התפטרות קבלת שכר מינימום


1. זהו פס"ד בתביעתה של התובעת לתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, חופשה, נסיעות ופיצויי הלנה.

2. הרקע לתביעה:

א. התובעת עבדה אצל הנתבעת כעובדת ניקיון בשתי תקופות: תקופה ראשונה, מיום 15/8/01 ועד 31/5/04 (להלן: התקופה הראשונה), והשנייה, מיום 1/9/04 ועד ליום 1/9/05 (להלן: התקופה השנייה.

ב. עם סיום תקופת עבודתה הראשונה קיבלה התובעת מהנתבעת סך של 3,519 ₪ וחתמה על שטר קבלה ושחרור שצורף לכתב ההגנה (להלן: כתב הוויתור).

ג. ביום 4/5/08, לאחר שנשמעו ההוכחות בתיק, הודיעו ב"כ הצדדים כי "התובעת עבדה 115 שעות חודשיות". על סמך הודעה זו ניסו הצדדים להגיע לעמק השווה בתביעה כולו. למרבה הצער הדבר לא צלח בידיהם, ועל כן ניתן פס"ד זה, לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק.

ד. יצויין כבר עתה, כי בסיכומים אין התייחסות כלל לנושא החופשה (אף לא בסיכומי התשובה שהוגשו), ולפיכך מסיקים אנו כי התובעת אינה עומדת עוד על רכיב תביעה זה.

3. המחלוקות:


א. נפקות החתימה על כתב הוויתור, והאם התובעת מנועה היום מלתבוע בגין תקופה זו.

ב. ככל שאינה מנועה מלתבוע בגין התקופה הראשונה – מה היו נסיבות הפסקת העבודה בכל אחת מהתקופות, ובהתאם לכך- זכאותה לפיצויי פיטורין ולדמי הודעה מוקדמת, וכן לפיצויי הלנה לגבי התקופה השנייה.

ג. מה היה היקף עבודתה בשירות הנתבעת (מחלוקות שהוסכם עליה, כאמור בהודעה מיום 4/5/08).

ד. האם נכונה טענת הנתבעת כי התובעת קיבלה שתי הפסקות אוכל ביום, בנות חצי שעה כל אחת, שאינן נמנות על שעות עבודתה של התובעת.

ה. האם שווי הארוחות מהווה חלק משכרה של התובעת ומהו שווי הארוחות.

ו. האם שכרה של התובעת נפל משכר המינימום?

ז. לאור המחלוקת לעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורין: האם זכאית הנתבעת לקזז, מכל סכום שיפסק, אם יפסק, את הסכום של 3,519 ₪ ששולם לה בסיום תקופת עבודתה הראשונה.

ח. האם זכאית התובעת לדמי נסיעה וכן לדמי הבראה.


4. דיון:

א. כתב הוויתור: ביה"ד הארצי, פסק, לא אחת, כי אין נפקות משפטית לויתור על זכות, באין ידיעה על קיומה של
אותה זכות, וכי "וויתור שלא מדעת – איננו וויתור" (ר' דב"ע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואחר' – הבנק הבינלאומי ואחר', פד"ע כז 3, עמ' 34-35). עוד נקבע בפסיקה (דב"ע 10/98-2 אלדד קנטי – דיגיטל אקויפמנט בע"מ, כי המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך, לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:

(א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי;
(ב) בכתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו.
(ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור;
(ד) יש פגם במסמך הויתור.
(ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך.
(ו) הזכויות עליהן ויתר העובד היו ידועות לו.

ב. האם לאור מבחנים אלו יש למנוע מהתובעת להגיש תביעתה זו? על פניו התשובה שלילית. התובעת, אינה יודעת קרוא וכתוב,כפי שהעידה בחקירתה החוזרת, ועל פניו אף לא הבינה לאשורם של דברים מה היו הזכויות עליהן ויתרה. בנוסף, התובעת לא קיבלה חשבון מפורט בדבר הזכויות המגיעות לה ועל מה בדיוק מקבלת את הסכום שניתן לה. התובעת קיבלה סכום מסוים, והתבקשה לחתום על כתב הוויתור, ללא כל פירוט או הסבר. בנסיבות אלו ברור כי על פי מגמת הפסיקה, לא ניתן לראות בחתימה על כתב הוויתור כוויתור מדעת, המונע ממנה בירור תביעתה לגופה. לפיכך, יש לראות בכתב הוויתור כמסמך המאשר כי זהו הסכום שקיבלה בסיום תקופת עבודתה הראשונה, ולא כמסמך אשר יש בו כדי לוותר על זכויות אחרות, במידה וקיימות זכויות כאלה (מה גם שמדובר בוויתור לכאורה על זכויות מגן בסיסיות, כמו שכר מינימום).

ג. הפרשי שכר מינימום: כאמור, ולאחר שנשמעו ההוכחות בתיק - ולמרות סתירות בעדותה של התובעת לעניין ימי ושעות עבודתה - הסכימו הצדדים, לאחר עיון ביומני העבודה שהמציאה הנתבעת, כי עבדה 115 שעות חודשיות. לעניין הסתירות בעדותה, יובהר, כי משהסכימו הצדדים למספר מוסכם של ימי עבודתה, אין בית הדין מייחס חשיבות רבה לסתירות בעניין זה, מה גם שמדובר באשה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ובתקופה הנפרשת על מס' שנים, ולא ניתן לצפות שתדייק ותדע מתי עבדה בכל יום ויום. יתרה מכך, על הנתבעת היה לגלות במסגרת גילוי המסמכים את יומני העבודה, דבר שהיה חוסך זמן שיפוטי יקר. מכל מקום, וכאמור – משהוסכם כי התובעת עבדה 115 ימי עבודה בחודש, יש לחשב את הסכומים המגיעים לה, בהתאם לכך.

ד. בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעת לראשונה, כי יש לחשב את היקף עבודתה ע"פ מס' השעות שנהוג לעבוד בנתבעת, ולא, כפי שנטען ע"י ב"כ התובעת – ע"פ משרה מלאה של 180 שעות. הנתבעת אף לא הציעה דרך חישוב אחרת לעניין מספר שעות העבודה הנהוגות בנתבעת. משטענה זו הועלתה בעלמא, ולא נערך חישוב אחר, מקבל בית הדין את חישובו של ב"כ התובעת כי עבדה בהיקף משרה של 64%. יצויין כי לאור הסכמת הצדדים כאמור, יראה בית הדין את עבודתה של התובעת כ-115 שעות עבודה מלאות. לאור הסכמה זו, אין מקום לטענה כי יש להפחית שעת עבודה בכל יום בשל זמני הארוחות, היות והקביעה של 115 שעות עבודה בחודש משקללת בתוכה (גם אם בחישוב גס, ולצרכי פשרה), את מלוא טענות הצדדים לעניין היקף העבודה (בשונה מהטענה לעניין קיזוז שווי הארוחות, הטעונה בירור).

ה. קיזוז ארוחות משכר מינימום: התובעת אכן אכלה – גם על פי עדותה שלה – ארוחות בביה"ס (בין אם אכלה במטבח ובין אם בחדר האוכל). אלא, שהנתבעת לא הציגה כל אסמכתאות לכך שהתובעת הסכימה וחתמה על הסכמה כי שווי הארוחות יורד משכרה, ואף לא לעניין שווים של הארוחות. עדותה של הגב' נששיבי כי שכרה של התובעת כלל גם שתי ארוחות ביום – איננו מספיק, וכי על הנתבעת היה להחתים את התובעת באופן מפורש על הסכמה זו. כך גם לעניין שווי הארוחות: לא הוכח כי שווי הארוחות כפי שהנתבעת קבעה, הוא השווי האמיתי והנכון. יתרה מכך, משהתובעת השתכרה שכר מינימום, אין כל ביטחון – בהעדר מסמך בכתב – כי ידעה והבינה כי בהתאם לתנאי שכרה, יורד לה משכרה כל חודש סך של 700 ₪ לארוחות. יתכן שלו הייתה מודעת לכך, הייתה מעדיפה שלא לאכול במקום העבודה, ולחסוך חלק מסכום זה (כאשר סכום של 700 ₪ הינו סכום גבוה יחסית, עבור מי שעובד באופן חלקי ובשכר מינימום). כמו כן – היות ולא עבדה כל החודש, לא ברור מדוע הורד משכרה כאילו שהתה במקום ואכלה במשך כל החודש. בנסיבות אלו, ומשלא שוכנענו כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תקזז סך של 700 ₪ בשל שווי הארוחות – לא הייתה רשאית הנתבעת לקזז מידי חודש סך של 700 ₪ לחודש, כפי שעשתה. יחד עם זאת, ומכיוון שאין חולק שהתובעת אכן אכלה בנתבעת (ולו גם חלק מהארוחות), ומשחלק ניכר מהמחלוקת לעניין שכר המינימום נובע משאלת קיזוז שווי הארוחות, אין מקום להשית על הנתבעת פיצויי הלנת שכר בגין התקופה שקוזז משכרה (כשבחלק ניכר מהתקופה ממילא חלה התיישנות על פיצויי ההלנה). מכל האמור לעיל, מקבלים אנו את אופן חישוב ב"כ התובעת כי ההפרשים שנותרו (ע"פ תלושי השכר) הינם 29,896 ₪ .

ו. דמי נסיעות: לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת לא פירטה מהם דמי הנסיעות המגיעים לה, ומהיכן להיכן נסעה, ולפיכך אין מקום לפסוק לה כל סכום שהוא בגין נסיעות. דברים אלו היו נכונים, לו הנתבעת לא הייתה משלמת לתובעת כלל נסיעות, ואז הנטל להוכיח את זכאותה – היה על התובעת. אלא, שבענייננו, הנתבעת כללה בחלק מהתלושים את רכיב הנסיעות, משמע, הנתבעת מסכימה כי התובעת זכאית, עקרונית, לדמי נסיעות והכלילה משך השנים חלק מדמי הנסיעות המגיעים לה, בתלוש השכר. משכך ברור כי במועדים בהם קיבלה דמי נסיעות, שוכנעה הנתבעת כי התובעת נזקקה לתחבורה ציבורית כדי להגיע לעבודה וממנה. המחלוקת, אפוא, איננה בשאלה האם הייתה זכאית, עקרונית, לקבל דמי נסיעות, אלא האם בחישוב הנתבעת את שכרה, הכלילה את דמי הנסיעות בתוך שכר המינימום, ועל כן זכאית לקבל דמי נסיעות בנפרד, או שקיבלה את דמי הנסיעות המגיעים לה. כאמור לעיל, זכאית התובעת לשכר
מינימום, לפי היקף משרה של 64%, לפיכך, משהנתבעת הכלילה בחלק מהתלושים גם דמי נסיעות, ברור שהתובעת זכאית לקבל בנפרד כל אחד משני רכיבים אלו: גם שכר מינימום, ע"פ היקף של 64% משרה, וגם דמי נסיעות.

בכל מקרה, החישובים שנערכו על ידי ב"כ התובעת, לקחו לצורך חישוב שכר מינימום את כל הסכומים שקיבלה התובעת, לפיכך, עבור דמי נסיעות – זכאית לקבלם בנפרד. לגבי העובדה שלא בכל החודשים נרשמו בתלושים דמי נסיעות - הנטל במקרה כזה הוא על הנתבעת, להוכיח שלמרות שבחלק מהתלושים הסכימה בדבר הזכאות לדמי נסיעה – התובעת לא הייתה זכאית לכך באותם חודשים בהם לא נרשם רכיב זה בתלוש. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת קיבלה (בחודשים בהם אין רישום בתלושים), הסעה או שהחליפה את מקום מגוריה. לפיכך זכאית התובעת לדמי נסיעה עבור כל תקופות עבודתה, וזאת בנוסף לשכר המינימום המגיע לה כאמור. משהנתבעת לא המציאה תחשיב נגדי לעניין גובה דמי הנסיעות המגיעות לתובעת, ומשחישוב ב"כ התובעת נעשה ע"פ הסכומים שנרשמו בתלושים כדמי נסיעה – יש לקבל את תחשיב ב"כ התובעת, כתחשיב המשקף את זכאות התובעת לדמי נסיעות. יחד עם זאת משהתובעת עבדה באופן חלקי, רק 115 שעות עבודה בחודש, הרי שאינה זכאית לדמי נסיעה עבור חודש מלא, אלא באופן יחסי. לאור זאת זכאית התובעת לסך של 11,150 ₪ 64% X, שהם 7,136 ₪.

ז. דמי הבראה: ע"פ סעיף 7 א' ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה מיום 13/7/98 , שהורחב בצווי הרחבה, "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי התקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבוד אותה תקופה במהלך עבודתו". משעבדה התובעת שתי תקופות, זכאית, עקרונית, לקבל דמי הבראה עבור השנתיים שקדמו לסיום תקופת עבודתה הראשונה, וכן עבור התקופה השנייה במלואה (שממילא הייתה אך שנה). אמנם בסיכומי התובעת הודיעה ב"כ התובעת כי הוא עומד רק על שנתיים הבראה בסה"כ, (כשחישובו התייחס לשנתיים האחרונות, כאילו עבדה תקופה רצופה אחת), אלא שמאחר שבכתב התביעה ההתייחסות הינה ל-3 שנים, הרי שיש מקום לחשב את דמי ההבראה ל-3 שנים: שנתיים עבור התקופה הראשונה, ושנה עבור התקופה השנייה, כפי שיבואר להלן: עבור התקופה הראשונה זכאית התובעת לדמי הבראה לשנתיים אחרונות, ובסה"כ, משעבדה 4 שנים זכאית ל-13 ימי הבראה לשנתיים אלו (6 ימי הבראה לשנה השלישית ו-7 ימי הבראה לשנה הרביעית), זכאית לפי תחשיב של 270 ₪ X 13 X 64%, לסך של 2,246 ₪. עבור השנה השנייה (שלגביה אין מחלוקת לעניין זכאותה), זכאית התובעת לקבל דמי הבראה כאילו מדובר בתקופה חדשה (ולא כהמשך התקופה הראשונה), ולפיכך זכאית התובעת לדמי הבראה לתקופה זו לפי 5 ימים X 270 ש"ח X 64% משרה ובסה"כ: 864 ₪ (יצויין כי משהתובעת תבעה לפי 270 ₪ ליום, לא ניתן לתת לה מעבר לסכום זה, אף שבסיכומים דרשה לקבל לפי הסכום המעודכן של 306 ₪ ליום). סה"כ זכאית התובעת לסכום של 3,110 ₪ כדמי הבראה.

ח. נסיבות הפסקת עבודתה של התובעת : כפי שאכן ציינה הנתבעת בסיכומיה, הרי שלגבי התקופה הראשונה אין חולק שהתפטרה. כך גם עולה מתצהירה (סעיף 7), על פיו מודה שהתפטרה, אך טוענת כי עשתה זאת מאחר "ולא הסכימו להגדיל את שכרי ולאפשר לי לקבל ימי חופשה". בכתב התביעה נרשם אך זאת, כי "התובעת אמורה הייתה לקבל בהתאם לחוק שכר מינימום משכורת חודשית של 3,335 ₪ ולכן, היות ועבדה תקופה של 4 שנים אצל הנתבעת, זכאית התובעת לקבל פיצוי פיטורין בגובה של 13,340 ₪". הסיבה לזכאותה לפיצויי פיטורין, ע"פ כתב התביעה, אינה נעוצה בנושא החופשות, ואף לא נטען שפוטרה, אלא שאי תשלום שכר מינימום מהווה את העילה היחידה המזכה אותה בפיצויי פיטורין. התובעת לא טענה כי התרתה בנתבעת, או כי פנתה לנתבעת במטרה להעמידה על טעותה לעניין גובה השכר. די היה – ע"פ טענתה – כי לא שולם לה מלוא שכר המינימום, כדי שתהיה זכאית לפיצויי פיטורין, אף אם הסיבה להתפטרותה הייתה אחרת. מטעם הנתבעת העידה לעניין זה הגב' נוהה נששיבא כי התובעת נסעה לירדן לאחר התקופה הראשונה, ולכן התפטרה, וכאשר חזרה מירדן – ביקשה לחזור שוב, וקיבלו אותה.

אף שלגרסה זו אין תימוכין בדרכון התובעת (שכלל לא התבקש), גרסה זו מקובלת עלינו נכונה יותר, ומכל מקום לא נסתרה. דווקא מגוון הגרסאות לעניין זה מצד התובעת מלמד כי התובעת ניסתה, בדיעבד, למצוא סיבות טובות להתפטרותה, אך אלו שונו על ידה מס' פעמים. עוד יובהר כי לא מצאנו ממש בטענות לעניין התפטרותה על רקע אי קבלת ימי החופשה, וזאת לאחר שהוכח שהתובעת אכן קיבלה חופשות, וזו ככל הנראה גם הסיבה לכך שבא כוחה לא עמד על רכיב ימי החופשה, בסיכומיו. עוד נטען כי בעצם העובדה ששילמו לה בפועל פיצויי פיטורין (אף כי בחסר, ע"פ הטענה), לגבי התקופה הראשונה, מלמדת על כך שפוטרה, אלא שאין לקבל טענה זו, ובוודאי לא כאשר התובעת עצמה העלתה טענות לגבי כתב הוויתור שנתחם לאחר קבלת סכום זה.

ט. השאלה הנשאלת היא: האם העובדה שהתובעת לא קיבלה את מלוא שכר המינימום, מספיקה כשלעצמה, כדי לזכותה בפיצויי פיטורין, גם אם לא העלתה זאת במהלך עבודתה, ולא נתנה לנתבעת הזדמנות לבדוק את העניין ולתקן את המעוות. התשובה לדידנו, שלילית. ע"פ הפסיקה, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, הינו כי עובד המתכוון לעזוב את עבודתו בשל נסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותם, "חובה על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11 לחוק". (דב"ע מח/174-3(ארצי) טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל פד"ע כ 421). התובעת לא הודיעה דבר למעסיקה, ואף לא העלתה כל טענה במהלך שנות עבודתה על כך שלא קיבלה את מלוא שכרה, והתפטרה (דבר שלמעשה אף אינה מכחישה, ושעולה בבירור ממכתבי ההתפטרות).

יתרה מכך, לאחר ההתפטרות הראשונה, ומבלי שהעלתה כל טענה לעניין זכויותיה או לעניין הפרשי שכר המגיעים לה, ומבלי ששונו התנאים, שבה וביקשה לחזור לעבודה, ועבדה שנה נוספת באותם תנאים. משמע – התובעת לא התפטרה בגלל שלא קיבלה שכר מינימום, אלא מסיבות אחרות לחלוטין (ככל הנראה בגלל נסיעה לירדן), ורק בדיעבד, עם בדיקת זכאותה על ידי בא כוחה, הועלתה לראשונה הטענה שלא קיבלה שכר מינימום כסיבה לזכאותה
לפיצויי פיטורין. התובעת לא טענה בזמן אמת, כי אם לא ישולם לה שכר מינימום, תתפטר. אמנם זוהי זכות מגן בסיסית וברורה, ועל הנתבעת לשאת בתוצאות אי תשלום שכר מינימום, אלא שלמרות זאת, היה על התובעת, לכל הפחות, לפנות למעסיק ולבקש את ההפרש המגיע לה, ולאפשר לו לבדוק זאת ולתקן את המעוות, דבר שכלל לא עשתה. לפיכך, גם אם היום מקבלים אנו את טענתה כי לא קיבלה את מלוא שכר מינימום, וכי הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז את שווי הארוחות – משהתובעת אפילו לא פנתה בבקשה לנתבעת לבדוק את גובה שכרה, ולא העלתה כל טענה לעניין זה על מנת שהמעוות יתוקן - לא קמה לתובעת עילה לפיצויי פיטורין.

י. לגבי התקופה השנייה - עבור התקופה השנייה אין כל פירוט בכתב התביעה מהי העילה שמזכה אותה בפיצויי פיטורין, ואף לא מצויין האם פוטרה או התפטרה. בסעיף 14 לתצהיר התובעת נאמר: "אני מצהירה כי פיטורי נבעו הן עקב פיטוריה הישירים של הנהלת בית הספר והן עקב כך שלפני כן ביקשו לסיים את עבודתי לאחר שלא היה ברשותי היתר כניסה לישראל (נתנו לי מכתב פיטורין אשר איני מוצאת אותו), וכך יצא כי תחילה פוטרתי בגלל שלא היה לי היתר ואח"כ נתנו לי אורכה נוספת של כחודש וחצי כדי להשיג היתר כניסה לישראל ובנוסף לכך בסיום 8/05 פוטרתי פעם נוספת על ידי הנהלת בית הספר וזאת לאחר שהעליבו והשפילו אותי".

יא. יצויין כבר עתה כי ריבוי הגרסאות, כמו אלו הנוספות שהועלו בחקירה הנגדית, אינן יכולות להתקבל. בניגוד לשאלת היקף משרתה ושעות עבודתה, שסברנו כי הסתירות נבעו בעיקר בשל כך שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואינה אמורה לזכור בע"פ מתי וכמה עבדה בדיוק – אין הדבר כן לגבי נסיבות סיום העבודה. טענותיה לעניין זה, ושינוי גרסאותיה – אינן יכולות להתקבל. יצויין כי בחקירתה הנגדית השיבה כי אמרה לנוהא נששיבי כי היא רוצה חופשות והיא אמרה ש"אין חופשים יש התפטרות", אלא שהתובעת עצמה לא עמדה בסיכומים על טענתה כי מגיעה לה חופשה (ואף הוכח פוזיטיבית כי קיבלה ימי חופשה, למרות הכחשותיה).

גם הטענה כי לא הצליחה להשיג היתר כניסה לישראל – נסתרה. במכתב שצורף כנספח א' לתצהיר התובעת (מיום 11/9/05), נרשם כי לדעת היועץ המשפטי של המינהל האזרחי אין מניעה ביטחונית לכניסת התובעת לישראל וכי העובדת (כמו גם עובדים אחרים) רשאית לפנות ללשכת התיאום והקישור להגשת הבקשה. ברור כי מכתב זה נכתב בתשובה למכתב הנתבעת, בשאלת מעמדה של התובעת, אלא, שהתובעת התפטרה עוד קודם למועד קבלת המכתב בעניינה. משמע – לא המניעה לקבל היתר היא שגרמה להפסקת עבודתה, אלא סיבות אחרות. גם בעניין זה , עדיפה עלינו עמדת מנהלת הנתבעת כי התובעת התפטרה מסיבותיה, ללא קשר לשאלת קבלת היתר כניסה לישראל. בכל מקרה התובעת לא הוכיחה כי פוטרה באופן פוזיטיבי, והטענות לעניין אי קבלת חופשה כסיבה להתפטרותה, וכן אי קבלת היתר כניסה לישראל – לא הוכחו. לעניין הטענה כי זכאית לפיצויי פיטורין בגין התקופה הראשונה, בשל אי קבלת שכר מינימום – גם כאן, כמו שנאמר לעיל לגבי התקופה הראשונה, היה על התובעת, לכל הפחות, לפנות לנתבעת, ולהעלות בפניה את טענתה זאת על מנת שהעניין ייבדק. דבר זה לא נעשה גם לגבי התקופה השנייה. לפיכך, גם בגין התקופה השנייה אינה זכאית לפיצויי פיטורין, ואף לא לדמי הודעה מוקדמת. מאידך, היות והתובעת קיבלה סך של 3,519 ₪ , כפיצויי פיטורין לתקופה הראשונה, ומשנקבע כי לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורין – זכאית הנתבעת לקזז סכום זה מהסכומים שנפסקו.

יב. סוף דבר: התביעה לפיצויי פיטורין ולהודעה מוקדמת – נדחית. התביעה לעניין שכר מינימום, דמי נסיעות והבראה מתקבלות, ע"פ הסכומים המפורטים מטה. לאור האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי שכר מינימום: סך של 29,896 ₪. דמי נסיעות: סך של 7,136 ₪. דמי הבראה סך של 3,110 ₪. מסכומים אלו יופחת הסך של 3,519 ₪. בסה"כ זכאית התובעת לסך של 36,623 ₪, וזאת בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/9/05 ועד ליום התשלום בפועל. בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה בחלקה, כשבמקורה הוגשה התביעה בסכום של 127,896 ₪, תישא הנתבעת בשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של 1,800 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, ומאידך, תשלם התובעת לבית הדין את האגרה הדחויה שטרם שולמה, תוך 30 יום.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון