חוב ארנונה עיקול


השופט ע' קמא

רקע עובדתי

1. העותרת היא חברה פרטית ובעלת הזכויות בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים.
העותרת רכשה ביום 1.6.2000 את הזכויות בקבוצה מאגודת ספורט בית"ר ירושלים, שהיא עמותה רשומה, על-פי חוזה שנחתם ביניהן.

2. בגין אספקת מים למגרש האימונים של הקבוצה נוצר לזכות העירייה - המשיבה 1 - חוב של כ-368 אלף ש"ח. אין חולק, כי רובו ככולו של חוב זה, ולמעשה כל הסכום למעט סכומים קטנים יחסית, נוצר לפני 1.6.2000, שהוא היום שבו קיבלה העותרת את זכות החזקה במגרש.

3. המשיבה, עיריית ירושלים, השתמשה בסמכותה לפי סעיף 319 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות) והודיעה להתאחדות לכדורגל (המחזיקה) כי הכספים שבידי המחזיקה והמגיעים ל"מגרש ביתר ירושלים" (מספר הזיהוי של העותרת

בעקבות פנייתה של העותרת הודיעה לה ההתאחדות לכדורגל כי היא רואה את צו העיקול כמתייחס לכספים המגיעים לעותרת, אף ששם החייב המופיע בצו העיקול אינו שמה של העותרת, וזאת משום שמספר הזיהוי שלה (מספר ח.פ.) זהה למספר הזיהוי של החייב המופיע בצו העיקול.

4. העותרת פנתה לעירייה בבקשה לבטל את צו העיקול משני טעמים: הראשון, שאין אישיות משפטית ששמה ומספר זיהויה זהים לפרטים המופיעים בצו העיקול; השני, כי ככל שצו העיקול מתייחס לעותרת, שמספר זיהויה זהה לזה המופיע בצו, הרי הצו אינו נכון. זאת, כיוון שלעותרת עצמה אין כל חוב לעירייה, ומשום שהיא אישיות משפטית נפרדת לחלוטין מאגודת הספורט בית"ר ירושלים, שהיא מקור החוב.

העירייה לא הגיבה לפניית העותרת, ולכן פנתה העותרת לבית-המשפט בעתירה מינהלית זו, שעניינה צו אשר יורה על ביטול צו העיקול, וימנע מן המשיבה לגבות את החוב הנקוב בהודעת העיקול בכל דרך אחרת.

במסגרת העתירה הגישה העותרת בקשה למתן צו זמני (צו-ביניים) המכוון למנוע מהמשיבות לפעול על-פי צו העיקול עד להכרעה בעתירה.

5. העירייה ביקשה לדחות על הסף את העתירה ואת הבקשה לצו-ביניים מחמת חוסר סמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים. ההתאחדות לכדורגל הודיעה כי אין לה עניין בתוצאות ההליך והיא תקיים כל החלטה שתינתן על-ידי בית-המשפט, ולפיכך ביקשה שלא להתייצב לדיון.

הצדדים טענו לעניין צו-הביניים - הן בשאלת סמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה והן לגופה של העתירה.

טענות העותרת

6. העותרת טוענת כי העתירה מצויה בסמכותו של בית-משפט זה, בגדר סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן - החוק), כיוון שהעתירה מכוונת נגד החלטה של רשות באחד העניינים המצוינים בתוספת הראשונה בסעיף 1 לחוק, הכוללת "עניני ארנונה לפי כל דין...".

לטענת העותרת, פקודת העיריות השוותה את אופן הגבייה של חובות המים לזה של חובות ארנונה, ומשום כך יש לראות בהוצאת צו העיקול המינהלי, שהוא הליך שנועד בראש ובראשונה לממש גביית חוב בגין ארנונה - כעניין של ארנונה.

פקודת העיריות הקנתה לעירייה את הסמכות לפעול באחת משתי דרכים לגבייתו של חוב בגין אספקת מים: האחת - בדרך של הגשת תובענה בבית-משפט אזרחי; השנייה - בדרך של צו עיקול מינהלי. משבחרה העירייה בדרך של הוצאת צו עיקול מינהלי, הרי שבפעולה זו בחרה במשטר החל על עניינים מינהליים, והיא כפופה לדין החל בבית- המשפט לעניינים מינהליים.

העותרת מוסיפה וטוענת כי נימוקי העתירה, שיש בהם כדי להביא לביטולו של צו העיקול, הם נימוקים הלקוחים מתחום המשפט המינהלי, ובעיקר חוסר סבירות וחריגה מסמכות המינהל - נימוקים שהם "לחם חוקו" של בית-המשפט המינהלי.


עוד מוסיפה העותרת וטוענת לעניין הסמכות, כי הדרך השנייה שהמשיבה מציעה לילך בה, היינו הגשת תובענה בבית-משפט "אזרחי", משמעה קבלתו של צו העיקול על תוצאותיו והשלכותיו, שהיא פעולה שיש בה כדי להקל על השלכותיו בעוד זמן רב, לכשיסתיים הדיון בתובענה. לפי העותרת, משמעות טענתה של המשיבה היא כי היא רשאית לפגוע בקניינה של העותרת, ורק לאחר שנפגעה - תוכל העותרת לתבוע סעד ותרופה.

7. לגופה של העתירה טוענת העותרת, כי היא אינה חבה בחוב מים של אגודת הספורט בית"ר ירושלים שנוצר עד ליום 1.6.2000. ההוראות בתקנון ההתאחדות לכדורגל, שאישרה העותרת, ושלפיהן היא מקבלת על עצמה כל חוב וכל חובה החלים על המחזיקה הקודמת בקבוצת הכדורגל, אינן בגדר הכרה בחובה שלה לשלם לעירייה את החוב נושא צו העיקול. זאת, בהיעדר פסק-דין סופי וחלוט בעניין זה, והעירייה אינה זכאית לתבוע את תשלום החוב על-ידי העותרת, משום שאין לראות בהוראות אלו שבתקנון חוזה לטובת צד שלישי, שהצדדים ביקשו לקבוע בו את זכותו של הצד השלישי לתבוע לפי החוזה.

לפיכך, לטענת העותרת, פעלה העירייה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר סמכות משהטילה עיקול על כספים המגיעים לעותרת אף שהעותרת עצמה אינה חייבת דבר למשיבה, ויש לראות את הצו בטל מעיקרו.


8. ועוד טענה בפי העותרת, שהיא טענה טכנית-פורמאלית כלפי צו העיקול, שיש בה לטעמה כדי לפוסלו. לטענתה, שם החייב הנקוב בצו הוא למעשה שם של תאגיד שאינו קיים - הנושא את השם "מגרש בית"ר ירושלים" - וגם משום כך דין הצו להתבטל. העובדה שמספר הזיהוי של התאגיד שצוין בצו למספר הזיהוי של העותרת אינו הופך את העותרת למושא צו העיקול בהיעדר זיהוי נוסף של שם התאגיד.

לחלופין, כך לטענת העותרת, אם בית-המשפט לעניינים מינהליים חסר סמכות לדון בעניין, יתבקש לפעול לפי האמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ויעביר את הדיון בעניין לבית-המשפט המוסמך.

טענות המשיבה

9. העירייה טוענת כי בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בעניין משום שגבייתו של חוב בגין אספקת מים איננה נכללת בגדר "ענייני ארנונה".

העובדה שהליכי גביית חובות המים הושוו להליכי גביית חובות הארנונה, אינה הופכת את הדיון בחוב המים בבית-המשפט לדיון בחוב ארנונה, ומשום כך בית-המשפט המוסמך לדון בעניין ולהכריע בסוגיית החבות לתשלום החוב מצדה של העותרת, הוא בית-המשפט הדן בתובענות אזרחיות. פקודת העיריות מבחינה הבחן היטב בין חוב הארנונה לחוב המים ודורשת כי בהודעה על החוב ייאמר במפורש אם מדובר בחוב מים או בחוב ארנונה.

עוד טוענת העירייה, כי מטרת החוק הייתה להעביר עניינים שנדונו בבג"ץ לבתי-המשפט המחוזיים וכן להעביר עניינים מינהליים שנדונו בבתי-המשפט המחוזיים קודם לחקיקת החוק לבית-המשפט המינהלי. במסגרתם של עניינים אלה לא נכלל הדיון בעררים על חוב מים ועל דרכי גבייתו, ואין להרחיב את סמכותו של בית-משפט זה ללא כל עיגון בחוק.

קבלת טענת העותרת משמעה, למעשה, העברת כל הדיון בחובות המים לבית-המשפט לעניינים מינהליים. כוונה זו חורגת מכוונת המחוקק, שהגדיר במפורש את מטרות החוק ואת סמכויות בית-המשפט.

טענת העירייה מתייחסת, ביתר שאת, לעתירה המכוונת לביטולו של עיקול בגין חוב מים, משום שפקודת העיריות העניקה אפשרות למי שסבל נזק מהטלת עיקול לתבוע בבית-משפט אזרחי רגיל את ביטולו של העיקול.

נמצא אפוא שיש בידי העותרת סעד חלופי, ואף מטעם זה יש לדחות את העתירה.
לטענת המשיבה, תנאי ברור הנהוג בעניין סעד מינהלי הוא שהעותר מיצה את זכויותיו החוקיות, וכאשר פתוחה לפניו הדרך להביא לידי ביטול העיקול בדרך אחרת, הרי כל עוד לא מיצה את ההליכים בפני הגופים המוסמכים, לא יקבל בית-המשפט המינהלי את עתירתו.

יתרה מזאת אם נכונות טענות העותרת לגופן, אין צורך במתן צו לביטול העיקול, משום שעל-אף הדחייה שתהיה עקב ביטולו על-ידי הגשת תובענה בבית-המשפט האזרחי, הרי שהעירייה היא גוף ציבורי מתוקצב, ומשום כך יקל על העותרת להיפרע ממנה כל פיצוי על נזקים בגין העיקול - אם נעשה העיקול שלא כדין.

ועוד, העותרת ממשיכה בביצוע אימונים של הקבוצה באותו מגרש, לרבות אספקת מים אליו, ויהיה ניתן לגבות את סכום הנזק שייגרם לעותרת על בסיס קיזוז.

10. לגופה של העתירה, קובלת המשיבה על כך שהעותרת לא פירטה את כל העובדות הצריכות לעניין עתירתה, הכחישה כי נטלה עליה לשלם את החובות הקודמים של קבוצת הכדורגל למרות ההתחייבות האמורה.

המשיבה טוענת, כי החלטתה לצוות על העיקול היא החלטה סבירה, ובשל כך בית- המשפט לא יתערב בה ולא יבוא בנעלי הרשויות המוסמכות.

וגם זאת, התנאי שבתקנון ההתאחדות לכדורגל לכך שיועברו זכויות בקבוצת כדורגל הוא, שרוכשי הזכויות יקבלו על עצמם את כל התחייבויותיה וחובותיה של הקבוצה.

מכאן, שהעותרת מבקשת לקבל את האליה בלי הקוץ שבה. העותרת שנטלה על עצמה את כל התחייבויות הקבוצה, ממשיכה להשתמש במגרש ובאספקת המים אליו, ומשום כך אין בהטלת עיקול על כספים המגיעים לעותרת בגין חובות הקבוצה משום חוסר סבירות.

דיון והכרעה

11. סמכותו של בית-משפט זה נקבעה בחוק. בסעיף 5 נקבע כלהלן:

"5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה...".


ובין הוראות התוספת הראשונה לחוק מצינו, כי סעיף 1 לתוספת מעניק סמכות לבית-משפט זה לדון בין היתר ב -

"ארנונות - עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות או תקנות שהתקינו שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".

מטרתו של החוק הוגדרה בסעיף 1 לחוק, ולפיה יוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בסכסוכים שבין אדם לרשות, שהם העניינים המינהליים כהגדרתם בסעיף 2 לחוק - הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, על-ידי שופטים של בית-המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים.
בית-המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירות מינהליות בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית- המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, שינויים המחויבים לפי העניין. כך מצינו בסעיף 8 לחוק.

אמת נכון הדבר, שאין לפרש, על דרך הצמצום, את מטרות החוק באופן שרק עניינים שהיו בסמכות בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, שיועברו באופן הדרגתי לבית-המשפט המינהלי על-פי החוק האמור - הם ורק הם יידונו על-ידי בית-המשפט המינהלי.

התוספות לחוק - הן אלה הנוגעות לעתירות מינהליות והן אלה הנוגעות לערעורים מינהליים - עשויות לכלול היקף רחב של עניינים שלא נדונו קודם לכן על-ידי בית-המשפט העליון, כי אם היו בסמכותם של בתי-משפט כלליים אחרים - מחוזי או שלום - ויוחדו על-פי החוק לדיון בבית-המשפט המינהלי. כך מצינו עניינים של רישוי עסקים בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק, אשר עובר לכניסתו לתוקף של החוק נדונו בבית- משפט השלום, וכך עוד עניינים שונים שנדונו בבית-המשפט המחוזי על-ידי כלל שופטיו, בעוד שלפי החוק יוחדו לדיון על-ידי שופטי בית-המשפט לעניינים מינהליים.

יש לקרוא אפוא את סעיף המטרות כקובע מטרות כלליות, אך אין לפרשו על דרך הצמצום, אלא להכניס לתוכו תוכן של ייחוד "ענינים מינהליים" שונים, ובעיקר עניינים שבתחום "המשפט המינהלי", לבית-המשפט המינהלי.

אולם בכל מקרה יש צורך בקביעה של עניין מינהלי כאחד העניינים שבית-המשפט המינהלי הוסמך לדון בהם - אם קביעה מפורשת ואם הרחבה על דרך פרשנות סבירה, נכונה וראויה.


12. אין חולק על כך שהליכי גבייה של ארנונות נכנסים לגדר ההגדרה של "עניני ארנונה לפי כל דין...", ומכאן שלכאורה בית-משפט זה מוסמך לדון בהחלטת רשות מקומית על עיקול שניתן להבטחת תשלום חוב ארנונה. לשון אחר, אם העותרת טוענת, הלכה למעשה, כי אין היא חבה בארנונה והיא תוקפת את ההחלטה לחייבה בארנונה, הרי שהעניין נכנס, לכאורה, לגדר עניין מינהלי שבסיסו בעניין של ארנונה. אולם בענייננו השאלה היא אם גם הליכי גבייה מינהליים של חוב בגין אספקת מים, ולא חוב ארנונה כללית, אף הם נכנסים לגדר הסמכות האמורה.

סעיף 323א לפקודת העיריות מצוי בפרק חמישה עשר לפקודה, שכותרתו "גביית ארנונות", והוא קובע כלהלן:

"גביית חובות בעד אספקת מים

הוראות סימן זה פרט לסעיפים 308 ו-316 יחולו בשינויים המחוייבים על חובות המגיעים לעירייה בעד אספקת מים מכוח חוק עזר, ובלבד שהחובות המגיעים בעד ארנונה ובעד אספקת מים יצויינו בנפרד על כל הודעה של העירייה".

השאלה היא אם הימצאותה של הוראה זו בפרק הדן בגביית ארנונות והחלת הליכי גבייה בגין ארנונה על גביית חובות מים משוות לחוב המים אופי של חוב ארנונה, והליכי הגבייה של חוב מים, לרבות ביצוע עיקול מינהלי בגין חוב שכזה, נכנסים לגדר "עניני ארנונות לפי כל דין".

התשובה לכך צריכה להיקבע על-פי כוונת המחוקק הן בחוק בתי משפט לענינים מינהליים והן בפקודת העיריות.

סעיף 1 לחוק קובע כאמור:

"חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים לדון בענינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על ידי שופטים של בית המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו".

בחינת ההיסטוריה של הפסיקה מצביעה על כך כי ענייני חובות המים, כשהם לעצמם, לרבות ניתוק מים וצווים שימנעו זאת, נחשבו בבית-המשפט העליון כסכסוך "בעל אופי אזרחי" שעליו להידון בבתי-המשפט האזרחיים, ולא בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, הגם שמדובר בסכסוך שבין אדם לרשות (ראה, לדוגמה, פסק-דין חדיש יחסית בבג"ץ 8501/99 גרוס נ' עיריית נהריה (להלן - עניין גרוס [1]).

בעניין גרוס [1] אמר בית-המשפט על עניין של חוב מים בהאי לישנא:

"הסכסוך בין בעלי הדין הוא סכסוך של מה בכך, בעל אופי אזרחי [ההדגשה שלי - ע' ק'], על סכום כסף קטן באופן יחסי, ללא היבט עקרוני. אין הוא ראוי לבוא בשערי בית המשפט העליון" (פיסקה 2 לפסק-הדין).

משום כך נראה שעצם ההכרעה בדבר החבות בחוב המים נושאת אופי אזרחי, והעובדה שהצד השני הוא רשות מקומית או עירייה אינה מחייבת כי יינתן לו אופי מינהלי.

13. אם נבחן את נימוקיה של העותרת נראה, שעל-אף ניסוח הנימוקים כנעוצים בדוקטרינת הסבירות, דהיינו: שהוצאת צו העיקול על-ידי המשיבה לקתה בחוסר סבירות, הרי שחוסר הסבירות המיוחס לעירייה נובע מחוסר ההתאמה לדינים האזרחיים הרגילים, כמו חוזה לטובת אדם שלישי וזכויות התביעה הנובעות ממנו, דיני תאגידים וכו'. מכאן ששורש הפלוגתאות המשפטיות הוא אזרחי.

גם אם עיקרי נימוקיה של העותרת הם נימוקים מינהליים, הרי שגם בית-משפט אזרחי רגיל מוסמך לבחון אותם ולהכריע בהם על-פי עקרונות המשפט המינהלי (ראו לדוגמה רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו [2]).

אולם למעשה שורש הסכסוך נעוץ במשפט האזרחי ולא במשפט המינהלי. העותרת כופרת בעצם חבותה בחוב המים של העמותה שהפעילה את מגרש הספורט לפניה. לשון אחר, בהיותה חליפתה של העמותה הרשומה אגודת הספורט בית"ר ירושלים, ואופיו של הסכסוך הוא אופי אזרחי.

14. אכן, בבואו לפרש דבר חקיקה המעניק סמכויות לבית-משפט, על בית-המשפט לפרשו בהתאם לחזקה כי המחוקק ביקש ליתן סמכות לבית-המשפט, ולא לשלול אותה (ראה א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [4], בעמ' 535-531). אולם החזקה הזו אמורה אך לגבי הוראה המכוונת לשלול סמכות מהרשות השופטת בכללותה, ולא בהוראה המעניקה סמכות לבית-משפט מסוים ולא לבית-משפט אחר. בכגון דא אין לפרש את ההוראה המעניקה סמכות על דרך ההרחבה יתר על המידה. פסק-דין שניתן בחוסר סמכות הוא פסק-דין בטל מעיקרא ואין לו כל נפקות משפטית (ראו לדוגמה ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 656), ומכאן ברורה הזהירות המוטלת על בית-המשפט בבואו לבחון אם הסמכות בידו לברר עניין שבא לפניו אם לאו.

15. בחינת הוראת החוק מראה כי המחוקק לא העניק לבית-משפט לעניינים מינהליים את הסמכות לדון, לדוגמה, ב"כל עניין שבסמכות רשות מקומית, או נושא משרה או תפקיד ברשות המקומית", כפי שהוצע בהצעות שונות להרחבתה של סמכותו של בית-משפט זה (ראו הצעתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בדבר "הצעות להרחבת התוספת לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, מיום 26 בפברואר 2001).
המחוקק הגביל את סמכותו של בית-המשפט לדון, לענייננו, בהחלטות הרשות הנוגעות ל"ענייני ארנונה לפי כל דין", ולא בכל ההחלטות המתייחסות למסים שגובה העירייה. ומשום כך יש להצביע על טעם מדוע גביית חוב מים תיחשב כעניין מענייני הארנונה.

16. טענת העותרת מבוססת למעשה על ההנחה כי החלטת המשיבה לגבות את חוב המים בהליך הדומה לגבייתו של חוב בגין ארנונה משמעותה הפיכתו של חוב המים לחוב ארנונה (ראה לדוגמה סעיף 4(ה) להשלמת הטיעון על-ידי העותרת) - ולא היא.

העובדה כי המחוקק התיר לרשות מקומית לגבות את חוב המים המגיע לה באותו האופן שבו היא גובה חוב ארנונה אינה הופכת את חוב המים לחוב ארנונה, או את גבייתו לאחד מענייני הארנונות שבית-משפט זה מוסמך לדון בהם.

העובדה שהעירייה בחרה בהליך של עיקול מינהלי, ולא בהליך של תביעת חוב אזרחית, אינה מסמיכה כשלעצמה את בית-משפט זה לדון בעניין, שכן - כאמור - בית-המשפט אינו מוסמך לדון בכל החלטה מינהלית בתור שכזו, אלא רק בהחלטות מינהליות העוסקות בעניינים המנויים בתוספת, ולענייננו - בהחלטות העוסקות בענייני ארנונה.

על-כל-פנים, העובדה שהעירייה הוסמכה לפעול לגביית חוב מים באותו האופן שהיא רשאית לפעול בגבייתו של חוב ארנונה - אינה הופכת את גבייתו של חוב המים בעיקול מינהלי לעניין של ארנונה, ולפיכך אינה מקנה סמכות לבית-משפט זה.

בחינתו של סעיף 323א לפקודת העיריות מראה כי אף שהמחוקק התיר לעירייה לגבות חוב מים כאילו היה חוב ארנונה, ביקש המחוקק להבחין הבחן היטב בין שני העניינים. ראשית, יכול שגביית חוב מים תיעשה כאילו הייתה גביית חוב בגין ארנונה, "בשינויים המחוייבים"; שנית, המחוקק דרש מהעירייה להקפיד בכל הודעה שהיא נותנת על הבחנה ברורה בין שני סוגי החובות.

גם ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה, שהוסף לפקודת העיריות בשנת תשל"ג, מראה כי כל מטרתו הייתה להקל בגביית חובות המים, ולא הייתה כוונתו להשוות לכל דבר את חוב המים לחוב הארנונה או להפוך את גבייתו המינהלית לעניין ארנונה. כך הוסברה הוראת חוק זו בהצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 12), תשל"ב-1972):

"מוצע לאפשר איחוד של גביית החובות בעד ארנונות עם החובות בעד צריכת המים, ולאפשר איחוד המנגנונים בחישוב החובות ובגבייתם. כידוע מחשבים היום את אגרות המים והארנונות באמצעות המיכון, ואיחוד החשבונות ייעל את העבודה ברשויות המקומיות. הדרישה לציין בנפרד את שני החובות, שתי מטרות לה:

א. לאפשר לתושב להעלות טענותיו נגד חיובו בכל אחד משני התשלומים;

ב. לאפשר לרשויות המקומיות לגבות תשלומים בעד צריכת המים מכל האישים והגופים הפטורים מתשלומי מסים ואינם פטורים מתשלומים בעד שירותים".

מכאן, שסעיף 323א לא כוון לאחד לכל דבר את גבייתו של חוב המים עם גביית חוב הארנונה, ולא כוון גם לאחד את הדינים הנוגעים לעניין, לרבות אופן ההשגה של אזרח על החוב או על דרך גבייתו. הכוונה הייתה לייעל מבחינה טכנית את גביית חוב המים - הא ותו לא.

אמנם, בית-המשפט אינו כבול לדברי ההסבר של הצעת החוק בניסיונו להתחקות אחר כוונת המחוקק, ואולם, כאמור, העובדה שאין בהשוואת הליכי הגבייה של חוב בגין אספקת מים לחוב בגין שירותי ארנונה בבחינת ייחוסו של חוב בגין אספקת מים לענייני ארנונה - נלמדת לא רק מדברי ההסבר, אלא מההוראה החוקית עצמה, ודברי ההסבר רק באים לחזק מסקנה זו.

17. משום כך חוב בגין אספקת מים, לרבות אופן גבייתו בצו עיקול מינהלי, אינו נכלל בגדר "עניני ארנונה לפי כל דין", כקבוע בתוספת.

מכאן, אם עיקרה של העתירה ועיקרו של הסכסוך שבבסיסה, ובמיוחד עיקרו של הסעד המתבקש בה, הם עניין מינהלי, הרי שהסמכות לדון בה תהיה - עקרונית - לבית-המשפט הגבוה לצדק. ואם העניין הוא אזרחי - הסמכות תהיה בידי בתי-המשפט האזרחיים הרגילים.

אולם יש להוסיף כי אפילו היה העניין בסמכותו העניינית של בית-משפט זה, ספק אם היה מקום ליתן לעותרת סעד. זאת, משום שפקודת העיריות מעניקה למי שנפגע מהטלתו של עיקול מינהלי את האפשרות לתבוע את העירייה בתובענה רגילה (ראו סעיף 322 לפקודת העיריות).

כפי שמציין ד"ר א' וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות (כרך ב) [5], בעמ' 607:

"נראה כי בית משפט גבוה לצדק [כך במקור - ע' ק'] לא ייזקק לעתירה על תפיסת מטלטלין הואיל והחוק מעניק סעד אלטרנטיבי והוא... תביעה אזרחית רגילה...".

אמנם הדברים נאמרו גבי צו לתפיסת מיטלטלין, על-פי סעיף 310 לפקודת העיריות, ואולם הם יפים, באותה מידה, גם ביחס לצו עיקול מינהלי לפי סעיף 319.
מכאן, שאף אם העניין היה בא לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, ספק אם היה רואה לנכון לדון בו, בטרם מיצתה העותרת את הסעד שהעניק לה המחוקק בקובעו דרך של הגשת תובענה נגד העירייה.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח הוראתו של סעיף 8 לחוק, הקובע כאמור, כי:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

יש להניח שבית-המשפט הגבוה לצדק לא היה מעניק לעותרת סעד בשל העובדה כי בפני העותרת מצויה דרך חלופית לקבלת סעד (וראו לעניין זה גם את רע"א 483/88 הנ"ל [2], בעמ' 815 בין אותיות השוליים ו-ז).

18. בשולי הדברים אוסיף, כי אף בא-כוחה של העותרת העיר בפנייתו למשיבה מיום 23.1.2001 (נספח 3 לעתירה) כי בכוונת העותרת לפנות לערכאות על-פי סעיף 322 האמור, היינו בדרך של הגשת תובענה לבית-המשפט האזרחי.

משום כך קביעה, שלפיה העניין אינו מצוי בסמכותו של בית-משפט זה דווקא, עושה חסד עם העותרת, שכן אף אם היה בסמכותו, ספק רב אם היה מקום להעניק סעד כמבוקש לאור הדרך החלופית שפקודת העיריות מפנה את הנפגע מהטלת עיקול כאמור.

19. גם אין מקובלת על דעתי טענת העותרת שלפיה משמעות הגשת התביעה היא המתנה של שנים מספר עד שיינתן סעד. בירורה של עתירה זו דורש כניסה לעומק הדינים האזרחיים הנוגעים לעניין, ואין בקיום הדיון בבית-משפט זה משום החשתו באופן משמעותי.

על-כל-פנים ברור כי טעם זה של החשת הדיון לבדו אינו יכול לרפא פגם של חוסר סמכות עניינית. נוסף על כך, ברי כי בית-המשפט שידון בתובענה שתגיש העותרת, אם תחפץ בכך, יוכל ליתן לה סעד זמני ממינים שונים כדי למנוע התגבשותם של נזקים.

20. אשר-על-כן דעתי היא כי אין לבית-משפט זה סמכות לדון בעתירה, ולפיכך אני מורה על העברת הדיון לבית-משפט השלום בירושלים, בהתאם להוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. בית-משפט השלום ידון בעניין כאילו הוגש מלכתחילה כתובענה רגילה, על-פי סעיף 322 לפקודת העיריות.

21. נוכח קביעה זו - אינני רואה מקום לדון ביתר טענות הצדדים.

22. בנסיבות העניין תשלם העותרת למשיבה 1 הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בגין ההליך בפני בית-משפט זה בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אישור עיקולים

  2. הפרת צו עיקול

  3. ביטול עיקול רכב

  4. התיישנות עיקול

  5. אישור עיקול זמני

  6. ביטול עיקול צד ג

  7. ביטול עיקול זמני

  8. אישור הסרת עיקול

  9. ביטול עיקול חברה

  10. ביטול עיקול חלקי

  11. ביטול עיקול ידני

  12. ביטול עיקול מנהלי

  13. הערת אזהרה עיקול

  14. ביטול עיקול מע''מ

  15. ביטול עיקול במדיה

  16. חוב ארנונה עיקול

  17. התיישנות עיקולים

  18. אישור ביטול עיקול

  19. בקשה למחיקת עיקול

  20. ביטול עיקול פיקדון

  21. ביטול עיקול ארנונה

  22. בקשה למתן צו עיקול

  23. ביטול צו עיקול זמני

  24. הפרת צו עיקול זמני

  25. ביטול עיקול מקרקעין

  26. ביטול עיקול רכב נכה

  27. ביטול עיקול על מגרש

  28. ביטול עיקול פיצויים

  29. ביטול עיקולים זמניים

  30. ביטול עיקול בית משפט

  31. איחור במסירת צו עיקול

  32. ביטול צו עיקול על רכב

  33. ביטול עיקול פקיד שומה

  34. אישור עיקול אצל מחזיק

  35. ביטול צו עיקול מקרקעין

  36. ביטול עיקול לפני אזהרה

  37. ביטול עיקולים חברה זרה

  38. ביטול עיקול כספי ביטוח

  39. אי מתן תשובה לצו עיקול

  40. ביטול עיקול רכב של נכה

  41. ביטול עיקול הערת אזהרה

  42. ביטול עיקול רטרואקטיבי

  43. בקשה לשחרור רכב מעוקל

  44. ביטול עיקול חוסן כלכלי

  45. הערת אזהרה עיקול מאוחר

  46. ביטול עיקול חשבון עו''ש

  47. התנאים למתן עיקול זמני

  48. ביטול עיקול ביטוח לאומי

  49. תנאים להטלת עיקול זמני

  50. הערת אזהרה קודמת לעיקול

  51. ביטול עיקול במעמד צד אחד

  52. דחיית בקשה לביטול עיקול

  53. בקשה למתן צו עיקול זמני

  54. בקשה דחופה לביטול עיקול

  55. תנאים למתן צו עיקול זמני

  56. אישור זכויות נקי מעיקולים

  57. בקשה למחיקת עיקול מקרקעין

  58. התנאים למתן צו עיקול זמני

  59. הערת אזהרה גוברת על עיקול

  60. ביטול עיקול לאחר תשלום חוב

  61. ביטול עיקול רכב בהוצאה לפועל

  62. ביטול צו עיקול זמני על נכסים

  63. ביטול עיקול זמני במעמד צד אחד

  64. ביטול עיקול המרכז לגביית קנסות

  65. ביטול עיקול שניתן במעמד צד אחד

  66. ביטול צו עיקול זמני על מכוניות

  67. ביטול צו עיקול שניתן במעמד הצדדים

  68. איסור שימוש במידע בדבר הטלת עיקול

  69. ביטול צו עיקול שניתן במעמד צד אחד

  70. חיוב בתשלום סכום מעבר לסכום העיקול

  71. עיקול על רכב בגלל קנס מלפני 9 שנים

  72. בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד

  73. חיוב המבקש בהוצאות אגרת עיקולי בנק מחמת אי-תשלום חשבון המים

  74. בקשה לאישור עיקול זמני על פי תקנה 378(א) לתקנות סדר הדין האזרחי

  75. בקשה לאפשר להשלים רישום זכויות במקרקעין ולהורות על ביטול עיקולים

  76. האם זכות כמוטב גוברת על זכות מכוח עיקולים מאוחרים לאחר מות המנוח ?

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון