ועדת חריגים משרד החינוך


השופטת ורדה וירט-ליבנה

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ורדה סאמט ונציגי הציבור מר אריה המר ומר יהושע ישי; עב 2536/02) בו התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים שהוגשה בעקבות החלטה של המשיב (להלן גם משרד החינוך) לבטל הכרה בתארים אקדמאיים, אותם קיבלו המערערים ממוסד אקדמי בחו"ל, לצורך דירוג השכר והטבות כספיות נוספות.

עיקר עובדות המקרה כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי:

2. המערערים עבדו וחלקם עדיין עובדים כמורים למקצועות טכנולוגיים בבתי ספר על יסודיים. במטרה להרחיב את השכלתם ולשפר את שכרם החלו המערערים בלימודים לתוארי B.A ו-M.A להוראה באוניברסיטת ניופורט קליפורניה, אשר התקיימו בארץ באמצעות מרכז "מודום – ייעוץ והכוונה". המערערים סברו כי מדובר במוסד אקדמי מוכר בארה"ב משתי סיבות: ראשית, אוניברסיטת ניופורט הופיעה בספר שהוציא מרכז "מודום" לצד אוניברסיטאות מוכרות יותר בארה"ב; ושנית, קרן ההשתלמות למורים, עליה מפקח משרד החינוך, הכירה בלימודים באמצעות מרכז "מודום" לצרכי גמול.

3. לאחר שסיימו את לימודיהם לתואר B.A, הודיע משרד החינוך למערערים כי התואר מוכר לצרכי דירוג השכר. האישור למערער 1 (להלן גם שאול) ולמערער 2 (להלן גם דוד) ניתן ביום 19.12.90, ולפיו הדרגה אושרה מיום 1.9.90. התואר של מערער 3 (להלן גם יגאל) הוכר מיום 1.11.91, בהודעה מיום 4.2.92.

לאחר שהשלימו המערערים את לימודיהם באוניברסיטת ניופורט לתואר מהנדס קיבלו שלושתם ביום 6.2.92 רישיונות הוראה קבועים לבית ספר יסודי.

4. לאחר שמשרד החינוך הכיר בתארי ה-B.A שהוענקו להם, המשיכו המערערים בלימודים באוניברסיטת ניופורט לתואר M.A בהוראה, וגם תואר זה הוכר לשלושתם על ידי משרד החינוך לצורך דירוג השכר, החל מיום 1.2.92. ההודעה על כך ניתנה ביום 23.3.92.

5. ביום 7.1.94 התקבלו אצל המערערים, להפתעתם, מכתבים נושאים תאריך 13.12.93 לפיהם משרד החינוך החליט לבטל בדיעבד את ההכרה בתעודות מאוניברסיטת ניופורט לצורך דירוג השכר ותעודות הוראה. הנימוק לביטול היה תוצאות בדיקה נוספת שהעלתה שאוניברסיטת ניופורט איננה מוסד מוכר להשכלה גבוהה.

משרד החינוך טען בבית הדין האזורי כי הטעות בעניינם של המערערים נתגלתה כבר כשנה קודם לכן, ביום 15.12.92. כן טען משרד החינוך כי בחודש יוני 1993 יצא חוזר מטעם מנהל אגף כוח אדם בהוראה בו נאמר, בין היתר, כי בעניין הכרה בתעודות מחו"ל יש להקפיד על קביעת דרגת שכר רק על סמך החלטה כתובה של הלשכה להערכת דיפלומות במשרד החינוך.

6. לאחר הליך גילוי מסמכים שנעשה בתיק, התברר למערערים, בדיעבד, כי המכתבים בהם הודע להם על ביטול
ההכרה בתארים הוצאו לאחר שכונסה ועדת חריגים בעניינם. הוועדה המליצה להכיר בתארים לצורך דירוג השכר במקרה הספציפי.

החלטת ועדת החריגים נמסרה למנכ"ל משרד החינוך, מר שמשון שושני (להלן גם מר שושני) על ידי יו"ר הוועדה, מר יוסף בן רחמים, ביום 23.2.92 ולפיה:

"על פי החלטת רוב חברי הוועדה אני פונה אליך בבקשה לאשר לנ"ל, כמקרה חריג שלא ישמש תקדים לשום מקרה אחר, המשך תשלום שכרם לפי דרגת M.A. פגיעה במשכורתם תהיה לדעת חברי הוועדה פגיעה חמורה במעמדם בבתי הספר בהם הם עובדים, בקרב משפחותיהם ובעיני מעבידיהם".

7. בתגובה לפניות המערערים בעניין, מסר להם מר שושני את מכתבה של גב' נורית קיי, מנהלת ענף תארים ודיפלומות במשרד החינוך מיום 23.1.94, לפיו אונ' ניופורט אינה מופיעה ברשימת המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה ע"י הרשויות המתאימות ולכן "נבצר בעדנו מלטפל בהערכת תעודות הניתנות מטעמו". כן מסר מר שושני למערערים את מכתבו הלקוני ליו"ר ועדת החריגים מיום 4.4.93 לפיו הוא אינו מוכן לאשר שכר לתואר שאינו מוכר.

8. הצדדים ניהלו ביניהם התכתבות במהלכה הודיע עו"ד אפרים יפהר, סגן בכיר ליועץ המשפטי במשרד החינוך, במכתב מיום 13.2.94, כי התיקון בדרגת השכר נעשה בעקבות גילוי הטעות ובכל מקרה ההחלטה אינה רטרואקטיבית אלא חלה מיום 13.12.93. לאחר מכן שינה עו"ד יפהר את עמדתו ומסר במכתבו מיום 10.5.94 כי ההחלטה חלה מיום 15.12.92, המועד בו על פי הטענה נתגלתה הטעות של משרד החינוך. במקביל פנו המערערים לשר החינוך, אשר ממשרדו הובטח להם שעניינם בטיפול. כן פנו המערערים בעניין למשרד מבקר המדינה.

9. בחודש אוקטובר 1994 הודיע מר שושני למערערים, בהמשך לפניותיהם אליו ואל שר החינוך, כי בכוונתו לבקש דיון מחודש בעניינם בועדת החריגים.

מר שושני פנה לועדת החריגים ביום 23.10.94 בבקשה לקיים דיון מחודש בוועדה בעניינם של המערערים, לבחינת השאלה האם קיימות בעניין נסיבות "יוצאות דופן, מיוחדות וחריגות", המצדיקות את שינוי החלטתו לדחות את בקשתם של המערערים. כן מסר מר שושני במכתבו כך:

"עלי להדגיש, כי השלמת השכלתו של מורה וקיום לימודים אקדמיים במוסדות מוכרים נועדו לשם שיפור רמת המורים בישראל, ולא לשם העלאה בדרגה וקידום בשכר. כלומר, הזכות להעלאה בדרגה ובשכר נגזרת מן השיפור האמיתי והממשי הנעשה ברמת המורה. כן אבקשך לציין, כי יתכן ובמקרה שבענייננו קיים הבדל בין שני התארים של כל אחד מן האחים לעניין ההכרה בהם על ידי משרד החינוך. לגבי שניהם חלה אמנם טעות של המשרד, אך מן הטעות הראשונה עבר זמן רב, ועל בסיסה למעשה המשיכו האחים בלימודיהם.

אודה לך, אם תביע הועדה את עמדתה לגבי חריגותו של המקרה, אם אמנם יש בו כדי להיות שונה באופן מהותי מן המקרים האחרים בהם מתבקשת הכרה בלימודים שנערכו במוסדות לא מוכרים".

10. ועדת החריגים התכנסה שוב לבקשת מר שושני. במכתבה של הוועדה שנשלח למר שושני ביום 1.1.95 נאמר שהמקרה הינו מקרה חריג לעומת מקרים אחרים אשר מובאים בפני הוועדה. בהמשך המכתב נאמר למעשה כי בעניין הספציפי הוועדה לא דנה על פי הקריטריונים שלפיהם היא בדרך כלל דנה בעניינים מסוג זה, ובלשונה של הוועדה:

"כאשר הוועדה נדרשת לדון בהערכת למודים במוסדות בלתי מוכרים (בדרך כלל למורים לאמנות):
א. היא מודעת לכך שהמוסד בלתי מוכר.
ב. היא בוחנת את המקרה לפי תבחינים נוספים:
(1) למודים נוספים מעבר ללמודים במוסד.
(2) משך שנות הלימוד.
(3) פרסומים (ספרים, ספרי לימוד, מאמרים, תערוכות יצירות אמנות וכיוב').
(4) חוות דעת של מפקח המרכז.
(5) חוות דעת המוסד בו מלמד עו"ה ותבחינים נוספים לפי העניין.

אנו חוזרים ומאמצים את החלטתנו הקודמת בעד המשך תשלום שכרם של הנ"ל לפי דרגת מ.א."


גם מסמך זה הובא לעיון המערערים רק במסגרת הליך גילוי המסמכים על פי צו בית הדין האזורי, למרות פניותיהם למשרד החינוך בנדון.


11. לאחר פניות רבות של המערערים למר שושני בדרישה להסדיר את עניינם, מסרה יועצת שר החינוך, עו"ד עדנה הראל למערערים במכתב ביום 11.4.96, כי ההחלטה על ביטול ההכרה בתארים עומדת בעינה, אך:

"..2. לאור ההכרה המוטעית שהוענקה לתואר הראשון שהוענק לכם על ידי אוניברסיטת ניו-פורט ובנסיבות המיוחדות של עניינכם, כפי שהוכרו על ידי ועדת החריגים, מציע משרד החינוך לפצות אתכם בגין ההשקעה הכספית שהשקעתם בלימודי התארים המתקדמים, לאחר ההכרה בתואר הראשון...
3. משרד החינוך ישפה את הבעלויות והרשויות בגין משכורות שהוענקו לכם על סמך הדרוג האקדמי המוטעה, ולא תדרשו להחזר הסכומים האמורים. ככל שהוחזרו על ידכם במסגרת זו סכומים כלשהם, תשופו בהתאם."

חרף הודעה זו, המערערים לא קיבלו פיצוי כספי כלשהו ממשרד החינוך.

12. בעקבות מכתבה של עו"ד הראל, ניהלו המערערים התכתבות עם גורמים שונים במשרד החינוך, במטרה להסדיר את עניין הפיצוי הכספי. כן עמדו המערערים על דרישתם להשבת ההכרה בתאריהם האקדמיים.

13. המערערים הגישו בסופו של דבר תביעה בבימ"ש השלום בתל אביב (ת.א. 122923/00). משהתעוררה שאלת הסמכות העניינית, התביעה הועברה לבית הדין האזורי לעבודה בהחלטה מיום 5.2.02. המערערים ביקשו בתביעתם להורות על בטלות החלטת משרד החינוך בעניין ביטול ההכרה בתאריהם האקדמיים ולתשלום משכורותיהם כפי שהיו צריכות להיות משולמות לולא ההחלטה ולקבלת פיצוי על נזקיהם מההחלטה.

מטעם המערערים העיד בבית הדין האזורי מי שכיהן בתפקיד מנכ"ל משרד החינוך, מר ארז שמואלי.

מטעם משרד החינוך העידו גב' יפה גב – ממלאת מקום מנהלות אגף א' – קשרי חוץ, מר מוטי מרוז, חשב בכיר לחינוך תרבות וספורט במשרד וגב' אילנה דינור, סגן מנהל אגף בכיר לכוח אדם בהוראה.

טענות הצדדים בבית הדין האזורי:

14. המערערים טענו בבית הדין האזורי כי משרד החינוך הציג מצג רשלני לפיו הוא מכיר בתארים שמעניקה אוניברסיטת ניופורט. לטענתם, ההחלטה בעניינם ניתנה באופן רטרואקטיבי, בלי שניתנה להם זכות טיעון טרם קבלתה, בניגוד להמלצת ועדת החריגים ובלי שהתקבלה החלטה לאחר המלצתה השניה של ועדת החריגים. כן הלינו המערערים על הסתרת החלטות ועדת החריגים בעניינם וטענו כי על פי מדיניות משרד החינוך יש להעניק במקרים מסוימים דרגות שכר אקדמאיות או שוות ערך לאקדמאיות גם למי שלא למדו כלל במוסדות אקדמיים. בנוסף, נטען כי משרד החינוך ביטל את רישיונות ההוראה של המערערים בניגוד לתקנות החינוך. לבסוף, טענו המערערים כי משרד החינוך לא פיצה אותם כלל, גם בעד הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת.

15. משרד החינוך טען מנגד, כי התארים הנדונים מאוניברסיטת ניופורט אינם מוכרים בחו"ל ובארץ, וההכרה בהם ניתנה בטעות על ידי גורם לא מוסמך במשרד. לטענתו, הוא פעל לתיקון הטעות משנתגלתה, והוא היה רשאי להחילה באופן רטרואקטיבי. באשר לטענת ההסתמכות של המערערים, טען משרד החינוך כי היה עליהם לברר מראש האם התארים מאוניברסיטת ניופורט מוכרים על ידי הגורם המוסמך, אך הם לא עשו כן. באשר לטענת השימוע, טען משרד החינוך כי הפניית עניינם של המערערים בשנית לועדת החריגים מהווה שימוע בדיעבד.
פסק דינו של בית הדין האזורי:

16. בית הדין האזורי קבע תחילה כי אין פגם בהחלטת משרד החינוך לבטל את ההכרה בתארים של המערערים. הגורם המוסמך במשרד החינוך לבדוק את התעודות הניתנות מאת מוסדות אקדמאיים שונים בחו"ל היא הוועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל, וההכרה ניתנה על ידי גורם שאינו מוסמך לכך. בית הדין האזורי קיבל את טענת משרד החינוך לפיה הגורם המוסמך אינו מכיר באוניברסיטת ניופורט, והגיע לכלל מסקנה כי רישיונות ההוראה שניתנו למערערים על סמך התארים הלא מוכרים ניתנו בחוסר סמכות ולכן הם בטלים מעיקרם.

17. באשר לטענת ההסתמכות של המערערים, קבע בית הדין האזורי כי מהאמור במדריך למשתלם של מרכז "מודום" לא ניתן היה להסיק כי התארים מאונ' ניופורט הינם תארים מוכרים לצורך דירוג שכר אקדמי. היה על המערערים לברר את העניין בוועדה להכרה בתארים ודיפלומות במשרד החינוך לגבי כל תואר בנפרד ולא היה עליהם לסמוך על האמור ב"מדריך למשתלם".

18. באשר לטענה בדבר זכות השימוע: בית הדין האזורי קבע כי ההכרה בתאריהם של המערערים היתה שלא כדין, ולכן כשנשללה מהם זכות שלא הגיעה להם מלכתחילה, לא מוטלת חובה על משרד החינוך להעניק להם זכות שימוע. כן דן בית הדין האזורי בשאלה האם מומשה זכות הטיעון של המערערים בהעברת עניינם בפעם השניה לועדת החריגים. בית הדין מצא כי הוועדה לא פעלה על פי הקריטריונים לבחינת מקרים מעין אלה, כפי שפורטו בהחלטתה השניה, אלא המלצתה התבססה אך ורק על תחושת אי הצדק שחשו חבריה בביטול ההכרה שניתנה למערערים. כן
קיבל בית הדין האזורי את טענת משרד החינוך, לפיה ועדת החריגים אינה מוסמכת לקבוע דרגת שכר על בסיס תואר לא מוכר, אלא היא יכולה לכל היותר להציע פתרונות למקרים המובאים בפניה בעניין, ומנכ"ל משרד החינוך רשאי לא לקבל את המלצותיה.

עם זאת, מצא בית הדין האזורי כי למערערים לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טיעוניהם בפני ועדת החריגים או הוועדה להערכת דיפלומות מחו"ל ולהציג מסמכים כנהוג במקרים חריגים רגילים. המערערים הציגו בפני בית הדין האזורי מספר מסמכים בדבר לימודיהם באוניברסיטת ניופורט, שהיה ניתן להציג בפני משרד החינוך בטרם מתן החלטה בעניינם.

19. בית הדין האזורי ציין כי משרד החינוך טען כי ביטול ההכרה בתאריהם של המערערים נעשה ביום 13.12.93, אולם המועד האמיתי שהודע למעסיקיהם של המערערים היה 15.12.92. בית הדין הפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, לאור התחייבותו של משרד החינוך שהובאה במכתבה של עו"ד הראל, וקבע כי משרד החינוך יעמיד את המערערים במצב בו היו לו ביטול ההכרה בתארים נעשה ביום 13.12.93.


20. בית הדין האזורי קיבל את תביעתם של המערערים בחלקה וחייב את משרד החינוך לשלם את הסכומים הבאים:

א. סך של 10,346.60 ₪ שישולם לשאול נכון ליום 26.6.94;

ב. סך של 11,585.20 ₪ שישולם לדוד נכון ליום 1.5.94.

ג. סך של 25,000 ₪ שישולם לכל אחד מהמערערים בשים לב להתחייבויות משרד החינוך לשפותם ולעגמת הנפש שנגרמה למערערים;

ד. סך של 10,000 ₪ הוצאות משפט בצירוף מע"מ לכלל המערערים.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים בערעור:

21. ב"כ המערערים חוזר בעיקר על טענותיו בבית הדין האזורי, ומדגיש בפנינו את הטענות הבאות:

א. אוניברסיטת ניופורט היא מוסד אקדמי מוכר בארה"ב, ובפרסומים רשמיים של משרד החינוך ובמוסדות לייעוץ והכוונה שמשרד החינוך הפנה אליהם נכתב על האפשרות ללמוד במוסד זה. על כן המערערים הוטעו לחשוב שזהו מוסד מוכר על ידי משרד החינוך. אין כל בסיס לקביעת משרד החינוך לפיה מדובר במוסד לא מוכר בארה"ב, והבירורים שבוצעו על ידי המשרד חסרי משמעות לחלוטין.

ב. ביטול ההכרה בתאריהם של המערערים באופן רטרואקטיבי מהווה פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בזכויות חוקתיות שלהם, והחלטה מעין זו צריכה להתקבל רק במקרים חריגים במיוחד.

ג. ההחלטה בעניינם התקבלה ללא הנמקה מספקת ובלי שניתנה להם זכות שימוע כדין.

ד. החלטות ועדת החריגים לא הובאו לעיונם של המערערים, לא הוכח שהתקבלו החלטות בניגוד להמלצות הוועדה ובכל מקרה מר שושני התייחס לוועדה כנותנת החלטות ולא המלצות.

ה. משרד החינוך נהג כלפי המערערים בשיהוי רב ובהתנהלות בלתי סבירה של "לך ושוב". נגרמו למערערים נזקים רבים מעבר להוצאות הכספיות שנגרמו להם לאחר קבלת התואר הראשון.
ב"כ המערערים מבקש לפסוק את הסעדים שהתבקשו על ידו בבית הדין האזורי, ובכללם ביטול החלטת משרד החינוך והשבת ההכרה בתארים לצורך דירוג שכר.

22. להלן תמצית טענות ב"כ משרד החינוך:

א. ממצאיו של בית הדין האזורי מעוגנים היטב בחומר הראיות ואין להתערב בהם. קביעותיו היו סבירות ומאוזנות ובהתאם לפסיקה.

ב. את טענותיהם של המערערים בעניין ההסתמכות עליהם להפנות לאוניברסיטת ניופורט ולמרכז "מודום". המערערים לא ביררו אצל הגורם המוסמך במשרד החינוך, והחליטו ללמוד באוניברסיטת ניופורט על דעת עצמם ותוך נטילת סיכון מרצון.

ג. בנסיבות העניין לא היה צורך בשימוע עם גילוי הטעות. לחילופין, הפניית עניינם של המערערים בשנית לועדת החריגים ושקילת הנושא מחדש מהווה שימוע בדיעבד.


ד. ועדת החריגים הינה גורם ממליץ, ומנכ"ל המשרד היה רשאי לא לאמץ את המלצותיה. לא התקיימו התנאים לקיומה ואכיפתה של הבטחה מנהלית, בין היתר משום שההכרה בתארים לא ניתנה על ידי גורם מוסמך במשרד.

ה. חופש העיסוק של המערערים לא נפגע שכן היו להם רישיונות הוראה קודמים וביטול ההכרה בתארים לא גרמה להפסקת עבודתם.

דיון והכרעה:

23. אחרית לראשית – לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו סבורים כי דינו של הערעור להידחות, למעט בטענה כי לא ניתנה למערערים זכות הטיעון. להלן נפרט את הטעמים לקביעתנו זו.

24. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה היה רשאי משרד החינוך לבטל רטרואקטיבית את החלטתו להכיר בתאריהם של המערערים מאוניברסיטת ניופורט. בית הדין האזורי שוכנע כי ההחלטה לא התקבלה על ידי הגוף המוסמך לכך במשרד החינוך, אוניברסיטת ניופורט אינה מופיעה ברשימת המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה בארה"ב, ואשר על כן ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות וניתן לבטלה.

המערערים הציגו בפנינו טיעונים רבים המצדיקים, לשיטתם, הכרה בתארים מאוניברסיטת ניופורט לצורך דירוג השכר, אולם אין זה מתפקידו של בית הדין לקבוע הכרה במוסד פלוני להשכלה גבוהה כמוסד מוכר, אלא עליו לבחון את דרך קבלת ההחלטה על ידי משרד החינוך ואופן התנהלותו בעניין, ולקבוע האם ההחלטה התקבלה בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי. על כן, על בית הדין לבחון האם ההחלטה התקבלה בסבירות, מידתיות, תוך קיום הליך תקין ומתן זכות שימוע אם נסיבות המקרה מצדיקות זאת.

25. לעניין טענת ההסתמכות – מסכימים אנו עם קביעתו של בית הדין האזורי כי לא ניתן להסיק מהפרסום ב"מדריך למשתלם" של מרכז "מודום" כי התארים מאוניברסיטת ניופורט מוכרים לצורך דירוג השכר, ודין טענת המערערים לפיה הם הוטעו על ידי משרד החינוך – להידחות. אמנם, מרכז "מודום" מופיע ב"מדריך למשתלם" כמרכז אשר הלימודים באמצעותו מוכרים לצורך גמול השתלמות, אך אין בכך כדי להסיק שלימודים דרך המרכז מוכרים גם לצורך דירוג שכר. המדריך למשתלם עוסק בהכרה לצורך גמול השתלמות בלבד, ואין באמור בו כדי להסיק הכרה לצרכים אחרים, כגון דירוג שכר אשר מהווה הטבה שונה ונפרדת. מסכימים אנו לקביעה לפיה היה על המערערים לפנות לבירור העניין לגורם המוסמך במשרד החינוך טרם תחילת לימודיהם לכל תואר בנפרד, ולא היה עליהם לסמוך על האמור ב"מדריך למשתלם".

אולם, למען הסר ספק ולמניעת טעויות דומות בעתיד, טוב יעשה משרד החינוך (אם טרם עשה כן) אם ידגיש במדריכים מסוגו של "מדריך למשתלם" כי ההכרה בתארים לפי מדריך זה יפה לצורך גמול השתלמות בלבד ולא לצורך דירוג שכר או הטבות שכר אחרות.

26. כן יצוין, כי לא שוכנענו מטיעוניהם של המערערים כי קיימת הצדקה לסטות מקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי בדבר מעמדה של ועדה החריגים כגוף מייעץ וממליץ למשרד החינוך. מסכימים אנו כי לא מוטלת חובה קטגורית על הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך לאמץ את המלצותיה של ועדת החריגים, כפי שעשה משרד החינוך במקרה דנן.

27. חרף העובדה שהחלטת משרד החינוך לבטל את ההכרה בתאריהם של המערערים ניתנה בסמכות, נפלו בה פגמים אשר מצדיקים מתן פיצוי למערערים. בית הדין האזורי אכן מצא פגמים בהתנהלותו של משרד החינוך בעניין ופסק בשל כך פיצוי למערערים בסך של 25,000 ₪ לכל אחד, בשים לב להתחייבותו של משרד החינוך לשפותם, כפי שניתנה במכתבה של עו"ד הראל, ולעוגמת הנפש שנגרמה למערערים. בפסק הדין האזורי צוין כי משרד החינוך נקט כלפי המערערים בהתנהלות של "לך ושוב", לא העביר אליהם בזמן אמת החלטות של ועדת העררים בעניינם, ולא עמד בהתחייבותו לשפותם על ההוצאות שנגרמו להם. מסכימים אנו עם קביעתו של בית הדין האזורי כי יש לפסוק פיצוי למערערים על כך. סכום הפיצוי שנקבע למערערים הינו סביר, ולא שוכנענו מטענות המערערים כי יש מקום להגדיל את הסכום.

הפרת זכות הטיעון:

28. יחד עם זאת, סבורים אנו כי יש לפסוק פיצוי נוסף בגין הפרת זכות הטיעון של המערערים, ובמה דברים אמורים?
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי הואיל ולמערערים הוענקה זכות שלא כדין, ונשללה מהם זכות שלא הגיעה להם, לא נגזרת מכך החובה להעניק זכות שימוע. סבורים אנו כי קביעה זו – בטעות יסודה.

הכלל הבסיסי הוא כי רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם כן ניתנה לו לפני כן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. על הרשות המינהלית להעניק למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו. הזכות לנפגע להשמיע את טענותיו נחשבת אף לזכות יסוד, הנגזרת מכללי הצדק הטבעי ונובעת מחובת
ההגינות הכללית שכל רשות שלטון חייבת בה (ראו בג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי ו-372 אח' נ' פרקליטות המדינה ואח' פ"ד נח(3) 865; בג"ץ 5621/96 מיכה הרמן – ראש-עיריית אופקים נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, בעמ' 817).

כן התייחס בית דין זה בפסיקה עניפה לחשיבותה של זכות הטיעון במסגרת יחסי עבודה, ובשנים האחרונות עדים אנו למגמה הולכת וגוברת בפסיקת בתי הדין לעבודה להטיל על מעביד חובה לשמוע את העובד בטרם תתקבל החלטה העשויה לפגוע בו. כן הורחבה תחולת חובת מתן זכות הטיעון מרשויות מינהליות גם לגופים דו מהותיים ואף לגורמים פרטיים.

ראו לעניין זה פסק הדין בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (לא פורסם, ניתן ביום 7.1.2003):

"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר - עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.

ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח/148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע כ 141, 143)".

התנאים לקיומה של חובת שימוע, כפי שנקבעו בפסיקה, הם קיומה של פגיעה, באופן ישיר וממשי, באינטרס מוגן של אדם. הגדרת ה"אינטרס המוגן" הינה גמישה וכוללת פגיעה בגוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצ"ב.

29. במקרה שבפנינו התקיימה בבירור פגיעה באינטרס מוגן של המערערים. משרד החינוך הכיר בתחילה בתארים של המערערים מאוניברסיטת ניופורט, והעניק להם רישיונות הוראה קבועים בהתבסס על התארים האקדמיים. גם אם ההחלטה התקבלה בטעות, על ידי גורם לא מוסמך, היתה בהחלטה לבטל בדיעבד את ההכרה בתארים משום פגיעה באינטרס מוגן של המערערים – נגרמו להם הוצאות כספיות בגין לימודיהם, נפגעה משכורתם, וכפי שצוין בהחלטת ועדת החריגים – נפגע מעמדם בבתי הספר, בקרב משפחותיהם ובקרב מעבידיהם. בנסיבות כאלה, יש הצדקה למתן זכות טיעון למערערים והיה על משרד החינוך לאפשר להם לשטוח את טענותיהם בפני הגורם הרלוונטי, טרם קבלת ההחלטה הסופית בעניינם, או למצער לנסות ולשנות את ההחלטה לאחר שנודע להם עליה. על השימוע להתנהל באופן הוגן תוך מתן אפשרות אמיתית למערערים להשמיע את טענותיהם ולהציג ראיות העשויות להשפיע על ההחלטה.

30. אין בידינו לקבל את טענתה החלופית של משרד החינוך לפיה הפניית עניינם של המערערים בשנית לועדת החריגים ושקילת הנושא מחדש מהווים שימוע בדיעבד. המערערים לא הוזמנו להופיע בפני ועדת החריגים ולא התאפשר להם להשמיע את טיעוניהם ולהציג מסמכים בפניה. המערערים הציגו בפנינו ובפני בית הדין האזורי טענות ומסמכים רבים אשר יש בהם, לשיטתם, להראות כי יש מקום להכיר באוניברסיטת ניופורט לצורך דירוג שכר (רישיון של אוניברסיטת ניופורט, הדרישות האקדמאיות של האוניברסיטה, גליונות ציונים ושמות הקורסים שעברו), וגם על פי פסק דינו של בית הדין האזורי האפשרות להציג מסמכים אלה בפני משרד החינוך נמנעה מהם.

אשר על כן, יש מקום לפסוק לטובת המערערים סכום נוסף של פיצוי מעבר לסכומים שנפסקו לטובתם בבית הדין האזורי, כפיצוי על הפרת זכות הטיעון.

31. יודגש בעניין זה פסק הדין שניתן בבג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי ו-372 אח' נ' פרקליטות המדינה ואח' פ"ד נח(3) 865, בו ביטל בית המשפט העליון את החלטת הפסילה הגורפת של אישורי שקילות לבוגרי אוניברסיטת לטביה לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים (לצורך דירוג שכר והטבות אחרות) לעובדים בשירות המדינה, צה"ל המשטרה ושב"ס. אחד הטעמים לביטול החלטת הפסילה היתה אי מתן אפשרות לזכות טיעון הולמת מטעם משרד החינוך לעותרים, מאחר שלא נערך לכל אחד מהם שימוע אינדיבידואלי. התנהלות זו מנעה מכל אחד מהעותרים לשכנע את המשיבים כי האמור בחקירה המשטרתית (שגרמה להחלטת הפסילה הגורפת) אינו חל על עניינו (ראו עמ' 889-895 לפסק הדין).

נימוקיו והכרעתו של בית המשפט העליון במקרה זה יפים גם לענייננו, אולם אין אנו סבורים כי נסיבות המקרה דנן הינן חריגות במידה כזו שתצדיק את ביטול החלטת משרד החינוך. על פי מכלול השיקולים והנסיבות הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שבנוסף לסכומים שנפסקו לטובת המערערים בבית הדין האזורי, יינתן להם פיצוי נוסף בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מן המערערים בגין הפרת זכות הטיעון.


32. סוף דבר – הערעור מתקבל כך שמשרד החינוך ישלם לכל אחד מן המערערים סך של 15,000 ₪ בגין הפרת זכות הטיעון, זאת בנוסף לסכומים שנפסקו לזכותם בבית הדין האזורי, והם:

א. סך של 10,346.60 ₪ שישולם לשאול אליאס נכון ליום 26.6.94;
ב. סך של 11,585.20 ₪ שישולם לדוד אליאס נכון ליום 1.5.94;
ג. סך של 25,000 ₪ שישולם לכל אחד מהמערערים;
ד. סך של 10,000 ₪ הוצאות משפט בצירוף מע"מ לכלל המערערים.

הסכום ישולם למערערים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

מאחר והערעור התקבל רק בחלקו, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר חינוך

  2. החזר אגרת חינוך

  3. ארנונה מוסד חינוך

  4. היטל השבחה חינוך

  5. התיישנות חוב חינוך

  6. התפטרות משרד החינוך

  7. אכיפת חוק חינוך חובה

  8. התפטרות ממשרד החינוך

  9. ועדת ערר משרד החינוך

  10. ועדת ערר חינוך מיוחד

  11. חובת דיווח אנשי חינוך

  12. חוזה אישי משרד החינוך

  13. אישור העסקה משרד החינוך

  14. הסכם קיבוצי חינוך משלים

  15. פטור מארנונה למוסד חינוך

  16. ועדת חריגים משרד החינוך

  17. הסכם קיבוצי משרד החינוך

  18. ועדת חריגים חינוך מיוחד

  19. ועדה רפואית משרד החינוך

  20. הקצאת מבנים למוסדות חינוך

  21. ועדה רפואית של משרד החינוך

  22. ועדה רפואית מטעם משרד החינוך

  23. אישור לעבודה נוספת משרד החינוך

  24. אישור שקילות לתואר במשרד החינוך

  25. הסכם קיבוצי מנהלי מחלקות חינוך

  26. ועדת חריגים עליונה משרד החינוך

  27. הסכם קיבוצי סייעות בחינוך המיוחד

  28. העדר תקני בטיחות למבני חינוך גבוהים

  29. פטור מארנונה למוסד חינוכי ללא כוונת רווח

  30. סעיף 19(ב)(4) קובע פטור מהיטל השבחה לגבי השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך או תרבות

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון