התפטרות מנהלת חשבונות

התובעת, הגב' X X, מנהלת חשבונות ויועצת מס עבדה בנתבעת, חברת רוני עמר שירותי הנהלת חשבונות בע"מ, המפעילה עסק למתן שירותי הנהלת חשבונות, ראיית חשבון וייעוץ מס. תביעת התובעת לפנינו היא לתשלום זכויות שונות להן היא זכאית לשיטתה, עקב עבודתה בנתבעת וסיומה. כמו כן מונחת לפנינו תביעתה הנגדית של הנתבעת, בה היא עותרת לתשלום בגין יתרת חופשה שלילית והשבת דמי הבראה ששולמו לתובעת ביתר.




בתביעה שלפנינו טוענת התובעת כי התפטרה עקב הרעת תנאים מוחשית והיא תובעת פיצויי פיטורים, הפרשים לביטוח מנהלים ופיצויי הלנת שכר.




הנתבעת מנגד טוענת כי התובעת הועסקה בנתבעת החל מ- 2008 וכי התפטרה בנסיבות אשר אינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. כן טוענת הנתבעת כי התובעת איננה זכאית ליתר הסעדים הכספיים הנתבעים על ידה.




התובעת הועסקה כמנהלת חשבונות, בעסק למתן שירותי הנהלת חשבונות וראיית חשבון הפועל ברחוב החרושת בקרית ביאליק, החל מ- 10/2001 ועד ליום 16/8/2009, מועד בו התפטרה התובעת מעבודתה.




התובעת עבדה במשכורת. הצדדים חלוקים באשר לשיעור שכרה הקובע של התובעת.




במהלך שנת 2009 הותקנו במשרדי הנתבעת מצלמות אבטחה. במהלך חודש יולי 2009 פנתה התובעת אל מנהל הנתבעת, מר רוני עמר והביעה בפניו את אי שביעות רצונה מהתקנת המצלמות במשרדי הנתבעת. התובעת טענה כי הצבת המצלמות מהווה פגיעה קשה וחמורה בפרטיותה ואם לא יוסרו המצלמות היא תיאלץ להתפטר בדין מפוטרת.




מר רוני עמר, מנהל הנתבעת, דחה את דרישת התובעת להסרת מצלמות ההבטחה. התובעת הגישה למר עמר מכתב התפטרות ביום 16/7/2009 המודיע על התפטרותה מעבודתה בשל הרעת תנאים תוך מתן הודעה מוקדמת כדין.


דיון והכרעה



נבחן תחילה את נסיבות סיום עבודתה של התובעת. בהמשך נבחן את זכאותה של התובעת לשאר רכיבי התביעה הנתבעים על ידה וכן את התביעה הנגדית שהגישה הנתבעת.


נסיבות סיום העסקתה של התובעת



התובעת טוענת, כי התפטרה מעבודתה בשל הרעת תנאים. הנתבעת התקינה מצלמות המתעדות את עבודת העובדים במשרד, ומצלמה כזו הותקנה אף בכניסה למטבח והשירותים. לגישת התובעת, מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה ובאווירה בה אין לצפות מעובד שימשיך בעבודתו.




הנתבעת טוענת, כי זכותו של המעביד לבקר ולפקח על הנעשה במקום העבודה וכי אין מדובר בהרעת תנאי עבודה ובפגיעה כלשהי בפרטיותה של התובעת. התקנת המצלמות על ידי הנתבעת נעשתה משיקולי ביטחון העובדים והמצלמות הותקנו בחלל המרכזי של משרדי הנתבעת, בפתח המסדרון ובפתח המטבחון. התובעת ישבה בחדר פרטי משלה, שם ביצעה את עבודתה, ובחדרה לא הותקנה מצלמה ולא ניתן היה לתעד או לצפות במעשיה של התובעת בתוך חדרה.




סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, קובע:


"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

בשאלה מה הן ה"נסיבות" המהוות עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, פסק בית הדין הארצי כי:

"ככלל, ניתן לומר שנסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין שמדובר בשינויים כלליים ובין שמדובר בכאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד; אי-קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו וכיוצאים באלה עניינים מהותיים המהווים צידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו, ביוזמתו, תוך קבלת פיצויי פיטורים... אין צורך לומר כי 'נסיבות אחרות' המצדיקות התפטרות לעניין סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, חייבות להיות משמעותיות ולא כל שינוי בסדרי עבודה מצדיק התפטרות לפי אותו סעיף... קיומן של 'נסיבות' המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, הוא עניין לקביעה שיפוטית של בית-הדין לעבודה. בעניין זה אמת המידה לבחינת קיומן של 'נסיבות' שכאלה, היא אמת מידה אובייקטיבית... לא תחושותיו הסובייקטיביות של העובד ולא דעותיו או חששותיו הם העומדים לדיון. בית הדין צריך לבחון אם בנסיבותיו של כל עניין התקיימו – על פי אמות מידה אובייקטיביות – 'נסיבות' המזכות עובד להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים. בחינת בית הדין נעשית באופן נקודתי, בהתייחס לנתונים המיוחדים הבאים בפניו, אך בחינתו לעולם נעשית באמת מידה אובייקטיבית".
(ר' ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם-אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים - אברהם ואח', פד"ע לט 587).



נקדים ונאמר שלא שוכנענו כי במקרה שלפנינו יש משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שהתקנת המצלמות במשרד מהווה נסיבה המצדיקה התפטרות, המזכה בפיצויי פיטורים.




התובעת תיארה בתצהירה את המניעים להתפטרותה: "...ואני אמרתי לו שהוא פוגע לי בפרטיות...אמרתי לו בבכי שאני לא מוכנה שיצלמו אותי... התחננתי לרוני שיוותר על המצלמה באזור השירותים ועל המצלמה שמצלמת לתוך החדר שלי ובאיזור התיקים האישיים (זו אותה מצלמה). מדובר במקום שאני מרבה להיות כדי לקחת תיקים והכל תוך כדי התכופפות. אמרתי לו שאני לא יכולה לעבוד בתנאים האלה כאשר הכל מצולם, מוקלט, נשמר ואפשר לראות שוב ושוב, להדפיס ולהראות לאחרים ולהפיץ באינטרנט" (ר' סעיף 5 לתצהיר התובעת, מוצג ת/2)


התובעת העידה לפנינו, כי המניע להתפטרותה היו המצלמות המוצבות בכל המשרד (ר' עמ' 12 לפרוטוקול ש' 2-4)

באשר למיקום המצלמות ציינה התובעת בתצהירה כי:

"המצלמות הותקנו לאורך ולרוחב כל המשרד, אחת מהמצלמות הותקנה מעל ארון התיקים האישיים אליו אני ניגשת כל היום. בכל פעם שאני מתכופפת אני מרגישה שמצלמים את אבריי האינטימיים. אותה מצלמה הותקנה כך שהיא מצלמת גם ישירות את כל צידו השמאלי של חדרי בדיוק איפה שהשולחן שלי היה.

כל סוף השבוע הרגשתי רע מאוד. המצלמות הלחיצו אותי עד כדי כך שהקאתי כל סוף השבוע. הרגשתי רע מאוד. המצלמות ממש עשו אותי חולה. " (ר' סעיפים 6-7 לתצהיר התובעת, מוצג ת/2).

בעדותה ציינה התובעת כי המצלמות היו: "אחת במזכירות, איפה שיפה בכניסה למשרד שיכולים לראות מי שנכנס, בכניסה למטבחון ולשירותים, באופן ספייס איפה שקרן ואלינור יושבות, באגף המערבי של המשרד 100 מטר ובחדר של רוני" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול ש' 7-9). "לגבי מצלמה 1 – היא מוצבת על הקיר ומצלמת את אלה שנמצאים במסדרון ואלה שהולכים לשירותים רואים אותם הולכים לכיוון השירותים עד לכניסה לשירותים... הכניסה לשירותים היא מתוך המטבחון זאת אומרת שמי שהולך במסדרון אתה לא יודע אם הוא הולך לשירותים או למטבחון" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול ש' 20-24).

במהלך עדותה ציירה התובעת תרשים של המשרד ואת מיקום המצלמות (ר' מוצג ת/3).

בהמשך עדותה ציינה התובעת כי: "מצלמה מס' 3 מצלמת את האופן ספייס. מצלמה מס' 2 מצלמת את התיקים האישיים ואת הכניסה לחדר שלי" (ר' עמ' 13 לפרוטוקול ש' 19-20).



מר רוני עמר, מנהל הנתבעת ציין בתצהירו כי המצלמות הותקנו בראש ובראשונה עקב הסתבכותו הכלכלית אישית של רו"ח משה רוט, שהיה שותף בעסק, עם בנקים ועם כרישי השוק האפור, וכל מיני "גורמים" נהגו לפקוד את המשרד ולאיים ועקב כך חפץ מר עמר לדעת מי נכנס למשרד ומה לוקחים מהמשרד, וזאת על רקע הסכסוך בינו לבין רו"ח רוט שנוצר עקב הסתבכותו של רו"ח רוט, וכי התובעת ידעה מראש על התקנת המצלמות (ר' סעיף 7 לתצהירו של מר עמר מוצג נ/1). כך גם העיד מר עמר לפנינו: "המצלמות מעולם לא היה כוונה להציב אותם אם לא היה קורה המהלך של משה רוט. בתקופתו של משה רוט הגיעו לשם אנשים אלימים ועוינים. התובעת ראתה אותם וראתה עובדת שכאשר משה רוט קיבל מכות במשרד כמעט התעלפה. לא הייתה ברירה אלא לשים את המצלמות כדי לתת מניעה למשה רוט, למנוע ממנו לעשות כל מיני דברים, כגון הוא היה נכנס לחדרים ואוסף ניירת, היה נכנס בלילות אחרי שעות הסגירה ואוסף תיקים. וכל זה כתוצאה מההסתבכויות שלו. אפשר לזמן עד שהייתה לו מסעדה למטה שהוא ראה אנשים מכים את משה. לכלל העובדים לא היה צד בעניין, ההתובעת ידעה את זה והעובדים ידעו את זה. מטרתנו היתה לשרת אנשים..." (ר' עמ' 26 לפרוטוקול ש' 5-12)


באשר למיקום המצלמות ציין מר עמר, כי לתובעת היה חדר סגור בו עבדה, אשר בו ובקרבתו לא הותקנה כל מצלמה ומה שנעשה בו על ידי התובעת לא נצפה וכי המצלמות הותקנו בחלל החיצון לחדרים (ר' סעיף 9 לתצהירו של מר עמר, מוצג נ/1).



גרסתו של מר עמר לא נסתרה, אלא נתמכה בעדותה של גב' קרן ביטון, עובדת נוספת של הנתבעת. גב' ביטון העידה לפנינו כי משה רוט אכן הסתבך קשות עם גורמים שונים ומסיבה זו אנשים שונים הגיעו למשרד והאווירה הייתה לא נעימה (ר' עמ' 33 ש' 23-27) וכי זו הסיבה בגינה הותקנו המצלמות במשרד (ר' עמ' 34 לפרוטוקול ש' 30-32). עוד העידה גב' ביטון כי התובעת ישבה בחדרה עם דלת סגורה (ר' עמ' 38 לפרוטוקול ש' 18).


זאת ועוד, לדברי גב' ביטון המצלמות הותקנו במשרדי הנתבעת בהסכמת העובדות "אמרתי שזה היה בהסכמה. קיבלנו את זה כי הסבירו לי לנו למה. זה משרד רואה חשבון ויש שם הרבה חומר. זה לא משהו שמפריע לעבודה ורצוי שיהיו שם מצלמות" (ר' עמ' 37 לפרוטוקול ש' 13-14). עוד ציינה כי היא ושאר העובדות במשרד "בסדר עם המצלמות" (ר' עמ' 38 לפרוטוקול ש' 9-14).




זכות הקניין וחופש הקניין, מעוגנים כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומאפשרים למעסיק לנהל את עסקו כרצונו – כל עוד אין בכך משום פגיעה בחוק או ב"זכות יסוד" מוגנת (ר' דב"ע נג/3-223 פלסטין פוסט בע"מ - יחיאל, פד"ע כז 436).


הזכות לפרטיות אף היא זכות יסוד, המעוגנת בסעף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו:
"(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו".

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 קובע כי צילום אדם כשהוא ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיותו. בעניין הזכות לפרטיות במקום העבודה נפסק כי המרחב האישי, דהיינו רשות היחיד, הינו דינמי, ולכן ככלל, מתקיימת החובה שלא לפגוע בפרטיותו של העובד גם במקום העבודה, ברם השאלה היא באיזה היקף. נקודת האיזון בין הזכויות – זכות הקניין והפררוגטיבה הניהולית של המעביד מחד והזכות לפרטיות של העובד מאידך, נבחנות בין השאר על ידי מבחנים של תום לב, סבירות ומידתיות (ר' עב (חי') 2887/03 סרגי ריבן - מתפרת סרגי - גרינקו מקסים, ניתן ביום 2/11/2006)

בעניין השימוש במצלמות אבטחה במקומות העבודה נפסק כי הפעלת מצלמות בחדרי העובדים, מהווה פגיעה לא מידתית ולא סבירה בפרטיותם של העובדים (ר' דמ"ר (חי') 39840-04-10; דמ"ש (חי') 41270-05-10; דמ"ש (חי') 5143-06-10 לשצינר – פאר מרכז החלמה רפאי בע"מ, ניתן ביום 25/1/2011) וכי צילומו של אדם ללא הסכמתו או ידיעתו, אף אם הוא מצוי במקום עבודתו ולא בביתו הפרטי, מהווה פגיעה בפרטיות.



מהעדויות שלפנינו עולה, כי הנתבעת הציבה במשרדיה מצלמות בתום לב, מסיבה לגיטימית לשם הגנה על העובדים ועל המשרד ותכולתו. המצלמות הוצבו בידיעת העובדים, באזורים הציבוריים במשרד, אזורים שאינם בגדר סביבת עבודה פרטית ולעובדים לא יכולה להיות ציפייה סבירה לפרטיות באזורים אלו. הוכח לפנינו כי לתובעת היה חדר עבודה נפרד משלה בו שהתה לאורך שעות עבודתה, וממנו ביצעה את עבודתה ושם כמובן לא הותקנו מצלמות.


בנסיבות אלה סוברים אנו כי פרטיותה של התובעת לא נפגעה וכי על פי אמות מידה אובייקטיביות, אין מדובר בנסיבות המזכות עובד שהתפטר בפיצויי פיטורים. משכך תביעת התובעת לפיצויי פיטורים נדחית.

התביעה לפיצויי הלנת שכר



התובעת טענה בכתב התביעה, כי לא קיבלה את שכרה בגין חודש 8/2009. ברם, לאחר הגשת התביעה, ביום 15/9/2009 קיבלה התובעת את שכר חודש אוגוסט 2009 משכך עותרת התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר, מן הטעם ששכר חודש אוגוסט הולן. התובעת טוענת כי במשך כל תקופת עבודתה, קיבלה את שכרה ב- 15 לכל חודש, וזאת בניגוד לחוק.


הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת, כמו כל יתר העובדים בנתבעת הסכימו לקבלת שכרם ב- 15 לכל חודש. עוד טוענת הנתבעת כי המועד לתשלום שכר הינו 9 בכל חודש ולכן אין מדובר בענייננו בהלנת שכר, אלא בתשלום שכר 6 ימים בלבד לאחר היום הקובע. לגישת הנתבעת, פיצויי הלנת שכר הינם בשיעור של 1/20 לחודש בעד השבוע הראשון של ההלנה, ומשמדובר בענייננו בתקופה הפחותה משבוע, אין תחולה לסנקציה של פיצויי ההלנה הואיל והסנקציה חלה רק על שבוע שלם ולא על חלקים ממנו. עוד טוענת הנתבעת כי על פי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר המולן וממילא תביעתה של התובעת יכולה להיות בגין שני חודשי שכר בלבד.



ייאמר מיד כי אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת. יוטעם כי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר וגם החוק)הינו חוק קוגנטי. סעיף 12 לחוק קובע כי "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור" ומשכך – הסכמה או ויתור באשר להוראותיו - לא יחייבו את העובד, והעובד אינו יכול לוותר על זכותו השמורה לקבל את שכרו במועד. מכאן, שאין נפקות להסכמת התובעת באשר למועד מאוחר יותר לתשלום השכר (ר' דב"ע נו/3-299אריה לוי - סומיה (סוניה) גונזגה,ניתן ביום 3.6.97)


סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובע את המועד לתשלום שכר חדשי:

"שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם..".

"שכר מולן" ו"היום הקובע" מוגדרים בסעיף 1 לחוק - סעיף ההגדרות כדלקמן:

"שכר מולן" - "שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע;

"היום הקובע" – "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה ......"

סעיף 17(א)(1) לחוק הדן בפיצויי הלנת השכר, קובע:

"(א) לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן - פיצויי הלנת שכר):

(1) בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה – החלק העשרים מהשכר המולן, ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו – החלק העשירי מהשכר המולן;" (ההדגשה שלנו, מ.א.ח.)

הנה כי כן, המועד לתשלום שכר עבודה הינו תום החודש בעדו הוא משתלם, והיום הקובע לתשלום השכר לעובד חודשי הינו עד ליום התשיעי לחודש. תשלום לאחר היום התשיעי נחשב כשכר מולן החל מתום החודש. במקרה דנן שכרה של התובעת שולם ב- 15 לחודש ולפיכך מדובר בענייננו בשכר מולן שיש להוסיף לו פיצויי הלנה.

הנתבעת, כאמור, טוענת כי תביעת התובעת לפיצויי הלנת שכר התיישנה. ברם לא כך הוא הדבר - נוכח סעיף 17א (ב) לחוק הגנת השכר. וכך קובע סעיף 17א:

"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן -בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.


(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)."

אשר לתחולתו של סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר נספק על ידי כב' השופטת רונית רוזנפלד בפסק דין ניצנים כדלהלן:

"אכן בסעיף 17א(ב) נקבעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים, אלא שהיא נמנית, על פי הוראת הסעיף, מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה. למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של ס"ק (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף קטן (א). נמצא אפוא כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, לרבות גמול שעות נוספות, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת. תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור" (ר' ע"ע 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ – יאיר חודאדי ואח', ניתן ביום יום 19.1.2010; ר' גם ע"ע 195/95 אורלי מרוביץ – עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198).

במקרה דנן שילמה הנתבעת לעובדיה את השכר מדי חודש ב- 15 לחודש, שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה ומשכך חל בענייננו סעיף 17א(ב) המאריך את תקופת ההתיישנות במקום שישים ימים לשלוש שנים.

הנתבעת טוענת עוד כי הוטעתה על ידי התובעת ולאור הסכמת התובעת לתשלום השכר ב- 15 לחודש, והנהוג בנתבעת מזה שנים רבות, אין מקום לחייבה בפיצויי הלנה.

אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת. כפי שמצינו לעיל, הסכמת התובעת לאו הסכמה היא. כך גם לא שוכנענו כי התובעת הטעתה את הנתבעת. מר עמר, מנהל הנתבעת, הוא מנהל חשבונות במקצועו, כמו כן, מר משה רוט, אשר היה שותף עם מר עמר שנים רבות הינו רואה חשבון במקצועו. חזקה אפוא שהנהלת הנתבעת יודעת ומודעת היטב למועדים המחייבים בתשלום השכר וכי לא בכדי החתימה הנתבעת את התובעת ושאר העובדים על מסמך, בו הם מסכימים לתשלום השכר ב- 15 לחודש.

בטענות הנתבעת לא מצאנו כל עילה לשלול מהתובעת את פיצויי ההלנה והתוצאה היא שהתובעת זכאית לפיצויי ההלנה כהגדרתם על פי החוק.



התובעת הגישה תחשיב מטעמה לפיו היא זכאית לפיצויי הלנה בשיעור של 28,500 ₪. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי ומשכך אנו מקבלים את תחשיב התובעת ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בסך 28,500 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16/8/2009 ועד ליום מתן פסק הדין.


הפרשים בגין אי הפרשות מלאות לביטוח מנהלים



התובעת טוענת כי כאשר התקבלה לעבודה ב- 10/2001 הבטיח לה מר עמר כי יבטח אותה בביטוח מנהלים לאחר תקופת ניסיון של חודש. בפועל החלה הנתבעת לבטח את התובעת בביטוח מנהלים החל מ- 7/2003. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת לא הפרישה את כל הסכומים, שהיה עליה להפריש לביטוח המנהלים וקיימים הפרשים בין הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש לתובעת בגין גמולים חלק עובד וחלק מעביד, לבין אלו שהופרשו בפועל (יצוין כי התובעת טוענת אף להפרשים בגין רכיב פיצויי הפיטורים ורכיב אבדן כושר עבודה, ברם משהגענו למסקנה כי התובעת איננה זכאית לפיצויי פיטורים נתייחס אך ורק להפרשים בגין גמולי עובד ומעביד).




הנתבעת טוענת כי התובעת עבדה בנתבעת רק החל מ- 7/2008 ושכרה הקובע עמד על סך של 5,800 ₪ לחודש, ממנו יש לגזור את סכום ההפרשות לביטוח המנהלים. עוד טוענת הנתבעת כי מעולם לא הובטח לתובעת ביטוח מנהלים החל מהחודש הראשון לעבודתה. בנוסף טוענת הנתבעת כי חישובה של התובעת לעניין זה שגוי, משהתובעת חישבה את מרכיב פיצויי הפיטורים פעמיים.




נבחן תחילה את תקופת העסקתה של התובעת בנתבעת. התובעת טוענת כי החלה את עבודתה ב- 10/2001 ועבדה באותו המקום עד ליום 16/8/2009. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת עבדה אצלה החל מ-7/2008 וקודם לכן מעסיקתה של התובעת הייתה חברת משה רוט.


התובעת המציאה תלושי שכר לכל תקופת עבודתה ומהם עולים הדברים הבאים:


בחודש 10/2001 קיבלה התובעת תלוש שכר מהנתבעת. בתקופה 11/2001 – 5/2002 קיבלה התובעת תלושי שכר מרו"ח דוד אטיאס. בתלושי שכר אלו נרשם כי תחילת עבודתה של התובעת היא 11/2001.
החל מ – 5/2002 ועד 6/2008 קיבלה התובעת תלושי שכר ממשה רוט – רואה חשבון. כאשר עד ל- 9/2004 צוין בתלוש כי מועד תחילת עבודתה של התובעת הוא 5/2002 ואילו החל מחודש 10/2004 צוין בתלוש כי מועד תחילת עבודתה של התובעת הוא 11/2001.
החל מחודש 7/2008 קיבלה התובעת תלושי שכר מרוני עמר שירותי הנהח"ש בע"מ, שם צוין כי מועד תחילת עבודתה הוא 1/11/2001.




מהראיות והעדויות שלפנינו עולה כי רו"ח משה רוט, רכש את הפעילות של משרד רו"ח אטיאס לאחר שרו"ח אטיאס הלך לבית עולמו. מר רוני עמר היה מנהל העזבון של מר אטיאס ז"ל והוא אף היה ערב להסכם הרכישה. בשנת 2003 נחתם הסכם שותפות בין הנתבעת לבין משה רוט (ר' עדותו של מר עמר עמ' 25 לפרוטוקול ש' 4-14). משה רוט ורוני עמר הקימו שותפות להפעלת עסק למתן שירותי ראיית חשבון ושירותים נילווים (ר' מוצג ת/4). בפירוק השותפות שבין משה רוט לנתבעת, לקחה הנתבעת את לקוחות המשרד ובד בבד לקחה על עצמה גם את כל התחייבויות המשרד, ובכלל זה את זכויות העובדים (ר' עדותו של רו"ח משה רוט, עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-8). אמנם, מר עמר ניסה לטעון כי השותפות בין השניים התפרקה עוד בשנת 2004, אך טענה זו לא הוכחה ומכל מקום אין לה השלכה על השאלה שבמחלוקת, הואיל ולא הוכח לפנינו כל שינוי בפועל של פעילות הצדדים להסכם וזאת עד לשנת 2008. בחודש 8/08 חדלה חברת משה רוט לפעול, העסק עבר לניהולו של מר עמר ומשה רוט המשיך ליתן שירותים כנגד חשבונית מס לנתבעת.


בכל התקופה, עבדה התובעת באותו מקום ובאותו החדר ואף ביצעה את אותה העבודה. יתרה מכך בחודש 10/2001, החודש הראשון לעבודת התובעת, קיבלה התובעת תלוש שכר מהנתבעת, והחל מחודש 7/2008 קיבלה התובעת תלושי שכר מהנתבעת, שם צוין כי מועד תחילת עבודתה הוא 1/11/2001.



מעבר לדרוש נציין עוד כי במהלך "חילופי המעבידים" לא חל כל שינוי במתכונת עבודתה של התובעת כמו גם של עובדות נוספות (ר' עדותו של מר עמר, עמ' 28 לפרוטוקול ש' 5-14). עוד יוטעם כי כאשר הנתבעת לקחה אליה את עובדי משה רוט - היא לקחה אותם באותם תנאים "התובעת הסכימה לקבל שכר ב – 15 לחודש עם הסכם שהיא עבדה אצל משה רוט. היא חתמה על הסכם" ומדברי מר עמר עולה כי מאז שלקחה הנתבעת על עצמה את ניהול המשרד, הוא המשיך באותה מסורת (ר' עדותו של מר עמר בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 15-17, ש' 28) .




משהתובעת עבדה באותו המקום ובאותו תפקיד, החל מחודש 10/2001 יש לראות בכך תקופת עבודה אחת רצופה ואין בחילופי המעבידים כדי לקטוע את הרציפות ואת וותקה בעבודה, המהווים תנאי לזכויות עובד על פי כל דין. לעניין זה נפסק כי עקרון רצף הזכויות בחילופי מעבידים נועד להגן על הזיקה בין העובד למקום העבודה, ולהבטיח כי זכויותיו של עובד יישמרו גם כאשר מתחלף המעביד באותו מקום עבודה. עמד על כך כבוד השופט א. ברק (כתוארו אז) בפסק דין חיים (ויטאלי) מזרחי:


"הזכויות בהן מדובר בענייננו הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה. בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד....

הרעיון העומד מאחורי הוראות אלה וכן הוראות דומות נוספות (ראה סעיף 7(ד)(1) לחוק עבודת נשים תשי"ד-1954, סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו-1976 ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 25,22). על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם/3-67 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194, 198; דב"ע מא/3-127 ווהל - אנצלביץ פד"ע יג 248, 251-2; דב"ע מו/3-8 דלויה - בלזכה פד"ע י"ח 48, 52).חוק הגנת השכר תשי"ח-1958, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו-1976 ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 25,22). על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם/3-67 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194, 198; דב"ע מא/3-127 ווהל - אנצלביץ פד"ע יג' 248, 251-2; דב"ע מו/3-8 דלויה - בלזכה פד"ע י"ח 48, 52).חוק עבודת נשים תשי"ד-1954, סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו-1976 ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 25,22). על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם/3-67 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194, 198; דב"ע מא/3-127 ווהל - אנצלביץ פד"ע יג 248, 251-2; דב"ע מו/3-8 דלויה - בלזכה פד"ע י"ח 48, 52).חוק הגנת השכר תשי"ח-1958, סעיף 4 לחוק דמי מחלה תשל"ו-1976 ועוד) הוא שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח. הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תל-אביב, 1988) עמ' 25,22). על עקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה למשל, דב"ע שם/3-67 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב'194, 198; דב"ע מא/3-127 ווהל - אנצלביץ פד"ע יג 248, 251-2; דב"ע מו/3-8 דלויה - בלזכה פד"ע י"ח 48, 52).
...............
הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. במידה והמשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה נשמרות זכויותיו ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות".
(ר' ע"א 415/90 חיים (ויטאלי) מזרחי ו-2 אח' נ' יהודה פלפלי עו"ד, פ"ד מו(4) 601 בעמ' 607-606; (1992)).

כך, חבותו של מעסיק חדש לחובות קודמו מעוגנת גם בסעיף 30 (א) לחוק הגנת השכר שכותרתו "ערבות מעביד חדש לחוב קודמו":

"עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופות גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות לתשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום ההעברה, החלוקה, או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה- מיום הפרסום המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור".

לעניין סעיף זה, נקבע כי זכות העובד לתבוע את המעביד החדש בגין חוב קודמו אינה זכות חדשה ועצמאית, והיא נועדה להבטיח לעובד רצף של זכויות הקשורות לא רק למעביד, אלא גם למקום העבודה, בדומה לזכות לפיצויי פיטורים ולחופשה שנתית (דב"ע מט/2-4אלברט סבח - הד יצוא חקלאי בע"מ ואח',פד"ע כ' 370).

לפיכך קובעים אנו כי לצורך רציפות זכויותיה של התובעת, יש לראות בה כעובדת הנתבעת החל מ- 10/2001 ורכיבי התביעה של התובעת רלוונטיים לגבי כל תקופת עבודתה של התובעת מ-10/2001 עד 16/8/2009. יתרה מכך, מהראיות והעדויות שלפנינו עולה, כי מר עמר ניהל את העסק בו עבדה התובעת, בכל תקופת עבודתה וגם מטעם זה יש לראות בתובעת כעובדת הנתבעת החל מ- 10/2001.

שכרה הקובע של התובעת



התובעת טוענת כי עובר לסיום עבודתה בנתבעת עמד שכרה הקובע על סך של 9,500 ₪. סך של 7,700 ₪ היה שכר הבסיס והתובעת קיבלה סך נוסף של 1,800 ₪ כתוספת קבועה עבור עריכת דו"חות ללקוחות הנתבעת המכונים בפי הצדדים "מאזנים".


הנתבעת טוענת, כאמור, כי שכרה של התובעת עמד על סך של 5,800 ₪ בלבד, ועבור כל מאזן קיבלה התובעת סך של 300 ₪, שאין לכלול אותו בשכר הקובע. מר עמר העיד לפנינו שהייתה מתבצעת התחשבנות עם התובעת כל חודש, באשר לכמות המאזנים שביצעה ובהתאם שולמה לה תוספת המאזנים.



מרשימת התשלומים לתקופת גביה של כלל חברה לביטוח (נספחים לתצהירו של מר עמר) עולה כי השכר בגינו הפרישה הנתבעת לביטוח המנהלים עמד על סך של 7,700 ₪ (לשנת 2009). מתלושי השכר אשר צירפה התובעת לתצהירה עולה, כי התובעת קיבלה שכר יסוד בסך של 7,700 ₪ (בשנת 2009) ותמורה עבור "מאזנים" היא - 300 ₪ למאזן. תוספת ה"מאזנים" שולמה לתובעת החל מחודש 6/2008 באופן קבוע בכל חודש, ובמרבית החודשים קיבלה התובעת סך של 1,800 ₪ ובעמודת הכמות בתלוש השכר צוין "6" (מאזנים).


מר עמר ציין בעדותו כי: "היא הייתה יושבת איתו על כמות המאזנים שהייתה עושה והמאזנים היו מכתיבים את השכר שלה" (ר' עמ' 24 לפרוטוקול ש' 5-6).

הנתבעת טוענת, כאמור, כי תוספת המאזנים הינה תוספת מותנית, שאין לקחתה בחישוב השכר הקובע של התובעת. אין אנו תמימי דעים עם הנתבעת ואנו סוברים כי יש לחשב את התשלום בגין המאזנים בשכר הקובע של התובעת.

ביצוע המאזנים הוא חלק מובנה בעבודתה של התובעת, והתובעת ביצעה זאת בשעות עבודתה הרגילות. הנה כי כן, שכרה של התובעת הורכב משכר בסיס ומרכיב על בסיס "ביצוע עבודה מסויימת". מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 עולה כי רכיב שכר כזה הוא בגדר "שכר רגיל" (ר' גם ע"ע 300048/98 עובדיה סימן – הסתור בע"מ, ניתן ביום 26/3/2002).

מעבר לדרוש נציין כי גם תוספות מותנות כלולות ב'שכר הרגיל' על-פיחוק שעות עבודה ומנוחה כל עוד אינן החזר הוצאות(ר' דב"ע נג/3-1 מזעקי –המכון למחקרי נפט וגיאופיסיקה).

סיכומו של דבר אנו קובעים כי שכרה הקובע של התובעת הוא בסך 7,700 ₪ לחודש בתוספת המאזנים ועל הנתבעת היה להפריש לתובעת לביטוח המנהלים בגין שני רכיבים אלה.

עיון בריכוז תקבולי פרמיות של חברת כלל (נספח לתצהירה של התובעת) ומעיון בתלושי השכר של התובעת עולה, כי אכן קיימים הפרשים בין הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש לחברת הביטוח, לבין הסכומים שהפרישה בפועל. בנוסף זכאית התובעת לסכומים אשר נוכו משכרה ולא הועברו לחברת הביטוח וכן זכאית התובעת להפרשות שלא הופרשו מ-14/9/2002 עד 30/6/2003.

על כן על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשות לביטוח המנהלים בסכום של 9,044 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1/3/2006 (אמצע התקופה).

התביעה הנגדית



בכתב התביעה שכנגד טענה הנתבעת, כי בסיום עבודתה של התובעת הייתה התובעת ביתרת חופשה שלילית של 12.55 ימים. עוד טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה דמי הבראה ביתר ולכן היא זכאית להשבת סך של 101 ₪ ששולם לתובעת ביתר.


התובעת טענה בכתב ההגנה שכנגד, כי מדובר בימי היעדרות שאושרו לתובעת. עוד טענה התובעת כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה כדין וגם מסיבה זו אין לנכות משכרה בגין ימי היעדרות אלה, שכאמור היו חופשה מאושרת על ידי הנתבעת.



מתלוש השכר של התובעת לחודש 8/2009 עולה כי אכן לתובעת יתרת חופשה שלילית של 12.55 ימים. התובעת לא הוכיחה כי אכן מדובר בימי היעדרות בשכר או שרישום זה אינו נכון ולפיכך על התובעת לשלם לנתבעת בגין ימי החופשה שנטלה ביתר בסך של 5,419 ₪. (9500 ₪ לחודש לחלק ל- 22 ימי עבודה). ברם, משהנתבעת עתרה לסך של 5,020 ₪ בלבד בגין רכיב זה, תשלם התובעת לנתבעת סך של 5,020 ₪ בלבד. לסכום זה יווספו הפרשי הצדמה וריבית כחוק מיום 16/8/2009 ועד ליום מתן פסק הדין.




אשר לטענה בדבר דמי ההבראה ששולמו ביתר, הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לתובעת דמי הבראה ביתר ולפיכך תביעתה ברכיב זה נדחית.


סוף - דבר



משאלה הם פני הדברים אנו מקבלים את תביעת התובעת בחלקה ואת התביעה הנגדית בחלקה ומחייבים את הנתבעת, לשלם לתובעת, את הסכומים כדלהלן:
פיצויי הלנת שכר בסך 28,500 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16/8/2009 ועד ליום מתן פסק הדין.
פיצוי בגין אי הפרשות לביטוח המנהלים בסך 9,044 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/3/2006 (אמצע התקופה) ועד ליום מתן פסק הדין.


מסכומים אלה יקוזז הסכום שחוייבה בו התובעת בתביעה הנגדית בסך 5,020 ₪, בצירוף הפרשי הצדמה וריבית כחוק מיום 16/8/2009 ועד ליום מתן פסק הדין.



היתרה, לאחר הקיזוז, תשולם לתובעת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן תשא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.




הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין עד ליום התשלום המלא בפועל.




לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות טבח

  2. התפטרות טייס

  3. בקשת התפטרות

  4. התפטרות מרצה

  5. התפטרות חופש

  6. התפטרות חודש

  7. התפטרות מקבע

  8. התפטרות מראש

  9. התפטרות בכעס

  10. התפטרות גמלאי

  11. התפטרות חוקית

  12. תקופת התפטרות

  13. התפטרות מטפלת

  14. התפטרות קללות

  15. ביטול התפטרות

  16. התפטרות מגורים

  17. תשלומי התפטרות

  18. התפטרות בריאות

  19. התפטרות מוקדמת

  20. התפטרות ראש עיר

  21. התפטרות טלפונית

  22. התפטרות עקב סגר

  23. התפטרות חבר קבע

  24. התפטרות דירקטור

  25. התפטרות מאורגנת

  26. התפטרות אופציות

  27. התפטרות בגיל 43

  28. התפטרות אי קידום

  29. התפטרות מקדונלדס

  30. התפטרות בני נוער

  31. התפטרות שלא כדין

  32. התפטרות חד צדדית

  33. ביטול מכתב התפטרות

  34. התפטרות יחס משפיל

  35. התפטרות קולקטיבית

  36. התפטרות לאחר מחלה

  37. התפטרות לאחר שבוע

  38. התפטרות חבר גמלאים

  39. התפטרות תשלום חלקי

  40. התפטרות מעבר לצפון

  41. התפטרות ללא ניסיון

  42. התפטרות הצעת עבודה

  43. התפטרות דירקטוריון

  44. התפטרות חבר ועד בית

  45. התפטרות אם חד הורית

  46. התפטרות לפי סעיף 14

  47. התפטרות שינוי תפקיד

  48. בקשת התפטרות מעבודה

  49. התפטרות מדירקטוריון

  50. התפטרות עומס בעבודה

  51. התפטרות לאחר שנתיים

  52. התפטרות מחלת בן זוג

  53. אי התראה לפני התפטרות

  54. התפטרות מטעמי מצפון

  55. התפטרות העברה מתפקיד

  56. אי הגעה לעבודה התפטרות

  57. הודעת התפטרות בטלפון

  58. התפטרות תוך 9 חודשים

  59. התפטרות מסיבה מוצדקת

  60. התפטרות שבועיים מראש

  61. התפטרות מטעמי בריאות

  62. התפטרות לאחר התלמדות

  63. התפטרות לאחר זמן קצר

  64. התפטרות בנסיבות מזכות

  65. התפטרות מודיעין אזרחי

  66. התפטרות מטפלת בקשישים

  67. התפטרות מנהלת חשבונות

  68. התפטרות לאחר שנת עבודה

  69. התפטרות נהג מערבל בטון

  70. התפטרות אי קבלת זכויות

  71. התפטרות דירקטור חיצוני

  72. התפטרות חבר דירקטוריון

  73. התפטרות לאחר שלוש שנים

  74. התפטרות מסיבה בריאותית

  75. התפטרות מעבר למצפה רמון

  76. התפטרות תנאים לא ראויים

  77. התפטרות תנאים סוציאליים

  78. התפטרות בדין מפוטר מרחק

  79. התפטרות בגין שינוי תפקיד

  80. התפטרות שינוי תנאי עבודה

  81. התפטרות מצב בריאותי לקוי

  82. התפטרות העתקת מקום עבודה

  83. התפטרות התקנת מצלמת אבטחה

  84. התפטרות תנאים קשים בעבודה

  85. התפטרות בדין מפוטר מגורים

  86. התפטרות לאחר יום עבודה אחד

  87. התפטרות מכוח הסכם קואליציוני

  88. התפטרות מצב בריאותי של קרוב משפחה

  89. התפטרות ממקום העבודה בשל מעבר לעיר אחרת

  90. אי הצעת עבודה חלופית התפטרות בגלל מצב בריאותי

  91. העובד טען כי מאחר שנשקו נלקח ממנו יש לראותו כמי שפוטר

  92. התפטרות וחזרה לעבודה שוב לאחר כחודש - האם רצף העבודה נשמר ?

  93. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון