התפטרות עקב סגר


סגן הנשיא י' אליאסוף

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בנצרת (תב"ע נד/15 - 3; השופט ארמון כדן יחיד), שבו חויבה המשיבה לשלם למערערים 10 ו-11 פיצויי פיטורים ונדחו תביעותיהם של יתר תשעת המערערים לקבלת פיצויי פיטורים.

2. המערערים הם תושבי נפת ג'נין, והם עבדו אצל המשיבה תקופות שונות עד ליום 29.3.1993, ערב הסגר שהוטל ביום 30.3.1993.

הרקע וההליך בבית-הדין האזורי

3. הרקע להליך בבית-הדין האזורי פורט בפסק-דינו של בית-הדין האזורי כדלקמן:

"1. אחד עשר התובעים ועוד שני תובעים אחרים (מס' 4 ומס' 7) פתחו תובענה זו בתביעה בה עתרו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים.

2. ביסוד התביעה עמדה טענת התובעים כי נבצר מהם להתייצב בעבודתם אצל הנתבעת, עקב הסגר שהוטל על השטחים שהוחזקו באותה עת על ידי צה"ל, כי הנתבעת לא פעלה לחידוש ההיתר שהיה להם לעבוד אצלה וכי יש לראות את עבודתם אצל הנתבעת כעבודה לתקופה קצובה המסתיימת עם הטלת הסגר והאיסור עליהם להיכנס לישראל ולעבוד אצל הנתבעת. בנוסף, טענו התובעים כי יש להם טענות גם בדבר זכויות אחרות המגיעות להם מן הנתבעת, והודיעו כי הם שומרים לעצמם את הזכות לתקן את כתב התביעה או להגיש תביעה נפרדת בעניינים אלה.

3. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה, כטענה עיקרית, שהיא לא פיטרה את הנתבעים. כן טענה הנתבעת כי שניים מהתובעים מועסקים אצלה (הכוונה לתובעים מס' 4 ומס' 7, שאכן נמחקו מאוחר יותר מכתב התביעה) וכי לגבי שאר התובעים מלבד תובע מס' 2 (שלגביו נטען כי אין לו היתר בטחוני להיכנס לישראל) ביקשה הנתבעת היתר לחדש את העסקתם, אך בקשותיה נדחו. בהמשך, לאחר הדיון המוקדם שהתקיים בתיק, החלה הנתבעת להיות מיוצגת על ידי באת כחה הנוכחית, ולבקשתה (נד/498 - 12) הגישה כתב הגנה מתוקן, שבו טענה טענות עובדתיות דומות לאלה שנטענו בכתב ההגנה המקורי, אך הוסיפה טענה משפטית בכך שטענה שקבלת היתר לעבודה היתה תנאי מתלה לחוזה העבודה בין הצדדים. כן נטענו בכתב ההגנה המתוקן טענות בענין תקופות העבודה של התובעים והשכר הקובע שלהם".

4. לפני הגשת כתב-התביעה של המערערים לבית-הדין האזורי פנה בא-כוח המערערים אל המשיבה במכתב ביום 25.7.1993, שבו נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"1. מרשיי עבדו במפעלכם במשרה מלאה, בשכר יומי, בתקופה רצופה וממושכת לכל אחד מהם, זאת עד ליום 30.3.93, עת הוטל, כידוע, סגר על מקום מגוריהם, ונבצר מהם להיכנס לישראל. מאוחר יותר, לא דאגתם לבקש ולקבל עבור מרשיי היתר כניסה לישראל (כשם שעשיתם כן לגבי יתר עובדי השטחים שעבדו אצלכם, אשר לגביהם הוצאתם היתר כניסה עבור כל אחד מהם ביום 9.5.93 או בסמוך לכך).

2. בנסיבות המתוארות בין היתר לעיל, מרשיי זכאים לפיצויי פיטורים, בשיעור הקבוע בחוק, שכר חודש אחרון לכל שנת שירות, עבור כל אחד ממרשיי".

5. משלא נענו המערערים למכתב, הם הגישו ביום 19.9.1993 כתב-תביעה כנגד המשיבה. עילת תביעתם של המערערים נוסחה בכתב-התביעה, כדלקמן:

"3. א) החל מיום 31.3.93, או בסמוך לכך, הוטל על מקום מגוריהם של התובעים (שהם תושבי 'השטחים'), ע"י הרשויות המוסמכות, 'סגר', ובשל כך, כניסתם של התובעים למקום עבודתם אצל הנתבעת, אשר נמצא בישראל, נאסרה (בזהה ליתר תושבי 'השטחים');

ב) מאוחר יותר, החל הסדר חדש להעסקת עובדי 'השטחים', אשר במסגרתו הוטל על המעביד לבקש ו/או לחדש - עפ"י הוראות חדשות שלא היו קיימות ערב הפסקת עבודתם של התובעים אצל הנתבעת צ את בקשתו להעסקת עובדיו;

ג) ככל היודע לתובעים, הנתבעת לא פנתה ולא בקשה את העסקתם אצלה, עפ"י ההוראות החדשות האמורות, זאת חרף העובדה שלגבי יתר עובדי 'השטחים' שעבדו אצלה, היא אכן פנתה והחזירה אותם לעבודתם אף בתקופת ה'סגר'. מהתובעים נבצר, איפוא, לחזור לעבודתם אצל הנתבעת;

ד) בנוסף לאמור בס"ק ג' לעיל ו/או לחילופין, התובעים יטענו כי מובן מאליו שהם היו מועבדים אצל הנתבעת לתקופה קצובה, אשר ניתן להביא לקצה אם הרשויות המוסמכות אוסרות את כניסתם למקום עבודתם, ע"י 'סגר' במקום מגוריהם; משהוטל 'סגר' כאמור, וכניסת התובעים לישראל נאסרה, הרי רואים אותם כאילו פוטרו, והם זכאים לפיצויי פיטורים כחוק".

6. בפתח פסק-דינו פירט בית-הדין האזורי את תקופות העבודה והשכר האחרון של כל אחד מהמערערים. בהמשך פירט בית-הדין האזורי את הנסיבות הכלליות של סיום עבודתם של המערערים, כדלקמן:

"19. ביום 30.3.93 הטילה ממשלת ישראל סגר כללי על השטחים שהוחזקו בידי צה"ל, וביטלה את כל אישורי הכניסה לישראל של העובדים הלא-ישראליים שהתגוררו באותם שטחים. כניסתם של תושבים פלסטיניים מן השטחים לתוך תחומי ישראל, נמנעה בפועל על ידי כוחות הבטחון הישראליים, אשר מנעו את כניסתם לישראל של תושבי השטחים, אף אם היו בידיהם אישורי כניסה לישראל ועבודה בה.

20. בטרם הטלת הסגר האמור עבדו אצל הנתבעת 28 עובדים פלסטיניים תושבי השטחים.

עבודתם של עובדים אלה אצל הנתבעת הוסדרה באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה...

21. בין השאר, חוייבה הנתבעת על ידי מדור התשלומים של שירות התעסוקה, לחתום על כל כתבי התחייבות...

בכתבי ההתחייבות האמורים, נאמר, בין השאר, כך:

'הנני מתחייב בזה כי העסקתם של עובדים מהשטחים אצלי תיעשה בהתאם להוראותיו של קמ"ט תעסוקה ובתנאי שיהיו בידיהם פנקסי/רשיונות עבודה ברי תוקף מטעמו, במשך כל תקופת העסקתם.

כמו כן הנני מצהיר בזה כי ידוע לי והנני מסכים לכך שקמ"ט תעסוקה ו/או לשכת שירות התעסוקה יהיו רשאים וזכאים לא לחדש ו/או לבטל את פנקסי/רשיונות העבודה של העובדים מהשטחים אצלי בכל עת ובלי שום הודעה מוקדמת, וזאת לפי שיקול דעתם הבלעדי'.

22. עם הטלת הסגר ביום 30.3.93, נמנע מהתובעים להגיע לעבודתם. חלק מהתובעים הגיעו למחסום ומשם שולחו בחזרה לבתיהם, חלק אחר המתין להסעה שתגיע לקחתם לעבודה, כפי שנהגו עד אותו יום, אך ההסעה לא הגיעה בשל הסגר. גם בימים שלאחר מכן נמנע מהתובעים להיכנס לישראל ולבוא לעבודתם. היתרי העבודה שלהם והיתרי הכניסה לישראל - בוטלו.

23. ...

24. ביום 13.4.93 פנתה הנתבעת בכתב (נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן) אל סמנכ"ל שירות התעסוקה, מר בצון, וביקשה כי תאושר העסקתם של 20 מבין 28 העובדים הפלסטיניים שהועסקו אצלה... בין העובדים המבוקשים היו תובעים מס' 2, 10, 11, 12 ו-13...

25. ...

26. בפועל, אושר למעסיקים השונים, בהתאם לענפים השונים, לשוב ולהעסיק חלק מהעובדים שעבדו טרם הסגר של יום 30.3.93, על פי 'מכסה' ששיעורה עלה ככל שחלף הזמן מיום 30.3.93...

27. בחודש מאי 1993, נראה ש'המכסה' שאושרה על ידי הרשויות היתה בשיעור 50% מהעובדים. . . לפיכך, אושר לנתבעת להעסיק 14 עובדים מתוך עשרים העובדים שברשימה שצורפה לבקשת הנתבעת מיום 13.4.93.
אותם 14 עובדים אינם כוללים מי מהתובעים".

7. אחת מטענות בא-כוח המערערים בבית-הדין האזורי הייתה כי על-פי נוסח ההתחייבות של המשיבה כלפי שירות התעסוקה, המצוטט בפיסקה 21 לפסק-הדין (ראה פיסקה 6 לעיל), הרי שמאחר שעבודתם של המערערים אצל המשיבה הייתה עד לביטולו של היתר העבודה שלהם, הגיעה לקצה התקופה הקצובה של עבודתם עם הטלת הסגר, והם זכאים לפיצויי פיטורים על-פי סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, שעניינו אי-חידוש חוזה עבודה.


לעומתה טענה באת-כוח המשיבה בבית-הדין האזורי כי ביטולם של היתרי העבודה של המערערים היה "תנאי מפסיק" לקיומו של חוזה העבודה עמם. חוזה זה חדל להיות בתוקף כאשר מתקיים "תנאי מפסיק", דהיינו - עם ביטול היתרי העבודה של המערערים עקב הטלת הסגר, והיה כאן סיום מוסכם של יחסי העבודה.

8. בית-הדין האזורי דחה בפסק-דינו את הטיעון הנ"ל של בא-כוח המערערים בקובעו שאין מדובר בחוזה עבודה לתקופה קצובה, וכן כי "העובדה שלצורך ביצוע העבודה נדרש קיומו של היתר עבודה, והצדדים אינם יכולים לדעת אם ההיתר יבוטל ומתי, אינה יכולה להפוך את חוזה העבודה לחוזה לתקופה קצובה, רק בשל כך שהרשות המוסמכת לכך ביטלה את היתרי העבודה... בהעדר קציבת תקופה על ידי הצדדים, אין מדובר בחוזה לתקופה קצובה". בית-הדין הוסיף כי גם אם היה מדובר בחוזים לתקופה קצובה, לא ניתן היה להחיל את הוראת סעיף 9(א) לחוק פיצויי פיטורים כפשוטה, משום ש"כאשר גורם שלטוני חיצוני מונע את המשך יחסי העבודה בין הצדדים, אין כל משמעות לחיובו של המעביד להציע את המשך ההעסקה כתנאי לאי-חיובו בפיצויי פיטורים, ובמיוחד לא ניתן לצפות ממנו שיציע זאת 3 חודשים בטרם סיום התקופה 'הקצובה' כאשר אין הוא יכול לדעת מתי תסתיים התקופה הקצובה, כלומר מתי יבוטלו היתרי העבודה אצלו, בכלל".

באשר לטיעוני באת-כוח המשיבה קבע בית-הדין האזורי כי "אכן, ככל שחוזה העבודה בין הצדדים טעון היתר עבודה (והוא אכן טעון היתר כזה, על פי דין), הרי קיומו של החוזה תלוי בקיומו של היתר העבודה וביטול של היתר העבודה, מפסיק את קיומו של החוזה". עם זאת קבע בית-הדין האזורי כי הטענה "בדבר סיום מוסכם של יחסי העבודה עם ביטול היתר העבודה - אינה מתיישבת עם המציאות; לא עם פעולות הצדדים עצמם... ולא עם המציאות הישראלית הרגילה שבה ידוע כי קשיחותו של 'סגר' שמוטל, הולכת ומתרככת ככל שחולף הזמן".

פסיקתו של בית-הדין האזורי בנושא זה הייתה כדלקמן:

"41. לפיכך, אף שנכון שחוזה העבודה בין הצדדים טעון היתר עבודה מטעם השלטונות, הרי שביטול ההיתר עקב סגר, איננו יכול להתפרש כסיום מוסכם של יחסי העבודה בין הצדדים, אלא, לכל היותר, ככפייה של השעיית חוזה העבודה, השעייה שתעמוד בתוקפה עד להקלה בסגר ולחידוש היתר העבודה".

9. באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה של המערערים (זולת המערערים 10 ו-11), קבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו כדלקמן:


"43. לאור העובדות שנקבעו לעיל, כשמתברר ששני הצדדים ניסו, במשך חודשים ארוכים, להביא לכך שיהיה המשך מעשי ליחסי העבודה שביניהם, לא ניתן להסיק התפטרות מפורשת או פיטורים מפורשים (למעט בעניינם של תובעים מס' 3 ו-11 בהם אעסוק בנפרד בהמשך). התובעים רצו להמשיך לעבוד והנתבעת רצתה להמשיך ולהעסיקם, אך היה גורם חיצוני (ממשל ישראל) שמטעמי מדיניות - מנע מהצדדים לממש את יחסי העבודה ביניהם.

ברור שבנסיבות כאלה לא ניתן לקבל מהנתבעת טענה כי התובעים 'זנחו' את העבודה או כי כאשר לאחר מספר ניכר של חודשים הם מבקשים פיצויי פיטורים (במכתב ובתביעה) יש בכך משום התפטרות. באותה מידה לא ניתן לקבל טענה של התובעים לפיה אף שהנתבעת ניסתה לפעול על פי הנחיות גורמי הבטחון והתעסוקה, וניסתה לחדש את היתרי העבודה לתובעים, היא פיטרה אותם.

44. היום אין חולק שכבר אין יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. אם כך, ישאל השואל, האם ייתכן שיחסי העבודה הסתיימו בלא שהיתה התפטרות ובלא שהיו פיטורים? על כך אשיבנו - שבנסיבות המיוחדות של המקרה, כך אכן ארע. יחסי העבודה בין הצדדים באו לקיצם מכורח המציאות;
שכן נמנע מהתובעים לעבוד אצל הנתבעת, על כורחם של התובעים ועל כורחה של הנתבעת, הנתבעת היתה חייבת למצוא לעצמה פתרונות אחרים והתובעים אף הם נאלצו לחפש לעצמם עבודה אחרת.

כשם שחוזה עבודה המגיע לקיצו עקב הגעת העובד לגיל הפרישה מסתיים בלא פיטורים ובלא התפטרות, כך גם חוזה העבודה של התובעים (למעט תובעים מס' 3 ומס' 11, כאשר להלן), הסתיימו (או שמא 'גוועו') בשל התערבות חיצונית, בלא פיטורים ובלא התפטרות".

בית-הדין התייחס לסוגיית ה"סיכול" בדיני החוזים, וקבע כדלקמן:

"45. אילו הפרשנות שניתנה למונח 'סיכול' בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 לא היתה כה נוקשה, ייתכן שהיה מקום לקבוע כי חוזי העבודה בין הצדדים - סוכלו.

אולם, לאור ההלכה הנוכחית בדבר 'סיכול', לא ניתן לקבוע שהחוזים סוכלו, וזאת מאחר שבמציאות העגומה של החיים המשותפים לישראלים ולפלסטינים, שני הצדדים היו יכולים לצפות מראש שייתכן שהיתרי העבודה של התובעים יבוטלו.

על כן, 'סיכול' אין כאן, אך אין ללמוד מכך שהיו כאן פיטורים או התפטרות. חוזי העבודה בין הצדדים הסתיימו בשל נסיבות שהצדדים אמנם יכלו לשער מראש את קיומן, אך לא היתה להם שליטה עליהן ולא היו יכולים למנוע אותן".

10. בהמשך התייחס בית-הדין האזורי לשאלה "האם הפסקת חוזה העבודה, בלא התפטרות ובלא פיטורים, בשל התערבות גורם חיצוני שלצדדים אין שליטה עליו, מזכה בפיצויי פיטורים". בית-הדין סקר את הוראות חוק פיצויי פיטורים, וקבע בעניין זה כדלקמן:

"העובדה שהמחוקק לא כלל בחוק פיצויי פיטורים זכות לפיצויי פיטורים לעובד שעבודתו הופסקה בשל התערבות גורם שלטוני חיצוני, איננה מלמדת על חסר בחוק הטעון השלמה בדרך של היקש, אלא מלמדת על כך שעובד כזה איננו זכאי לפיצויי פיטורים.

לפיכך, ניתן לקבוע שכל התובעים (מלבד תובעים מס' 3 ומס' 11) אינם זכאים לפיצויי פיטורים".

11. באשר לתובעים 3 ו-11 (הם המערערים 10 ו-11 לפנינו), ציין בית-הדין האזורי כי בתקופה שבה התאמצה המשיבה להשיב את המערערים לעבודה, הגיע אליה מידע לפיו עובדים בגיל גבוה יותר יהיו זכאים לשוב לעבודה אם המשיבה תבקש זאת.
בית- הדין האזורי קבע כי הימנעותה של המשיבה מלברר מידע זה, שהתברר כנכון, "עולה כדי פיטוריהם של תובעים אלה, שכן במחדליה אלה, הנתבעת כבר אינה יכולה לתלות את קולר אי-העסקתם של התובעים בצווארו של מי שהטיל את הסגר; היה באפשרותה של הנתבעת להביא להמשך העסקתם של תובעים מס' 3 ו-11, והיא לא עשתה כן. תובע מס' 3 אף קיבל הוראה מפורשת לעזוב את מפעלה של הנתבעת" (ראה פיסקה 50 לפסק-הדין).

לפיכך, קבע בית-הדין את זכאותם של המערערים 10 ו-11 לפיצויי פיטורים:
למערער 10 בסך 16,460 ש"ח ולמערער 11 בסך 12,484.86 ש"ח. בית-הדין קבע גם כי היה ממש בחילוקי הדעות שבין הצדדים בנוגע לזכאותם של מערערים אלה לפיצויי פיטורים, ולפיכך חייב את המשיבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בלבד על סכומי פיצויי הפיטורים, מיום 1.8.1993 (המועד שבו היו יכולים להשיב את המערערים 10 ו-11 לעבודה) ועד לתשלום פיצויי הפיטורים.

12. המערערים 1-9 חויבו לשלם למשיבה הוצאות בסך 2,250 ש"ח. המשיבה חויבה לשלם למערערים 10 ו-11 הוצאות בסך 2,000 ש"ח. לגבי כל חיובי ההוצאות נקבע כי אם הם לא ישולמו עד ליום 15.11.1997, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.11.1997 ואילך.

הליך הערעור

13. ביום 7.10.1997 הגישו המערערים ערעור על פסק-הדין האמור. הערעור התייחס לדחיית תביעתם של המערערים 1-9, לאי-פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים למערערים 10 ו-11 וכן לשיעור פיצויי הפיטורים למערער 11, שהוא נמוך מהשיעור המתקבל על-פי שכר המינימום.

ביום 10.10.1997 החליט נשיא בית-הדין כי הדיון בערעור יתנהל בדרך של סיכום טענות בכתב. הסיכומים המפורטים של המערערים הוגשו ביום 4.12.1997, ובהם הופנה גם בית-הדין לסיכומי המערערים בבית-הדין האזורי.

14. ביום 5.11.1997 הגישה המשיבה ערעור שכנגד בהליך הערעור הנ"ל, כנגד המערערים 10 ו-11, אשר המשיבה חויבה לשלם להם פיצויי פיטורים. לטענת המשיבה, היה מקום לדחות את תביעות המערערים 10 ו-11, כשם שנדחו התביעות של המערערים 1-9.

ביום 25.11.1997 הגישה המשיבה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור, בה עתרה לראות את הערעור שכנגד שהוגש ביום 5.11.1997, כערעור (דב"ע 234/97 - 13). ביום 20.4.1998 דחה רשם בית-הדין הארצי את הבקשה.

15. לפני כן, ביום 3.11.1997, הגישה המשיבה בקשה להורות למערערים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבה, אם יוטלו לטובתה בעתיד (דב"ע 390/97 - 9).

ביום 20.4.1998 החליט רשם בית-הדין הארצי לחייב את המערערים בהפקדת ערובה, בסכומים שנקבעו. על-פי הודעת בא-כוח המערערים מיום 1.6.1998 בוצעה הפקדת הערובה על-ידי המערערים.


16. לאחר מתן ההחלטות הנ"ל החליט נשיא בית-הדין, ביום 19.5.1998, כי גם הדיון בערעור שכנגד יתנהל בדרך של סיכום טענות בכתב.

17. המשיבה הגישה שתי בקשות שעניינן עיכוב הביצוע של פסק-דינו של בית-הדין האזורי המתייחס לתשלום פיצויי הפיטורים למערערים 10 ו-11 (דב"ע 408/97 - 9 ודב"ע 416/97 - 9).

בהחלטה מיום 14.6.1998 נדחתה בקשת המשיבה לעיכוב הביצוע של פסק-דינו של בית-הדין האזורי, והוחלט גם כי הליכי עיכוב הביצוע יובאו בחשבון בפסיקת ההוצאות בהליכי הערעורים שלפנינו.

הטיעונים בערעור

18. הטענות העיקריות של בא-כוח המערערים בסיכומיו המפורטים לפנינו, הן כדלקמן:

(א) בית-הדין האזורי טעה בקביעת נסיבות סיום יחסי העבודה של המערערים, כמצוטט בפיסקה 9 לעיל. התנהגות המשיבה מובילה למסקנה כי היא בחרה בקפידה את צעדיה - במעשיה ו/או במחדליה - על-מנת "להתפטר" מהמערערים, תוך "העמסת" הדבר על הסגר ותוך "חסכון" בתשלום פיצויי פיטורים;

(ב) מסקנתו של בית-הדין האזורי כי המשיבה רצתה להמשיך להעסיק את המערערים וניסתה להביא להמשך מעשי של יחסי העבודה, היא נטולת ביסוס עובדתי, ומחומר הראיות אף עולה מסקנה הפוכה;

(ג) לפעולת הממשלה בנושא הסגר יכולה להיות משמעות לעניין תביעת פיצויים בשל הפרת חוזה עבודה, אך לא לעניין תביעה לפיצויי פיטורים, שהיא כאמור, תביעתם של המערערים;

(ד) בחירת העובדים שניתן להחזירם לעבודה הייתה בידי המשיבה, ולעובדה זו יש משמעות בקביעת נסיבות סיום עבודתם של המערערים;

(ה) מחומר הראיות עולה כי המערערים רצו להמשיך בעבודתם אצל המשיבה. לעומת זאת המשיבה מצאה פתרון חלופי לעבודת המערערים, ואף בכך יש ביטוי לוויתורה על עבודת המערערים, ופיטוריהם על-ידיה;

(ו) חוזה עבודה לתקופה קצובה יכולה וייעשה, בהסכמת הצדדים, אף בקציבת התקופה על-ידי גורם שלישי;

(ז) למערערים זכות לפיצויי פיטורים גם על-פי עילה חלופית, והיא התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים על-פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים;

(ח) זכותם של המערערים 10 ו-11 נובעת לא רק מטעמיו של בית-הדין האזורי, אלא גם מהטעמים הנוגעים ליתר המערערים;

(ט) בית-הדין האזורי טעה בקביעה העובדתית לגבי מועד תחילת עבודתו של המערער 2;

(י) בית-הדין האזורי טעה בפסיקתו המסתמכת על שכר יומי הנמוך משכר המינימום לגבי חישוב פיצויי הפיטורים;

(יא) לא היה מקום לפטור את המשיבה מתשלום כל פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים למערערים 10 ו-11, ובוודאי לא לגבי התקופה שלאחר מתן פסק-הדין, גם כאשר יחסי העבודה לא הסתיימו בביטוי מפורש של התפטרות או פיטורים. נוסף לכך, קו ההגנה של המשיבה מפני התביעה לפיצויי פיטורים השתנה במהלך הדיון בבית-הדין האזורי;

(יב) מועד תשלום הפרשי ההצמדה והריבית למערערים 10 ו-11 צריך להיות מיום הפסקת העבודה בפועל (30.3.1993), ולא מיום 1.8.1993, שהוא המועד שבו היו יכולים להשיב אותם לעבודה. לחלופין, יש לקבוע את השיערוך של פיצויי הפיטורים על-פי השינויים בתוספות היוקר;

(יג) בית-הדין האזורי היה צריך לחייב את המשיבה לשלם למערערים 10 ו-11 את הוצאות המשפט ללא דיחוי, ולא תוך תקופה של חודשיים וחצי לאחר מתן פסק-הדין.

19. הטענות העיקריות של באת-כוח המשיבה בסיכומיה המפורטים לפנינו, הן כדלקמן:

(א) המשיבה פעלה כמיטב יכולתה על-מנת לקבל היתרי כניסה לעבודה לכל עובדיה, כולל המערערים. מאמצי המשיבה נמשכו אף לאחר שבא-כוח המערערים דרש בתחילת חודש אוגוסט 1993 לשלם למערערים פיצויי פיטורים;

(ב) במכתב בא-כוח המערערים מיום 25.7.1993 (ראה פיסקה 4 לעיל), לא ביקשו המערערים את החזרתם לעבודה, אלא ביקשו פיצויי פיטורים;

(ג) בנסיבות המיוחדות של העניין שלפנינו, המערערים לא פוטרו ולא התפטרו.
סיום עבודתם של המערערים נעשה מכורח המציאות שהכתיב הסגר, ומשום שהצדדים, בעל כרחם, לא יכלו להמשיך את יחסי העבודה;

(ד) המערערים לא התפטרו בנסיבות המזכות אותם בפיצויי פיטורים;

(ה) המערערים לא פוטרו על-ידי המשיבה, לא במפורש ולא בדרך של התנהגות.
לפיכך, המשיבה פעלה באופן נמרץ ונחרץ לקבלת אישורי עבודה לכל עובדיה;

(ו) למשיבה לא הייתה השפעה לגבי מי מעובדיה יקבל רישיון כניסה ועבודה, וההחלטה בעניין זה הייתה של שירות התעסוקה;

(ז) המשיבה נאלצה לקבל עובדים חלופיים, ואין להסיק מכך כי היא השלימה עם העובדה שהמערערים לא יחזרו לעבודה אצלה;

(ח) המערערים אינם זכאים לפיצויי פיטורים, הן מאחר והם לא פוטרו והן מאחר ועבודתם הופסקה בשל התערבות גורם שלטוני חיצוני;

(ט) המעסיקים בענף התעשייה לא חויבו בהפרשות לפיצויי פיטורים לגבי עובדים דוגמת המערערים. מכאן, ניתן ללמוד כי לא הייתה כוונה לשלם פיצויי פיטורים באופן אוטומטי למערערים;

(י) נושא הערעור שכנגד של המשיבה יכול להיות בגדר ערעור שכנגד ואין הכרח שיוגש כערעור נפרד של המשיבה;

(יא) המשיבה פעלה להחזרת המערערים 10 ו-11, לפי המידע שהיה בידה, ולא היה מקום לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים להם;

(יב) למערער 11 נפסקו פיצויי פיטורים בסכום אשר נתבע על-ידיו בסיכומים בבית-הדין האזורי, ואין לפסוק לו מעבר לסכום שתבע;

(יג) אין להתערב בפסיקתו של בית-הדין האזורי בעניין פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, וכן אין להתערב בעניין ההוצאות שנפסקו.

20. בתשובת בא-כוח המערערים לסיכומי המשיבה בנושא הערעור שכנגד, נטען כדלקמן:

(א) יש לדחות את הערעור שכנגד מאחר ונושא הערעור שונה בתכלית מנושא הערעור של המערערים;

(ב) גם לגופו של עניין, יש לדחות את הערעור שכנגד, הן מטעמיו של בית-הדין האזורי והן על-פי חומר הראיות שהיה לפני בית-הדין האזורי.

היעדרות מן העבודה מטעמים של סגר

21. כפי שצוין בדב"ע נז/32 - 3 רוחמי - פלקו בע"מ [1] (ניתן ביום 8.9.1997), המציאות הישראלית על-פיה נכנסו לישראל עובדים מיהודה, שומרון ועזה, למטרות עבודה בישראל, הולידה עמה נושאים שונים שחייבו הסדר ופתרון. חלק מנושאים אלה מצא הסדר חקיקתי (ראה חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), תשנ"א-1991; סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; סעיפים 19 עד 34 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994 ; סעיפים 61א עד 61ו לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959).

היבטים אחרים של הנושא נדונו במאמרו של השופט ר' כהן "העדרות מן העבודה מסיבות בטחוניות - זכויות הצדדים ליחסי עבודה" [6]. בסיכום המאמר (בעמ' 122), נאמר כדלקמן:

"אולם דוקא בתנאים קשים אלה ייבחנו מעשיהם ומחדליהם של הצדדים ליחסי העבודה, התנהגותם, תום ליבם ונאמנותם ההדדית, ועפ"י ההכרעה בהם תקבענה ויוכרע גורלן של זכויותיהם בכל מקרה של סיום יחסי עבודה לאחר העדרות מסיבות בטחוניות.

עפ"י אותה בחינה ניתן יהיה לקבוע אם מדובר בהתפטרות או בפיטורים, ואם בפיטורים - האם מדובר בהפרת משמעת מצד העובד, והאם סיום היחסים מהווה הפרת חוזה העבודה.

העדרות מהעבודה על רקע נסיבות בטחוניות לא תוכל ככל הנראה להביא לקביעה שחוזה העבודה סוכל".

22. הסוגיה של סיום יחסי העבודה עקב סגר או שיבושים אחרים בהגעה למקום העבודה, נדונה במספר הליכים בבתי-הדין לעבודה, כדלקמן:


(א) בתב"ע (ת"א) נב/571 - 3 אבו נאדי - תעשיות שיש בוקובזה בע"מ [2], טען התובע כי הוא נאלץ להפסיק את עבודתו עקב "מלחמת המפרץ" והסגר שהוטל על מקום מגוריו, וכי פניותיו למעבידתו להסדיר עבורו רישיון כניסה לישראל לא נענו.

בית-הדין האזורי פסק כי משנוצרו נסיבות אשר אפשרו להעסיק עובדים לאחר הסרת הסגר, היה על המעבידה להודיע לתובע כי אכן נוצרו תנאים להוצאת רישיון כניסה לישראל וכי היא מעוניינת בהמשך העסקתו. בנסיבות אלה מצא בית-הדין כי "יש לראות את הנתבעת כמי שלא חידשה את העסקתו של התובע", ולפיכך נפסק כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים.

(ב) בדב"ע נג/44 - 3 פרג' - סיני גורדון [3] נדונה השאלה אם תושב עזה שפוטר על רקע היעדרות בחודשים אוגוסט-אוקטובר 1989 זכאי למלוא פיצויי פיטורים או לחלקם.

על כך נאמר בפיסקה 7 לפסק-הדין:

"האירועים ביהודה, שומרון וחבל עזה, בתקופה הנדונה אכן שיבשו את החיים במדינת ישראל. מפעלים רבים נאלצו לתפקד בתנאים של העדרויות לא-מתוכננות של עובדים, לפעמים ללא הודעה מראש.

לפני העובדים והמעסיקים אין ברירה אלא לפעול במסגרת הקיימת של אי-יציבות ואי-וודאות. על כן, העדרות עובד תושב רצועת עזה, כשלעצמה, אינה הפרת המשמעת, או כוונה להתפטר.

יש לבדוק את נסיבות ההעדרות על מנת לקבוע את מהותה מבחינת יחסי עבודה וביצוע או הפרת חוזה העבודה. עלינו להשיב, בין היתר, על השאלות הבאות:
האם העובד היה מסוגל להגיע לעבודה והחליט בעצמו להעדר? או האם נמנע מהעובד להיכנס למדינת ישראל ולהגיע למקום עבודתו? מה היה אורכה של ההעדרות, ומה האמצעים שנקט העובד להודיע למעסיקו על העדרותו.

האירועים בתקופה הנדונה אינם משחררים את העובד מכל אחריותו על פי חוזה העבודה. אף בתקופה קשה זאת חייב העובד, וכן המעביד, לבצע את חוזה העבודה בתום לב, בדרך המקובלת, להיות נאמן זה לזה, ולכבד את חובותיו בחוזה עבודה. ככלל, חוזה העבודה אינו מושעה בתקופה הנדונה. הן העובד והן המעביד חייבים לבצע את חוזה העבודה על פי מיטב יכולתם, עד שצד מודיע על סיומו. עובד יכול להיעדר מהעבודה מסיבות


מוצדקות, ומעבידו חייב להתארגן בלעדיו. עם זאת, קיימת חובה על העובד הנעדר מהעבודה להודיע למעסיקו על העדרותו, וזאת תוך זמן סביר ובהתאם לנסיבות".

(ג) בתב"ע נד/240 - 3 סעיד - פרי טעים בע"מ [4] נדונה תביעה של עובדים לפיצויי פיטורים לאחר הטלת סגר על מקום מגוריהם ולאחר שלא ניתנו להם אישורים ביטחוניים לכניסה לישראל.

בית-הדין דחה את טענת הנתבעת בדבר סיכול חוזה העבודה, וקבע כי "משטענה הנתבעת כי הצליחה לבטל את 'רוע הגזירה' ביחס לעובדים אחרים, תושבי השטחים, בפניה לרשויות הבטחון ולגורמים אחרים, עבר הנטל אליה לשכנענו מדוע לא ניתן היה הדבר גם ביחס לתובעים שלפנינו". לפיכך, נפסק כי התובעים זכאים לפיצויי פיטורים.

(ד) בדב"ע נז/32 - 3 הנ"ל [1] נדונה תביעתו של המערער לפיצויי פיטורים לאחר שעקב סגר שהוטל על עזה, לא הגיע המערער לעבודתו אצל המשיבה. טענת המערער הייתה כי יחסי העבודה בינו לבין המשיבה נותקו בשל מחדלים של המשיבה, אשר אילו רצתה בכך יכולה הייתה לחדש את רישיון העבודה שלו ולהחזירו לעבודה אצלה.

בפסק-הדין בהליך הערעור נפסק כדלקמן:

"20. ...השאלה העיקרית היא האם על-פי הנסיבות העובדתיות הבסיסיות שהיו לפני בית-הדין האזורי, ניתן לראות בהפסקת עבודתו של המערער, הפסקה שהיא ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל.

התשובה לשאלה זו צריכה לבוא מהתנהגותה של המשיבה לאחר הטלת הסגר ולאחר שנוצרה אפשרות להמשיך להעסיק את המערער. ההתנהגות האמורה נלמדת מתצהירה של הגב' דינה שלו ומעדותה בבית-הדין האזורי.
בפיסקה 3(ד) של התצהיר מתוארים מאמציה של המשיבה להמשיך להעסיק את המערער, ונאמר כי בחירת העובדים המוחזרים לעבודה נעשתה באופן שרירותי לא על-ידי המשיבה (ראה פיסקה 4 לעיל). לעומת זאת, בתשובותיה של הגב' שלו בחקירה הנגדית ישנן התבטאויות מהן ניתן ללמוד כי זכות הבחירה של המוחזרים לעבודה, הייתה, בשלב זה או אחר, בידי המשיבה עצמה (ראה פיסקה 5 לעיל).


21. בית-הדין האזורי הסיק מהעובדות שהיו לפניו כי אי-המשך העסקתו של המערער לא היה תלוי במשיבה.

העסקתו של המערער הייתה מסוג העסקה לתקופה בלתי קצובה, אשר נמשכה כשמונה שנים. עז היה רצונו של המערער להמשיך בעבודתו אצל המשיבה, מיד כשנוצרה אפשרות לכך בשל ההקלות בסגר. רצונו של המערער לא התגשם בשל כך שעובדים אחרים הוחזרו לעבודה, ולא המערער.

מעדותה של הגב' שלו ניתן להסיק גם כי הייתה למשיבה אפשרות, או אפשרות כל שהיא, לבחור את המוחזרים לעבודה.

בנסיבות אלה, משלא נבחר המערער להמשיך בעבודתו, נראה לנו כי ניתן להסיק שהפסקת עבודתו של המערער הייתה למעשה מטעמה של המשיבה.

22. פיצויי פיטורים הינם זכות סוציאלית המשולמת לעובד מפוטר, ובנסיבות מסוימות אף לעובד מתפטר.

בעניין שלפנינו, אין לומר כי המערער התפטר או זנח את עבודתו.
מאידך גיסא, בנסיבות שפורטו לעיל, על רקע המציאות הישראלית, מסקנתנו היא, כאמור, כי עבודתו של המערער הופסקה למעשה על-ידי המשיבה. על-כן, זכאי המערער לפיצויי פיטורים".

זכותם של המערערים לפיצויי פיטורים

23. כמצוטט בפיסקה 5 לעיל, עילת תביעתם של המערערים התבססה על כך שהמשיבה לא פנתה ולא ביקשה את המשך העסקתם של המערערים אצלה, וכן כי בהטלת הסגר רואים את המערערים כאילו פוטרו, מכוח היקש לסעיף 9(א) לחוק פיצויי פיטורים.

עילה זו פורטה גם בבית-הדין האזורי, כגירסת המערערים בפלוגתה מס' 1 ("האם התובעים זכאים לפיצויי פיטורים"). לעומתם, גירסת המשיבה בפלוגתה האמורה, הייתה כי היא "לא היתה אחראית להפסקת עבודתם של התובעים, לא היתה מוטלת עליה חובה לבקש את המשך העסקתם, מכל מקום היא ביקשה את המשך העסקתם, ואין סעיף מתאים בחוק פיצויי פיטורים, המחייב אותה לשלם פיצויים בנסיבות אלה" (ראה עמ' 3 לפרוטוקול בתיק בית-הדין האזורי).

בסיכומי בא-כוח המערערים בבית-הדין האזורי נטען ראשית כי עם הטלת הסגר הגיעה התקופה הקצובה של חוזה העבודה של כל מערער, לקצה, ועל-כן דינם של המערערים הוא כדין מפוטרים. לחלופין נטען כי המשיבה פיטרה את המערערים, על-פי התנהגותה. לחלופי חלופין נטען כי בנסיבות שנוצרו, עם הטלת הסגר והפסקת עבודתם של המערערים, הרי שבמידה וייקבע כי הם התפטרו, התפטרותם היא בנסיבות המזכות אותם לפיצויי פיטורים על-פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי הפיטורים, על שני חלקיו.

24. כאמור בדב"ע נז/32 - 3 הנ"ל [1], השאלה העיקרית היא אם על-פי התשתית העובדתית ניתן לראות בסיום עבודתם של המערערים, כסיום שהוא "ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל" (שם, בעמ' 259). במילים אחרות - אם הייתה למשיבה "אפשרות או אפשרות כל שהיא, לבחור את המוחזרים לעבודה".

25. התרשמותו של בית-הדין האזורי בעניין זה, על-פי העדויות שניתנו לפניו, וקביעותיו העובדתיות, היו כדלקמן:

"27. ...מעדותו של מר אבירם בעמ' 52 לפרוטוקול, הגם שאינני מקבל אותה ככל שהיא סותרת את עדותה של גב' ירושלמי בענין העדר הקשר, כביכול, בין הסדר ברשימה לבין סדר העדיפות של הנתבעת, ניתן ללמוד כי שיקוליה של הנתבעת בבחירת הרשימה שנכללה בבקשה מיום 13.4.93, היו שיקולים מקצועיים, בהתאם לעדיפויותיה על פי תפקידיהם של העובדים אצלה. לא הוכח, לדעתי, כי בהרכבת הרשימה נהגה הנתבעת בחוסר תום לב. אינני יכול להעלות על דעתי סיבה לפיה תציין הנתבעת שמות מסויימים ולא שמות אחרים, מלבד שיקולי כדאיות של הנתבעת, שיקולים שהם לגיטימיים כאשר מתברר לנתבעת שהיא לא תוכל לקבל היתר להעסיק את כל עובדיה.

28. לאחר קבלת ההיתר להעסקת 14 העובדים, הם שבו לעבודה אצל הנתבעת.
הנתבעת המשיכה במאמציה לקבל היתר להעסקת 14 העובדים האחרים (והתובעים ביניהם), וזאת באמצעות פניות טלפוניות לשירות התעסוקה ולגורמים בצה"ל. נאמר לנתבעת כי תעביר בקשות נוספות, כל פעם לגבי שני עובדים ונרמז לה כי הבקשות תאושרנה".

בנוסף התרשם בית-הדין כי "שני הצדדים ניסו, במשך חודשים ארוכים, להביא לכך שיהיה המשך מעשי ליחסי העבודה שביניהם... התובעים רצו להמשיך לעבוד והנתבעת רצתה להמשיך ולהעסיקם, אך היה גורם חיצוני (ממשלת ישראל) שמטעמי מדיניות - מנע מהצדדים לממש את יחסי העבודה בניהם" (ראה פיסקה 43 לפסק-הדין כמצוטט בפיסקה 9 לעיל). זאת, בניגוד להתרשמותו של בית-הדין האזורי לגבי המערערים 10 ו-11 שלגביהם קבע בית-הדין כי "היה באפשרותה של הנתבעת להביא להמשך העסקתם של תובעים מס' 3 ו-11, והיא לא עשתה כן" (ראה פיסקה 11 לעיל).

26. נראה לנו כי בקביעות העובדתיות הנ"ל, שאין מקום להתערבותנו בהן, יש כדי להכריע את תוצאת הערעור של המערערים 1-9 בעניין תביעתם לפיצויי פיטורים.
משלא הוכח כי, מבחינה מעשית, הייתה למשיבה אפשרות כלשהי להביא להחזרת המערערים 1-9 לעבודה, אין ניתן לומר כי עבודתם הופסקה למעשה על-ידי המשיבה.

לפיכך, מטעם זה, ובהתאם להלכה בדב"ע נז/32 - 3 הנ"ל [1], יש לדחות את ערעורם של המערערים 1-9, לעניין זכאותם לפיצויי פיטורים, על-פי עילה הנובעת מפיטוריהם על- ידי המשיבה.

27. מאותו טעם יש לדחות את הערעור שכנגד של המשיבה לגבי חיובה לשלם פיצויי פיטורים למערערים 10 ו-11, על-פי הקביעות העובדתיות של בית-הדין האזורי (ראה פיסקה 11 לעיל), וזאת ללא קשר לשאלה האם הערעור שכנגד של המשיבה שונה או איננו שונה מנושאי הערעור של המערערים.

28. כמו כן, לא נראית לנו טענתו של בא-כוח המערערים בדבר סיום חוזה העבודה של המערערים עקב סגר. זאת על-פי החלק הראשון מטעמיו של בית-הדין האזורי כי "ביטול ההיתר עקב סגר, איננו יכול להתפרש כסיום מוסכם של יחסי העבודה בין הצדדים" (פיסקה 41 לפסק-הדין, כמצוטט בפיסקה 8 לעיל).

29. טענתו החלופית הנוספת של בא-כוח המערערים המסתמכת על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, על שני חלקיו, אף היא אינה נראית לנו. זאת מן הטעם שהמערערים למעשה לא הודיעו על התפטרותם (ראה מכתב בא-כוח המערערים מיום 25.7.1993, כמצוטט בפיסקה 4 לעיל) ונסיבות העניין אינן בגדר הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות שביחסי עבודה לגבי המערערים שבהן אין לדרוש מהם כי ימשיכו בעבודתם.

פיצויי הפיטורים למערערים 10 ו-11

30. בדב"ע נב/249 - 3 אבו ערקוב - דנלי א.מ. פיננסים בע"מ [5], נדונה שאלת זכאותם של המערערים לחישוב פיצויי הפיטורים על-פי שכר המינימום שהיה ביום סיום עבודתם. תביעתם של המערערים בנושא זה נדונה בבית-הדין האזורי, אשר דחה אותה מן הטעם שלא הוכח היקף עבודתם של המערערים בכל יום עבודה.

על כך נאמר בפסק-הדין בהליך הערעור:

"25. למותר לציין כי יש לתת נפקות מלאה לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, שהוראותיו הן הוראות כופות (קוגנטיות), וכן לאור מטרותיו הכלכליות והחברתיות של החוק. משום כך, היה מקום להביא בחשבון את שכר המינימום לצורך חישוב פיצויי פיטורים, לדוגמה, אף כאשר השכר האחרון של העובד היה נמוך משכר המינימום, והעובד לא תבע את הפרש השכר. אך במה דברים אמורים? כאשר ברור מחומר הראיות כי נתמלאו הוראות חוק שכר מינימום, דהיינו - הוכח מה היא המשרה המלאה הנהוגה במקום העבודה והוכחו הנתונים האחרים הנדרשים לעניין סעיף 3 לחוק שכר מינימום".

31. בא-כוח המערער 11 טען לפנינו כי אין מחלוקת שהמערער 11 הועסק במשרה מלאה, לפי בסיס של שכר יומי אשר לגביו חלות הוראות חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987. לפיכך, יש להשלים לגבי מערער זה את סכום פיצויי הפיטורים שנפסק לו, ושהוא על בסיס הנמוך משכר המינימום.

32. באת-כוח המשיבה טענה כי בית-הדין האזורי פסק למשיב 11 את הסכום אשר נתבע בסיכומי בא-כוח המערערים בבית-הדין האזורי. כן טענה כי בבית-הדין האזורי לא נדונה תביעה של המערערים לחישוב פיצויי הפיטורים על בסיס של שכר מינימום, כשם שהדבר נעשה בהליך בדב"ע נב/249 - 3 הנ"ל [5]. לפיכך, לטענתה, אין לפסוק למערער 11 מעבר למה שנתבע על-ידיו בבית-הדין האזורי.

33. אכן, בפיסקה 21(ט) לסיכומי בא-כוח המערערים בבית-הדין האזורי נתבקש בית-הדין לפסוק למערער 11 פיצויי פיטורים בסך 12,485 ש"ח, כפי שאכן נפסק לו, ומבלי שעלתה לדיון שאלת חישוב פיצויי הפיטורים על בסיס של שכר מינימום.

בנסיבות אלה מקובלת עלינו טענת באת-כוח המשיבה, ולפיכך נדחית טענה זו של בא-כוח המערערים.

34. כמו כן, אין אנו מוצאים לנכון להתערב בשיקוליו ובהחלטתו של בית-הדין האזורי שלא לפסוק פיצוי הלנת פיצויי פיטורים למערערים 10 ו-11, וכן בדבר המועד לתשלום הפרשי ההצמדה והריבית.

סיכום

35. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הערעור והערעור שכנגד נדחים.

36. תוך שאנו מביאים בחשבון את ההליכים לעיכוב ביצוע פסק-הדין, אנו מחליטים כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך הערעור.

37. מזכירות בית-הדין תחזיר למערערים את הערובה שהופקדה, כמפורט בפיסקה 15 לעיל.

38. פסק-הדין יישלח לצדדים בדואר.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התפטרות טבח

  2. התפטרות טייס

  3. בקשת התפטרות

  4. התפטרות מרצה

  5. התפטרות חופש

  6. התפטרות חודש

  7. התפטרות מקבע

  8. התפטרות מראש

  9. התפטרות בכעס

  10. התפטרות גמלאי

  11. התפטרות חוקית

  12. תקופת התפטרות

  13. התפטרות מטפלת

  14. התפטרות קללות

  15. ביטול התפטרות

  16. התפטרות מגורים

  17. תשלומי התפטרות

  18. התפטרות בריאות

  19. התפטרות מוקדמת

  20. התפטרות ראש עיר

  21. התפטרות טלפונית

  22. התפטרות עקב סגר

  23. התפטרות חבר קבע

  24. התפטרות דירקטור

  25. התפטרות מאורגנת

  26. התפטרות אופציות

  27. התפטרות בגיל 43

  28. התפטרות אי קידום

  29. התפטרות מקדונלדס

  30. התפטרות בני נוער

  31. התפטרות שלא כדין

  32. התפטרות חד צדדית

  33. ביטול מכתב התפטרות

  34. התפטרות יחס משפיל

  35. התפטרות קולקטיבית

  36. התפטרות לאחר מחלה

  37. התפטרות לאחר שבוע

  38. התפטרות חבר גמלאים

  39. התפטרות תשלום חלקי

  40. התפטרות מעבר לצפון

  41. התפטרות ללא ניסיון

  42. התפטרות הצעת עבודה

  43. התפטרות דירקטוריון

  44. התפטרות חבר ועד בית

  45. התפטרות אם חד הורית

  46. התפטרות לפי סעיף 14

  47. התפטרות שינוי תפקיד

  48. בקשת התפטרות מעבודה

  49. התפטרות מדירקטוריון

  50. התפטרות עומס בעבודה

  51. התפטרות לאחר שנתיים

  52. התפטרות מחלת בן זוג

  53. אי התראה לפני התפטרות

  54. התפטרות מטעמי מצפון

  55. התפטרות העברה מתפקיד

  56. אי הגעה לעבודה התפטרות

  57. הודעת התפטרות בטלפון

  58. התפטרות תוך 9 חודשים

  59. התפטרות מסיבה מוצדקת

  60. התפטרות שבועיים מראש

  61. התפטרות מטעמי בריאות

  62. התפטרות לאחר התלמדות

  63. התפטרות לאחר זמן קצר

  64. התפטרות בנסיבות מזכות

  65. התפטרות מודיעין אזרחי

  66. התפטרות מטפלת בקשישים

  67. התפטרות מנהלת חשבונות

  68. התפטרות לאחר שנת עבודה

  69. התפטרות נהג מערבל בטון

  70. התפטרות אי קבלת זכויות

  71. התפטרות דירקטור חיצוני

  72. התפטרות חבר דירקטוריון

  73. התפטרות לאחר שלוש שנים

  74. התפטרות מסיבה בריאותית

  75. התפטרות מעבר למצפה רמון

  76. התפטרות תנאים לא ראויים

  77. התפטרות תנאים סוציאליים

  78. התפטרות בדין מפוטר מרחק

  79. התפטרות בגין שינוי תפקיד

  80. התפטרות שינוי תנאי עבודה

  81. התפטרות מצב בריאותי לקוי

  82. התפטרות העתקת מקום עבודה

  83. התפטרות התקנת מצלמת אבטחה

  84. התפטרות תנאים קשים בעבודה

  85. התפטרות בדין מפוטר מגורים

  86. התפטרות לאחר יום עבודה אחד

  87. התפטרות מכוח הסכם קואליציוני

  88. התפטרות מצב בריאותי של קרוב משפחה

  89. התפטרות ממקום העבודה בשל מעבר לעיר אחרת

  90. אי הצעת עבודה חלופית התפטרות בגלל מצב בריאותי

  91. העובד טען כי מאחר שנשקו נלקח ממנו יש לראותו כמי שפוטר

  92. התפטרות וחזרה לעבודה שוב לאחר כחודש - האם רצף העבודה נשמר ?

  93. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון