אין מקום להשיב לאשמה


1. א. א) הנאשם הואשם בכך, שביום 21.3.03 בשעה 10.00 או סמוך לכך בבית שברחוב.... ביבנה (להלן: "הבית") איים הנאשם שלא כדין על אשתו א' א' (להלן: "המתלוננת") בכך שאמר לה כי הפעם הבאה שיפגשו, תהיה בעולם הבא וזאת בכוונה להפחיד או להקניט.

ב) עוד נאמר כי במועדים שונים שאינם ידועים במדויק לתביעה, איים הנאשם שלא כדין על המתלוננת ועל ילדיהם המשותפים בכך שאמר להם "דמכם בראשכם" וזאת בכוונה להפחידם או להקניטם.

ב. בשל כל אלה, הואשם הנאשם באיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. א. א) הנאשם, באמצעות הסניגורית המלומדת, כפר בעובדות כתב האישום וכבר בתחילה טענה כי האישום כולו מבוסס על פתק שכתב הנאשם יום לפני המועד הרלוונטי וממנו הוא הקריא למתלוננת בשעה שבא לביתה.

לטענתה, אין בדברים שנאמרו תוכן מאיים.

ב) עוד טענה ב"כ הנאשם כי כתב האישום אינו משקף בצורה מדויקת את המערך העובדתי ולכן מערך עובדתי זה יועמד על דיוקו בשלב ההוכחות.

ג) ב"כ הנאשם מודה בשם הנאשם כי מה שכתוב באותו פתק – הוא מה שנאמר למתלוננת (ראה בעמ' 3 לפ').

ב"כ הנאשם אף הסכימה להגשת אותו פתק והוסיפה כי הנאשם מודה שהקריא את הפתק למתלוננת, אך לא במגמה להפחידה או להטיל מורא, אלא במגמה לסכם את שנות נישואיהם (עמ' 8 לפ', ש' 8-10).

ד) ב"כ הנאשם אף הסכימה להגשת כל ראיות התביעה ללא צורך בחקירות אלא שבנסיבות אלה די לטעון טענות משפטיות (עמ' 8 לפ', ש' 11-15).

ב. א) ב"כ התביעה לא קיבל הצעת ב"כ הנאשם שלא להעיד עדים – למרות שב"כ הנאשם אמרה שגם על סמך ההודעות עצמן וגם אם יאמר שכל מילה שאמרו המתלוננות בעדויות התביעה היא נכונה – גם אז אין התשתית המשפטית לביסוס עבירת האיומים (עמ' 9 לפ', ש' 3-17).

ב) לאחר ששמעתי עמדת ב"כ הצדדים, ניתנה ביום 4.12.03 החלטה המאשרת העדת עדי התביעה (עמ' 10 לפ'), זאת לאחר שהוגשו כל הראיות בכתב שהיו בתיק המשטרה.

3. לאחר השתלשלות העניינים, כאמור לעיל, שמעתי עדות המתלוננת ועדות בתה גב' א' א' (להלן: "א'").

לאחר שמיעת עדויות אלו אשר סיימו את פרשת התביעה, טענה ב"כ הנאשם שאין מקום להשיב לאשמה.

4. א. א) טענותיה המרכזיות של ב"כ הנאשם ושבגינן אין מקום להשיב לאשמה הן:

(1) גם לאחר שנשמעה עדות המתלוננת לא עלתה אשמת האיום. לדבריה, יש להתייחס לדברי הנאשם כמציאות של חופש דיבור, שהוא יסוד מזכויות היסוד הבסיסיות.


לטענת ב"כ הנאשם אין במקרה שלנו יסוד של איום ואף יסוד של אזהרה אין כאן (עמ' 28 לפ', ש' 10-27).

עוד מוסיפה ב"כ הנאשם וטוענת כי בכתב האישום נכתב חלק מהטקסט והתביעה בחרה לצטט חלק הלוקה בחסר.

(2) החלק מהטקסט שנרשם בכתב האישום אינו משקף את המציאות, וגם אותו חלק אשר נרשם – הוא כשלעצמו לא מהווה איום.

זהו מכתב פרידה, מכתב סיכום עם דברים טובים ופחות טובים, אך לא איום ולא אזהרה.

ב) (1) באומרה כך, מכוונת ב"כ הנאשם את טענותיה כלפי האמור במסמך ת/6.

לדברי ב"כ הנאשם, הרי שגם המתלוננת בעדותה איננה מציינת בצורה חד משמעית שהבינה זאת כאיום, אלא שדבריה מלווים במלים כגון: "כנראה", ו"אולי".

(2) בפתק כפי שהוא רובו איננו איום ואילו התביעה השתמשה במשפט אחד מתוך מכלול הפתק, הוציאה אותו מהקשרו, וגם אותו משפט לא ציטטה נכון.

במשפט עצמו, אין משום איום על פגיעה שלא כדין, ומה שנאמר באותו משפט גם לא נתון לשליטתו של הנאשם.


ג) ב"כ הנאשם מפנה לדברי המתלוננת בעדותה בביהמ"ש, שאומרת שהנאשם לא איים, רק הקריא את מה שכתוב בפתק.

ב. לעומתה, טוען ב"כ התביעה, כי אין מקום לקבל את הטענה שאין להשיב לאשמה.

לטענתו, המבחן הוא מבחן כפי שחל על אוזני השומע, וכשמפעילים מבחן אובייקטיבי לאמירה שבכתב האישום עם הקונטקסט הכללי, אפשר להבין שאובייקטיבית מדובר באיום, קל וחומר כאשר המתלוננת בעצמה אומרת שסובייקטיבית הרגישה שזה איום (עמ' 31 לפ').

5. א. טענת ב"כ הנאשם שאין להשיב לאשמה, מוסדרת בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הקובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה ביהמ"ש את הנאשם...".

ב. המשמעות של העדר הוכחה לכאורה היא כי אין בראיות שהוגשו לביהמ"ש מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו תינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראיתי, ועל כן – אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן שאין לו מפני מה להתגונן וראוי לזכותו" (ראה י. קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה מעודכנת 2003, עמ' 1049).

ג. בשלב הדיון בטענה "אין להשיב לאשמה", אין ביהמ"ש בוחן את משקלן של הראיות ואת מהימנותם של העדים שהביאו ראיות אלו.

מה שעליו לבדוק הוא אם ישנה ראיה כלשהי – אם לאו.

אם ביהמ"ש סבור כי יש ראיות על נקודות חשובות אלו או אחרות הרי תיקרא ההגנה להשיב (ראה בע"פ 638/85 מ"י נ' ג'מאל בן זהאי בוטרוס ואח', פד"י מ(2) 658, 660).

ד. אף אם בשלב הדיוני של תום פרשת התביעה עולות מן החומר שתי קבוצות של ראיות: אחת המתפרשת לטובתו של הנאשם והשניה לחובתו, הרי אין ביהמ"ש שוקל עם תום פרשת התביעה את שתי הקבוצות של העדויות ומעריך את מידת מהימנותן זו מול זו, אלא רק בוחן ובודק אם אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, כלומר אם יש בכל החומר שהובא בפני ביהמ"ש ראיות לכאורה לביסוסו של האישום (ראה המובא בע"פ 732/76 מ"י נ' רפאל כחלון, פד"י לב(1) 170, 179, וראה ע"פ 405/80 מ"י נ' שדמי, פד"י לה(2) 757, 762.

ה. בע"פ כחלון הנ"ל נקבע כי: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום.

ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת הראיות... מן התביעה לנאשם" (שם, עמ' 180).


6. א. משכך, יש לבדוק האם בעדויות ובמסמכים שהגישה התביעה יש משום ראיה לכאורה לביסוסו של האישום.

באשר לכמות הראיות הנדרשת, לעניין זה כבר נאמר, כי די למעשה בקיומן של ראיות דלות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, ודי בראיות ראשוניות (ראה בספרו הנ"ל של כב' השופט קדמי, עמ' 1409).

ב. אין בכוונתי להיכנס לפרטי הוכחת האשמות של כל אחת מהעובדות המיוחסות לנאשם, שכן גם אליבא דדברי ב"כ הנאשם עסקינן יותר בשאלות משפטיות, וגם אם נשמעו עדים, אין מקום, בשלב זה, לבחון את משקלן של הראיות ולהביע דעה כלשהי על מהימנות העדים והמסמכים שהוצגו.

לכן, אין בדעתי להרחיב אל מעבר לדרוש בשלב זה של הטיעונים.


7. בחנתי את טענות ב"כ הצדדים, את העדויות ואת המסמכים בדבר השאלה האם לאור מה שנמצא עד כה בפני ביהמ"ש, אם על הנאשם להשיב לאשמה - אם לא.

8. בחינת העדויות עד כה לבדיקת השאלה אם על הנאשם להשיב על האשמה מתחלקת לשניים:

ראשית, יש לבדוק את העובדות בסעיף א(1) לכתב האישום המבוססות על דברי הנאשם "כי פעם הבאה שיפגשו תהיה בעולם הבא";

שנית, יש לבדוק את העובדות בסעיף א(2) לכתב האישום המבוססות על דברי הנאשם "דמכם בראשכם".

9. א. א) באשר לעובדות בסעיף א(1) לאישום הרי, שכבר בשלב זה אפשר לומר כי ע"י הגשת הפתק ת/6 המהווה, למעשה, מקור לאשמת האיום בכתב האישום, אין לעשות הפרדה בין תוכן הדברים ע"י הבאת שורה זו או אחרת אלא שיש לבחון את מכלול האמור בפתק ואת ההקשר לפיו נאמרו הדברים.

ב)תוכן הפתק (ת/6) בכללותו הוא כהאי לישנה:

"על 7 פשעייך ועל עשרה לא אחשה!

הנה מסתיימת לה כאן ידידות – חברות – נישואין – שותפות שבה בחור נאה – מצליח ומוצלח לקח נערה צעירה – רכה בשנים – דחויה – מוזנחת ושמנה למסע ארוך – ארוך – נתן לך את שמו – בן יותר משנות-דור... בפעם הבאה זה יהיה אני מניח בעולם הבא!!! – אולי?..."

(ההדגשות במקור – ג.ב).

ג) (1) בכתב האישום נלקחה שורה אחת מהפתק וגם זו לא שלמה, שכן בכתב האישום נאמר כי: הנאשם "אמר לה כי הפעם הבאה שיפגשו תהיה בעולם הבא...".

שורה זו לא רק שהוצאה מהקשרה, אלא הכתוב בכתב האישום לוקה בחסר, יען כי בכתב האישום לא נרשם מלוא המשפט אלא רק חלק הימנו.

(2) האמור באותו פתק איננו מהווה איום, שכן אין האמור שם עונה על האלמנטים שבעבירת האיום.

הנאשם מתאר במספר מלים מצומצם מערכת יחסים, תוך ציון כי מסתיימת לה כאן אותה מערכת ומסיים במשפט: "בפעם הבאה זה יהיה אני מניח בעולם הבא, אולי?" (ההדגשות שלי-ג.ב).

אמירה זו בצירוף המילים "אני מניח" "אולי" – מציע כי דברי כאב נאמרו כאן ולא דברי איום.

אין וגם לא משתמע מהכתוב איום חד משמעי וגם השומע כך לא יכול לקבל זאת כאיום – לא במבחן האובייקטיבי ולא במבחן הסובייקטיבי.

(3) המתלוננת מציינת בעדותה כי צורת הדיבור והטון הבהילו אותה עד שאמרה שהיא הולכת למשטרה. משאמרה כך ברח הנאשם מהבית (עמ' 19 לפ', ש' 8-9).

המתלוננת גם אומרת כי המשפט חרוט לה בראש והיא עד היום מפחדת (עמ' 19 לפ', ש' 20-21).

הנאשם הרים הקול משום שהמתלוננת אמרה שהיא לא רוצה לשמוע (דברי א' בעמ' 12 לפ', ש' 16).


כך מציינת היא לאחר שהעידה על מלים נוספות שאמר לה הנאשם, ברם מלים אלו אינן בעובדות כתב האישום.

(4) במשטרה לא אמרה המתלוננת, שהנאשם אמר לה המילים, אלא הקריא לה הפתק (ראה ת/10, עמ' 2, ש' 9-13).

גם א' אומרת שהנאשם הקריא לה מהפתק (עמ' 12 לפ', ש' 16).

מעניין לציין כיצד מתחמקת מלהשיב ישירות לחוקרת אם הנאשם הקריא מהפתק או אמר לה בעל פה.

פעמיים שאלה החוקרת שאלה זו, אך המענה הוא מתחמק ולא ישיר לשאלה.

(ראה מזכר מיום 23.3.03 – ת/4).

בהודעתה במשטרה לא אמרה כי בשל פחדה ממילים אלו הלכה למשטרה, אלא שסיבת ההליכה למשטרה היה כרוך במעשה אחר של הנאשם והוא: "החזיר את הדף לכיס ירד למרתף וכשראיתי אותו עם שקיות מהמרתף אני התקשרתי למשטרה. אני חושבת שהוא שמע את השיחה ואז הוא נסע" (ת/10, עמ' 2, ש' 13-16).

החוקר שאל המתלוננת באופן מפורש: "האם הוא איים לפגוע בך חוץ מלהקריא את תוכן המכתב?" ותשובתה: "לא איים, רק הקריא לי את מה שהוא כתב ואמר שניפגש בעולם הבא" (ת/10, עמ' 3, ש' 1-4).

ד) (1) אמנם בשלב זה של הדיון אין בודקים מהימנות או אמינות

ברם, על פניו ניתן לומר כי לאור העדות הארוכה שמסרה במשטרה ולאור השאלה הספציפית שנשאלה המתלוננת אם הנאשם איים עליה, לא סביר שאמרה במשטרה שהיא מפחדת והחוקר לא רשם זאת.

האמת מתגלה מדברי המתלוננת בהמשך עדותה שם אומרת היא: "היום אני אחרי טיפולים ולמדו אותי לדבר על הפחד" (עמ' 22 לפ', ש' 25, ההדגשה שלי = ג.ב).

(2) המתלוננת מעידה בביהמ"ש כי: "ברגע שהוא (הנאשם-ג.ב) הכניס את הדף, הוא ירד אוטומטי למרתף ואז באותו רגע ניצלתי את ההזדמנות להתקשר למשטרה. הוא עלה עם השקיות מהמרתף וכשהוא ראה את הניידת הוא ברח" (עמ' 23 לפ', ש' 12-14).

אמירות אלו סותרות בצורה מהותית את שאמרה המתלוננת בעניין זה במשטרה. בהודעתה במשטרה אומרת המתלוננת כי קודם הכניס הדף לכיס, ירד למרתף וכאשר ראתה אותו עם השקיות מהמרתף – אז התקשרה למשטרה.

לא כשירד למרתף, אלא כשעלה עם השקיות מהמרתף.

המתלוננת גם אומרת במשטרה, שהיא חושבת ששמע השיחה ולכן ברי לי שאם היה במרתף עת התקשרה – לא יכול היה לשמוע השיחה אלא לאחר שבאמת עלה עם השקיות (ראה בת/10, עמ' 2, ש' 13-17).

(3) זאת ועוד, גם אם לא נבדקת מהימנות בשלב זה של הדיון, השאלה היא כיצד מתיישבים דברי המתלוננת בציינה כי הנאשם הגיע בשעה 10.00 (גם א' מציינת שעה זו כשעת הגעת הנאשם), נכנס לבית, ירד למרתף צלצלה למשטרה וכאשר הגיעה המשטרה הנאשם ברח, עם האמור בדו"ח הפעולה ת/7.

המתלוננת מסרה הודעתה באותו יום 21.3.03 בשעה 13.45 וא' מסרה הודעתה בשעה 14.36 של אותו יום ואין ספק כי על פי דברי המתלוננת וא' נמסרו ההודעות לאחר האירוע ולאחר שהגיעה משטרה.

אם כן, כיצד מצוין בדו"ח הפעולה (ת/7) כי השוטר הגיע למקום בשעה 17.15 ומצא את הנאשם יושב בסלון הבית?

ב. לפיכך, די באמור לעיל כדי לקבל טענת ב"כ הנאשם כי לגבי העובדות המפורטות בסעיף א (1) לכתב האישום לא הוצגו ראיות אף לכאורה לקיום האלמנטים של עבירת איומים ולכן אני מזכה הנאשם מעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק.

10. א. באשר לעובדות המפורטות בסעיף א(2) לאישום לפיהן איים הנאשם שלא כדין על המתלוננת ועל ילדיהם המשותפים בכך שאמר להם "דמכם בראשכם" וזאת בכוונה להפחידם או להקניטם.


ב. גם בעניין זה לא מצאתי קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוות את עבירת האיומים על פי האלמנטים שנקבעו בפסיקה (וראה ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ. מ.י פד"י מג (3) 373, 384-386):

א) גם אם הזכירה המתלוננת מונח זה בהודעתה במשטרה – לא נאמר שם באיזה הקשר נאמרו הדברים ולמעט האמירה הסתמית לא עלה ממנו אפקט הפחד או ההקנטה כלפי מאן דהוא וגם לא שמעתי כיצד ועל מי השפיעה אמירה זו.

ב) בהודעת המתלוננת אומרת היא באופן כללי כי: "בכל וויכוח שיש לו עם הילדים הוא אומר להם דמכם בראשכם" (ת/10, עמ' 1, ש' 16-17).

אם בכתב האישום נאמר שהנאשם התבטא כך גם כלפי המתלוננת – הרי שבהודעה לא מצינו תימוכין לכך.

אומר להם – לילדים, נאמר – למתלוננת – לא נאמר.

ג) (1) המתלוננת לא מזכירה בעדותה בבית המשפט מאומה בקשר לאמירה זו וגם לא מזכירה אותה.

(2) א' גם היא מזכירה באופן כללי שבזמן וויכוח אומר הנאשם לילדים ולמתלוננת דמכם בראשכם אם לא טוב להם תלכו "מהבית" (ת/9, עמ' 2 ש' 23-25), אך ראשית, לא עולה מאמירה זו שזה השפיע על מאן דהוא כאיום, פחד או הקנטה ושנית, כשם שהמתלוננת לא הזכירה אמירה זו בעדותה, כך לא הזכירה גם א' אמירה זו ומה הייתה ההשפעה על שומעי הדברים.

(3) אמנם ישנם עוד ילדים במשפחה – אחות ושני אחים (עמ' 13 לפ', ש' 25-26), אך אלה לא העידו, כך שאין ראיה ולו לכאורה שכך אמר הנאשם לילדיו, קל וחומר שאין ראיה ולו לכאורה שנתקיימו באמירה זו האלמנטים הדרושים כדי שתהווה איום.

11. סוף דבר, משלא מצאתי קיומן של ראיות לכאורה הדרושות לצורך הקמת עבירת האיומים – הכל כפי שפורט בהחלטה זו – אני מחליט שאין על הנאשם להשיב לאשמה ואני מחליט לזכות הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הגשת כתב אישום

  2. אי הקראת כתב אישום

  3. אין להשיב על האשמה

  4. התיישנות כתב אישום

  5. טענת פגם בכתב האישום

  6. אין מקום להשיב לאשמה

  7. היתר בניה כתב אישום

  8. מועד להגשת כתב אישום

  9. איחור בהגשת כתב אישום

  10. העברת התיק לפרקליטות

  11. ביטול כתב אישום פלילי

  12. ביטול כתב אישום בהסכמה

  13. ביטול כתב אישום תעבורה

  14. בקשה למחיקת כתב אישום

  15. זכות עיון בכתבי אישום

  16. ביטול כתב אישום התיישנות

  17. ביטול כתב אישום עקב סחבת

  18. התיישנות הגשת כתב אישום

  19. ביטול כתב אישום טרם הקראה

  20. ביטול כתב אישום מסירה כדין

  21. ביטול כתב אישום לאחר הקראה

  22. איחוד הדיון בשני כתבי אישום

  23. אי הארכת חוזה בגלל כתב אישום

  24. אין להשיב לאשמה בהליך אזרחי

  25. ביטול כתב אישום חריגות בניה

  26. ביטול כתב אישום אכיפה בררנית

  27. ביטול כתב אישום הגנה מן הצדק

  28. ביטול כתב אישום טענות סותרות

  29. הגנה מן הצדק ביטול כתב אישום

  30. ביטול כתב אישום מחמת התיישנות

  31. התיישנות לאחר הגשת כתב אישום

  32. אינטרס ציבורי בהגשת כתב אישום

  33. איחוד אישומים - הפרדת אישומים

  34. טענות מקדמיות הקראת כתב אישום

  35. ביטול כתב אישום בשל אכיפה בררנית

  36. אי הוכחת נסיבות העבירה בכתב האישום

  37. ביטול כתב אישום אי קיום חובת היידוע

  38. דחיית בקשה לביטול כתב אישום מן הצדק

  39. הכשרת בניה בדיעבד, בניה שלגביה הוחלט על הגשת כתב אישום

  40. היתרי בנייה התקבלו עוד בטרם הוגש כתב האישום ביחס לעבודות הבניה

  41. כתב האישום על הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה

  42. בקשה מקדמית למחוק את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית

  43. כתב אישום על שימוש בשלוש יחידות נפרדות למגורים במקום, שבו הותר שימוש ביחידה אחת

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון