ועדת חריגים דיור ציבורי



העתירה המתוקנת

1. בעתירה מתוקנת שהוגשה על ידי העותרים, התבקש בית המשפט להורות למשיבים להעמיד לרשות העותרים דירה חלופית בנתניה, במקום דירה שניתנה להם בכפר יונה במסגרת הדיור הציבורי. בעתירה צוין, כי במקביל להליך המתקיים בפני בית משפט זה מתנהל הליך מקביל בפני בית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 160846/09), שבמסגרתו הועלו טענות נגד המשיבים בדבר התנהלות רשלנית, לכאורה, אשר גרמה נזק רב לעותרים.
העתירה המתוקנת, שהוגשה בעקבות דיון מקדמי שהתקיים בפניי ביום 8.7.2010, תוקפת את החלטת ועדת החריגים לענייני דיור מיום 25.2.2010, ואת מסמך ההבהרות שהוצא מטעמה ביום 10.3.2010, במסגרתם נדחתה בקשת העותרים לקבל דירת דיור ציבורי בנתניה.
בגוף העתירה נטען כי העותר 1 הינו כבן 66, והוא בעלה של העותרת 2, שהיא כבת 71.
העותרים עלו ארצה מחבר העמים בשנת 1995 וקיבלו אזרחות ישראלית. העותר 1 מוכר על ידי הביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100% והוא זכאי לקבלת קצבת נכות מלאה, משנת 1996.

בעתירה נטען כי העותרים הינם בני זוג קשי יום, המתגוררים בשכונת מצוקה ונתונים במצב כלכלי קשה ביותר.
בשנת 1997, הגישו העותרים בקשה לקבלת זכאות לדיור ציבורי ובקשתם נדונה בועדת חריגים ארצית. ביום 29.10.1997, הוחלט לאשר לבני הזוג "זכאות עקרונית לדירה", והם הוצבו ברשימת הממתינים. לטענת באי כוח העותרים, דבר החלטת ועדת החריגים לא הובא לידיעתם, ורק בשנת 2002 נודע להם על קיומה של ההחלטה, בעקבות שיחה אקראית עם פקידה. רק במועד זה שובצו העותרים בתור הממתינים, ובחלוף חצי שנה, קיבלו דירה, במסגרת הדיור הציבורי, בכפר יונה. בשנת 2008 החלו העותרים לפעול אל מול המשיבים לשם רכישת הדירה בה התגוררו, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998, ובמסגרת מבצע "קנה ביתך", של משרד השיכון והבינוי.
לאחר הגשת הבקשה, נדהמו העותרים לגלות כי המשיבים מסרבים להנפיק להם תעודת זכאות לרכישת הדירה, בטענה כי יש להם דירה נוספת, עוד משנת 1997. נטען בעתירה, כי אין כל ממש בטענה זו והעותרים נפלו קורבן לרשלנותם ו/או למחדלם של המשיבים, וכתוצאה מכך המתינו לשווא, לפחות כחמש שנים תמימות בטרם קיבלו דירה. עוד נטען, כי בכל אותן שנים מאז שנת 1997 ועד לשנה שבה קיבלו העותרים את דירתם בכפר יונה, הם נאלצו לשכור דירה בנתניה ולממן את דמי השכירות מכספם הפרטי ומכספי חסכונות אישיים, בעוד שהם היו זכאים לקבלת דיור ציבורי במהלך כל אותה תקופה.
אשר לדירה שהועמדה לרשותם של העותרים בכפר יונה, נטען כי הם אינם יכולים להתגורר במקום זה, שבו אין בית חולים או אף סניף קופת חולים, שעה שהעותר 1 נזקק לטיפולים רפואיים, על בסיס יומי. בנם של העותרים, שהוא רופא במקצועו, וכן בני משפחתו, מתגוררים בנתניה והעותרים נעזרים בו על בסיס יומי, ומכאן נובע הצורך להתגורר בקרבתו בעיר נתניה.
לאחר פנייה לערכאות משפטיות, התקבל מכתב מאת המשיבה 2, בו נכתב כי בעת ביקורו של רכז חברת עמידר
ביום 7.6.09 בדירה בכפר יונה, נמצא הנכס כשהוא נטוש, ועל כן בוטל הסכם השכירות עם העותרים, והמשיבה הודיעה כי היא עתידה לממש את זכותה, על פי ההסכם ולתפוס חזקה בנכס.
לאמיתו של דבר, הדירה בכפר יונה לא ננטשה, אלא שהעותרים נאלצו לעבור ולהתגורר במלון בנתניה, וזאת מחוסר ברירה, לאור מצבו הקשה מאוד של העותר 1, הנזקק לטיפול בדיאליזה, 3 פעמים בשבוע, בבית החולים בנתניה. מאחר שאין מדובר בנטישה, הרי שלשיטת באי כוח העותרים, הזכאות לדיור הציבורי נותרה בעינה.
הטענות שהופנו בכתב העתירה המתוקן כלפי ועדת החריגים לענייני דיור, הינן כי בקשתם של העותרים לקבלת דיור ציבורי בנתניה נדחתה, ללא כל התייחסות למצבם האישי והרפואי.


לטענת העותרים, מסמך ההבהרות נכתב על מנת לצאת ידי חובה, ונחתם על ידי מנהל אגף בכיר לדיור מטעם המשיבה 1, המשמש כחבר בועדות החריגים לענייני דיור, אך לפי הטענה "אין בו (במכתב) ולא כלום". נכון להיום, הורע עד מאוד מצבו הרפואי של העותר 1 "והוא יוצא ונכנס לבית החולים בנתניה בשל בעיות רפואיות אשר הולכות ומחמירות מרגע לרגע" (לכתב העתירה צורפו אישורים רפואיים המלמדים על מצבו הרפואי של העותר 1). מטעם זה אין באפשרות העותרים לחזור לדירתם בכפר יונה, וסירובם של המשיבים לאשר את בקשתם לדיור חלופי בנתניה, הינו בלתי סביר וניתן ללא כל סיבה של ממש.
אשר על כן, התבקש בית המשפט להורות למשיבים להעמיד לרשות העותרים דירה חלופית בנתניה, תוך דחיית ההחלטה שניתנה על ידי ועדת החריגים לענייני דיור, מיום 25.2.2010.

תגובת המשיבים לעתירה המתוקנת

2. בתגובתה של המשיבה 1, המשרד לקליטת העלייה, צוין כי במסגרת העתירה המתוקנת מבקשים העותרים שלושה סעדים עיקריים:

א. לתקוף את החלטת ועדה החריגים מיום 25.2.2010, לרבות מסמך ההבהרות מיום 10.3.2010.
ב. לבקש הכרעה בטענה כי העותרים נפגעו כתוצאה מרשלנות ו/או מחדל של המשיבים 1 ו-2, ביחד ולחוד, על כל המשתמע מקביעה שיפוטית זו.
ג. להעמיד לרשות העותרים דירה חלופית בנתניה, במסגרת הדיור הציבורי.

בתגובה נטען, ביחס לסעד הראשון, כי החלטת ועדת החריגים הינה סבירה וראויה בנסיבות העניין, ואין מקום להתערב בה. זאת, בעיקר כאשר העותרים מחזיקים בדירה בכפר יונה שניתנה להם במסגרת הדיור הציבורי, אך אינם עושים בה כל שימוש. אשר לסעד השני, נטען כי הוא אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא שהוא מתאים לבירור בערכאת שיפוט אזרחית, ואכן, תביעה בסוגיה זו מתבררת בפני בית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת.א. 160846/09.
בהתייחס לסעד השלישי, היינו: העמדת דירה לרשות העותרים בנתניה במסגרת הדיור הציבורי, נטען כי מאגר הדיור הציבורי מוגבל ומצומצם, וחסרי דיור רבים אחרים, שמצבם קשה אף יותר ממצבם של העותרים, ממתינים בתור לקבלת דיור ציבורי, במשך שנים ארוכות. עוד נטען בעניין זה, כי: "סדר העדיפויות לחלוקת דירות ממאגר הדיור הציבורי, הינו לב לבו של הסמכות ושיקול הדעת של הסמכות המנהלית ואין להתערב בהם".

בכתב התגובה נאמר כי החל משנת 1989 ועד לשנת 1999, עלו ארצה כ-90 אלף עולים חדשים, ובאחריותו של המשרד לקליטת העליה לסייע להם במספר תחומים, ובין היתר במציאת פתרונות דיור שונים. במסגרת זו, מעניק המשרד סיוע בדיור, ובשל העובדה כי קיים מחסור רב בדיור ציבורי, נקבעו אמות מידה מיוחדות, המתוות את הדרך כיצד תוענק ותחולק הזכאות לקבלת סיוע בדיור ציבורי. בעיר נתניה לבדה, ישנן כ-3,200 משפחות זכאיות, הממתינות לפתרון קבע במסגרת הדיור הציבורי, כאשר מצבן של חלק מאותן משפחות, "קשה יותר... ומתועדף יותר מעניינם של העותרים". זאת, שעה שמאגר הדירות הפנויות בשנת 2009 עמד על 12 דירות בלבד.
על פי הקריטריונים הקיימים באזור נתניה, זכאות לדיור ציבורי במרכז הארץ מוענקת רק למי שעלו ארצה עד שנת 1991. למרות העובדה כי העותרים עלו לישראל בשנת 1995, אושר להם דיור ציבורי באזור המרכז. משמעות החלטת ועדת החריגים שניתנה ביום 29.10.1997, הינה כי העותרים ייכנסו לתוך רשימת הממתינים לדיור באזור נתניה, ואין מדובר באישור שמשמעותו מתן עדיפות בדיור. הזכאות בעדיפות לדיור ציבורי, הוכרה על ידי ועדת חריגים שדנה, פעם נוספת, בעניינם של העותרים ביום 5.9.2001, וכחמישה חודשים לאחר מכן קיבלו העותרים הפנייה לדירה בכפר יונה. ביום 31.5.2002 נמסר לידי העותרים אישור לאכלוס הדירה בכפר יונה, לאחר שזו עברה שיפוצים. ממועד כניסתם של העותרים לדירה, עבר עניינם מהמשרד לקליטת העלייה, לטיפולה של חברת עמידר – היא המשיבה 2. ככל הנראה, במהלך חודש ינואר 2009 נטשו העותרים את דירת הדיור הציבורי בה התגוררו בכפר יונה, ועברו להתגורר במקום אחר. העותרים לא הודיעו על נטישת הדירה לגורמים הרלבנטיים, וחרף זאת הגישו ביום 8.6.2009 תביעה אזרחית לבית משפט השלום בתל אביב. בביקורים שנערכו על ידי נציג המשיבה 2 בדירה בכפר יונה, נמצא כי זו נטושה וכי העותרים אינם מתגוררים בה. בעקבות כך, שלחה המשיבה 2 לעותרים "התראה על נטישת מושכר וסיום יחסי שכירות", כאשר המכתב בעניין זה התקבל אצל ב"כ העותרים ביום 18.6.2009.
בעקבות דיונים שהתקיימו, הן בפני בית משפט זה, והן בבית משפט השלום בתל אביב, נשלח אל ב"כ העותרים מכתב, ביום 19.1.2010, ובו נמסר כי לפנים משורת הדין, המשיבה 1 אינה מתנגדת לבחון את עניינם
של העותרים בפני ועדת חריגים. לשם כך התבקשו העותרים להעביר מסמכים רפואיים עדכניים בנוגע למצבו הרפואי של העותר 1, וכן מסמכים רלבנטיים אחרים, שברצונם להביא בפני ועדת החריגים.
ועדת החריגים התכנסה ביום 25.2.2010 ודנה בבקשתם של העותרים לקבל דיור ציבורי חלופי בנתניה, ובתום הדיון החליטה לדחות את הבקשה. ביום 10.3.2010 הוצא מסמך הבהרות, שבו הופיעו הנימוקים להחלטת ועדת החריגים.

בעקבות החלטה זו, הוגש על ידי העותרים כתב עתירה מתוקן, בו הוגדרה מחדש מסגרת הדיון.
בפן המשפטי, נטען על ידי המשיבה 1, כי הפסיקה קבעה מפורשות כי נוכח מגבלות התקציב, והעובדה כי מאגר הדירות במסגרת הדיור הציבורי מוגבל, הרי שהרשות המנהלית האמונה על חלוקת הדיור הציבורי, מחוייבת לראות לנגד עיניה את התמונה כולה: "עת היא מקצה את המשאב היקר והמוגבל". על הרשות לשים לנגד עיניה לא רק את האינטרסים של העותרים, אלא גם אינטרסים של אנשים רבים אחרים, אשר עונים על הקריטריונים לזכאות בדיור הציבורי, וממתינים תקופות ארוכות לפתרון הולם. על ועדת החריגים לקבל את החלטותיה תוך שיקול דעת והתחשבות בגורמים רבים, מעבר לעניין הקונקרטי העומד לדיון בפניה. ההוראות שנקבעו בחוק הדיור הציבורי ובנהלים, נועדו להבטיח את העיקרון לפיו יינתן דיור ציבורי למי שזכותו עדיפה, בשל היותו זקוק יותר לפתרון דיור, כאשר ועדת החריגים היא הגורם המקצועי, המיומן והמוסמך לקבל החלטות מעין אלה.
עוד נטען, כי בית משפט יתערב בהחלטות רשות מנהלית, רק במקום שנפל בהן פגם המצדיק התערבות, כגון: אי סבירות קיצונית, שיקולים זרים, אפליה וכדומה. במקרה דנן, פעלה ועדת החריגים בתום לב, בסבירות, ונימקה את החלטתה, וכל זאת לאחר שניתנה לעותרים זכות טיעון מלאה והם מימשו את זכותם זו. החלטת ועדת החריגים הינה סבירה ומידתית, בשים לב לעובדה כי המשאבים העומדים לרשות המדינה הינם מוגבלים, ועל כן מחויבת הועדה להבטיח כי מי שמקבל את הסיוע ואת ההטבות הינו מי שזקוק להם ביותר.
העותרים עשו דין לעצמם בכך שנטשו את הדירה שהועמדה לרשותם בכפר יונה, החל מינואר 2009, ובכך פגעו בעניינם של זכאים אחרים הממתינים ברשימות ההמתנה. דירתם של העותרים עומדת ריקה, כאשר באזור נתניה בלבד ממתינות לדיור ציבורי כ-3,200 משפחות.
לסיכום, נטען על ידי המשיבה 1 כי עניינם של העותרים נדון בפני ועדת החריגים הארצית בהתאם לנהלים ובהסתמך על המידע שמסרו להם העותרים עצמם. מאחר שהעותרים לא הצביעו על כל פגם בהחלטה המנהלית שנתקבלה, הרי שאין מקום להתערבות בהחלטה זו ומן הראוי לדחות את העתירה.

3. ב"כ המשיבה 2 טען כי חברת עמידר הינה גוף שפועל לאחר שמתקבלת החלטת הזכאות מטעם המשיבה 1. המשיבה 2 התוודעה אל העותרים רק ביום 10.2.2002, הוא המועד בו נתקבלה תעודת הזכאות מטעם המשיבה 1, והם הופנו אל הדירה בכפר יונה, אשר פונתה על ידי דייר קודם ביום 2.12.2001. עד לאכלוס הדירה ביצעה המשיבה 2 שיפוצים בדירה "לרווחת הדיירים הבאים ולצורך התאמת הדירה לצרכיו המיוחדים של העותר מס' 1, אשר הינו נכה...". חוזה השכירות עם העותרים נחתם ביום 8.4.2002.


בביקורת שנערכה על ידי נציגי המשיבה 2 ביום 7.6.2009, נמצאה הדירה בכפר יונה כשהיא נטושה על ידי העותרים, תוך הפרה בוטה של הסכם השכירות. הסתבר כי העותרים נטשו את הדירה כבר בחודש ינואר 2009, שכן לא נמצאה צריכת מים החל מאותו חודש. עקב כך, נשלחה אל העותרים, ביום 9.6.09, התראה על נטישת המושכר וסיום יחסי השכירות. למרות זאת, ולפנים משורת הדין, דנה בעניינם של העותרים ועדת חריגים ארצית, הפועלת במסגרת המשיבה 1, והוחלט לדחות את בקשתם לעבור לדירה חלופית, זאת, מאחר שעמדה לרשות העותרים דירה בכפר יונה בקרבת העיר נתניה "ועקב מחסור חמור בפתרונות דיור".
במסגרת הדיון המקדמי בעתירה, הועלתה האפשרות כי העותרים ירכשו את הדירה בכפר יונה, אך הם לא הגישו כל בקשה לרכישה, ועל כן אופציה זו אינה עומדת עוד על הפרק.
ב"כ המשיבה 2 דחה את טענות העותרים בדבר מנהל בלתי תקין או הפרה של חובת ההגינות כלפיהם, שכן ממועד העברת הטיפול לידי חברת עמידר, טופלו העותרים כראוי וכמקובל.
ב"כ המשיבה 2 טען אף הוא, כי מאגר הדירות הציבוריות הינו מצומצם ביותר, ואל מול מאגר זה עומדות אלפי משפחות אשר הוכרו על-ידי המשיבה 1 כנזקקים לדיור ציבורי, וביניהן משפחות מרובות ילדים הסובלות מבעיות כלכליות קשות ביותר.
עם כל ההבנה למצבו הרפואי של העותר 1, הרי שאין מקום להעניק לו זכויות חריגות מעבר למה שמגיע לו במסגרת זכאותו.
לאור האמור, התבקש בית המשפט לדחות את העתירה.

טיעוני הצדדים

4. ב"כ העותרים, עו"ד איליה וייסברג, טען כי מצבו של העותר 1 בכי רע, ולדבריו, הוא מצוי במצב של הישרדות, נזקק לטיפולי דיאליזה מדי יום, ומשום כך הוא נאלץ להתגורר בנתניה, בקרבת בנו הרופא.
לגישתו של ב"כ העותרים, ההחלטה שהתקבלה על-ידי ועדת החריגים הארצית אינה סבירה, אינה מנומקת, והיא מתעלמת ממצוקתם הקשה של העותרים. כמו כן נטען כי לא ניתנה לעותרים זכות טיעון מספקת, ולא ניתנה להם הזדמנות נאותה להשמיע את טיעוניהם. העותרים נאלצו לנטוש את הדירה בכפר יונה ולהתגורר בנתניה, תוך שהם מממנים את שכר הדירה מהכספים המתקבלים מאת המוסד לביטוח לאומי, מבלי שנותר להם סכום כסף מספיק למחייה. האפשרות, כי המשפחה תמשיך ותתגורר בכפר יונה אינה ריאלית, בשים לב לקשיי הניוד של העותר 1 והיזקקותו לטיפול רפואי יום יומי בבית החולים בנתניה.


אשר לטענה כי קיים תור של כ- 3200 משפחות הממתינות לדיור ציבורי באזור נתניה – טען ב"כ העותרים כי אין מדובר בבקשה לדיור ציבורי נוסף, אלא בהחלפת הדיור הציבורי הקיים.
ב"כ העותרים התייחס גם לאפשרות של רכישת הדירה בכפר יונה, ומסר כי המשאבים הכספיים העומדים לרשות העותרים אזלו, ולכן אין בידיהם יכולת כלכלית לרכוש את הדירה גם אם בתנאים משופרים, ועל כן אפשרות זו ירדה מעל הפרק.
בהתייחסו למסמך ההבהרות, טען ב"כ העותרים כי אין מדובר בהנמקה להחלטת ועדת החריגים הארצית, אלא בהבהרות כלליות בלבד.
העותרים מבהירים כי אינם מתכוונים לחזור לכפר יונה, ואם העתירה תידחה – הרי שהם יצטרכו להמשיך ולשרוד בנתניה, תוך מימון השכירות מכספם "כי אין דרך חזרה".
ב"כ העותרים הוסיף וטען כי מרשיו אינם אחראים לנזקים שנגרמו לדירה בכפר יונה, שכן אלמוני הוא שנכנס לדירה וגרם נזקים כבדים לרכוש, ובין היתר, גנב את בלוני הגז ואת המזגן, ואין לייחס נזקים אלה לעותרים. עוד נטען כי מדובר בעותרים מבוגרים שמצבם הבריאותי קשה, וכל תקוותם היא כי העתירה תתקבל והם יוכלו לצאת לדרך חדשה.

ב"כ המשיבה 1, עו"ד לירן פאר, טען כי העתירה מתמצית בתקיפת ההחלטה של ועדת החריגים. הועדה קיבלה את החומר שהופנה אליה על-ידי העותרים, התייחסה לכל טענותיהם, ולאחר זאת קיבלה את החלטתה, על יסוד הנתונים שעמדו בפניה. החלטתה של הועדה הינה מנומקת, גם אם בקצרה, ובאופן חריג יצא גם מכתב ההבהרות שבו מופיעה הנמקה מפורטת ורחבה יותר.
אשר לטענה כי לא נערך לעותרים שימוע, טען ב"כ המשיבה 1 כי שימוע אינו חייב להתבצע בנוכחות הפונים, אלא שניתן לבחון את עניינם בהתאם לנתונים רפואיים ומסמכים עדכניים ששוגרו אל הועדה. מכל מקום, לא היתה בקשה מטעם העותרים, או מטעם בא כוחם, להופיע בפני הועדה.
ב"כ המשיבה 1 חזר וטען כי קיימים בישראל אלפי אנשים, שמצבם גרוע הרבה יותר משל העותרים, והם עדיין מצויים ברשימת הממתינים, והוא הזכיר כי באזור נתניה בלבד ישנן 3,200 משפחות הממתינות לדיור ציבורי.
כאמור, ועדת החריגים התייחסה לחומר שעמד בפניה וקיבלה את החלטתה באופן סביר וענייני, ולא מצאה לנכון לשנות את מיקומו של הדיור הציבורי שהועמד לרשות העותרים.
לאור האמור, התבקשתי לדחות את העתירה.

ב"כ המשיבה 2, עו"ד יוסף שלום, טען כי מרגע שהעותרים קיבלו את כתב הזכאות לדיור ציבורי, פעלה חברת עמידר כראוי, וסיפקה להם דירה משופצת בכפר יונה. לאחר
שהעותרים קיבלו את הדירה, הם דורשים לקבל דירה במקום אחר, מבלי שהעלו טעמים מיוחדים לכך. נטען, כי הדירה בכפר יונה הותאמה לצרכי העותרים, הושקעו בה עשרות אלפי שקלים לשם שיפוצים, ומשמעות עתירתם של העותרים הינה כי השקעה זו תרד לטמיון, כיוון שיהא צורך להשקיע כספים נוספים בדירה אחרת, אם עתירתם תתקבל.

דיון והכרעה

5. העתירה המתוקנת, תוקפת את החלטתה של ועדת החריגים שהתכנסה בכדי לדון בבקשתם של העותרים לקבלת דיור ציבורי-חלופי בעיר נתניה. הגם שבמסגרת העתירה התבקש בית המשפט גם לבחון את הטענה כי העותרים נפגעו כתוצאה מהתנהלותם הרשלנית ומחדליהם של המשיבים, אין זה בסמכותי לעשות כן. לעניין זה הוגשה תביעה המתבררת בפני בית משפט השלום בתל-אביב, במסגרת ת.א. 160846/09, ואינני רואה מקום או צורך להידרש לעניין זה.
גם הבקשה כי בית המשפט יורה למשיבים להעמיד לרשות העותרים דירה חלופית בנתניה, נוגעת, למעשה, להחלטתה השלילית של ועדת החריגים, כך שמדובר "בלבוש שונה" לאותה טענה.
הבסיס הנורמטיבי לדיוננו מעוגן בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998. החוק המקביל, היינו חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט – 1998, אינו רלוונטי במקרה, שכן העותרים הצהירו כי אין בכוונתם לרכוש את הדירה שהועמדה לרשותם בכפר יונה.

6. ועדת החריגים:

הרכבה וסמכויותיה של "ועדת חריגים וערעורים ארצית לדיור" (להלן: "ועדת החריגים" או "הועדה"), נקבעו בנוהל מס' 5.084 שהוצא על-ידי המשרד לקליטת העלייה, שעניינו "נוהל זכאות והקצאת דיור ציבורי לעולים" (להלן: "הנוהל"). נוהל זה הינו בתוקף מיום 1.1.2009, והוא הנוגע לענייננו.
סעיף 9.2 לנוהל עוסק בועדת החריגים ובמסגרתו נקבע הרכב הועדה. הועדה כוללת שבעה חברים שביניהם מנהל אגף בכיר לדיור, ממונה דיור ארצי, נציג המוסד לביטוח לאומי ונציג ציבור שהוא רופא. להרכב הועדה נוספו שלושה משקיפים, ובכלל זה עובד סוציאלי וממונה דיור מחוזי.
הרכב הועדה המינימלי, הדרוש לקיום דיון, הינו ארבעה חברים מבין חברי הועדה, ובלבד שלפחות אחד מהם הינו רופא. בין יתר סמכויות הועדה, נקבע כי היא רשאית לאשר זכאות במקרים חריגים, ולאשר החלפת דירה.

החלטות הועדה תתקבלנה ברוב דעות ותיחתמנה על גבי טופס סיכום ההחלטות (טופס 5.082/2). כל דחייה של בקשה
תנומק בפרוטוקול. החלטת הועדה תישלח לפונה בכתב על-ידי יועץ תחום דיור בלשכה או במחוז, תוך שבועיים מיום הדיון.

במקרה שלפנינו, פנה עו"ד לירן פאר – ב"כ המשיבה 1 אל ב"כ העותרים, ביום 19.1.2010, והודיעו כי, לפנים משורת הדין המשרד לקליטת עלייה אינו מתנגד לבחון את עניינם של העותרים בפני ועדת חריגים וערעורים ארצית לדיור. לפיכך, התבקש ב"כ העותרים להמציא מסמכים רפואיים עדכניים בנוגע למצבם הרפואי של העותרים, ומסמכים נוספים שברצון העותרים להציג בפני ועדת החריגים. הודגש במכתבו של עו"ד פאר, כי הבאת עניינם של העותרים בפני ועדת החריגים נעשית לפנים משורת הדין, מבלי שיש בכך כל התחייבות מצד המשרד לקליטת העלייה לקבל את בקשתם.
בעקבות כך, שלח עו"ד אליהו וייסברג - ב"כ העותרים, ביום 1.2.2010, מכתב אל עו"ד לירן פאר, אליו צירף מסמכים רפואיים עדכניים בנוגע למצבו הרפואי של העותר 1, מכתב של עובדת סוציאלית במרכז הרפואי נתניה, ומכתב נוסף מטעם בנם של העותרים, התומך בבקשתם לעבור לדירה בעיר נתניה, שם יוכל לדאוג ולסייע להם במצבם הרפואי הקשה. החומר כולו הועבר לטיפולה של הועדה, אשר התכנסה ביום 25.2.2010 בהרכב של ארבעה חברים, שבהם גם רופא, כדרישת הנוהל.
בטופס הדיון צויין כי מדובר ב"זוג קשישים, ב- 16.2.2002 הנ"ל קיבלו דירת עמידר בכפר יונה. הנ"ל מבקשים החלפה לדירה ציבורית בנתניה בלבד". בסעיף הנוגע להחלטת ועדת החריגים הארצית נאמר כהאי לישנא: "הבקשה נדחתה לאור העובדה שהמשפחה מתגוררת בישוב צמוד וקרוב לנתניה וכן בגלל מחסור חמור בפתרונות דיור. בנוסף המשפחה מתגוררת בדירה ציבורית תקנית".
ביום 10.3.2010 שלח יו"ר הועדה, מר חביב קצב, שהוא מנהל אגף בכיר לדיור במשרד לקליטת העלייה "מסמך הבהרות ביחס להחלטת ועדת חריגים לענייני דיור מיום 25.2.2010 בעניינם של משפחת פרידקובסקי".
במכתב ההבהרות נאמר כי העותרים מתגוררים בדיור ציבורי הולם בכפר יונה, ישוב המצוי בסמיכות מקום לנתניה. הדירה שופצה במימון מדינת ישראל ונעשו בה שינויים על מנת שזו תתאים לצרכיו של העותר 1. העותרים נטשו את הדירה בכפר יונה, ככל הנראה, במהלך חודש ינואר 2009, שכן החל ממועד זה ועד היום אין עדות לצריכת מים בנכס. במצב דברים זה היה מקום להפקיע את הדירה בכפר יונה מרשותם של העותרים, ולהעמידה לרשות זכאים אחרים הממתינים בתור, אך הדבר לא נעשה "לפנים משורת הדין".

ועדת החריגים לא מצאה כי מצבו הרפואי של העותר 1 מחייב החלפת הדירה. עוד צויין במסמך ההבהרות, כי מאגר הדיור הציבורי הינו דל וחסר, וקיימת רשימת ביקוש גדולה של זכאים המתקיימים מקצבאות, מתמודדים עם תשלומי שכירות גבוהים בשוק החופשי, ומחכים בכיליון עיניים לפיתרון במסגרת הדיור הציבורי. במצב דברים זה "אין כל הצדקה להעדיף את עניינם של העותרים על פני משפחות אחרות שמצבן קשה יותר".
הטענות שהועלו, בנוגע להחלטתה של ועדת החריגים הינן כי לא ניתנה לעותרים אפשרות סבירה להשמיע את טענותיהם, טרם שהתקבלה ההחלטה בעניינם.
עוד נטען כי ההחלטה אינה מנומקת כדבעי, ואין לראות במסמך ההבהרות שהוצא על-ידי יו"ר הועדה, משום מילוי נאות של חובת ההנמקה.
לעיצומו של עניין, נטען כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, היא אינה מידתית ופוגעת באורח קשה בזכויותיהם של העותרים, כמי שנמצאו זכאים לקבלת דיור ציבורי. לפיכך, טענו העותרים כי יש לבטל את החלטת הועדה ולהורות למשיבה 1 להעמיד לרשותם דיור ציבורי חלופי בעיר נתניה.

7. אדון בטענות ב"כ העותרים כסדרן:
אשר לנושא השימוע - נקבע בבג"צ 6339/05 נדיה מטר נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה (לא פורסם, ניתן ביום 1.8.2005) כי "אכן, כלל יסוד בשיטתנו המשפטית מורה כי רשות מנהלית תמנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו זכות נאותה להשמיע את טענותיו... יחד עם זאת, חובת השימוע יכול שתהיה מוגשמת במספר רב של אופנים. בדרך כלל, הרשות תצא ידי חובתה בדרך של שימוע בכתב. רק בנסיבות מיוחדות עשויה חובת השימוע לחייב את הרשות לקיים שימוע בעל-פה...".
בבג"צ 161/84 חברת ויינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב (1) 793, קבע בית המשפט העליון כי "חובתו של המנהל הכללי לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות, ומשתנות על פי הנסיבות. יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה" (שם, בעמ' 796).
וכן, בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר ואח', פ"ד נב (1) 289, נאמר כי "... חובת השימוע המוטלת על הרשות כלפי האזרח, שאף היא נגזרת מחובת ההגינות – בנסיבות רגילות, הרשות תצא ידי חובה בדרך של שימוע בכתב..." (שם, בעמ' 322, וראו גם פרופ' יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב' 819 (תשנ"ו), (להלן: "הסמכות המנהלית").

במקרה דנן, שטחו העותרים את טיעוניהם בפני הועדה, הן באמצעות תיעוד רפואי ופסיכולוגי, והן באמצעות מכתבים שצורפו למסמכים אלה, מטעמו של ב"כ העותרים, ומטעמו של הבן, שהוא רופא במקצועו.
הועדה נתנה דעתה למסמכים אלה, ולאחר דיון שהתקיים בפניה, נתנה את החלטתה.

מן הראוי לציין בהקשר זה, כי העותרים ובא כוחם לא ביקשו להתייצב בפני הועדה ולשטוח את טיעוניהם בעל-פה.
בנסיבות אלה, הנני סבור כי ניתנה לעותרים זכות טיעון מלאה, גם אם טיעוניהם, אליהם צורפו מסמכים שונים, הוצגו בפני הועדה בכתב. כפי שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון, חובת השימוע ניתנת למימוש במספר רב של
אופנים, כאשר בדרך כלל הרשות תצא ידי חובתה, בדרך של שימוע בכתב.
אינני סבור, כי התקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות אשר חייבו את הועדה לקיים שימוע בעל-פה, ודומני כי ניתנה לעותרים הזדמנות הוגנת להציג את עניינם באופן יעיל וממצה, לפיכך, הנני דוחה את הטענה כי לא ניתנה לעותרים זכות טיעון ממשית, טרם שהתקבלה החלטת הועדה.

אשר לנושא ההנמקה, מן הראוי להפנות לספרו של פרופ' זמיר "הסמכות המנהלית", שם נאמר כי "... ההיקף והעומק של ההנמקה תלויים בנסיבות המקרה. יש שתספיק הנמקה קצרה מאוד ויש שתידרש הנמקה מפורטת... העיקר הוא שההנמקה תבהיר את הטעם או את הטעמים העיקריים, להחלטה, באופן שיאפשר גם לברר אם היא חוקית" (שם, בעמ' 908 - 909).
במקרה המונח לפניי, נומקה החלטת הועדה בקצרה, אך ניתן להבין מהנימוקים, המופיעים על גבי טופס הדיון, כי הבקשה נדחתה לנוכח העובדה, כי המשפחה מתגוררת בישוב צמוד וקרוב לנתניה, בדירה ציבורית תקנית, ובשים לב למחסור החמור בפתרונות דיור. דומה, כי יש בהנמקה זו כדי להעמיד את העותרים על הטעמים והסיבות לדחיית בקשתם, ומאחר שהחומר הרפואי והאחר עמד לנגד עיני הועדה, אין ספק כי היא נתנה את דעתה למצבו הרפואי של העותר 1, ולנימוקים שעמדו ביסוד הבקשה לקבלת דיור ציבורי בנתניה. סבורני, כי בכך באה חובת ההנמקה לידי מיצוי, הגם שכאמור, מדובר בהנמקה קצרה ותמציתית.
במסמך ההבהרות, שהוצא כשבועיים לאחר הינתן החלטת הועדה, הובהרו הדברים ביתר פירוט ואוזכרה גם העובדה כי העותרים נטשו את הדירה בכפר יונה, אך זו לא הופקעה מרשותם "לפנים משורת הדין". עוד צויין במכתב ההבהרות, דברים שהיו ידועים ממילא, כי "בפני הועדה הוצגו מסמכים רפואיים בדבר מצבו הרפואי של מר פרידקובסקי ובכלל זה מכתבה של עו"ס רעיה פונומגרב מיום 26.1.2010".
כאמור, מסמכים אלה ואחרים עמדו לנגד עיני הועדה, כך שאין במכתב ההבהרות כדי לחדש דבר בעניין זה. גם אם תתקבל הטענה כי אין לראות במסמך ההבהרות כחלק מהנמקת הועדה, ואינני סבור כך, הרי שהועדה יצאה ידי חובתה במתן ההנמקה, המופיעה בגוף טופס הדיון שהתקיים בפניה.
לאור האמור, הנני דוחה גם טענה זו שהוצגה על-ידי ב"כ העותרים.

הטענה העיקרית נוגעת למידת סבירותה ותקפותה של החלטת הועדה. באשר לטענת ב"כ העותרים מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, מבלי שנשקלו במסגרתה כל השיקולים הצריכים לעניין והיא גורמת פגיעה בלתי מידתית בעותרים, הזקוקים נואשות לדיור ציבורי בעיר נתניה, דווקא.
לצורך בחינת הטענה, נזכיר מושכלות ראשונים, כי על הועדה "ככל רשות ציבורית, מוטלת החובה לפעול בשוויון ובהגינות כלפי כל האזרחים. כך לעניין הפעלת סמכות סטטוטורית
ספציפית... כל הפעלת המסד השלטוני צריכה להיעשות על פי דין. היא צריכה להיעשות מתוך שוויון, בסבירות ובמידתיות. בכל הנוגע לדיור הציבורי – בין זה הנגזר מהדין 'היבש' ובין זה הנגזר מהדין התמידי – על הרשות הציבורית לפעול על פי כללי המשפט המנהלי. עליה להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות..." (עע"מ 7197/05 עליזה תורג'מן דנקר נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, ניתן ביום 16.1.2006).

על המצוקה הקשה, הנוגעת למצאי הדירות במסגרת הדיור הציבורי, עמד בית המשפט העליון בפסקי דין רבים, ובין היתר, בעע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 25.11.2010): "נסיים באשר פתחנו, הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא 'כל דכפין יטה וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2002 – 2007 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות – גם בלא שהדבר כולל עולים – הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי... אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות, לזכאים".
כפי שעלה במהלך הדיון בעתירה זו, קיים תור של כ- 3,200 משפחות הממתינות לדיור ציבורי באזור נתניה, והובהר כי מצבן הכלכלי, הרפואי והסוציו-אקונומי אינו קל יותר ממצבם של העותרים. בכלל זה מדובר במשפחות שלהן ילדים, הזקוקות נואשות לפתרונות דיור, במסגרת הדיור הציבורי.
ועדת החריגים דנה בעניינם של העותרים, על רקע המציאות והמצוקה הקשה בתחום זה, ונראה בעיניי כי ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה, הוגנת ומידתית, בנסיבות העניין.
אין לשכוח כי מאז שנת 2002 עמדה לרשות העותרים דירה משופצת, שהותאמה לצרכיהם, בכפר יונה. דירה זו ננטשה על ידם בתחילת שנת 2009, והם בחרו, באורח חד צדדי ומבלי להודיע על כך לרשויות, לעבור ולהתגורר בשכירות בנתניה. עוד ראוי להזכיר, כי העותרים ויתרו על זכותם לרכוש את הדירה שעמדה לרשותם בכפר יונה, והשליכו את יהבם על דרישה אחת ויחידה, והיא העמדת דירה חלופית, במסגרת הדיור הציבורי, בנתניה.
עם כל ההבנה למצוקתם של העותרים, ועיקר הכוונה לצרכיו הרפואיים של העותר 1, אין לומר כי מצבם שונה או חמור יותר ממצבם של אחרים הממתינים מזה שנים לדיור ציבורי, עליהם נמנות גם משפחות שלהן ילדים בגילאים שונים.
סבורני, כי בנסיבות קשות ומדאיגות אלה, אין למצוא פגם בהחלטתה של ועדת החריגים, ואין לומר כי זו חרגה מסמכותה, נשענה על שיקולים זרים או שלא נתנה דעתה למכלול הנתונים הרלוונטיים. ההחלטה הינה, כאמור, סבירה ומידתית, ואינני רואה כל מקום להתערב בה.

סוף דבר, משקבעתי כי לא נמצאה עילה לבטל או לשנות את החלטת ועדת החריגים, הנני מחליט לדחות את העתירה.


בשים לב למצבם הכלכלי של העותרים, ועל אף שראיתי לדחות את עתירתם, הנני מחליט שלא ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה דייר מוגן

  2. חישוב דמי מפתח

  3. הגדרת דייר מוגן

  4. הגדרת דייר ממשיך

  5. אי תשלום דמי מפתח

  6. חוזה דיירות מוגנת

  7. ביטול הכרה דייר ממשיך

  8. דחיית בקשת דייר מוגן

  9. זכות קדימה לדייר מוגן

  10. העברת זכויות דמי מפתח

  11. הגנה מן הצדק דייר מוגן

  12. העברת זכויות דייר מוגן

  13. אם חד הורית דיור ציבורי

  14. הפקעת זכויות דייר מוגן

  15. סעיף 52 לחוק הגנת הדייר

  16. ועדת חריגים דיור ציבורי

  17. העברת זכויות של דייר מוגן

  18. העברת זכויות דיירות מוגנת

  19. אישור הסכם פינוי דייר מוגן

  20. הגדרת בעל בית - חוק הגנת הדייר

  21. אי מיצוי כושר השתכרות - דייר ממשיך

  22. טענת הזכות לדיירות מוגנת לדיור חלוף

  23. הגדרת "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי

  24. דיירת מוגנת בדירה שגרה בדירה מאז שנולדה

  25. בקשה ממשרד השיכון והבינוי להכרה כ"דייר ממשיך"

  26. החתמת דייר מוגן על מסמכים תוך ניצול מצבו הגופני והנפשי

  27. מעמדו של דייר ממשיך נוכח בעלות קודמת בדירות מגורים אחרות

  28. זכות בעל נכס לשנותו גוברת מול זכויות הדייר המוגן להישאר במקום

  29. תביעה לפינוי דייר מוגן בגין נטישת הנכס ואי שימוש במושכר למטרה לשמה הושכר

  30. בית משפט השלום לא רשאי לקבוע קיום זכות לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון