זכות קדימה כללים


פתח דבר:

נאשמת מס' 2 - זכאית מהעבירה של נהיגה שגרמה למוות ברשלנות ומהעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש.

הנאשמת מורשעת בעבירה לפי תקנה 83 ב'(א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 בלבד, בשל כך שלא דאגה שהנוסעים ברכבה יחגרו חגורת בטיחות, במהלך הנהיגה .

נאשם מס' 1 – מורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

כללי

בכתב האישום שבפני שני נאשמים.

נאשם 1 – נהג ברכב מסוג הונדה סיוויק (להלן: "ההונדה") מכיוון צפון לדרום, מכיוון טירה לכפר סבא, ועימו נוסע שישב לימינו.

נאשמת מס' 2 – נהגה ברכב מסוג רנו מגאן (להלן: "הרנו"), בכביש היציאה מגן ארועים גן הפקאן שברמת הכובש, מכיוון מזרח למערב, והתקרבה לצומת עם כביש 554, במטרה לחצות את הכביש ולפנות שמאלה לדרום, לכיוון כפר סבא. ברנו היו עוד 4 נוסעים.

הכביש - אספלט תקין.

הדרך - דרך שאינה עירונית, מהירות הנסיעה המותרת - 80 קמ"ש.

בקטע הכביש, בסמוך לצומת עם כביש היציאה מגן הפקאן – 2 מסלולי נסיעה – נתיב אחד לכל כיוון.

בין המסלולים מפריד קו הפרדה מקווקו.

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם נהג במהירות מופרזת בין 138 – 152 קמ"ש, ופגע ברנו, שיצאה מכביש היציאה מגן הפקאן, ופנתה שמאלה, מבלי להבחין בהונדה המתקרבת מימינה.

משהבחין הנאשם 1 ברנו שחסמה דרכו, בלם בלימת חירום, אך בשל מהירותו המופרזת, פגע עם חזית רכבו בדופן ימין אחורי של הרנו, בטרם הספיקה הרנו להתיישר לשמאל להשלים הפניה שמאלה.

כתוצאה מן הפגיעה נדחפה הרנו למרחק של 41 מטרים והתהפכה (להלן: "התאונה").

כתוצאה מן התאונה – נגרם מותו של עזריאל משולם ז"ל, שנסע ברנו.
ליתר הנוסעים ברנו ולנאשמת נגרמו חבלות חמורות.
לנאשם 1 והנוסע שהיה בהונדה נגרמו פציעות קלות.


כמו כן נגרמו נזקים לכלי הרכב.

על פי עובדות כתב האישום, נאשם 1 לא היה חגור בחגורת בטיחות ושני הנאשמים לא דאגו שהנוסעים בריכבם יהיו חגורים בחגורת בטיחות.

לנאשמים יוחסה נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים, בגינה נהרג אדם , נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים בגינה נחבלו אנשים ונגרמו נזקים לכלי הרכב .

פרטי הרשלנות שיוחסו לנאשם 1:
שלא שם לב לדרך ונהג בקלות ראש;
נהג במהירות מופרזת;
נהג במסלול הנגדי לכיוון נסיעתו;
לא דאג שהנוסע יחגור חגורת בטיחות ולא חגר חגורה בעצמו;
לא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות המקרה.

פרטי הרשלנות שיוחסו לנאשמת 2:
שלא נתנה זכות קדימה לרכב הבא מימינה בעת פנייתה שמאלה;
שלא הבחינה בהונדה שבאה מימינה;
שלא דאגה שהמנוח והנוסעים יהיו חגורים חגורת בטיחות;
שלא שמה לב לדרך ונהגה בקלות ראש;
שלא נהגה כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות.

הוראת החיקוק שלפיהן הואשמו הנאשמים הן גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של אדם – עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ביחד עם סעיף 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה.

לציין, כי ב"כ נאשם מס' 1 נמנע מלהגיש סיכומיו אף שבית המשפט נענה לבקשתו לקבל ארכה להגשת הסיכומים. נוכח האמור ופרק הזמן שחלף מהמועד שנקבע להגשת הסיכומים עד למועד כתיבת הכרעת הדין , ראה בית המשפט בהתנהלות זו , ויתור על הגשת הסיכומים .

יוצא אפוא, כי בית המשפט הגיע להכרעה על סמך העדויות והראיות שבפניו, סיכומי התביעה וסיכומי ב"כ הנאשמת 2 בלבד.

להלן עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1.כיוון נסיעתו של נאשם 1 מכיוון טירה לכיוון כפר סבא.

2.כיוון נסיעתה של הנאשמת, יציאתה מגן הפקאן, עצירתה טרם נכנסה אל הצומת, ופנייתה שמאלה לכיוון כפר סבא.

3. הימצאות 69 מטרים סימני בלימה של ההונדה במסלול הנסיעה הנגדי לכוון נסיעתה.

4.ההונדה פגעה בפינה, דופן ימין אחורי של הרנו, הדפה את הרנו למרחק ניכר ( 37 מ' ע"פ עדות הבוחן ( עמ' 14 לפרוטוקול ש' 3 )) וגרמה להתהפכות הרנו.

5. מקום האימפקט התרחש במסלול ובנתיב הנסיעה של אלו הבאים מכפר סבא לכיוון טירה (המנוגד לכיוון נסיעת נאשם ) . הרנו חצתה מסלול הנסיעה לכיוון צפון אך לא הספיקה להשלים הפנייה שמאלה, אף שחלק מרכבה חדר למסלול הנוסעים לדרום, מטירה לכפר סבא.

6. תוצאותיה הטראגיות של התאונה אינן שנויות במחלוקת.

7. הכביש בן 2 מסלולים, נתיב אחד לכל כיוון. רוחב הנתיב השמאלי 3.60 מ' (ע"ת/1 עמ' 22 שורה 6). רוחב ההונדה 1.55 מטר.

8. בזמן התאונה נסעו בכביש מכוניות נוספות מכיוון טירה לכיוון כפר סבא.

המחלוקת:

1.מהירות נסיעת ההונדה – נאשם 1 – ואופן נסיעתו – האם נסע עם אורות אם לאו.

2.האם ההונדה היתה בתחום שדה הראיה של הנאשמת 2 בעת בה יצאה אל הצומת.


3.האם הנאשמת חבה זכות קדימה לנאשם 1, והיכן או אימתי ?
מה היקף חובת הציפיות של הנאשמת ?

4.מי אחראי לתאונה ולתוצאותיה.

מהירות נאשם 1:

עדות הנאשם.

במשטרה מסר הנאשם 3 הודעות. בכל אחת מן ההודעות טען למהירות שונה. בת/1, העריך כי נסע 100 קמ"ש (שורה 6), בת/2 העריך כי נסע במהירות 90 – 80 קמ"ש – (שורה 5), בת/3 טען למהירות 80 קמ"ש (שורה 15).

הערכותיו אלו של הנאשם אינן תואמות את ממצאי הבוחן המשטרתי, הממצאים בשטח והנזקים אשר מעידים בעליל על הפרזה גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת.

על פי עדותו של הבוחן עת/1, במקום הארוע נמצאו סימני בלימה של ההונדה באורך של 69 מ'. (עמ' 10 ש' 5).

תחילה העיד עת/1, כי בחישוב ללא איבוד אנרגיה מכונית ההונדה של הנאשם 1 נסעה 119.9 קמ"ש (עמ' 10 שורה 9).

לאחר שמצא טעות, חישב מחדש ומצא, כי מהירות ההונדה ללא איבוד אנרגיה היתה 126.85 קמ"ש (עמ' 15 שורה 22 ות/9).

עת/1 הבוחן חישב את המהירות על פי מקדם חיכוך 0.02 בגלגול חופשי, כי לא מצא סמנים המעידים מתי ההונדה שינתה כיוון נסיעתה (עמ' 31 – 30 הסברי הבוחן).

לאחר שעת/1 לקח בחשבון גם הפסדי אנרגיה הגיע למסקנה, כי מהירות ההונדה טרם האימפקט נעה בין 138 קמ"ש ל- 152 קמ"ש, או ליתר דיוק בין 137 קמ"ש לבין 151 קמ"ש (ראה הסבר הבוחן בעמ' 14 לפרוטוקול החל משורה 20).

בא כח נאשמת 2 – היפנה את הבוחן לדף הנחיות של משטרת ישראל נ/1 ממנו למדים על מקדם החיכוך שיש לקחת בחישוב במקרה של סבסוב.


בסעיף 5 לנ/1 מצוין:

"ערך מקדם החיכוך משתנה מרגע לרגע וערכו עולה ככל שזוית ההחלקה עולה".

מעדות הבוחן עולה, כי השתמש בנתון של מקדם חיכוך, שאינו מתאים לסבסוב אף שלא שלל קיומו של הסבסוב כפי שעולה מדבריו:

"אני לא שולל שום דבר. אני בא ואומר שהפנס השמאלי נשבר כתוצאה מכניסת רכב ההונדה לרכב הרנו עם הפגיעה הראשונית ואח"כ כלי הרכב התנתקו, ולאחר מכן רואים את המקום שבו רכב הרנו קיבל תפנית, ואין ספק שרכב ההונדה לא נשאר עם אותו כיוון נסיעה שלו רק מה שאמרתי בתחילה שאיני יודע את המקום בו הרכב החל להסתבסב" (עמ' 30 שורות 7 – 4).

"זה נכון שאם הייתי יודע היכן מתחיל הסבסוב אז הנתון של 0.02 היה משתנה" (עמ' 30 ש' 10). ( ההדגשות שלי ר.ב.י.ש)

מכאן, הנתון של מקדם חיכוך 0.02 בגלגול חופשי אינו תואם את נסיבות התאונה, ונכון היה לחשב מקדם חיכוך גבוה יותר בהתאם להנחיות שבנ/1.

על כן נתבקש הבוחן לחשב את המהירות מחדש, ולהציב מקדם חיכוך מתאים לתנאי התאונה בהתאם להנחיות בנ/1.

ואכן הבוחן חישב את המהירות על פי מקדם חיכוך של 0.35 (במקום 0.02) ומצא, כי מהירות ההונדה לפני האימפקט היתה 155.36 קמ"ש, אך בתוספת איבוד אנרגיה היא נעה בין 168 קמ"ש ל- 185 קמ"ש (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 26 – 20).

חישובו של הבוחן בהתחשב בנתון מתאים יותר לאופן התרחשות התאונה מוביל למסקנה, כי מהירות ההונדה היתה בין 168 ל- 185 קמ"ש.


סיכומו של דבר, נאשם מס' 1 נהג במהירות מופרזת ביותר, לפחות כפול מזו המותרת.

מקום האימפקט:

על פי הממצאים בשטח ועדות הבוחן עת/1, סימן הבלימה של ההונדה מתחיל ברובו בנתיב הנגדי, במסלול השמאלי כיוון נסיעתו, אף שהנאשם אמור היה לנסוע במסלול הימני (עמ' 10 שורות 12 – 10).

על פי סימני הבלימה וחומר החקירה, נאשם 1 היה במהלך עקיפה ולכן נמצא במסלול הנגדי לכיוון נסיעתו (עמ' 18 שורות 11 – 10).

רוחב הנתיב השמאלי 3.60 מ' ( עמ' 22 שורה 6, ראה גם ת/13).
רוחב ההונדה 1.55 מ' (עמ' 22 ש' 7).
ההונדה היתה 1.20 מטר בתוך הנתיב הנגדי (עמ' 22 ש' 6).

אמנם הנאשם 1 שלל שעקף וטען, כי לא נסע במסלול הנגדי לכיוון נסיעתו (ת/2 עמ' 27 שורות 30 – 29, ת/3, עמ' 2 שורות 26 - 25), אולם הממצאים האובייקטיבים ,קרי מקום הימצא סימני הבלימה של ההונדה, החריצים וסימן דחיפת הצמיג, מדברים בעד עצמם (ראה ת/14 תמונה 10, 25) ומצביעים בעליל, כי 1.20 מרוחב ההונדה היה בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתה לאורך של 69 מ', כלומר, ההונדה היתה במהלך עקיפה, במסלול הנגדי לכיוון נסיעתה, ופגעה ברנו, שהספיקה לחצות את המסלול השמאלי הקרוב אליה, אך בשל הזוית, לא השלימה את הפניה שמאלה למסלול, שמוביל לכפר סבא, לדרום.

הרנו נפגעה בחלקה האחורי.

וכך קבע הבוחן (בעמוד 18 לפרוטוקול, שורה 10)

"לדעתי על פי הממצאים, סימני הבלימה וכל יתר חומר החקירה, הנאשם 1 היה במהלך עקיפה, לכן נמצא במסלול הנגדי לכוון נסיעתו..."

לסיכום נושא מקום האימפקט, אני דוחה את גרסת נאשם 1 באשר למסלול נסיעתו וקובעת, כי האימפקט התרחש במסלול המיועד לנוסעים מכפר סבא לטירה, שהינו מנוגד לכיוון נסיעתו.
התאונה התרחשה בעת שנאשם 1 היה בעקיפה במסלול הנגדי לכיוון נסיעתו, בעוד נאשמת 2 הספיקה לחצות כמעט את כל המסלול השמאלי, אך בשל הזוית לא השלימה את הפניה למסלול לדרום אליו נסעה.
הרנו נפגעה בחלק האחורי מההונדה.

האם התאונה היתה מתרחשת, אם נאשם 1 היה נוסע במסלול הלגיטימי שלו מטירה לכפר סבא, ובמהירות המותרת:

על פי הממצאים, הבוחן – עת/1:

"סימן הבלימה נמצא עדין בנתיב הקרוב ליציאה מגן הפקאן ורכב הרנו נמצא, כשחלק האחורי שמאלי עדיין בנתיב הקרוב ליציאה מגן הפקאן". (עמ' 24 שורות 12 – 10).

"החלק היחסי הוא חלק קטן של הרנו שעדיין נמצא בנתיב שלי, בגלל הזוית. לפי התאמת הנזקים, רק הגלגל האחורי שמאלי היה בתחום נתיב נסיעה הראשון, כל שאר הרכב והגלגלים היו במסלול אליו נסעה הרנו" (עמ' 24 שורות 14 – 13).

עוד על פי עדות הבוחן – עת/1:

"במידה ורכב ההונדה היה נוסע בנתיב של הבאים מכיוון טירה לכיוון כפר סבא, במרכז הנתיב, במסלול שלו, ורכב הרנו היה חוסם את הנתיב של הבאים מכיוון גן הפקאן לטירה, אזי כלי הרכב לא היו נפגשים " (עמ' 24 ש' 22 – 20).

ולשאלת בית המשפט:
"האם הכוונה שאם רכב ההונדה לא היה מבצע עקיפה או לא היה נוסע בתחום המסלול המיועד לאלה שנוסעים מכפר סבא לטירה, אלא במסלול הלגיטימי שלו, כי אז לא היה מגע בין כלי הרכב?"

ענה הבוחן:
"כן" (עמ' 24 שורות 28 – 25).


אם היה רכב נוסף במקום ונוסע בנתיב הלגיטימי מטירה, ואם הוא נסע במהירות המותרת לא היתה לו בעיה לבלום אפילו ללא הותרת סימני בלימה". (עמ' 18 שורות 13 – 10).

מסקנותיו אלו של הבוחן מקובלות על בית המשפט נוכח הממצאים והעדויות.


על כן אני קובעת, כי הנאשם נהג בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו בהיותו בעקיפה,
במהירות מופרזת, המוערכת כמהירות הכפולה מזו המותרת, , ובשל כך פגע ברנו, וגרם לתאונה.

הנאשם 1 אחראי לקרות התאונה ותוצאותיה.

לו נהג נאשם 1 את ההונדה במסלול הלגיטימי מטירה לכפר סבא, ולא יוצא לעקיפה, ולו היה נוהג במהירות המותרת, ולא במהירות מופרזת כמו זו שהוכחה בבית המשפט, כי אז התאונה לא היתה מתרחשת. כלומר נהיגתו הרשלנית של הנאשם היותה גורם שבלעדיו לא היתה מתרחשת התאונה.

טענתו של הנאשם , כי רכב הרנו יצא אל הכביש רק כשהוא הגיע עם ההונדה לצומת נדחית כבלתי מתיישבת עם המימצאים בהתחשב במהירות נסיעתו, מקום האימפקט, זוית הפגיעה ומיקום הנזקים בכלי הרכב.

עוד אני קובעת, כי הנאשם נהג מבלי שהיה חגור ומבלי לדאוג כי הנוסע שהיה עמו יהיה חגור.

הנאשם לא יכול היה לדווח אם חברו היה חגור אם לאו [ ת/1 שורות11-12, ת/2 שורה 25]. הנאשם גם לא יכול היה ליתן הסבר סביר ומניח את הדעת כיצד החגורה שלו נותרה שלמה אף שהוא עצמו חולץ מהרכב, שהרי במצב של חילוץ, אם הנאשם היה חגור היה צורך לחתוך את החגורה . ( ת/2 ש 17-19 ).

עדותו של נאשם 1 נדחית כבלתי אמינה, הן לענין מהירות נסיעתו , הן לענין מסלול נסיעתו החל מהעת בה בלם ריכבו, והן לענין החגורה.
באשר לשאלה אם נסע עם אורות אם לאו טרם האימפקט, בפני בית המשפט עדות נסיבתית המתיישבת לוגית עם נסיבות התאונה אך מאחר שלא הובאה בפני בית המשפט עדות ישירה לכך,ויש ספק, נמנע בית המשפט לקבוע זאת כעובדה לחובתו של הנאשם.

לאור כל האמור לעיל, הריני מרשיעה אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

מכאן לשאלות – האם נפל פגם באופן נהיגתה של הנאשמת?
האם הפרה את החובה ליתן זכות הקדימה?
האם הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשתמשים בדרך ?

טוען ב"כ התביעה, כי הנאשמת הפרה את זכות הקדימה לרכב המגיע מימינה.

עוד טוען ב"כ התביעה, כי הנאשמת התרשלה בכך שלא הבחינה בהונדה אף שהיה שדה ראייה של 312.8 מטר לפחות אם ההונדה נסעה ללא אורות, וטווח של 324 מטר אם ההונדה נסעה עם אורות.

כשבוחנים פעולותיה של הנאשמת כנהגת במקרה דנן, נראה כי פעלה כנהג מן היישוב.
אין לבוא אליה בטרוניה על כך שלא צפתה את הסיכון הבלתי סביר שיצר נאשם 1 .
לא ניתן לחייבה ברשלנות על כך שלא הבחינה בנאשם 1 טרם החצייה הואיל ולא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה, כי נאשם 1 סטה למסלול אותו חצתה לאחר שמילאה את חובתה לבדוק את מצב התנועה מימינה.

גם לא נכון לייחס לנאשמת עבירה של אי מתן זכות קדימה שאינה רלבנטית לנסיבות המקרה דנן.

הנאשמת עצרה רכבה פעמיים לפחות טרם חדרה לצומת, פעם אחת ליד תמרור ה"עצור" ופעם נוספת בקו הצומת ובדקה את מצב התנועה במסלול אותו בקשה לחצות.

"לאחר שבדקתי ימין ושמאל וראיתי כי הכביש פנוי התחלתי לצאת לאט לאט, כאשר אני במקביל מסתכלת ימינה ושמאלה ותוך כדי הכניסה אני רואה רכב שמגיע בצד ימין שלי בשבריר שניה ואז היתה התנגשות...." (ראה הודעתה במשטרה ת/4 שורות 11-16).

יש לזכור, הנאשם לא שלל קיומם של כלי רכב נוספים שנעו בכביש מטירה לכפר סבא. (ת/2 עמ' 2 ש' 5) .

אין חולק, כי נהג המבקש לחצות כביש דו מסלולי לצורך פנייה שמאלה, חייב להסתכל לשני הכוונים טרם חציית הכביש, אולם הדעת נותנת, כי בשלב הראשון בו צריך לחצות את המסלול הקרוב אליו המיועד לתנועת כלי רכב משמאלו , כלי רכב שנעים מימין במסלולם הלגיטימי מטירה לדרום אינם מהווים הפרעה או סיכון. אין זה בלתי סביר שבעת בה הסתכלה הנאשמת לימין, טרם חדר הנאשם 1 למסלול הנגדי, ולכן מבחינתה מסלול זה של הכביש
,היה פנוי.

בית המשפט מאמין לנאשמת שהעידה, כי כשהסתכלה לימין לא ראתה רכב במסלול הקרוב אליה, וכי לא היתה יוצאת אל הצומת אם היתה רואה אורות רכב או רכב מתקרבים . ( עמ' 60 ש ' 20-23 ).

הדעת נותנת, כי נהג מן היישוב המבקש לפנות שמאלה, לאחר הסתכלות לימין יתמקד במצב תנועת כלי רכב שמשמאלו, מהם נשקפת לו סכנה ולהם חייב זכות קדימה, שהרי בשלב ראשוני זה מבקש הוא לחצות את מסלול נסיעתם הלגיטימי.

האמור לעיל ישים גם לגבי הנאשמת, אשר מבחינת סדר הזמנים והפעולות היה עליה למקד תשומת לבה לתנועה משמאל, כשביקשה לחצות את המסלול הראשון - מסלול הנוסעים מכפר סבא לטירה- הן בשל החובה לצפות לתנועת כלי רכב משמאלה, והן בשל החובה ליתן להם זכות קדימה, ורק לאחר חציית המסלול הראשון ממנו נשקפת הסכנה הקרובה, תהא חייבת לבחון שוב את התנועה מימין, טרם השתלבות למסלול המרוחק יותר, שם תנועת כלי הרכב נעה לכיוון דרום.

הנאשמת לא צריכה היתה לצפות סטיית ההונדה למסלול אותו חצתה , שהרי בשלב הראשון מסלול זה אינו מסלול הנסיעה הלגיטימי של ההונדה.

אין ראייה ,שההונדה כבר היתה בנתיב אותו ביקשה הנאשמת לחצות, בשעה שעצרה פעם שנייה בסמוך לקו הצהוב – בסמוך לקו הצומת ובחנה את התנועה מימין.

אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה, כי ברגע שהנאשמת הסתכלה לימין הוא לא היה במסלול השמאלי, ולכן גם לא היתה לה כל אינדקציה לסכנה בשלב קריטי זה .

בימ"ש מאמין לנאשמת , כי אכן בדקה את מצב התנועה משני צידי המסלול אותו ביקשה לחצות, טרם כניסתה לצומת.

לא הוכח בפני בית המשפט באיזה שלב נכנס הנאשם 1 לעקיפה לנתיב הנגדי.

תוצאות ניסוי שדה הראייה, שערך הבוחן במקרה דנן, אין בהן כדי לסייע לבית המשפט להכריע בסוגיה,שכן לא הובאה בפני בית המשפט שמץ ראיה שנאשם 1 שהה במסלול השמאלי כ- 300 מטר. למעשה, לבית המשפט הוכחה רק העובדה שחלק מההונדה קרי 1.20 מטר מרוחבה נע במסלול הנגדי לכיוון נסיעתה, כ 69 מטר בלבד, שזוהו כסימני הבלימה עד לאימפקט.

אין זה מן הנמנע, כי לאחר שהנאשמת סיימה לבדוק מצב התנועה מימין ומיקדה תשומת ליבה לשמאלה, נכנס נאשם 1 לעקיפה. נוסיף לכך את המהירות המופרזת במיוחד בה נהג והתקדם ונבין מדוע לא הצליח למנוע את התאונה.

יש לזכור את מסקנות הבוחן, כי לו נאשם 1 היה נוסע בנתיבו הלגיטימי ובמהירות המותרת, לא היתה מתרחשת התאונה.

לא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה, כי בד בבד עם יציאת ההונדה לעקיפה, הבחין נאשם 1 ברנו , אולם בשל קיומם של כלי רכב לדרום ( עובדה שלא נשללה) לא יכול היה לחזור למסלולו ובחר בבלימה. דא עקא ,בשל המהירות המופרזת בה נהג הנאשם והסטייה למסלול הנגדי אותו חצתה הרנו באותה עת, ארעה התאונה.

הנאשמת הבחינה בהונדה מגיעה מאחוריה, אלא שההונדה פגעה בה בעוצמה גבוהה, הדפה אותה וגרמה להתהפכותה. מקום הפגיעה ברנו, המרחק אליו נהדפה והתהפכותה אף הם מלמדים על המהירות הגבוהה של ההונדה.

הנאשמת פעלה כנהג מן היישוב ולא היה עליה לצפות את אופן נהיגתו של הנאשם 1 .
התרשלות הנאשם 1 היתה רשלנות רבתי אותה הנאשמת 2 לא יכלה לצפות בנסיבות, בעת שהיתה בכניסה אל הצומת .

ויודגש, כי מומחה התביעה קבע , כי סטיית הנאשם בצירוף מהירותו הגבוהה היו גורמים שבלעדיהם התאונה לא היתה מתרחשת.

משסטה הנאשם ממסלול נסיעתו ונסע בחלק מן המסלול הנגדי המיועד לתנועה שבאה ממול, אותו חצתה הנאשמת, כי אז היה עליו לקחת בחשבון, כי עלול לגרום לחסימת הדרך לבאים ממול , להוות סיכון והפרעה לאחרים המשתמשים באותו מסלול , במיוחד כשהוא נוסע במהירות אימתנית המסוכנת כשלעצמה, מהירות המצריכה זמן ומרחק עצירה גדולים מזו של המהירות המותרת, מהירות שמנעה ממנו את האפשרות למנוע את הפגיעה ברנו .

מבחינתו של העוקף, הסיכון של חסימת דרך הוא בגדר צפייה מרכזית שחייב לקחתה בחשבון, ולעניין זה עליו לקחת
בחשבון גם את הנהגים לסוגיהם ובכלל זה אלו שמתנהלים לאיטם. (ע"פ 482/83 מ"י נ' סלים יוסף סעיד , פ"ד לח (2)533).

חובה זו גם היתה חובתו של נאשם מס' 1 , אותה הפר .

הנאשם 1 נהג שלא בהתאם לכללי הדרך.

נאשם 1 נטל על עצמו סיכון בלתי סביר כשיצא לעקיפה במהירות אימתנית , מבלי לבדוק את מצב התנועה . הנאשמת לא יכלה ולא הייתה צריכה לצפות בנסיבות את הסיכון הבלתי סביר שיצר הנאשם 1 ולכן, אין לחייבה באחריות לתאונה ותוצאותיה.
אם הנאשם היה נוסע במסלול הלגיטימי, כהסבריו של הבוחן, ובמהירות המותרת, כי אז לא היה מגע בין 2 כלי הרכב.

באשר להיקף חובת הציפיות נוכח החובה לבחון את הדרך משני צידיה טרם היציאה אל הצומת, הרי שיש לתחום חובה זו בגדר הסביר בהתחשב בנסיבות בכביש.

יש לאפשר תנועת כלי רכב ברחבי הארץ בין אם המדובר ברחובות בתוך עיר ובין אם בכבישים בינערוניים. בצד התכלית לאפשר זרימת תנועה בכבישים ראשיים יש לאפשר השתלבות כלי רכב לכבישים אלו, המשרתים את כלל הציבור. ברור, כי כלי רכב המבקשים להשתלב לכבישים השונים חייבים לנקוט אמצעי זהירות, אך מקום שדרישת הזהירות מתבטאת בהמתנה עד בוש לנוכח סיכון , שנוצר מכוון בלתי צפוי, שאינו נחזה לעין בעיתוי הנבדק , כי אז יש להתייחס לסיכון זה כסיכון בלתי סביר .

הנאשמת מילאה את חובת התצפית שלה לימין ולא היה מקום לדרוש ממנה בנסיבות כי תמשיך בתצפית לימין, כשהיא צריכה למקד תשומת ליבה לנעשה משמאל.( השווה ע"א (ת"א) 1460/89 דיין נ' מדינת ישראל , פסק-דין תעבורה ( תשמ"ט 3 ) שם נקבע:

"אין לצפות מנהג לעמוד שעות בצומת לבחון את מצב התנועה, כמו גם אין לצפות מנהג להתבונן לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. פרשנות תקנות התעבורה צריכה להיות הגיונית סבירה ותכליתית , פרשנות מידתית, שיש בה כדי לאזן בין צרכי כלל המשתמשים בדרך". (ההדגשה שלי ר.י.ב.ש)

באשר לטענה שהנאשמת התרשלה בכך, שלא הבחינה בנאשם טרם יציאתה לצומת הרי נקבע לעיל, כי אין להוציא מכלל אפשרות סבירה, כי הנאשם 1 נכנס למסלול אותו חצתה כשהתבוננה לשמאל הדרך לאחר שכבר מילאה חובתה לבחון את מצב התנועה מימין .

לא די בקביעה שנהג לא הבחין באחר כדי לחייב אוטומטית באחריות. יתכנו מצבים שיש הסבר סביר ומניח את הדעת לאי ההבחנה , שאינם נובעים דוקא מרשלנות כמו במקרה דנן, מה עוד שיש לזכור, כי אין לצפות מנהג להסתכל לכל הצדדים בבת אחת כפי שנפסק ע"י כב' הש' ויתקון בע"א 210/66 ציון שרעבי ומ"י נ' מכוניות הדר ועזבון המנוח גרישפן, פ"ד כ (4) 41 :

"...נהג המשאית חייב היה להיות ער לכל המתרחש בשדה ראייתו, וחובתו העליונה היתה, כאן כתמיד, למנוע פגיעה. עליו לראות ולהגיב מיד. אך נראה לי כי בנסיבות הענין לא די בקביעה שנהג המשאית "לא ראה" את המכונית הפרטית, כדי להטיל עליו אחריות.

נהג "שלא ראה" - לא בכל המקרים ניתן להאשימו בחוסר ערנות. כאן השתדל נהג המשאית לצאת מהצומת. עיקר תשומת לבו היה נתון לכביש שלפניו, שכן בסוף הצומת היה עליו לעבור מעבר חציה להולכי רגל. נכון הדבר, היה עליו להסתכל גם לצדי הדרך, אך אין הנהג יכול להביט לכל הצדדים בבת-אחת. והנה, כבר אמרנו שאם נסעה המכונית הפרטית במהירות של 40-30 קמ"ש, לא עברה אלא כשניה אחת מאז כניסתה לצומת עד שהגיעה למקום ההתנגשות, ומי לידינו יתקע שלא נסעה יותר מהר והכל היה ענין של שבר של שניה? לא מן הנמנע הוא שנהג המשאית "לא ראה" את המכונית הפרטית משום שדוקא באותו רגע לא הביט בכיוון זה. הרי היה זה הכיוון, שפחות מכל כיוון אחר נשקפה ממנו סכנה.
אך אפילו תאמר שנהג המשאית היה צריך לראות את המכונית הפרטית בכניסתה למסלולו, מה יכול היה לעשות בשניה זו כדי למנוע את ההתנגשות? הוא נסע במהירות של 40 קמ"ש, ובהיותו מעונין לצאת מהצומת לא נסע (ולא יכול היה לנסוע) תוך דריכות מתמדת לעצור על אתר, כשם שנהג חייב לעשות, למשל, כשהוא נוסע ברחוב מלא ילדים. בנסיעה זו לא היתה כל אפשרות טכנית לעצור את המשאית תוך שניה אחת (אם בכלל היה לו זמן של שניה, ולא פחות מזה אפילו). אכן, אפילו בהנחה שנהג המשאית צריך היה "לראות" את המכונית הפרטית לפני ההתנגשות, אין למצוא קשר סיבתי בין חוסר ראיה זה ובין האסון. בנסיבות אלו היה האסון בלתי-נמנע..."


(ההדגשות שלי ר.ב.י.ש).

לציין, כי בית המשפט שקל גם האם יש מקום להרשיע את הנאשמת בעבירה חלופית של נהיגה בחוסר זהירות ללא אחריות לגרם המוות, בשל כך כאמור שלא הבחינה בהונדה טרם יציאתה לצומת, והתשובה שלילית, נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט שפורטו לעיל, כמו גם ההלכה, כי העובדה שנהג לא ראה את הרכב המעורב טרם יציאתו אל הצומת או טרם הפגיעה אינה מובילה בהכרח למסקנה שהתרשל .

יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, מבנה הכביש, מצב התאורה, התנהגות הנהגים המעורבים ומימצאים עובדתיים בשטח.

אם נמצא הסבר סביר , המתיישב עם הראיות, ההיגיון והשכל הישר לאי ההבחנה ברכב האחר, כפי שנמצא במקרה דנן, אין להרשיע גם לא בעבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

כאמור לעיל, במקרה דנן, התנהגות הנאשם 1 היתה גורם בלתי צפוי, גורם שאלמלא התנהג כפי שפורט, התאונה לא היתה מתרחשת.
הנאשמת מילאה את חובת התצפית שלה לצדדים ולפי כללים נכונים.

לא הוכח העיתוי בו סטה הנאשם 1, לא הוכח, כי היה במסלול הנגדי לאורך הטווח המקסימלי של שדה הראייה התאורתי שנמדד, הנאשמת מילאה חובותיה כנהג מן היישוב טרם יציאתה אל הצומת ולא מן הנמנע, כי הנאשם סטה למסלול אותו ביקשה לחצות, לאחר שבדקה את מצב התנועה מימין , כשהתמקדה במצב התנועה שמשמאלה בשל הסיכון הצפוי ממנו על פי מבחן הציפיות טרם היציאה אל הצומת. מקום הנזקים, מקום האימפקט ומהירות נסיעת הנאשם 1 מובילים למסקנות, כי הוא אחראי בלעדית לתאונה ותוצאותיה, וכי לא נפל פגם באופן נהיגתה של הנאשמת.

לענין זכות הקדימה:

זכות הקדימה אינה זכות מוחלטת ויש מצבים, כי אדם שהינו בעל זכות קדימה יאבד אותה בהתקיים נסיבות מסוימות.

" לא ניתן לטעון שזכות זו של הרכבים בדרך החוצה הופכת למחסום עדי עד לנוסעים בדרך בו מוצב התמרור, ואילו הנוסעים בדרך החוצה הם בעלי זכות הקדימה, רשאים להיכנס לדרך תוך עצימת עיניים מוחלטת לנעשה בדרך לפניהם" ( ת"פ (ת"א) 0-471538-9 מדינת ישראל נ' זוארץ פסק דין תעבורה, כרך ב' עמוד 40 בעמ' 42 ).

יש נסיבות שרכב שיש לו תיאורטית זכות קדימה יאבד אותה כפי שארע במקרה בו עסקינן וכפי שהיה בע"פ ( ת"א ) 70023/99 מלץ נ' מ"י ,[ פורסם בפסקי דין תעבורה 1999 , עמ' 33] בו נקבע כדלקמן:

"אכן, מעיקרה היתה זכות הקדימה לתנועת כלי רכב החוצים את נתיב הנסיעה המתוכנן של המערער.... אולם אני סבור, כי רוכב הקטנוע איבד את זכות הקדימה העקרונית, שהיתה לו... זכות הקדימה נתונה לרכב הנוהג באופן המאפשר לממש את הזכות. איני סבור, שהיא נתונה לרוכב קטנוע, שדרכו מתפתלת בין כלי רכב, מימין ומשמאל, כדי לנצל מרווחים צרים בין המכוניות ומצידיהן...

על כן אני סבור, כי המערער לא עבר עבירה של אי מתן זכות קדימה, ויש לקבל את ערעורו על הרשעתו בה " (שם בעמוד 37). ( ההדגשות שלי ר.ב.י.ש).

לעניננו - משסטה נאשם 1 למסלול הנוסעים ממולו אין הוא חוסה תחת צילה של "ההגנה" של בעלי זכות הקדימה, מה עוד שזכות הקדימה אינה זכות אבסלוטית אלא זכות יחסית.

אם המגע בין כלי הרכב היה במסלול הנסיעה לדרום היינו במסלול הלגיטימי של נאשם 1 , כי אז לא הייתה עולה שום שאלה בדבר חבותה של הנאשמת ליתן לו זכות קדימה, אפילו נהג במהירות מופרזת.

במקרה דנן לא כך פני הדברים. הנאשם איבד את זכות הקדימה שהייתה שמורה לו ,כאשר סטה למסלול הנגדי אותו חצתה הנאשמת , כשהוא נוהג גם במהירות מופרזת במיוחד.
על כן , הטענה שהנאשמת הפרה עבירה של אי מתן זכות קדימה כלפי הנאשם 1, נדחית.

אפילו היה לנאשם 1 זכות קדימה גם אז יש לזכור, כי היה עליו לנהוג לפי כללי הזהירות וחוקי התנועה ולא לקחת זכויות בכח. זכות הקדימה כאמור הינה זכות יחסית וגם אותה ניתן לתחום. אין הכרח שכל אימת שמתרחשת תאונה בצומת , יחוייב דוקא הנהג שצריך ליתן זכות קדימה.


גישה זו הוסברה באופן ברור וממצא בע"פ (באר-שבע) 503/89 זגה חיים נ' מדינת ישראל תק-מח 91(1), 284 , כפי שמובא להלן:

".. נכון הדבר כי החובה, בהתאם להוראות התמרור ב-37, היא כפולה. ראשית על הנהג לעצור ושנית הוא חייב לתת זכות קדימה "לרכב אחר שנכנס לצומת מכביש אחר או הבא אל הצומת". חובות אלה הן ללא ספק מוחלטות, כפי שציין שופט התעבורה המלומד, לאמור אין צורך להוכיח כוונה, אך סיווג החובות כמוחלטות אין פירושו שבכל מקרה של תאונה בצומת ימצא הנהג שבא מהכיוון בו מוצב התמרור אשם. אלא הדבר תלוי באי-כיבוד הוראות התקנות ובענינינו בהוכחת אי-מתן זכות קדימה לרכב אחר "הבא אל הצומת"..."

בהמ"ש הוסיף כי ,

" ...בהחלט יתכן שהרכב שבא מימין נהג במהירות גדולה יותר ואז עדיין לא היה בתחום הראיה של המערער כשהחל בכניסה לצומת. אם יוצאים מההנחה, הנחה שבית המשפט קמא היה מוכן לקבלה, שהמערער עצר לפני התמרור ואם הספיק לבצע את הפניה ולהתיישר ועוד לנסוע כברת דרך לאחר מכן כשעצם ביצוע הפניה במשאית כבדה שתחילתה במצב עמידה היא בהכרח איטית הרי בהחלט יתכן שהרכב שבא מימין נהג מהר יותר. מכל מקום לא היתה קביעה ודאית, על-פי חומר ראיות שהיה בפני בית המשפט קמא, שהרכב האחר נסע במהירות של 80 קמ"ש ואם כך אין ודאות שאכן המערער יכול היה להבחין באותו רכב אחר לפני תחילת יציאתו לצומת יש לזכור שאין מדובר בתאונת צומת טיפוסית אלא בתאונה שנגרמה לאחר שרכבו הכבד של המערער הספיק להשלים את הפניה ואף להמשיך בנסיעה כ- 15 -20 מטר לאחר גמר קו הצומת. בנסיבות אלה בהחלט יתכן, או לפחות קיים ספק, שהרכב שבא מימין אכן נכנס לתחום שדה הראיה ממקום העצירה של המערער לאחר שהאחרון החל בביצוע הפניה..."

באשר לסבירות הסיכון שנוצר כתוצאה מנהיגת הנאשמת, לכאורה היה על הנאשמת לצפות נהיגה רשלנית של נהג ההונדה שהרי מעשה רשלנות של אחד אין בו ,כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של חובת זהירות אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר הוא חייב לחזותו מראש (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נגד סעיד, פדי ל"ח (2) 533), אולם תפיסת האחריות למעשה רשלני מותנת בהערכה נורמטיבית של סבירות הסיכון הנצפה.

אחריות בעבירה של רשלנות תתגבש, רק אם הנאשם בה נטל על עצמו סיכון בלתי סביר.

"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" [כב' השופט ברק (כתוארו אז) ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז' (1) 113 שם בעמ' 127].

מן הכלל אל הפרט, הנאשמת קיימה את חובת תצפית בזמן שהיתה חייבת בה ולא יכלה לצפות את התנהגותו של נאשם 1, שיצר סיכון בלתי סביר, ומבחינתה היוה גורם זר מתערב, שניתק את הקשר הסיבתי בין נהיגתה לבין תוצאות התאונה.

אשר על כן, זיכיתי את הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום ואף לא מצאתי לנכון להרשיעה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג), בהתחשב בנסיבות ובהתחשב בהיקף חובת הציפיות.

ברם, על פי עובדות כתב האישום הנאשמת לא דאגה לכך שהנוסעים ברכבה יהיו חגורים.

הנאשמת הודתה, כי לא נתנה דעתה לכך שנוסעים בריכבה לא היו חגורים (ת/4 עמ' 1 ש' 23/-24, עמוד 3 שורה 15). העובדה הנ"ל תואמת עדויות הנוסעות שרעבי סיגל (ת/20 עמ' 1 ש' 4) וציפורה מדמוני (ת/18 ש' 9).

על כן, הריני מרשיעה אותה בעבירה לפי תקנה 83ב'(א) לתקנות התעבורה, מכוח סמכותי לפי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי.

סוף דבר
נאשם 1 מורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום
נאשמת 2 זכאית מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, אך מורשעת בעבירה לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה בלבד.


זכות ערעור כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קנס זכות קדימה

  2. זכות קדימה טסט

  3. קבלת זכות קדימה

  4. זכות קדימה ימין

  5. זכות קדימה ברכב

  6. זכות קדימה בגשר

  7. זכות קדימה שמאלה

  8. נתינת זכות קדימה

  9. זכות קדימה ימינה

  10. זכות קדימה בפניה

  11. זכות קדימה בכיכר

  12. זכות קדימה עלייה

  13. זכות קדימה כללים

  14. זכות קדימה מימין

  15. זכות קדימה בכביש

  16. רישום זכות קדימה

  17. זכות קדימה נושים

  18. זכות קדימה בחניה

  19. זכות קדימה בחניון

  20. זכות קדימה בירידה

  21. זכות קדימה טרקטור

  22. זכות קדימה בפניות

  23. זכות קדימה בעלייה

  24. זכות קדימה בנהיגה

  25. זכות קדימה אופנוע

  26. זכות קדימה בכיכרות

  27. זכויות קדימה בכביש

  28. זכות קדימה בדרך עפר

  29. זכות קדימה בכביש צר

  30. מתן זכות קדימה בדרך

  31. זכות קדימה בצומת טי

  32. זכות קדימה הולך רגל

  33. זכות קדימה עם תמרור

  34. זכות קדימה לאוטובוס

  35. זכות קדימה בדרך צרה

  36. זכות קדימה מעבר חציה

  37. זכות קדימה לבא מימין

  38. זכות קדימה לזה שעולה

  39. זכות קדימה לרכב העולה

  40. זכות קדימה בהמשך הדרך

  41. זכות קדימה לרכב היורד

  42. זכות קדימה רחוב משולב

  43. זכות קדימה מעגל תנועה

  44. כללי זכות קדימה בכביש

  45. זכות קדימה בדרך תלולה

  46. זכות קדימה לרכב בעליה

  47. זכות קדימה רוכב אופנוע

  48. זכות קדימה בתמרור עצור

  49. אי מתן זכות קדימה בצומת

  50. זכות קדימה בפניה שמאלה

  51. זכות קדימה לרכב ביטחון

  52. אי מתן זכות קדימה בכיכר

  53. זכות קדימה במעבר חצייה

  54. זכות קדימה במעגל תנועה

  55. זכות קדימה בצומת מתומרר

  56. זכות קדימה ביציאה מחניון

  57. זכות קדימה ביציאה מחנייה

  58. זכות קדימה ביציאה מחצרים

  59. אי מתן זכות קדימה לאופנוע

  60. זכות קדימה למי שבא מימין

  61. זכות קדימה לרכב הבא משמאל

  62. זכות קדימה לרכב הבא מימין

  63. אי מתן זכות קדימה נהג ותיק

  64. זכות קדימה בצומת עם תמרור

  65. אי מתן זכות קדימה נהג חדש

  66. אי מתן זכות קדימה להולך רגל

  67. זכות קדימה בצומת לא מרומזר

  68. זכות קדימה בצומת לא מרומזרת

  69. אי מתן זכות קדימה במעבר חציה

  70. אי מתן זכות קדימה בתמרור עצור

  71. זכות קדימה בצומת ללא תמרורים

  72. זכות קדימה בצומת ללא רמזורים

  73. בלימת חירום אי מתן זכות קדימה

  74. אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה

  75. זכות קדימה בצומת שאינו מתומרר

  76. אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול

  77. זכות קדימה אחריות לתאונת דרכים

  78. זכות קדימה בכיכר עם שני נתיבים

  79. אי מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין

  80. זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה

  81. אי מתן זכות קדימה בצומת בית דין צבאי

  82. אי מתן זכות קדימה במעבר חציה להולך רגל

  83. תן זכות קדימה לכלי רכב המתקרב אל הצומת

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון