ועדת ערר שירותי בריאות כללית


זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לארנונה של המועצה המקומית שבי ציון בערר לשנת 1998 אשר הגישה המערערת ביום 6.8.98. הטענה המרכזית של העוררת בפני ועדת הערר היתה, כי יש לראות את השגתה כאילו התקבלה וכי הודעת המשיב על דחיית ההשגה, בטלה.

הטענה מסתמכת על סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976. סעיף זה קובע, שאם לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום על השגה שהוגשה לו "יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה". אין מחלוקת על כך שהשגת המערערת נשלחה בדואר רשום ביום 25.3.98 וההתקבלה בידי המשיב ביום 27.3.98. התשובה להשגה התקבלה בידי ב"כ המשיב מיום 7.7.98. על המעטפה מופיעה חותמת המאשרת לכאורה שהתשובה נשלחה ביום 6.7.98, הרבה לאחר תום 60 הימים הקבועים בסעיף 4(ב) הנ"ל.

אין מחלוקת על כך שהמשיב לא ביקש מהועדה הארכת מועד להגשת ההשגה לפי האמור בסעיף 4(ב) הנ"ל. בפני הועדה וגם בפני, נטען מטעם המשיבות, כי מנהלת הארנונה, שלחה בעצמה (ולא ע"י שליח), כבר ביום 18.5.98 את התשובה להשגה ולא ברור למשיבות כיצד אירע הדבר שהוטבעה על המעטפה חותמת של יום ה- 6.7.98 ולכן סבורות המשיבות שלא חלף לו המועד הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הנ"ל.
יצוין, כי על מכתב ההחלטה בהשגה מופיע תאריך 18.5.98.

ועדת הערר, קבעה:


"בניתוח העדות שנמסרה ב- 28.2.00 מוצאת הועדה שתאריך חותמת הדואר מה- 6.7.98 הינו הסימוכין המבוסס ביותר במכלול התאריכים שהוצגו בפניה. יחד עם זאת מצאה הועדה בעדות ובנאמר בחקירה מה- 28.3.00, שבהחלטה תתכננה תקלות שיגרמו לכך שהמכתב נשלח זמן רב לאחר שהונח בדואר. בעקבות התכנות זו אין הועדה מוצאת בסיס להטלת מלוא האחריות לאיחור בתשובה להשגה על מנהלת הארנונה".

לצערי, החלטת הועדה, אינה ברורה.

מחד, היא מתיחסת לחותמת הדואר של ה- 6.7.98 כאל "הסימוכין המבוסס ביותר במכלול התאריכים שהוצגו בפניה", ואם כך הדבר הרי לכאורה מאזן ההסתברויות נוטה לכך שאכן המכתב נשלח רק ביום 6.7.98. מן הצד השני, לא שללה הועדה את האפשרות ש"תיתכנה תקלות שיגרמו לכך שהמכתב נשלח זמן רב לאחר שהונח בדואר" ומכאן, שלא שללה את גירסת מנהלת הארנונה שהיא שלחה את התשובה במועדה ושאירעה תקלה בדואר בעיכוב המכתב.

המסקנה של הועדה שכאילו "חילקה את האחריות" בין הדואר לבין מנהלת הארנונה, היא תמוהה וקשה לעמוד על משמעותה.

עם זאת, אין בדעתי לקבל את הערעור בנקודה זו. אנמק את עמדתי:

בשים לב לכך שלזכות מנהלת הארנונה עומדת חזקת התקינות, הרי הנטל להוכיח שההחלטה בהשגה נשלחה באיחור - חל על המערערת, ובשים לב לכך שאמינותה של גירסת המשיבים לא נשללה ומאחר והועדה קבעה ש"בהחלט תיתכנה תקלות שיגרמו לכך שהמכתב נשלח זמן רב לאחר שהונח בדואר" ושעל מכתב התשובה להשגה מופיע תאריך 18.5.98 - נראה לי, כי המערערת לא הצליחה (בהסתמך רק על תאריך החותמת ותאריך הקבלה) לסתור את חזקת התקינות.


לפיכך, יש לדחות נימוק זה של הערעור.

המערערת העלתה גם טענות כנגד החלטת ועדת הערר לגופו של ענין.

הטענה של המערערת הן בהשגתה והן בפני ועדת הערר היתה, כי סיווג הנכס בצו המיסים לפיו הוגדרו 6,130 מ"ר מהנכס כבנין המשמש לבית מלון או בית הבראה,אינו כדין.

ועדת הערר בהתיחסה לטענה זו אומרת "שהמערערת לא הוכיחה כל פעילות בסטטוס הנכס ביחס למצבו שבשנים 95 עד 97, לגבי תקופה זו חל פסק הדין (סימוכין 3 בו נדחו טענות המערערת)".

פסק הדין אליו מתייחסת ועדת הערר, הוא פסק הדין בתיק המר' 11194/97 ה"פ 4226/97 של בימ"ש השלום בחיפה.
בתובענה הנ"ל, נתבקש ע"י חליפתה של המערערת (קופ"ח הכללית) פסק דין המצהיר כי היא פטורה מתשלום הארנונה עבור הנכס.

בפתח הדיון באותו הליך הגיעו הצדדים להסכמה בדבר העובדות. בין היתר, נקבע שם כי "הנכס נשוא התיקים שימש במשך שנים כבית הבראה ואח"כ כמעון עולים, מיום 1.1.94 הינו נטוש ולא נעשה בו כל שימוש". בשנת 1994 נתנה המועצה לחליפתה של המערערת פטור עבור נכס ריק למשך 6 חודשים. עוד הוסכם, כי כל הכרעה בתיק זה, תתיחס בין היתר לשנים 97-95 כל עוד הנכס בבעלות קופ"ח ונקבע שהנכס עדיין בבעלות הקופה והמשיבה שלחה לקופה דרישת תשלום גם לשנת 98.

טענתה המרכזית של הקופה באותו הליך היתה, כי היא זכאית לפטור מכוח הוראת סעיף 5(ז) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורים) 1998 (להלן: "להלן:
"הפקודה"), או לחילופין היא פטורה מכוח הוראות סעיף 5(י) או 4(א) או 3(א) לפקודה.

ביהמ"ש קבע שהקופה אינה נהנית מהוראות הפטור עפ"י הפקודה.

לדעתי, צודקת המערערת בטענתה, כי אין פסק הדין האמור נוגע לעניננו. פסק דין זה, עוסק אך ורק בשאלה אם עומד למערערת פטור לפי הוראות הפקודה ואילו טענות העוררת בכתב הערר ובהשגה נגעו לסיווג של הנכס בהנחה שהוא חייב בארנונה.
עמדת המערערת היתה, שאין לחייב אותה בארנונה לפי הסיווג של בנינים המשמשים כמלון או בית הבראה, אלא יש לסווג את הנכס כבית מגורים.

לשאלה זו לא התיחס פסק הדין.

כמו כן, המערערת לא חלקה על מימצאים עובדתיים בפסק דין זה ואין היא מבקשת לחזור מהסכמותיה לעובדות, כפי שהן מופיעות בפסה"ד ואין הוא יכול להוות השתק פלוגתא.
אמנם, בפיסקה 20 לפסה"ד נאמר "הנני קובע כי על הקופה לשלם למועצה את הסך שנקבע בת"א 6700/96, דהיינו עליה לשלם למועצה בגין ארנונה כללית לשנת המס 95 סך של 135,657 ש"ח", אך פסק הדין בת"א 6700/96 לא הומצא לי ועל פני הדברים גם לא הומצא לועדה ואינני יודע אם יש בו קביעות באשר לסיווג.
מי שמבקש להסתמך על מעשה בית דין, חייב להתכבד ולהוכיח בפני ביהמ"ש את פסק הדין שעליו הוא מסתמך ואין די באיזכורו של פס"ד בתוך פס"ד אחר כדי לעמוד בנטל זה.

אשר על כן, אני מחזיר את הדיון לועדת הערר ע"מ שתקבע באופן עצמאי וללא התיחסות לפסה"ד שאוזכר לעיל וגם לא לפסה"ד בת"א 6700/96, אם יש ממש בטענות המערערת באשר לסיווג.

אינני סבור שבשלב זה יש לאפשר למשיבה לערוך "מקצה שיפורים" ע"י המצאת פסה"ד בת"א 6700/96, גם אם יש בו ממצאים שהם רלבנטיים לנשוא המחלוקת.

גם אם המערערת לא הגישה השגות לגבי שנות מס קודמות, אין בכך ולא כלום, שכן כידוע כל שנת מס עומדת בפני עצמה.

בנסיבות הענין, שבו נדחה חלק מהערעור וחלק התקבל, אני סבור שעל כל צד לשאת בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון