ועדה רפואית משרד הבריאות

פתיח


עניינה של תובענה זו בשאלה, האם יש לבטל את הסכם הפרישה של התובע, משירות המדינה, על מנת לאפשר לו לפרוש מהשירות בדרך אחרת, לפי החלטה של ועדה רפואית בעניינו.





מלכתחילה, הוגשה התביעה הן נגד מדינת ישראל, כנתבעת 1, הן נגד "משרד הבריאות", כנתבע 2, והן נגד "המרכז הגריאטרי ע"ש פרידה שייף ורבורג נתניה" (להלן: המרכז), כנתבע 3, כאילו מדובר בשלוש ישויות משפטיות נפרדות; ברם, בהיותו המרכז, כמו גם משרד הבריאות, אורגן של מדינת ישראל ולא אישיות משפטית עצמאית, הרי היא הנתבעת היחידה בהליך זה (להלן: המדינה).




נקדים ונאמר, כי דין התביעה להידחות. להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות להכרעתנו ולאחריהן תובא ההנמקה למסקנתנו.


עובדות


ואלה העובדות, הנקבעות לאחר שחזרנו ועיינו בכל החומר שהוגש לתיק ושקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן:
התובע החל עבודתו בשירות המדינה ביום 13.7.99, בתפקיד מחסנאי, לאחר שהופנה במסגרת הליך הכשרה ושיקום של המוסד לביטוח לאומי;
עד 31.10.99 היה התובע במעמד של "עובד ארעי" וביום 1.11.99 קיבל כתב מיונו כעובד "קבוע", מעמד בו שהה עד סיום עבודתו, בסוף חודש 5/08;
כבר בתחילת עבודתו הוגבלו זכויות התובע לפנסיה, לפי סעיף 13.454 לתקשי"ר, על-ידי ועדה רפואית של עובדי המדינה, שקבעה לו נכות משוקללת בשיעור 31.6% [החלטה מיום 11.7.99, בנספחי ב' לתצהיר התובע - ת/1 (להלן: החלטת ההגבלה)];
לטענת התובע, המדינה התעלמה ממגבלותיו הרפואיות, הוא נדרש לבצע פעולות שלא תאמו את מצבו ועקב כך חלה התדרדרות במצבו הרפואי והוחלט להעמידו בפני ועדה רפואית, כדי להוציאו לפנסיה מסיבות רפואיות [ת/1, ס' 6-5]. זה המקום להבהיר, כי ההגבלה שנקבעה לתובע בהחלטת ההגבלה לא היתה הגבלה פיזית, אלא, בקשר לזכויות גמלה בעתיד, ככל שמצבו הרפואי - בעת קבלתו לעבודה - יהיה העילה לפרישתו מהשירות, מסיבות בריאות. לתובע הודעה זכותו לערער על החלטת ההגבלה, אולם, הוא לא ערער עליה.
עוד בניגוד לטענת התובע - התפקיד אליו התקבל, כמחסנאי, לא כלל רק "הוצאת מכרזים ורכישת טובין עבור בית החולים הגריאטרי בנתניה" [ת/1, ס' 6-5]; פעולות אלה היו פעולות שביצע "במסגרת עבודתו", כפי שאישר המנהל שלו, מר שמוליק בן-דוד, במכתב מיום 20.5.05 [ת/1, נספח א'], אך, הגדרת משרתו כמחסנאי, מלכתחילה, היתה רחבה יותר [ראו: טופס "תיאור תפקיד" - ת/1, בין נספחי ב'];
בסיכומי התובע צויינו עובדות, שלא נמצאות בכתב-התביעה או בתצהירו - בדבר ניתוחים שעבר בשנת 2003 [ס' 1.8-1.7 לסיכומיו], או תאונה בה היה מעורב, ביום 10.9.96, אשר "הותירה לו נכות צמיתה נוספת בשיעור של 19% ...", ונטען, כי בעקבות זאת זומן לועדה רפואית של עובדי המדינה [ס' 1.10-1.9 לסיכומיו]. אין הצדקה לשינוי בגרסה עובדתית, אבל, ברור מכך, שטענת התובע בתצהירו, אודות הסיבה לוועדה הרפואית - אינה מדוייקת.
התובע נעדר ימים רבים מעבודתו, לא כולם בגיבוי במסמכים רפואיים, דבר שיצר משברים בתפקוד מחלקתו [נ/1, ס' 15-12 ונספחי א', שם]. ביוזמת המעסיק, הוא נשלח לבדיקה רפואית וביום 26.3.07 קבעה ועדה רפואית מחוזית, של משרד הבריאות, כי התובע - "כשיר להמשיך עבודתו ללא מגבלות" [ת/1, בין נספחי ב'];
רופא תעסוקתי, שבדק את התובע גם במקום עבודתו, הגיע למסקנה, מיום 25.4.07, כי - "בשלב זה לא מסוגל לעבוד כמחסנאי" [נ/1, נספח ב']. בעקבות זאת, קבעה הרופאה המחוזית, ביום 20.5.07, לאחר עיון נוסף בעניינו של התובע, כי - "יש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו התקנית" [מכתבה צורף כנספח א'1 לתביעה. משום מה, לא נזכר בתצהיר התובע, אבל, התייחסו אליו בסיכומיו]. פניית ב"כ התובע, ביום 10.7.07, אל ד"ר ואנשטיין, בקשר לקביעות השונות בעניינו, נענתה במכתב הסבר שלה, מיום 17.7.10, המציין שמסקנה חדשה היא לאור "מידע חדש על צורת עבודתו" [שני המכתבים שורבבו בין הנספחים לתצהיר התובע];
התובע ערר על המסקנות הסותרות בעניינו, וועדה רפואית לעררים קבעה, ביום 10.9.07, כי הוא יכול להמשיך בעבודתו כמחסנאי, תוך המלצה - "להקל עליו בעבודות פיזיות הדורשות מאמץ פיזי קשה" [ת/1, נספח ג'; פרוטוקול הדיון בוועדת העררים - נ/1, נספח ט'1];
לטענת התובע, כעבור מספר חודשים, בהם עבד לסרוגין, הופנה לועדה רפואית נוספת, אשר החלה בהליך בדיקה וביקשה שימציא לה מסמכים המעידים על מצבו הבריאותי והנפשי, אולם דרישה זו לא הובאה לידיעתו בעוד מועד, לטענתו, מאחר שהנתבעת הסתירה ממנו עובדה זו. לדעתו, לו דנה הוועדה בעניינו היה זוכה לפנסיה מסיבות בריאות. התובע אינו נוקב במועדים רלבנטיים, אך, היפנה למכתב מתאריך 14.4.08 [ת/1 ס' 15-12 ונספח ו', שם].
בפועל, בעקבות החלטת הועדה הרפואית לעררים נשאר התובע בשרות המדינה ובמסגרת ההמלצה להתחשב במצבו, בכל הכרוך בעבודה הדורשת מאמץ פיזי קשה, ניסו למצוא לתובע תעסוקה גם במשרות אחרות, ברם, ללא הצלחה [נ/1, ס' 24];
בעוד שבפני וועדת העררים ביקש התובע לאפשר לו לעבוד בהתאם למגבלותיו [עמ' ראשון לפרוטוקול וועדת העררים, באמצע], בהליך אחר שניהל נגד המדינה, טען שאינו כשיר לעבוד, אך, התביעה האחרת נמחקה [עב 2416/08 (אז' ת"א) - נ/1, ס' 35-34; יוער - כי ההליך האחר החל כתביעה בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו: א-49318/07].
בסופו של יום, הוסכם עם התובע על פיטורים בתנאים מועדפים. כעולה מסיכום דברים, מיום 25.5.08, הסכים התובע לפרוש תמורת תשלום "200% פיצויים ו-4 חודשי הסתגלות" [נ/1, נספח ג'].
הסכמת התובע הובאה בפני נציבות שרות המדינה וזו אישרה את פיטוריו בתנאים החריגים. בהתאם, נחתם "זיכרון דברים", מיום 10.6.08, בו חזרו שני הצדדים ואישרו את המוסכם. התובע חתם על זיכרון דברים זה לאחר שהוסיף, בכתב יד: "המעסיק לדבריו - אינו מוצא דרך להעסיקני לאור מגבלותיו. לא בתוך הארגון ולא באמצעות ועדה בינמשרדית לויסות העובדים" [נ/1, נספח ה' (להלן: הסכם הפרישה); התובע אישר בעדותו את חתימתו על הסכם הפרישה והתוספת לו - ע' 4, ש' 24-20, וטען ל"כפייה"].
התובע פרש משרות המדינה, בהתאם לתנאיי הסכם הפרישה ורק ביום 12.2.09, למעלה מ-8 חודשים לאחר הפרישה, הוגשה התביעה הנוכחית.



דיון והכרעה


כזכור, התובע מבקש לבטל את הסכם הפרישה ודורש להמשיך את הליך העמדתו לבחינה בפני וועדה רפואית, תוך שהוא מאמין, כי לו היו ממשיכים בבדיקות כאלה היתה הוועדה הרפואית קובעת, כי יש להוציאו לפנסיה מסיבות רפואיות. למסקנה כזו לא הונחה כל תשתית. גם בהנחה, שתחת ההסכמה על תנאיי הפרישה היו ממשיכים בדיוני הוועדה הרפואית, שבחנה את מצבו של התובע בשנת 2008, אין כל וודאות, כי דיוניה היו מסתכמים במסקנה, שיש לשחרר את התובע משרות המדינה, מאחר שאינו כשיר לכל עבודה. שהרי, כבר ראינו, שהמסקנה האחרונה של הוועדה הרפואית לעררים, בעניינו של התובע, היתה שהוא כן מסוגל להמשיך בתפקידו, תוך התחשבות מסויימת במגבלותיו, אך, לא תוך וויתור מוחלט על עבודתו בשירות המדינה.




אף התובע עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי אין לדעת אם הוועדה הרפואית היתה משנה את מסקנותיה לגביו [עמ' 6, ש' 24-22]. יש לזכור, כי עמדת התובע, עובר לסיום עבודתו בשרות המדינה, היתה, שהוא כן כשיר לעבוד, והוא אף היה מעוניין שתמצא לו עבודה; מכאן, שניתן לקבוע, בסבירות גבוהה, שוועדה רפואית היתה מחליטה שהוא כשיר להמשך עבודה, דווקא.




למעלה מכך, התובע לא הצביע על הוראה בחוק שרות המדינה (גמלאות) [נ"מ], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), המחייבת הענקת קצבת פרישה, לו ועדה רפואית היתה קובעת, כי אינו כשיר לעבודה כלשהי בשרות המדינה. במועד הפסקת עבודתו טרם השלים התובע 10 שנות שרות, ומכאן - שלא התקיים בו תנאי ראשוני לזכאות לקצבת פרישה, אף כאשר מדובר בפיטורים שהיו "מסיבת מצב בריאות לקוי", כאמור בסעיף 15 לחוק הגמלאות.




זאת ועוד, טענתו של התובע, כי - "בשלב זה ולאור ההחמרה הממשית במצבי הרפואי, הגעתי לידי החלטה כי אני מבקש לפרוש מעבודתי ולצאת לפנסיה מסיבה רפואית." [ת/1, ס' 21], הינה אמירה בעלמא, הן בהתחשב במועד המאוחר בו נאמרה - תצהיר התובע, מיום 18.11.10 - והן לגופם של דברים, באשר אין לתובע כל זכות קנויה לקבל פנסיה, מטעמי בריאות.




את טענתו של התובע, כי "נכפה" עליו משא ומתן והוא "אולץ" לחתום על הסכם הפרישה, יש לדחות מכל וכל. ראינו, כי התובע רשאי היה להוסיף על הסכם הפרישה כל אשר רצה והוא ניצל זכות זו ואף הוסיף הערה, בכתב ידו, בנושא זה, ומכאן שיכול היה לבחור שלא לחתום, או לציין שהוא חותם תחת "מחאה", מטעמי אילוץ זה או אחר, או להעיר כל הערה שימצא לנכון. בנוסף נציין, כי לאורך כל הדרך היה התובע מיוצג על ידי עורך-דין, אף אם לא מי שמייצגו בהליך שלפנינו, אלא, בהליכים האחרים שהתנהלו במקביל, ומכאן שאין לקבל את טענתו, כי לא הסבירו לו את האפשרויות השונות, עובר לחתימתו על הסכם הפרישה והטעו אותו לחשוב שהוא חייב לחתום.




הסכם הפרישה העניק לתובע תנאים מפליגים לטובה ובהתחשב במגבלה שהוגבל מלכתחילה באשר לזכויותיו לגמלה, אנו סבורים, כי מצאו עבורו את הפתרון המתגמל ביותר, בהתחשב בנסיבותיו.




לדעתנו, בעת שחתם התובע על הסכם הפרישה, ידע שהוא מקבל תנאים מופלגים לטובה ועל כן בחר בו. שינוי טעמיו, בדיעבד - גם אם בשל החרפה במצבו הרפואי, כטענתו - אינו עילה המצדיקה החזרת הגלגל לאחור, תוך חיוב המדינה לקבל החלטה של ועדה רפואית, בעניינו, כאשר אין כל וודאות שתחליט כבקשתו. לא למותר להדגיש, כי המדינה היא אשר סברה, שהתובע אינו מסוגל להמשיך לעבוד, אך, התובע חלק על כך ודעתו התקבלה על ידי הועדה הרפואית לעררים, לכן, הפתרון המוסכם שנמצא, בדבר פיטורים בתנאים מועדפים, ענה על צרכי שני הצדדים ובמיוחד התובע, שלא התגבשה לו זכות לקצבת פרישה.


סיכום


לא מצאנו כל עילה לביטול הסכם הפרישה ותביעת התובע - נדחית.




בהתחשב במעמדו של התובע, כעובד לשעבר - כל צד ישא בהוצאותיו.




זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון