ועדת חריגים כדורסל


רקע
1. לפני תביעה של שחקנית כדורסל נגד הנתבעת מס' 1, שהיא אגודת ספורט שנרשמה כעמותה (להלן: העמותה) אליה השתייכה קבוצת כדורסל הנשים הפועל ירושלים (להלן: הקבוצה), בה שיחקה התובעת, ונגד הנתבעים 2-4, שהם שלשה בעלי תפקידים בקבוצה ובעמותה בעונת המשחקים 90' - 91'. על תפקידיהם הספציפיים בקבוצה, נעמוד בהמשך. טענות התובעת נסובו סביב אופן תפקודם של הנתבעים שלא אפשרו לה להשתחרר מהקבוצה לפני תום מועד ההעברות החל בין שתי עונות משחקים סמוכות, ואף לא פעלו לפירוק הקבוצה בפרק הזמן הקריטי, אלא רשמו אותה לעונת המשחקים 91' - 92'. מהלך זה הוביל לפירוקה הצפוי מראש של הקבוצה לאחר מועד ההעברות, דבר שגרם להקפאת השחקניות שהיו רשומות בקבוצה, והתובעת בכללן, למשך עונה שלמה. לטענת התובעת נגרמו לה בעקבות ההקפאה נזקים מיידים שהתבטאו באובדן הכנסות צפויות בכסף ובשווה כסף, נזקים לטווח הארוך שהתבטאו בירידת רמת המשחק שלה ובאובדן קריירה של כדורסלנית מקצוענית ועגמת נפש מרובה. בנוסף, דורשת התובעת, שכר של 6 חודשים שלא שולם לה ע"י העמותה עד היום.

הנתבעת 1 (העמותה)
2. בקדם המשפט התברר כי העמותה נמצאת בפירוק. המפרק, רו"ח איתן השחר, הודיע לבית-המשפט כי המועד האחרון להגשת תביעות חוב חלף כשנה לפני הפניה אליו וכי בקופת הפירוק סכום של כ- 1,000,000 ש"ח אשר יופנה, ככל הנראה, ברובו למס הכנסה כנושה מובטח ע"פ חוק. רו"ח שחר העריך כי סיכוייהם של נושים שאינם מובטחים להפרע מהעמותה קלושים. בשל הוראות סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983, מעוכבים ההליכים כנגד העמותה. הדיון בתיק זה הצטמצם לשאלת אחריותם של הנתבעים 2 - 4 כלפי התובעת.

טענת הבוררות
3. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי דין התביעה להתברר בבוררות ע"פ חוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק הספורט), ולפיכך אין בית-המשפט מוסמך לדון בה. בשני קדמי משפט שהתנהלו ביום 20.2.96 וביום 5.9.96 לא העלה ב"כ הנתבעים את הטענה אלא טען לגופה של התביעה. במהלך דיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 1.5.97 שב והעלה את טענתו. בהחלטה מאותו יום (עמ' 7 לפרוטוקול) נדחתה טענת חוסר הסמכות מחמת בוררות משני טעמים. האחד, אי העלאת הטענה בקדם משפט, כנדרש בתקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והשני - אי הגשת בקשה לעיכוב הליכים כנדרש בסעיף 5(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית משפט דחה את הטענה כי מדובר בשאלה של סמכות עניינית.

4. בסיכומים, חזר ב"כ הנתבעים והעלה את הטענה שלבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה.
הפעם, לראשונה, הפנה ב"כ הנתבעים לפס"ד שניתן בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן לקידום כדורסל נשים פד"י מד(2) 806 (להלן: פס"ד איגוד הכדרוסל). לאחר קריאת פסק דין זה, הגעתי למסקנה שהחלטתי הקודמת מיום 1.5.97 אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לחוק הספורט, ובמיוחד לסעיף 11 שבו, ע"י בית המשפט העליון. לפיכך, מאחר ומדובר בהחלטת ביניים הניתנת לשינוי, ומדובר בשאלה של סמכות ענינית שבית המשפט חייב לדון בה בכל עת, הגעתי למסקנה שיש מקום לדון מחדש בטענת הסמכות הענינית. אתיחס בפרק ההוצאות לאופן שבו הועלתה הטענה ע"י ב"כ הנתבעים, והמשמעות לכך שהטענה לא הובאה, בלווי האסמכתא המשפטית המתאימה, בשלב המוקדם של ההליכים.



5. לפני שנעבור לדיון לגופו של ענין בטענה, מן הראוי להתמקד במסגרת המשפטית הרלוונטית לבעלי הדין ולסכסוך שבפנינו. הקבוצה ו/או העמותה היו שייכים ל"איגוד הכדורסל בישראל" (להלן: האיגוד), שלפי ההגדרות שבסעיף 1 לחוק הספורט מהווה "איגוד" ("לעניין ספורט - תאגיד שלא למטרות ריווח, המרכז והמייצג ענף או ענפי ספורט בישראל ושמכירים בו הגופים הבין-לאומיים המייצגים והמוכרים באותו ענף ספורט").

סעיף 10 לחוק הספורט קובע:

"10. תקנונים
(א) התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים..
...
(ג) התקנונים האמורים יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים ובעלי תפקידים שבאותו ענף או באותם ענפי ספורט."

האיגוד ערך "תקנון יסוד" אשר מסדיר את כל דרכי פעילותו. סעיף 17(ג) לתקנון היסוד (המשלים את סעיף 10(ג) לחוק הספורט) קובע לתחולת התקנון, כדלקמן:

"17. תוקף, תחולה ושינויים
...
ג. תקנון זה יחול על כל השחקנים הרשומים באיגוד, עסקני האגודות המסונפות לאיגוד ומאמני הקבוצות המשחקות במסגרת האיגוד."

מהוראות הללו, אנו למדים כי הוראות חוק הספורט ותקנון היסוד שעל פיו, מחייבות לא רק את התובעת בתור ספורטאית אלא גם את הנתבעים מס. 2-4 בתור בעלי תפקידים/עסקני העמותה בכל הקשור לתפקידיהם במסגרת הקבוצה.

טענת הנתבעים 2-4 בדבר העדר סמכות ענינית של בית המשפט לדון בתביעה נסמכת על סעיף 11 לחוק הספורט, הקובע:

"11. מוסדות שיפוט פנימיים
הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית המשפט."

לפי פס"ד איגוד הכדורסל, קובע סעיף 11 לחוק הספורט סמכות עניינית יחודית למוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון. נקבע באותו פס"ד כי לא מדובר בבוררות שלגביה קיים שיקול דעת של בית המשפט לפי סעיף 5 לחוק הבוררות אם להעביר או להמנע מלהעביר ענין לבוררות, אלא בבוררות חובה עפ"י החוק. לאור הקביעות הללו, לא היה בסיס לפסילת טענת הנתבעים בהחלטה מיום 1.5.97 מהטעמים שפורטו בהחלטה.

6. כפי שכבר ראינו, הוראות חוק הספורט ותקנון היסוד מחייבים גם את התובעת וגם את הנתבעים 2-4, אך עדיין נותר לבדוק אם סעיף 11 לחוק הספורט מתייחס לסכסוך מהסוג שקיים ביניהם.

אחד מפרקי תקנון היסוד הוא "תקנון משחקי האליפות" הקובע לא רק הוראות לענין משחקי האליפות, אלא גם הוראות בדבר רישום שחקנים, העברת שחקנים והסגרים (ראה סעיף 14 לתקנון היסוד, המפנה בעניינים אלה לתקנון משחקי האליפות). סעיף 54 לתקנון משחקי האליפות קובע:

"54. בוררות
א. כל הקבוצות הרשומות באיגוד הכדורסל בישראל להלן 'האיגוד' וכל השחקנים הרשומים באיגוד חייבים להעביר כל סכסוך ו/או חילוקי דעות בין קבוצה לשחקן ו/או שחק לקבוצה ו/או שחקן לאיגוד ו/או בין קבוצה לאיגוד בכל הנוגע ליחסים החוזיים שבין קבוצה לשחקן ובכל הנוגע לרישום ו/או העברות ושחרורים ו/או השאלות של שחקנים להכרעת בורר יחיד שימונה ע"י נשיאות בית-הדין העליון של האיגוד.
ב. דין פרק זה כדין הסכם בוררות לכל דבר וענין, ואין צורך בשטר בוררין.
ג. הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי ו/או לדיני הראיות והוא יפעל ככל שיראה לו כצודק ונכון בנסיבות הענין.

מאחר ומדובר בסכסוך הנוגע להעברה או שחרור של התובעת בעת שהיתה שחקנית בקבוצה, ומאחר וגם הנתבעים מס. 2-4 מחויבים עפ"י הוראות התקנון, חל סעיף הבוררות הזה ביחסים בין בעלי הדין.



7. ב"כ התובעת טוען כי אין תחולה לסעיף 54 הנ"ל על הסכסוך הנדון מאחר והקבוצה (או, למען הדיוק, העמותה) פורקה. לטענתו, סעיף 54 חל רק על קבוצות "הרשומות באיגוד הכדורסל בישראל", וברגע שקבוצה מתפרקת, היא כבר איננה רשומה באיגוד.

דין הטענה להדחות. הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ התובעת אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף או עם תכליתו. מבחינה לשונית, הסעיף אמנם מחייב הן "קבוצות הרשומות באיגוד הכדורסל" והן שחקנים להעביר סכסוכים לבוררות. אולם בהמשך הסעיף נאמר כי לגבי השחקנים (כגון התובעת), מחובתם להעביר לבוררות כל סכסוך או חילוקי דעות בין "שחקן לקבוצה" (ולא בין שחקן לבין "קבוצה הרשומה באיגוד הכדורסל"). המונח "קבוצה" מוגדר בסעיף 1 לתקנון משחקי האליפות בתור "כל קבוצת כדורסל". לכן, מתקין התקנון לא הבדיל בין סוגי הקבוצות (רשומות או בפירוק) כאשר הוא דן בסוגי הסכסוכים ששחקן מעורב בהם שלגביהם מחויב השחקן בהעברתם לבוררות.
באשר לתכלית ההוראה, קריאת התקנונים מלמדת כי אחד המקרים הצפויים שבהם תעלה סוגיית העברת שחקן או שחרורו מקבוצתו (שהם אחד מנושאי הבוררות לפי סעיף 54 הנ"ל), הוא במקרה של פירוק קבוצה. סעיף 15 לתקנון היסוד מפנה מפורשות לתקנון משחקי האליפות לגבי "כל ההוראות בדבר מעמדם של שחקנים של אגודות/קבוצות אשר פורקו או התפרקו" ומוסיף כי אותן הוראות יחייבו הן את השחקנים והן את האגודות/קבוצות. סעיף 47 לתקנון משחקי האליפות דן בהרחבה בסוגיות הנוגעות להעברת שחקנים ושחרורם בעת פירוקה של קבוצה. קריאת ההוראות הללו ביחד עם סעיף 54 לתקנון משחקי האליפות מצביעה על כוונה של מתקין התקנון להפנות את כל הסכסוכים בנושאים הללו למסלול של בוררות חובה.
נראה כי פרשנות זו של סעיף 54 הנ"ל עולה בקנה אחד עם פרשנותו של בית המשפט העליון בפס"ד איגוד הכדורסל לחוק הספורט והתקנונים של על פיו,


"לאור סעיף 11 לחוק הספורט, ברי שלא רק כוונת הגורמים המוסמכים באיגוד, אלא גם כוונת המחוקק היתה, שסכסוכים בענינים הקשורים לפעולות במסגרת האיגוד, יובאו בפני מוסדות הספורט הפנימיים של האיגוד." (סעיף 5 לפסק-הדין).

8. ב"כ התובעת ממשיך וטוען כי יש לקרוא את סעיף 11 לחוק הספורט ביחד עם סעיף 10 שבו, המטיל על האיגוד את החובה להתקין תקנונים. לטענתו, סעיף החוק, שנחקק בשנת 1988, משתמש בלשון העתיד, אבל התקנון עליו מסתמכים הצדדים נערך בשנת 1967. "ברי לכל כי חוק הספורט לא קובע חובת בוררות ואין בו כדי להפנות לתקנון שנערך 21 שנה קודם לכן." (סעיף 5 לסיכומי התשובה מטעם התובעת). נראה כי פרשנות זו של ב"כ התובעת לא התקבלה ע"י בית המשפט העליון, אשר במסגרת פס"ד איגוד הכדורסל, התיחס לאותו תקנון יסוד ותקנון משחקי האליפות שבהם אנו עוסקים כעת כתקנונים עפ"י חוק הספורט, למרות שהותקנו לפני חקיקת החוק.
9. מכל האמור לעיל, דין התביעה להדחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה, בשל היותה נתונה לבוררות חובה עפ"י חוק הספורט והתקנוני האיגוד.

לאור השלב שבו הגעתי למסקנה זו (לאחר שמיעת ההוכחות), ולאור העובדה כי בכך שיניתי החלטת ביניים קודמת שניתנה, הנני מוצא לנכון להתייחס גם לטענות שהועלו לגופו של עניין, למקרה שפסק-דין זה יבחן בערכאת הערעור.

טענות התובעת
10. התובעת טוענת כי כבר ביום 25.7.91 נכחו הנתבעים 2-4 בישיבה בה הוחלט להמליץ בפני "פטרוני" הקבוצה על פירוקה, ולמרות זאת לא אשרו את שחרורה כאשר פנתה אליהם לאחר מועד זה. לטענתה, פנתה לנתבע 2 ביום 27.7.91 בבקשת שחרור אך הוא השיב כי הוא מחליט על שחרור ע"פ עמדת הנתבע 4. למחרת היום פנתה לנתבע 4 אשר סירב גם הוא לשחררה ואף הבטיח לה תנאים משופרים אם תשאר בקבוצה, למרות שהבהירה כי אין בכוונתה לשחק בקבוצה וכי יש לה אופציה לשחק בקבוצה אחרת בעונה הקרובה, ולמרות שהנתבע 4 ידע על ההמלצה לפרק את הקבוצה. גם לנתבע 3 מייחסת התובעת רשלנות באי שחרורה מהקבוצה, למרות הידיעה על אפשרותה לשחק בקבוצה אחרת ועל הסיכוי האפסי (כלשון התובעת) להעמיד קבוצה לעונה הבאה (סעיף 11.ג. לכתב התביעה). התובעת לא ציינה בכתב תביעתה אם פנתה אל הנתבע 3 בבקשת שחרור, מתי, ובאיזה אופן.

11. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים התרשלו כלפיה בכך שאחרו ומסרו את ההודעה על פירוק הקבוצה רק ביום 15.9.91, ולא טרחו להקדים את מסירת ההודעה ליום 31.8.91, כך שיתאפשר לשחקניות של הקבוצה המתפרקת, והתובעת בכללותן, לשחק בעונה הקרובה בקבוצה אחרת.

12. טענתה האחרונה של התובעת היא כי הנתבע 4 נהג כלפיה בחוסר תום לב במו"מ שניהל עימה בקשר לעונת המשחקים 91' - 92' בכך שהבטיח לה הבטחות שונות שלא יכל לעמוד בהן, מפני שידע על פירוקה של הקבוצה.


טענות הנתבעים
13. לטענת הנתבעים הם שימשו כמנהלים טכניים להפעלת הקבוצה, פעלו בהתנדבות ולא היו בעלי "סמכויות אישיות" בכל הכרוך בהעברת שחקנים, ובכל אופן, לא היה די בחתימתם או בהסכמתם כדי להעביר את התובעת מהקבוצה (ס' 6 לכתב ההגנה).

בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים כי ביום 25.7.91 נכחו בישיבה בה הוחלט להמליץ בפני פטרוני הקבוצה על פירוקה. הנתבע 2 הכחיש כי סירב לשחרר את התובעת וטען כי בכל אופן לא היתה לו סמכות לשחררה. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע 2 כי לא היתה אליו כל פניה מצד התובעת. גם הנתבע 4 הכחיש כי סירב לשחרר את התובעת וטען כי לא היה מוסמך לחייב את הנהלת העמותה לעשות כן. בתצהיר עדותו הראשית לא חזר הנתבע 4 על הכחשתו אלא הודה כי לא הסכים לשחרר את התובעת, אך טען כי הסכים להשאילה לקבוצה אחרת. הנתבע 3 הצטרף להכחשה בקשר להעדר הסמכות להחליט על שחרור. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 13) מודה הנתבע 3 כי היה שותף לסירוב להעביר את התובעת לקבוצה אחרת ולהסכמה להשאילה.

14. לעניין האיחור במסירת ההודעה לאיגוד הכדורסל על פירוק הקבוצה טען הנתבע 3 כי כבר בסוף אוגוסט 91', כשהיה ברור כי התקציבים המיועדים להפעלת הקבוצה לא יועברו במועד שיאפשר את פעילותה, נשלחה הודעה לאיגוד הכדורסל על הפסקת פעילות הקבוצה (סעיף 16 לתצהירו).

15. באשר לטענת חוסר תו"ל במו"מ טען הנתבע 4 כי לא ניתן לייחס לו חוסר תו"ל הואיל ומצב הקבוצה לאשורו היה ידוע לתובעת, והיא גמרה אומר שלא לשחק במסגרתה בעונת 91' - 92'.

תביעת השכר
16. כאמור, לתובעת לא שולם שכר 6 חודשים מינואר 91 ועד יולי 91'. ע"פ חוזה העסקתה עמד שכרה החודשי ע"ס 300 ש"ח. סך החוב 1,800 ש"ח (בערכים נומינליים) נתבע אף הוא במסגרת התביעה. עוד טוענת התובעת כי העמותה הודתה בחוב אך התנתה את התשלום בתנאים שונים, שלא היו מקובלים על התובעת. ההליכים כנגד הנתבעת 1, כאמור, מעוכבים.
בסיכומיו, טוען ב"כ התובעת כי יש לחייב גם את הנתבע 3 בחובה של העמותה בשל העובדה שהוא חתום על חוזה ההעסקה של התובעת.
ב"כ התובעת לא טען בכתב התביעה כי החבות מכח החוזה היא של הנתבע 3 אלא של העמותה. יתרה מזאת, ב"כ התובעת מציין כי התובעת חתמה על חוזה עם העמותה ומכאן שהוא מייחס את החוזה לעמותה ולא לנתבע 3. הנסיון לחייב את הנתבע 3 מכח חתימתו על החוזה וייחוס החוזה אליו, ולא לעמותה, הוא בגדר טענה עובדתית הסותרת, את האמור בכתב התביעה ונסיון להרחבת חזית, לכן, דין הטענה להדחות.
הדרך הנאותה לתביעת החוב החוזי מהעמותה היתה הגשת תביעה למפרק. החוב לתובעת, כעובדת של העמותה אף נחשב לחוב בר קדימה מכח סעיף 354 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (ראה פ"ש 33/94 (מחוזי י-ם) ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל נ' ברקוביץ' ואח', דינים מחוזי, כו(7), 665). מעבר לכך, התובעת היתה זכאית לגימלה מכח פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לא ברור מדוע לא ניסתה התובעת להשיג את הגימלה המגיעה לה. בכל אופן, כאמור, אין מקום לחייב את הנתבעים האחרים בשכר שהיא הפסידה.

טענת חוסר תום-לב במשא ומתן
17. התובעת דורשת סך של 15,000 ש"ח בגין הפרת חובת תום-לב במו"מ מצד הנתבע 4. אינני מקבל טענה זו. מעדותה של התובעת עולה כי התובעת בעצמה לא התייחסה ברצינות להבטחות שהיא טוענת שקיבלה מהנתבע 4, היות וידעה שהקבוצה עומדת להתפרק. גם אם הייתי קובע כי הנתבע 4 נהג בחוסר תום-לב, אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים בשל כך. ב"כ התובעת לא הצביע על נזק ממוני שנגרם לתובעת בשל הפרת חובת תום הלב ועל-כן נראה כי כוונתו היתה לנזק הלא ממוני. סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מפנה לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, המעניק לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים גם בעד נזק שאיננו נזק של ממון. אולם, כדי לזכות בפיצויים אלו על התובע להוכיח כי אכן נגרם לו נזק עקב המשא ומתן. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ולו נזק שאיננו ממוני, ואף אילו הוכיחה שנגרם לה נזק הרי שלא הוכיחה קשר סיבתי בינו לבין הפרת החובה לנהוג בתו"ל של נתבע 4. עצם ההתנהגות בחוסר תו"ל איננה מזכה בפיצויים. לפיכך אני דוחה את התביעה בעילה זאת.

טענת הרשלנות
18. כאמור, טוענת התובעת כי הנתבעים 2-4 התרשלו במעשיהם ובמחדליהם המתוארים לעיל, וגרמו לה נזקים שונים. הרשלנות התבטאה באי שחרורה מהקבוצה מבעוד מועד ובאיחור במסירת הודעת פירוק הקבוצה.
עילת הרשלנות בנזיקין כוללת שלשה יסודות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרימת הנזק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא על עצם קיומה של חובת הזהירות שכן הנתבעים מטילים את יהבם על היותם מתנדבים (הנתבעים 2 ו- 4) ועל היותם משוללי סמכות לקבל החלטות בקשר
לקבוצה.


אחריותו של מתנדב
19. תחילה יש להתמודד עם הטענה שהנתבעים 2 ו- 4 פעלו כמתנדבים ולכן אין להטיל עליהם אחריות בנזיקין. היותו של המזיק מתנדב משפיעה על הצורך לצפות את הנזק. זהו שיקול במסגרת מכלול השיקולים המשפיעים על קביעת החובה, הנורמטיבית באופיה, לצפות את הנזק. אולם היות המזיק במעמד של מתנדב איננו שולל ממנו בהכרח אחריות בנזיקין.

בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' (פ"ד לז(3) 762) אומר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) על הקשר שבין חובה סטטוטורית לבין קיומה של חובת זהירות, כי איננו הכרחי אלא משפיע, בצד שיקולים אחרים, על הצורך לצפות את הנזק.

בע"א 2472/90 מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ ואח' (פ"ד מו(5) 451), הוטלה אחריות בנזיקין על מתנדב בחוות סוסים שהוביל סוס בצורה רשלנית אשר גרמה לנזק.

בת"א (מחוזי - י-ם) 400/89, כונס הנכסים הרשמי נ' זוסמן (פס"מ תשנ"ד(2) 3), נקבע כי אין לפטור מאחריות דירקטור רק בשל היותו דירקטור "חיצוני" או דיקרטור "לשם כבוד". מבחינה מהותית ניתן להקיש מחובת האחריות של הדירקטור החיצוני, שבמקרים רבים ממונה אך בשל מעמדו ושמו בעולם העסקים, ועם זאת הציפייה ממנו היא שיתן את תשומת הלב הראויה לתפקידו.

אם-כן, מבחינה עקרונית, אין מניעה להטיל אחריות נזיקית על מתנדב.

אחריותם האישית של הנתבעים (כאורגנים)
20. לטענת הנתבעים, כל הפעולות אשר עשו היו במסגרת תפקידיהם בעמותה, והם פעלו בשם העמותה ולמענה ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות אישית בנזיקין.
דין הטענה להדחות. די להזכיר לצורך כך את שנפסק בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' נגד אורן ואח', (פ"ד לה(4) 253), ולפיו היותו של אדם אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין.
לעניין האחריות, אין הבדל בין חברה בע"מ לבין עמותה.
חובת הזהירות המושגית
21. המזיק והניזוק יכולים להשתייך מבחינה קטגוריאלית למספר קבוצות שונות. הקביעה לאיזו קבוצה משתייכים המזיק והניזוק ניזונה מהאינטרסים הדורשים הכרעה. לפיכך בבואנו לבחון את היחסים שבין התובעת לבין כ"א מהנתבעים יש להתייחס לתפקידים המקצועיים אותם מלאו, ולשיקול הדעת שהפעילו במסגרת תפקידם.
חובת הזהירות המושגית קמה במקום שהמזיק יכל (מבחינה טכנית) לצפות את הנזק כתוצאה מהתנהגותו, וצריך היה (מבחינה נורמטיבית) לצפות את הנזק.
במקרה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעים לבין התובעת. הנתבעים מלאו תפקידים בעלי משמעות בקבוצה ובעמותה. למרות שטענו כי היו משוללי סמכויות, לא הביאו כל ראיה (מלבד עדותם) להגדרת התפקיד והסמכות של כל אחד מהם. התובעת אף לא נחקרה על תצהירה בעניין פניותיה לנתבעים לשם שחרורה או בעניין הסמכויות שהיו להם לטענתה. לפיכך, יש לראות את עדותה של התובעת כראיה שלא נסתרה.

22. הנתבע 3 שימש כמזכיר העמותה, בשכר. בסעיף 10 לתצהירה מסרה התובעת כי נתבע 3 היה מורשה חתימה מטעם הקבוצה לצורך שחרור שחקניות מהקבוצה. ע"פ סעיף 9 לתקנון משחקי האליפות, מתבצע השחרור ע"י חתימה של שני מורשי חתימה על חלק א' של טופס ההעברה. סמכות זאת של נתבע 3 אושרה גם בעדותו (עמ' 40 ש' 7-10). בסעיף 20 לתצהירו, בהתייחסו ליכולת התובעת להשיג על ההחלטה שלא לשחררה, אף משתמש הנתבע 3 במלים הבאות:

"התובעת מטעמים שלה בחרה שלא להשיג על החלטתי" (ההדגשות שלי ש.פ.).

גם הנתבע 4 מסר בתצהירו כי הסמכות לשחרר את התובעת היתה נתונה לנתבעים 2 ו- 3.

23. הנתבע 2 שימש כראש ענף כדורסל בעמותה (שאליה היתה מסונפת הקבוצה) בהתנדבות. בתצהירו מסר כי לא היה מעורב בשיקולים המקצועיים של העברת שחקניות או השאלתן, וכי שיקול הדעת בעניין היה מסור לנתבעים 3 ו- 4. בחקירתו הנגדית סתר הנתבע 2 את תצהירו כשהעיד כי שחקנית בשם אירית אדמון הושאלה ע"פ החלטה שנתקבלה בפורום של הנתבעים 2 - 4 (עמ' 26 ש' 15 - 17).

24. הנתבע 4 שימש כמנהל ענף כדורסל בנות בעמותה, בהתנדבות. הוא מסר בתצהירו, כאמור, כי הסמכות לשחרר את התובעת היתה נתונה לנתבעים 2 ו- 3. על כך חזר גם בעדותו. בחקירתו החוזרת הודה כי נתן הסכמתו להשאלתה של השחקנית אירית אדמון (עמ' 38 ש' 20-24), דבר המעיד על קיומה של סמכות החלטה בידו. כמו-כן הודה הנתבע 4 בכך שסירב לבקשתה של התובעת לשחררה מהקבוצה (סעיף 9 לתצהירו) ומכאן משתמעת סמכותו להחליט בענין. יתרה מכך, סמכות זו של הנתבע 4 עולה כמשתמע מעדותם של הנתבעים 2
ו- 3 (סעיף 3 פיסקה 10 לתצהיר נתבע 2 וסעיף 19 לתצהיר נתבע 3).

25. סיכומו של דבר, לנתבעים 2 ו- 4 היו סמכויות להחליט על שחרור או השאלה של שחקניות, למרות, שככל הנראה, לא היתה בידיהם הסמכות הפורמלית לחתום על החלטה כזאת. לנתבע 3 היתה הן הסמכות להחליט והן הסמכות לחתום על העברה או השאלה כמורשה חתימה של העמותה.
קיומה של הסמכות הוא היוצר את חובת הזהירות המושגית של בעלי התפקידים בעמותת הספורט כלפי שחקנים בקבוצה המסונפת לעמותה, אשר גורלם (לעניין העברה והשאלה) נחרץ בידי אותם בעלי תפקידים. לעניין הסמכות המהווה את הבסיס לקיומה של חובת הזהירות המושגית - מה לי פעולה בהתנדבות ומה לי פעולה בשכר.

מהעדויות שפירטתי עולה כי לנתבעים 2-4 היתה יכולת וחובה לצפות כי החלטתם תשפיע על גורלן של השחקניות באותה קבוצה. החובה לצפות קמה מכח הידיעה הברורה כי עתידן של השחקניות מופקד בידי הנתבעים 2-4, ותלוי במהלכיהם בכל הקשור לארגון הקבוצה לקראת העונה החדשה או בדאגה להבטחת יכולתן לשחק בקבוצות אחרות.

ע"פ החזקה שנקבעה בפסיקה, במקום שיש יכולת (טכנית) לצפות קמה גם החובה (הנורמטיבית) לצפות, אלא אם ישנם שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה (פס"ד ועקנין, הנ"ל, בעמ' 123). במסגרת התפקידים שמלאו הנתבעים והסמכויות הפורמליות והבלתי פורמליות שנגזרו מהן, לא מצאתי שיקולים התומכים בשלילת החובה. אין זה ראוי להגביל את אחריותם של מקבלי החלטות המשפיעות על אנשים אחרים. מי שנוטל או מקבל את האחריות (במובנה החיובי) להחליט נוטל ממילא גם את האחריות (במובנה השלילי) לנשיאה בתוצאות החלטותיו.

חובת הזהירות הקונקרטית
26. גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת לפי מבחן הצפיות, אלא שבניגוד לחובה המושגית היא מתמקדת במזיק ובניזוק הספציפיים ובנסיבותיו המיוחדות של אותו עניין.
לפי סעיף 10 לתקנון משחקי האליפות, תקופת ההעברות בכל שנה של שחקנים מאגודה לאגודה תהא בין התאריכים 15/7 - 31/8 (כאשר הליגה נמצאת בפגרה). בתום התקופה האמורה, אסורה העברת שחקנים עד תום העונה. התובעת בקשה מהנתבעים 2-4 לאפשר לה לעבור לאגודה אחרת במהלך חודש 7/91, לפני תום תקופת ההעברות. הנתבעים 2-4 לא נענו לבקשה. הם הודיעו על פירוק הקבוצה לאיגוד ביום 15.9.91, לאחר שהסתיימה תקופת ההעברות.
ניתן לומר כי אדם סביר, בנעלי הנתבעים, יכל לצפות וצריך היה לצפות כי אי שחרור התובעת מחד ואי הודעה פירוק הקבוצה, הכל עד למועדים הקבועים לכך בתקנון איגוד הכדורסל ובתקנון משחקי האליפות, יוביל להקפאת השחקניות למשך עונה שלמה. הסבירות שהקבוצה אכן תתפקד ותשחק בעונת המשחקים 91' - 92' היתה נמוכה מאד. הקבוצה היתה במצב של התדרדרות מתמשכת, שחקניות רבות עזבו אותה וכבר בסוף עונת 90' - 91' ארעו מספר אירועים שהעידו על המצב הקשה - אי הופעת המאמן למשחק ואי התייצבות של מספר מספיק של שחקניות לאחד המשחקים. (ראה בענין זה סעיף 7 לתצהיר התובעת ועדותה בבית המשפט). לעומתה, לא מצאו לנכון הנתבעים להתיחס לנושא או לנסות לסתור את הטענה בתצהיריהם. בחקירותיהם הנגדיות, אמנם היתה שלילה כללית של טענות התובעת בנושא זה, אולם העדר עדות פוזיטיבית בענין זה בתצהירי העדות שלהם מחזק את מהימנות גירסת התובעת בנקודה זו.

הפרת החובה
27. הנתבעים העידו כי פעלו מתוך תקווה ומתוך אמונה כי יצליחו לשקם את הקבוצה לקראת העונה הבאה ולכן לא הסכימו לשחרר שחקניות, פעולה שהיתה מהווה פירוק של הקבוצה דה - פקטו. אכן, עקרונית, נסיונותיהם של הנתבעים היו לגיטימיים. אולם במהלך הנסיונות האלה, הם הזניחו את האינטרסים של השחקניות, ולא ניסו לשלב את נסיונות ההחייאה של הקבוצה עם הבטחת יכולת המשחק של השחקניות - במקרה שנסיונותיהם לא יצלחו - בעונה שעמדה בפתח. בכך הפרו הנתבעים את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כלפי התובעת מתוקף סמכויותיהם במסגרת התפקידים שמלאו בעמותה.

28. הנתבע 4 העיד כי הציע לשחקניות אשר ביקשו להשתחרר את אופציית ההשאלה, וכי לא הגביל שחקניות אשר ביקשו להיות מושאלות לקבוצות אחרות. בכך לכאורה דאג להבטחת האינטרס של השחקניות, ולפיכך פעל באופן סביר כשמנע משחקניות העברה לקבוצה אחרת. כך פעל, ע"פ עדותו גם ביחס לתובעת (ראה סעיפים 8-9 לתצהירו).
ב"כ התובעת התנגד לעדות זו בטענה שהיא מהווה שינוי חזית. בהחלטה בעמ' 18 לפרוטוקול, נפסלה עדות דומה בתצהירו של הנתבע מס. 2 בשל שינוי חזית. בהמשך, הוסכם בין ב"כ הצדדים שב"כ התובעת רשאי לחזור על טענת שינוי חזית לגבי עדויות הנתבעים האחרים במסגרת הסיכומים (עמ' 24 לפרוטוקול).
הטענה בנוגע לאופצית ההשאלה של התובעת והעובדות המתיחסות אליה, לא הוזכרו בכתב ההגנה של הנתבעים 2-4 ומהווה שינוי חזית. אולם, גם לגופו של ענין, לאחר קריאת הסיכומים ועיון בתקנון איגוד הכדורסל (לרבות "תקנון משחקי האליפות") הגעתי למסקנה שהטענה אינה מסייעת לנתבעים, ואף מזיקה להם. סעיף 11 (ב) (ה) לתקנון משחקי האליפות קובע:

"כשחקן מושאל יכול להיות רק שחקן שטרם מלאו לו 21 שנה ושחקנית שטרם
מלאו לה 20 שנה."

התובעת היתה בגיל 20 כבר בשנת 1989 כשהחלה לשחק בקבוצה (ראה סעיף 2 לתצהירה), ולכן לא ניתן היה להשאילה. הנתבעים הסתמכו על יכולת ההשאלה כשזו היתה בלתי אפשרית, בהיותה מנוגדת לתקנון. היה על הנתבעים 2-4, בתור בעלי סמכויות בקבוצה, להכיר את הוראות התקנון הרלוונטיות לסמכויות שבידיהם. בכך שהביאו את השיקול המוטעה של אפשרות השאלה (שלא היתה קיימת) במסגרת שיקוליהם כאשר סירבו לפניית התובעת להעבירה לקבוצה אחרת, התרשלו הנתבעים 2-4 בביצוע תפקידיהם, ובכך הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת.

טענת העדר או ניתוק הקשר הסיבתי


29. באשר לקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי אין משמעות לכך שהמכתב המודיע על פירוק הקבוצה נשלח באיחור. לטענתו, גם אילו נשלח המכתב לפני תום הפגרה, היו השחקניות של הקבוצה שהתפרקה מוקפאות למשך העונה הבאה. מסקנה זאת נובעת מפרשנות סעיף 47(ד) לתקנון משחקי האליפות הקובע כי קבוצה שהתפרקה יהיו שחקניה משוחררים מתחילת העונה שלאחר העונה שבה הודיעה על פירוקה, ויהיו רשאים להרשם לכל קבוצה אחרת. מוסיף הסעיף וקובע:

"... הפגרה הרשמית לצורך סעיפים אלה שייכת לעונה החדשה העומדת להתחיל".

כלומר, אילו הודיעו הנתבעים על הפירוק במהלך הפגרה שבסוף עונת 90' - 91' נחשב הדבר כאילו הודיעו על הפירוק בעונת 91' - 92', ולפיכך היו השחקניות משוחררות רק בעונת 92' - 93'. לעומתו טוען ב"כ התובעת כי הסעיף החל על המקרה הוא סעיף 47ח(1) המורה כי הודעה שניתנה במהלך הפגרה מאפשרת לשחקניות להצטרף לכל קבוצה אחרת מייד. אני נוטה להסכים עם ב"כ הנתבעים כי סעיף 47ח(1) חל רק על קבוצה שהיא אגודה עות'מאנית עצמאית, כאמור בראשו, ולפיכך איננו רלוונטי לגבי הקבוצה דנן. לכן, אין נפקא מינה אם הודעת הפירוק ניתנה באמצע הפגרה או בסופה. בשני המקרים, לפי סעיף 47(ד), ההודעה היתה גורמת לאי שחרורן של שחקניות למשך העונה הקרובה. אולם, בכך אין כדי לנתק את הקשר הסיבתי לרשלנותם של הנתבעים הנעוצה בהסתמכות השגויה על אופציית ההשאלה, ובאי שחרורה של התובעת לפני שהודיעו על פירוק הקבוצה. הרי סעיף 47 מחיל הגבלות על העברת שחקנים רק בקרות פירוק קבוצה, ואין לו תחולה רטרואקטיבית לגבי העברות שחקנים שנעשו לפני הפירוק. היה על הנתבעים, כאמור, לשקול השלכה זו של הפירוק מבחינתה של התובעת, לאור בקשתה להשתחרר מהקבוצה, לפני שהחליטו על הפירוק.

טענות הסתכנות מרצון, רשלנות תורמת וחוסר תום לב
30. ב"כ הנתבעים העלה בסיכומיו טענות שונות של הסתכנות מרצון, רשלנות תורמת וחוסר תום לב של התובעת שהן למעשה אותה טענה מהותית: לטענתו, לאור סירובם של הנתבעים לשחרר את התובעת עפ"י בקשתה, יכלה התובעת לנצל את זכותה להשיג על ההחלטה שלא לשחררה בבוררות לפי סעיף 54 לתקנון משחקי האליפות ולפי סעיף 12 לחוק הספורט. ב"כ התובעת, בסיכומי התשובה שלו, טוען כי הטענות הללו הן בגדר נסיון לשינוי חזית. הוא מפנה להחלטת בית המשפט מיום 19.3.98 (עמ' 18 לפרוטוקול) לפיה נפסלו סעיפים בתצהירו של הנתבע מס' 2 בשל שינוי חזית, לרבות סעיף 10, המתיחס לאפשרות התובעת, שלא נוצלה, לפנות לבוררות במסגרת האיגוד.
הטענות הללו אינן מופיעות בכתב ההגנה של הנתבעים, והיה מקום לכלול אותן בכתב ההגנה. יחד עם זאת, בדיעבד, מתברר כי החזית כבר הורחבה עוד לפני שנפסלו סעיפי תצהיר הנתבע מס' 2, שכן בחקירתה הנגדית של התובעת, היא נחקרה במפורש בנושא הזה, והחקירה נערכה ללא כל התנגדות מצד ב"כ התובעת (עמ' 10 ש' -3 19). אילו היה ב"כ הנתבעים מפנה את תשומת לבו של בית המשפט לכך בשלב ההתנגדות לחלקים בתצהירו של הנתבע מס' 2, לא היו נמחקים אותם חלקים שבסעיף 10 לתצהירו.

31. לגופו של ענין, לא נתנה התובעת בחקירתה הנגדית הסבר משכנע מדוע לא בקשה להשיג, בפניה לבוררות במסגרת האיגוד, על ההחלטה שלא להעבירה לקבוצה אחרת. היא נמנעה מלפנות לאיגוד בנושא למשך יותר מחודש במהלך תקופת הפגרה, מאז שנדחתה בקשתה לעבור לקבוצה אחרת ועד לסיום הפגרה. לטענתה, היא פנתה בעל פה למר נפתלי גושן מטעם האיגוד בקשר לנושא, אבל זה כבר היה אחרי שהקבוצה התפרקה. גם פניה שלה לאיגוד דרך מר יואב שטראוס, מנהל קבוצת אס"א, היתה אחרי התפרקות הקבוצה.
אילו היתה התובעת מתדיינת בבוררות עם הקבוצה בענין סירובה לאפשר את העברתה לקבוצה אחרת, ניתן היה לצפות לאחד משניים: או שהיתה מתקבלת השגתה (ואז התובעת היתה עוברת לקבוצה אחרת לבקשתה ולא היה נגרם לה כל נזק) או שהשגתה היתה נדחית (ואז היה האיגוד, למעשה, מכיר בצדקת החלטת הקבוצה ומנהליה שלא להעביר אותה, ולא היה מקום לטעון לרשלנותם של הנתבעים 2-4). לעניין החובה של נפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בענין זה בסבירות ובתום לב ראה, ע"א 727/87 שור נ. בן הרוש (פ"ד מד(3) 142, 148).
מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי היא היתה מודעת לאפשרות של פניה לאיגוד בבקשה להשיג על החלטת הקבוצה. אף על פי כן, היא לא עשתה דבר בנושא. כאשר הגיע תום תקופת הפגרה ביום 1.9.91 חלף בכל מקרה המועד להעברות לפי סעיף 10 לתקנון משחקי האליפות. הודעת פירוק הקבוצה ניתנה רק ביום
15.9.91. לכן, ממילא לא היתה יכולה התובעת לעבור לקבוצה אחרת באותה עונה גם אלמלא הפירוק. יש בכך לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעים מס. 2-4 לבין הנזק.
כמו-כן, התובעת יכלה למנוע את נזקיה אילו היתה משיגה, במהלך הפגרה, על החלטת הקבוצה שלא לאשר את העברתה. מאחר ונמנעה מלעשות זאת, לא פעלה התובעת בתום לב ובסבירות למימוש זכויותיה והתרשלה, כאשר שיעור האשם התורם (בשל האפשרות הוודאות של מניעת נזקיה או הצדקת החלטת הקבוצה, אילו היתה משיגה על ההחלטה בדרך הקבועה בתקנון) הוא 100%.

הנזקים
32. כאמור, לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים הן בטווח הישיר, שהתבטאו בכך שלא שיחקה בעונת המשחקים 91' - 92', והן בטווח הרחוק בכך שרמתה המקצועית ירדה והיא לא שבה לשחק עוד כמקצוענית.
בסיכומיו מפרט ב"כ התובעת את ראשי הנזק השונים. נותר לבחון את הנזקים הנובעים מעילת הרשלנות, שכן שאר הנזקים נבעו מעילות שנדחו בשלב האחריות.

א. ההטבות בקבוצת אס"א בעונת 91' - 92'
התובעת העידה כי קבוצת אס"א ירושלים מהליגה הלאומית היתה מוכנה לקלוט אותה לעונת 91' - 92', ואף פעלה למען שחרורה במסגרת ועדת חריגים של איגוד הכדורסל לאחר שקבוצת האם שלה התפרקה. עדות זאת לא נתמכה בעדויות נוספות מאחר שב"כ התובעת ויתר על עדותו של מר יואב שטראוס, מנהל בענף כדורסל נשים באס"א באותה העת, אולם הנתבעים לא חלקו על כך בעדויותיהם או בסיכומיהם. מעבר לכך, בשנה שלאחר מכן התקבלה התובעת לשורות אס"א ירושלים, דבר המחזק את טענתה.
התובעת טוענת כי נמנעו ממנה שורה של הטבות, בהן זכו שחקניות אס"א ירושלים. הטבות אלו הוערכו ע"י התובעת בכ- 7,000 ש"ח והן כללו מחנה אימונים בחו"ל, מנוי למרכז 'קוסל', נעלי כדורסל וארוחות במסעדות לאחר משחקים. רובו של הסכום הוא כימות השווי או ההנאה הצפויה ממחנה אימונים בו שהתה קבוצת אס"א ירושלים באוגוסט 91' בסך 5,000 ש"ח. ביחס למחנה האימונים הנ"ל אין, מלבד עדותה של הנתבעת, כל עדות או ראיה נוספת - הן ביחס לעצם קיומו והן ביחס לשוויו. התובעת, כאמור, ויתרה על עדותו של מר שטראוס בענין זה. גם שחקנית אחרת בקבוצת אס"א, גליה בלום (גילון), לא העידה על ההטבות הללו. בנסיבות שבהן נמנעה התובעת להביא ראיות נוספות שיכלה להביא כדי לתמוך בעדותה היחידה, אינני מוכן להסתמך על עדותה להוכחת אותו נזק. לפיכך, לא הייתי פוסק לתובעת כל סכום בגין חלק זה של תביעתה.
באשר לשאר טובות ההנאה - נעלי הספורט, המנוי למרכז הספורט והארוחות במסעדות - נתמכה עדות התובעת בעדותה של גב' גליה בלום (גילון) ששיחקה באותה עונה באס"א ירושלים. הסכומים בהם העריכה התובעת את אותן טובות הנאה סבירים בעיניי. לפיכך, הייתי פוסק לנתבעת בראש נזק זה 2,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

ב. המלגה לספורטאים מצטיינים
התובעת טוענת כי כתוצאה מכך שנמנע ממנה לשחק בשורות אס"א ירושלים שהיתה בליגה הלאומית, לא זכתה גם למלגה לספורטאים מצטיינים שהם סטודנטים. ב"כ של התובעת הגיש תעודת עובד ציבור מאת הגב' יונה אדלר, מרכזת הקרן לעידוד ספורטאים מצטיינים במשרד החינוך (ת/ 1) ולפיה, אילו המשיכה התובעת לשחק בליגה הלאומית בעונת 91' - 92' במקביל להיותה סטודנטית, היתה עומדת בתנאים לקבלת מלגה גם בשנים 91' - 92'.
ב"כ הנתבעים טען כי התעודה מעידה כי התובעת היתה עומדת בתנאים לקבלת מלגה אך איננה קובעת בהכרח כי התובעת היתה מקבלת את המלגה. לטענתו, קבלת המלגה תלויה בשיקולים נוספים כגון: תקציב הקרן ומספר הספורטאים העומדים בתנאים לקבלת המלגה (ראה סעיף 106 לסיכומי הנתבעים).
אינני מקבל את טענת הנתבעים. מאחר והתובעת העידה כי בשנים 91' - 92' היתה סטודנטית, ואיש איננו חולק על כך, הרי שיש להבין את תעודת עובדת הציבור כפשוטה. כלומר, התובעת אכן היתה זוכה במלגה. באשר לגובה המלגה, יש להניח כי היתה זהה למלגות שקבלה התובעת בשנתיים הקודמות. מלגות אלו עמדו על סך של 1,500 ש"ח. לפיכך, הייתי מחייב את הנתבעים בסך 1,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.6.95.

ג. עצירת הקריירה
התובעת טענה כי ההקפאה שנכפתה עליה בעונת 91' - 92' הביאה לירידה בכושרה וברמתה המקצועית, שהובילו לפרישתה הסופית בסוף העונה ממשחק כדורסל מקצועני. בשל כך, לטענתה, נגרמו לה נזקים של אובדן השתכרות, אותם העריכה בכ - 15,000 ש"ח. את טענתה היא מבססת על כך שחברתה, הגב' גליה בלום, שרמתה המקצועית היתה דומה לשלה, המשיכה לשחק באס"א במשך כחמש שנים. לא מצאתי בתצהירה ובעדותה של הגב' גליה בלום תמיכה מספקת לגרסת התובעת. הגב' בלום העידה כי בעונת 92' - 93' בה שיחקו היא והתובעת באס"א, לאחר שנת ההקפאה של התובעת, היא התקדמה 'קצת' (יותר) ביחס לתובעת וכי מספר דקות ההשתתפות במשחק היו כמעט זהות לשתיהן. עוד הוסיפה כי:

"אני חושבת שטלי לא המשיכה יותר כי היה לה לחץ של זמן. אני חושבת שלא היה לה נוח להגיע לאימונים בערב... זה מה שאני הבנתי ממנה." (פרוטוקול, ע' 13 ש' 17-21).


מעבר לכך, התובעת עזבה את אס"א מיוזמתה בעונת 93' - 94', כשהקבוצה היתה בליגה הלאומית. עזיבתה נעשתה בסמוך לסיום לימודיה ולמעבר לתל-אביב (ע' 11 ש' 31 - ע' 12 ש' 1). התובעת סתרה את התחזית שלה, כי נכונו לה כ - 6 שנות משחק מקצועני, באומרה בעדותה כי איננה משוכנעת בעצמה כי היתה ממשיכה לשחק לאחר קבלת רשיון עו"ד בנובמבר 94' (ע' 11 ש' 12-20).
לאור כל זאת, אינני סבור כי נגרם לתובעת אובדן השתכרות כלשהו ולפיכך לא הייתי פוסק לה כל פיצוי בראש נזק זה.

ד. עגמת נפש
התובעת טוענת כי נגרמו לה עגמת נפש ואובדן של הנאה מרובה עקב הפסקת הקריירה המקצוענית, כתוצאה משנת ההקפאה. השתכנעתי כי התובעת, כמי שבחרה בספורט תחרותי כדרך חיים מאז ילדותה אכן נפגעה מהעצירה שנכפתה עליה בשלילת יכולתה לשחק בליגה הלאומית בעונת 91' - 92'. יתכן, כי היתה לכך גם השלכה כלשהי מבחינת עגמת הנפש גם על השנים שבאו לאחר מכן, אך כאמור, לא קבעתי כי הפסקת הקריירה המקצוענית נבעה מנזקי שנת ההקפאה דוקא.
לפיכך, הייתי מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי גלובלי עבור ראש נזק זה סך של 5,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

הוצאות משפט
33. מרות תוצאת המשפט, אני מביא בחשבון בפסיקת ההוצאות את העובדה שאילו היה מעלה ב"כ הנתבעים 2-4 את טענתו בענין חוסר הסמכות העניינית בשלב קדם המשפט, ומבסס אותה כראוי (כפי שעשה בסיכומים) היה נחסך בירור המשפט. כמו-כן, הניסוח הסתמי של כתב ההגנה גרם לעיכובים שונים (כולל בשלב כתיבת פסק-הדין) כדי ללבן טענות שונות בנוגע לשינוי חזית.

סיכום
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2-4.
התובעת תשלם לנתבעים 2-4 הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח + מע"מ.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון