ועדה רפואית ניידות


1. ההליך

1. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (לעניין ניידות) מיום 29.8.1984 שקבעה, כי הפגימה בה לוקה המערער אינה כלולה ברשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות ואין הוא זכאי לגמלת ניידות.

2. העובדות, כפי שתוארו בהודעת הערעור ושאין עליהן חולקין, הן:

א) ב-8.10.1978 נקבעה למערער, על-ידי ועדה רפואית מדרג ראשון, דרגת נכות של 80% לפי פריט ג'-1 ("קישיון מוחלט של מפרק הירך");

ב) ב-1.2.1983 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון שהמערער אינו לוקה בליקוי שברשימה;

ג) המערער הגיש ערר לוועדה רפואית לעררים, אשר קבעה לו, ב- 9.5.1983, דרגת נכות של 50%, לפי פריט ו'-1 ("הגבלה בכושר תנועת מפרק הירך מלווה כוויצה כיפופית (הגבלה באכסטנזיה) וכו'..."). על החלטה זו לא ערער המוסד בפני בית-הדין;

ד) ב-3.6.1984 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון, כי למערער נכות של 80% לפי פריט ו'-2 (כאמור ב-ו'-1 אך דו צדדי):

ה) על החלטה זו ערר המוסד בפני ועדה רפואית לעררים, אשר קבעה (ב-29.8.1984) כאמור בסעיף 1 דלעיל.

3. בהודעת הערעור טען בא-כוח המערער, כי -


א) ההחלטה נשוא הערעור ניתנה בערר על החלטה (מיום 3.6.1984), בהליך בו פתח המערער בשל החמרת מצבו. משנקבע כי אכן חלה החמרה (80%) בהשוואה עם המצב הקודם (ב-9.5.1983), כל שהמוסד רשאי היה לטעון במסגרת אותו הליך (הליך על החמרה) היה, שאין החמרה והמצב נשאר כפי שהיה (50%) ובוודאי שלא היה רשאי להביא לביטול החלטה של ועדה רפואית לעררים (מיום 9.5.1983 עליה לא ערער בשעתו בפני בית-הדין (סעיף 2(ג) דלעיל). ההחלטה נשוא הערעור ניתנה איפוא אגב חריגה מסמכות והיא בטלה מעיקרה;

ב) לאור "הלכת כביר" (דב"ע מג/1692 - 01 [1]) רשאי היה המוסד לכל היותר לערור על הגדלת הנכות מ- 50% ל- 80% והוועדה הרפואית לעררים לא היה מוסמכת לקבוע נכות פחותה מזו שנקבעה על-ידי ועדה קודמת (50%) בהחלטה שלא ערערו עליה לבית-דין זה;

ג) מוועדה שהחלטתה נשוא הערעור ישב ד"ר פרבר, הוא שנתן ב- 1.2.1983 את ההחלטה (0%) שבוטלה בערר ב-9.5.1983 (50%) (סעיף 2(ב), (ג) דלעיל).

והנה, בדו"ח נשוא הערעור ישנה התייחסות מפורשת להחלטתו דאז של ד"ר פרבר (1.2.1983) וההחלטה קמה לתחיה. בשורה האחרונה של הדו"ח נאמר: "התייחסות לוועדה המחוזית מיום 1.2.1983:
על פני הפרוטוקול הממצאים אינם תואמים סעיף ו'-2".

4. המערער הצהיר, שהוא מוכן להסתפק בקביעה שנכותו היא של 50% לפי פריט ו'-1, ולחלופין, שהעניין יוחזר לוועדה רפואית לעררים עם הדרכה שאין לגרוע מדרגת של 50%.

5. בטיעונו בעל-פה התמקד עורך-הדין טרלו בשאלות אלה:

א) סעיף 20(א), (ב) לתוספת ב' ("הוועדה הרפואיות") להסכם הניידות (להלן - תוספת ב' להסכם) מקביל לתקנות 36 ו-37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, שעניינן "דיון מחדש". וסעיף 14 שבתוספת ב' מקביל לתקנה 30 לתקנות הנ"ל שעניינה "סמכות ועדה לעררים".
וזו לשון הסעיפים 14 ו-20 שבתוספת ב' להסכם:

"14. ועדה רפואית לעררים רשאית לאשרה חלטת הוועדה הרפואית, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהעורר הוא הנבדק ובין שהוא המוסד".

"20 (א) המוסד רשאי בכל עת להפנות את המוגבל בניידות לבדיקה מחודשת בפני הוועדה הרפואית, והוראות תוספת זו יחולו.

(ב) מוגבל בניידות רשאי לבקש בדיקה מחודשת בפני הוועדה הרפואית אם הוכיח, להנחת דעתו של הרופא המוסמך, כי חלה החמרה במוגבלותו בניידות, ובלבד שחלפו שנים-עשר חדשים מיום הקביעה האחרונה של הוועדה הרפואית או של הוועדה הרפואית לעררים".

משכך פני הדברים וההוראות מקבילות, יש להחיל בענייני ניידות את ההלכות שנפסקו בעניין נכות נפגעי עבודה (כגון:
דב"ע לו/129 - 01 [2]; דב"ע לו/308 - 01 [3], בע' 122). אלה ואלה דנות באותה מטריה, מונחות על-ידי אותו היגיון ואין להפלות ביניהן. הסכם הניידות מהווה מעין חקיקת משנה וכל עוד לא כתבו את ההיפך דין אחד לאלה ולאלה. מכאן, שוועדה לעררים (לעניין ניידות) אינה יכולה לתת החלטה הסותרת, ולו בעיקיפין, החלטה של ועדה לעררים קודמת (דב"ע לז/1309 - 01, בע' 207);

ב) לעניין השתתפותו של ד"ר פרבר בשתי ועדות: החייאתה על-ידי הוועדה השניה (לעררים) של החלטתו הוא בוועדה הראשונה (מחוזית), פסולה מעיקרה ופוגעת באמון הציבור בכשרות פעולתן של ועדות רפואיות.


6. באת-כוח המוסד השיבה, כי אין מקום להקבלה בין הוראות לפי תקנות והוראות מכוח הסכם. לכל מערכת אפיק משלה, איפיונים משלה, כגון שדרגת נכותו של נפגע עבודה יכול שתיקבע אחת ולצמיד לכל חייו, ואילו "ניידות" : כל אימת שהמוגבל בניידות רוצה להחליף את רכבו עליו להיבדק מחדש על-ידי ועדה רפואית. לפעולתן של ועדות רפואיות לעררים בניידות - כללים והלכות משלהן: דב"ע שם/2255 - 01 [5], עניין איש-שלום; בג"צ 363/84 [6], עניין נאוית חריף, וכן דב"ע מד/1745 - 01 [7], בו נפסק, בעקבות עניין נאוית חריף [6], כי כאשר ועדה רפואית סטתה מהחלטת ועדה קודמת בלא שתיתן סיבה לסטיה, הרי שלא פעלה באופן "ראוי וסביר" ויש להחזיר לה את העניין על מנת שתשלים את המלאכה. אך לא כן בענייננו: הוועדה הרפואית לעררים נימקה במה שגתה הוועדה הקודמת ומדוע יש לקבל את עררו של המוסד.
באת-כוח המוסד ביקשה לתקן טעות קולמוס "משולשת" שנפלה בפסוק האחרון שבדו"ח הוועדה נשוא הערעור, כך שבמקום:

"התייחסות לוועדה המחוזית מ-1.2.1983: על פני הפרוטוקול הממצאים אינם תואמים סעיף ו'-2".

יבוא:

"התייחסות לוועדה לעררים מ-9.5.1983: על פני הפרוטוקול הממצאים אינם תואמים סעיף ו'-1".

אשר להשתתפותו של ד"ר פרבר בשתי ועדות, לא היה בה כל פגם.ד"ר פרבר לא ישב בערכאת ערר על עצמו.

7. פסק-הדין שלהלן ניתן על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב בדעה שיש לקבל את הערעור.

II. פסק-דין

1. אין לקבל כמושכל ראשון וללא סייג את טענות המוסד, שעניין עניין - משפטו וחוקתו: הלכות ניידות לחוד והלכות נפגעי-עבודה לחוד. כבר פסק בית-דין זה בדב"ע מה/168 - 01 [8]:

".... אם תאמר, כי מכוח סעיף 14 לתוספת השניה להסכם הניידות רשאית הוועדה לאשר החלטת הוועדה הרפואית, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהעורר הוא הנבדק ובין שהוא המוסד', הרי בית-דין זה כבר קבע, אמנם לעניין פירושה של תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, אך תוכנה של זו דומה לענייננו, כי סמכותה זו של הוועדה קיימת רק שעה שבא לפניה ערעור של ועדה מדרג ראשון (דב"ע מג/1403 - 01, אפרתי ששון - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם))" (שם [8], ע' 179, סעיף 3).

2. בעניין וייס (בג"צ 296/83 (לא פורסם)) נסב הבירור על פירושה של תקנה 20 לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות) התש"ם-1979 (להלן - תקנות מס הכנסה), שזו לשונה -
"20. הוועדה לעררים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה".

משטענו, כי השוני שבין נוסח תקנה 20 הנ"ל לבין נוסח תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - תקנות נפגעי
עבודה), מחייב פירוש A CONTRARIO, פסק נשיא בית-המשפט העליון, השופט שמגר, שאין להסיק מסקנה מהשוני בין נוסח לנוסח נוכח -

"מהותו של העניין, היינו פרישתו של הנושא מחדש בפני דרג ערעורי... (ו)העובדה שמדובר על חוות-דעת מקצועית רפואית של דרג בכיר יותר המתייחסת לאדם על כל מומחיו וחולייו".

שכן:

"מהותו של העניין מחייב שרופא שבדק פלוני יוכל לבטא מלוא מסקנותיו בהתאם למיטב שיקולו ומצפונו המקצועי ואם הוא מגיע, תוך כדי הבדיקה הרפואית, לכלל מסקנה שעניין כל שהוא שנדון בפני הדרג הראשון אינו מקובל עליו או טעון ביטול או שינוי, כלשון תקנה 20, הרי הסמכות בידיו ללא קשר לנוסחו של הערר ואין לראות בכך חריגה מהתחומים שהותוו לו בתקנות".

3. ניתן להרחיב את ההלכה ולקבוע על דרך ההיקש, שמה שנפסק לגבי תקנה 20
(לתקנות מס הכנסה) ותקנה 30 (לתקנות נפגעי עבודה) ישים MUTATIS MUTANDIS לגבי סעיף 14 לתוספת ב' (סעיף 5(א) להליך).

4. טען עורך-הדין טרלו, שבעניין שלפנינו יש להחיל את ההלכות שנפסקו בקשר לתקנה 36 לתקנות נפגעי עבודה, שכן ההליך דנן תחילתו ומקורו בפעולות המערער לפי סעיף 20(ב) לתוספת ב' (המקביל לתקנה 36 לתקנות נפגעי עבודה). הכיצד? ב-9.5.1983 נקבעה למערער דרגת נכות של 50% לפי פריט ו'-1. המערער לא מימש את זכותו לקבל הלוואה עומדת ולרכוש רכב, אלא המתין שנה - כמצוות סעיף 20(ב) - וב-3.6.1984 התייצב בפני ועדה רפואית מדרג ראשון כשבידו חוות-דעת רפואית המעידה על החמרה במצבו. הוועדה אכן קבעה, כי חלה החמרה ודרג הנכות היא 80% לפי פריט ו' 2, אלא שוועדת עררים ביטלה את הקביעה הנ"ל מכל וכל. הרי איפוא, טען הטוען, הליך שכולו, מתחילתו ועד סופו. דיון מחדש מפאת החמרה, ולפי הפסיקה - לעניין תקנה 36 - כל שהוועדה לעררים מוסמכת לעשות הוא לדחות או לקבל את טענת ההחמרה, אבל בשום פנים לא לקבוע דרגת נכות נמוכה יותר (דב"ע לז/129 - 01 [2]; דב"ע לו/308 - 01 [3]; דב"ע לז/1309 - 01 [4]).

5. דא עקא, שהלכות אלה, עליהן סומך בא-כוח המערער, קדמו להתפתחות שבאה בעקבות בג"צ 296/83 (עניין וייס) והרחיבה את היקף סמכותה של ועדה רפואית לעררים לעניין נפגעי עבודה, ושאלה היא, כיצד אמור להתקיים הדו-קיום בין הסמכות (המסויגת) לצורך תקנה 36 לתקנות נפגעי עבודה לבין הסמכות (הרחבה) לפי תקנה 30 לאותן תקנות. דיון בשאלה זו יישאר לעת עתה בצריך עיון.

6. חשובה לענייננו השלכתו של עניין וייס על הסמכות לפי סעיף 14 לתוספת ב' (סעיף 3 דלעיל). ועדה רפואית לעררים לעניין ניידות אכן רשאית "לבטל או לשנות", בין שנתבקשה לעשות כן ובין שלא נתבקשה "בין שהעורר הוא הנבדק ובין שהוא המוסד" (דב"ע מה/168 - 01 [8]; ראה המובאת בסעיף 1 דלעיל). בבג"צ 363/84 [6] (עניין נאוית חריף) סמך הנשיא שמגר על "הדרך שהותוותה" בדב"ע שם/2255 - 01 [5] (עניין איש שלום) וקיבל כ"ראוי וסביר" שוועדה הבוחרת לסטות מהחלטה קודמת תתייחס להחלטות קודמות ותבחן, אם חל שינוי במצב בריאותו של הנבדק או אם בקביעה הקודמת נפלה טעות על פניה, "כגון חוסר התאמה בין הממצאים לבין הפריט אותו יישמו" (שם [6], 726). אך עיקר ההלכה הוא שרופא מוסמך, ומסתמא חייב, להחליט "בהתאם למיטב שיפוטו ומצפונו המקצועי" בנושא המובא לפניו, וזאת על סמך הממצאים שעלו בבדיקתו הרפואית.

7. בהמשך לדברים אחרונים אלה (שנאמרו בעניין וייס) הוסיף בית-הדין, כי כל
אימת שוועדה רפואית לעררים עומדת לבצע REFORMATIO IN PEJUS במסגרת ערר שהוגש על-ידי הנפגע "עליה להעמיד את הנפגע על כך שקיימת אפשרות שאחוזי הנכות שנקבעו לו בדרג ראשון יופחתו - ותינתן לו האפשרות 'להתגונן' בפני אפשרות כזאת, בין היתר על-ידי הבאת חוות-דעת רפואית" (דב"ע מג/1241 - 01; לא פורסם). כך בעניין נפגעי עבודה וכך גם במוגבלים בניידות (דב"ע מה/117 - 01; לא פורסם).

8. א) העניין בו עסקינן הובא לוועדת העררים לא על-ידי הנפגע כי אם על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כך ששאלת "האזהרה המוקדמת" לא יכולה היתה להתעורר;


ב) עררו של המוסד לוועדה רפואית לעררים (נספח ע/6) עמד על נימוק אחד: הוועדה מדרג ראשון יישמה את הפריט ו'-2 בלא שציינה שנמצאה במערער "כוויצה כיפופית העולה על 30 בלשונו המחייבת" של הפריט הנ"ל. נתבקשה איפוא המסקנה "כי היישור הינו פחות מ- 30" וכי אין המקרה כלול ברשימת הליקויים;

ג) הוועדה הרפואית ערכה במערער בדיקה מדוקדקת ומפורטת
ביותר ומדדה את זווית התנועתיות בכל כיוון והגיעה למסקנה ש"הממצאים הנ"ל אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת". אשר לעובדה, שד"ר פרבר ישב אי-פעם בוועדה מדרג ראשון, אין בה כדי לקעקע כהוא זה את החלטת הוועדה נשוא הערעור;

ד) הוועדה פעלה כמתחוייב מהלכות איש-שלום [5], התייחסה
במפורש לקביעה מיום 9.5.1983 (בשורה האחרונה נפלו שיבושים כפי שציינה באת-כוח המוסד בטיעונה - סעיף 6 להליך - כשהכוונה בעליל להחלטת הוועדה לעררים מיום 9.5.1983) באומרה, כי על פני הפרוטוקול הממצאים אינם תואמים סעיף ו'-1", פשיטא שקבעה - בלשון מאופקת - שהוועדה הקודמת טעתה בבואה ליישם פריט שאינו תואם את ממצאיה היא. יצוין אגב, שבאותו דו"ח קודם (מיום 9.5.1983) לא נאמר, שהליקוי שנמצא, נמצא בגדר הליקוי ו'-2, אלא שראוי לקבוע 5% "על בסיס סעיף ו'-1".

9. הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר ניידות

  2. ביטול קצבת ניידות

  3. פרשנות הסכם ניידות

  4. הגדרת מוגבל בניידות

  5. ועדה רפואית ניידות

  6. ועדת עררים לניידות

  7. אחוז נכות מותאם ניידות

  8. ועדת ערר לגמלת ניידות

  9. ועדה רפואית לגודל רכב

  10. בקשה לקביעת מוגבלות בניידות

  11. ועדה רפואית לעררים ניידות רכב

  12. ועדת עררים היחידה לגמלת ניידות

  13. ועדה רפואית של משרד הבריאות ניידות

  14. ועדה רפואית לקביעת מוגבלות בניידות

  15. תוספת לקצבת ניידות מכוח סעיף 14(א) להסכם בדבר גמלת ניידות

  16. תביעה כנגד החלטת ביטוח לאומי אשר דחתה את בקשה לקצבת ניידות

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון