:

"ש. לא עזבת בגלל גירושין.
ת. לא, כבר הייתי גרוש. אני חזרתי ואז היה בלאגן וקיבלתי צו הרחקה, ונאלצתי לעזוב שוב פעם" – הווה אומר – גם לגרסתו – סיבת העזיבה לא הייתה גירושין, אלא בעיות שהיו לאחר מכן, ואין באמירה כי "מרשנו נאלץ לעזוב את מקום עבודתו ועבר למקום ישוב אחר המרוחק מעל 60 ק"מ ממקומו הקודם" כדי ללמד על עילה לקבלת פיצויי פיטורין בדין מפוטר. יתרה מכך, ע"פ התקנות, גם אם ההעתקה נעשתה עקב גירושין, לישוב המרוחק ארבעים ק"מ לפחות ממקום המגורים הקודם, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים לפי התקנות הוא מגורים בישוב אליו העתיק העובד המתפטר את מקום מגוריו, במשך תקופה בת שישה חודשים לפחות. בענייננו אף לא הוכח גם כי התגורר בפועל ששה חודשים במקום אליו עבר (מעבר לעובדה שששה חודשים לא עבד בחברה). מכל מקום, וכאמור, משנתבעת זו נמחקה – מנוע בית הדין מלפסוק כל תשלום לנתבעת זו.

ו. לעניין העבודה בנתבעת מס' 2 –

ראשית יצויין כי בין שתי התקופות הנ"ל יש נתק של כ – 6 חודשים. היות וכך, אין מדובר בתקופה בה עבד ברצף, אלא בשתי תקופות נפרדות, ואין לתובע רציפות זכויות בגין שתי התקופות (אם כי, כפי שיובהר, בתוך התקופה השנייה יש רציפות מלאה, למרות החלפת הבעלים). השאלה הינה האם ניתן לקבוע, כי בתקופה השנייה עבד אצל כל אחת מהנתבעות בנפרד, באופן שאין לחייב את נתבעת מס' 2 בחיובים שנבעו מעבודתו בנתבעת 1, או שנכונה טענת התובע כי יש לראות את העבודה אצל שתי המעבידות כעבודה במשותף, ו/או לקבוע כי נתבעת מס' 2 צריכה לשאת בכל החיובים גם בגין התקופה שעבד אצל נתבעת 1 (במהלך התקופה השנייה כולה, ולא רק לעניין פיצויי פיטורין – רכיב שעל פניו קיבל את מלוא המגיע לו בגין התקופה השנייה במלואה).

הנתבעת שמרה על עמימות מסויימת לעניין החלפת החברות. לא הובאו כל ראיות מדוע נעשה הפירוק מרצון, ואף לא נסיבות הקמתה המתוזמנת להפליא, של נתבעת מס' 2, אשר המשיכה באופן מלא את פעילות החברה שפורקה. יצויין כי אכן בהסכם העבודה עם נתבעת 1 (בתקופה הראשונה), הכותרת מתייחסת ל"קבוצת בנית" (אם כי החתימה נעשתה ע"י נתבעת 1 בלבד). על פניו מדובר באשכול חברות אשר פועל על פי צרכים שונים בתחומי עבודה משותפים. בכל מקרה הנתבעות לא הוכיחו אחרת. כאמור, נתבעת מס 1 פורקה מרצון, ועל פניו , ובהעדר ראיות אחרות, מדובר בפירוק וולנטרי של החברה, אשר המשיכה לעבוד באמצעות חברה אחרת שבאשכול.

הנתבעות לא הביאה ראיות לכך שהפירוק נבע מסיבות של כח עליון, וכל מה שיש בפנינו הוא חברה שפורקה מרצון, וחברה אחרת מן האשכול אשר המשיכה מיד למחרת הפירוק, וברציפות מלאה, את הפעילות השוטפת. בנסיבות אלו, והיות ועל פניו מדובר בהחלטה וולנטרית ורצונית של הנתבעות לפרק את החברה משיקולים פנימיים שלהם – יש לראות בנתבעת מס' 2 כממשיכתה של נתבעת מס'1, באופן שלא יפגעו זכויותיו הבסיסיות של התובע מעבודתו לאורך כל התקופה השנייה, ולפיכך יש לבדוק פרטנית האם זכאי התובע לרכיבי התביעה שנתבעו על ידו בגין התקופה השנייה, דהיינו מה - 1/7/01 ועד לסיום עבודתו. שונה הדבר לעניין זכויותיו של התובע בגין התקופה הראשונה, שהרי הפסיק את עבודתו בסיום תקופה זו מיוזמתו, ללא קשר לשינויים בתאגיד, לתקופה של 6 חודשים - דבר שממילא מנתק את הרציפות בעבודה. לפיכך אין מקום לדון בזכויותיו מנתבעת מס' 1 שפורקה, ואין לחייב את נתבעת מס 2 בכל חיוב שהוא בגין התקופה הראשונה. יחד עם זאת – תיבדקנה זכויותיו בגין התקופה השנייה במלואה.



ז. כתב הוויתור:

עם קבלת פיצויי הפיטורין חתם התובע לנתבעת על כתב וויתור על פיו:

"עם קבלת סכום הפיצויים ודמי הודעה מוקדמת כאמור לעיל, אין לי ולא תהיה לי שום תביעה או דרישה נוספת מחברתכם לגבי כל תקופת העסקת בחברתכם".

לעניין כתב הוויתור נקבע לא אחת בפסיקה כי יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור של עובדים, בעיקר כאשר מדובר בזכויות המוקנות להם מכוח חוקי המגן או הסכמים קיבוציים (דב"ע נד/229-3 חמת בע"מ – ישראל נעים, פד"ע לג 260). הפסיקה אף קבעה מבחנים וקריטריונים שונים לתקפותם של כתבי ויתור, ואלו ייבחנו ביתר קפידה כאשר הזכויות בהן מדובר נובעות מחקיקת המגן או מהסכם קיבוצי.

בהקשר זה נקבע כי ויתור יהא בר תוקף רק אם העובד היה מודע באופן מלא לזכות עליה הוא מוותר (דב"ע לו/11-3 יעקב משיח – סולל בונה בע"מ, לא פורסם). זאת ועוד, יש לבחון אם נמסר לעובד – לפני חתימתו של כתב הויתור – חשבון ברור ומובן של הסכומים שיקבל, ואם נוסחו של כתב הויתור הנו ברור וחד משמעי (דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3). שנית – יש לבדוק אם ההסכם אינו מנוגד לתקנת הצבור או לדין כלשהו (ראו למשל דב"ע לח/59-3 עזריאל סילשי – אהרון דורון, פד"ע י 32). שלישית – יש לבדוק אם ההסכם לא נעשה תוך פגם בכריתתו, דוגמת עושק או כפייה, בהתאם למבחני דיני החוזים.

לעניין זה, יש לתהות על כך שהתובע מצידו לא ציין לא בכתב תביעתו ולא בתצהירו על קיומו של כתב הויתור, וראוי היה לעשות כן, גם אם אינו סבור שיש לכתב הוויתור משמעות. בעמ' 9 לפרוטוקול נשאל התובע:

"גם בתצהירך האחרון וגם לאורך כל הדרך, נמנעת מלהזכיר את קיומו של כתב הויתור הזה.
ת. מבחינתי הוא לא היה קיים". אף שכאמור, היה עליו להביא עובדה זאת לבית הדין, לגופו של עניין, אכן אין מקום למנוע ממנו את זכות הגישה לבית הדין רק מן הטעם שחתם על כתב הוויתור. לעניין זה יובהר כי אין בעובדה שהתובע קיבל את פיצויי הפיטורין ואת דמי ההודעה המוקדמת המגיעים לו בדין, כדי לשלול ממנו את האפשרות לתבוע זכויות אחרות המגיעות לו, כטענתו, ע"פ חוקי המגן וההסכם הקיבוצי, בשל תקופת עבודתו. לפיכך, אין בכתב הוויתור כדי לשלול את זכותו להגיש תביעה זו בגין התקופה השנייה לעבודתו.

ח. ההסכם הקיבוצי החל: לצורך בדיקת זכויותיו של התובע יש לבדוק, ראשית, מהו ההסכם הקיבוצי החל על הנתבעת – האם ההסכם הקיבוצי בענף הבניין או בענף המתכת. אין חולק כי הנתבעת עסקה בבניית מערכות חימום והסקה לבתים, וכי התובע עסק בתחום זה של מערכות חימום ומיזוג אוויר. וכעדות התובע בעצמו (עמ' 3 לפרוטוקול: ת. "אני עבדתי בבנית והייתי מתקין מערכות הסקה. ש. חב' בנית היא עוסקת בהתקנת הסקות ת. כן" בפרק ההגדרות של ההסכם הקיבוצי בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה (מלאכה ותעשייה זעירה), (עדכון 104) נאמר כי ההסכם הקיבוצי חל על: "כל מפעל, מעסיק ו/או נותן שירותים בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, המשתייך להתאחדות ומעסיק עובדים שכירים לשעת ייצור, הרכבה ו/או פיתוח ו/או שירות ואשר הסכם זה חל עליו בענפים הבאים: מתכת, עיבוד שבבי מתכת, חימום, קירו, מיזוג אוויר..." בית הדין קבע בפסיקותיו השונות כי תחולת ההסכם הקיבוצי תלויה במה עוסקים המעבידים (ר' דב"ע לא/4-1 בנק אוצר לחייל בע"מ – מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב 260). היות וכך, הן ע"פ ההסכם הקיבוצי והן על סמך עדות התובע – ההסכם הקיבוצי החל הוא ההסכם הקיבוצי בענף המתכת, ובהתאם להסכם זה תיבחנה זכויותיו.

ט. דמי פדיון חופשה: כידוע, נטל ההוכחה לעניין פדיון חופשה הוא על המעסיק (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט -חיים קסטנר פד"ע ג 215, 219).

מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה. כמו כן עליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז – 1957.

לאור זאת, חובת ההוכחה מוטלת על המעביד הנתבע, אם כי גם בהעדר פנקס חופשות רשאי להוכיח בדרכים אחרות כי אכן נתן לעובד חופשה בשכר. באשר לרמת ההוכחה נפסק, כי בהעדר ראיה סותרת, די בהצגתו של תלוש השכר כ"ראשית ראיה" בכתב למאזן ימי החופשה המגיעים לעובד (דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ ואח', מיום 13.5.96 )

בתצהירו של מר בנית (סעיפים 18 ו-19 נאמר כי: "שכרו של התובע הינו גלובאלי, כאשר התובע היה אמור לעבוד 25-16 ימים בחודש. בחודש בו החסיר התובע ימי עבודה, שולם לו מלוא שכרו והשלמת הימים היא ע"ח ימי החופשה. בחודש מרץ 2003... יתרת החופשה שלו היו בחובה של 10.88 ימים ופדיון החופשה הנ"ל בסך ש"ח 2,824 ₪ קוזז משכרו". לאור זאת, מי שלא מנהל פנקס חופשות באופן מסודר – לוקח על עצמו את הסיכון לתשלום נוסף של דמי חופשה, היות והנטל הוא עליו. יחד עם זאת, אין זה אומר שבהעדר פנקס חופשות מסודר, לא ניתן להרים את הנטל
לעניין קבלת חופשה. בענייננו, הנתבעת מסתמכת על כך שלא הורד מהתובע שכר כאשר לא עבד (כמו למשל בימי חג של המוסלמים), וכי במקום זה - רשמה זאת כניצול ימי חופשה.

לעניין זה נשאל התובע (עמ' 13-14): ש. "אני מציג לך שב-6 חודשים יש לך 6 ימי חופשה, אני מקריא מריכוז משכורת של שנת 2001, נספח ו' לתצהיר שלנו ת. יש פה רישום ש. זאת אומרת נפדו לך 6 ימי חופשה בגין שנת 2001. ת. כן ש.בשנת 2002 יש לך פה במרץ כמעט שני ימי חופשה, באפריל יש לך עוד יומיים, בחודש 7 עוד יום (מקריא – נספחד), אם מחברים את כל הימים יש בסה"כ 14 ימים בשנת 2002, קיבלתי 14 ימי חופשה, זה נכון לפי הריכוז ת. אם זה מופיע, כן. ש. לגבי שנת 2003 שעבדת בה כ- 3 חודשים, פה היה לך לפי הריכוז ניצול של 12 יום.

אז נחבר 6 ימים בשנת 2001, 12 יום בשנת 2002, ועוד 12 יום בשנת 2003, יחד אנו מגיעים ל 30 ימי חופשה ואתה תבעת סה"כ 26 ימים לפי סעיף 23 לתצהירך, זאת אומרת קיבלת את מלוא ימי החופשה ומעבר לזה, זה נכון? ת. אתה מראה לי מסמך, ואני מסכים לפי מה שאתה מראה לי." לטענת ב"כ התובע, לא ניתן על סמך דברים אלו לקבוע כי התובע מסכים לעצם העובדה שקיבל את החופשות המגיעות לו. כל מה שאמר הוא שאם זה מה שנאמר במסמך – הוא מסכים. אלא שהתובע לא טען טענות הסותרות את המסמך, לפיכך הסכמתו עם האמור במסמך מלמדת על הסכמתו שקיבל את ימי החופשה ע"פ מה שכתוב במסמך, שאם לא כן היה טוען כי מה שכתוב במסמך אינו נכון, ואינו משקף את ימי עבודתו בפועל.

הודאתו כי ע"פ הרישום נפדו לו ימי חופשה, מבלי שהעלה טענות נוגדות – מלמדת כי אכן מסכים שהמסמכים משקפים את ימי החופשה שניצל בפועל. מהאמור לעיל עולה, כי אף שהנתבעת לא המציאה פנקס חופשות מסודר, הרי שמהצלבת המסמכים שהומצאו לעניין ימי עבודתו ושכרו, ומחקירתו הנגדית של התובע, עולה כי התובע קיבל בסופו של דבר חופשות, כי לא ניכו לו מהשכר בגין חופשות אלו. לפיכך, ימי החופשה נצברו לו, ומשהגיע ליתרת חופשה שלילית בסיום עבודתו – מותר היה לערוך עמו חשבון בסיום העסקתו על מנת לאפס את ימי החופשה שקיבל ביתר. לפיכך – גם רכיב זה נדחה.

י. אחזקת רכב: לטענת התובע, הסכום של 700 ₪ שנרשם בתלושים מהווה חלק משכר היסוד. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי התובע קיבל תוספת הקרויה "אחזקת רכב". לטענת התובע זהו למעשה חלק משכר היסוד ,היות ולא הייתה כל סיבה שיקבל אחזקת רכב - כיוון שהיה לו רכב צמוד מהעבודה. לדבריו, זוהי למעשה פיקציה, אשר באה לתת לו שכר גבוה יותר, אך זו נרשמה כאחזקת רכב. ע"פ האמור בתצהירו, היות והיה ראש צוות, שהיה אחראי, עם פועלים נוספים על התקנות ותיקונים של מערכות הסקה, הרכב של החברה ניתן לו כרכב צמוד וכי בפועל אף נדרש לפעמים לבצע, עם רכב זה, עבודות ותיקונים לאחר שעות העבודה.

טענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת. יתרה מזו, חשב הנתבעת אשר העיד מטעם הנתבעת, העיד על כך ונשאל (עמ' 25 לפרוטוקול): "ש. אתה יודע שחלק מתנאי העבודה זה שהיה לתובע רכב צמוד? ת. לא יודע מה זה המושג צמוד. ש. שהרכב אצלו 24 שעות כחלק מתנאי העבודה. ת. לא בדקתי את זה. יש עובדים שמשאירים את האוטו ליד המחסן בסיום העבודה. במקרה של התובע אני לא יודע."

מהאמור עולה כי אכן הנתבעת לא ידעה להסביר מהו רכיב "אחזקת רכב" בשיעור של 700 ₪, כאשר מדובר בעובד שקיבל רכב צמוד (טענה שכאמור לא נסתרה). ע"פ הפסיקה, מי שטוען כי תשלום המכונה תוספת איננו אלא חלק משכר היסוד, הוא הנושא בנטל הראיה (דב"ע מט/141-3 בלבול סלים - מפעלי מאיר בע"מ עבודה ארצי כרך (א) 492). בדב"ע נד/242-3 יצחק טורג'מן - ציאור תעשיות בע"מ נקבע בנוגע לרכיב אחזקת רכב באותו תיק כי מדובר בתוספת פיקטיבית, וכי: "אכן, למערער היה רכב פרטי משלו אולם- נחזור ונזכיר – הועמד לרשותו רכב השייך למעבידה, אשר בו נסע לצרכי עבודתו" (פסקה 10 לפסה"ד). בפסיקה נקבע עוד, כי מהותה של תוספת לשכר עבודה לא תיגזר מכינוי התוספת, אלא ממהות רכיב השכר, שכן הכינוי בו מכונה רכיב שכר מסוים אינו מעיד, בהכרח ותמיד, על מהותו. המבחן לסיווגה של תוספת הוא מבחן ה"תנאי או הגורם" כלומר – תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת, בעוד תשלום המכונה "תוספת" אך הוא, במהותו, משכורת יסודית, ייכלל במשכורת הקובעת (בג"צ 5580/94 יהודה מירוז ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ומדינת ישראל, פ"ד נב (1) 252).

ע"פ הפסיקה, המגמה הינה להכיר בתוספת אחזקת רכב כחלק משכר היסוד, מקום בו לרשות העובד הועמד רכב חברה ו/או לא היה ברשותו רכב כלל ( ראו: דב"ע מה/150-3, פרופ' הלמוט אפשטיין ואח' – האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע י"ח 253).

מהעדויות שבתיק עולה כי רכיב אחזקת הרכב ניתן לתובע ללא תנאי ובאופן קבוע, וזאת בנוסף לרכב הצמוד עמו נסע לעבודה ולביתו, ושנשאר בחזקתו גם אחרי העבודה. היות וכך, ומשנקודה זו לא נסתרה ע"ח הנתבעת – הרי שיש לראות את שכר היסוד (לצורך חישוב השעות הנוספות הספציפיות שקיבל בתקופה השניה) ככוללות, מעבר לשכר היסוד ולפרמיה (אשר מוסכם כי היתה כחלק משכר היסוד), גם את הסך של 700 ₪ שניתנו לו כאחזקת רכב.

יא. שעות נוספות: ראשית יצויין, כי לצורך חישוב השעות הנוספות, נלקחו ע"י התובע בחשבון, רכיבים שאינם עולים מההסכם הקיבוצי החל בענף המתכת, ולא ניתן לקחת אותם בחשבון לצורך חישוב שעות נוספות. לכן אין מקום להכליל בחשבון את שעות הקיץ, כחלק מהתחשיב, ואף לא את זמני ההפסקות (לגביהן התובע לא הוכיח זכאות לקבל שכר עבודה גם עבור ההפסקות). השאלה הראשונה לעניין זה הינה: האם רשאית הייתה הנתבעת לשלם לתובע שעות נוספות גלובאליות, האם שילמה אותם בפועל, והאם התשלום הקרוי "בונוס" הינו תוספת עבור שעות נוספות
גלובאליות, כטענת הנתבעת או חלק משכר היסוד. חוק הגנת השכר תשי"ח-1958 אוסר שכר כולל ואינו מכיר בשכר הכולל שעות נוספות בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה.

זכות התובע לתשלום שעות נוספות הינה זכות קוגנטיבית הנובעת מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, זכות שאינה ניתנה לויתור.

סעיף 5 לחוק הגנת השכר, הקובע:

"איסור שכר כולל: עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 או הכולל דמי חופשה תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951. רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על - ידי שר העבודה".

על-פי הפסיקה, סעיף זה בא לאסור ולמנוע קביעת שכר עבודה שיכלול גמול שעות נוספות כחלק מסך גלובלי (דב"ע מד/34- 3 דוד אלון - בנק ישראל, פד"ע טז 76).

ע"פ פסק דין זה, קיימת אבחנה בין שכר כולל האסור על פי חוק הגנת השכר לבין תשלום גלובאלי שהותר. לעניין זה נאמר בספרו של ד"ר לובוצקי בספרו חוזה העבודה וזכויות העובד בעמ' 175:

"אם נקבע תשלום נפרד ונקוב בעד עבודה בשעות נוספות, מדובר בתשלום גלובלי שאינו חלק מ"שכר כולל" ואינו אסור על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר". בפסק דין דוד אלון מדובר ברכיב שהופיע במפורש ותוך נקיבת סכום מוגדר כשעות נוספות גלובאליות, בתלושי השכר של העובד.

בענייננו – בתלושי השכר לא נרשמו שעות כשעות נוספות גלובאליות (כפי שהיה בחלק מהתקופה הראשונה), ובמשך התקופה השנייה (כמו גם בחלק מהתקופה הראשונה) נרשם רכיב הקרוי "בונוס". לטענת הנתבעת, עצם העובדה שהתובע קיבל (בתקופה הראשונה) שעות נוספות גלובאליות, בסך של 955 ₪ לחודש, מלמדת שמדובר באותו סכום שקיבל גם לאחר מכן, ושרק כונה "בונוס", והיות וכך – קיבל התובע את מלוא המגיע לו כשעות נוספות. אלא, שחשב הנתבעת לא יכול היה לתת כל הסבר מדוע שונה השם ל"בונוס", ומה למעשה סוכם עם התובע בתקופת עבודתו השנייה. החשב העיד כי לא הוא קבע עם התובע את תנאי שכרו, ומאידך, לא הובא לעדות מי שסיכם איתו את תנאי השכר.

בנוסף לא נערך עם התובע כל הסכם בגין תקופת עבודתו השנייה (והתקופה הראשונה, בה נערך הסכם – נותקה, כאמור מהשנייה, ואף נקבעו בה תנאי שכר שונים). מעיון בטענות שני הצדדים עולה, כי למעשה שניהם מסכימים שלא מדובר ב"בונוס", שהרי טיבו של בונוס שניתן כתנאי לתפוקה וכד', וכי הסכום שולם ללא כל תנאי ובאופן קבוע. אלא, שלטענת הנתבעת כשנרשם התשלום כ"בונוס" הכוונה היתה לשעות נוספות גלובאליות, כפי שהיה בחלק מהתקופה הראשונה (ולכן לא היה כל תנאי לתשלומו), ואילו לטענת התובע - יש לראות תשלום זה כחלק משכר היסוד, שהרי ניתן ללא כל תנאי, ועל פיו לחשב את השעות הנוספות המגיעות לו.

הנטל בעניין זה הוא על הנתבעת, להוכיח כי למרות שכתבה בתלוש המשכורת "בונוס", הכוונה הייתה לשעות נוספות גלובאליות. אלא, שנטל זה לא הורם, ואין די בכך שבתקופה הראשונה נרשם חלק מהזמן "שעות נוספות גלובאליות", וחלק מהזמן – "בונוס", כדי לקבוע כי מדובר בתשלום עבור שעות נוספות גלובאליות. הנתבעת היא האמונה על תלושי המשכורת, והיה עליה לכתוב בתלוש את הרכיב האמיתי (ולא ניתן כל הסבר מדוע לא עשתה כן). אין די בהסברו של החשב כי כשכתוב "בונוס" הכוונה לשעות נוספות גלובאליות. היות וכך – יש לראות את הסכום שנרשם באופן קבוע כ"בונוס", ובהתאם לכך – כחלק משכר היסוד לצורך כל חשוב וחישוב (כשהפסיקה שהובאה לעיל לעניין אחזקת הרכב, רלבנטית גם לעניין זה).

יא. החזר סכומים שקוזזו:

כפי שהובהר לעיל, אין בית הדין פוסק תשלום כלשהו בגין התקופה הראשונה. מאידך, בודק בית הדין את זכויות התובע, בתקופה השנייה, למרות האמור בכתב הוויתור. ע"פ תלוש השכר לחודש 3/03 (החודש האחרון לעבודה), קוזז מהתובע סך של 1,000 ₪ בגין אי החזרת ארגז כלים בשווי זה. לעניין זה טוען התובע כי מדובר בארגז כלים פרטי.

הנתבעת לא החתימה את התובע על קבלת הארגז, ועל כך שעליו להחזירו עם סיום העבודה. אך יתרה מכך, ואף אם נקבל את עמדת הנתבעת כי למעשה מדובר בציוד שלה שהשאילה לתובע אך ורק לצורך עבודתו – אין כל הוכחה לגבי שוויו של ארגז הכלים. הנתבעת לא היתה רשאית לפעול על דרך של קיזוז שווי הארגז –משכרו האחרון של התובע. אין מדובר ב"סכום קצוב", ולא מן הנמנע שלאור השימוש בכלים (ובחלקם אף כלים מתכלים) שוויו האמיתי נמוך מזה שקיבל אותו לידיו. מכל מקום, הנתבעת לא היתה רשאית לעשות דין לעצמה, ועל כן עליה להשיב לתובע את הסכום שקוזז, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/3/03 ועד ליום התשלום בפועל.


סוף דבר: התביעה בגין התקופה הראשונה (הן ביחס לנתבעת 1 והן ביחס לנתבעת 2) – נדחית כולה. לגבי התקופה השנייה, נתבעת מס' 2 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 1,000 ₪ שנוכו משכרו שלא כדין, וזאת בצירוף ריבית והצמדה מיום 5/4/03, ועד ליום התשלום בפועל. ב. תשלום בגין שעות נוספות בגין התקופה שמ1/7/01 ועד ליום 4/4/03 בהפחתת התשלומים ששולמו לו בפועל כשעות נוספות. הסכומים ישאו ריבית והצמדה ליום התשלום.

חישוב השעות הנוספות ייעשה כך ששכר היסוד יכלול בתוכו, גם 700 ₪ לחודש שכונו בתלוש "אחזקת רכב" וגם 955 ₪ שכונו "בונוס" (למען הסר ספק מובהר כי החישוב לא ייקח בחשבון שעות קיץ ושעות הפסקה, כפי שפורט לעיל). החישובים ייעשו ע"פ כרטיסי העבודה שצורפו ע"י התובע. רכיבי התביעה לפיצויי פיטורין, ופדיון חופשה נדחים. טוב יהיה אם הצדדים יעבירו את החומר לחשב שכר או מנהל חשבונות מוסכם, אשר יחשב את היתרה המגיעה לתובע, ע"פ החישוב דלעיל (וככל שלא יגיעו להבנה יהיו רשאים להגיש בקשה לפסיקתא בעניין זה, כשכל צד מפרט את אופן חישובו). הסכומים האמורים לעיל ישולמו לתובע תוך 30 יום. ולעניין ההוצאות: בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה בחלקה, תשלם הנתבעת (מס' 2) סך של 2,500 ₪ + מע"מ כשכ"ט עו"ד. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון