ועדה רפואית חוזרת משרד הביטחון



החלטה זו עניינה בשאלת זכאותו של המערער לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי.

רקע


המערער מוכר כנכה צה"ל מאז שנת 1968 בגין פגיעות שונות שנגרמו לו בשל פגיעת פגז מרגמה בשירות מילואים משנת 1967. בשל הפגיעה הגיש המערער תביעה למשיב להכרה בנכותו.
ביום 10.07.68 נקבעה לראשונה נכותו של המערער בשיעור של 30% נכות לצמיתות בגין מצב לאחר שבר מרוסק עם חסר עור בשוק הימני, שהתחבר בחיבור גרוע, עם הגבלה ניכרת וקשה בתנועות. בנוסף העריכה הוועדה הרפואית המחוזית את נכותו של המערער בגין התקצרות של הרגל הימנית בשני סנטימטרים בשיעור של 0% נכות. על קביעה זו ערער המערער בפני וועדה רפואית עליונה מתאריך 01.09.68 אשר קבעה למערער 37% נכות זמנית על פי הפגימות הבאות: 30% זמנית בגין מצב לאחר שבר מרוסק עם חסר עור בשוק הימני, ו- 10% בגין הפרעות במחזור הדם הפריפרי עם נפיחות של הרגל.
ועדה רפואית חוזרת מיום 30.01.69 קבעה כי למערער גם פגיעה בשמיעתו וקבעה את דרגת הנכות בגין פגיעה זו בשיעור של 0% נכות לצמיתות בגין חבלה אקוסטית ללא הפרעות.
המערער הופנה על ידי המשיב לוועדה רפואית במסמך מיום 07.07.69 בו צוין כי הפגיעה בכלי דם הוכרה על ידי המשיב (להלן : "הפגיעה בכלי הדם").
וועדה רפואית מיום 15.10.69 קבעה למערער 30% נכות לצמיתות לפי הפגימות הבאות: בשל מצב אחרי שבר של הקצה התחתון של השוק הימנית, שהתחבר חיבור גרוע - 10%, הגבלה ניכרת בתנועות פרק הרגל - 10%, מצב אחרי פציעה בשרירים של הסובך הימני עם פגיעה במכופפים שבאצבעות - 10%, וחבלה אקוסטית ללא הפרעות - 0%. בוועדה זו לא הייתה התייחסות לפגיעה בכלי הדם.
ביום 05.11.69 הגיש המערער ערעור על קביעה זו של הוועדה המחוזית לוועדה רפואית עליונה כשהוא מציין בערעורו כי אין שיפור במצב רגלו שיצדיק הפחתה באחוזי הנכות. ביום 23.12.69 קבעה הוועדה הרפואית העליונה למערער 33.5% נכות לצמיתות בגין מצב אחרי שבר של השוק הימנית שהתחבר חיבור גרוע, צלקות והגבלה ניכרת בתנועות הקרסול - 30%, קיצור הגפה התחתונה בשוק הימנית ב- 2 ס"מ - 5%, חבלה אקוסטית ללא הפרעות - 0%. על החלטה זאת לא הוגש ערעור.
בשנת 1992 פנה המערער בבקשה לוועדה רפואית חוזרת להערכת החמרה במצב הבריאותי ברגליים.
ועדה רפואית מיום 07.01.93 קבעה כי אין החמרה במצבו של המערער ודרגת נכותו נשארת 33.5%. במסגרת ועדה זאת התלונן המערער על התנפחויות ברגליים, ולעניין זה קבעה הוועדה "הבצקתיות היא דו צדדית על רקע של דליות, ואין לה כל קשר בין הממצאים האלו והנכות המוכרת".
בשנת 1999 פנה המערער בבקשה להערכה חוזרת. ביום 20.12.99 ניתנה תשובת המשיב לפיה, בהמשך לבקשתו הרפואית בשל אי ספיקת ורידים ברגליים וכיבים ברגליים, הרי שבינואר 1993 נדחה לגבי סעיף זה בוועדה ולפיכך מוחזרים לו הטפסים.
ביום 15.12.04 הגיש המערער בקשה לבדיקה חוזרת על ידי ועדה רפואית בשל החמרת הפגיעה המוכרת ותקנה 9. ועדה הרפואית מיום 23.02.05 קבעה את דרגת נכותו של המערער בשיעור של 46.8% נכות לצמיתות כשהיא מותירה את נכויותיו הקודמות של המערער ומוסיפה 20% בגין נכות מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים בשל שינויים ניוונים והגבלה בתנועות פרק ירך ימין.
ביום 19.12.07 פנה המערער וביקש לעמוד בפני ועדה רפואית להערכת נכותו. ביום 17.06.08 צורף מטעם המערער טיעון מפורט לוועדה הרפואית במסגרתו התבקש לבדוק המערער בקשר לאי ספיקה ורידית. הוועדה הרפואית המחוזית מתאריך 24.06.08 קבעה את דרגת נכותו של המערער בשיעור של 53% נכות כשהיא מוסיפה לנכויותיו 10% נכות בגין ורידים בולטים על גפה תחתונה ימנית באזור הפציעה מלווה בדרמטיטיס כרונית ו- 1% בגין מצב אחרי כריתת BCC. בפרוטוקול הוועדה מיום 19.12.07 צוינו הדברים הבאים : "הוועדה מעניקה נכות בגין דליות ואי ספיקה ורידית של הרגל הפצועה - נכות שניתנה בעבר ונשמטה, יש לשקול מתן הנכות רטרואקטיבית".
ביום 16.07.08 ניתנה החלטת קצין תגמולים לפיה דרגת נכותו של המערער עומדת על 53% והיא ממועד פנייתו של המערער ביום 19.12.07.
בעניינו של המערער התקיימו ישיבות נוספות של הוועדה הרפואית להערכת הנכות האורטופדית ולדיון בנושא תחולת הנכות. ביום 05.01.09 החליטה הוועדה הרפואית לקבוע למערער 58% נכות לצמיתות. על החלטת הוועדה המחוזית הוגש ערעור בפני הוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה מיום 22.06.09 קבעה את אחוזי נכותו של המערער בגין הפגיעה בכלי הדם לשיעור של 30% החל ממועד הוועדה העליונה והמליצה על קביעת 10% נכות רטרואקטיבית החל ממועד הוועדה הרפואית בשנת 1969. כמו כן הוסיפה הוועדה 10% נכות בגין הצלקות ברגל הפגועה.
ביום 14.09.09 ניתנה החלטת המשיב לפיה הוועדה הרפואית העליונה בישיבתה מיום 22.06.09 קבעה את דרגת נכותו הכוללת של המערער ל- 70% לצמיתות החל מיום 22.06.09 (מועד הוועדה הרפואית העליונה). כמו כן, הכירו למערער בדרגת נכות בשיעור של 10% החל ממועד הוועדה הרפואית בשנת 1969. באשר לתשלום התגמולים נקבע בהחלטת קצין התגמולים כי בהתאם להוראות סעיף 18א' לחוק הנכים הזכות לתשלום תגמולים היא מיום פנייתו של המערער ביום 19.12.07 שכן כל פניה לוועדה רפואית חוזרת או לוועדה לפי תקנה 9 נחשבת להליך חדש העומד בפני עצמו ולכן התגמולים משולמים מיום הפנייה והתחלת התהליך. על החלטה זאת הוגש הערעור הנדון.



טענות הצדדים
טענות המערער


לטענת המערער לאחר החלטת הוועדה הרפואית מיום 15.10.69 ממנה נשמטה הנכות של הפגיעה בכלי הדם, נשלחה לו החלטה בדבר קביעת אחוזי הנכות הכוללת את גובהם אך הוא לא קיבל כל הודעה על ביטול ההכרה בנכות.
לטענת המערער קיבל את החלטת הוועדה הרפואית מיום 23.12.69 מבלי להיכנס לפרטיה.
המערער בסיכומיו מציין כי הוא אינו חולק על הפסיקה וההלכה אליהם הפנה המשיב בכתב תשובתו וכי המחלוקת לטעמו הוא ביישומה של ההלכה במקרה הנדון. לעניין זה הפנה המערער להחלטת הוועדה בעניין ו"ע 823/07עיזבון המנוח אלכסנדר רוזנברג נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים המשפטיים, מיום 11.08.08).
לטענת המערער תביעתו ביחס לפגיעה בכלי הדם ברגלו הימנית הוגשה בשנת 1969 והיא תביעתו הראשונה והיחידה להכרה בפגימה זו. התביעה התקבלה על ידי המשיב ואף נקבעה דרגת נכות בגינה בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה. בשנת 69 הופנה המערער לוועדה רפואית חוזרת, כאשר פגיעה זו מצוינת במפורש כפגיעה שהוכרה במסמך מיום 07.07.69 אלא שבצאתו מהוועדה הרפואית נשמטה הפגימה אשר הוכרה על ידי המשיב ונעלמה כלא הייתה. לטענת המערער לא ניתנה על כך כל החלטה של המשיב בדבר תום הנכות או כל הודעה מפורשת על ביטולה - הנכות פשוט "נשמטה".
לטענת המערער מאז ההכרה בפגיעה בכלי הדם ולאורך שנים רבות קיבל המערער טיפול מאגף השיקום ברגלו הפגועה ללא כל בעיה. המערער לא ידע ולא נחשף לעובדת היעלמותה של הפגימה הווסקולארית וקיבל טיפול רפואי בפגימתו, לכן גם לא עסק בשאלת קיומה של הפגימה.
לטענת המערער תביעתו הוגשה במועד ודרגתה נקבעה, על כן יש לשלם לו תקבולים ממועד הכרתו, וכל עוד לא בוטלה נכותו בהחלטת המשיב לא היה מקום להפסיק לשלם לו תגמולים בגינה. לטענתו הסמכות בעניין זה היא סמכותו של המשיב וכי הוועדה הרפואית אינה יכולה לבטלה.
לטענת המערער אין מחלוקת כי נכותו בגין הפגיעה בכלי הדם הוכרה ונקבעה בתביעתו הראשונית. הנכות נשמטה מפרוטוקול הוועדה משנת 1969 ולכן לא שולמו לו תגמולים על פי הדין. משהוכרה הנכות נקבעה דרגת נכותה והמערער קיבל טיפול רפואי בה לאורך שנים רבות, אין המשיב יכול כיום לטעון כי לאורך שנים כה רבות לא הייתה קיימת לצורך תשלום תגמולי נכות.
לטענת המערער בקשתו משנת 2007 מבוססת על ההכרה בפגיעה בכלי הדם משנת 1968 וטוענת להחמרה בפגיעה זו, החמרה שאוששה בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה. לטענת המערער טענת המשיב כי פנייתו של המערער לבחינה מחודשת של דרגת נכותו בשנת 2007 היא תביעה חדשה שהוגשה בנושא אינה נכונה. אין מדובר בתביעה חדשה אלא בחינת ההחמרה במצב רגליו של המערער, החמרה לה הסכימה הוועדה הרפואית העליונה ואף קבעה 30% נכות בגינה.
לטענת המערער טענת המשיב בדבר הוועדות המאוחרות יותר אליהן פנה המערער אינה הוגנת ואינה ראויה. הוועדות הרפואיות אליהן פנה המערער קבעו כי לא חלה החמרה בפגימה אשר הושמטה ממצבת פגימותיו של המערער, במצב דברים זה פניותיו של המערער היו פניות סרק ולא הייתה כל אפשרות לדון בהן בגלל אותה טעות יסודית של השמטת סעיף הפגימה. מצד אחד נשללה ממנו היכולת החוקית לפנות לוועדות הרפואיות ולבקש בחינה חוזרת של דרגת נכותו, היות וסעיף הפגימה הושמט, ומצד שני משתמש המשיב בניסיונות סרק אלו כדי לשלול ממנו תגמולם בגין השבתה של הפגימה למצבת הפגימות.
לטענת המערער המשיב מעמיד אותו קודם להגשת בקשתו בעמדה בלתי אפשרית – המערער יודע כי נשמטה נכותו ממצבת נכויותיו וכי המשיב קיפח אותו בתגמוליו במשך שנים, אלא שאם יגיש בקשה לבדיקת העניין יאבד את זכותו לתגמולים במשך כל השנים הללו.
עוד טען המערער בסיכומיו ביחס לשערוך אחוזי הנכות כפי שהופיעו בהחלטת קצין התגמולים נשוא הערעור.


טענות המשיב


לטענת המשיב הוראות החוק יצרו אבחנה בין סמכויותיה של הוועדה הרפואית לבין סמכויותיו של המשיב. הוראות סעיף 10 לחוק הנכים וסעיף 12 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל-1969 מסמיכות את הוועדה הרפואית לקבוע את דרגת נכותו של הנכה מעת לעת וכן את מועד תחולתה. כאשר הסמכות לשלם את התגמולים מסורה למשיב ומסודרת בסעיף 31 לחוק הנכים. הסמכות לקביעת מועד תחילתם של תשלום התגמולים נתונה אף היא למשיב ומוסדרת בסעיף 18 לחוק הנכים.
לטענת המשיב על המקרה הנדון יש להחיל את סעיף 18א' לחוק הנכים הקובע כי תגמולים ישולמו לנכה מיום שחרורו משירות צבאי אם התביעה הוגשה תוך שנה אחת מיום שחרורו, ובכל מקרה אחר, מיום הגשת התביעה. לטענת המשיב החריגים של הגשת התביעה תוך שנה מיום השחרור או החריג הקובע בסעיף 18(ו) לחוק העוסק לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים, אינם חלים על המקרה הנדון, ועל כן יש לשלם התגמולים מיום הגשת התביעה.
בהתייחס לפרשנות המושג "יום הגשת התביעה" טוען המשיב כי בהתאם לפסיקה הנרחבת שניתנה בעניין כל פניה אל הוועדה הרפואית לבחינה מחודשת של דרגת הנכות משמעה פתיחת הליך תביעה חדש ובשל כך יש לפרש את המונח "יום הגשת התביעה" כיום בו הוגשה התביעה האחרונה לשינוי דרגת הנכות. לעניין זה הפנה המשיב לפסקי הדין בעניין רע"א 2563/03 שלום בן חור נ' קצין תגמולים (מיום 04.05.06 פורסם במאגרים המשפטיים ) רע"א 1357/06 עמוס גזית נ' קצין תגמולים (מיום 06.10.08 פורסם במאגרים המשפטיים) עע"מ 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון (מיום 25.03.10, פורסם במאגרים המשפטיים).
לטענת המשיב בהתאם לפסיקה העיקרון בדבר אי תשלום תגמולים רטרואקטיביים יחול גם במקרה בו יוכח כי הוועדות הרפואיות שקבעו דרגת נכות לאורך השנים טעו בקביעת דרגת הנכות ומלכתחילה היה עליהן לקבוע את דרגת הנכות החדשה. עוד ציין המשיב כי עיקרון אי תשלום תגמולים למפרע מהווה עקרון אשר הכה שורשים ומנחה את המשיב בטיפול בתביעות המוגשות אליו ואומץ על ידי בתי המשפט בפסקי הדין שניתנו בנושא. לעניין זה הפנה המשיב להחלטת הוועדה בתיק ו"ע 916/06אבנר צדוק נ' קצין תגמולים (מיום 11.11.07, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "פסק הדין אבנר צדוק").
לטענת המשיב במקרה הנדון אין כל הסבר מדוע לא התייחסה הוועדה הרפואית מיום 15.10.69 לפגימה ולנכות שנקבעה בגינה, האם נפלה טעות או שמא היה בכך משום החלטה שלא להכיר בפגימה זו של המערער, כאשר המערער הגיש ערעור על החלטה זאת לוועדה רפואית עליונה וועדה רפואית עליונה קבעה לו דרגת נכות של 33.5% לצמיתות כאשר גם שם לא מופיע רישום אודות הפגימה, ועל החלטה זאת לא הוגש ערעור.
עוד טוען המשיב כי וועדה רפואית בפרוטוקול מיום 07.01.93 נתנה החלטה מפורשת בנושא ההפרעה במחזור הדם לפיה "הבצקתיות היא דו צדדית על רקע של דליות ואין לה כל קשר בין הממצאים האלו והנכות המוכרת". עוד טוען המשיב כי כאשר פנה המערער בשנת 99 בבקשה להפנותו להערכה חוזרת בעניין אי ספיקת ורידים ברגליים וכיבים ברגליים נענה כי בינואר 93 נדחה לגבי סעיף זה בוועדה, ועל כך לא השיג המערער. על כן טוען המשיב כי אם תתקבל טענת המערער כי הייתה השמטה של הפגימה הנדונה החל מהוועדה מיום 15.10.69 הרי שממילא ההשמטה זו יכולה להיות תקפה רק עד למועד הוועדה מיום 7.1.93 כאשר ממועד זה ואילך בהעדר ערעור על החלטת הוועדה לא קיימת ההכרה בנושא ההפרעות במחזור הדם.
לטענת המשיב מטענות המערער עולה כי קיבל את החלטות קצין התגמולים והפרוטוקולים ומשכך בוודאי ידע, או לכל הפחות יכול היה לדעת כי הוא אינו מוכר עוד בגין הפגימה בכלי הדם, ועל כן הוא מושתק מלטעון כי נמנעה ממנו הזכות להגיש ערעור על החלטות הוועדות הרפואיות ולבקש את תיקון הטעות כפי שעשה בשנת 2007.
עוד טוען המשיב כי קצין תגמולים הוועדות הרפואיות מהווים גופים נפרדים ושונים כאשר גם אם נפלו טעויות בהחלטות הוועדות הרפואיות או בהחלטות המשיב ויתרה מזאת אף אם הוכח כי החלטתו הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, הרי שאין בכך כדי לזכות את המערער בתגמולים באופן רטרואקטיבי.
בסיפא לסיכומיו טען המשיב כי טענות המערער בסיכומיו לעניין שערוך הנכות והחלטות הוועדות הרפואיות, הרי שהמדובר בטענות עובדתיות המועלות על ידו בשלב הסיכומים והמדובר בהרחבת חזית אשר דינה להדחות. עוד טען המשיב כי יש לדחות הטענות אף מהנימוק כי לוועדה אין הסמכות לדון בטענות אלה, שכן המדובר בהחלטה של הוועדות הרפואיות שהערעור עליה אינו בסמכות הוועדה.

דיון והכרעה


לאחר עיון בטענות הצדדים אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל בחלקו, להלן נפרט נימוקינו.
במקרה הנדון אין מחלוקת כי המשיב הכיר הפגיעה בכלי הדם כבר בהחלטתו מיום 07.07.69, וכי הוועדה הרפואית התייחסה לפגיעה זאת כבר בהחלטה מיום 10.07.68. על אף ההכרה בפגיעה זאת, הוועדה הרפואית אשר בדקה את המערער ביום 15.10.69 לא התייחסה לפגיעה זו בהחלטתה.
המשיב טען כי לא ניתן לדעת האם אי ציון הפגיעה הייתה בשל השמטה של הוועדה הרפואית, אשר סברה כי אין מקום להכיר בנכות, קרי השמטה פוזיטיבית או, כי ההשמטה נעשתה בשל טעות. לטעמנו אין בטענות המשיב כדי לסייע לו, שכן לא פעל בהתאם לקבוע בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים").
סעיף 35(ג) לחוק הנכים אשר כותרתו "החלטה על גמר נכות" קובע כדלקמן: "סבור קצין תגמולים שנכותו של נכה הגיעה לקיצה, משום שנתרפא ריפוי מוחלט מהחבלה או מהמחלה ששימשה עילה לנכות או משום שהחמרת המחלה ששימשה עילה לנכות עברה לבלי שוב, רשאי הוא להחליט על גמר הנכות ולהודיע על כך לנכה".
במקרה הנדון ובניגוד לאמור בסעיף 35(ג) לא הוצאה למערער כל החלטה הקובעת כי נכותו הגיעה לקיצה, ולא ניתנה לו האפשרות להגיש ערעור על החלטה זאת. בהעדר החלטה מטעם המשיב המיישמת את קביעת הוועדה הרפואית, אשר השמיטה את ההכרה בפגיעה בכלי הדם, הרי שנפגעה זכותו היסודית של המערער לקבל החלטה הקובעת כי הנכות אינה מוכרת עוד, והמאפשרת לו לערער על החלטה זאת.
יש לציין כי המקרה הנדון שונה מפסקי הדין אליהם הפנה המשיב בסיכומיו. בפסקי הדין אליהם הפנה המשיב נפלו טעויות בהחלטות הוועדות הרפואיות עת לא העריכו נכונה את הנכות הרפואית של הנכה או לא קבעו נכות רפואית בגין תלונות שהופנו אליהם על ידי הנכה. במקרה הנדון ובשונה מפסקי דין אלו, המערער הוכר בנכות רפואית, כאשר ההשמטה של הנכות הרפואית אינה רק בהחלטת הוועדה הרפואית, אשר לא ציינה פגיעה זאת בהחלטתה, כי אם גם בהחלטתו של המשיב אשר היה צריך לתת החלטה המבטלת את ההכרה בפגיעה בכלי הדם, בד בבד עם החלטתה של הוועדה הרפואית, אשר לא התייחסה לפגיעה זו בהחלטתה.
מכאן, שבמקרה זה, בנוסף לטעות של הוועדה הרפואית, מדובר גם בטעות של המשיב באי מתן החלטה על גמר נכות, ככל שהיה מקום ליתן החלטה על גמר נכות. אי מתן הודעה הקובעת כי אין נכות בגין הפגיעה בכלי הדם, מותירה את המערער במצב לפיו תביעתו משנת 1968 ביחס לפגיעה בכלי הדם היא התביעה היחידה כאמור בסעיף 18(א) לחוק הנכים, וזאת בכפוף לאמור להלן.
על אף קביעתנו לעיל לפיה יש לראות בתביעה משנת 1968 כמועד הגשת התביעה לפי סעיף 18(א), הרי שאני סבורים כי יש מקום לשלם למערער תגמולים באופן רטרואקטיבי בגין הפגיעה בכלי הדם החל משנת 1969 ורק עד לשנת 1993.
בשנת 1992 פנה המערער לוועדה רפואית חוזרת להערכת החמרה במצב הבריאותי ברגליים. וועדה רפואית משנת 1993 קבעה כי אין החמרה במצבו של המערער בעניין הרגליים. במקרה הנדון הונחה בפני המערער החלטה של הוועדה הרפואית הקובעת באופן פוזיטיבי כי אין להכיר בפגיעה בכלי הדם, וזאת בשונה מהחלטות הוועדות הרפואיות משנת 1969, שכלל לא נתנו החלטה בעניין, כאשר על החלטה זאת לא הגיש המערער ערעור.
מהעובדות בתיק עולה כי כנראה נפלה טעות בהחלטתה של הוועדה משנת 1993, עת בחרה שלא להכיר בפגימה בכלי הדם אצל המערער, שעה שזו הוכרה על ידי המשיב והוועדות בשנים 68-69, וכן בהחלטת הוועדות הרפואיות משנים 2008-2009. אך לעניין זה אין בידי הוועדה כדי לסייע למערער. שכן טעות של הוועדה הרפואית בהערכת נכותו של הנכה היא טעות של הוועדות ולא של המשיב, אשר אין בסמכותו לתקנן. לעניין זה יפים פסקי הדין אליהם הפנה המשיב וכן החלטת הוועדה עניין אבנר צדוק שם צויינו הדברים הבאים : "אף אם נקבל את טענות המערער כי נפלה טעות בהחלטות הועדות הרפואיות אשר נמנעו מלקבוע אחוזי נכות בגין הצלקות וחוסר התחושה ברגל ימין, הרי שטעות זאת אינה טעות של המשיב, אלא טעות של הועדות, אשר טעויותיהן ניתנות לתיקון או על ידן, באמצעות פנייה לתיקון על פי תקנה 12 לתקנות הנכים (ועדות רפואיות) התשכ"ו-1965, או על ידי ערכאת הערעור. יש לעשות הבחנה בין קצין תגמולים לבין הועדה הרפואית, באשר המדובר בשני גופים אשר הוקמו לתכליות שונות. בעוד סמכותו של קצין התגמולים היא לקבוע הכרה בנכות, הרי שתפקידה של הועדה הרפואית היא לקבוע את דרגת הנכות של מי שהוכר כנכה".
לאור האמור יש לקבוע כי על המשיב לשלם למערער תגמולים באופן רטרואקטיבי החל משנת 1969 ועד להחלטת הוועדה הרפואית בשנת 1993.
בהתייחס לטענות המערער בסיכומיו לעניין שיערוך הנכות וחישוב התגמולים, הרי שמעבר לכך כי בערעור שהוגש לוועדה התייחס המערער לנושא הפגיעה בכלי הדם וקבלת תשלומים רטרואקטיביים בגינה ותו לא, הרי שאנו מקבלים את טענת המשיב כי נושא זה אינו בסמכותה של הוועדה, ועל כן אין מקום לדון בו במסגרת החלטה זאת.

סוף דבר


הערעור מתקבל באופן שהמשיב ישלם למערער תגמולים בגין הפגיעה בכלי הדם החל משנת 1969 ועד להחלטת הוועדה הרפואית בשנת 1993.
המשיב ישלם למערער שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪.
התיק הרפואי יוחזר למשיב.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת חריגים רכב רפואי

  2. ועדת ערר משרד הביטחון

  3. התיישנות משרד הביטחון

  4. ועדת חריגים לרכב רפואי

  5. ועדה רפואית אגף השיקום

  6. חוב ארנונה משרד הביטחון

  7. הסכם קיבוצי משרד הביטחון

  8. ועדה רפואית של משרד הביטחון

  9. זכות העיון במכרז משרד הביטחון

  10. ועדה רפואית חוזרת משרד הביטחון

  11. איחור בתשלום קצבה ממשרד הביטחון

  12. ועדה רפואית עליונה משרד הביטחון

  13. התיישנות בתביעות נגד משרד הביטחון

  14. בחירה בין ביטוח לאומי לבין משרד הביטחון

  15. תביעה בגין מכרז למכירת רכב משרד הביטחון לשימוש נכים

  16. אחוזי נכות על צלקות ערעור על ועדה רפואית משרד הביטחון

  17. צמצום שעות ליווי בהחלטת היחידה הארצית לשירותי שיקום באגף השיקום

  18. תביעה נגד משרד הביטחון בגין פציעת חייל במהלך מבצע "עופרת יצוקה"

  19. ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות)

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון