ועדת ערר חינוך מיוחד


1.התובעים הם הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ששולבו במוסדות חינוך רגילים. בכתב התביעה שהוגש על-ידם עותרים התובעים להשבת סכומים בסך כולל של כ-2,500,000₪, שכנטען שולמו על-ידם לאורך כל שנות החינוך של ילדיהם בגין עלויות ליווי חינוכי, טיפולים פרא רפואיים והעסקת אנשי מקצוע, ואשר לשיטתם היה על המדינה לממן להם, הן מכוח חובה סטטוטורית והן מכוח הפסיקה. עוד עותרים התובעים לפיצויים לא ממוניים, ולפיצוי עבור הפסד השעות אותן נאלצו להקדיש לארגון השירותים עבור ילדיהם.

2.כפי שפורט בכתב התביעה, קיימות שתי מסגרות אפשריות לטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים: האחת היא מסגרת של גנים ובתי ספר מיוחדים, בהם כלל הילדים הם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, המתוקצבים וממומנים על ידי משרד החינוך. במסגרת השנייה, שלשיטת התובעים – בהסתמך על חוות דעת של אנשי מקצוע שניתנו בעניין ילדיהם – היא העדיפה, משולבים הילדים בעלי הצרכים המיוחדים בכיתות או בגנים "רגילים". עם זאת, ונוכח הפערים העצומים בין הילדים הרגילים לבין הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, שילוב כזה דורש הכנה מטרימה ויומיומית לצורך המשך ההשתלבות ו"יישור קו" עם יתר הילדים, כמו גם נוכחות סייעת אישית במשך מרבית השעות במוסד החינוכי וטיפולים פרא-רפואיים (תרפיות, תקשורת ועוד) מעבר לשעות הגן או הלימודים.

3.כל התובעים בחרו להכניס את ילדיהם, בשלב זה או אחר, למסגרות של שילוב ולא למסגרות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לשיטתם, זכותם זו עולה הן מפסקי הדין שניתנו במספר רב של בג"צים בעניין, הן מהתיקון לחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק חינוך מיוחד") שהתקבל בשנת 2002 (ושנכנס לתוקף ביום 31.8.03) ושקבע זכאות למכלול טיפולים משלימים אף כאשר הילד בעל הצרכים המיוחדים משולב במסגרת רגילה, והן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל אלה מקימים לשיטתם את זכותם של ילדיהם ללמוד במסגרת הטובה ביותר עבורם, מבלי שהדבר יטיל נטל תקציבי מוגבר על ההורים, ואת זכאותם לתנאים דומים לילדים הנמצאים בחינוך מיוחד, בו כלל עלויות החינוך והטיפולים המשלימים מתוקצבים וממומנים על ידי משרד החינוך.

גם כאשר מבוקשם של התובעים ניתן להם (שכן לגבי חלק מהתובעים בחלק מהתקופה לא אושר שילוב ילדיהם במסגרות רגילות), טוענים התובעים כי לא קיבלו סיוע מלא בכלל התחומים בהם היו אמורים לקבל סיוע ובאופן שווה לילדים שטופלו במסגרות חינוך מיוחדות. משכך נאלצו התובעים לממן עבור ילדיהם טיפולים אלו, שעיקרם שעות סייעת (הנמצאת עם הילד במסגרת הלימודית). עוד לטענת התובעים, גם במקרים שאושרה להם סייעת, נאלצו חלקם לשלם עבור מלוא שעות שהותה בגן שכן סך השעות שאושרו לא היו מספיקות, או שסך השכר שאושר לא היה מספיק עבור בעלת מקצוע כנדרש לדידם. עוד כנטען, נדרשו התובעים לרכוש לילדים טיפולים פרא-רפואיים: קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה ועוד, כמו גם לממן עזרת אנשי מקצוע שהכינו את הילדים לקראת היום הבא במסגרת הלימודית, וכן שירותי הסעות ושירותי "יום לימודים ארוך", כמקובל במסגרות לימוד "מיוחדות".

4.נוכח הטענות שהועלו בכתב ההגנה ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, הוסכם במסגרת דיונית, כי תחילה תידון שאלת אחריותה העקרונית של המדינה לנזקי התובעים, כמו גם טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידה.

5.סוגיית צרכיהם הלימודיים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, באה לראשונה להכרה חקיקתית במסגרת חוק חינוך מיוחד, שקבע במתכונתו הראשונית את כללי מסגרת החינוך המיוחד בלבד, והטיל על המדינה החובה לספק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

מטרתו של החינוך המיוחד, כעולה מסעיף 2 לו, היא "לקדם ולפתח את כישוריו ויכלתו של הילד בעל הצרכים
המיוחדים, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני, השכלי, הנפשי וההתנהגותי, להקנות לו ידע, מיומנות והרגלים ולסגל לו התנהגות מקובלת בחברה, במטרה להקל על שילובו בה ובמעגל העבודה". בדומה לזכאות לקבלת חינוך חינם מכוח חוק לימוד חובה, התש"ט –1949, שעניינו תלמידים בעלי צרכים רגילים, קובע חוק חינוך מיוחד את זכאותו של הילד בעל הצרכים המיוחדים לחינוך מיוחד חינם באזור מגוריו או סמוך לו, כאשר "חינוך מיוחד" מוגדר כ"הוראה, לימוד וטיפול שיטתיים הניתנים לפי חוק זה לילד בעל צרכים מיוחדים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור, ריפוי בעיסוק וטיפולים בתחומי מקצועות נוספים שייקבעו ולרבות שירותים נלווים, הכל לפי צרכיו של הילד בעל הצרכים המיוחדים".

עוד נקבע בחוק, כי המדינה היא שאחראית על מתן חינוך מיוחד חינם כמובנו בחוק, כי הסמכות לקבוע זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים ככזה מוקנית לועדת השמה, וכי במסגרת שיקוליה עליה להעניק "זכות קדימה להשמתו במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד" (סעיפים 3, 4 ו-7(ב) לחוק).

6. חוק חינוך מיוחד במתכונתו הראשונית לא קבע קריטריונים ברורים לגבי היקף חובתה של המדינה כלפי ילד בעל צרכים מיוחדים כאשר הלה משובץ במסגרת של שילוב. כל שקבע החוק הוא כי על ועדת ההשמה, הקובעת את זכאותו של הילד לשירותים מיוחדים, להעדיף את אפשרות השיבוץ. עוד נקבעה בחוק מגבלה תקציבית מפורשת, לפיה מימוש הזכות להצטרפות מותנה בגובה התקציב השנתי המוקצה לתחום זה על-ידי משרד האוצר.

במהלך השנים שבין חקיקת החוק ב-1988 לבין תיקונו ב-2002, פעלה המדינה לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה, אף ללא קיומם של קריטריונים סטטוטוריים מפורשים לאופן השילוב. היקף השירותים אשר ניתנו קודם לתיקון החוק נקבע על-פי שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, באמצעות ועדות ההשמה השונות.

7.התובעים בחרו לשלב את ילדיהם במסגרות חינוכיות רגילות, ומשעשו כן פנו אל הגורמים הממשלתיים המתאימים בבקשות תמיכה. כעולה מכתב התביעה, עובר לתיקון החוק ב-2002 ניתנו לילדי התובעים שירותים שונים, אשר נקבעו עבורם על-ידי ועדות ההשמה. הצדדים חלוקים בשאלה האם השירותים שהוענקו על-ידי המדינה בתקופה זו סיפקו את צרכי הילדים אם לאו. על כל פנים, התובעים החליטו לממן מכיסם שירותים נוספים עבור ילדיהם, מעבר לשירותים שהציעה להם הנתבעת.

8.בחודש נובמבר 2002 תוקן חוק חינוך מיוחד, ונקבע בו הסדר חדש בעניין המסגרת המשלבת. התיקון לחוק מגדיר מפורשות את זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים הלומד במסגרת משלבת לתוספת של הוראה, לימוד ושירותים מיוחדים, אף כי אינו מגדיר את היקפה של תוספת זו, ומשאיר את העניין לשיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות. בנוסף מגדיר התיקון לחוק את האופן בו יחולקו המשאבים לילדים הלומדים במסגרת המשלבת וקובע כי על שר החינוך לקבוע תכנית כללית לשילוב הילדים. סעיף 20ד לחוק קובע את הקמתה של ועדת שילוב בכל מוסד חינוכי רגיל, שתפקידה לקבוע את זכאות התלמיד בהתאם לתכנית השילוב. הסעיף קובע את הרכב הוועדה, את המוסמכים לפנות אליה, ואף קובע כי הוועדה תיתן הזדמנות להורי התלמיד להשמיע דעתם בפניה בטרם החלטתה. סעיף 20ה קובע כי ניתן להגיש ערר על החלטת ועדת השילוב לועדת ההשמה. סעיף 20ז קובע כי לאחר החלטת ועדת השילוב, ועם תחילת לימודיו של תלמיד משולב במוסד חינוכי רגיל, תיקבע במוסד החינוך תוכנית חינוכית יחידנית לתלמיד המשולב האמורה לענות על צרכיו הייחודיים. גם בשלב זה קובע החוק כי יש לאפשר להורי התלמיד להביע דעתם בפני קובעי התכנית החינוכית היחידנית.

אף לאחר תיקון החוק, מתן התשובה האופרטיבית לשאלה אילו שירותים מן השירותים המיוחדים המנויים בפרק שילוב יינתנו בפועל לכל תלמיד ותלמיד, נותר בידי הרשויות המינהליות המוסמכות.

9.כפי שיפורט להלן, פסיקות בית המשפט העליון בעתירות שהוגשו בנושא החינוך המיוחד במהלך השנים, הן טרם התיקון לחוק והן לאחריו, פירשו את חוק חינוך מיוחד כמטיל על המדינה חובה לספק לילדים בעלי צרכים מיוחדים הלומדים במסגרת משלבת שירותים ברמה המינימאלית הדרושה לשילובם. הפסיקה דרשה מהמדינה לקיים שוויון מהותי בין שתי מסגרות החינוך המיוחד, הייעודית והמשלבת, באופן בו כל תלמיד בעל צרכים מיוחדים יקבל את מלוא השירותים הנחוצים לו לשם סיפוקו של חינוך מיוחד חינם עבורו. לא נקבעה כל דרישה לשוויון פורמאלי בין שתי המסגרות, ולא נקבע כי יש לחלק באופן שווה את תקציב החינוך המיוחד בין שתי המסגרות. הפסיקה הכירה במגבלות התקציביות המוטלות על המדינה בבואה לספק שירותים עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים, והשאירה את שיקול הדעת הפרטני לגבי סל השירותים הניתן לכל ילד וילד בידי הרשויות המינהליות המוסמכות.

10.כתב התביעה מתייחס לשישה ילדים:

בתה של התובעת 1 לוקה בתסמונת דאון. במהלך השנים התחנכה הילדה במוסדות חינוכיים רגילים, חרף עמדות הגורמים המוסמכים שהמליצו על השמתה במוסדות לחינוך מיוחד ואף התרו בתובעת כי לא יוכלו לספק לילדתה במסגרת המשלבת היקף שירותים הזהה בגודלו לזה הניתן במסגרת החינוך המיוחד. לילדה סופקו שירותים שונים על-פי שיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות. התובעת 1, שסברה כי השירותים שסופקו לבתה במסגרת המשלבת אינם מספקים, החליטה על דעת עצמה להעניק לבתה שירותים מוספים מכיסה הפרטי, מבלי שפנתה תחילה לוועדת ההשמה לשם השגה או ערר על היקף הסיוע שניתן לבתה.


בנה של התובעת 2 לוקה בהפרעה אוטיסטית. על אף חוות דעתם של מומחים שהמליצו לשלוח את הילד למסגרת של חינוך מיוחד, החליטו הוריו לשלבו במסגרת חינוכית רגילה החל מגן טרום חובה. הילד המשיך ללמוד במערכת החינוך הרגילה במהלך השנים שעברו, על אף עמדת הגורמים המוסמכים לפיה יש להעבירו למסגרת של חינוך מיוחד. התובעת 2 מימנה לטענתה מכיסה שירותים נוספים מעבר לשירותים שהוקצו לטובת הילד על-ידי הגורמים המוסמכים. יש לציין כי התובעת 2 פנתה מספר פעמים לוועדת הערר בעניינו של בנה, לאחר שוועדת ההשמה המליצה על השמתו במוסד לחינוך מיוחד.

בנה של התובעת 3 לוקה בהפרעה אוטיסטית. לאחר שלמד עד גיל 6 בגן לחינוך מיוחד, החליטה התובעת להעבירו לגן רגיל. בכיתה א' הועבר הילד לבית ספר לחינוך מיוחד. בכיתות ב'-ד' למד הילד בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. בכיתה ד' עבר הילד לכיתה רגילה. במהלך שנות שילובו הקצו הגורמים המוסמכים שירותים שונים לטובת הילד, אך התובעת העדיפה לממן מכיסה הפרטי שירותים נוספים שנדרשו לדעתה לחינוכו התקין של בנה.

בתה של התובעת 4 לוקה בתסמונת דאון. בתקופת הגן למדה הילדה בגן רגיל. בכיתה א' הושמה הילדה בכיתת חינוך מיוחד. לאור דרישת התובעת, וחרף המלצת הגורמים המנהליים להשאירה במסגרת של חינוך מיוחד, הועברה הילדה לכיתה רגילה במסגרת משלבת, והוקצו עבורה שירותים שונים. התובעת הוסיפה ומימנה בעצמה שירותים נוספים עבור בתה, שהיו נחוצים עבורה לדעתה.

בנה של התובעת 5 לוקה בהפרעה אוטיסטית. עם הגיעו לגיל 3 המליצה מערכת החינוך על השמתו בגן לחינוך מיוחד, אך עקב דרישת הוריו הוא הושם בגן רגיל ובגן לחינוך מיוחד לסירוגין, והוקצו עבורו שירותים שונים. לאחר מספר שנים הועבר הילד על-ידי התובעת למסגרת מלאה של גן רגיל. בשל רצון ההורים, המשיך הילד ללמוד במסגרת חינוכית רגילה אף בתקופת בית הספר, וזאת על אף עמדת הגורמים המנהליים שסברו כי מקומו המתאים הוא במסגרת של חינוך מיוחד. במהלך השנים מימנה התובעת לטענתה שירותים נוספים עבור בנה, מעבר לשירותים המשלבים שסופקו לו על-ידי הנתבעת. בשנה"ל תשס"ו הועבר הילד לכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, שם המשיך לקבל שירותים שונים מטעם הגורמים המינהלים.

בתו של התובע 6 לוקה בהפרעה התפתחותית נרחבת. הילדה החלה את דרכה החינוכית בגן פסיכיאטרי. לאחר כשנה וחצי החליט התובע להעביר את בתו לגן רגיל. במהלך שהותה בגן מימן עבורה התובע שירותים שונים. עם מעברה לכיתה א' הופנתה הילדה לוועדת השמה, שהמליצה על העברת הילדה למסגרת של חינוך מיוחד. התובע התנגד להמלצה, ובתו שולבה בבית ספר רגיל. במהלך שנות לימודה בבית הספר, סיפקו הגורמים המנהליים שירותים שונים עבור הילדה. התובע החליט להוסיף ולממן שירותים נוספים עבור בתו.

אף אחד מהתובעים לא הגיש ערר לועדת ההשמה על החלטות ועדת השילוב באשר להיקף השירותים שנקבעו לילדיהם.

טענות הצדדים

11.התובעים טוענים כי הנתבעת לא קיימה את חובתה כלפיהם. לשיטתם, חוק חינוך מיוחד, הן בגרסתו הראשונית לאור פירושה בבג"ץ 2599/00 ית"ד נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (2002) (להלן: "עניין ית"ד הראשון"), והן בגרסתו שלאחר תיקון 2002, מחייב המדינה להעניק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים, בין אם הם לומדים במסגרת של חינוך מיוחד ובין אם הם לומדים במסגרת משלבת. התייחסות התובעים אל המושג "חינוך מיוחד חינם" הינה כללית, והם אינם פורטים את המושג לכדי קריטריונים ברורים, שמהם ניתן להסיק בבירור מהו הפער לשיטתם בין השירותים שניתנו להם על-ידי הנתבעת לבין השירותים להם היו ילדיהם זכאים מכוח הדין. העולה מכתב התביעה הוא כי לשיטת התובעים, "חינוך מיוחד חינם" משמעו מלוא השירותים היכולים להיות מוענקים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ולכל הפחות סל שירותים משמעותי הגדול במידה רבה מזה שהוענק או הוצע לילדיהם על-ידי הנתבעת.

סימוכין לטענתם מוצאים התובעים בפסק הדין בעניין ית"ד הראשון, בו נקבע, לשיטתם, כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים הלומדים במסגרת משולבת זכאים לקבלת מלוא השירותים הניתנים לילדים הלומדים במסגרת של חינוך מיוחד. לדידם, דרישת השוויון היא פורמאלית, היינו חלוקה שווה של עוגת התקציב בין שתי המסגרות, או לחלופין הוספת תקציב למסגרת המשלבת באופן שישווה את תקציבה לתקציב החינוך המיוחד הייעודי. לפיכך סבורים התובעים, כי המדינה הפרה את הוראות חוק החינוך המיוחד כאשר לא סיפקה את מלוא השירותים שמומנו על ידם לילדיהם.

12.באשר לעילות התביעה טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את חובתה המינהלית ליתן לילדיהם שירותים כפי שמצווה חוק חינוך מיוחד, והפלתה אותם ביחס לילדים בעלי לקות התפתחותית דומה, הלומדים במסגרת החינוך המיוחד. עוד לטענתם, הפרת החובה המינהלית מלווה בהפרת חובת הזהירות החוקתית של הנתבעת כלפי הילדים הנובעת מאחריותה למילוי הוראות החוק. לשיטתם, הפרת החובה עלולה הייתה לגרום לנזקים התפתחותיים לילדיהם, לולא מנעו זאת מבעוד מועד על-ידי מימון השירותים הנדרשים מכיסם.


בנוסף טוענים התובעים להפרתה של חובה חקוקה. אי-קיום חובת המדינה לספק לילדיהם שירותים כאמור בחוק חינוך מיוחד, מפר לשיטתם את הוראות סעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיפים 3, 4, 7, 20ב, 20ג ו-20ז לחוק חינוך מיוחד; סעיפים 2 ו-6 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק שוויון זכויות"); סעיפים 3 ו-12 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 (להלן: "חוק זכויות התלמיד") וסעיפים 2 ו-3 לחוק הסעה בטיחותית לילדים ופעוטות עם מוגבלות, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הסעה בטיחותית").

13.אף שהעילות האמורות עומדות לזכות ילדי התובעים, טוענים התובעים כי לזכותם עילות תביעה עצמאיות כמיטיבים, מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, ודיני עשיית עושר. לשיטתם, פעולות הנתבעת היו עלולות לגרום לילדיהם נזק שכלי לולא הוטב נזקם על-ידי התובעים, ולפיכך עליה להשיבם כספי ההטבה. בהתייחס לעילה מכוח דיני עשיית עושר הם טוענים כי כיוון שהנתבעת הפרה את חובתה לפי החוק, והתובעים נאלצו למלא חובה זו, זכאים הם להשבת הוצאותיהם לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). עוד לטענתם, משפעלו לטובת שמירת אינטרס ילדיהם במקום הנתבעת, על הנתבעת ה"זוכה" להשיב הוצאותיהם לפי סעיף 5 לחוק עשיית עושר.

14.מאידך טוענת הנתבעת, כי לא מוטלת עליה חובה לספק עבור ילדי התובעים את היקף השירותים להם טוענים התובעים, שכן הסמכות לקביעת היקף השירותים מסורה למשרד החינוך וכפופה למגבלות תקציביות הקבועות בחוק חינוך מיוחד. עוד לטענתה, הגורמים המוסמכים במשרד החינוך הפעילו שיקול דעתם וקבעו עבור כל אחד מהילדים סל שירותים ייחודי, בהתחשב במצב הילד ובמגבלות התקציב. בכך לטענתה היא מילאה חובתה על פי חוק, וממילא לא הפרה חובה כלשהי שבגינה קמה לתובעים עילת תביעה כנגדה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ככל שסברו התובעים כי על המדינה לספק עבור ילדיהם שירותים פרטניים נוספים, היה עליהם לפנות בזמן אמת אל הגורמים המוסמכים, הלוא הם ועדת השילוב ועדת ההשמה ולמצות בפניהם את ההליכים. מעבר לכך, יכלו התובעים להגיש עתירה מינהלית לצו עשה בעניינם. כעת, לא יכולים התובעים להחליף בדיעבד את עתירתם האופרטיבית בתביעת שיפוי.

בתשובה לטענת התובעים כי יש להפנות תקציבים מן החינוך המיוחד אל המסגרת המשלבת, טוענת הנתבעת כי שינוי בתקציב אינו יכול להעשות בדיעבד, ולגבי תקציבים עתידיים על הטענה להתברר בפני הרשויות המינהליות המוסמכות תחילה.

עוד מועלה בכתב ההגנה החשש לפיו היענות לדרישות התובעים עלולה לערער את מוסדות השלטון, מקום בו אזרחים פרטיים יוכלו להשפיע על חלוקת תקציב המדינה על-ידי תביעות שיפוי. בנוסף, התקבלות התביעה עלולה לפתוח פתח בפני קבוצות אזרחים אחרות שישתמשו בכלי תביעת ההשבה לשם תיקון רטרואקטיבי של תקציב המדינה.


מכל מקום טוענת הנתבעת, כי גם לו הייתה מוגשת בזמן אמת עתירה לקבלת השירותים נשואי התביעה, דינה היה להידחות, כיוון שאין מקור חוקי לחיוב המדינה בהענקת אותם שירותים נוספים אותם רכשו כנטען התובעים. לשיטת הנתבעת, זכותו של כל ילד לקבלת חינוך מיוחד חינם כפופה לשיקולים מערכתיים. עוד כנטען, אין בידי התובעים להוכיח כי אלמלא נתנו לילדיהם השירותים הנוספים לא ניתן היה להעניק להם רמת חינוך בסיסית, ולפיכך דין הטענה כי המדינה הפרה את חובתה לספק לילדיהם חינוך מיוחד חינם - להידחות על הסף.

עוד לשיטת הנתבעת, חוק חינוך מיוחד אינו מעניק כל זכות לשירותים אשר בגינם נתבע ההחזר הכספי נשוא התביעה. כל שקובע החוק הוא את זכותו של כל ילד בעל צרכים מיוחדים להישמע בפני ועדת השמה, אשר תקבע את זכותו ללמוד במוסד מיוחד או במוסד משלב, ותעמיד לרשותו שירותים לפי שיקול דעתה. כיוון שדרישות החוק קוימו בעניינם של ילדי התובעים, לא ניתן לומר כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק חינוך מיוחד ביחס אליהם. גם לאחר תיקון החוק בשנת 2002 והוספת פרק השילוב, כל שנוסף לחוק הוא חובתה של המדינה לקבוע תכנית שילוב יחידנית עבור כל תלמיד משולב, בכפוף למגבלות תקציביות. לפיכך, גם ביחס לנוסח החוק שלאחר התיקון לא ניתן לומר כי הנתבעת הפרה את הוראותיו.

לגבי העילה המינהלית טוענת הנתבעת, כי זו יכולה לקום רק מקום שהרשות הפרה חיקוק מפורש המטיל עליה חובת עשה, וכי בענייננו לא ארעה הפרה כגון זו.

לעניין עילת הרשלנות טוענת הנתבעת, כי לתובעים אין זכות חוקית לקבלת השירותים הנוספים, וממילא היא לא הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיהם או פעלה בעניינם באופן בלתי סביר.

באשר לעילת הפרת חובה חקוקה טוענת הנתבעת, כי כיוון שהחיקוקים המופיעים בכתב התביעה אינם מטילים על הנתבעת חובה להעניק לילדי התובעים שירותים נוספים מעבר לשירותים שהוענקו להם על ידי הנתבעת, לא הופרה חובה כלשהי על ידה.

עוד לשיטת הנתבעת, ממכלול פסקי הדין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניין המסגרת המשלבת בחינוך המיוחד עולה המסקנה, לפיה חובתה של המדינה מתמצה בקביעת היקף השירותים
הפרטני לכל ילד וילד על-פי שיקול דעת הגורמים המוסמכים, כאשר שיקול הדעת האמור כפוף למימון רמה מינימאלית של שירותים עבור הילדים. כיוון שהנתבעת סיפקה לשיטתה רמה מינימאלית של שירותים עבור ילדי התובעים, אין לומר כי היא הפרה את חובותיה האמורות. באותו אופן, לא ניתן ללמוד מפסקי הדין על מתן הרשאה לתובעים לקבוע בעצמם את היקף השירותים הנדרש עבור ילדיהם.

לגבי עילות המיטיבים טוענת הנתבעת, כי בהיעדר עילת תביעה לניזוקים הישירים, הלוא הם ילדי התובעים, נשמטת עילת התביעה של מיטיביהם. עוד לטענתה, אין המיטיבים יכולים לבסס עילתם על חוק הטבת נזקי גוף, כיוון שהחוק עוסק בנזקי גוף, והנזק שנגרם לילדי התובעים הוא לכל היותר כספי.
באשר לעילה מכוח דיני עשיית עושר טוענת הנתבעת, כי לא התעשרה בעקבות רכישת שירותים על ידי התובעים, כיוון שהתקציב השנתי המיועד לחינוך המיוחד מחולק במלואו בכל מקרה, בין אם לילדי התובעים ובין אם לילדים אחרים, ונקבע מלכתחילה ללא תלות בכוונת התובעים לממן שירותים מסוימים עבור ילדיהם. עוד כנטען, גם לו "התעשרה" המדינה על חשבון התובעים, הרי שהתעשרותה אינה שלא על פי דין, נוכח העובדה כי מילאה את חובתה הסטטוטורית כנדרש. כמו כן טוענת הנתבעת כי בנסיבות העניין השבה היא בלתי צודקת, כיוון שהחזר ההוצאות לתובעים ייגרע מתקציב החינוך המיוחד העתידי ויבוא על חשבונם של ילדים אחרים.

בהתייחס לטענה לעניין סעיף 4 לחוק עשיית עושר טוענת הנתבעת כי התובעים לא פרעו את חובה של המדינה, כיוון שאין למדינה חוב כלפיהם. עוד לטענתה, ילדי התובעים אינם יכולים להמחות את זכותם לחינוך לידי התובעים, בשל אופייה הפרסונאלי של הזכות לחינוך. כמו כן, אין בסיס לעילה הנטענת מכוח סעיף 5 לחוק עשיית עושר, כיוון שה"זוכה" בסעיף, החייב בהשבה, אינו המדינה אלא ילדי התובעים.

בנוסף טוענת הנתבעת להתיישנות רכיבי התביעה, בגין כספים ששולמו קודם ליום 1.2.99. לטענתה, כיוון שילדי התובעים אינם נזכרים בכתב התביעה, והתביעה כולה מבוססת על נזקיהם הכספיים של התובעים, אין לראותה כתביעת הילדים, ואין להתחיל את מרוץ ההתיישנות מהגיע הילדים לגיל 18.

15.בתשובת התובעים לסיכומי הנתבעת נטען, כי אין מקום לדחיית התביעה מן הנימוק של אי-מיצוי הליכים, כיוון שהמסלול המינהלי נפרד מן המסלול הנזיקי, ואי-קיומו של הראשון אינו מוציא את קיומו של השני. עוד לטענתם, מיצוי ההליכים אל מול ההפרות החוזרות והנשנות של הנתבעת בעניינם לא היה ישים בזמן אמת. כמו כן טוענים התובעים, כי אין מקום לקבלת טענות הנתבעת שעניינן שינוי רטרואקטיבי של התקציב, תוך הפנייה לפסק הדין בבג"ץ 6845/00 ניב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (2002).

עוד לטענת התובעים, חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 אינו חל על תביעתם, כיוון שהתביעה הוגשה כתביעת שיבוב מכוח הטבת נזקי הילדים, ומשתביעת ילדיהם טרם התיישנה, תביעתם כמיטיבים עומדת להם. סימוכין לכך מוצאים התובעים בע"א 3622/96 חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב(2) 638, 645 (1998).

ד י ו ן

16.פרק ג' לנוסחו של חוק חינוך מיוחד משנת 1988, שכותרתו "אבחון והשמה", הגדיר מנגנון ברור לקביעת זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים לחינוך מיוחד. לפי הוראות פרק זה, קביעת הזכאות והיקף השירותים הספציפי לו זכאי כל ילד נעשית על-ידי ועדת השמה. על הוועדה להתכנס בעניינו של כל ילד לפחות פעם בשלוש שנים. על החלטת ועדת ההשמה ניתן להגיש ערר ועדת ערר. ועדת הערר רשאית לקבל את הערר, לדחותו, או להחזיר העניין לדיון נוסף בפני ועדת ההשמה, והחלטתה היא סופית (סעיף 13(ה) לחוק). עוד יוער, כי נוסחו הקודם של חוק חינוך מיוחד לא קבע מנגנון ייחודי לילדים הנמצאים במסגרת משולבת, ולפיכך יש להסיק כי הוראות פרק ג' חלו אף על עניינם של ילדים אלו עובר לתיקון לחוק.

במסגרת התיקון לחוק חינוך מיוחד, נוסף בו פרק ד'1 שכותרתו "שילוב ילד בעל צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל". סעיף 20ד לחוק המתוקן קובע את הקמתה של ועדת שילוב בכל מוסד חינוכי רגיל, שתפקידה לקבוע את היקף זכאותו לשירותים מיוחדים של כל תלמיד המשולב במוסד. סעיף 20ה קובע כי על החלטת ועדת השילוב ניתן להגיש ערר לוועדת ההשמה. ועדת ההשמה רשאית לקבל את הערר, להחזיר את העניין לוועדת השילוב לדיון נוסף או לדחות את הערר. גם על-פי התיקון לחוק החלטת ועדת ההשמה היא סופית. אמנם לכאורה על פיו ניתן להגיש עתירה מינהלית על החלטת ועדת הערר, אולם לא זאת הדרך בה הלכו התובעים.

התובעים כולם חלקו על החלטות וועדות ההשמה והשילוב בעניינם. ואולם, רק התובעת 2 בחרה לערור על החלטות הוועדה בעניין בתה לגוף המוסמך, ואף זאת בהתייחס להחלטת ועדת ההשמה בעניין השמתה של הבת במסגרת החינוך המיוחד, שאינה ממין התביעה דנן, ולא בהתייחס להיקף השירותים שקבעה ועדת השילוב בעניינה. חלק מהתובעים השתתפו כעותרים בעתירות הכלליות לבג"ץ לתיקון חוק חינוך מיוחד שייסקרו להלן. ואולם, עתירות אלו תקפו את מדיניותו הכללית של משרד החינוך, ולא את היקף השירותים הפרטני שהוענק בפועל לילדי התובעים.

17.העולה מהאמור הוא, כי התובעים כולם לא מיצו את ההליכים אל מול הרשויות המוסמכות בטרם הגישו את תביעתם זו. בדיון שנערך ביום 15.1.08 טען ב"כ התובעים כי אין פרוצדורה בוועדת ההשמה המאפשרת להורה להתעמת עם החלטותיה, וכי הגשת עתירה מינהלית הינה דרישה בלתי סבירה בנסיבות העניין. לא מצאתי כל תימוכין בלשון החוק או בפירושו לטענה זו. החוק קובע מפורשות כי ועדת השילוב מוסמכת "לקבוע את הזכאות של
תלמיד במוסד החינוך הרגיל". זכאות זו כוללת את כלל השירותים הנלווים לה. על החלטת ועדת השילוב ניתן להגיש ערר לוועדת ההשמה, שאופי הטיעונים בה אינו מוגבל. לגבי הטענה בדבר אי-סבירותה של הגשת עתירה מינהלית, כל שניתן לומר הוא כי אין כל הבדל בין מידת סבירותה של עתירה מינהלית בנסיבות ענייננו לבין מידת סבירותה של כל עתירה מינהלית בעניין פרטני אחר. כזו אף זו, סבירותה של קבלת העתירה המינהלית תיקבע על-פי חוזק הראיות שבידי העותרים והתרשמותו של בית-המשפט המינהלי מפעולתה של הרשות. בענייננו, כפי שיורחב להלן, גם אם הייתה מוגשת עתירה מינהלית בזמן אמת, ספק אם הייתה מתקבלת, שכן נראה כי הרשות לא סטתה ממתחם הסבירות בפעולתה.

יתר על כן, אי-מיצוי ההליכים מצד התובעים כאמור גורר מספר קשיים הניצבים לפתחו של בית המשפט בבואו לדון בתביעה, שהעיקרי ביניהם הוא הזמן הרב שחלף מעת היווצרות העילות, דבר שהסב נזק ראייתי לשני הצדדים.

18.בסיכומיהם, טוענים התובעים כי הציגו ראיות לכאורה להוכחת טענתם לפיה לא הועמדו לרשות ילדיהם שירותים ברמה מינימאלית שיאפשרו את שילובם במוסדות החינוך הרגילים. התובעים סבורים כי בשלב מתקדם יותר של המשפט, לאחר שיציגו הוכחותיהם בפני בית המשפט, יוכל בית המשפט להכריע בשאלה האם היקף השירותים שניתן לילדי התובעים על ידי הנתבעת עמד בסטנדרט המינימום ואיפשר את שילובם הסביר של הילדים, או שמא הפרה הנתבעת את חובתה החוקית.

לכאורה האפשרות התיאורטית היחידה להוכחת טיעון התובעים דלעיל הינה הצגתן של חוות-דעת פרטניות לכל ילד וילד, בין אם רפואיות, פסיכיאטריות, פסיכולוגיות או סוציאליות, שבהן תוצג מפורשות דעתו של מומחה, לפיה לו היו מקבלים ילדי התובעים רק את השירותים שהקצתה להם המדינה ללא תוספת השירותים שסיפקו להם התובעים, לא הייתה התפתחותם של הילדים מגיעה לרמה המינימאלית, הנדרשת בחוק חינוך מיוחד לפי פירוש הפסיקה את חוק זה. דא עקא, שחוות דעת כאמור לא הוגשו. לא זאת אלא שבכתב התביעה וגם בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם התובעים אין התייחסות כלשהי למינימום הנחוץ ולפער שבינו לבין מה שסיפקו התובעים לילדיהם. ללא קיומן של חוות-דעת כגון אלו, קשה לראות כיצד יכולים התובעים להוכיח את טענתם בדבר הפרת חובת המדינה לפי חוק חינוך מיוחד, בין אם המדובר בתקופה שלפני תיקון החוק ובין אם מדובר בתקופה שלאחריו. מה גם שבהעדר פירוט בכתב התביעה, ומכל מקום בתצהירי העדות הראשית שהוגשו על-ידי התובעים, על פניו לא קמה עילה.

19.לעניין אי צירוף חוות הדעת, כאמור בתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ייזקק בית המשפט להוכחות מומחים שלא צורפו בשלב המקדמי. אמנם במקרה הרגיל יכול שהיה ניתן להתגבר על קושי זה על-ידי מתן רשות לתיקון כתב התביעה (לו נתבקש הדבר), ואולם, בענייננו נראה כי אין בדבר כדי להועיל לתובעים לצורך הוכחת טענתם המרכזית בדבר הפרת החובה שבחוק, שכן ספק אם תיתכן קיומה של חוות-דעת מקצועית התומכת בטיעון זה. זאת בהתייחס לאלו: ראשית, מדובר בחוות-דעת הצופה פני עבר, ותפקידה להעריך את התפתחותו התיאורטית של פלוני במידה שהיה מקבל שירותים מיוחדים בהיקף אחר מזה שקיבל בפועל. לא נראה כי המתודה המדעית מאפשרת הערכה מסוג זה, בהיעדרו של כל בסיס להשוואה. בהיעדר מקרה בוחן של אדם אחר הלוקה באותה לקות התפתחותית בדיוק שקיבל סל-שירותים מהנתבעת ללא תוספת השירותים שהוענקה לילדי התובעים, לא ניתן להעריך מה הייתה רמת התפתחותם של ילדי התובעים ללא השירותים הנוספים שהוענקו להם. באותה מידה, לא ניתן להעריך האם רמת התפתחותם התיאורטית של הילדים מקום בו לא היו התובעים מעניקים להם את השירותים הנוספים, שונה מרמת התפתחותם כיום. יתר על כן, גם אם היו בנמצא מקרי בוחן כאמור, ומומחה היה מחווה דעתו לפיה התפתחותם של ילדי התובעים גבוהה יותר מהתפתחותו של מקרה-הבוחן שקיבל את סל השירותים הממשלתי גרידא, עדיין לא היה הדבר מועיל להוכחת הפרת חובתה החוקית של הנתבעת. זאת כיוון שאין קורלציה בין חובתה של הנתבעת לפי החוק לספק "חינוך מיוחד חינם" לבין ציפיותיהם של התובעים מן הנתבעת. לצורך הוכחת טענותיהם של התובעים, נדרשת הוכחה לכך שסל השירותים שהוענק על-ידי המדינה אינו עולה כדי הענקת "חינוך מיוחד חינם" כפי שפורש על ידי הפסיקה. ואולם, מאותן הסיבות האמפיריות המנויות לעיל, ספק בעיני אם ניתן להמציא הוכחה כאמור. "חינוך מיוחד חינם" אינו מושג כמותי, אלא מושג המשתנה תדיר בהתאם לצרכיו של כל ילד וילד. כיוון שלא ניתן לכמת מתמטית מושג זה, לא ניתן גם לכמת מתמטית את דרישת המינימום שנקבעה בפסיקה. כיוון שכך, לא נראה כי תיקון כתב התביעה יועיל לתובעים.


20.האם הפרה המדינה את חובתה לפי "חוק חינוך מיוחד"?

כאמור לעיל, חוק חינוך מיוחד מטיל חובה סטטוטורית על המדינה לספק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים. חוק חינוך מיוחד במתכונתו הראשונית לא קבע קריטריונים ברורים לגבי היקף חובתה של המדינה כלפי ילד בעל צרכים מיוחדים כאשר הלה משובץ במסגרת של שילוב. היקף השירותים לילד שנמצא במסגרת המשלבת קודם לתיקון החוק ניתן על-פי שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, באמצעות ועדות ההשמה השונות. בנוסף נקבעה בחוק מגבלה תקציבית מפורשת, לפיה מימוש הזכות להצטרפות לתכנית חינוך מיוחד מותנה בגובה התקציב השנתי.
בשנים שקדמו לתיקון החוק, חולק תקציב החינוך המיוחד באופן לא שווה בין שתי המסגרות השונות, כאשר מסגרת החינוך המיוחד קיבלה סך תקציבי גדול יותר מזה שהוענק למסגרת השילוב.

בחודש אוגוסט 2000 ניתן פסק-הדין בעניין ית"ד הראשון, בו נקבע כי יש לפרש את החוק באופן בו כלל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים זכאים לחינוך מיוחד חינם ללא תלות בשאלת המסגרת בה הם לומדים. ואולם, בית המשפט
העליון לא קבע כיצד יש לחלק את "עוגת" התקציב באופן בו תוצא לפועל דרישת השוויון המהותי בין המסגרות, והשאיר את ההחלטה בדבר לשיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות.

בתיקון לחוק הוגדרה אמנם זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים הלומד במסגרת משלבת לתוספת של הוראה, לימוד ושירותים מיוחדים. ואולם הוא אינו קובע את היקפה של תוספת זו, ומשאיר הדבר לשיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות. בנוסף קבע המחוקק, כי המגבלה התקציבית השנתית המוסדרת בחוק תחול על שתי המסגרות, מסגרת החינוך המיוחד והמסגרת המשלבת.

21.מאחר שלשיטת התובעים (ואחרים) לא שינה התיקון לחוק את מדיניות ההשמה והתקצוב של התלמידים המשולבים, הוגשו בשנת 2003 שלוש עתירות שונות בנושא. במסגרת בג"צ 6973/03 מרציאנו נ' שר החינוך, פ"ד נח(2) 270 (2004), להלן: "עניין מרציאנו") התבקש תקצוב מיוחד לתלמידים משולבים. העתירה התקבלה תוך שנקבע כדלקמן:

"המסקנה המתבקשת היא כי שיקול-הדעת שניתן לרשויות בתקצוב החינוך המיוחד הוא מוגבל. אכן, ההוראות האמורות מאזנות בין המגבלות התקציביות של המדינה לבין הזכות לחינוך ולשוויון. אך כאמור, כל הילדים – לרבות ילדים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות – זכאים לחינוך בסיסי חינם. ו'מקום בו מטיל חוק חובה מהותית עליה, לא תישמע המדינה בטענה של היעדר תקציב"... המדינה חייבת איפוא לממן את הסיוע הנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. עם זאת, לנוכח העלות הנוספת של החינוך המיוחד, החוק מאפשר, כסָף תחתון, לממן רק את הסיוע לאותם ילדים בעלי הצרכים המיוחדים שאינם יכולים לקבל חינוך כלל בלעדיו, ברמה המינימלית המאפשרת את שילובם. מעל לסָף זה ניתן שיקול-דעת להחליט על היקף הסיוע שיינתן, על בסיס קריטריונים חינוכיים-מקצועיים שיקבעו הרשויות המוסמכות" (שם, פסקה 10 לפסק-הדין, ההדגשות כאן ולהלן לא במקור – ח'ב').

בקשה שהגישה המדינה לדיון נוסף בעניין (דנג"צ 247/04 שר האוצר נ' מרציאנו, תק-על 2004(2) 1056 (2004)) בה נטען, בין השאר, כי בית המשפט סטה מתפקידו כאשר קבע עבור המדינה סף תקציב מינימאלי וקונקרטי לעניין תקצוב המסגרת המשלבת נדחתה, כדלקמן:

"הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. אינני סבור כי נפסקו בפסק-הדין ה"הלכות" להן טוענת המדינה. אין בידי לקבל את טענת המדינה, כי פסק-הדין חייב אותה להקצות סכום כסף קונקרטי כתוספת לתקציב השילוב. בית-המשפט קבע, כזכור, כי על המדינה להקצות לשנת תשס"ד "סכום אשר יהא בו כדי להפעיל את החוק, ולו ברף המינימום, ברוח האמור בסיפא למכתבה של שרת החינוך לשר האוצר". לדעתי, יש להבין דברים אלה כמתייחסים רק ל"סדר גודל" מספרי, ולאו דווקא לסכום המסוים שננקב במכתב. משמע שפסק-הדין הותיר למדינה מרחב מסוים של שיקול דעת, ביחס לקביעת הסכום המדויק שעליה להקצות." (פסקה 10 לפסק הדין).

עינינו הרואות, כי גם בדיון הנוסף חזר בית המשפט העליון והדגיש כי חובת התקצוב המוטלת על המדינה ביחס למסגרת המשלבת הינה חובה מינימאלית בלבד.

22.פסק-הדין האחרון שניתן, נכון להיום, על-ידי בג"ץ בסוגיית תקצוב המסגרת המשלבת, ניתן בבג"ץ 7443/03, 7448/03 ית"ד עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך (לא פורסם, 2.6.2004) (להלן: "עניין ית"ד השני") במסגרתו ביקשו העותרים לצוות על המדינה לחלק את תקציב החינוך המיוחד על-פי העקרונות שנקבעו בפסק-דין ית"ד הראשון: להצהיר כי הילד המשולב זכאי למלוא השירותים, לרבות הסיוע שלו זכאי הילד הלומד בחינוך המיוחד (בג"צ 7443/03) ולהורות למדינה להבטיח תקציב נאות לשירותי סיוע ולחלק באופן שוויוני את תקציב החינוך המיוחד לכל הנזקקים לו (בג"צ 7448/03). בפסק הדין בעתירות המאוחדות נקבע, כי "מובן הוא, כי ההחלטות בדבר עצם התאמת הילד לשילוב ובדבר האמצעים הנדרשים כדי לשלבו משולבות זו בזו. ממילא, על הגורם המחליט על היות הילד מתאים לשילוב גם לקבוע אילו שירותים חיוניים לשילוב הילד בחינוך הרגיל... הצענו איפוא למדינה, והצעתנו התקבלה, לבטל את הסדר חלוקת שירותי הסיוע, כך שהזכאות לסיוע תקבע על-ידי ועדת השילוב הבית-ספרית כחלק מן השירותים – שהילד שהוכר על-ידיה כמתאים לשילוב – זכאי לקבלם... על-מנת למנוע אי-בהירויות החלטנו לעשות את הצו למוחלט במובן זה שהחל משנת הלימודים תשס"ה הזכאות לסיוע תקבע על-ידי ועדת השילוב הבית-ספרית שתפעל אף היא בהתאם לקריטריונים, עליהם חזרנו – חזור ושוב – בפסיקתנו" (פסקה 4 לפסק הדין).
הנה כי כן, גם בפסק דין זה נמנע בית המשפט העליון מלקבוע מסמרות בשאלות התקציביות שהונחו לפתחו, והשאיר את ההחלטות הקונקרטיות בעניין זה בידי הרשויות המינהליות המוסמכות.

23.גם כיום, לאחר תיקון החוק ופסיקות בג"ץ בנושא, חלוקת תקציב החינוך המיוחד בין שתי המסגרות, הייעודית והמשלבת, לא נעשית באופן שוויוני מבחינה פורמאלית, אלא באופן שוויוני מבחינה מהותית. הקו המנחה את פעילותם של הגורמים המנהליים הינו הצורך להעניק לכל ילד בעל צרכים מיוחדים את מלוא השירותים להם הוא זקוק, תוך התחשבות באופי המסגרת בה הוא נתון ובמגבלות התקציב.


על פניו ברור כי פסיקות בג"ץ בנושא, כמו גם התיקון לחוק חינוך מיוחד, הטילו על המדינה חובה לקיים שוויון מהותי בין מסגרות החינוך השונות, אך לא שוויון פורמאלי. על המדינה מוטלת חובה לספק חינוך חובה חינם לכלל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, אך לא מוטלת עליה חובה לספק את אותם שירותים עבור כל ילד וילד. כמו כן לא מוטלת עליה חובה לחלק את תקציב החינוך המיוחד בין שתי המסגרות באופן שווה מבחינה מתמטית. לעניין זה יפים דבריו של השופט אור בעניין ית"ד הראשון, שקבע את דרישת השוויון המהותי בחינוך המיוחד:

"עקרון השוויון מחייב מתן הכלים המתאימים לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגיל. עקרון השוויון מתייחס הן להשוואת מצבם של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים במסגרות החינוך הרגיל לילדים בעלי הצרכים המיוחדים במסגרות החינוך המיוחד, והן למתן שוויון הזדמנויות לילדים בעלי צרכים מיוחדים לעומת הילדים ללא צרכים מיוחדים... ראיתי להזכיר עובדה זו, על מנת להבהיר שגם לפני פסק דין זה, משרד החינוך לא התעלם מצורכיהם של הילדים המשולבים, ועשה מאמצים למצוא מקורות לצורך מימונם. אך עתה מובהר, כי מוטלת עליו חובה מכוח החוק לממן חינוך מיוחד חינם לכלל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. כל זאת, במגבלה שקובע החוק [קרי, המגבלה התקציבית – ח'ב']" (עמ' 855-856 לפסה"ד).

24.מהאמור לעיל עולה, כי דין התביעה, כפי שהוגשה, להידחות. הגם שהתובעים נתלים בפרשנות שניתנה בפסיקת בג"ץ לחוק חינוך מיוחד, ושכאמור הטילה על המדינה חובה לספק שירותים מינימאליים לילדים "המשולבים", וזאת לצורך שילובם היעיל, בכתב התביעה לא הובאה כל אינדיקציה להיקפם של השירותים, וממילא לא עולה כי השירותים שכן סופקו נופלים מהרף האמור. לא נראה כי בשלב זה, ונוכח האיחור רב השנים בהגשת התביעה, ניתן להביא אינדיקציה מקצועית או אחרת כאמור. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, יידונו להלן עילות התביעה הספציפיות שהעלו התובעים:

העילה המינהלית:

25.המשפט המינהלי המסורתי לא הכיר בסעד כספי בגין עילת תביעה מהמשפט הציבורי, אלא אם התקיימו יסודותיה של אחת העוולות מתחום דיני הנזיקין.

בפסיקה הישראלית הוכרה לראשונה האפשרות לפסוק פיצוי כספי לאזרח שניזוק ממעשה או מחדל של רשות ציבורית בפסק הדין בבג"צ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449 (1974) (להלן: "עניין בינוי ופיתוח), בו נקבע כי הסמכות המוקנית לבית המשפט הגבוה לצדק על פי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 היא רחבה ומאפשרת פסיקת כל סעד אפשרי, ובלשונו של כב' השופט ברנזון - "אין כל הגבלה על הסעדים שבית-משפט זה יכול להושיט לאזרח הנפגע על-ידי מעשה או מחדל של רשות ממלכתית או ציבורית. כל תרופה וכל סעד אשר יישרו בעיני בית-משפט זה והנראים לו כדרושים לעשיית צדק הם בהישג ידו" (שם, בעמ' 455-456). על יסוד האמור נוצר בסיס אחריות חדש לפיצוי גורמים בגין פעולה מינהלית של הרשות, שלא הקימה עילה מתחום דיני הנזיקין או החוזים:

"ברוב המכריע של המקרים המגיעים כדין לבית-משפט זה, לא מתעוררת כלל שאלה של אחריות לפי דיני החוזים או לפי דיני הנזיקין. אף-על-פי- כן עשוי האזרח להיפגע ולסבול נזק כתוצאה מפעולה בלתי-כשרה או בלתי-נאותה או מהימנעות מפעולה שלא כדין או מאיחור בלתי-סביר ובלתי-מוצדק בעשיית הפעולה, ומן הצדק שגם במקרים אלה תישא הרשות באחריות כדי לפצות על הפגיעה או הנזק שנגרם... אחריות כללית כזו היא לא רק צודקת כשלעצמה, אלא היא צורך חיוני בעידן המודרני, שבו המימשל מרחיב כסדר את תחומי פעולתו וחודר יותר ויותר לספירות חיים שונות של הפרט והחברה גם יחד" (שם, בעמ' 456-457).

הגם שהגישה אומצה בהמשך בפסק הדין בבג"צ 358/77 דדון נ' עירית ירושלים, פ"ד לב(1) 729 (1978), יישומה הקונקרטי צומצם והוגבל. כך ציין כב' השופט אשר, כי "סעד זה יישאר בבחינת סעד יוצא-דופן בבית-משפט זה" והסביר כי "זוהי מעין תורת "פיצויים כלליים" שאינה מבוססת על בסיס אחר זולת הרגשת הצדק שבלב השופט וטבעה זה של התורה החדשה מחייב זהירות והתאפקות רבתי מצדו של בית-המשפט העושה שימוש בה" (שם, בעמ' 732). גם בפסקי דין מאוחרים בלטה המגמה לצמצום היקפה של הלכת בינוי ופיתוח (ראו, לדוגמה, בג"צ 346/81 ס.ע. רינגל בע"מ נ' מועצה מקומית כרמיאל, פ"ד לה(4) 825, 831 (1981); בג"צ 2167/90 מיקרונט בע"מ נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מה(1) 45, 55 (1990) ועוד).

זאת ועוד, ועל אף שהעילה המינהלית הוכנסה לשיח המשפטי, גבולותיה טרם הותוו בפסיקה. כך בלשונו של כב' השופט י' צבן, כי "לא נקבעו מבחנים למתן פיצוי בגין עילת תביעה מהמשפט הציבורי, לא הוגדרו מסגרת כללית של העילה והיקפה ולא נקבעו הדינים שיחולו. מתן פיצוי כספי בגין עילה מינהלית הינו נושא בעייתי, סבוך ולא פתור, שיכול לעורר גם שאלות משפטיות נכבדות, שאלות של מדיניות, ובנוסף - קיים חשש מהצפה בלתי מבוקרת של תביעות על כל עילה מהמשפט הציבורי. לכן פיצוי כספי בשל עילה מהמשפט הציבורי צריך להינתן בזהירות, רק
במקרים מיוחדים, למשל מקרים של הפליה בוטה או שרירות לב קשה" (ת"א (מחוזי י-ם) 782/91 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פס"מ נט(2) 625, 650 (1999)).

26.אף לטעמי הגם שמבחינה עקרונית ניתן לחייב הרשות בפיצוי הנפגע על יסוד העילה המינהלית, הרי שבהעדר גבולות ברורים ומשיקולי מדיניות, יש לבחון כל מקרה לגופו ולחייב הרשות בפיצויים רק במקרים בהם זו הפרה באופן ברור ולא משתמע לשתי פנים חובה מהותית המוטלת עליה. המקרה דנן אינו בא בקהלם של אותם מקרים, שכן כפי שפורט לעיל, בכתב התביעה לא הובאה כל תשתית לעניין היקפה של החובה המוטלת על הנתבעת, וממילא לא הוכח כי הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה, בין בעניין יישום חוק חינוך מיוחד, ובין בעניין הפלייה אסורה כנטען.

משכך דין הטענות שעניינן עילת התביעה המינהלית להידחות.

עוולת הרשלנות:

27.לשם הטלת אחריות בגין עוולת הרשלנות נדרש התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, כי ניתן לייחס לנתבע אשם, וכי קיים קשר סיבתי בין האשם לנזק. דרך מקובלת לבחינת שאלת האשם היא לבחון תחילה האם קיימת בנסיבות העניין חובת זהירות - מושגית וקונקרטית. לאחר שנקבע קיומן של חובות הזהירות, תיבחן שאלת קיומה של התרשלות, שהיא התנהגות בלתי סבירה. גישה אחרת בפסיקה בוחרת לבחון תחילה את שאלת קיומה של ההתרשלות, ואם התשובה לכך חיובית, לעבור ולבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, תוך פסיחה על שאלת החובה המושגית (ראו ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 3519, 3529 (2007); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 401 (2004)).

28.לצורך ענייננו, ננקוט בגישה השנייה, ונבחן תחילה האם התרשלה הנתבעת במנהגה עם התובעים. כאמור לעיל, "התרשלות" מוגדרת בפקודה כעשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות. בענייננו, וכפי שפורט לעיל, חובתה של המדינה היתה לספק לילדי התובעים שירותים מינימאליים שיאפשרו את שילובם במסגרות רגילות. התובעים לא טענו כי השירותים שסופקו להם אינם עולים בקנה אחד עם השירותים המינימאליים האמורים, אלא, וכפי שעולה מטיעוניהם, סברו כי השירותים שעל המדינה לספק להם הם השירותים שסופקו על ידם בפועל לילדיהם, ולחלופין השירותים המסופקים לילדים המצויים במסגרת החינוך המיוחד. בהתייחס לאלה, לא הוכח ועל פניו לא ניתן להוכיח כי הרשות המינהלית, בקובעה היקף השירותים על-פי שיקול הדעת שהוקנה לה על פי החוק, פעלה באופן בלתי סביר.

ואף זאת, מבלי לקבוע כי הנתבעת הסבה נזק לתובעים, ברי כי על התובעים היה להקטין את נזקם, ככל שארע, על-ידי מיצוי ההליכים אל מול הרשויות המוסמכות. הלכה פסוקה היא כי על הניזוק מוטל הנטל להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו באמצעות נקיטה באמצעים שאדם סביר בנעליו היה נוקט בנסיבות העניין; זהו מבחן המשלב בחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית של הניזוק (ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51-52 (1991)). בענייננו, אי-מיצוי ההליכים אל מול הרשויות המוסמכות, ופנייתם לבית-משפט זה שנים רבות לאחר החלטת הרשויות בעניינם, מעידה כי התובעים לא נקטו באמצעים סבירים להקטנת נזקם.

29.לעניין שיקול-דעתה של הרשות בעניינם של התובעים, יש להעיר מספר הערות.

בבואה לחייב את המדינה בעוולות נזיקיות, הכירה הפסיקה לכתחילה בחריג שיקול-הדעת של הרשות המינהלית. לפי חריג זה, על בית המשפט לנקוט ביתר זהירות ביחס לתביעות רשלנות נגד המדינה, אם אלו עוסקות בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול דעת רחב. כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. הטעם לגישה זהירה זו, כפי שנקבע בע"א 915/91, מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 76 (1994) (להלן: "עניין לוי"), הוא כדלקמן:

"כאשר מדובר בפעולה שלטונית אשר אינה מוגבלת בסטנדרטים ברורים, והמערבת שיקולי מדיניות רחבים, שיקולים הדורשים עשיית איזון בין השקפות פוליטיות, כלכליות או חברתיות מתחרות... בדיקת יסוד ההתרשלות פירושה העברת ביקורת שיפוטית על הכרעות הרשות, להבדיל מבדיקת חריגה מהתנהגות סבירה... את ההחלטה עצמה לא ניתן לבקר לפי אמת מידה נזיקית, שכן אין סטנדרט מולו ניתן להשוות את ההתנהגות".

הגישה המצמצמת שננקטה בעניין לוי כלפי הטלת אחריות נזיקית על המדינה בעקבות הפעלה רשלנית של שיקול-דעת מינהלי, הורחבה בהמשך על-ידי הפסיקה (ראו, לדוגמה, ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 2504 (2006)). ואולם, אף הנוקטים בגישה המרחיבה את אחריות המדינה בגין הפעלה בלתי-סבירה של שיקול-דעת, מתנים את החלת האחריות בעצם הפעלתו הבלתי-סבירה של שיקול הדעת המינהלי. לשון אחרת, טרם הדיון בשאלת האחריות, יש לבדוק האם פעלה המדינה באורח בלתי-סביר, ואף בהנחה שכן, יש להעביר את שאלת האחריות דרך מסננת שיקולי המדיניות.

בהתייחס לטענות התובעים כי אין בשיקולים תקציביים כדי "להציל" את שיקול דעתה של הרשות ממתחם אי הסבירות יצוין, כי כפי שנקבע לא אחת, שיקולי תקציב אינם רלוונטיים כאשר על הרשות מוטלת חובה קונקרטית,
מוגדרת וברורה. עם זאת, כאשר בחובה שבשיקול דעת עסקינן, יש מקום לשיקולי תקציב, ובחירה בחלופה זו או אחרת, מכוח שיקולים כאמור, אינה מהווה פעולה החורגת ממתחם שיקול דעתה של הרשות (בג"צ 1554/95 עמותת שוחרי גיל"ת נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2, 15-16 (1996) והפסיקה הנזכרת שם (להלן: "עניין גיל"ת)). הגם שהדברים נקבעו במסגרת מינהלית, הרציונל העומד בבסיסם יפה אף למסגרת דנן.

30.בענייננו, על פני הדברים, וכאמור לעיל, הפעילה הרשות את שיקול דעתה בעניין הקצאת המשאבים לילדיהם באופן סביר, ומכל מקום לא פורט או הוסבר בכתב התביעה מהם השירותים שרשות סבירה היתה צריכה להקצות בעניינם. זאת ועוד, וכפי שפורט לעיל, בהתייחס לכך שהתביעה מתייחסת לשירותים שמומנו על ידי התובעים בתקופה שתחילתה לפני כחמש עשרה שנים, ספק אם ניתן להביא על כך ראייה מקצועית או אחרת. לפיכך, יסוד ההתרשלות לא מתקיים כבר בשלב זה, ולתובעים לא קמה זכות תביעה מכוח עילת הרשלנות.

למעלה מן הצורך יוסף, כי גם לו היה מוכח כי הרשות הפעילה את שיקול דעתה באופן בלתי סביר, ספק בעיני אם היה מקום להטיל עליה אחריות, נוכח קיומם של שיקולי מדיניות כבדי-משקל השוללים את הטלת האחריות על הרשות בענייננו, שעיקרם הקושי שבהגשת תביעה כספית מקום בו לא מוצו ההליכים בזמן אמת. ואולם, כאמור לעיל, אין צורך להידרש אל שיקולי המדיניות בענייננו כמו גם אל שאלת חובת הזהירות המוטלת על הרשות, מקום בו לא הוכח יסוד ההתרשלות.

הפרת חובה חקוקה:

31.העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה משתכללת בהתקיימותם של חמישה תנאים: הופרה חובה הקבועה בחיקוק, החיקוק נועד לטובתו ולהגנתו של הניזוק, נגרם נזק מסוג הנזק שאליו התכוון החיקוק, ישנו קשר סיבתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק והחיקוק לא התכוון להוציא את הסעד הנזיקי.

התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה שורה של חיקוקים בעניינם, ובהם ההוראות הרלוונטיות בחוק החינוך המיוחד; סעיפים 2 ו-6 לחוק שוויון זכויות; סעיפים 3 ו-12 לחוק זכויות התלמיד; סעיפים 2 ו-3 לחוק הסעה בטיחותית וסעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

32.כפי שכבר נאמר לעיל התובעים לא הביאו ראשית ראייה לכך שהנתבעת הפרה את חובתה לפי חוק חינוך מיוחד. משכך תבחן עילת התביעה ביחס ליתר הסעיפים.

סעיף 6(א) לחוק שוויון זכויות קובע כך:

"(א) מימוש זכויות ומתן שירותים לאדם עם מוגבלות ייעשו –
(1) תוך הקפדה על כבוד האדם וחירותו והגנה על פרטיותו;
(2) במסגרת השירותים הניתנים והמיועדים לכלל הציבור, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות בנסיבות הענין כאמור בחוק זה;
(3) לגבי זכויות ושירותים הניתנים על ידי גוף ציבורי - באיכות נאותה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריו של האדם, והכל במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות הגוף הציבורי".

בעניינו, לא הוברר הכיצד הענקת סל שירותים מצומצם, כנטען, מהווה הפרת חובה על פי האמור לעיל, מה גם שעסקינן בחובה בעלת אופי כללי, ואף היא מוכפפת ל"מסגרת מקורות המימון העומדים לרשותה הגוף הציבורי".

33.סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד קובע כי "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין". סעיף 12 לחוק זה קובע כי "מוסד חינוך לא ימנע מתלמיד לממש את זכויותיו כאמור בחוק זה או בכל דין אחר". מהמורם לעיל עולה, כי אין בסעיפים אלה כדי לגזור החובה לספק שירות זה או אחר במסגרת החוב להעניק חינוך חינם. ממילא, ושעה שאין חולק כי הנתבעת העניקה חינוך חינם לילדי התובעים, לא התקיימה כל הפרה מטעמה של הוראות חוק זה.

34.סעיף 3 לחוק הסעה בטיחותית מטיל על הרשות המקומית, ולא על הנתבעת, החובה לממש את זכותו של ילד עם מוגבלות להסעה ממקום מגוריו למוסד החינוכי בו הוא לומד. בנוסף, חוק חינוך מיוחד אינו מטיל על המדינה חובה לספק לילדים משולבים שירותי הסעה. סעיף 20ב לחוק קובע כי "תלמיד משולב זכאי, במסגרת לימודיו במוסד חינוכי רגיל, לתוספת של הוראה ולימוד וכן לשירותים מיוחדים לפי הוראות פרק זה", כאשר הגדרת "שירותים מיוחדים" בסעיף 20א לחוק אינה כוללת שירותי הסעה, ואלה לא נכללו גם בצו כלשהו. מאידך גיסא, סעיף 3 לחוק קובע כי ילד בעל צרכים מיוחדים זכאי לחינוך מיוחד חינם במוסד לחינוך מיוחד באזור מגוריו, כאשר "חינוך מיוחד" מוגדר בסעיף 1 ככולל גם "שירותים נלווים", הכוללים שירותי הסעה. יוצא מכך כי לפי לשון החוק, נוצרה הפרדה ברורה בין ילדים הלומדים במסגרת החינוך המיוחד, הזכאים לשירותי הסעה, לבין ילדים הלומדים במסגרת המשלבת, שאינם זכאים לשירותי הסעה. הפרדה זו מתחייבת גם על בסיס הגיוני, שכן בעוד שהחוק מחייב הסעה למוסדות חינוך מיוחד, ובהם כל התלמידים זכאים להסעה כאמור, אין כל הצדקה עניינית לספק הסעה פרטית לילד מיוחד הלומד במסגרת חינוך רגילה - אשר ספק אם יש עוד ילדים מיוחדים כמותו המשולבים בה.


35.באשר להפרת חובה מתחום חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - הסעיפים אליהם מפנים התובעים קובעים כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". למעט הפנייה כללית לסעיפים האמורים, לא הוברר על ידי התובעים מהי החובה שלשיטתם נגזרה מהוראות החוק, וכיצד היא הופרה על ידי הנתבעת (ראו סעיף 16 לסיכומי התובעים). גם אילו ניתן לראות את השירותים שהחזר התשלומים בגינם נתבע, כחלק מהזכות לחינוך, הרי שכבר נקבע בפסיקה כי זכות זו אינה מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם (ראו עניין גיל"ת, בעמ' 26), וממילא אין בסיס לטענה כי מעשיה של הנתבעת מהווים הפרת חובה מכוח חוק זה כאמור. עוד יצוין, כי אף זכויות היסוד אינן אבסולוטיות אלא יחסיות:
"זכויות האדם – בין זכויות המסגרת ובין הזכויות הפרטיקולריות – הן יחסיות. אין הן משתרעות על מלוא חופש הרצון של הפרט לעשות ככל שיעלה על רוחו, ואין הן מגינות על מלוא חירותו. מעצם מהותן של זכויות האדם, מתבקשת הקביעה כי זכותו של אדם אחד מגבילה את זכותו של אדם אחר... נדרש אפוא "איזון פנימי" בין זכויות האדם לבין עצמן... הצורך לחיות חיי חברה מעניק כוח לחברה המאורגנת להגביל את חופש הרצון של הפרט... נדרש אפוא "איזון חיצוני" בין זכויות הפרט לצורכי הכלל. אף איזון זה הוא פרי ההכרה כי זכויות האדם אינן מוחלטות" (אהרון ברק פרשנות במשפט כרך ג' 361 (הוצאת נבו, 1995)).

36.מהמורם לעיל עולה, כי בענייננו לא מתקיים התנאי הראשון לצורך הוכחת קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה, היינו הפרתה של חובה הקבועה בחיקוק. בשל כך, אין צורך להמשיך ולבחון את קיומם של שאר תנאי העוולה, וממילא אין לתובעים עילת תביעה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין. במאמר מוסגר יצוין, כי נוכח כלליותן של ההוראות במרבית החיקוקים אליהם הפנו התובעים, ספק אם מתקיימים גם התנאים שעניינם גרימת נזק מהסוג אליו התכוון החיקוק, והעדרו של הסדר שלילי בחוק לעניין פיצוי נזיקי.

עילות המיטיבים - חוק הטבת נזקי גוף וחוק עשיית עושר ולא במשפט וסוגיית ההתיישנות:

37.לעיל קבעתי כי אין לתובעים או לילדיהם עילת תביעה ישירה כלפי הנתבעת. בשל כך, ברי כי אין לתובעים עילת תביעה כלפי הנתבעת כמיטיבי ילדיהם, וממילא מתייתר הדיון בשאלת ביסוס עילת התביעה של התובעים כמיטיבים מכוח חוק הטבת נזקי גוף או חוק עשיית עושר.

באותו אופן, כיוון שאין לתובעים או לילדיהם עילת תביעה, אין צורך לדון בשאלת קיומה של התיישנות על התביעה.

סוף דבר:

38.אין להקל ראש בקשייהם של התובעים, שבמשך שנים רבות העניקו מזמנם, מאונם, מכספם וממרצם על מנת לקדם את ילדיהם, ילדים מיוחדים ששולבו במסגרות רגילות. אין להקל ראש גם בחשיבות השילוב, המבטא את ההכרה בכבודו של הילד המיוחד ובזכותו לשוויון, ואת הפרורגטיבה החינוכית של התובעים לבחור עבור ילדיהם הדרך הטובה ביותר הנראית להם. עם זאת, בשים לב לכך שכתב התביעה אינו מגלה עילה אף בשלב זה, אין בידי להיעתר לתביעה, ודינה להידחות.
בשים לב למכלול נסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ועדת ערר חינוך

  2. החזר אגרת חינוך

  3. ארנונה מוסד חינוך

  4. היטל השבחה חינוך

  5. התיישנות חוב חינוך

  6. התפטרות משרד החינוך

  7. אכיפת חוק חינוך חובה

  8. התפטרות ממשרד החינוך

  9. ועדת ערר משרד החינוך

  10. ועדת ערר חינוך מיוחד

  11. חובת דיווח אנשי חינוך

  12. חוזה אישי משרד החינוך

  13. אישור העסקה משרד החינוך

  14. הסכם קיבוצי חינוך משלים

  15. פטור מארנונה למוסד חינוך

  16. ועדת חריגים משרד החינוך

  17. הסכם קיבוצי משרד החינוך

  18. ועדת חריגים חינוך מיוחד

  19. ועדה רפואית משרד החינוך

  20. הקצאת מבנים למוסדות חינוך

  21. ועדה רפואית של משרד החינוך

  22. ועדה רפואית מטעם משרד החינוך

  23. אישור לעבודה נוספת משרד החינוך

  24. אישור שקילות לתואר במשרד החינוך

  25. הסכם קיבוצי מנהלי מחלקות חינוך

  26. ועדת חריגים עליונה משרד החינוך

  27. הסכם קיבוצי סייעות בחינוך המיוחד

  28. העדר תקני בטיחות למבני חינוך גבוהים

  29. פטור מארנונה למוסד חינוכי ללא כוונת רווח

  30. סעיף 19(ב)(4) קובע פטור מהיטל השבחה לגבי השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך או תרבות

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון